ראשון פרשת וארא נוסח מרוקו
ראשון פרשת וארא נוסח מרוקו
Alliance Israelite Universelle..Richard Ayoun
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te juive.
La quatrieme seance consacree a « L'Alliance Israelite Universelle en dehors de Tunis » a ete presidee par Mireille Hadas-Lebel, professeur a l'universite Paris-Sorbonne (Paris IV).
Georges Weill, conservateur general honoraire du Patrimoine, a evoque « Une experience agricole de l'A.I.U. : la ferme ecole de Djedeida de 1895 a 1928
Ce projet avait pour but " d'arracher au pauperisme urbain, a I'oisivete forcee, a la mendicite, au colportage et aux trafics douteux " les populations juives des pays mediterraneens, et de detourner la jeunesse " des tentations de la rue et des metiers du petit commerce… afin d'en faire des citoyens responsables " L'enseignement s'etendait sur cinq ans. Les deux premieres annees ne comportaient que tres peu de cours elementaires, mais essentiellement un travail sur le terrain comprenant l'usage et la reparation des materiels agricoles. Les trois dernieres annees, les eleves pouvaient choisir de devenir ouvrier agricole sur terrain alloue, " pour se preparer petit a petit au metier de paysan " Neanmoins, Samuel Avigdor dut introduire tres tot un enseignement analogue a celui des ecoles primaires, sauf celui du francais, donne a l'ecole coloniale du village, ainsi que des cours d'hebreu et d'instruction religieuse. Dans l'espoir de debouches futurs au Canada et en Egypte, on y ajouta plus tard l'Anglais et l'Arabe. Les causes de l'echec de Djedeida sont multiples. On peut les rechercher d'abord dans !'application de theories physiocratiques remontant au XVIIIe siecle, qui avaient debouche sur une utopie alors a la mode pretendant que le salut des classes pauvres passait par l'agriculture, ainsi qu'a une meconnaissance de la situation economique et psychologique des Juifs mediterraneens ou tunisiens. S'y ajoutent sans doute des expertises incorrectes, des erreurs de gestion, une mauvaise evaluation des rendements agricoles et, s'agissant de notables genereux ou de fonctionnaires parisiens de l'A.I.U., une incompetence certaine en matiere agricole.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר
הספרות הרבנית בצפון אפריקה.
השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה
שלום בר-אשר.
ירושלים, התשנ"ט
השו"ת, הפסיקה ופרשנות התלמוד בשלהי המאה ה-18 ובמאה ה-19, צמיחתו של מנהיג הרוחני העממי רבי רפאל בירדוגו 1747 – 1822 .
גם בתקופה זו פרחה ושגשגה היצירה בפסיקה ובשו"ת, במכנאס פעל בזמו זה רבי משה טולידאנו, ובתיטואן עשה חיל גדול רבי יעקב בן מלכא. חכמים מובהקים פעלו בתפקופה זו ושמעם הגיע גם לרחבי מרוקו בכללה, במכנאס, רבי פתחיה בירדוגו, בעל " נופת צופים ". רבי יוסף אלמאליח בסאלי-רבאט מחבר " תוקפו של יוסף ". לא פחות מובהק מהם היה רבנו שאול ישועה אביטבול הצפרו בעל " אבני שיש ".
בתיטואן נודעו בזמן הזה שני חכמים גדולין, רבי מנחם נהון, מחבר שו"ת " משפטים צדיקים " ורבנו יצחק בן ואליד, בעל שני הכרכים הגדולים של שו"ת ופשקי דין " ויאמר יצחק ". חכם אחר הוא רבי יעקב בירדוגו בעל שו"ת " שופירא דיעקב ".
החידוש בזמן זה היה עלייתם של חכמי מראכש, שמעט מאוד ידוע לנו עליהם. בתקופה זו עמד בראשם רבי אברהם פינטו, בנו של המקובל רבי יעקב פינטו. רבנו היה אב בית דין וראש ישיבה, את חלק מחידושיו למסכתות כתובות ברכות, סוכה ושבת פירסם רבי יצחק צבע ב " חסד ואמת ", ומקצת מן השו"ותים שלו מפוזרים בספריהם של חכמי מרוקו, אך רובם עדיין בכתבי יד.
פרשנות התלמוד בזמן הזה נודעה בעיקר בזכותו של רבי רפאל בירדוגו שכבר נזכר למעלה, הוא נודע כאיש אשכולות, ובצד בקיאותו במקרא ובמדרש קנה שמו גם כבעל הלכה ומחדש גדול ונועז במקורותיו. ספרי השו"ת שלו ופסקיו " משפטים ישרים ", ו " תורות אמת ", וספר חידושיו על הש"ס " שרביט הזהב ", הם עדות מובהקת לכך. הוא נעשה גם לדוברה של קהילתו, ותיקן כמה מן הבקיעים החברתיים שניבעו בה. תשובותיו בהלכה כתובות בתמצות רב, בחינת מועט המחזיק את המרובה. חכם אחד מחכמי מכנאס, רבי יוסף מימראן, מספק כיצד רכש רבי רפאל את תורתו. הוא מצא אותו לילה אחד ער ולא ישן, והוא לומד ויושב על כיסא, ופאת ראשו קשורה בחוט לכותל, כדי שאם תבוא לו שינה בשעה שירכין ראש לישון, החוט יתלוש את שער הפאה, ותכף ייעור משנתו, ועוד היו רגליו יורדות מעל הכיסא, וספל מלא מים נוכח רגליו, שאם תבוא לו השינה, יטבעו רגליו במים ויתקרר, ויעור משנתו. כל ימיו התנהג בקדושה ובחסידות, ומשום כך זכה לכינוי " המלאך רפאל ".
בתורתו ובאישיותו של רבי רפאל הייתה גישה ביקורתית חריפה, לדידו, בתורה שבעל פה שקיבל משה מסיני הוא כלל את הכללים שקבעו חז"ל : " התורה מסרה האל לחכמים בשוקדים על דלתותיה, לעיין בה, כפי שיקול דעתם והכרעתם ". אך לא את המוסר כגון פרקי אבות, חיבור זה היה יצירתם של החכמים עצמם.
הוא בחן בחינה מבנית את המשנה ואת הגמרא, מסממניה המובהקים של הביקורת התלמודית החדישה, למשל, בגישה המסורתית נדחקו לפרש מבנה מסכת מסוימת בלי לשנות בו דבר, אך בחינה מדעית מראה, שפרקים מסוימים קשורים לתחילת המסכת, ולא לסופה. פשוט, עורך המשנה נזכר בהם בגמר עריכתו וצירפם שם.
גישתו המדעית הכתיבה את סדר העדיפויות שלו בפרשנות התלמוד, הוא נקט את שיטת הפשט, ולא ראה בעין יפה, למשל, את התמיהה שתמהו פרשנים על חכם מחכמי המשנה שהילל נערה נאה. כן דחה את האמונה שגוף צדיק מתכלה בקבר, מהר יותר מזה של הרשע, וסבר שגורל אחד לשניהם.
רבי רפאל היה דמות מרכזית במכנאס בשליש האחרון של המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. בתקופתו ירדה קהילה זו מעמדת ההנהגה במרוקו, ומרכז החיים המלכותי והיהודי הועתק לערי החוף ומוגדור בראשן. תמורה זו השפיעה על התדרדרות הנגידים וחידדה את תפיסתו החברתית של בירדוגו, הוא קבע שבית הדין הוא הגוף המרכזי בחברה, והציג את הנגידים ככוח חילוני, זר ליהודי מרוקו.
ספריו – ספרי השו"ת, הדינים, והחידושים על ש"ס, ובראשם " משפטים ישרים " – משקפים את מאבקו בהנהגה ואת תמיכתו הגוברת בבני העם ובקשיי היום. הדיין מחויב לשפוט את בני עמו לא רק בתוקף מינויו, אלא מוטלת עליו גן חובה מוסרית לכוון את בני קהילתו. על הדיון להתרחק מכל נגיעה במשפט שבא לפניו. עצמאות הדיין גוברת, כאשר אינו תלוי במטה לחמו בקהל.
בצד היותו של רבי רפאל מחדש גדול בארגון הקהילתי מצד מעמד בית הדין הוא גילה גם בקיאות גדולה במקרא ובמדרש, שנועדו להשלים את משנתו התורתית. בפירושו לפרשת שופטים הוא תבע שהחכם הדיין הפוסק יהיה קודם כול " בקי ומופלג בתורה " לפני שיהיה חריף . היא הטיל דופי בערכאות המוסלמיות בגלל רמתם הדלה. רבי רפאל התנגד גם להורשת תפקידים ותבע את סמכות הקהל לתת שררות הציבור כאוות נפשם.
