תולדות היהודים בארצות האסלאם – אלג׳יריה
אלג׳יריה
במאה ה־18 התחולל באלג׳יריה מאבק ממושך על השלטון בין מפקדי הצבא והקורסארים. מאבק זה הותיר פעמים את רישומו על היישוב היהודי בארץ זו. הוא השפיע במיוחד על בטחונם של היהודים, ואומנם אירע שלעתים התחוללו בעקבותיו פרעות ביהודים ורכושם נבוז. עיקר סבלם בא בשעה של חולשת השלטון, או בעת הסתה של גורמים עויינים. כך אנו עדים בשנת 1706 לניסיון להחריב את בית־הכנסת באלג׳יר, כדי לסחוט כספים מיהודים! ובשנת 1794 הוצא להורג ר׳ מרדכי נרבוני באשמת חילול הדת המוסלמית בשעת ויכוח דתי עם שכנו המוסלמי.
בשנת 1805, בעקבות ההסתה בקרב הייניצ׳רים נגד הדאי ויועצו היהודי נפתלי בוג׳נאח, פרצו פרעות בקרב יהודי אלג׳יר. הפורעים החלו בהתקפה על בתי־הכנסת ובחילול ספרי התורה, ומשם פנו לבוז את בתי היהודים. יש האומדים את מיספר הקורבנות בפרעות אלה בעשרות, ויש כאלה המציינים שמיספרם הגיע עד חמש־ מאות. בשנים 1811 ו־1815 נפגעו מנהיגי הקהילה באלג׳יר מיחסו העויין של הדאי, ושמונה מנכבדיה הוצאו להורג.
היניצ'רים (מטורקית Yeniçeri – חיילים חדשים), היו אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד חיסולם בשנת 1826על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.
יהודי אלג׳יריה חששו גם מהתקפותיהם החוזרות ונשנות של הספרדים על הארץ, התקפות שהלכו ותכפו במאה ה־18 . הם חרדו מיחסה העויין של הארץ שממנה נמלטו אבותיהם כמה דורות לפנים. בשנת 1732 היה ״בלבול (אנדרלמוסיה) גדול, מחמת שמועות רעות, שהיו רבים אומרים, כי המלך של צפנייא (ספרד) רוצה לבוא לילחם בעירנו בחיל גדול וביד חזקה. אין די באר (קשה לתאר) רוב ההכנות שהכין לו כלי מוות, ומחמת כך, בעוונותינו הרבים, הפסידו בני קהלנו סך עצום ונורא בשכירות גנות ופרדסים, כדי למלט את רכושם ואת גופם״(ר׳ יהודה עייאש, בית יהודה, ח״א, ליוורנו, תקו, דף ז עמי ב). גם בשנת 1775 נשקפה ליהודים סכנה ממשית, כאשר הספרדים התקיפו שוב את אלג׳יר. הם נכשלו, ולזכר המאורע קבעו חכמי העיר יום פורים מיוחד.
קורותיה של קהילת והראן בתקופה זו הן, כאמור, מיוחדות לעצמן. עם כיבושה בידי הספרדים בשנת 1509 הורשו היהודים לבוא לעיר והם תרמו תרומה חשובה להיאחזות הספרדים בה. עובדה מתמיהה זו ניתן להסבירה בסיבות פוליטיות: והראן נותרה כמעוז אחרון של הספרדים באיזור זה של המגרב, והם עשו הכל כדי להמשיך ולהחזיק בה. משום כך גילו יחס סובלני כלפי יהודים ונסתייעו בהם, בעיקר במילוי תפקידים מינהליים וכלכליים. אך דבר זה לא מנע אותם מלגרש בשנת 1669 את כל יהודי העיר בשל הסתה דתית שנערכה נגדם: כמו כן הואשמו היהודים בריגול לטובת המוסלמים. ״הבעיה היהודית״ נפתרה כאן על־פי הדפוס האירופי והספרדי מימי־ הביניים — גירוש מוחלט של היהודים.
משפחת פליאג'י- מרוקו – הירשברג-יוסף פליאג׳י
יוסף פליאג׳י
על אף המתיחות המשיך יוסף לייצג את זיידאן בארצות־השפילה. במחציתה השנייה של שנת 1616 יצא אל מראכש, אבל נתקבל כאן בקרירות, והמלצת השריף אל אסיפת־המעמדות היתה פושרת למדי. זיידאן מבקש לנהוג בצדק עם היד׳מי משלם דמי״חסות, והוא מוסיף: ׳אבל אתם מיטיבים לדעת מה היא טובתכם, יחסו של זיידאן כלפי יוסף השתנה לטובה רק בשנות העשרים! אז הטיל עליו לבנות שתי פריגאטות בנידרלאנד ולציידן בתותחים. יוסף קיבל עליו את האחריות הכספית לעיסקה והציע כתמורה לאסיפת־המעמדות הצעות נוחות בדבר יבוא חיטה וחנקת־האשלגן .
בהיעדרו של יוסף בפעם ראשונה ממקום כהונתו מילא את תפקידו משה, שכנראה היה השני לפי הגיל מבין חמשת בניו. במשך שנות שירותו בארצות־השפילה זכה להוקרתה של אסיפת־המעמדות, המזכירה אותו לשבח בהזדמנויות שונות, ומכנה אותו לפעמים ׳סוכנו של מלך מארוקו. בשנת 1619 עבר משה אל מארוקו, ומ־1620 משמש אחיו דוד כממלא מקום אביהם, כשזה שוהה בחוץ־לארץ .
לאחר כשלון התוכנית של נמל מעמוּדה התפשטה השפעתם של הספרדים, ובשטח שלטונו של שריף מראכש נותר רק נמל אספי, כי הרי סלא היתה עצמאית. עם בואו של משה פליאג׳י למראבש שוב צצה התוכנית להקים נמל בכפר איהAIER, באיזור דוכּאלה. זה היה כבר לאחר שנכשל ניסיון מעין זה של אחד האצילים הצרפתיים׳ הרפתקן בעל נטיות להנדסה, שהוצא להורג לפי פקודת זיידאן. אותו הרפתקן נענש לא רק באשמתו הוא, אלא גם מפני כעסו של השריף על הרפתקן צרפתי אחר׳ סוחר וקונסול צרפת במארוקו, שבגלל הזנחתו שדדו הספרדים בים את אוסף כתבי־היד היקרים של השריף ושל נשיו. אגב: אוסף זה נמצא עדיין באסקוריאל והוא היסוד של המחלקה הערבית בספריה זו.
הפעם הוטל על יוסף פליאג׳י לבוא בדברים עם מומחים לבניין נמלים בארצות־ השפילה ולדון בהאג על שיתופה של אסיפת־המעמדות בידע, ציוד וכדו'. לשם בדיקת התוכנית שולחים המעמדות בשנת 1622 למארוקו את אלברט רויל ואת יאקוב גוליוס, ששימש מזכירו, ושנתפרסם כמלומד בלשונות המזרח. עמהם יצא גם יוסף פליאג׳י. הוא ובנו משה טוענים שעשו כל מה שבידם להקל על תפקידו של רויל, ששהה במארוקו למעלה משנה כדי לעמוד על פרטי העניינים. אולם רויל האשים את יוסף ואת משה בתככים נגדו. אכן יוסף אינו מסתיר כלל, כי היה מועל בשליחותו במורשה השריף, אילו היה זונח את ההגנה על ענייניו של שולחו. וברי, שמשה, בתור מזכירו־תורגמנו של זיידאן, נאלץ בפקודת אדוניו להעמיד את רויל על סמכויותיו ותחומי פעולותיו, כפי שהוסכם עליהם. רויל מתקיף ביומנו את שני הפליאג׳י, והם נזכרים כמעט בכל עמוד. אולם משה הגן על רויל באחד ממכתביו אל אסיפת־המעמדות, והסביר כי זה נכשל בשל חוסר נסיון הדרוש לשליחות מעין זו, ולא בשל כוונה רעה. אין כל ספק בדבר, שמרירותו של רויל נבעה מהרגשתו שאינו מצליח בתפקידו
יוסף פליאג׳י חוזר ב־1624 ממארוקו, והוא והשגריר המוסלמי המיוחד, יוסוף בסכאינו (הכתיב הערבי הוא בא־סכאין), מגישים את כתבי־האמנתם לאסיפת־ המעמדות. אליהם נתלווה ימין בן רמוך, איש־סודו של זיידאן, ששהה כבר באירופה בשנת 1615 בשליחות אדוניו בעצם ימי המתיחות בין זיידאן למשפחת פליאג׳י. השריף המליץ אז עליו לפני השלטונות באירופה והודיע, כי הוא שולח אתו 235 ארגזים עם סוכר. נראה שהפעם הוטלו עליו תפקידים מסוימים בקשר לרכישת נשק, שעליהם נדון להלן. תיכף לאחר בואם לארצות־השפילה מחה בסכאינו בצורה חריפה על יחסו הרע של רויל כלפי שני בניו של יוסף! יצחק ודוד. שליחותו של בסכאינו קשורה היתה בעיקר בדו״ח של רויל, ואסיפת־המעמדות ניסתה להסתיר דברים מסוימים מיוסף פליאג׳י, אולם מאחר שזה איים בהתפטרות וביקש להחזירו למארוקו ניסו לפייסו במתנות, בדומה לאלה שקיבל בסכאינו. על תיל הוטל מעצר־בית ואסרו עליו להיראות בהאג. יש להוסיף, כי גם בסכאינו לא חשך מאמצים׳ כדי לתקן את היחסים בין יוסף פליאג׳י ובין אסיפת־המעמדות, שנתערערו עקב הסתתו של רויל וכן בשל החרמת נשק שהוברח למארוקו. אכן, זיידאן הודיע לאסיפת־המעמדות, כי אין כל קשר בין הד׳מי הנ״ל (כלומר יוסף) ובין עניין הרובים שנתפסו, ואין להם כל זכות לדרוש תשלום עבורם. הפעם מאיים זיידאן, שידרוש את החזרתו של יוסף למארוקו. הוא התריע כבר בשנת 1622, שזורם נשק רב אל ארצו הנופל לידי המורדים במלכות, ולכן עומד הוא בתוקף על כך שיופסקו המשלוחים המופרזים של נשק.
לאחר זמן שוב השתפרו היחסים בין יוסף פליאג׳י ובין אסיפת־המעמדות, והוא המשיך לטפל בהעברת תותחים למארוקו ויבוא חנקת־האשלגן לנידרלאנדים. הוא גם הציע להם תמיכה כספית מאת זיידאן.
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק
תעודה ז(כתב יד 1825.0107)
תעודה זו כוללת שני חלקים: בעמוד הראשון מדובר על משלוח ספרי קודש ממשה יתאח לרב משה אביכזר ובעמוד השני – המלצה של הרב משה יתאח לסייע בידי משולח.
