ממזרח וממערב כרך חמישי

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

גם המציאו לפני בעלי בה״ך כתב ומכתב של הרב מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה שכתב [ל]קהל התושבים:

״ומה שטענו קהל התושבים על יורשי כמה״ר שאול א״ן דנאן על ענין כתבי הקדש שלהם תלמוד ופוסקים ומדרשים שהיו מונחים בבה״ך הגדולה וכשנחרבה ושכללו זאת בה״ך הי״ג ובאו והונחו שם בזאת בה״ך הי״ג והיו בהם קצת שלא היה רשו(ת)[ם] עליהם ״הקדש״ ורצו היורשים להכניסם בחלוקת היורשים וז״ל המכתב ביען שבדורות קדמונים הקדישו המקדשים לבה״ך של ק״ק קהל התושבים קצת ספרים כתבי הקדש בדפוס ובכתב יד, כמו שנמצאו מפונקסים בכתב יד אדוננו כמהה״ר שמואל אב״ד זלה״ה, לזכות בה״ך והיו תמיד לפני ה׳ בבה״ך הנז׳, ויהי כי ארכו הימים וגרמו עונותינו שנחרבה ביה״ך הי״ג עמד החכם השלם כמוהר״ר סעדיה א״ן דנאן זלה״ה והוליך ספרי וכתבי הקדש לביתו לשמירה בעלמא, וכשעזרנו ה׳ ונשתכללה בה״ך הי״ג שאנו מתפללין בה עכשו החזירום, והניחום בבה״ד הי״ג הלזו לזכות ההקדש כאשר בתחלה והספרים שבכתב ושבדפוס מוחזקין ביד קהלינו ק״ק תושבים יש״ץ מאז ועד עתה ואין פוצה פה אלא שהיה החכם כמהר״ס ממונה עליהם והיה כל מבקש ה׳ מבני קהלינו יש״ץ ילך אצל החכם וישאל ממנו מספרים הנז׳ הן תלמוד ופוסקים ומפרשים ויחזיר לחכם לזכות ההקדש ואחרי מות החכם הנז׳ נשאר המנוי ההוא לבניו אחריו החכם השלם וכו׳ כמוהר״ר שאול זלה״ה והחכם השלם כהה״ר יהודה ז״ל ואחרי מותם נשאר המינוי בהסכמתנו לאח(ר) [ד] ש[ב]בני

החכם כמוהר׳׳ר שאול זלה״ה הלא הוא החכם השלם הדיין המצויין כמה״ר אברהם א״ן דנאן זלה״ה. ויהי היום קמו עמדו שאר בני החכם כמה״ר שאול זלה׳׳ה ורצו להכניס בכלל חלוקה, שלא נמצא במקצתן כתוב וחתום עליהם ¹², ואחרים כיוצא באלו היו של הקדש ונאבדו, ואין להקדש אלא אותם שנמ״ך בהן ״הקדש״, באופן שבטענות גרועות רצו להוציא מחזקת ההקדש ואנן קי״ל דרבים מוחזקין מיקרו לגבי היחיד. כ״ש בנ״ד שאנו מוחזקין ממש בפועל מאז הוסדד. בה״ך הלזו שאנו מתפללין בה ועד עתה, והספרים הנז׳ נמצאו [עמי 4] בה וסתמן כאן נמצאו כאן היו, והבא להוציא עליו להביא ראיה, ואם לא נמצא בקצתן כתוב בהן הקדש, משום הא לא אירייא, שענין ההקדש היה נכתב בהחלת הספר או בסופו ואפשר שבאורך הזמן ומחמת הלימוד היו נקרעים הספרים או מקצתן וכר אשר היה כתוב בהן ענין הקדש בתחלת הספר או בסופו, ופנקס החכם כמהר״ש אב״ד זלה״ה [יוכיח] וכר לכן הננו ועלינו אה״ח והסכמנו הסכמה גמר ומנינו והשלטנו להחכם השלם הדיין המצויין כמה״ר אברהם אב״ד שיהיה ממונה ומורשה ואנטלר ואמרכל גמר וילך בכחנו זה לפקח בענין ספרי הקדש וכר והחזקנוהו ואמצנוהו כי הוא יעבר לפני העם״. ע״כ כתב הרב כמה״ר יעב״ץ זלה״ה.

במה שטענו קהל התושבים בטענת בריא, שבה״ך הלזו היא של קהל התושבים, וגם ראיה מהספרים שהיו הקדש בבה״ך הגדולה והביאום לבה״ך הלזו, ובלי ספק שתכסיסי הגדולה  הביאום לבה״ך הלזו, הם וס״ת, שמשם ראיה שזו ג״כ שלהם. אלא לא ערערו היורשים אלא על קצת כתבי הקדש שאין כתוב עליהם הקדש. וזו עדיפא מכלם שלא זכו ק״ק התושבים באותן ספרים אלא מכה שאמרו שבה״ך הלזו היא שלהם מיום הוסדר. ועד עתה, [ו]מטעם שנמצאו בבה״ך שמוחזקת שהיא שלהם והחכמים הגז׳ אינם אלא מונהגים מכה הסכמתם שמינו אותם לשרת וע״פ יבואו וע״פ יצאו כמש״ל. וגם מוהר״ר יעב״ץ כך היא דעתו וס״ל דבה״ך היא של הקהל מאחר שהכתב בכתב ידו ואם יש מי שיתעקש ויאמר, לדעת הקהל כתב וליה לא ס״ל, אני מביא לכם ראיה ברורה שכך סברת הרב זלה״ה הוא (ושתי) [וחכי] ב״ד זלה״ה. וז״ל השטר :

עלתה לפנינו זעקת צעקת נאקת היקר סעדיה בן יצחק א״ן דנאן אשר סבוהו כתרוהו צרות הזמן חלקו המגיעו בכלל אחינו בית ישראל, וחלק פרטי אשר הן הנה חובות הגויים מאילי הארץ וכו׳ עד שכתבו עליו אם לא יפרע לזמן פ׳״, יצא מכלל ישראל והוא ב״מ גוי ובשומענו וכו׳ ונתננו רשות גמור לסעדיה הנז׳ לשלוח יד בתפוחי כסף של ס״ת המוקדשים מהנבון ה״ר סעדיה  ז״ל כי הוא בן אחותו. ואע״פ שאין להם וכו׳, פקוח נפש שאני וכו׳ וכשירחיב ה׳ את גבולו יחזיר במיטבא.