ערכו של בירדוגו אינו רק בעמידתו בראש קהילת מכנאס בתקופת מעבר, אלא בהיותו רב עממי. גדולתו בתורה לא הולידה בלבו התנשאות על בני העם, אדרבה היא נטעה בו כוח להיאבק נגד כל החוגים העליוניים שבחברה חכמים ופרנסים. בעמידתו זו הוא סימן את צמיחתו של מנהיג מסוג חדש בקהילה היהודית הגדולה שבצפון אפריקה, שכן המאפיין את קהילת מרוקו על פני קהילות תוניסיה, אלג'יריה ולוב, הוא התגברות ההבדלים בין העשירים ובין הבינוניים והעניים שבחברה. כמעט כל הדמויות של החכמים במאה ה-19 הושפעו ממנו.
פירוש תלמודי אחר הוא פירושו של רבי פתחיה בירדוגו, בן אחיו של רבי רפאל, " פיתוחי חותם ". פירוש זה כלל ביאורים וחידושים של המסכתות ברכות, סוכוה, ביצה, תענית, מגילה, כתובות וסוטה.
בראשית המאה ה-19 יצאו לאור דרושיו של רבי משה אדרעי לשבתות מיוחדות, לחגים ולאירועים. כידוע מיעטו כחמי מרוקו בכתיבת ספרים בהגות, וספרו של רבי לביב טולידאנו " תרומת הקודש " הוא נדיר בסוגו, הספר כולל דברי ביקורת על רבי יהודה די מודינא על שד"ל ועל אחרים.. הוא כתב את הפירוש להגדה של פסח " פה ישרים ", שם הילל את יסודות החכמה. בהגדה הוא טוען שהסיבה לבואם של רבים מארצות האסלאם לאירופה היא כדי ללמוד את יסודות החכמה. הוא גם דורש מן הרב שהיה בקי בטור החמישי, נוסף לארבעת הטורים של שולחן ערוך, היינו שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-אבות הרמב״ם והשפעתם עליו
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
ה. אבות הרמב״ם והשפעתם עליו
הרב יעקב משה טולידאנו
על,משפחת הרמב״ם, מוצאה ושרידיה כתבתי ב״סיני״, כרך לח (תשט״ז), עמ' רפא־רפז, אך לחשיבות העניין ובייחוד שאין מחוקרי תולדות הרמב״ם הרבים׳ מי שעמד על זה, !מצאתי לנכון להביא כאן תוכן דברי שם השייכים לאבות הרמב״ם, עם תוספת נופך. בסוף פירוש המשגה עוקצין חותם הרמב״ם ז אני משה ברבי מימון הדיין ברבי יוסף החכם ב״ר יצחק הדיין ב״ר יוסף הדיין ב״ר עובדיה הדיין ב״ר שלמה הרב ברבי עובדיה הדיץ זצ״ל. יש כאן אפוא שבעה דורות והרמב״ם השמיני. בסדר הדורות מר״ס בן דנאן <חמדה גנוזה, ק״ב תרי׳׳ב), מונה שם שמונה דורות לפני הרמב״ם. עיי פריימן, הקובץ ״אלומה״ א. יש להעיר גם, שברשימת ר״ס בן דנאן הנז׳ בתוב על רבי שלמה בר עובדיה ״הרב הקדוש״ ונראה שהוא נהרג על קידוש השם.
ובכלל, ממה שהרמב״ם מתאר את אבותיו כל אחד בתואר מיוחד, נראה שכולם מלאו תפקידים בסמכויות שונות בקורדובה ולפי הסמכויות. נתייחדו להם התוארים הרב, הדיין והחכם, כפי שנהגו אז רבני ספרד. הצד השווה שבכולם שהם היו גדולי תורה וחכמה, וזה יוצא גם מדברי ר״א מלוניל באיגרתו להרמ״ה שכותב: מעיד אני עלי שמים וארץ ששמעתי ספר כתב יחוסו של הרמב״ם, כלם חכמים וידועים רב בן רם דיין בן דיין קורא הדודות מראש עד רבנו הקדוש. וכן הרשב״ש דוראן בספרו ״מלחמת מצוד,״ כותב! הרמב״ם היושב ראשונה במלכות, אבותיו ואבות אבותיו כלם חכמים ונבונים זרע דוד מלך ישראל. והנה בנוגע לשינוי שבין שתי מסורות אלו, מזרע רבינו הקדוש או מזרע דוד, כתבתי במאמרי שם, וכאן רק נציין, שנראה, שעד דורו של הרשב״ש, עד המאה הט״ז; ידעו בשמות אבותיו של הרמב״ם שהיו גדולי תורה, חכמים ונבונים. גם בעל השיר בשבח המורה המובא להלן כותב« והוא ראש ובן ראש עדי ראש והוא רב ובן רב עד רב ואשי. וראינו, שגם הרמב״ם בפירוש המשניות. בכורות, פרק ח, כותב! קבלה בידנו מאבא מרי שקבל מאביו ומזקנו ז״ל איש מפי איש. ובאיגרת תימן כותב« יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר. וכן הדבר
עד תחלת הגלות של ירושלים אשר בספרד וכו'. כאן מונה הרמב״ם קבלה שהיתה בידו מחמשה דורות ומשם ולמעלה. ובכן פלא הדבר, שעם כל גדולתם של אבות ד״רמב׳׳ם, כפי שתוארו על ידי הרמב״ם ור״א מלוניל ורשב״ש, אין אתנו יודע מהם כלום, זולתי מה שנוגע לרבינו מימון אביו. וכבר העיר על כך פריימן, שם, עמי 13.
ובחקירתי בזה :מצאתי דבר חדש, שממנו תוצאות לחקר תולדות הרמב״ם וקבלותיו מאבות אבותיו, שעל ברכם נולד וחונך. בדיוואן רי׳ש הנגיד׳ הוצאת ששון (אוקספורד תרצ״ד), סי׳ יז, בא שיר שנשלח מר׳׳ש הנגיד לקורדובה ״אל, קצת 'חבריו מבני הדיינין״ על שם רבי יצחק הדיין ומתארו
מהר יכתב את לזות לשון ושפה
למד שלונך את דבר צדק כאחי
יצחק אשר שיחו ואמרתו צרופה
שרה בתלמודו מלומדין ואין הין
והין בתורתו ולא איפָא ואיפָא
אלו ימי מקדש יהי משיג הבינם
חידוש לבנה מספירת התקופה
מכתב יהודה והגות עבר וחוכמת
יון ועל משקל בני עפר ועיפה
במאמרי הנז׳ כתבתי, שר׳ יצחק דיין זה הוא אבי רבי יוסף, זקנו של הרמב״ם, ובני הדיינים הם אחיו וקרוביו, שהיו ידידיו של ר״ש הנגיד. בין בני הדיינים נזכר שם, בס׳ כה, רבי יוסף בן שמואל, שלדעתי הוא בן אחיו של רבי יצחק הדיין, כי קרוב הדבר שר׳ יצתק ור׳ שמואל קראו לבניהם יוסף על שם רבי יוסף הדיין ב״ר עובדיה אבי רבי יצחק. בשיר הנז׳, שנשלח לר׳ יוסף בן שמואל, כותב לו ר׳׳ש הנגיד :
ועשה דין כמו סין, / ומסיני למדהו
וכל דבר בעתו על – / אמיתו העמידהו
ומשפטו במשקולת / לכל עמו יסדהו
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
שכונת מחנה ישראל
עוזיאל חזן
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.
האופי האזריכלי וההמוני של מהנה ישראל
האופי האדריכלי של השכונה
שכונת מחנה ישראל נבנתה בשילוב של ״הדגם הטורי״ ושל דגם ״הבתים הצפופים״, דירות ובניינים צמודים וקירות באגפים מקבילים ומשותפים. הגושים הטוריים, גם הגושים שנבנו במבנים דו־קומתיים ותלת־קומתיים, גרמו לחיסכון בשטח ובהוצאות הבנייה. עם זה, יש בה דירות ומבנים שלא תוכננו בצורת חצר או טור אלא בדרך של פיצול החלקות ותכנונן, על פי מספר המייסדים והבונים לתקופותיהם. כאן נוצרה הפרדה בין החלקות והמבנים על ידי סמטאות צרות, ורוחב הסמטאות נקבע לפי דרכי המעבר של בני אדם ושל בהמות משא. הסמטאות היו על פי רוב מבואות סגורים, קצרים וצרים מאוד.
המבנים בעלי החצר הפנימית אופיינו בקירות חיצוניים, חומת מגן לדיירים. בכניסה לשכונה היו שערי ברזל שננעלו בלילות, ושרידיהם נותרו עד היום. לחלונות קובעו תריסי ברזל, וגס הם הוגפו בלילות. רוב הבתים היו דו־קומתיים ונבנו מאבן גיר קשה שנחצבה בירושלים ובסביבתה. המבנים בשכונה מאופיינים בקשתות רבות – בכניסות לבתים, בחלונות הכפולים על פי רוב ובתקרות. החדרים קמורים וקירותיהם קירות אבן עבים במילוי ״דבש״. הפתחים קשותים והחלונות כפולים וקשותים קישות תואם מעל לחלונות. המרפסות וחלקים מגוף המבנה נתמכו בקורות ברזל שהובלתם נתאפשרה בעיקר עם סלילת פסי הרכבת לירושלים והגעת הרכבת הראשונה ב־26 בספטמבר 1892. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים. לימים נבנו בתים עם גגות רעפים. בחלק מהמבנים השתמשו באבן העשויה בצבע ובסיתות שונים מסביב לחלונות, לדלתות ולכרכובים.