עמוד א
ב״ד [=בסייעתא דשמיא], רחימא דנפשא, רחימו דאוריתא, דלא פסקא מפומי גרסתא, גרסתא דינקותא, מקבצתא ולא משבשתא, כהה״ר משה אביכזר נ״י, ש״ר מאהבה ומאהבה.
אחר דרך מבוא השלום, הרצים יצאו דחופים / לכתוב לך צפופים, הלא שלחתי אליך כל הספרים שאמרתי אליך. והם ״סוכה״, ״וזאת ליאורה״, ״והואיל משה״. ו״ליקוטי התלמוד״ – אינהו לכת״ר [אבל] אינו מספיק לכת״ר – שאין בו מה לשלוח – כולו מחוסר קונטריס שלם בו. והמבוקש מכת״ר שתשלח לי [מסכת] סנהדרין.
ואין להאריך כ״א בשלום כת״ר, נאם זעירא [דמן חברייא] משה ע״ה יתאח. והכתב נחוץ [=דחוף].
עמוד ב
גם אשו״ר [=אוזן שומעת ועין רואה] נוסף, אישור [?] מוסיף אודות האי גברא רבא, צרור הכסף [????????]. מר ניהו טובינא דחכימי, קב ונקי, כמה״ר דוד אצאייג – שתעמוד לימינו כמנהגך הטוב ש״ל [=שבח לאל] –
בנדבה יפה והגונה. ואע״פ שאין מזהירין לנזהר, מ״מ אין מזרזים אלא למזורז[ים], ושכמ״ה [=ושכרו מן השמים].
ע״ה משה יתאה. תעודה ח (כתב יד 1825.0119)
תעודה זו נכתבה בגריס בשנת 1832, ועניינה הפקדת שני ספרי תורה – האחד של עישא הלוי והאחר של בת־אחותה זוהרא הלוי – בידי הרב משה אביכזר.
א) בעבור תהיה לעדה עדות ה׳ נאמנה בפ[נינו] אח״מ [=אנו חתומים מטה] שהאשה הכבודה והצנועה עישא בת יחייא הלוי באה לפ[נינו] ואמרה לנו: ״במטו מנייכו כתבו וחתמו בכל לשון של זכות שהספר תורה שלי החדש הידוע לי, שקניתי אותו מנכסי – לי לעצמי, הרי [אני] מקע״ע בקוש״ח [=מקבלת עדות על (זה) בקניין ובשבועה חמורה] כראוי – שהקדשתי אותו הקדש גמור כהלכתו, ע״מ [=על מנת] אם לא יהפך הזמן עלי. וההקדש של הס׳׳ת יהיה בעיר גריץ יע״א ויהיה מונח ביד ה״ה כה״ר משה אביכזר י״ץ, הוא וזרעו וז׳׳ז עסכ׳׳ה [=וזרע זרעו עד סוף כל הדורות]. והחכם ה[נזכר] יהיה מתבונן ומסתכל בכל ענייני הספר במלבושיו ושמן למאור בו. וגם הוא יהיה מורשה בחריקי [=במקומי] מו׳׳ע [־־מצווה ועושה] לתור ולחפש אחרי הספר לכל משלח ידו בו וירצה להחזיק בו, בין מב״ב [=מבני ברית] בין שאינו מב״ב, איש או אשה קרוב או רחוק. והריני מעכשיו בכח השם ב״ה – אני נותן לחכם ה׳ [=היקר] דא[]ן שלי, ואגבן מניתי אותו מינוי גמור בחריקי בכל מה שיעשה בעזר ה׳ – עד שיוציאו מכל מיני ערעור ויחזור להקדשו הראשון: כאלו עשיתי אותו אני בעצמי מינוי גמור כראוי, כדת וכהלכה, ככל ההרשאות ותיקונם. ואין מוחה ואין מעכב ע״י [=על ידו]. וקע״ע בכח הש״ח [=השבועה חמורה] ה[נזכרת] – שלא אחזור בנתינת ההקדש לחכם ה[נזכר] מעולם. נמ״ך.
ב) באה לפ[ני] האשה זוהרא בת כה״ר מכלוף הלוי, בת אחותה של עישא ה׳ במצב ומעמד עישא הי. וקע״ע בקוש״ח ב״י שהס׳׳ת [־־וקיבלנו עדות על (זה) בקניין ובשבועה חמורה בשם ה׳ שהספר תורה] שלהם, הישן הידוע לאבותיהם, הנקרא ספר ״איית לאוי״ [=בני(או משפחת) הלוי], הגם שהוא מוקדש, הרי הם גמרו, זוהרא ועישא ה׳, בכח הש״ח ה׳ והקדישוהו ג״ך הקדש גמור לחלוטין, בלי שום תנאי. וההקדש בספר ה׳ יהיה ג״ך ב [ כ]ח הש״ח ה׳ מוכח ביד החכם ה׳ הוא וזרעו וז״ז עסכ״ה [ וזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות]; להתבונן בתיקונו ושמן למאור לויכ״ך [לו ויהיה כוח כוחו], בכה הש״ח ה׳ קע״ע דא״ץ [?] שלהם כנז[כר]. ומינוהו מורשה גמור בחריקי להוציא הספר ה׳ מכל מיני ערעור, עד שיחזור להקדשו הא׳ [־הראשון]. וכל מה שיעשה החכם ה׳ עשוי ומקובל עליהם בספ״י, כאלו הם בעצמם עשו אותו. וקע״ע תנאי זה בלי שום צד התרה והפרה לעולם.
ג) כלל העולה ששני הספרים ה׳ – הרי הם הקדש גמור ומונחים ביד החכם ה׳, והרי הוא זכה בהם זכיה גמורה להיותם בידו, ע״ש ההקדש, לא ימכרו לעולם, לזכות – מקדישים אותם.
וכיון שראינו דברי הנשים היקרות נכוחים וברורים ליותר זכות ויפוי כח [ב]נ׳׳ח [=בנקיטת חפץ] מידם, בקש״מ [=בקניין שלם מעכשיו] בש״ח בשי״ת [־־בשבועה חמורה בשם יתברך], כראוי וכו'. והחכם ה׳ הוא השליט על הספרים ה׳ כו״ח ש״פ [=כתבנו וחתמנו שמנו פה], יום רביעי בש״ק ע״א לחדש אדר, ש׳ ״קרוב ה׳ לנשברי לב״ [תהלים לד 19], לפ״ק, פה העירה גריס יע״א. והכל אמת ויציב שו״ב [־־שריר ובריר] וקיים [לנשברי = תקצ׳׳ב כלומר שנת 1832].
שלום בר ישועה ה״ן אדהאן ס״ט, משה בן יוסף ה״ן משלם. הנפק שטרא דא קדמנא, אלן סהדייא דחתימן לתתא דהא כל חתימי, סהדייא []ין דחתימי הכא. ומ[ד]אברר לנא דדא הוא חתימת ידייהו דסהדייא אלין – אישרנוהי וקיימנוהי לכ״ד כדחזי [=הנפק שטר זה לפנינו, אלה הם העדים החתומים מטה, שזה כל החתומים, העדים החתומים כאן. ומשהתברר לנו שזו היא חתימת ידיהם של העדים הללו, אישרנו וקיימנו אותן לכל דבר כראוי].
וחש״פ [־־וחתמנו שמנו פה], תמ״ת [=תרי מגו תלת], ביום ד׳ בש׳׳ק ע״א לחדש אייר שנת למען תצדק [בדבריך] לפ״ק, וקיים. ע״ה מימון אדהאן.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שער שישי
למען תבין אודותי בטיטו״אן אודיעך כי בהיותי בגיבר״אלטאר כל מעשי היו עם אנשי הצבא ודבר לא היה לי עם היהודים. על כן לא יכלתי לשקוד בבית־הכנסת, אם כי הלכתי פעמים או שלש, וגם הייתי לילה אחד בבית ראש ישיבתם (הנקרא ר׳ יהודה הלוי והוא מעיר טיטואן) ללמוד. אחרי כן הוגד לי, כי הרב הזה ברוח שפתיו ימית רשע אם יאבה. שאלתי: ׳אם היתה כזאת?׳ ויאמר: ׳לא, כי ירא ממעמד המשפט׳. ׳ובמה תדעו כחו ?׳ (אמרתי). וזאת שנית ספרו לי כי בעודנו בארץ מולדתו, איש יהודי שוקד על דלתות בית־הכנסת בבקר בבקר ושומר מזוזות פתחי מדרשים יום יום השכם והערב, המיר לדת הערביאים, והרב קנה כל צדקותיו אשר עשה בהיותו יהודי בכסף מלא. יאמרו לר׳ יהודה׳, אז עניתי, ׳הנה איש איטא״ליאה בא וימכור לו מ״ברוך הבא״ (הוא יום המילה) עד ״ברוך דין האמת״ (הוא יום הקבורה)׳. לא הכירו כי מצחק הייתי בם ויחשבוני לנצרי או אפיקורוס. נשמעו בטיטו״אן כל הקורות האלה. האנשים חשבו כי אפיקורוס הוא בריה משונה, ונפשם שוקקה לראותי כאשר הוגד לי. תשוקתם זאת האיצתני ללכת לטיטו״אן, אולי יהפך סכלותם לטובתי. ויהי כאשר באתי לרחוב היהודים ותהום כל העיר עלי ויאמרו: ׳הזה אפיקורוס!׳ אותו היום ערב שבת היה, וכאיש אפרים בגבעה אין איש מאסף אותי הביתה. הכרת פניהם ענתה בם כי דלים הם, ואקרא בקול גדול: ׳מי האיש הנותן לי מקום ללון, כפלים יהיה שכרו-רק ברחוב אל אלין׳. הדלות גבר את היראה. ויען איש מהם ויאמר: ׳ולמה תעמוד בחוץ? אני אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. ויביאני אל בית איש אחד וישבתי עמו.
הלכתי עם בן בעל הבית לקנות לי מנעלים. ויהי בדרך בא ערבי והכני על קדקדי. כן דרכם דרך בזיון חם לבי בקרבי ותכה מכעש עיני וקול דמי נקמתי צועקים אלי מן הכלימה, אך החרשתי ואתאפק, כי בגדי יהודי מתג ורסן היו לי עדיי לבלום. וכל פוצה פה נושא את נפשו בכפו. – הירוע בלהקת חכמים ברזל בברזל יחד? התונף חרב איש ברעהו? הלא האולת חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, ותגרה איש באיש, ממלכה בממלכה. הוי חרב קנאת הדת! עד אן לא תשקוטי? האספי אל תערך, הרגעי ודומי!