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות

עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד

התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים

החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו

משה בר־אשר

קטע ב : בדף ז ע"ב אחרי הדרוש הנזכר על הפסוק במשלי באה הכותרת " תהלים " ולאחריה בא הדרוש שלהלן :

" ה' הצילה נפשי משפת שקר " , למובן דלפסוק הווא, כא יטלב דהע"ה –דוד המלך עליו השלום – להיי"ת – לה' יתברך, יפכלו רוחו מא ישקצישי בשקר, וזאב פ " מקדס " – כך הוא פמקס – המקד  בסמ"ך, המילה " מקד " משולבת בתוך משפט בערבית הפותח במילים וזאב פ – והביא ב- לפי שהסמ"ך והשי"ן נהגות הגייה זהה, הן מחליפות זה את זו לעתים אפילו במילים עבריות מושרשות. תהליך כזה מתעצם במיוחד אם הכתיבה היא בערבית כמו כאן. " מלך " – שיערתי שמדובר בספרו של רבי שלום בוזגלו, " מקדש מלך " פירוש על ספר הזוהר. ואמנם כך הוא, כפי שלמדתי מאבישי בר-אשר, מתברר שהדרוש הזה אכן נלקח מהספר " מקדש מלך " ולמעשה רבי שלום בוזגלו נטל את הדברים מפירושו של רבי משה זכות ועל הזוהר לפרשת שופטים. רבח משה מציג את דבריו במילים : " עניין נחמד ששמעתי " , ובא רבי יהודה אלעסרי ונטלם מרבי שלום בוזגלו.

קאל לאיים שקר : שי"ן –באש תלאת " בנו"ן, קו"ף באש תלאת ? בפ"א. רי"ש באש תלאת ? בשי"ן.הומא חרופ נפש, ולחרוף לוסטיין בג' כ"ו.שם הוי"ה בה', האדי ההיא לכוונה די קאל באש טאלב דוד המלך עליו השלום לה' יתברך. ' ה'" דהיינו נתין יא הקב"ה די פלוסט די ראפד לפוקיין ושפליין, תפכלי נפס דייאלי' משפת דהיי מלבטא – מא ינדוקסי סוארבי בשק(ר ) ודו"ק, וק"ל.ויהא.

הנה התרגום לעברית :

והביא בספר ״מקדש מלך״ [ו]אמר, כי [אותיות התיבה] ״שקר״ – [מה הן האותיות האחרונות בשמות האותיות שי״ן, קו״ף, רי״ש]? ״שי״ן – מה היא האות האחרונה שלה" [התשובה היא] ״נו״ך. ״קו״ף״ – מה היא האות האחרונה שלהי [התשובה היא] ״פ״א״. ״רי״ש״ מה היא האות האחרונה שלה? [התשובה היא] ״שי״ן״. [שלוש האותיות האלה – נו״ן, פ״א, שי״ן] הן אותיות [המילה] נפש. והאותיות האמצעיות [של שמות האותיות שי״ן קו״ף רי״ש, כלומר יו״ד וי״ו ויו״ד] הן בגימטרייה 26, שהיא הגימטרייה של שם הויה' ברוך הוא. זו היא הכוונה של מה שביקש דוד המלך עליו השלום מה׳ יתברך: ״׳ה׳, דהיינו אתה ה׳ [הנמצא בתווך של האותיות שי״ן קו״ף רי״ש] אשר נושא את העליונים והתחתונים, הצל לי את הנפש שלי ׳משפת׳ דהיינו ׳מלבטא שלא יתבטאו שפתיי בשקר״. ודו״ק, וקל להבין.

12. קטע ג. בדף לח ע״א, מובא עוד דרוש על פסוק מתהלים:

קאל דוד המע"ה – המלך עליו השלום – ״הני – כתב הני במקום הִנֵּה של נוסח המסורה –  כעיני עבדים אל אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה״ וכו׳. וקשאוו לע״ה – לחכמים עליהם השלום –  ״עלאם קאל ׳הנא – הִנֵּה –  כעיני עבדים׳ לשון רבים ו׳כעיני׳ קאל פיהא לשון יחידי״. ילא קאלך: גיר אזי תרא לאיין ואחד די ענדו לעבד קא יעטיה סידו לפדאדן יחרת וידרש ויאכל וכלסי די סידו.

ותמא די ענדו לעבד וקאבטו" בדארו גיר יאכל וישרב" פדאר סידו, ובלחק ד״א^" האדו מפרוקין, דהיי׳ כל ואחד <די>" חב קא יעמל, עליהא קאלהומלנא' בלשון רבים. בלחק ואחד די ענדו ואחד שפחה מא ענדהא גיר דאק סי די עטאתהא לאלתחא, הייא די באם תעיס, עליהא ד״א:עיניהא מעלקין גיר ליד גברתה. האכדאך ד״א^י״ קאר" חנא גיר פחאל דיך שפחה די מא ענדהא גיר די עטאתהא לאלתהא, הייא די באס תעיס עליהא ד"א.

עיניהא מעלקין גיר ליד גברתה.האדאך ד"א, קאר חנא גיר פחאל דיךּ שפחה די מא ענדהא גיר די יטאתהא לאלתהא, עליהא קאר חנא ענינא מעלקין  להקב״ה באס יחן עלינא ידז״ר, הקב״ה יחץ עלינא ועליכום ועלאים׳ אמן כי״ר. ודו״ק.