בתי השלב הראשון נבנו, כפי הנראה, על פי צורת החלקות, ועל כן לא היו אחידים למראה! צורותיהם היו מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים וחד־קומתיים, ובהם חדרים-חדרים, כמו לבתי כולל אחרים בירושלים, כדוגמת הבית הארוך שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך המיועד להריסה לשם בניית מבנה חדש.
האופי התכנוני של השכונה
תכנית בניין ערים של השכונה נושאת את המספר 3133 א'. שינויים לתכנית נושאים את המספר 1264 בגושים 130036,30028, בחלקות שונות, ותחום התכנית מתייחס לשכונת המערבים (מחנה ישראל) בין הרחובות אגרון, בן שמעון, דוד המלך והס.
השכונה מיועדת לשימור, ומרבית השטחים הפתוחים מוגדרים שטח ציבורי פתוח, דהיינו גנים ושטחים ציבוריים אחרים.
מלאכת הבנייה בשכונה מורכבת משיקום מבנים קיימים, מתוספות למבנים אלו ומבנייה חדשה. בכל המכלול הזה הדגש הוא בשימור אופייה המקורי של השכונה, בהתאמת השינויים לאופי הקיים ובהגבלת גובה הבנייה. באזורים מסוימים יהיה גובה מרבי של שתי קומות, בתוספת גג רעפים שישמש למגורים, ובתנאי שכל שטח חלל הגג העולה על 2.2 מטרים יחושב במניין אחוזי הבנייה. בתוספת קומה יהיה הגובה המרבי 3 מטרים, ובבנייה חדשה גובהו המרבי של הבניין עד מזלפות הגג לא יעלה על 7.5 מטרים בכל חלק של הבניין.
בקשה למתן היתר בנייה תכלול נוסף על מדידת המגרש גם את כל המבנים, הגדרות והעצים הקיימים וכן צילומי צבע של חזיתות הבניין הקיים במגרש, צורת הגדרות, השערים, הסורגים והעצים. עוד יהיו בה פרטי-בניין של המשקופים והמזוזות של הפתחים, המעקות והגדרות, כרכוב הגג, הסורגים ומעקות המתכת. מתן ההיתר יותנה בהריסת כל תוספות בנייה ארעיות ובנייתן מחדש על פי האופי המקורי של הבניין.
הוראות הבנייה מחמירות וקובעות שכל בנייה חדשה בתחומי התכנית חייבת להתאים לאופי הבנייה המקורי הקיים בשכונה, ברחוב ובבניין הקיים בחלקה. בנייה על עמודים אסורה, ותוספות הבנייה יהיו מאבן מאותו סוג, גוון וסיתות אבן של הבניין המקורי. סגירת מרפסות אסורה בכל שטח התכנית. גם הריסת גדרות קיימות אסורה. באשר לחזית המסחרית של הבניינים, ייאסר שילוט על קירות חיצוניים בבניין שלא על פי הוראות חוקי העזר. כמו כן, תהיה תאורת השלטים בנורות קטנות שאינן נאון, ותותר התקנת תאורה המרוחקת ממישור הקיר בפנס בסגנון מסורתי התלוי על זרוע ברזל שלא יבלוט ביותר מ־60 ס״מ ממישור הקיר, וקוטר הפנס לא יעלה על 40 ס״מ. חלונות הראווה יותקנו אך ורק בתוך הפתח ולא יבלטו ממישור פני הקיר.
בכל השכונה תוקם אנטנת טלוויזיה מרכזית אחת על פי התכנית. בעלי הזכויות במקרקעין יבצעו בכספם בלבד את כל עבודות התשתית, לרבות קווי ביוב, ניקוז, דרך, תאורה וכדומה.
ההגדרות וההגבלות שהוטלו על בניית המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13 ציינו כי יהיו בו חללי תצוגה, סדנאות ולימוד, חדרי מחקר והרצאות, ארכיון וגנזך, חדרי מנהלה ושרותים. הריסת הבניין או המרכיבים הקיימים בו מן הבנייה המקורית נאסרה. השינויים הפנימיים הותנו במניעת פגיעה באופיו האדריכלי של הבניין העתיק, במעטפת החיצונית שלו ובמרכיבים מהבנייה המקורית הראויים לשימור.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו,
זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור
שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
רגליים לדבר
בלילות, כשכל אנשי העיר נמו את שנתם, דלק אור הנר בחדרו של הרב חיים פינטו. את הלילות ניצל ללימוד, כדרכו בקודש. לילה אחד כבדו עליו שמורות עיניו, והוא החל לנמנם. בעודו נים ולא נים הניח בהיסח הדעת את רגלו על ספרו של הרי״ף זצ״ל. כשניעור משנתו הבחין בכך, והצטער צער גדול – למרות שהמעשה נעשה בשוגג.
הדבר לא נתן לרב מנוח, והא קרא לשמשו וביקש ממנו שיביא רצועת עור. כשחזר השמש עם הרצועה הורה לו הרב להלקות את אותה רגל, שהונחה בשוגג על הספר.
השמש התחלחל: ״כיצד אוכל להלקות את כבודו? לא אוכל לעשות כדבר הזה״, אמר לרב, וסירב. הרב חיים פינטו לא התרצה, וציווה על שמשו כי יעשה כמצוותו, ולא יחדל מלהכותו עד אשר יאמר לו.
בלית ברירה החל השמש להלקות בכל כוחו את רגלו של הרב. היכה והמשיך, והרגל הלכה והתנפחה, הלכה וכאבה, עד שאמר לו הרב להפסיק.
בלילה שלמחרת הופיע הרי״ף בחלום לרבי דוד בן חזאן, ואמר לו: ״תגיד לרב חיים שלא יצטער על מה שאירע בשוגג. צווה עליו כי יקום ממיטתו. רגלו הנפוחה – כבר הבריאה״. גם אל הרב פינטו ניגלה הרי״ף בחלום, ואמר לו כדברים האלה. ״מחילת שמיים וארץ. מחר, בעזרת השם, כשתקום משנתך – תהיה בריא״.
למחרת הגיע הרב חזאן אל הרב פינטו, וסיפר לו את החלום. ״כן״, אמר לו הרב, פינטו. ״מי שבא אליך בחלום – בא גם אלי״. וכדברו את הדברים האלה קם על שתי רגליו, הבריאות והשלמות.
לא בשמיים היא
תלמידו המובהק של הרב חיים פינטו הגדול היה רבי אברהם קוריאט, מחבר הספר ״ברית אבות״. באחד הימים הגיע אליו אחיינו, אליהו בן אמוזג, לביקור במוגאדור. הרב קוריאט לקח את הנער, אז בן 15, לישיבה של הר״ח, ושם שוחח איתו הרב פינטו.
לאחר שתהה על קנקנו הסתבר לרב, כי בנער הזה יכולת ללמוד את תורת האסטרולוגיה. הרב החל ללמדו את התורה, ולאחר מספר שנים שלט הצעיר במהלך גרמי השמיים ומסילותיהם.
כעבור מספר שנים השתקע אליהו בן אמוזג באיטליה, ושמו כרב וכמנהיג הלך לפניו. כמינהג אותם ימים ניהל הרב ויכוח תיאולוגי עם כומר, ולאחר שהרב ניצח אותו ביקש ממנו הכומר כי יגייר אותו. ״קשים גרים לישראל כספחת״, ומשום כך דחה הרב את בקשתו. תחת זאת אמר לו, כי עדיף שיישאר באמונתו אולם יקפיד לקיים את שבע מצוות בני נוח.
תלמיד אחר של הר״ ח הוא רבי דוד זגורי, שכיהן בליסבון, מחבר ״דוד להזכיר״, ורבי יעקב בן שבת, מחבר ״רוח יעקב״.
תפילת הדרך
אחד מחכמי מראקש, רבי מסעוד בן עבו, היה נוהג לפקוד את מוגארור לרגל מסחרו. באחת הפעמים, כשסיים את ענייניו במוגאדור, הלך כמנהגו אל הרב פינטו, וביקש לקבל ממנו ברכה. הרב פינטו סירב, ואמר לו כי לא יעזוב את העיר.
כעבור יומיים שוב בא החכם אליו, ושוב לא הניח לו הרב פינטו ללכת לדרכו. ביום חמישי נכנס בן עבו בשלישית אל הרב פינטו, ואמר לו כי הוא חייב לצאת לדרך, כדי להספיק לעשות את השבת בביתו.