אמרתי להביאני אל בית הרב הגדול, הוא היה תלמיד ר׳ יהודה הלוי הנזכר. ואקרב אליו ברוח חזק ובטוב פנים ואומר: ׳ברוך המקום שזכני לברכו ברכת משנה: שהחייני לראות פני איש גדול לא ראיתי עד הנה, ושחלק מחכמתו ליראיו׳. ואז פשטתי בגדי אפ״ריקא והראיתי תחתיהם בגדי אירו״פא. ואוסיף ואומר: ׳אם לא תאמין לדברי, תאמין לאשר יראו עיניך, מבלי לבוש כדרך יושבי הארץ על מי אוכל להשען? אחרי הושיב אלהים אותך על כס ההוראה והחכמה, מי לנו גדול ממך?׳ פני האיש כפני חמה, ובפה מתוק מדבש השיב לי: ׳ילך אדני לביתו לשלום, וטרם בא החרפה אשלח אליו חליפות בגדים׳, וכן עשה. עודני מדבר עמו ואיש בא לקרוא לי בשם משנה פקיד ויני״דיג, ואסוב מאצל הרב אל מול המשנה: גם האיש הזה יפה עינים וטוב ראי. וארא אחרי כן כי היהודים רובם לבנים ויפים ומעוטם שזופי שמש, והערביאים בהפך. כבואי אליו אמר לי: ׳משנה פקיד ויני״דיג אני, לא רבים יחכמו בעיר הזאת במכתב ספרדי, ויודעיו מתפארים בו וייראו לחלל תפארתם בלמדם אחרים, וקנאתם תמעיט חכמה.
על כן שמחתי לקראת בואך, כי אנה ה׳ לידי איש כלבבי אשר יוכל לכתוב בעבורי עד תלמד לאחי המכתב. ועקב מלאכתך כסף תשקול, ואקד אפים ואומר: ׳אנכי אעשה כדבריך.
בערב ישבתי לאכול לחם עם בעל הבית. בקשתי דרך לבחון את האיש ולדעת שרעפיו עלי, גם הוא מהבאים מגיבר״אלטאר היה: שם למד לעלג בלשון אינג״ליש ומתחכם בה. שבע הללתיהו כי כביר מצאה ידו בזמן קצר. אחר זאת כמדבר לפי תומי הודעתיו כחי בדברים הרבה והרימותי ידי על העליונה, ואז הפליא על חכמתי.-ביום השבת בצאתנו מבית־הכנסת נשאול נשאל מאחורי על מעשי ועל דברי, ורוחו מלא מדברי אמש השיאני על גפי מרומי המעלות. – במוצאי שבת החכם וחזן בית הכנסת השיבוני טרם אצא ויאמרו לי: ייעמד נא אדני פה עמנו, אל יהי נחפז ללכת, נמתיק סוד יחדו בבית אלהים׳. עמדתי. העם העומד בעזרה לצאת שב לאחור, וכלם פערו פיהם לדברי. בחנוני באמונתי, נסוני בחכמתי; ותשובתי מה היו? להביא עצות מרחוק, להפליג בראשית הלמודיות, לכונן פסוק על הקדמה או לשתת הקדמה בפסוק. פעם אפ״לאטון באר דברי משה, פעם נמצאים בדברי סוק״ראט! והכל הוכחתי בדברי חכמים וחידותם ובמליצה צחה ונכונה. האנשים כי לא ראו מאורות כאלה מימיהם, חדשים לא שערום, משפטים בל ידעום, תמהו ונבהלו ונחפזו להשיב לי כאיש אחד בלב אחד: ׳עתה ידענו כי ברוב אולתם שגו הדוברים רע על נפשך, ואנחנו ננער חצננו לכלות כל תלונות בני ישראל מעליך, וביום מחר תבא לישיבתנו׳. וילכו לאהליהם שבעי רצון ושמחות. בבקר הלכתי לישיבת הרב אל מקום אשר היו שם גם המה, ויכבדוני מאד. לומדים היו בתלמוד במסכת בבא קמא, למדתי עמהם כדרכם, ואחר הוריתי להם כי גם דעת התלמוד תלויה בדעת הלשון על מכוניה, ואתן עדי מממקור ההלכה אשר לפניהם: השור והבור והמבעה. רב אמר ׳מבעה׳ שנאמר ׳נבעו מצפוניו׳ ושמואל אמר ׳בועה׳ שנאמר ׳אם תבעיון, בעיו, כי המחלוקת יסודתה בהבין כה אבני הבנין. ארבעה עשר יום שקדתי על דלתות הישיבה ובכל יום השמעתים חדשות, עד כי נדרשתי לאשר שאלתי בלבי, למען דרוש. ויהי כמשיב ידי עניתי, כי המשא כבד יכבד ממני. ויהי כדברם אלי יום יום עד התחננם אלי הדיחוני בחלק שפתיהם — ואבעיר תשוקתם לשמוע אותי ביום שבת. כן התעמר כי הזמן הנוכל: הורק מכלי אל כלי, פעם שמטני בפחת הפחדים, פעם משכני בתקות התקוה וידיו עצבוני ויעשוני. ענין הדרושים וכל חפציהם תשמענו בשער הבא.
שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי. מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727
נביא לדוגמא את השתלשלות – כישלון – המשא ומתן לחידוש חוזה השלום עם צרפת בשנת 1689.
היוזמה בא דווקא ממולאי איסמאעיל שהיה מעוניין לכרות ברית נגד ספרד וכאשר נכח שאין לכך סיכוי, איבד הענין בחידוש ההסכם. מולאי איסמאעיל, שבז לשליטים הנוצרים, היה מעריץ גדול של לואי הארבע-עשר, " המנצח תמיד את המלכים הנוצרים האחרים ", ורצה לרתום אותו למאמץ לגרש את הספרדים מהנמלים שעדיין החזיקו בחוף הים התיכון.
חוזה השלום הראשון נחתם בשנת 1682 אולם מעולם לא כובד. בשנת 1689 מגיע אכן למקורו השגריר הנודד המרקיז, פידו דה סאנט אולון ( pidou de saint olon ). בלווית הקונסול הצרפתי שישב קבע בסאלי, הם עולים למכנאס. מהצד המרוקאי ניהלו מו"מ שר החוץ, הקאדי אחמד עתאר ואברהם מימראן.
שר החוץ הבטיח לאורחיו שמלכו חפץ בהידוק הידידות בין שתי המדינות. אבל הכרזות לחוד והמעשים לחוד. בפועל התמשכו השיחות ללא סוף תוך זלזול מחפיר באורחים הזרים. כאשר נואשו מתרגילי ההתחמקות של שר החוץ הם פונים בצר להם לאברהם מימראן, " ביום שני החמישה עשר ביוני, הלכתי לפגוש היהודי בביתו ושם הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ולאחר שדברנו על מספר נושאים, הוא משך אותי הצידה ואמר לי ששר החוץ בקשו להעיר לנו אם אין אנו יודעים את מנהגי המקום ואם רוצים באמת להצליח הרי שיש תחילה לרצות אותו על ידי סכום כסף ".
הקונסול הצרפתי, למרות היותו מורגל למנהגי המקום, נדהם מההצעה המגונה ולא הסתיר מידידו אברהם מימראן את כעסו. " הלא כבר נתנו לו מתנות כאשר הגענו, ואם נהיה מוכנים לתת לו עוד, זה יהיה רק לאחר חתימת החוזה.
היהודי ענה לו שהוא יודע את זאת והוא מרחם עלינו כי לא נקבל שום תמורה לא בכסף ולא בהכרת תודה מצד הקאיד כי מדובר ברשע ורמאי ממדרגה עליונה, למחרת בא אלי היהודי ואמר שמסר לקאדי את עמדתנו והוא ענה שלא יעשה מאומה עד שיקבל מתנה מהשגריר. ולזאת עניתי היהודי שאדוני ( השגריר ) לא בא למדינה זו כדי לקנות שלום שגם מלך מרוקו משתוקק אליו כפי שכתב בעצמו " הקונסול מבטיח מתנות לאחר החתימה ואברהם מימראן מוכן להיות ערב לכך.
המו"מ עולה על שרטון מחמת הסעיף שהצרפתים התעקשו עליו והמטיל על מרוקו חובה לחוש לעזרת האוניות הצרפתיות במקרה – לא נדיר – של תקיפה על ידי שודדי ים מאלג'יר או תורכיה. המרוקאים מסרבים ליטול על עצמם התחייבות להלחם במדינה מוסלמית. במבוי סתום כזה נשארת רק ברירה אחת , לבקש מאברהם מימראן לסדר פגישה עם המלך בכבודו ובעצמו.
מימראן לפני צעד כזה מציע לערוך בירור סופי עם שר החוץ. " היהודי פותח ואמר שיש למצוא הסדר לבעיה. הקאדי מסביר את עמדתו ליהודי ואני את שלנו, והוא מצדד בדעתי ואמר לכבוד השר שאין להקים מכשול בגלל סעיף זה "
עמדתו מתקבלת והמשך השיחות נקבע למחרת. אולם בשעה האמורה ובמשך כל היום נמנע מלהופיע שר החוץ. הקונסול הצרפתי הלך לביתו של אברהם מימראן וביקשו להתלוות אליו לארמון לחפש את שר החוץ. בדרך מגלה מימראן לקונסול סוד מדינה, המלך יוצא בקרוב למסע מלחמה בתאזה ועל כן יש להזדרז ולגמור השיחות לפני המסע.
הקונסול ממשיך בחיפשיו אחרי שר החוץ אולם כאילו בלעה אותו האדמה. וכתמיד כאשר כלו כל הקיצין, הוא פונה לידידו להסדיר קבלת פנים אצל הוד מלכותו. הנגיד מבטיח לנצל פגישה קרובה עם המלך ) כדי למסור לו את המיטה והסדינים שהיהודים הכינו לו לקראת מסעו), כדי להזכיר לו הדחיפות בסיום המשא ומתן. כאן מעלה הקונסול פרט משעשע המעיד על קרבת הנגיד לבני משפחת המלוכה " נתתי לו ארבעה בקבוקי יין צרפתי משובח שיתנם למולאי זידאן ( בנו החביב של המלך ) שהיה ידידו בנפש ושיכור מועד "
ואכן הנגיד לא שוכח את הבטחתו ומזכיר למלך שהשגריר הצרפתי יושב כבר במכנאס מספר שבועות וחוזה עדיין אין. המלך מסכים לקבל את שליח לואי הארבע-עשרה, אולם שוכח להזמין את אברהם מימראן לפגישה הגורלית שמסתיימת בכשלון חרוץ. הנגיד שומע מהקונסול על תוצאות קבלת הפנים אליה לא הוזמן, " עכשיו אני מבין למה לא טרחו להזמין אותי מחשש שאסתור את דברי המלך ואזכיר לו הבטחתו המפורשת לחתום על החוזה אותה העברתי בעצמי אליכם " יהיה זה מוגזם לחשוב שהמלך הכל יכול, שאיש לא העז מעולם לסתור את דבריו בפומבי כי ידע שדינו מוות מיידי, חשש מתגובת אברהם מימראן, אבל אי ההזמנה מעידה שבכל זאת התחשב בדעתו ולא ראה בו עבד ללא כבוד וללא זכרון הוא היה ללא כל תואר רשמי יועץ שדעתו נשמעה, הבקי ברזי השלטון והמשמש כתובת לדיפלומאטים זרים.
תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית – חיים שירמן
מפליאה המהירות שבה עלו משוררי ספרד על אחיהם בארצות המזרח. הם זכו למעמד זה תוך שני דורות בלבד. עלינו לזכור שדונש בן לברט, המשורר הנאור שבא לספרד מחוץ לארץ, עדיין מתייחס אל יהודי ספרד המפגרים בבוז ובלעג גלויים. נראה לנו שהתפתחות התרבות הוחשה בספרד בעיקר משתי סיבות: קודם כול בשל צירוף של תנאים מדיניים, רוחניים וחברתיים מיוחדים במינם שבהם חיו יהודי ספרד. תנאים אלה היו נוחים לשגשוגה של שירה בלשון עברית דווקא. החידושים הרבים בצורותיה ובאופיה של שירה זו יכלו להתקבל רק תוך כדי מהפכה בעולם הספרות, ואף למהפכה כזו היה בספרד אקלים נאות. להלן ננסה עוד להבהיר ולבסס טענה זו. הסיבה השנייה נראית לנו לא פחות חשובה, אם כי לא נדע להסביר מדוע היא הפכה לגורם מכריע דווקא בספרד במאות הי״א והי״ב. הריהי הופעתם של יוצרים בעלי שיעור קומה, שכמותם לא קמו לא לפניהם ולא אחריהם. אמנם דונש חידש את פני השירה העברית והכשיר את הקרקע להתפתחות נוספת, אך מעשהו זה כשהוא לעצמו לא יכול היה לגרום להופעת משוררים מסוגם של שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי וכו'. כאן אנחנו עומדים בפני חידה סתומה: כפי שלא נוכל לקבל את הסבריו התמימים של משה אבן עזרא על הכשרון המיוחד לשירה שבא ליהודי ספרד במורשה מאבותיהם, כך לא נוכל גם להסביר את הופעתם של יוצרים גאונים רק על פי נסיבות היסטוריות או תנאים חברתיים. המאמין יראה בכך סימן בולט לפעולתה של ההשגחה העליונה, הספקן יטען שיד המקרה בדבר. מכל מקום אם זוכה תקופה שיקומו בה משוררים מעולים, הרי הם מטביעים את חותמם עליה ומעצבים את דיוקנה.
ב. יהדות ספרד ותרבותה בימי קדם
היהודים ישבו בחצי האי האיברי עוד בתקופת הרומאים, ובעובדה זו אין לפקפק, אף אם לא נאמין לסיפורי המעשיות ולאגדות על קורותיהם בימי קדם. אגדות כאלו הגיעו אלינו בתוך חיבורים מאוחרים, כגון באחד מכתביו של יצחק אבן גיאת, המספר כי כבר לאחר חורבן הבית הראשון עברו שתי משפחות מיוחסות׳ לגור בספרד: האחת מהן, משפחת בני דאוד, תקעה את אוהלה בלוסינה, והשנייה, בני אברבנאל, השתקעה בסביליה. דון יצחק אברבנאל, נצר מפורסם של המשפחה השנייה שחי סמוך לשנת 1500, שמר לנו מסורות מופלאות על היאחזותם של היהודים בלוסינה ובטולידו. על לוסינה, ׳שהיתה בימים ההם עיר ואם בישראל שרתי במדינות'הוא אומר למשל שיאמרו עליה הגוים שאוירה מחכים, להיות אויר הארץ ההוא זך ונקי מאד מאד, ואולי שעל זה קראוה היהודים לוזינה, להיות כלוז אשר בארץ ישראל מוכנה לנבואה׳. לאחר מכן הוא מביא ידיעות מוזרות ביותר גם על מוצאם של השמות טולידו (טוליטולה) מקידה ואסקלונה: לפי המסורות שהכיר מוצא כולם היה עברי. מצד אחר המלה ׳ספרד׳ בעובדיה כ מתורגמת בתרגום הארמי ל׳אספמיא׳, ואמנם בימי קדם נהגו לזהות את השם ׳ספרד׳ עם ׳היספאניה׳ הרומית, שממנו נגזר גם השם ׳אספמיא׳ שבספרות חז״ל.
ושמא נתחזקה בזכותה של ׳אספמיא׳ זו ובזכות האמונה במציאות קברו של שר הצבא של אמציה מלך יהודה בעיר מורבייררו שבספרד, גם האדגה על בני ספרד שמוצאם מתושבי ירושלים. בכל הזהירות והספקנות נתייחס גם לפירושים שנתלו במאמר אחד שבמסכת יבמות (קטו ע״ב), אשר לפיהם שהה בספרד אחד מראשי הגולה של בבל; לפי התלמוד ׳יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאסמפיא ושכיב׳. אפילו שמואל הנגיד האמין שדברים אלה מוכיחים ׳שבספרד מקום ריבוץ תורה היה מזמן בית ראשון, מגלות ירושלים עד עכשיו׳.
ברור שלא נוכל לפרש את דברי התלמוד כאילו נאמר בהם ש׳ריש גלותא׳ הנזכר הלך מהעיר קורדובה אל ספרד, משום שמבחינה גיאוגרפית קשה ליישבם, ובאמת כוונתם איננה לקורדובה אף לא לספרד. מכל מקום אם היו באמת קשרים בין יהודי המזרח ליהודי ספרד בימי קדם, הרי הם ניתקו בתקופת שלטונם של הוויזיגותים במלכות טולידו. במשך שלרש מאות שנה (711-409) אין לנו כל ידיעות על חייהם הרוחניים של יהודי ספרד, אך שומעים אנו הרבה על רדיפתם בידי שליטיהם הנוצרים. רדיפות אלו הגיעו לשיאן במאה השביעית, בימי מלכותו של סיסבוט (621-612): באותה תקופה הוטבלו רבים מהם לנצרות, באונס.
הגאולה באה אליהם מעבר לים. בראשית המאה השמינית עברו כמה אלפי חיילים מוסלמים את המיצר שבין מרוקו לספרד ושמו קץ לשלטון המתנוון והרקוב של הוויזיגותים. לפי כמה מקורות היסטוריים היה ליהודי ספרד חלק ניכר בנצחון הפולשים הזרים, וזאת היתה נקמת המדוכאים במשעבדיהם. כיבוש אנדלוסיה הושלם במהירות, והמוסלמים הטילו על היהודים את השמירה בהרבה מקומות שנכבשו. באותה שעה נראו הלוחמים השחומים מצפון אפריקה ליהודים כגואלים שבאו בפקודת ה׳ כדי להציל את עמו מן ההשמדה.
המשפט העברי בקהילות מרוקו משה עמר
נ״ו. טופס תקנה, שלא לבוא לידי איסור ריבית במקח וממכר.
בהיותינו אנו החתומים, מקובצים, בבית הנשיא ונעלה, הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי זלה״ה, עם הנגיד המעולה נשיא נשיאי הלוי, הה״ר משה הלוי נר״ו, ושלח משרתיו אחרי הסופרים שבעיר הזאת מלאה פ׳אס יע׳׳א. והתרה בהם הנגיד על דבר מצוה, להיות שמפי השמועה למדנו, המערים על הריבית אין לו חלק לעה״ב ובאלהי ישראל. ולכן גזר עליהם הנגיד המעולה יצ״ו, בהסכמתינו אנו החתומים, שמהיום הזה והלאה, ששום סופר לא יכתוב שטר של שעוה, זולת על האנשים הידועים, שהם מתעסקים בו במקח וממכר. וגם כן לא יכתבו שום שטר לא על החטים, ולא על חמאה ודבש, ולא המשי ושמן זית. וגם כן ששום סופר או שליח ב״ד, לא יכתוב שום שטר על עצמו, ויעשה עצמו כאילו הוא לוה או מלוה. וכל מי שיעבור על זה, ידוע ידע שמלבד שיענישהו הנגיד יצ׳׳ו עונש גדול וקנס גדול. יסתלק ידו ממלאכתו, ולא ישוב עוד אליה ויפרע לקופה של צדקה עשרים אוקיות דת״ק. ולראיה ח״פ בחמשה לניסן שנת יג״ן עלינו לפ״ק. וחתומים הרבנים המובהקים, כמהר״ר יצחק אבן צור ז״ל, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
ניסן שס״ג
נ״ז. בהיותינו אנו החתומים, מקובצים בבית הנגיד המעולה הה״ר אברהם רותי ז״ל, עם הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו. דרשנו וחקרנו בענין נכסי יתומים, שכמה מהם אין להם מנהל, וחונן ומרחם. והרבה יתומים אין להם אפוטרופוס כלל, ומי שיש לו אפוטרופוס, אין דורש ואין מבקש על האפוטרופוס, לדעת אם יתן חשבון מדוייק או לאו. ולזה ממון היתומים עשה יעשה לו כנפים. כנשר יעוף השמים. ומן הדין ב״ד הם אביהם של יתומים. לכן הסכמנו אנו החתומים. בהסכמת הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו, ששני חכמים הלא המה החכם השלם הה״ר יצחק אבן צור יצ׳׳ו. והחכם השלם הה״ר שמואל ן׳ דנאן יצ״ו. ידרשו ויחקרו בדבר זה היטב, מהיום והלאה. וכל א׳ מהאפוטרופוסים שבעיר הזאת, הן מינהו אבי היתומים הן מינוהו ב׳׳ד יצ״ו, יתן חשבון מדוייק לחכמים הנז׳, ואם יראה להם שהחשבון אינו מדוייק, או שהאפוטרופוס אינו נוהג כשורה. יכולים החכמים הנז׳, להעבירו ולמנות אחר במקומו שיראה להם. ואנו גוזרים בגזירת נח״ש, על כל מי שלא יאבה וישמע למאמר החכמים הנז׳, יען הדבר הזה תיקון גדול הוא ליתומים, והם ידרשו ויחקרו היטב. וכל מי שהוא יודע היכן הוא ממון היתומים, יבוא ויגיד לחכמים הנז׳. וג״כ הסכמנו שכל הסופרים הכותבים השטרות בשם היתומים, לא יכתבו לזכות יתום סתם, אלא שיכתבו בפירוש בשטרות, שמות היתומים ושם אביהם. ולראיה שכך הסכמנו, ח״פ בד׳ לניסן שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו פה פ׳אס יע״א.