התרגום לעברית:

אמר דוד המלך עליו השלום: ״הנה כעיני עבדים אל אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה״ וכו' והקשו החכמים עליהם השלום: ״מדוע אמר ׳הנה כעבדים׳ בלשון רבים, ו׳כעיני [שפחה]׳ אמר בה לשון יחידי״ אלא אמר לך: ״אך בוא ראה ש[אדון] אחד שיש לו עבד,נותן לו אדוניו שדות, הוא זורע ודש ואוכל, אבל הכול של אדוניו. ויש מי שיש לו עבד ומחזיק אותו בביתו רק אוכל ושותה בבית אדוניו. ובאמת דוד אמר: ׳הנה [שני סוגי העבדים] האלה נבדלים׳, דהיינו כל אחד עושה מה שהוא רוצה,לפיכך אמר אותם לנו בלשון רבים, אבל [אדון] אחד שיש לו שפחה אחת, אין לה אלא את הדבר שגברתה נותנת לה. זה הוא הדבר שממנו היא חיה [=ניזונת], על כן דוד אמר עיניה תלויות רק ליד גברתה, כך דוד אמר גם אנחנו הננו אך כמו השפחה שאין לה אלא מה שגברתה נותנת לה. על כן גם אנחנו עינינו תלויות לקדוש ברוך הוא כדי שירחם עלינו – במשפט הזה מהדהד סוף הפסוק מתהלים הפותח את הדרשה: ״כן עינינו אל ה׳ אלהינו עד שיחננו״. [אמן כן] יהי רצון – כתב יה״ר (=יהי רצון), אבל הביטוי שהיה שגור בפי כול הוא ״אמן כן יהי רצון״, כמובא במשפט הבא [מי יתן ש]הקב״ה ירחם עלינו ועליכם ועל ישראל אמן כן יהי רצון״. ודוק.

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

בעריכת שמעון שוורצפוקס – אלימלך הורוביץ

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

ההתעוררות הלאומית של היוונים בשני העשורים הראשונים של המאה הי"ט, ששיאה היה בשנים 1821 – 1822, שיבשה את החיים ביוון, גרמה נזק כלכלי ופגעה בחיי האוכלוסייה המקומית והיהודים בכללם. יהודים נשבו או נרצחו על ידי המורדים ביוון ובאייה, ומחוצה לה, במרחבי הים, על ידי ספנים יווניים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

שהתנכלו למפליגים.

עוינותם של היוונים כלפי היהודים נבעה מסיבות שונות :

1 – שנאה דתית מדורי דורות

2 – תחרות כלכלית על מוקדי כוח במסחר ובמערכת הכספית

3 – כמיעוט חסר יומרות מדיניות, נטו היהודים לאמץ אוריינטציה פרו-תורכית ; כך הבטיחו את קיומם המשפטי והכלכלי. היהודים זוהו אפוא על ידי היוונים כבעלי ברית וכתומכים פעילים של אויביהם.

4 – הללו ליבו את נעלילה הדבר חלקם של היהודים ברצח הפטריארך היווני אורתודוקסי בקושטא, עלילה שהגבירה את האלימות כלפי היהודים ותורכים.

נבחן את הנושא כפי שהוא משתקף במקורות עבריים, בעדויות של אירופים שביקרו בטורקיה וביוון, ועל פי חומר ארכיוני מתיקי משרד החוץ הבריטי, שטרם ראו אור, תוך השוואה עם הסקירות שנכתבו על התקופה.

המרד הוכרז על ידי גרמאנוס, הארכיבישוף של פאטראס, ב־25 במרץ 1821, והתפשט במהרה במוריאה. תורכים רבים נשחטו ואחרים ברחו. הדיווחים הראשונים בנידון זה של השגריר הבריטי בקושטא, סטרנגפורד שמו, נשלחו החל בחודש אפריל, ובהם פרטים על היקף המרד, מספר היוונים הלוחמים (שהוערך ב־ 11 אלף), הנזק שנגרם לחיים הסדירים ולסחר, וכן הקרבנות בקרב האוכלוסייה. בו בזמן נמסרו ידיעות על הצבא העות׳מאני, המדכא את המרד באכזריות לאחר שהגיעו הידיעות על המהומות לקושטא ציווה הסולטאן מחמוד השני (1839-1808) לפרוק את נשקם של היוונים ולדכא את המרד. ננקטו אמצעים שונים ובכללם חיסול פיסי של המנהיגות הדתית של היוונים, שהשלטון ראה בה גורם מרכזי ביזמה למרד

רצח הפטריארך

אירוע מכריע, שהיה נקודת מפנה במרד היוונים וליבה אותו, היתה תליית הפטריארך היווני־האורתודוכסי גרגוריוס החמישי ואנשי כמורה נוספים, בקושטא ־במקומות אחרים, לפי הוראת הסולטאן. ממעשה זה ומהנלווה לו נבעו תוצאות מרות מבחינתם של היהודים.

כומר אנגלי בשם ר׳ וילש, שהיה עד ראייה, מוסר את הפרטים הבאים: ביום א׳, 22 באפריל 1821, בליל חג הפסחא, הקיפה המשטרה את הכנסייה היוונית Ayios Georgius, שהיה מלא מתפללים ובראשם הפטריארך. בסיום הטקס חדרו שוטרים לאולם, תפשו את גרגוריוס עם בישופים אחדים, דחפום החוצה וכרכו חבלים על צווארם. היניצ׳אר שהופקד על הגנת הפטריארך התערב, אך הוכה על ידי קצין תורכי. גרגוריוס הובל לשער פאנאר ונתלה, והעוברים והשבים אולצו לדחוף את הגופה, שהיתה תלויה במשך שלושה ימים. שניים מהבישופים נתלו בשערים אחרים. לגופותיהם התלויות צורפו לוחות, ועליהם נרשמו אשמותיהם. האשמה שיוחסה לגרגוריוס היתה כדלקמן:

תפקיד המנהיגים של כל עדה לשמור על התנהגות נאותה. הפטריארך, שהיה בעבר נאמן לייעוד זה, ידע על המרד ועודד אותו, והוא היה אפוא גורמו. הוא הסית את אנשי מוריאה למרוד והוא אשם בחורבן שאירע שם. עליו להיתלות למען ישמעו ויראו.