ראה הרב פינטו כי הוא קצר רוח, ואמר לו: ״אני רואה שאתה ממהר לצאת הביתה ולא רוצה לחכות. יהי כן. אולם, אם תהיה בצרה תצעק אלי, ואל תחשוש״.
לקח רבי מסעוד את עגלתו ויצא לדרך. במחצית הדרך לביתו תקפו אותו שודדי דרכים, ועמדו להרוג אותו ולהסתלק עם הרכוש. כפסע היה בינו לבין המוות. אז נזכר בדברי הרב פינטו, וצעק אליו.
מייד התעוררה בהלה בקרב השודדים: הם שמעו קול רעש והמולה, וחששו כי כנופייה אחרת של ליסטים עומדת עליהם להורגם. מייד עזבו את רבי מסעוד וברחו על נפשם, ובן עבו ניצל ממוות והגיע בשלום לביתו. שם סיפר למשפחתו על הנס שאירע לו בדרך.
Tehila le David.R.D.Hassine
TEHILA LE DAVID
Poemes de David ben H
assine
Le chantre du judaisme marocain
Edtion critique etablie et annotee par
Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan
II. LA VIE DE DAVID BEN HASSINE
ORIGINES F AMILI ALES
Les origines familiales de David Ben Hassine sont encore peu connues. Le nom propre Hassine serait un prenom "maghrebin derive de Hassan", qui, "avec la desinence in … signifie celui qui est beau … Chez les Juifs du Maghreb, ce prenom est souvent devenu un nom patronymique avec l'indice de filiation ben"A Cependant, ce nom est atteste depuis le Haut Moyen Age. Une ketoubba redigee en 1034 a Fostat, au Vieux Caire, mentionne par deux fois le nom de Hassan Ben Hassine.] De meme, le prenom Hassine est porte par un juif de Ramie vers 1040. Au Maroc, les Ben Hassine, nombreux au debut du XVIIIe siecle, sont peut-etre originates du territoire des Oulad Hassine, au Sud de Mazagan, ou vivait une communaute juive jusqu'au debut du XXe siecle. L'existence d'un Qsar des Alt Hassine dans les confins sahariens, a une cinquantaine de kilometres au sud de Goulimine, laisse penser que des Ben Hassine autochtones vivaient au Maroc avant l'arrivee des Expulses espagnols et portuguais, a la fin du XVe siecle.
Bien que David Ben Hassine soit le plus populaire des poetes juifs marocains, on savait paradoxalement jusqu'a present tres peu de choses sur sa vie et sa carriere litteraire. Les courtes notices que lui consacrent la Jewish Encyclopedia ou l'Encyclopaedia Judaica, ou meme certains articles plus substantiels comme celui d'Abraham Elmaleh, ne font que reprendre, dans l,ensemble, les maigres donnees biographiques publiees par Ya'aqov Moshe Toledano ou Yossef Ben Naim, ou encore les legendes traditionnelles qui entourent sa vie, qui a fini, en deux siecles, par etre assimilee a celle des nombreux saddiqim – les "Justes", ou rabbins miraculeux – du Maroc.
Une legende veut que David Ben Hassine soit originaire, comme le rabbin David Boussidan, le saddiq tutelaire de Meknes, "du village d'Ez-Zawiyya". Mais David Ben Hassine est certainement ne a Meknes, ou ont egalement vecu son pere et son grand-pere, dans une famille de lettres qui jouissait sans doute d'une certaine consideration, puisque notre poete pourra recevoir une education rabbinique tres poussee, ce qui lui permettra de faire partie de l'elite intellectuelle de sa communaute, et de former des alliances matrimoniales, pour lui et ses enfants, avec les families les plus respectees de Meknes. Le jeune David est tout a fait conscient de cette conception aristocratique du savoir.
Dans son Sefer Migdal David, un ouvrage de jeunesse inedit, il reproduit, "afin de ne pas l'oublier", une lecon sur Pirqe Avot qui l'a particulierement marque: ",Formez de nombreux disciples signifie: donnez-leur une formation complete, afin qu'ils jouissent d'une position sociale honorable, et qu'ils ne soient pas forces de quitter l'etude de la Thora pour gagner leur vie.
Selon une autre legende, vers 1740 , les rabbins de Safed auraient propose a Aharon Ben Hassine, le pere du poete, de devenir leur "chef et leur juge", mais qu'il serait mort pendant qu'il se rendait en Terre Sainte. Or, David Ben Hassine lui-meme, qui cite respectueusement son pere chaque fois qu'il signe un de ses ecrits, ne lui donne jamais le titre de rabbin, et ne souffle mot de sa pretendue gloire. De plus, son pere etait encore bien vivant, a Meknes, en juillet 1752 et peut-etre meme apres. Le poete et ses contemporains n'auraient pas manque de signaler l'honneur insigne fait a un juif de Meknes par les maitres prestigieux de Safed!
David Ben Hassine est ne en 1727 Ya'aqov Moshe Toledano, repris par divers biographes, dont Yossef Ben Naim, fixait cette date aux alentours de1730 en s,appuyant sur le fait que David Ben Hassine a recopie le manuscrit de Shir Mikhtam, de Yehouda Ben 'Attar, en 1747 Comme, ajoute-t-il, le jeune copiste ne pouvait alors avoir moins de quinze ans, il etait donc ne vers1730. Conclusion imprudente, car il pouvait aussi bien, selon la logique de ce raisonnement, avoir vingt ans, voire vingt-cinq ou meme trente ans lorsqu'il a recopie cette oeuvre!
Or, dans son introduction au Sefer Migdal David, datee de 1747 David Ben Hassine indique qu'il a commence a rediger les textes qui y sont consignes a l'age de dix-sept ans (f. lb). De meme, a la derniere ligne du folio 6b de ce manuscrit, l'auteur precise de fagon decisive: "Je l'ai ecrit [ce commentaire], moi, le jeune David, fils de mon maitre et pere, Aharon Ben Hassine ־ Que Dieu le garde! – en l'an 5504 de la Creation [1744] alors que j'etais age de dix-sept ans". II est donc clair que notre poete est ne en 1727.
1727 est egalement l'annee de la mort du sultan Moulay Ismail, qui plonge le Maroc dans l'anarchie et la guerre civile, dont les horreurs ont marque la jeunesse du poete.
Pendant le sac du mellah de Meknes, le 3 aout 1728 le pere de David Ben Hassine perd toutes ses economies. En effet, un mois plus tard, Ya'aqov Abensour, alors president du Tribunal rabbinique de Meknes, prononce un jugement en faveur d'"Aharon Ben Hassine, fils de Rabbi David – Qu'il repose en paix! – " qui avait confie a la garde de Hayyim Toledano, avant "le jour de l’emeute … une cassette en argent, une ceinture et cinq poignards [d'apparat]". Or, tous ces bijoux ont ete voles par un "Gentil qui menagait de tuer" Toledano. Incidemment, ce document nous apprend que David Ben Hassine, dont le pere etait peut-etre bijoutier, a, suivant la tradition, herite du prenom de son grand-pere Rabbi David, et que ce dernier n'etait plus en vie en 1728.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
פעמים רבות מובאים בקוראן פסוקים מתוך הפרקים החותמים את ספר תהלים, אותם קוראים היהודים בכל בוקר, והנקראים ״פסוקי חמרה״. הברכה שנאמרת לפני פסוקי דזמרה היא: ״ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא, ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים, ברוך עושה בראשית, ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות, ברוך משלם שכר טוב ליראיו, ברוך חי לעד וקיים לנצח, ברוך פודה ומציל, ברוך שמו. ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם הא-ל האב הרחמן המהולל בפה עמו משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו ובשירי דוד עבדך. נהללך השם אלוקינו בשבחות ובזמירות ונגדלך ונשבחך ונפארך ונזכיר שמך מלכנו אלוקינו יחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. ברוך אתה השם מלך מהולל בתשבחות״. מוטיבים אלו מפוזרים לרוב בפסוקי הקוראן, כמעט באותן המילים. וכך חותמים היהודים את פסוקי תמרה: ״ישתבח שמך לעד מלכנו הא-ל המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ…״. לשון זה מובא בקוראן פעמים רבות כפתיחה של סורה.