נ״ח. עוד הסכמנו אנו החתומים, בהסכמת הנגיד המעולה נר״ו, שמי שימות בי׳מ מכאן ולהבא ג״כ, ולא הניח אפוטרופוס על בניו, שתכף ומיד ולאלתר נתננו רשות לחכמים הנז', לדרוש ולתור ולחקור על נכסיו, ולעלות על ספר ע׳׳י סופרי ב״ד יב״ץ, ולמנות אפוטרופוס על הנכסים הנז׳ מי שיראה להם, ואם אלמנתו אינה רוצה להראות נכסי בעלה, שיש רשות ביד החכמים הנז׳ לנדותה ולהחרימה, ולכפותה בכל מיני כפייה, לקיים מה שאמרנו, ואם יראה לחכמים הנז׳, להיות הם בעצמם אפוטרופוסים, הרשות בידם גם כן. וחתומים עליה החכמים השלמים, כמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יעקב חאג׳יז זלה״ה, והנגיד המעולה הה״ר משה הלוי זלה״ה.
סיון שס"ג
נ״ט. עוד מנהג התושבים בארץ הזאת, כאשר העידו לנו מגידי אמת, עם היות שמן הדין, אלמנה שבאה לגבות כתובתה, שמין כל בגדיה, בין של חול, ובין של שבת, ומניחין אותה מכתובתה. וכתב הריטב׳׳א ז״ל, אהא דאמר תלמודא "שלח ופרק״ דהא דאמרינן דאלמנה שמין מה שעליה, מיהו אינם יכולים לסלקה מהם במעות, שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך. והא דקאמר בגמרא ארמלתא שלח ופוק, לישנא בעלמא הוא דאמרו. לומר שאינם שלה לגמרי, או תקבלם בדמיהם, או תפשיטם עכ״ל. עכ״ז מה שהגידו לנו מגידי אמת, שהמנהג היה מקדמת דנא, לתת לה קצת מלבושים כפי ערך כתובתה, ששוים עד כדי עשרים אוקיות, או ארבע ועשרים אוקיות ממטבע מלכות פ׳אס, שהוא המטבע שכותבין בשטרי שידוכין, ושטרי כתובות, כפי ערך הנכסים וכפי ראות עיני הדיינים אשר יהיו בימים ההם, סן כתובתה אם הרבה אם מעט. הם יעשו כפי ראות עיניהם, אפי׳ לפחות מעשרים אוקיות. אך אמנה לא יתנו לה יותר מכדי ארבע ועשרים אוקיות, אף למי שכתובתה מרובה, והשאר יתננה לה מסכי כתובתה. וכבר היה מעשה בימינו, באיש אחד שהתנה עם אשתו, שאחר מותו שתטול כך וכך בסכום כתובתה ותלך לה, עכ״ז פסקו החכמים ברובא דרובא, שגם היא תטול בלאות עד כדי עשרים אוקיות. ובהיות שהדין הזה אינו כפי הדין, אלא כפי מנהגא דמתא. לכן יסדנו אותו ג״כ בכאן בספר התקנות. ולראיה ח״פ בעישור אחרון לסיון שנת יג״ן עלינו לפ״ק, וחתומים הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, וכמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה׳׳ה, וס״ל נמצא כתוב אפילו לפחות מהעשרים אוקיות, ב״ש וקיים שנית, ואפי׳ תהיה למנהג הקהלות, לא תטול יותר. וחתומים הרבנים כמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
סיון שס״ג -1603
En hommage à S.D. Lévy Mme Tolédano
En hommage à S.D. Lévy
Mme Tolédano
Je tiens à prendre part à la manifestation organisée par la Communauté de Casablanca en l'honneur de mon ami S. D. Lévy, à l'occasion de son 78" anniversaire.
Je pense beaucoup de bien de lui, comme vous vous en doutez. J'aimerais en dire un peu. Je n’empiéterai pas sur le domaine des orateurs qui viendront dérouler devant vous le panorama de ses innombrables initiatives et de ses réalisations incessantes. Je voudrais plutôt tracer, aussi brièvement que possible, la silhouette morale de l'homme. Cet homme, je le connais depuis soixante ans et mon admiration pour lui n'a fait que grandir à chaque nouvelle expression de son caractère et de sa forte personnalité.
Ma première rencontre avec Samuel Lévy à Paris, quand, en 1892, je fus admis à l'École Normale de l'Alliance, où Lévy m'avait précédé de quelques années. J'arrivai à Paris un matin de décembre. Lévy vint me chercher à la gare. Nous nous embarquâmes sur le bateau-mouche qui devait nous transporter à Auteuil. En route, nous causâmes. Une sympathie mutuelle nous rapprocha d’emblée. Arrivés à l'école, nous étions déjà camarades. Et ce fut le début d'une amitié intime et profonde, qui dure encore et toujours, inaltérée et inaltérable.
A cet âge, on rêve. L'avenir s'étale devant nous comme la feuille blanche d'un livre, sur laquelle on espère pouvoir écrire une histoire merveilleuse. Nous rêvions. Mais que ferait le temps de ces imaginations d'adolescents ?
Ses études terminées, Lévy fut nommé instituteur. Il exerça à Tunis, à Tanger, à Casablanca et dans les colonies de l'ICA en Argentine. Il parcourut avec distinction sa carrière dans l'enseignement. Quand il quitta le service, il revint à Casablanca.
C'est alors que sa véritable vocation se révéla. La détresse des communautés juives ébranla fortement sa sensibilité. Les masses grouillantes des mellahs offraient le spectacle d'une dégradation sans nom. Les enfants, mal nourris, mal vêtus, affligés de maladies infectieuses, happés de bonne heure par la tuberculose, semblaient condamnés à une misère perpétuelle. Ceux de nos coreligionnaires qui avaient pu s'arracher à ce bourbier et acquérir des moyens de subsistance acceptaient la situation avec une résignation facile.
Lévy résolut de briser cette torpeur. Il ne concevait pas que des Juifs puissent abandonner d'autres Juifs, chair de leur chair, à une pareille déchéance. La pitié chez lui s'alliait à une haute conception du devoir humain. Fils de l'Alliance par sa formation intellectuelle et morale, il pouvait puiser dans les principes de cette grande organisation juive une précieuse inspiration. L'obligation de solidarité juive prenait à ses yeux la valeur d'un dogme. L'idéaliste qu'il était se révoltait contre un état de choses qui violait les exigences les plus élémentaires de la conscience sociale. Il fallait descendre dans l'arène de l'action pratique et livrer bataille aux maux qui pesaient sur cette population déshéritée. C'est ce qu'il fit. Il se voua à l'idée du relèvement, de ces communautés par la création progressive d'institutions régénératrices.
L'entreprise était vaste et ardue, mais ne souffrait pas de délai. Doué d'un caractère rectiligne et d'une volonté puissante et tenace, il s'attela à la besogne. Il a œuvré pendant de longues années, sans répit et sans découragement, prodigue de son temps, prodigue d'une énergie apparemment inépuisable, le regard constamment fixé sur le but à atteindre. Son extraordinaire dynamisme, la ferveur de son apostolat lui ont permis de surmonter tous les obstacles, de maîtriser les résistances et les préjugés, de plier, pour ainsi dire, l'impossible à l'effort de sa volonté. Son activité s'est étendue avec succès à tous les domaines de la vie communale; assistance sociale, santé, éducation, culture juive. Son œuvre s'est épanouie en une riche floraison d'institutions publiques, portant l’empreinte de son inspiration, de son dévouement, de son labeur acharné.
Cette description n'épuise pas les qualités qui ont fait de Samuel Lévy le grand réalisateur que nous admirons. Il faut y ajouter celles du diplomate et du ministre des finances. La mise en pratique de ses projets ne pouvait s'accomplir sans la mobilisation de larges ressources matérielles. C'était à lui à les trouver. Il lui fallait pour cela combattre l'apathie du milieu, l'incompréhension de ceux de nos coreligionnaires qui, habitués à l'idée de la charité au petit pied, semblaient incapables de saisir la nécessité de donner généreusement, sur une échelle proportionnée aux besoins. Lévy a subi la corvée avec stoïcisme et bonne grâce, réussissant presque toujours à forcer les bonnes volontés et à s'assurer les concours indispensables.
Mais le plus grand accomplissement de Samuel Lévy réside, à mon sens, plus que dans la matérialité des résultats concrets, dans l'exemple qu'il a donné de ce que peut l'action d'une volonté persévérante et bien dirigée sur le sort des communautés. C'est à son rôle d'animateur, de propulseur d'idées, d'éveilleur d'aspirations, qui constitue son meilleur titre à la reconnaissance de la collectivité juive marocaine. Il a diffusé un esprit nouveau, brisé la paralysie morale du milieu, allumé les espoirs, fortifié les courages. Son influence sur la jeunesse est manifeste. Et c'est ce qui compte fondamentalement et en dernière analyse, car cela représente, non pas des effets bornés au présent, mais leur prolongement dans l'avenir : c'est l'élan vers un progrès indéfini.
Mon ami Samuel porte légèrement et allègrement ses 78 ans. J'ai eu la joie de le constater lorsque, dernièrement, sans souci de son âge, il vint plaider à New-York la cause des œuvres qu'il dirige. Il garde sa flamme à la pesanteur des vies stagnantes et stériles. Son idéalisme lui donne des ailes.
Et maintenant, il peut contempler avec satisfaction et fierté, le déroulement fécond de ses années. La page blanche qui s'étalait devant lui en ces jours lointains de sa vie d'étudiant est partiellement remplie. Elle enregistre une histoire de travail, d'intelligence, d'abnégation mis au service de nos frères marocains. Peut-être est-ce l'histoire même dont, il y a soixante ans, Samuel Lévy rêva d'être le héros. La vie n'aura pas déçu ses imaginations d'adolescent.
Je salue, avec toute l'affection née de ma vieille et fidèle amitié, ce 78ème anniversaire; il sera, c'est mon vœu le plus fervent, suivi de beaucoup d'autres où sa présence parmi nous renouvellera la joie de nos cœurs.
Je suis heureux en même temps de lui transmettre l'hommage et les félicitations de Mme Tolédano, pour qui la personnalité de Samuel Lévy incarne un des aspects les plus nobles et les plus caractéristiques de l'âme juive.