על גופות הבישופים התלויים האחרים נרשמה האשמה דומה

בשלב הבא עורבו היהודים בנעשה, שכן, כפי שכותב וולש, אם רצו התורכים להעליב ולהשפיל את הנוצרים, היו מנצלים לשם כך את היהודים. כדי לפגוע עוד יותר בפטריארך לקחו השלטונות כמה יהודים מפשוטי העם, תושבי רובע באלאט הסמוך, שהיה מיושב על ידי יהודים. נמסר לידיהם חבל כדי להוריד את הגופה, והם נצטוו לגרור אותה בצוארה עד חוף הים. הדרך לא היתה ארוכה, אך הלכלוך היה רב, ובתום המסע השליכו היהודים את הגופה לים. וולש מביע את דעתו שהתנהגות היהודים ביטאה שנאה כלפי הנוצרים, אם כי ייתכן שהאנשים שנבחרו היו חסרי רגש ורגישות, בורים ושפלים, שפעלו תחת לחץ. כל שמחה שהביעו נועדה לספק את הברוטאליות של אדוניהם התורכים.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

תורתו מכרזת עליו

מכל רחבי העולם היהודי שיגרו אליו שאלות וספקות, מצרפת, טורקיה, ארץ ישראל, ארצות אשכנז, עירק, ותימן. חיבורו הגדול ב״ח על השולחן ערוך נקרא קרני רא״ם׳ ב. ״תועפות רא״ם ־ שו"ת ג. ״פעמוני זהב״ בעניני חושן משפט ד. חדד ותימא״ חידושים ל- 12 מסכתות בש״ס ופירוש על תוספות יום טוב מגילה. ה. ״פעמון ורימון״ דרשות. ג וספר ״שער כבוד ה׳״. השמות של חיבוריו ברמזים את שמו ואת שם אביו. רא״ם בר״ת רפאל אנקאווה בר מרדכי, מלבד גאונותו חיבוריו ופסקיו הפצת תורתו שמירה על גדרי ההלכה והצניעות ענוותנותו, ותפקידיו הפוריים שהיו לשם דבר, לחם בכל עוזו להציל עשוק מידי עושקו, לסייע לעניים לחולים ולדוויים, סעד וסמך כלכלית ורוחנית לכל דווה יום, ולכל יתום ואלמנה שבור ונכה רוח היה להם רבי רפאל לאב ומגן, עזרם והוציאם ממסגר העוני וסבלם הנפשי, רבים התאכסנו בביתו וסעדו מלחמו במשך חודשים, ופעמים אף שילם קנסות שהוטלו על האנשים מבני ישראל, ״בכך פדאם מבית הכלא בממונו הפרטי, כדי שביתם לא יהרס ובני משפחותיהם לא יופקרו לכל רוח.

טרם יום נסיעתו

חודש ימים לפני פטירתו הודיע רבי רפאל למקורביו תלמידיו קרוביו ואנשי החברא קדישא, כי זמנו קצוב, מסר הוראות ברורות לסדרי הלוויתו וקבורתו הספדיו ושמירת החודש והשנה, בשעותיו האחרונות בהגיע הגאון הקדוש רבי רפאל לפ״ח (88) שנים, התקדרו השמים בעבים שחורים, בליל שבת קודש ד׳ מנחם אב התרצ״ה (1935) נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים, ורבי רפאל מסר את נשמתו הטהורה לגנזי מרומים.

המונים בכל רחבי מרוקו וצרפת הגיעו במהירות להלויתו שהיתה ביום ראשון ה' באב, גם נציגי ממשלות ומדינות באו להיפרד מרבם, 40,000 איש ליווהו לבית עולמים, 12 חכמי דורו המופלגים נשאו את מיטתו העטופה בטליתו, 12 בעלי תקיעה תקעו והריעו בשופרות, 200 תינוקות של בית רבן לבושי שחורים צעדו ב – 4 טורים לפני הארון כשהם נושאים בפיהם קינות ופסוקי תהילים בקצב אחיד ונגינת אבל ויגון, גופו הקדוש נטמן בעיר סאלי, 30 יום נערכו הספדים ברחבי העולם היהודי. יהי זכרו ברוך ויעמוד לנו למלאך ומליץ טוב על אחיו.

לאחריו כיהן הגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל כמה שנים אלא שכיון שנחלה חזר לעיר במקנס, בשנת תש״ט החל לכהן בתפקיד זה הגאון רבי שאול אבן דאנן מחבר הספר שו״ת ׳הגם שאול׳ וספר נאות דש״א, (שהוא בנו של הדיין פאר הדור רבי שלמה אבן דנאן זצ״ל שהיה אב״ד שנים רבות בפאס וכשחנכו את הב״ד הממשלתי שבראשותו של רבי רפאל אנקווא ברבאט קראו רבי רפאל לרבי שלמה שיכהן כדיין בבית דינו, ספריו שו׳׳ת בקש שלמה ושו״ת אשר לשלמה הם מהספרים היסודיים בפסיקה במרוקו נפטר בכח׳ חשון שנת תרפ׳׳ט.) הרב שאול עלה לארץ ישראל בשנת תשכ״ה והיה מרבני העדה המערבית בירושלים, (נפטר בשנת תשל״ב בהיותו בגיל 90) משנת תשכ׳׳ה כיהן בנו של רבי רפאל – הגאון רבי מיכאל יששכר אנקווה זצ׳׳ל (נפטר בשנת

תשל׳׳ב). ולאחריו כיהן רבנו במשרה זו עד סוף שנת תשל׳׳ח.

משיב כהלכה

כפי שספרנו ידע רבנו להבדיל בין מים למים: בין הזמנים שבהם התעסק עם הצבור, לבין הזמן שבו עסק עם התלמידים בלימוד התורה, לבין הזמנים שהיה לומד את לימודיו פעמים רבות עד לאור הבוקר, ולבין הזמנים שהיה משכים קום להכין את שיעוריו. כל דבר היה חשוב ולכן לכל דבר הקציב זמן, ושכבר בצעירותו ממש פנו אליו בשאלות חמורות בכל ארבעה חלקי השו״ע, ותשובותיו הקולעות מצאו חן בעיני אבות בתי הדין.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.