התרגום מערבית לעברית לקוח מספרו של אורי רובין " הקוראן "
57 סורת – הברזל – الحديد
سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيمُ
שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, הוא האדיר והוא החכם
1 لَهُ مُلْكُ السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ يُحْيِي وَيُمِيتُ وَهُوَ عَلَى كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ
לו מלכות השמים והארץ הוא מחיה וממית והוא כל יכול
2 هُوَ الْأَوَّلُ وَالْآخِرُ وَالظَّاهِرُ وَالْبَاطِنُ وَهُوَ بِكُلِّ شَيْءٍ عَلِيمٌ
הוא ראשון והוא אחרון, הוא נגלה והוא נסתר ; כל דבר הוא יודע
59 – ההגליה – الحشر
سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيمُ
שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, והוא האדיר והחכם
61 – שורות, שורות – الصف
سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيم
שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, והוא האדיר והחכם
62 – יום השישי – الجمعة
يُسَبِّحُ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ الْمَلِكِ الْقُدُّوسِ الْعَزِيزِ الْحَكِيمِ 1
שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, המלך, הקדוש, האדיר והחכם
64 – הנופלים בפח – التغابن
يُسَبِّحُ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ لَهُ الْمُلْكُ وَلَهُ الْحَمْدُ وَهُوَ عَلَى كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ 1
שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, לו המלכות ולו התהילה, הוא כל יכול
בתפילה בבוקרו של יום השבת, מתפלל עם ישראל: ״לא-ל אשר שבת מכל המעשים וביום השביעי נתעלה וישב על כיסא כבודו״. בקוראן מובא נוסח זה כמה פעמים:
סורה 10 פסוק 2 – יונה
2 إِنَّ رَبَّكُمُ اللّهُ الَّذِي خَلَقَ السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ فِي سِتَّةِ أَيَّامٍ ثُمَّ اسْتَوَى عَلَى الْعَرْشِ يُدَبِّرُ الأَمْرَ مَا مِن شَفِيعٍ إِلاَّ مِن بَعْدِ إِذْنِهِ ذَلِكُمُ اللّهُ رَبُّكُمْ فَاعْبُدُوهُ أَفَلاَ تَذَكَّرُون
״ריבונכם הוא אלוקים אשר ברא את השמים ואת הארץ בשישה ימים, אחר ישב בגאון על הכס״.בכוונו את מהלך הדברים, לא יקום מליץ יושא בלא רשותו, זהו אלוהיכם וריבונכם. על כן עִבדהו, האם לא תיזָכרו ?
עלי לציין שכל המובא בשפה הערבית, הינו תוספת שלי ועל אחריותי בלבד………
ואלה קטעי הסיום הקבוע של כל תפילות היהודים: ״עלינו לשבח… ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים… ועל כן נקוה לך… להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות ייכרתון… יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון… ככתוב בתורתך: השם ימלוך לעולם ועד. והיה השם למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד׳. הם מוזכרים בקוראן לרוב.
אין למוסלמים סידור תפילה רשמי ומגובש. בתפילה במסגד הם קוראים את סורת אל-פאתִחה:
بسم الله الرحمن الرحيم
الْحَمْدُ للّهِ رَبِّ الْعَالَمِينَ 2 الرَّحْمـنِ الرَّحِيمِ 3 مَـلِكِ يَوْمِ الدِّينِ 4 إِيَّاكَ نَعْبُدُ وإِيَّاكَ نَسْتَعِينُ
5 اهدِنَــــا الصِّرَاطَ المُستَقِيمَ 6 صِرَاطَ الَّذِينَ أَنعَمتَ عَلَيهِمْ غَيرِ المَغضُوبِ عَلَيهِمْ وَلاَ الضَّالِّينَ
״בשם אלוקים הרחמן והרחום. התהילה לאיל ריבון העולמים, הרחמן והרחום, המולך ביום הדין. אותך נעבוד ולישועתך נקווה. נסנו באורח מישרים, אורחם של אלה אשר נטית להם חסד, לא של אלה אשר ניתכה הרומה עליהם ולא של התועים״.
שבעה פסוקים קצרים אלה הם סיכום מפרק הראשון של תהלים, הספר שמזמוריו משמשים מקור מרכזי לתפילות היהודים. הקוראן מצטט במקומות אחרים את שאר פסוקי מזמור זה.
[1] ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב… על
כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. כי יודע השם דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד״. ספר תהלים נקרא בקוראן בשם ׳זבור׳.
ספרי המסורות האסלאמיות מציינים שבצעירותו נהג מוחמר מנהגי התבודדות ופרישות, ותפילותיו נקראו תחנות׳. מורו צווה לו שיתפלל בזמנים שונים:״הזכר בוקר וערב את שם ריבונך בלבך, בתחנונים ובחרדת קודש, ואל תישא קולך ואל תהיה במסיחים את דעתם״; ״קיים את התפילות מנטות השמש ועד אשר יחשיך הלילה, ולעת קריאת שחרית. קריאת שחרית, עדים רבים לה״! עוד אמר לו: ״ומן הלילה תיקח זמן לתפילה לא מחויבת״; ״ותיזהר בתפילה התיכונה״.
הוראות אלה דומות לאלה שבתלמוד. יהודי חייב להתפלל שתי פעמים ביום: תפילת שחרית בבוקר ותפילת מנחה לפנות ערב: ובלילה נוהגים להתפלל תפילת ערבית, אף על־פי שאיננה חובה גמורה; החסידים מוסיפים להתפלל תפילה תיכונה בחצות הלילה. וכבר העיר חוקר יהודי: ״קשה להשתחרר מן הרושם שאנו כאן באווירה יהודית טהורה״.
אף־על־פי שאלה הן הוראות הקוראן, מכל מקום נוהגים המוסלמים להתפלל כל יום חמש תפילות: הם סומכים עצמם בזה העניין על החדית׳.
סורה 7 – פסוק 205
وَاذْكُر رَّبَّكَ فِي نَفْسِكَ تَضَرُّعاً وَخِيفَةً وَدُونَ الْجَهْرِ مِنَ الْقَوْلِ بِالْغُدُوِّ وَالآصَالِ وَلاَ تَكُن مِّنَ الْغَافِلِينَ 205
הַזכֵּר וקר וערב את שם ריבונך בלבך, בתחנונים ובחרדת קודש, ואל תישא קולך ואל תהיה במסיחים את דעתם
מקדם ומים-כרך "ז " – שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו מאיר קנפו(רמון)
שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו
מאיר קנפו(רמון)
מקדם ומים כרך ז
קורם למפקדים מתקדמים בישראל
בקיץ 1960 נשלחתי עם רחל אשתי לקורס מ״מ שנערך בישראל. לקורס זה נשלחו מפקדים כמוני שבלטו בעבודתם במרוקו וגם הצטיינו בקורסים קודמים.
מדריכי הקורם היו קצינים מאגף ההדרכה של צה״ל ומקרב אנשי ״המוסד״ לתפקידים מיוחדים אשר הקנו לנו את תורת הלחימה לצדדיה השונים(בשטח פתוח ובשטח בנוי). כמו כן שמענו סדרת הרצאות על נושאים מן ההיסטוריה היהודית והציונית, לרבות מלחמת העצמאות.
הקורם כלל גם השתלמות בנשקים וסליקים, השתלמות במודיעין ובנושא העלייה החשאית, קריאת תכניות הגנה וטופוגרפיה. וכן קיבלנו הכנה למשימות ״גונן״ שנקבעו לשנים 1960-1961, כגון כוננות להגנה על ריכוזי יהודים בפני פעולות טרור ולאבטחת ריכוזי יהודים בפני התפרצויות המוניות, סיוע בפעולות העלייה החשאית וביצוע פעולות מיוחדות הדורשות כוח מגובש, מאורגן ובעל הכשרה צבאית מודיעינית וביטחונית מעולה.
עם תום הקורס, לפני שיצאתי מהארץ בדרכי חזרה למרוקו הוצע לי לעזוב את ניהול המלון ולהתמסר לפעילות ״המסגרת״. הסכמתי להצעה.
לעומת זאת רחל אשתי נאלצה להפסיק את השתתפותה בקורס ונקראה באופן דחוף לטוס לבלגיה, שם נמצא בננו המאומץ סרג׳ מאושפז ממחלת לב שלא היינו מודעים לחומרתה.
אתי בקורס השתתפו אנדריי נידאם, אדמונד סעדון, בוב ממן (ממרוקו); היו גם משתתפים מתוניסיה ומאלג׳יריה.
החזרה למרוקו
כאשר חזרתי למרוקו לאחר שהות בת חודשיים בארץ, החילותי מיד ברה־ארגון שלהמחלקה שפיקדתי עליה ובהפיכת חלק ממנה לחוליות חוף. כמו כן צירפתי לחוליות חברי ״מסגרת״ ממחלקות אחרות ומערים אחרות.
בעצם פעלתי יום יום מאז בשיתוף פעולה הדוק מאוד עם חברי צ׳רלי אביטבול(וידאל). נפגשנו בוקר בוקר, ונעזרתי בו בגיוס חברים לפעולה המתוכננת. כמו בן קיימתי פגישות יומיות עם מפקד ״גונן״ דאז, יוסף רגב (שכינויו היו בן, סולי), ותכננו יחד את המבצעים שעליהם פיקדתי באופן אישי בשטח, תמיד בשטח (מעולם לא ניהלתי מבצע מרחוק, אלא תמיד קרוב לאנשים שפעלו). העבודה עם יוסף הייתה חוויה מרתקת. תמיד נינוח ותמיד מחייך, וזאת למרות הגעגועים למשפחתו, שהייתה מחוץ למרוקו. יוסף רגב, איש היחידה המהוללת 101, פעל קודם באלג׳יריה ולאחר מכן במרוקו.