Hommage envoyé de New-York à l'occasion de la manifestation organisée par la Communauté de Casablanca en l'honneur deS.D.Levy le 21 janvier 1953
נס גדול מהקמיע שהיה מעל קבר הצדיק -אל מעיין העדן-רבי עמרם בן דיוואן-הרב מ.א.עטיה
נס גדול מהקמיע שהיה מעל קבר הצדיק
'מעשה זה סופר מפי מר יוסף דהאן שהוא היום תושב גבעת אולגה אשר סופר לו ע״י האישה היהודיה שהיא דודתו, סיפור זה תוחקר ע״י ידידנו מר משח דהאן הי׳׳ו והובא אלינו על ידו אחר כך
במלחמת פוראי סין לפני שהאמרקאים נלחמו נגד וייטנאם, הצרפתים היו הראשונים ששלטו על הודו־סין שהיתה מושבה צרפתית, הצרפתים חיכו בכליון עיניים לתגבורת שתבוא להם מאמריקה, האמריקנים בכוונה לא שלחו התגבורת כי הם ידעו שגם אם הצרפתים יקבלו הנשק לא יכולים להתגבר על המורדים מהודו־סין שהתקוממו נגד צרפת.
ראש ממשלת צרפת דאז היה מנדם־פרנם, הוא יזם שביתת נשק עם המורדים, ממש כניעה או איך שקוראים לזה יציאה בכבוד, לפני עזיבת הצרפתים.
התנהלו קרבות עזים עקובים מדם, וחלק מהצבא הקולוניאלי הצרפתי נשלח להילחם במורדים, ונפלו הרבה חיילים בקרבות.
אשה יהודיה שהגרה לצרפת עם משפחתה גרה בשכנות למשפחה צרפתיה, שבנם היחידי נשלח לפי חוק שעת חירום להילחם בהודו־סין, יותר מאוחר הודו־סין נקראה וייטנם, המלחמה היתה קשה והרבה חללים נפגעו ונהרגו בקרבות, האשה הצרפתייה הנוצרית היתה מאד מודאגת לגורלו של בנה יחידה שהשתתף בקרבות.
בשנה הראשונה למלחמה כעבור שישה חודשים הוא קיבל חופשת מולדת, של חודש ימים בביתו, היהודיה השכנה היתה משתתפת מאד בצערה ובדאגותיה של הנוצריה.
כל פעם, אולי מרוב תמימות היתה אומרת לה שתאמין בה׳ ובצדיק רבי עמרם בן דיוואן.
זה מרוב האמונה שגילתה היהודיה לנסים שעשה הצדיק בזמן היות היהודים עדיין לא עלו לישראל, כי יהודי מרוקו כשעזבו את מרוקו כשני שלישים מהם עלו לישראל, דהיינו למעלה ממאתיים אלף יהודים, והשליש השלישי חלק מהם הגרו לקנדה, וחלק לצרפת.
היהודיה השכנה ממש דאגה לשכנתה כאילו היתה קרובת משפחה, אולם, היה קשה לה להחדיר לראש השכנה הצרפתיה שתאמין כמוה בצדיק.
כשהבן החייל, בנה של השכנה הנוצריה, היה עדיין בחופשה שכנעה היהודיה את שכנתה לנסוע איתה להשתתף בהילולה בל״ג בעומר במרוקו ולעלות עימה אל קברו של הצדיק, ותתפלל בשפתה על הצלת חיי בנה החייל : מהתופת של הקרבות שהתנהלו עדיין במזרח הרחוק.
סוף סוף שוכנעה, לאחר שראתה ושמעה על הנסים, היהודיה הציעה לה להכין קמיע ממטבע מרוקני בסכום של 4 פרנק ממתכת לבנה, הם לקחו את המטבע ושמו אותו כל הזמן שהם עמדו, בין האבנים השחורות שמעל קברו של הצדיק רבי עמרם, חזרו מאצל הצדיק כשהחופשה הקצרה נגמרה.
האישה היהודיה והשכנה הנוצריה, חזרו לצרפת גם החופשה של בנה החיל בנתיים הסתיימה, וחזר לגדוד שלו בהודו־סין.
בשבועות הראשונים לאחר חזרתו היה בן הצרפתיה כותב להוריו כמה שנתאפשר לו, כעבור כמה חודשים הקרבות הלכו והתעצמו, וההתכתבות עם ההורים הופסקה, תקופה ארוכה לא קיבלה האם הצרפתיה לא מכתב ולא שיחה ! טלפונית מהבן החיל.
לפני הפלגת הבן בחזרה:
ביקשה אימו טמנו שיענוד את הקמיע שהשכנה היהודיה הכינה ודחפה לתוך הקמיע את המטבע של 20 פרנק וביקשה ממנו שאף פעם לא יוריד הקמיע מעל צווארו.
הבן הצייתן עשה כדבר אמו הדואגת, מעוצמת הקרבות נפגע החיל בן הנוצריה מכדור שפגע בחזהו, הכדור שנורה לעבר החיל פגע במטבע בלבד שהיה ממתכת עבה ולא חדר לגופו, הבן הבין מיד שהנס קרא מהמטבע המקודש אשר נלקח מאבני קבר הצדיק.
חודשים רבים נשאר ללא קשר עם הוריו, כי יחידתו הוצבה
במקום נידח בג׳ונגל, חודשים הוא לא התקלח ולא התרחץ, וזקנו גדל בצורה פראית כמו חיות המדבר.
ההורים שלו נכנסו לייאוש חריף, בתוך תוכם היו חושבים שהוא נפל בקרב או נעדר והמפקדה שלו לא רצתה להודיע להם על נפילתו, כי היו דברים מעולם, הרבה פעמים הודיעו למשפחות הרבה על אובדן יקיריהם יותר מדי מאוחר, או עד החזרת כל היחידה למולדת.
מרוב ההשתתפות בצער למשפחת החיל, השכנה היהודיה הרבתה לבקר את שכנתה כל יום.
יום אחד, באופן מפתיע שמעו ההורים דפיקות בדלת, האימא באה לפתוח, ומולה ניצב אדם מזוקן ושערות ראשו פרועים, ובגדיו הצבאיים מלוכלכים, ואי אפשר היה להכי שזה בנה
שאלה האימא מי אתה? אני פלוני בנכם, מה את לא מכירה אותי?, מרוב שמחה האימא התחילה לבכות, וקראה לשכנתה היהודיה אשר היתה מאושרת ושמחה על חזרתו של בנה ואז הבן סיפר להן על הכדור שפגע רק בקמיע שנשא על צווארו והוא ניצל.
ברוך המקדש שמו ברבים
פניני המידות – הרב אברהם אסולין
אכילה
א. הגאון רבי משה ויזגאן זלה״ה מלפנים ראב״ד מראכש, ובעל שו״ת ויגד משה. היה מקפיד על אכילת פת שחרית, וקודם האכילה היה מתפלל: הריני אוכל פת שחרית, כדי להברות את גופי לעבודתו, ליראתו, ולאהבת ה׳(והאיש משה עמי 9).
ב. הגאון המפורסם רבי דוד הכהן סקאלי זלה״ה בעל שו״ת קרית חנה ודוד ב״ח ועוד, אחד מהנהגותיו בקודש היה לפני האכילה, לפני שניגש לאכול, היה קובע מראש את כמות הלחם שעליו לאכול בסעודה(הקדמה חותנו לספר קרן דוד).
ג. בבית הרה״צ רבי כליפה אלמליח זלה״ה אב״ד אולדמנצור, אחר התפלה כבר הכינו לרבינו את פת השחרית, לקראת סדר יומו העמום בלימוד התלמידים. בארוחת הבוקר, כמו בכל פעם, היה רבינו מתבל את אכילתו ב׳שמן זיתי, לקיים מאמר חכמינו: חמשה דברים משיבים את הלימוד… הרגיל בשמן זית. את ארוחת הצהרים הייתה הרבנית מביאה לבית המדרש לבל יתבטל מלימודו. כאשר נסתלקת אשת רבינו, בתו זוהרה ע״ה היתה מכינה ומגישה דבר מאכל שיסעד אביה, אן מעט מאד היה אוכל, בתו היתה מנסה לשכנע את אביה שיאכל, עד שאביה אמר לה, בתי אני אוכל מעט כדי קיום גופי, שאם אוכל יתר על כך, המאכלים יכבידו עלי, וכך לא אוכל לשקוד על לימוד התורה כראוי(אולאדמנצור וחכמיה עמי יג).
אלמנה
הגאון רבי רחמים בן עמרא זצ״ל מידי שנה היה עורך בביתו שבעיה״ק טבריא ת״ו הילולת לתנא רבי מאיר בעל הנם זיע״א, מידי שנה הוזמן מרן הגר״ש משאש זצ״ל, ואף אחר פטירת הרב בן עמרא, נהג רבי שלום להגיע להילולה מידי שנה, והנה שנתיים לפני פטירת רבי שלום, התקשר בנו של הרב בן עמרא שמזמין את הרב להילולה התנצל הרב שאין בכוחו כימים ימימה וברכו, כששמעה האלמנה שהרב משאש לא יבוא, מיד התקשרה להזמינו, הרב בן בית אצלנו, קשה לחשוב שהרב לא יהיה השיב הרב שיבא, שאלו את רבי שלום בביתו מה השתנה הא מהא, השיבם איך אעבור על הפסוק באיוב (כט, יג), ולב אלמנה ארנין(הגאון רבי אליעזר תורגימאן ששמע מהאברך הרב זגורי).
אריכות ימים
שהייתי בבית הרב הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א, שאלתי את הרב במה הארכת ימים, הרב בראשית דבריו ציין שהכל בזכות התורה, שרציתי לשמוע עוד, אז הרב סיפר שבאותה תקופה עם עליית הרבה יהודים ממרוקו לארץ, אימו ע״ה, עלתה לארץ מרוב כיסופיה לארץ הקודש, וכאשר הרב קבל מכתב שאין מי שידאג לאימו, הרב בתוך זמן קצר עזב את עולם הדיינות והרבנות, למרות שהרב נועד עוד לגדולה, והרב עלה לטפל באמו, והוסיף הרב, ממש שהצלתי את אימי ממוות לחיים, ועוד סיבה שהרב מקפיד מצעירותו על אמירת ברכת אשר יצר בכוונה גדולה.
ארך אפים
הגה״צ המקובל הרב יצחק כדורי זצ״ל היה ידוע כמומחה גדול גם לכתיבת קמיעות, באחת הפעמים הרב כתב קמיע שזמן כתיבתו היה זמן רב מאד, הרבנית ע״ה ראתה שהרב מתאחר לבא ולאכול, ניגשה לחדר של הקבלת קהל, ובאותו זמן הרב היה רכון על כתיבת הקמיע, וכולו מרוכז בכן, הרבנית ניגשה לרב, ומרוב שקיעתו של הרב, נבהל וכל הדיו נשפך על הקמיע אחר עמל רב, נו מה אתם חושבים איך הרב הגיב?… הרב חייך.