תורתו מכרזת עליו

שמו הטוב כתלמיד חכם ופוסק גדול, עבר חיש את גבולות העיר מקנס ויצא למרחקים וכבר בשנת תרצ״א בהיות רבנו כבן 22 מוצאים אנו שהתייחסו אליו כמורה הוראה בענינים קשים (לדוגמא עיין בתבואות שמש ח״ב סי׳ ח׳) וכבר בשנת תרצ״ד בהיותו בן עשרים וחמש מוצאים אנו בספריו תשובות לשאלות שנשלחו אליו שיחוה בהן דעתו, וכבר בהיותו בן שלושים מוצאים אנו שפנו אליו אבות בתי דין לעיין בנדונים קשים בענייני חושן משפט, דוגמא לזה מוצאים אנו בספרו תבואות שמש חלק חושן משפט עמי פג׳־צא׳ תשובה לביה״ד בקזבלנקא. ובעמ' כו' מובאת תשובה בת שלושים עמודים בענייני חושן משפט משנת תש״ה לאב״ד דקזבלנקא ונשיא ביה״ד הרבני רבי משה חי אליקים זצ״ל המכונה המשמ״ח אלקים, (והיו שקראוהו ׳התנא הירושלמי׳ כיון שמקום הולדתו היה בא״י, והגיע למרוקו בשנת תרע״ד בשליחות לטובת תושבי ירושלים, ואז החלה מלחמת העולם הראשונה והוכרח להשאר במרוקו עד יעבור זעם, ואז הכירו את גדולתו ומינוהו לרב ודיין, לאחר המלחמה הביא גם את משפחתו לגור במרוקו). (בחוברת ׳אור המערב׳ ראיתי במאמר של הרה״ג רבי משה ויזגן זצ״ל אב׳׳ד מראקש, שכותב: שרבי משה חי אליקים הביאוהו רבני מרוקו למרוקו בשנת תרע״ד ללמד תורה… ולא כנ״ל שהיה שד״ר) אותו הזמן שיצא ממקנס כדי להיפגש עם ראב׳׳ד דקזבלנקא כדי לשאת ולתת עימו על התשובה הנ״ל, היתה זו הפעם הראשונה שיצא רבנו מגבולות מקנס, ואז אמר ״בנו חשבתי שגבולות מקנס הם גבולות מרוקו, אבל עתה הנני רואה שמרוקו גדולה ולא כמו שחשבתי. האב״ד שהתרשם עמוקות מרבנו, החל מאותו הזמן לשלוח לרבנו את הבעלי דין שהגיעו ממקנס להתדיין אצלו.

שמחים בראיתו

בספרו וחם השמש עמי שיב׳ מספר הרב שבצעירותו נכנס לבית הדין שבקזבלנקא, ושם כיהן בדיינות רבי אברהם אביחצירא זצ״ל עם המשמ׳׳ח אלקים זצ״ל, ובראות רבי אברהם את רבנו ביקש מכל הדיינים לקום, ובירך שהחיינו, כיון ששמח מאוד בראית רבנו.

ויאבק איש עימו

תקופת רבנו בניהול הת׳׳ת לא היתה קלה, כי פתאום אנשים נתנו בו עיניהם שכאילו כבר נתעשר, וכן היו לו ויכוחים עם הורים, עד שלפעמים במשך הויכוח היו מושכים לו בבגדיו, הויכוחים נבעו כתוצאה מזה שאנשי מקנס היו בהם הרבה חכמים, וכל אחד חשב לחנך בשיטה אחרת, ובעיר מלאה חכמים זה קשה כפליים להיות מחנך של 3,000 תלמידים, לאחר כעשר שנים שהיה עסוק בתלמוד תורה, הגיע למסקנה, שמלאכה זו בשבילו, היא קשה מנשוא, לכן החליט בעצת רבותיו להשקיע בשינון לימוד והדיינות בתקוה לכהן כדיין.

בשנת תש״ז פנה רבנו לבית דין הגדול שבראשות ראש אבות בתי הדין במרוקו ואב״ד לערעורים ברבאט הגאון רבי שאול אבן דאנן זצ״ל כדי שיערכו לו בחינה בכל ההלכות הקשורות לדיין, אמנם מאחר והכירו הרבנים את גדולתו רצו לתת לו מכתב סמיכה ללא בחינה, אך רבנו התחנן שכדי שלא יאמרו שיש בסמיכת הדיינים איפה ואיפה, רוצה הוא להיבחן ככל המבקשים, קשה היה לשכנעם שיבחנוהו אך לבסוף הצליח לשכנעם, וגם כשהצליח רבנו לשכנעם כל זמן המבחן, היו מתנצלים שוב ושוב על השאלות שהם שואלים וחוקרים אותו. ובתעודה שהעניקו לו, כותב הראב״ד רבי שאול אבן דאנן שהצלחתו במבחן היתה גדולה, כיאות וכנאה לדיין בישראל.

פרסומו של רבנו היה הולך ורב מיום ליום, קהילות רבות בקשו להכתירו בנזר הרבנות, ומאז פנו אליו כחמישה הצעות מיושבי על מדין לבא ולכהן דיין בעירם, אך רבנו סרב, כי בכל זאת היה קשה לו לעזוב את פעילותו החינוכית הרוחנית והתורנית שבעירו מקנס, ומה גם שהרב בחכמתו רצה שהדיינות תהיה בעבורו גם כלי לעליה בתורה, לכך סרב לכמה הצעות לכהן בבתי דין של עיירות קטנות.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

 יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני עצמו אלא גם למחקר הכללי.

פעולתם הראשונה של האנשים בהגיעם לקבר הקדוש היתה להתארגן במקום שבו יבלו במשך כל תקופת שהותם. המיוחסים שביניהם, היו משתכנים בחדר שבנו לעצמם לצורך זה, אמידים אחרים היו שוכרים חדרים, והרוב היו מקימים אוהלים. הפקידים האחראים על קבר הקדוש היו מווסתים את התנועה וקובעים סדרים לטובת המבקרים.

לשרותים ולאספקה סדירה של מצרכים למבקרים דאגו הפקידים, אך גם למוסלמים שבסביבה היה חלק פעיל בשרותים אלה. הם היו מצפים להזדמנות זו כדי לשפר את מצבם הכלכלי, והיו דואגים להסעת המבקרים, להספקת מצרכים שונים, וגם למכירת בהמות המיועדות לשחיטה.

לאחר השלמת הסידורים הטכניים הראשוניים, היו האנשים זורמים למקום הקבורה לשם התייחדות עם הקדוש. ליד הקבר היתה בקביעות קבוצת אנשים הקוראים תהילים.

טקסים ומנהגים רבים היו קשורים בביקור אצל הקדוש. היו מתפללים, שרים ורוקדים ליד הקבר, מדליקים נרות, עורכים שחיטה, ומקיימים סעודה לאחר מכן. מקובל מאוד להשאיר בקבוק מים או שמן, תכשיט או מטבע, או בעצם כל חפץ אחר ללילה שלם, או במשך כמה לילות, מעל קברו של הקדוש. נשים עקרות נהגו להשאיר חגורה. כאשר עץ נמצא ליד קברו של הקדוש, נהוג לתלות על ענפיו חתיכות בד, סמרטוטים, סרטים וצעיפים שהם ex-voto. הכוונה בהנחת החפצים על קברו של הקדוש, או בתלייתם על ענפי העץ, היא לבקש מהקדוש טובה, או להודות על מעשה שעשה, או כדי למלא דברים אלה בברכת הקדוש.