המשכתי לתפקד במסגרת ״גונך׳ במשימות הגנה על הקהילות וסייענו לא במעט לאנשי ״המקהלה״ שעסקו בעלייה חשאית. כמו כן היינו חבריי ואנוכי ממונים על ביטחונן של שיירות העולים ועל אבטחת החופים. יחד עם החוליות שעליהן הייתה לי הזכות לפקד עסקנו בהברחת העולים והעלאתם לסירות המבריחים, או בהברחת הגבול היבשתי. עם כל המאמצים שהשקענו הצלחנו להוציא ממרוקו בשנת 1960 רק 4,108 יהודים, ומספר זה הדביק בקושי את קצב הריבוי הטבעי של יהדות מרוקו.
1961: מבצעים אחרונים
ועידת קזבלנקה
בראשית ינואר 1961, ימים אחדים לפני טביעת הספינה ״אגוז״, כונסה ועידת קזבלנקה של מנהיגי העולם השלישי לצורך קביעת עמדה בעניין קונגו. גמאל עבד אל־נאצר, שהיה אז הדמות החזקה בעולם הערבי, הפך את הדיונים לזירת מאבק נגד ישראל. לפני בואו למרוקו החליטו שלטונות הביטחון של מרוקו לערוך מעצרים בקרב יהודים כדי להפחידם וגם כדי למצוא חן בעיני המצרים. עשרות אנשים נעצרו. זו התקופה שבה נטה מלך מרוקו מוחמד החמישי לצד מדינות ערב הרדיקליות.
הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית חייבה אותה לבצע את כל ההחלטות האנטי־ישראליות שקיבל ארגון זה. מעבר מהיר זה לקו לאומני קשוח יצר משבר חמור בנושא העלייה. שלטונות מרוקו עצרו פעילים מקומיים, והוגבר הפיקוח על מוסדות יהודיים. במקביל לכך הוגברו המשמרות בדרכים, והפיקוח בגבולות התהדק.
ההתנכלויות ליהודים התרבו, והדבר חייב אותנו להגביר את מאמצעי ההתגוננות. יהודים שניסו לברוח ממרוקו נתפסו ועונו, והמשטרה האשימה אותם בפגיעה בביטחון המדינה. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודים מואשמים בדבר כה חמור. 25 תלמידים מאוצר התורה והרב וקסנר נעצרו; תלמידי בתי ספר דתיים שחבשו לראשם כיפות בצבעי כחול־לבן נעצרו גם הם והוכו.
באווירה רוויָת מתח זו הגה שמעון קורקוס (היום קרן), שהיה חבר באחת מהחוליות שעליהן פיקדתי, תכנית לפגוע בראיס גמאל עבד אל נאצר. שמעון היה מנהל מחלקתההנדסה והתחזוקה של העירייה ואחראי על שיפוץ וילה שהייתה מיועדת לראיס על חוף ימה של העיר. הוא נפגש אתי והציג בפניי רעיון נועז: להטמין פצצה בחדר השינה של שליט מצרים, או למלכד את דוכן הנואמים. העברתי תכנית מפורטת ל״גבי״(ד״ר פנחס קציר, ראש מחלקת המודיעין של ״המסגרת״ באותה תקופה) וזה העבירה ארצה לעיון ולאישור. אך בארץ דחה איסר הראל את התכנית מכול וכול, והיא נגנזה.
אירוע אחר שלא נתפרסם עד היום היה, שערב הוועידה לא נמצאו בדואר המרוקאי נשים מוסלמיות דוברות אנגלית. ידיעה זו הגיעה אליי מז'ק, חבר באחת החוליות שעליהן פיקדתי, ולכן בהתייעצות עם ״גבי״ הגינו רעיון, והוא להציע למנהל האגף בדואר שתי בנות יהודיות שז׳ק הכיר היטב והן דוברות אנגלית טובה. וכדי למנוע בושה מהמרוקאים על שלא נמצאו אצלם דוברות אנגלית בין הבנות המוסלמיות, הוא הציע לתת להן שמות של מוסלמיות, כפטמה וחלימה. לאחר קבלת הסכמתו של גבי נפגשתי עם ז׳ק, ועברנו על התכנית באופן מדויק. ז׳ק הציע את התכנית למנהל האגף בשירות הטלפונים של קזבלנקה, וזה אימץ אותה מיד. כך היו שתי בנות יהודיות במרכזייה הטלפונית של ועידת קזבלנקה, שבה היו גם ישיבות סודיות ביותר.
הרעיון להתנקש בנאצר מלמד על חריגה גדולה מדפוסי התנהגותנו עד כה ולהתריס כעד יחסי התלות והכניעה שהיו מקובלים באותה תקופה אצל יהודי מרוקו, וגם כחלק ממדיניות ראשי הקהילה, לא השלמנו עם מצב זה ולא היינו יושבים בשקט אילו היו השלטונות מחמירים בהתנכלויותיהם. האישיות שבחרנו בה כמטרה הייתה הדמות הלאומית הנערצת ביותר בעולם הערבי אז. בו ראינו את מקור צרותינו, ולאו דווקא באישיות מרוקאית.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Comment abordait-on le souverain?
Quand un sultan convoquait un consul, il fallait que celui-ci se presente au souverain la seconde meme. Par contre, il pouvait parfois
attendre quelques heures ou encore l'audience pouvait etre reportee plusieurs fois. Lorsque le consul devait communiquer un message, il devait faire un present dont la valeur dependait de la faveur demandee. En sortant de l'audience, beaucoup de personnes le suivaient pour recevoir des sous, car c'etait apparemment leur seule source de revenus : le maitre des ceremonies, les valets, les gardiens des portes, etc. Un
visiteur rapporta qu'apres une audience, il dut payer les montants suivants en onces : 20 pour le responsable des audiences, 20 a son ecuyer,
10 au garde de la lance du sultan, 10 au valet de chambre qui fait son the, 20 a celui en charge des fusils, 5 au porteur de parasol, 10 au sellier, 5 au premier cocher, 5 a celui qui met les eperons au souverain, 10 au garcon qui le chausse, 5 a celui qui lui sert de l'eau, 5 au responsable de la rroprete des coussins, 5 a celui en charge de sa montre, 5 a celui en charge de son sabre, 5 au chasseur de mouches, 4 aux gardes des portes 4) par porte, il y en avait 10 a Marrakech), 10 au jardinier et 10 a 1 huissier.
Quelle sorte de personne etait-il?
Mohamed III etait tres interesse par ce qui se passait en Europe. II chassait le faucon, aimait les femmes et aimait etaler son savoir devant Les visiteurs. IL avait demande de recevoir un portrait du sultan de Constantinople ainsi que celui des douze plus belles femmes de son harem. II voulut pour cela depecher un peintre espagnol a la cour ottomane, faisant fi des interdits islamiques. Mohamed III etait un excellent cavalier, s'habillait fort simplement et se nourrissait sobrement. Il incarnait le pouvoir absolu. En comparaison avec des souverains qui favaient precede, il etait severe mais non pas cruel. II lui arrivait d'enfermer des gens en prison, les chargeait de fers jusqu'a les deposseder. Meme ses fils devaient satisfaire sa soif de l'or. On dit qu'il revendait aux Juifs les denrees qu'il achetait en Europe a 5 fois la valeur.
Quels furent les principaux traites de paix qu'il ratifia?
En 1752 Sidi Mohamed Ben Abdallah ratifia un traite de paix avec le Danemark. II permit aux Danois de construire un magasin a Santa Cruz Agadir) a des fins commerciales. Mais comme les Danois voulurent fortifier leur magasin pour se proteger des pillards, le sultan mit en esclavage tous les Danois. II envoya son conseiller juif Samuel Sumbel en mission chez Frederic V roi du Danemark pour se plaindre de ce qu'une maison commerciale se livre a la construction de fortifications.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מ.אלחיאני כבת מלך יחידה
מ.אלחיאני
כבת מלך יחידה
זוהר שושנה
ארכיב יהדות מרוקו בשיתוף – ברית – כתב עת של יהודי מרוקו
המחבר, בעל הנפש הפיוטית, חובק בשירתו הלירית את אחותו ואת סבו האהובים, שתי דמויות מופת נאצלות, ומרעיף עליהם ים רגשי אהבה, ובה בעת עוטף הוא אותנו, הקוראים, בחמימות רבה ומצליח ביד אמן, בעדינות מילותיו, את נימי נפשנו להרטיט. ד"ר מימוןן כהן, באר שבע.
" כבת מלך יחידה " מביע כמיהה לישראל ערכית והגונה, כזו שנצטיירה בלב המחבר בארצות גלותו, בבית הוריו ובבית סבו. שפתו העברית העכשווית עשירה, ניכרים בה מקורות קדומים וקולות ראויים להנצחה.
מ.אלחיאני, עלה לישראל ממרוקו בשנת 1961, למד בבתי הספר התיכוניים אבן טומארט בקזבלנקה ודנציגר בקרית שמונה.