ברכת הלבנה
בעת אשר התגורר הצדיק בבא מאלי זלה״ה בעיר ליאון אשר בצרפת, הגיע היום האחרון שבו ניתן לקדש את הלבנה, דבר שנמנע עד כה מפאת תנאי המזג האויר הקשה ששרר באותה תקופה בעיר. מתוך מעקב רצוף אחר התחזית נועד לצדיק, שבעיר מרסיי המרחקת 380 ק״מ התבהרו השמים. תכף בהיוודע הדבר לצדיק, קם ועלה על הרכבת המהירה ונסע כמה שעות בכדי להספיק לברך על ברכת הלבנה במועדה(אביר יעקב עמי 366).
Communautes juives des marges sahariennes M. Abitbol
Il convient d'abord de remarquer qu'une coexistence pacifique entre Juifs et Ibâdites ne devrait nous étonner outre mesure, compte tenu de l'ancienneté de la présence juive en milieu berbère, de l'existence de tribus dites judaïsantes à l'époque de la conquête musulmane, du système de protection personnelle accordée aux Juifs par les seigneurs berbères, du respect des Berbères pour les sanctuaires et les cimetières juifs ainsi que des traditions orales rattachant les Berbères à des généalogies bibliques et à la Palestine.
L'ibadisme (arabe : al-ibaḍīya الاباضية) est l'école la plus ancienne en islam, elle a été fondée moins de 50 ans après la mort du prophète Mahomet.
L’ibadisme a été chassé par d'autres courants musulmans pour ses pensées politiques : selon les ibadites, le commandeur des croyants ne doit pas être nécessairement de la lignée de Mahomet, ni d'une certaine race ou couleur.
En outre, a la différence du Chi'isme, l'imâmite surtout, où la haine du sunnite va de pair avec une profonde aversion envers les dhimmis, les Khàridjites, en général, ont fait preuve par contre d'un esprit de conciliation à l'égard des premiers, pourtant considérés comme des polythéistes, mushrikûn. Certains Khàridjites vont même jusqu'à offrir aux dhimmis l'égalité absolue avec les Croyants, s'iis prononcent cette formule modifiée de la shahâda "Muhammad est l'Apôtre de Dieu aux Arabes mais pas le nôtre".
Une ancienne aqïda (résumé de doctrine) ibàdite, suivie à Djerba et au Mzab, fixe d'autre part un taux préférentiel de l'impôt de capitation, djizya, pour le Juif par rapport au Chrétien, imposant à ce dernier 2 dirham de plus, wa-yazdâdu 'ala'l-rtasrârû dirhamâni. Elle permet également aux Croyants de consommer la chair des bêtes égorgées par les Juifs et d'épouser des femmes juives de condition libre. Ces concessions en faveur des Tributaires sont aussi admises par les Mâlikites puisqu'elles figurent dans le Coran (V. 5), mais elles ont souvent été considérées comme des actes blâmables.
Aussi trouvons-nous toute une série de communautés juives florissantes en Berbèrie khàridjite du Moyen Age. Pour ne citer que les principales, commençons par Sidjilmâsa, grand port caravanied du Sahara occidental, gouvernée par une dynastie d'obédience khàridjite- sufrite et habitée par les Juifs depuis sa fondation en 757; Tàhert, capitale de l'imamat rostemide et ville natale du grammairien hébreu Judah ibn Quraysh, foyer ardent d'études et de discussions théologiques et scientifiques. Ouargla (Warjlân), plaque tournante du commerce transsaharien oriental et refuge d'une communauté juive de tendance qaraïte. A noter qu'entre le Khâridjisme et le Qaraïsme il y a d'importantes affinités doctrinales dues à une même source d'inspiration — le mu'tazilisme.
D'après le chroniqueur ibâdite Abu Zakariya, la population ibàdite de Ouargla, assiégée par une troupe fâtimide, fut sauvée par la ruse d'un Juif de l'endroit; citons enfin Djâdû, ancienne capitale du Dj. Nafusa oriental et qui d'après al-Bakrî (Xle s.) fut une grande ville marchande à forte population juive, entretenant d'intenses relations commerciales avec le Fezzan et le Kanem. D'une anecdote rapportée par le chroniqueur ibàdite al
Shammâkhi (VI/XII s.) concernant les rapports entre un commerçant juif et l'imâm et gouverneur du Djebel, Yahyà al-Irdjànï, on peut inférer que les Juifs de Djâdû vivaient en bons termes avec leurs voisins ibâdites. Les vestiges du quartier juif et du cimetière juif de cette localité ont été visités et décrits par N. SLouschzet par le rabbin Mordecaï Hacohen en 1906.
On peut donc avancer que toute la région comprise entre Sidjilmâsa et le Souf, abritait un grand ensemble judéo-ibâdite dont le réseau routier a été retracé en détail par T. Lewicki.
L'exemple le plus récent de cette entente judéo-ibàdite dans le Djebel tripolitain fut donné lors de l'insurrection des berbères nafusis contre les Turcs (1837-1855). Le chef de la révolte, connu sous le nom de Ghoma et dont le rôle rappelle celui de son illustre contemporain algérien, 1' émir 'Abd al-Qàdir, s'entoura de conseillers et d'auxiliaires juifs et alla même jusqu'à libérer les Juifs de la région du port du turban noir.
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
A Fès, où avait été esquissé, dès 1934, un rapprochement entre intellectuels juifs et Musulmans nationalistes, un groupe de 32 intellectuels, 16 Juifs et 16 Musulmans, adressèrent le 8 août 1937 un télégramme de protestation contre le projet de la Commission d'enquête Peel de partage de la Palestine, accepté par l'Organisation Sioniste Mondiale et rejeté par le Grand Mufti de Jérusalem :
« Nous avons l'honneur de vous présenter, au nom de tous les Marocains, musulmans et Israélites, nos énergiques protestations contre le rapport du Comité Royal britannique pour le partage de la Palestine, partage qui place les ־Lieux Saints sous la double autorité religieuse et civile de la nation britannique. Nous tenons absolument à vous prévenir des conséquences désastreuses qui en résulteraient par des troubles indésirables entre les deux éléments : arabe et israélite. Le monde ne serait pas étonné de voir revivre l'époque des Croisades. C'est pourquoi, Arabes et Israélites du Maroc unis, nous élevons notre voix énergique et souhaitons vivement l'abrogation totale de ce rapport que nous considérons funeste pour les deux peuples.
Nous sommes donc fondés à espérer que vous voudriez vous associer à nos vœux légitimes pour la réalisation d'un Etat palestinien indépendant, régi par des institutions démocratiques et parlementaires, seul régime à nos jeux, capable d'assurer aux deux éléments palestiniens, juif et arabe, des droits égaux dans leur cher pays... »
D'autres dirigeants nationalistes de la zone espagnole se laissèrent aller à des excès similaires dans leur presse, adoptant les clichés de l'antisémitisme européen et les thèmes de la propagande allemande et italienne et se servant des événements du Moyen-Orient pour mobiliser leurs troupes. L'année suivante, en juin 1938, à l'occasion de la commémoration de l'anniversaire du dahir berbère, le chef du PUM, Parti de l'Union Marocaine, Mekki Naciri, appelait ses compatriotes à " chasser la France du Maroc comme Hitler a chassé les Juifs d'Allemagne ".
Opposé comme lui à l'accueil au Maroc des réfugiés d'Allemagne, son rival, le chef du Parti National des Réformes, Abdelhaq Torres, accusait la France de vouloir " assimiler à la race marocaine pure et libre un groupe ethnique français mêlé de sang juif odieux. " (hebdomadaire Diffâa, 12 février 1938) Voix encore plus discordante, celle de l'hebdomadaire La Voix Nationale, fondé par le nationaliste de Salé, Abdel Latif Sbihi, qui reprenait à son compte les clichés les plus virulents de l'antisémitisme européen. Il accusait les Juifs de "parasitisme ", " d'accaparement massif des professions libérales et des meilleurs postes ". Ce journal considérait qu'ils privaient ainsi de débouchés les Musulmans instruits et acculaient " à la misère les masses musulmanes par la prolifération d'Israélites dans les services, leur mainmise sur les circuits commerciaux et leur putréfiant pullulement dans toutes les branches d'activités de notre pays ".
Il concluait que c'était une bien « mauvaise politique de vouloir bâtir un pays musulman avec l'aide d'une minorité juive ».
Le journal pro-sioniste de Casablanca, L'Avenir Illustré., qui engageait souvent la polémique avec lui, répondit en ces termes, dans son éditorial du 30 juillet 1938 :
« Sous des titres sensationnels comme L 'impérialisme sanglant, La terreur juive en Palestine, la Tragédie du Levant, La Voix Nationale, le journal réformiste de M Abedlataif Sbihi, a entrepris de traiter pour ses lecteurs musulmans la question palestinienne. Il serait plus exact de dire, qu'il a entrepris, à propos de la Palestine, de monter les esprits des Musulmans marocains contre les Juifs… C'est une bien mauvaise politique, écrivait l'autre jourLa Voix Nationale, " que de vouloir bâtir un pays musulman avec l'aide d'une minorité juive ". Nous reprendrons cette proposition et nous dirons ? Même, et surtout en pays musulman, c'est une bien mauvaise politique que de vouloir bâtir contre une minorité juive. Tout le problème Juif au Maroc a été transformé par la politique française. Nous comprenons que M. Sbihi et quelques-uns de ses amis réagissent contre ce qu'ils considèrent comme un avantage massif donné au judaïsme marocain par l'introduction de l'esprit français au Maroc. Mais, outre que les Musulmans ont bénéficié de cet esprit dans une mesure égale et même supérieure, l'ensemble des Marocains a vu sans regret et sans envie, s'améliorer le sort matériel et moral des Juifs. Quand M Sbihi répète : " Nous ne sommes pas antisémites ", nous entendons bien que, pour lui, le Juif est de droit voué à un état social inférieur. S'insurger contre le Juif quand celui-ci se croit libre et égal au Musulman et veut agir comme tel, c'est, selon lui, remettre la question au point. Non M. Sbihi, ce n 'est pas remettre la question au point… »
En privé, Abdelatif Sbihi laissait encore plus libre cours à ses sentiments antijuifs comme le rapporte le journaliste de L'Avenir Illustré, Jacob Ohayon auquel il confiait ?