הבהרה : Un ex-voto est une offrande faite à un dieu en demande d'une grâce ou en remerciement d'une grâce obtenue. Ces objets peuvent prendre de multiples formes : statuettes ou plaques anatomiques, crucifix, tableaux, mais aussi, selon les régions et les sujets des prières : maquettes de bateaux, t-shirts de sportifs, volants d'automobiles, médailles militaires, etc.

כך המים והשמן שהיו על קברו של הקדוש ישמשו במקום, או אפילו יותר מאוחר בבית, לריפוי מחלות." בעל התכשיט והמטבע שצורף לשרשרת, יענוד אותם כדי לקבל מזל, והאשה העקרה תחגור את החגורה כדי להרות. לדברים שמניחים או תולים יש גם משמעות של פתק שמעבירים לקדוש. אותה האמונה קשורה לאבנים שמניחים על המציבה, או ליד קבר הקדוש, והכוונה היא שהקדוש, כאשר נשמתו תבוא ביום ההילולה, או ביום אחר, יראה את האבן ויזכור את המבקש לטובה.

 אימת החלום

נהוראי-מאיר שטרית

פרקים מהאפוס של הידות מרוקו

העריכת נתן יונתן

נהוראי— מאיר שטרית נולד במרוקו בשנת 1937. בילדותו למד ב״חדר
בבית־ספר ״אליאנס״ בעיירתו ובבית־ספר תיכון ״אורט״ בקאזאבלנקא. כפקיד בכיר בשרות הממשלתי במדינה זו, היה מעורב בחיים הציבוריים: בשנת 1963 עלה ארצה עם משפחתו. כיום עובד ציבור, משתלם בספרות ומקרא באוניברסיטת תליאביב, למד יחסי ציבור ועתונאות ועוסק במורשת יהדות מרוקו, עליה פרסם מאמרים וכתבות בעתונות. זהו ספרו הראשון.
העיירה גוראמא משמשת אשנב שדרכו מביא המחבר סיפור חי,־ אותנטי ומרתק על מרוקו בכלל ועל יהודי מדינה זו בפרט; על העליה ההמונית והסלקטיבית כאחת, על חייה של קהילה טיפוסית בעיירה וצביונה היהודי שנשתמר במשך דורות רבים, על־אף הסבל והקשיים, עד לעליית האחרון שבהם לישראל. הסיפור אגב העיירה גוראמא משולב בתחומים ובנושאים על מרוקו בכל התקופות ועל חיי הערבים והיהודים בזמנים שונים, ובנסיבות שונות ומשונות.

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

מייל ממר נהוראי שטרית אל אלי פילו

 אל הקורא

כיום, בעשור הרביעי לקיום מדינת־ישראל, מתוך פרספקטיבה של שנות דור, יש ביכולתנו להעריך נכונה את משמעות עלייתם ההמונית של יהודי צפון־אפריקה בכלל ושל יהדות־מרוקו בפרט. מפעל עליה זה, שהתנהל בתקופה שלאחר קום־המדינה, הוא ללא ספק אחד הגדולים והנועזים מבחינת היקפו. תוך שנים מעטות עלו ממרוקו לישראל למעלה ממאתיים אלף נפש והקהילה היהודית שבאותה ארץ הצטמצמה לממדים קטנים ביותר.

מפעל זה היה כרוך בקשיים רבים, בסבל רב, בתקלות חמורות, שחלקן נגרמו בשל מחדלים ורשלנות מצד המוסדות והגורמים הלאומיים שטיפלו בעלייה זו, חוסר הבנה ואולי אף אדישות. הבעיות המיוחדות של שבט יהודי גדול ומפואר זה, אורח חייו המסורתי, קשריו העמוקים לארץ גלותו, כל אלה הכבידו והיו גם קרבנות בנפש ממש.

אבל, אם נסקור את מפעל עלית־יהדות־מרוקו במבט כולל מבחינת האינטרס הלאומי היהודי העליון, הרי בגאולתה של האומה מוצא גם כל אחד מבניה את ישועתו. נוכל לקבוע במצפון שקט כי: עלייתם של יהודי מרוקו מהווה אחד הפרקים המפוארים בתולדות העלייה שלאחר קום־המדינה. מפעלי־ההתישבות שהקימו יהודי־מרוקו, תרומתם לביסוס הכלכלי והתרבותי של רוב עיירות־הפיתוח, חלקם של העולים בכל עגפי החיים במדינה, הצטיינותם בשורות צה״ל, כל אלה הם עדות חיה לטיבה, לערכה ולתרומתה הלאומית של עלייה זו. לנוכח עובדות אלה מחווירים הקשיים, העיוותים והמחדלים, וייסוריה, ככל שהיו גדולים, לא היו אלא יסורי־גאולה.

המחבר                     

  אימת החלום

נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

גוראמה שוכנת במרכזם של כעשרים כפרים הפרושים ממזרח וממערב, בהם מתגוררים למעלה מעשרים אלף תושבים ערבים, החיים על חקלאות וגידול צאן ובקר. העיירה הוקמה ביוזמת הצרפתים בשנת 1912, עת הסתיים כיבוש מרוקו, והצבא הצרפתי החליט להקים מחנות למטרות פיקוח על המעבר בין שתי ארצות מוסלמיות, אלג'יריה ומרוקו.

בעקבות הקמת מחנות הצבא, נקראו היהודים לבוא לבנות בתיהם ולבסס עשקים בעיירה. יהודים אלה התרכזו עד אז, במשך מאות שנים, בשני כפרים ערביים : " תולאל "במזרח ו , איית תיטנעלי " במערב והיו חלק בלתי נפרד מהנוף הכפרי האופייני. הם עסקו במסחר, במלאכות שונות וחלקם עסק גם בחקלאות.

במשך מאות בשנים הללו נהנו היהודים מחופש מוחלט ומשיתוף פעולה מצד שכניהם, מארחיהם הערביים, ובמקרים רבים אף נהנו מהגנה מפני שודדים שבאו ממקומות אחרים. מה שהפריע להם, הייתה דווקא היריבות בינם לבין עצמם. בני תולאל התנהגו כלפי תושבי תיטנעלי בעליונות, והאחרונים, כמובן לא קבלו זאת. מועטים היו הביקורים ההדדיים בין בני הכפרים היריבים, שהמרחק ביניהם היה כשלושים קילומטר בלבד.