לאחר שירותו הצבאי, למד בטכניון, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטאות קרלטון ואוטבה בקנדה ואוניסה בדרום אפריקה. הוא הקים את עיר הנוער בקרית שמונה במסגרת מחקר, שנבע מדו"ח וועדת ראש הממשלה לנוער במצוקה בימי הפנטרים השחורים.
לאחר מכן, ניהל מחקר וסקרים לקידום בריאות ולתיכנון שרותים ציבוריים בקנדה, ובמקומות אחרים במסגרת האומות המאוחדות. פרסומיו באנגלית וצרפתית רבים, חלקם זמינים באינטרנט :
www.artengine.ca/eliany
מ.אלחיאני עוסק בתיעוד תרבות יהדות מרוקו בכתיבה, ציור, צילום ופיסול. עבודותיו הוצגו במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם. הוא עוסק היום בהקמת ארכיב ומרכז תרבות יהדות מרוקו לקידום רב תרבותיות ודמוקרטיה שורשית בישראל.
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.
ו׳ דאווד (ליד וארזאזאת)
נקרא לרוב סידי דאווד. לפי עדות אנשי המקום הוא נערץ גם על-ידי המוסלמים. לפי המסורת המקומית, הוא בא עם עשרת החכמים שהגיעו פעם מארץ-ישראל.
ר׳ דאווד כהן – דבדו
נקרא על-ידי המוסלמים סידי מוחמד סאהלי או סהול. היהודים קוראים לו גם בשם סידי יוסף סאהלי. היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש.
ר׳ דוד אביחצירא (ריצאני)
ידוע בעיקר בכינויו באבא דו. הוא בנו של ר׳ מסעוד ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא. נרצח על-ידי המוסלמים.
מוסלמי הרג אותו. המוסלמים היו רעים. שנאו את היהודים. יום אחד קם מוסלמי רע בשם בל אל-קאסם. אסף את כל יהודי המלאחים שהיו בתאפילאלת. הוא היה מושל האיזור. ביקש מהשולטן שיתן לו להחריב את כל היהודים. הוא אסף את יהודי המלאחים ביום שבת. בא בל אל-קאסם השריף, והפריד בין גברים, נשים וטף ורצה להרוג אותם אחד אחד. נשאר במלאח רק אותו צדיק בשם סידנא באבא דו… הוא אמר לכל היהודים שלא יפחדו והם ייגאלו באותו יום שבת. שאל המושל על הרב של היהודים. ענו לו שהוא לא יוצא מן הישיבה שלו. בא מוסלמי ואמר לאל-קאסם: אתה לא תוכל לקחת לנו את המלאח, אנו לא נוכל להרוג את כל היהודים. בינתיים שדדו המוסלמים את כל מה שהיה בבתי היהודיס. יצא הקדוש. הוא נהג לראות בשמים כל מה שעתיד להתרחש בעולם. זה באבא דו. ביום שבת, כל ערב שבת נהג אדוננו באבא דו לגזור את ציפורניו. פנה לשליח שלו ואמר לו שלמחרת הוא ילך למושל. הם [המוסלמים] הכינו קנה של תותח כדי להרוג את הרב. [ירו] ולא זז הרב למרות כמות אבק השריפה ששמו. אז נתן להם מוסלמי אחר עצה: לקשור את הרב עם מוסלמי כך שיהיה טרפה [טמא]. וכאשר עשו זאת, בא חתנו של הרב, וקפץ וקשרו אותו יחד אתו. מהבוקר ועד הערב ביום שבת, היתה חשיכה, חושך מצרים.
מה ששמעתי על באבא דו, הוא לא מת ככה. היה איזה שייך שרצה להרוג אותו והוא ברח לו והוא נכנס בתוך האבן, והיד שלו יוצאת בחוץ ונשארה שם עד עכשיו. אמרו שאם תראה את היד שלו, תעשה ככה לשערות ותראה אותו. סיפרו לי את זה.
ר׳ דוד אלקיים (מוגאדור)
נולד במוגאדור בסביבות 1850 ונפטר שם בי׳ בניסן 1942. היה רב, פייטן, מעטר כתובות ובעל אישיות רבגונית. יכול לשמש דוגמה של אישיות מקומית שנהפכת במשך הזמן, ולאחר מותה, לדמות נערצת על שכבה עממית נרחבת. הוא היה אחד המחברים של האנתולוגיה ״שיר ידידות״.
ר׳ דוד אלשקר (קזבלנקה)
לפי המסורת הוא מולאי איגגי, אחד הקדושים המפורסמים ביותר במרוקו. ההילולה שלו התקיימה בל״ג בעומר, אך היהודים ביקרו ליד קברו כל יום ובעיקר במוצאי שבת. נחשב על-ידי היהודים כ״מול אל-בלאד״ (בעל העיר, בעל המקום). לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל.
יש לנו בית-קברות גדול והראשון בהם הוא ר׳ דוד אלשקר. הוא בא רק כנוסע, והמקום בו הוא היה, זה היה פרדס של ערבי. הוא מת וקברו אותו שמה. אחר-כך הוא הראה את עצמו, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם, ואז התחילו היהודים לבוא. אם היתה איזו הילולה או ראש חודש, היו באים ומבקשים מהשומר הערבי שידליק איזה נר אצל הצדיק, אבל לא נכנסים כי המקום היה שייך לערבים. בעל הפרדס היה ערבי, ומי שמת קוברים אותו באותו בית- קברות. כשמת בעל הפרדס, קנו היהודים את המקום.
באותו פרדס היו הערבים עוסקים בחקלאות, אך כל מה שגידלו התקלקל. לילה אחד בא להם בחלום ואמר להם: המקום הזה שייך ליהודים וזה בית- קברות של יהודים, ועכשיו אם ימכור את המקום יישארו ילדיו בחיים, ואם לא הרי שכל משפחתו תמות. ואז מכרו את המקום ליהודים, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם. רק אחרי זה כשהתחילו לבוא ולבקר וכן להדליק נרות, רק אז הוא הראה את עצמו ואמר, אני פלוני ואז בנו עליו כיפה.
הוא קבור בקזבלנקה ויש לו חדר משלו. הוא לא היה מוכר והוא גילה את עצמו. היה שם מוסלמי שומר. לא היה ציון. המוסלמי פחד מהצדיק והוא אמר לו: אל תפחד. אני מבטיח לך, אני הצדיק ר׳ דוד אלשקר. הלך המוסלמי לדיינים וסיפר להם. הם בנו לצדיק ציון. אפילו היהודי העשיר, בן-דהאן, נתן שטח מהשוק, שטח גדול, כדי שהשלטונות לא יחריבו את בית-הקברות, מפני שבית- הקברות היה על הדרך. ההילולה שלו בזמן ההילולה של ר׳ שמעון בר-יוחאי. נהגנו ללכת לשם, לשתות ולעשות שמח. היינו מביאים סעודה ואוכלים כל מיני מאכלים.
בית-העלמין של קזבלנקה שהיה ברחוב קראנס, היו ביום ההילולה של רשב״י עושים הילולה לר׳ דוד אלשקר. זהו מולאי איגגי שקבור בזארקטן. הוא לא קבור בקזבלנקה אבל היו עושים לו הילולה שם. מי שנדר להשתטח על קברו של מולאי איגגי או להביא איזה נדר לאנשים הלומדים ליד הצדיק, ואינו יכול ללכת לזארקטן מפני שהמקום רחוק, או מפני שקשה לאדם לנסוע עד מראכש ומשם ללכת למולאי איגגי, אז הוא מביא לבית-העלמין של קזבלנקה, ושם היה חדר שבו היו אנשי חברא קדישא וגם תלמידי חכמים לומדים תהילים למנוחת הצדיקים, ואז היו משלמים את הנדר או שעושים סעודה או נותנים צדקה. מדליקים שם נרות. היתה אגדה שאחד חלם או אשה חלמה שמי שאינו יכול ללכת עד קברו של הצדיק, שיוכל לבוא לבית-העלמין של קזבלנקה, ובעזרת החכמים והתלמידים לעשות השכבה לצדיק, לחלק המתנות, הנדרים שנדר ואת הסעודה.
המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר
ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.
המכון למורשת יהדות מרוקו.
הרב משה עמאר
הרב אליהו עצור
מר משה גבאי
הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל
עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.