׳ Les Juifs ont ruiné les Arabes ; ils se sont enrichis à nos dépens grâce à leur connaissance du français. Ils n'ont jamais été pressés pour apprendre l'arabe, la langue du pays qui les a vus naître, et ils affectent même pour nous narguer de ne parler d'autre langue que le français. Nous allons bientôt les tenir et nous nous vengerons. En tout cas, soyez certains, nous ne leur laisserons pas leur chemise sur le dos. »
De son côté, le journal des Alliancistes favorables à l'assimilation à la culture française, 'L'Union Marocaine, s'insurgeait également, dans son éditorial du 31 août 1938, demandant aux autorités des mesures contre ce déchaînement de haine :
« Ce n'est pas sans une profonde surprise que nous avons parcouru le dernier numéro de La Voix Nationale. C'est une véritable édition marocaine du fameux torchon incendiaire nazi Der Stürmer. Son cas, selon nous, relève des autorités supérieures du pays qui ne peuvent rester indifférentes devant de telles provocations à la haine et à la discorde entre éléments qui ont vécu jusqu'ici en parfaite harmonie. »
Mais ce renouveau de la ferveur religieuse identifiée au nationalisme panarabe, aboutit indirectement, pour les Juifs marocains, à un résultat inattendu : le rappel de l'ambiguïté de leur statut. Si dans la conception laïque du Protectorat, sa seule institution en avait fait des sujets égaux du sultan, pour le Makhzen théocratique, ils restaient des sujets à part, des protégés soumis au statut de dhimmis
בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
בעת שהותנו בבית הקברות עסקו פועלים בסיוד הקברים ובניקוים כאילו התקינו את המקום לקראת אורחים נשואי־פנים. ובין הקברים ראינו גם שתיים־ שלוש נשים מבנות עמנו, שרידים קשישים מן הקהילה היהודית שנתחסלה, מסובבות בין קברי יקיריהן, וגוררות רגליהן מעבר לנדרש לביקור קברו של נפטר שבע ימים ושנים. על כן התבקש כי ניגש אליהן, נשאל לשלומן ונאמר מנין באנו ולאן מועדות פנינו. הן הראו סימני ריגוש עצור, היות שרעדו בעת דיבורן אלינו, הביטו מעבר לכתפן שמא אוזניים לכותלי בית החיים, אך לבסוף נתרצו לשים נפשן בכפן ולשאול אותנו על העניינים ״שם״ ועל מסלול תיורנו במרוקו.
בתנועות ידיים עצבניות ובלחישות מהוססות סימנו לנו כי ״הכול כאן נגמר!״, כלומר אין פאס עם 500 יהודיה הנותרים כפאס של 30,000 יהודים שלא נשאר ממנה זכר, ואין עוד תוחלת לקהילה היהודית הכלה והולכת. הן הראו לנו את קברו הטרי של אלי גוזלן, יהודי עתיר נכסים, שנרצח בביתו בידי ערבים ״מטעמים בלתי ידועים״ שנראו נהירים להן היטב. ובעוד אנו שרויים במחבואיה של השיחה המקוטעת שספק אמרה ספק בלעה, ניתך על ראשינו מטר אבנים מעבר לחומת האבן הגבוהה המפרידה בינינו לרשות הרבים.
נרתענו לאחור ומיד מלאנו לבנו הישראלי לרוץ אחר הפורעים ולהיפרע מהם, אך הנשים היהודיות שגם צלה של גאווה לא נשתייר בהן, כי כולה נחמסה מהן על ידי מדכאיהן, הסבירו ש״זה תמיד כך״, גזרת גורל שאין להתקומם נגדה. והרי זכרתי כי בילדותי ליווה אותנו תמיד מטר אבנים כשיצאנו לטיולי נוער, לעלייה לרגל לבית הקברות או בלכתם של אבי וסבי זקני עליהם השלום לעבודת יומם. השלכת אבנים על יהודים, כמו שמיידים חלוקי נחל בכלבים, היא ההתייחסות שהם ראויים לה, והנשים היהודיות שבאו היום בשערי בית הקברות לא יצאו מכלל זה. אלא שהיום היינו, אנו הישראלים, מנוערים מעכבות העבר, ולולא עצרו בנו היינו דולקים בעקבות החוליגנים החצופים.
אך הגבירות העלובות שרטטו מפחד, התחננו שלא נעשה דבר, כדי שלא יחמיר מצבן בימים הבאים אם מישהו יעז פנים וישיב להן כגמולן. והרי גם מארגני הטיול התרו בנו לא לבוא לידי התכתשות עם בני המקום ולא להבליט את זהותנו הישראלית, לא לנקוט עמדות פוליטיות בפומבי כדי שלא להכביר מבוכה על מארחינו. יצאנו אפוא מבית הקברות כשדבריהן מעוררי הרחמים של הגבירות האומללות מהדהדים באוזנינו: ״ילדינו בישראל, כל משפחתנו כבר נטשה ורק הנכים נותרו. הכול מת כאן, ובעוד כמה שנים איש לא יבחין כי היו כאן אי־פעם חיים יהודיים״.
ניחמנו על הקלילות האגבית שבה נכנסנו לבית הקברות כדי לבטל זמן טרם המפגש עם לב המלאח, ולכן לא נשאבנו לתוך דפי הכרוניקה שסיפרו המצבות ובאנו לגעת במציאות החיים המקוממת של היהודים שנשתיירו, ובמיוחד מתחושת הביזוי שליוותה אותנו ביציאה משם. כי היה הפרש עצום בין הגאווה שעוררו בנו סיפורי הקברים וייחוסם לבין רגשי הריק והאבדן, האין אונים והעליבות שהיו מרוכזים בנשים המסכנות, שכאילו נשחקו בין גלגלי הענק של ההיסטוריה ושל מציאות ימינו.
בילדותי ובנערותי הייתה הכניסה לבית הקברות פולחן בפני עצמו, שאתה מזמן לעצמך דרך השער הראשי שמתוך הפלת רק בהזדמנויות נדירות ובמועדים קבועים, ובכל כניסה ויציאה אחזה בנו סערת רגשות ועולם דמיונותינו של עלמים מתבגרים ניצת וגעש. באירועים משפחתיים נהגנו כולנו על טפנו וזקנינו לבוא ולהשתטח על קברות צדיקים, מקום מנוחתם של רבנים דגולים, מהם מבני שבטנו, או מי שנאמר עליו כי מת על קידוש השם.
על צדיקים ורבנים שמענו סיפורים רבי־עלילות כולל מעשי נסים שחוללו, כי אותם צדיקים ורבנים היו מצויים בעולם היולי בלתי מושג, אך תמיד נכונים להציל ולהושיע. לולא כן לא היו כה רבים מבני הקהילה מטריחים עצמם אליהם, מחלקים צדקה, מדליקים נרות ומצפים לישועתם משאפסו שאר תקוות וכלו כל הקצין. אבל תמיד תמהתי: אם היו כל־יכולים, מדוע אנו יוצאים כל שנה לווזאן ולשאר קברי קדושים לבקש הצלה ורחמים עלינו ועל כל ישראל? האם איננו מבזים בכך את הצדיקים המקומיים, שאם ידם כה רבה להם, למה זה אנו פונים לזולתם? תיקו. נאמר לנו כי אלה טובים וגם מאלה אל תנח ידיך. בין כך ובין כך, העלייה לקבר צדיק, אם בן עירך או מחוצה לה, מעשים רבים בצדה, שלא יעלה על הדעת לצאת למסע רוחני רב־משמעות שכזה בלי שהוכשרו לו הלבבות ונתקנו לו המזונות ונעשו לו שאר הכנות.
נקנו בגדים וצידה לדרך, כאילו ביציאת מצרים עסקינן. הוזמנו בני משפחה וידידים, לכאורה בשמחה מדובר, והתכונה הרבה הורתה על רצינות המעשה וכוונתו. ובכל עת צרה וצוקה, ורק בורא כל העולמים יודע כמה צרות וצוקות באו עלינו, זה היה המעשה הדרוש כי אי־אפשר היה לשבת באפס מעשה. פעולה ממשית לתיקון המצב רק נס יכול היה לחולל, אך התערבותם של הצדיקים לא בנס נתלתה, אלא בעליית המאמינים התמימים לקברותיהם כדי להשתטח ולהתחנן כי ייאותו לעשות למעננו.
למסתורין של בית הקברות נלוו גם מעשיות מצמררות שהיו משתלטות על מחשבתנו ועל חלומותינו בלילות. אף שהמקום היה למין גרסה מקברית של מרכז קהילתי, היות ואנשים באו ויצאו ללא הפסק – כל משפחה במועדה ולצרכיה, זו להתפלל, זו לבקש חסד וזו לזכור את מתיה – בלילה שררה דממה בממלכת השדים ההיא שאיש לא העז להפר.
כילדים, תמיד הקפדנו לשמור מרחק בטוח משער בית הקברות ומחומתו לאחר רדת החשכה, וכאשר נאלצנו להתהלך או לחלוף לאורך החומה, התנהלנו בצעד קליל ומהיר כשאנו מביטים בחרדה גלויה מעבר לכתפנו לראות אם אחד השדים הללו הבחין בנו, מביט לכיווננו, זומם נגדנו או אף דולק אחרינו. ותמיד באנחת רווחה נכנסנו למעבה המלח, ששם יהודינו הטובים יגנו עלינו מפני מריעין בישין שאולי רדפו אחרינו להתאנות לנו; או השדים שכה הטילו עלינו אימה יכלו לצאת מבית הקברות או לבוא כשלוחיהם של המוסלמים שששו להתנכל לנו.
אחת הייתה לנו אם הם כאלה או כאלה, ובלבד שנחמוק מהם ונגיע לחוף מבטחים. תכופות, כשראיתי את סבי זקני ז״ל שב מוכה וחבול הביתה מעמל יומו, כי דרכו הוליכה אותו ברובעי המוסלמים ולא פעם התקיפוהו באבנים ולפעמים באגרופים – הייתי שואל את עצמי אם היה זה המון פרוע בלתי מזוהה, או אחד השדים הללו שיצאו ממחבואם ופרקו את חרונם על קשיש יהודי חסר ישע. לילה אחד שב אבא הביתה מדמם וסיפר כי בלכתו התנפל עליו מישהו שלא יכול היה לתארו, וכשאבא השיב מלחמה שערה הוא הגיח לו ונעלם. חשבתי לי: אם אי־אפשר לתארו והוא נעלם, הוא ודאי שייך לעולם השדים הנוראים הללו, מה עוד שהאירוע התרחש לא רחוק מבית הקברות. מן המקום המפחיד והמסתורי הזה שנשא שלט מאיר עיניים ״בית החיים״, לבטח כדי להטעות את השדים, צמחו עוד סיפורים, למשל: האיש שבא לבקר את קבר קרובו באישון לילה, וכאשר עמד לשוב על עקביו אחזו בו כל יורדי דומה עד כי יצאה נשמתו והוא נקבר למחרת בו־במקום. והיו שסיפרו על מתים שקמו בלילה מקברם להתרועע ואף לרקוד, ואפילו, הס מלהזכיר, לשוב אל בין החיים עד שמלאך המוות שב ואספם אליו. וכיוצא באלה מעשיות שהיו מלבבות, לולא הצמיתו את השומעים והכניסו מורא בלבם.