במשך שנים לא נשאו בחורי תולאל את בנות תיטנעלי לנשים וכאשר, למרות הכול, נמצא זוג צעיר, שהחליט להתחתן, בניגוד לרצונם של ההורים היריבים, היה צורך בפעילות קדחתנית לשם פיוס והכשרות הקרקע למען הצלחת הזיווג.

איש מבין היהודים בכפרים אלה, קודם בואם לעיירה גוראמה, לא ידע מעולם איך ומאין הגיעו אבותיו, וכל מה שהיו מסוגלים לספר הוא דבקותם ביהדות ובמצוותיה.

המושל הצרפתי הראשון בעיירה גוראמה, היה בדרגת סגן והוא אשר תכנן את העיירה על רחובותיה, מוסדותיה, צורת המגורים בה וכל הכרוך בכך. לפי התכנית של המושל " לו " חולקו השטחים ליהודים לבניית בתי מגורים והם בעצמם דאגו לבניה בעזרת חבריהם הערביים.

מגורי היהודים נבנו בצורה מסודרת כאשר רחבה גדולה הפרידה בינם לבין בניין העירייה ומגורי המושל. בקרבת העירייה נבנו מגורי הצבא שעד כה היו במחנות אהלים ולא רחוק מהם, בשורה ארוכה אחת, נבנו מוסדות העיירה, מרפאה, שיכוני פקידי העירייה, בית קפה ומרכז מסחרי ובו למעלה ממאה חנויות.

החנויות חולקו בין יהודים לפי המקצועות השונים, וכן רוכזו המסחר והמלאכה במקום אחד ומשכו אליהם את הלקוחות הערביים פעמיים בשבוע, ביום השני וביום החמישי.

לידתה של עיירה.

המושל לו ופיקודיו השקיעו מאמצים רבים להשליט סדר, אשר תושבי האזור סרבו לקבלו, שלא כמו באזורים אחרים במרוקו. בני שבט הנוודים " איית מסרוח " מרדו וסירבו לקבל את שלטון הכיבוש הצרפתי, והה צורך בקטל רב עד אשר נכנעו הנוודים העקשניים והתפרקו מנשקם. לצבא הצרפתי היו הרוגים רבים אך רובם היו " שחורים " ממדינות סנגל, סודאן,  אלג'יריה ומיעוטם היו קצינים צרפתים טהורים.

הוקם להם בית קברות מסודר ונערכו להם טקסי קבורה צבאיים על כל גינוני הטקס האופייניים לצרפתים השקדנים והמסודרים להפליא. בית הקברות היה סמוך לבית העלמין היהודי ורק בית המטבחיים ביהודי הפריד ביניהם.

כמי שבא להשליט סדר, חוק ומשפט, דאג המושל לו לבניית בית משפט של ממש במרכזה של העיירה, ליד המרכז המסחרי, קיומו של בית המשפט הזה השפיע השפעה פסיכולוגית רבה על תושבי העיירה והאזור כולו. לכאן היו מובאים שודדים, רוצחים, גנבים ומפירי חוק וסדר, כשהם כבולים וכפותים ברגליהם ובידיהם ונגררים על ידי הנוטרים החמושים שבשרות הצרפתים.

כדי להתגבר על עבודתו הרבה והקשה להשליט סדר בכפרים הפזורים בכל האזור וההרים, מינה המושל לו 17 " קאיידים ", שייחים ערבים שהיו ממונים על תושבי האזור כולו. הבולטים שביניהם היו, מוחה או זאייד מתולאל, חמו אווסאף מבקנו, השייח חמאד על תיטנעלי, אידיר אוחדאן על שבט הנוודים הצפוני ועל היהודים מינה המושל לו את דודו ישועה היהודי.

דודו ישועה היה אדם חכם, עשיר, בן למשפחה ענפה ומכובדת בקרב היהודים כמו גם בקרב הערבים. למשפחת ישועה היו בנים רבים ובתוכם רבנים, תלמידי חכמים, סוחרים ובנות יפות תואר.

דודו ישועה נשא בחייו שלוש נשים, הוא נהג לבחור באשה חדשה, לפני שגירש את הקודמת. משלושתן נולדו לו שלוש בנות ובן. אשתו האחרונה הייתה יקוט בת דוד לחיאני אשר ילדה לו בת ושמה אסתר. אסתר היפה זכתה לפינוק רב מידי אביה ואימה כאחד.

במקרה או לא במקרה, איש לא חשב ולא חישב שהעיירה גוראמה שזה לא מכבר קמה, לכודה בין ארבעה בתי קברות מגוונים מבחינה לאומית. במזרח העיר שכן בית העלמין היהודי ובמרחק כמה מאות מטרים ממנו, צפונה, בית הקברות הנוצרי. ממערה היה בית הקברות הערבי ובמרחק של שני קילומטרים ממנו, דרומה, בית עלמין יהודי עתיק. הלוויות רבות זרמו מהעיירה לכיוון בתי הקברות אלה בתקופות מגיפות הטיפוס, הרעב והעוני.

כשנתבקשו היהודים לעזוב את מגוריהם בכפרים הערביים ולבוא להתרכז בעיירה אשר תוכננה עבורם, חקרו אותם תחילה המושל הצבאי וצוות עוזריו בניסיון להבין מתי וכיצד הגיעו למקומם. את יחסיהם על הערבים שבקרבם התגוררו וכיצד הצליחו לשמר את יהדותם. תשובה לא הייתה בפי היהודים על שאלותיו של המושל, כל שנאמר לו היה שהם נולדו וגדלו במקום זה. איך הגיעו אבותיהם לכאן, הם לא ידעו דבר. יהודי זקן אחד טרח להסביר לקצין הצרפתי כי " אנחנו יכולים לספר לך רק על התורה שלנו אבל על ההיסטוריה איננו יודעים מאומה.