כ״ח. טופס להיות שנעשו ערבות הנשים לבעליהן להגוים, יבואו להשליכן בין הגוים, ויצא מזה נזק גדול שיקחו אותן לבית האסורים. וצער גדול לקהלות להניחם שם, ומזה יבואו להכריח להקהלות יצ״ו, לשלם בעדה, וכשיהיה הבעל יושב בבית האסורים, היה יכול לישא וליתן באופן אחר. ועל זה הסכמנו מע׳ החכמים ישי׳ץ, והנגיד המעולה יצ״ו, ואנשי המעמד יצ״ו, לעשות גדר בזה הדבר, וגוזרין בקנס נדוי גמור, שמהיום הזה והלאה, ששום אדם לא באונס, ולא ברצון, יכול ליתן לאשתו ערבה לשום גוי בעולם בשום אופן. ולאשה ג״ב בדומה לו, כמו כן אנו שולחים בקנס נדוי גמור, שבשום צד שבעולם לא תכנס בערבות, על שום חוב שבעולם על בעלה, ולא על איש אחר כלל ואם ח״ו יעברו על הנדוי, מלבד שיהיו מענישין להעובר, ולא יתנו הקהלות י״ץ על שום אשה, אפי׳ פרוטה קטנה. וגם לא יתעסקו בהם ובצרתם, בשום צד שבעולם. ולפי שבכף הסכמנו, חתמנו שמותנו פה, בשמונה ימים לאייר שנת שלש מאות ועשרים ושמונה לפ״ק וקיים. וחתומים החכמים השלמים, דיינים ומצויינים, במוהר״ר אברהם ביטון זלה״ה, וכמוה״ר אברהם עוזיאל זלה״ה, וכמוה״ר שמואל חאג׳יז זלה׳׳ה, וכמוה״ר יוסף גבאי זלה״ה, וכמוה״ר חיים ביב׳אס זלה״ה, וכמוה״ר יצחק בן פיש׳י זלה״ה, וכמוה״ר משה בן טאשטיאל זלה״ה, וכמוה״ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמוה״ר שמואל בן ג׳יקאטיליא זלה״ה, וכמוה׳׳ר בנימין נהון ז״ל, וכמוה״ר סעדיה ברבייה, ה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה, וכמוהר״ר אברהם הכהן זלה״ה, ע״כ. ונתאמתו חתימתם.
כ"ח. טופס פור קואנטו די פ׳יאיר לאם מוג׳יריס אלוס מארידוס פור מורוס לאס ויינין אה איג׳אר פריסאס בין הגוים דונדי סי ריקריסי מונג׳ה דישגראשייא אה אילייאש אי אלאש קהלות יש״ץ אין דיש׳ארלאס אליי פור דונדי ליס איס פור פ׳ואירסה אה לאס קהלות יצ״ו די פאגאר פור אילייאס אי קואנדו איל אומברי איסטובייסי סי פודריאה ניגוסייאר פור אוטרה ויאה פור דונדי דיטירמינארון לוס סינייוריס חכמים יש״ץ והנגיד המעולה יצ״ו ואנשי מעמד יצ״ו די פוניר גדר אין אישטי קאשו אי מאנדאן בקנס נדוי גמור קי די היום אי אדילאנסרי קי נינגון אומברי נו פור רואיגו ני פור פ׳אירסה מיטה אסו מוג׳יר פ׳ייאדורה אדינגון גוי שבעולם פור דינגונה מאנירה. אי אלה מוג׳יר פור איל סימיג׳אנטי מאנדאמוס בקנס נדוי גמור קי אין דינגונה מאנירה קי איניל מונדו נון אינטרי פ׳ייאדורה פור דינגונה ריבירה שבעולם פור סו מארידו ני פור אוטרו דינגונו אי סי חייו פסארי על הנדוי קי מלבד קי סירה אפינאדו איל טאל קי פסארי קי נון דאראן לאס קהלות יצ״ו פור נינגונה מוג׳יר אפילו און מאדיבידי אי נון אינטינדיראן אין סו קאשו אין דינגונה מאנירה שבעולם ולפי שבכך הסכמנו חתמנו שמותנו פה בשמונה ימים לאייר שנת שלש מאות ועשרים ושמונה לפ״ק וקיים וכוי.
תשרי של"ה
כ״ט. טופס פס״ד מנוחי נפש זלה׳׳ה, על ענין מעות אלקרארט. לפי שהאשה מ׳ שאלא תאמו, אלמנת ה״ר חנניה בי אסבאג נ״ע, צותה מחמת מיתה, ונתנה לשלשה בנה שטר כתובתה, ואחרי אשר ראינו אנו ב״ד החתומים, שטר הצוואה הנז׳ כוח׳׳ך, וראינו ג ׳כ שטר כתובת שאלא תאמו הנז׳, כוח״ך כדת וכהלכה, מסכום שלש מאות אוקיות כסף ישן נושן, צריך לנכות השליש כמנהג התושבים יצ״ו, נשארו מאתים אוקיות כסף ישן נושן, ששוות שלש מאות וחמשה עשר אוקיות כסף ממעות סוסיא. וראינו ג״ב שבועת אלמנה, שמחלו לאלא תאמו בחייה, בניה יצחק, וזבולון, וסעדיה, ושלמה. אנו אומרים ששלמה הנז׳ זכה בשלש מאות וחמשה עשר אוקיות הנז׳, ממעות סוסיא של כתובת אמו מכח כל הנז׳. ואם אין שם טלטל לגבות הסך הנז׳ ממנו, רשאי למכור ולמשכן ולהשכיר בקרקע אביו נ״ע, בכדי השלש מאות וחמשה עשר אוקיות הנז׳, ולית מאן דימחא בידיה, ולראיה וזכות ביד שלמה הנז׳ וכ״ך חתמנו פה בעשור אחרון לחדש תשרי שנת של״ה לפ׳׳ק וקיים ע״כ. וחתומים בו החכם כה״ר אברהם ביטון ז״ל, והחכם ה״ר שמואל חאג׳יז ז״ל, והחכם ה״ר משה בן טאשטיאל ז״ל, והחכם ה״ר בנימין נהון ז״ל, והחכם ה״ר יוסף בן גבאי ז׳׳ל, והחכם ה״ר סעדיה בן דנאן ז׳׳ל, והחכם ה״ר יוסף בן עמרם ז״ל, והחכם ה״ר שלמה עוזיאל ז״ל. ואנו החתומים נתאמתו לנו חתימת החכמים הנז׳ והכרנום, והעתקנו טופס זה על נכון וקיים. עוד היה חתום שם החכם ה״ר שמואל בן סונבאל ז״ל, וקיים שנית. וחתומים החכמים השלמים, כה״ר מכלוף אסולין הסופר ז״ל. וכה״ר משה בן יעקב הלוי הסופר זלה״ה.
כסלו ש״מ.
ל. טופס פס״ד, על ענין שאין הבת נוטלת חלק כזכר, רק בפטירת האב, או האם תחילה. וז״ל, לפי שהחה״ש כה״ר אברהם מוריג׳ון ז״ל נלב״ע וחלי״ש, והניח יתומים זכרים ונקבות, שהיו לו מאשתו הראשונה שנפטרת בחייו, והיה נשוי עמה כמנהג הקהלות יצ׳׳ו, וקודם שנשא אשה אחרת, עשה חלוקה עם יתומיו כפי מה ששורת הדין נותנת ור״ל כפי התקנה. ועכשיו שנלב׳׳ע, הניח אלמנתו שהיה נשוי עמה, ג׳׳ב כמנהג הקהלות יצ״ו. וב״ד יצ״ו מינו אפוטרופוס על היתומים קטנים, ועל הנקבה, להחכם השלם בה״ר יצחק אבזארדיל נר״ו, והאפוטרופום שידך לבתולה הנז׳, עם פ׳. ופסק עמו לתת לה נדוניא כל הראוי לה, בירושת אביה ואמה, ועכשיו תבע המשדך להאפוטרופום, שיתן לבתולה הנז/ חלקה עם אחיה בירושת אביה, חלק כחלק, שוה בשוה עם אחיה. מלבד החלק המגיע לה בירושת אמה. ולסיבה זאת תבעו ממנו אנו החתומים, האפוטרופוס והמשודך המי, לברר להם מה שראוי לג׳אמילה הנז׳, בירושת אביה. ואין לה כי אם עישור נכסי הראוי לה מכח הדין, לפי שאין לבת ירושה עם הזכרים חלק כחלק מבח התקנה, זולת בנישואין ראשונים, ולא בשניים, ועכשיו שזכתה ג׳אמילה עם אחיה בירושת אמה חלק בחלק, ונפטר אביה אחייב, אין לה בירושת אביה זולת עישור נכסי. ועוד שמעשה רב שידענו ידיעה ברורה, שבא מעשה כזה לפני החכמים ז״ל, והורו כן, שאין לבת חלק כחלק עם אחיה, זולת בנישואין הראשונים, ולא נתנו לבת הנקבה עם אחיה, זולת העישור נכסי ולא יותר. ולראיה שכך גזרנו שאין לה זולת העישור נכסי כנז׳, ח״פ בעשרה לכסלו שנת שם ש״ם לו חק ומשפט לפר״ק, וחתומים בה״ר בנימין נהון, וכה״ר יוסף בן עמרם זלה״ה, וכה״ר אברהם בן רמוך ז״ל וקיים. וחתום החכם השלם הדו״מ כמוה״ר אברהם בן דנאן זלה״ה.