האגדה מספרת שהיהודים הגיעו למקומות אלה אחרי חורבן בית שני. זקני המקום ידעו לספר שאבותיהם שיננו להם שזה מאות בשנים שהגיעו יהודים מצאצאי הגולים שלאחר חורבן בית שני, ובקץ נדודיהם נקלטו בכפרים ובמערות שלאורך דרום מרוקו. דרום מרוקו משתרעת מגבול מאוריטניה, נמשכת לאורל הסחרה הספרית ועד גבול אלג'יריה. האגדה מספרת עוד, שיהודים אלה היו ראשוני " המתנחלים " במדינה זו. וביניהם היו רבנים גאונים אשר התיישבו בכפר אופראן שבקרבת העיר אגאדיר.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ארבעה טורי אבן

ארבעה בנים נולדו לר׳ יצחק פינטו, ארבעה טורי אבן, אבני חן משוב במלואותם. הבכור ר׳ שלמה פינטו, משנהו ר׳ יעקב פינטו, השלישי ר׳ אברהם פינטו, והאחרון ר׳ ראובן פינטו.

כנהר היוצא מעדן ומשקה את הגן, גידל ר׳ יצחק את ארבעת בניו, השקם וטפחם לתורה ועבודה, כל אחד כפי מדתו. עד אשר גדלו ועצמו, מימיהם פרו ורבו, ונפרדו לארבעה ראשים להשקות את כל הארץ, ומהם יתד ופינה לכל דבר שבקדושה

בנו הבכור, ״איש אלקים״, קדוש יאמר לו, רבינו שלמה פינטו, גאון בתורת הנגלה והנסתר. הוא הנהר הראשון הסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב (בראשית ב,יא), וזהב הקדוש הזה טוב הוא, כי בו נתקיים אשר ״שם הזהב״ – תרתי משר: הזהב האמיתי, זהב התורה המתוקה מפז רב, וזהב העולם הזה, הגשמי, החולף. לבחינה זו זכה ר׳ שלמה, ותורה וגדולה התאחדו על שולחנו, כפי שיסופר בהמשך

כבר במעלליו התנכר נער, ומשחר נעוריו יגע ועמל בתורה בקדושה וטהרה. נפשו אשר חשקה בתורה לא נתנה לו מנוח, ולאחר שגדל מעט, קיים את מאמר חכמים (אבות ד,יח) הוי גולה למקום תורה, ונדד מבית הוריו בארץ ישראל לאיטליה הרחוקה לעיר ריגיו. שם הגה בתורה בישיבתו המפורסמת של ר׳ בנימין כהן – הרב״ך זצ״ל, שהיה מגדולי אותה תקופה, וניהל ישיבה גדולה, בה כיהן גם חומו ר׳ ישעיה בסאן זצ״ל, בעל שו״ת לחמי תודה.

בישיבה זו למד גם רבי משה חיים לוצאטו, הרמח״ל זצ״ל. נפשו של ר׳ שלמה נקשרה בנפשו של הרמח״ל, והם נהפכו לידידים בלב ונפש. לאחר כמה שנים כאשר חש שמילא את כרסו בתלמוד, חזר לארץ ישראל, שם נשא אשה, ונולד לו בנו רבי יהודה.

עבים שחורים

עבים שחורים כיסו את שמי היהדות באותה תקופה. אותות מעשיהם הנוראים של שבתאי צבי וחבורתו, אשר קעקעו קהילות שלימות מנאמנותם לתורת אבותינו, השאירו רישומיהם בכל מקום. גדולי ישראל, עיני העדה, נצבו כשומרים נאמנים בראש קהילותיהם לבל יחדור בהם הנגע, חפשו ותרו אחר כל שמץ של שייכות לכת הנוראה הזו, ומשגילו אפילו רמז קל, רדפו, החרימו, וביערוהו מן העולם.

מכיוון ועיקר כוחו של ש״ץ ימ״ש, התבסס על ידיעותיו בתורת הקבלה בכלל, ובקבלה מעשית בפרט, לפיכך, כל מי שעסק בתורת הקבלה ובשמות הקדושים באותה תקופה, נבדק בשבע עינים. אפילו גדולי הדור המובהקים שעסקו בזה, לא עמדה להם חכמתם, והוזקקו לעמוד במבחן קשה, האם אכן נאמנותם לתורה לא התערערה. חשש כבד קינן בלבם הטהור של קברניטי הדור, שמא העוסק בדברים אלו נמשך אחר דעותיו הכוזבות של ש״ץ ימ״ש.

לחששותיהם הצטרף פחד, כי המתעסקים בקבלה מעשית ובכתיבת קמיעות וכדו', נסחפים אחר יכולתם לפעול ישועות, דבר הגורם להם טשטוש גבולות, וכדי להוציא מאוויהם לפועל, אינם מבחינים בין חושך לאור, ומשתמשים גם בכוחות הסטרא אחרא. לכן כל יזמה חדשה שנשב בה רוח מסגנון זה, נבדקה ונחקרה היטב היטב. פעמים רבות עברו על הנחשדים יסורים קשים, עד שהוכיחו את נאמנותם לתורת ישראל. על רקע זה מובנות היטב, כמה פרשיות כאובות, שבהם גדולי ישראל מובהקים עברו שבעה מדורי רדיפות, הלשנות, וכתבי שטנה, עד אשר צדקתם יצאה לאור.

מצערת ביותר היתה פרשת חייו של רבי משה חיים לוצאטו. הרמח״ל שכבר בצעירותו נוצצו בו ניצני גדלות נדירים, חי חיי פרישות וחסידות, והרבה להתבודד ולעסוק בעניני קבלה. ברוב קדושתו נגלה לו מגיד מהשמים כבר בהיותו צעיר לימים , אשר מסר לו סודות נוראים שלא שמעתם האוזן. אולם מעשה שטן הצליח, ולאחר שאחד מתלמידיו פרסם אגרת, בה סיפר על סודות וגילויים מרעישים שנגלו לרבו מן השמים, התעורר קצף רב על הרמח״ל, ורבים מגדולי ישראל שחששו מפני תנועה שבתאית מחודשת, החלו להלחם בו בכל עוז. בלהט רוחם הכריחוהו להעלות את ארגז כתביו באש, ואף השביעוהו שלא ילמד קבלה לתלמידים.

יסוריו של הרמח״ל נמשכו שנים רבות, ולא הועילה לו זכות רבותיו ר׳ ישעיה בסאן וחותנו ר׳ בנימין כהן (הרב״ך), שעמדו לימינו. לאחר גלגולים רבים הגיע לארץ ישראל, ובה נפטר בשנת תק״ו בהיותו בן ל״ט שנים בלבד.