שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ז. הרפתקאותיהם של שלוחי ארץ־ישראל

מסע השליחות שנמשך שנים רבות על פני ארצות וימים היה כרוך, כמובן, בתלאות אין־קץ בתנאי הנסיעה בימים ההם, ביחוד ליהודי, וביחוד־שביחוד ליהודי עני חסר־אמצעים, ועוד יותר ליהודי שומר־מצוה. הרפתקאותיו של השליח התחילו מיד עם צאתו מעירו, כי גם הדרך שבין ירושלים, חברון, צפת וטבריה, ובין ערי הנמל יפו ועכו, או ביניהן ובין אלכסנדריה של מצרים שממנה הפליגו שלוחים רבים למחוז שליחותם, לא היתה בטוחה כלל וכלל. ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, שיצא בשליחות חברון בשנת תקי״ג (1753) והלך דרך מדבר סיני למצרים, סבל מהתנפלות אנשי כפר חלחול בין ירושלים וחברון והתנפלות אנשי כפר סומסום בין חברון ועזה, ועל אנשי הכפר הזה הוא אומר שאינם בני־אדם ״אלא שרף ועקרב״. שליח אחר, ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שיצא בשליחות צפת בשנת ת״ר (1840) נשדד ע״י דרוזים בין צפת ועכו ורק בדרך נס ניצל ממות.

על הסכנות שבדרך המדבר — מדבר סיני לשלוחים היוצאים למצרים ולצפון־אפריקה ומדבר סוריה לשלוחים היוצאים לארם־נהרים ולפרס — אין צורך להרבות דברים. גדולה ביחוד היתה סכנה זו לגבי השלוחים שהקפידו ביותר על שמידת השבת. הם אמנם ניסו תמיד לשחד בכסף את ראשי־השיירות שינוחו בשבת, אבל לא תמיד הצליחו בכך, ואם גם הבטיחו ראשי־השיירות לא קיימו תמיד את הבטחתם, ואז נאלץ השליח להשאר יחידי או בלוית משרתו במדבר ולהדביק את השיירה למחרת היום. וכך נוצרו אגדות שונות על חכמים שלוחים שנשארו לבדם במדבר בשבת ונזדמן להם אריה לשמור עליהם ובמוצאי שבת כרע האריה לפני החכם שעלה ורכב עליו וכך הגיע בשלום לשיירתו. מעשה כזה סיפרו על ר׳ יעקב אריה, שליח ירושלים לבגדאד בשנת תל״ט (1679), ומאז כינוהו ״בעל הנס״ וייחסו גם את שמו לנס זה. היו שלוחים שנהרגו במדבר בחזרם משליחותם. כך אירע לר׳ יוסף גדילייא שליח חברון בשנת תס״ה (1705), ולר׳ יעקב הלוי ברוכים שליח ירושלים בשנת תע״ד (1714) לערך.

בדרך־הים רבה היתה הסכנה לא רק מסערות־הים בספינות־המפרש הקטנות של הימים ההם, אלא גם משודדי־ים, וסכנה זו היתה במקרים רבים מיוחדת ליהודי. אבירי המסדר סט. יוחנן ששלטו במאלטה והתפרנסו בעיקר משוד־ים, שיבשו מאד את דרכי הים התיכון בפני עולים ונוסעים. שליח צפת נשבה על ידם בשנת תל״ב (1672) וחברת פדיון שבויים שבויניציאה טרחה לפדותו. סכנה זו של שודדי־ים המאלטיזים עוד היתה צפויה באמצע המאה השמונה־עשרה, והרחיד״א שחזר לא״י משליחותו הראשונה בשנת תקי״ח (1758) בהגיעו ליפו, מודה לאל שהצילו ״מפחד המאלטי״ז״.  ר׳ דוד די סילוא, בנו של ר׳ חזקיה די סילוא בעל ״פרי חדש״ שהיה בזמנו שליח ירושלים, יצא מירושלים לאירופה כדי להדפיס את ספרו של אביו, ונשדד בדרכו ע״י שודדי־ים. בראשית המאה התשע־עשרה גדולה היתה סכנת השביה בים מצד היוונים שמרדו בתורכים וכילו את חמתם גם ביהודים. ר׳ יהודה אהרן הכהן סקלי, שליח ירושלים באיטליה בשנת תקע״ז(1817), ואחר־כך שליח לעצמו, נשבה ע״י שודדי־ים בדרכו בין טרייסט וטריפולי.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.   

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.

קבוצה בת כשלושים חברים הייתה צועדת בכל יום ראשון לעבר חווה זו. בחווה זו היו חווים בני הנוער את חוויות העבודה והחקלאית.

סם אביטבול, שעמד בראש קבוצת " טרומפלדור ", פעל בעיקר במללאח, ושאף " לתת ביטוי ליכולות ולרגשות של ילדי המללאח, ולפתח את הכוחות הגנוזים בהם. ונמצאה סוף סוף לנוער עזוב ומיואש זה מסגרת ".

בתום כשנתיים החלו בני " טרומפלדור " לפקוד את הסניף של שרל נטר, תוך תחושת שייכות. ההישג החשוב שזוקף סם אביטבול לשרל נטר הוא ההתקרבות של ההורים לתנועה, כך שעשייה חינוכית זו לא הייתה כרוכה במשבר בין דורי, אלא התקיימה תוך אווירה של אמון הדדי.

אין צורך לומר כי הודגשה ההכנה לקראת עלייה ארצה, לרבות הכשרה מקצועית. קבוצה של חברי " טרומפלדור " נשלחה למרסיי ללמוד ימאות. כל חברי הקבוצה הזו עלו לימים ארצה, התתגייסו לחיל הים וחלקם אף הגיעו לקצונה.

בתחום ההעפלה פעל סם אביטבול בעיקר בשלב הראשון של ההעפלה לארץ ישראל, בשנים 1945 – 1948, כמפקד מקומי.

הקשר הראשון עם הארץ נוצר למעשה כשהגיעו למרוקו שליחי המוסד, וגאל כהן ואפרים בן חיים בשנת 1943. עם זאת סובר סם אביטבול כי " הנוער היהודי בצפון אפריקה היה מוכן נפשית ורוחנית לעלייה לארץ עוד בטרם בוא השליחים.

בצפון אפריקה היו קיימים ארגונים שונים בעלי נטיות שונות, דוגמת תנועת הנוער העברית שרל נטר, שמטרתה הייתה הכנת הנוער לעלייה ; " מגן דוד " שהיה עליה להכין מורים להפצת השפה העברית ברחבי מרוקו : תנועת " הצופים " העברית " ביל"ו ".תנועת בוגרי בית הספר התיכוניים – אליאנס – ; התנועות " חובבי ציון ", " אם הבנים ", " בן יהודה ", קבוצת " טרומפלדור ", " מקס נורדאו " ואחרות.

בתקופה זו פעלה הפדרציה הציונית במרוקו תחת חסותה של הפדרציה הציונית בצרפת, בוראשה עמדו פול קלאמארו ואלפונסו צבע, עו"ד שלמה כגן, עו"ד פרוספר כהן, דניאל לוי וש"ד לוי. האחרון היה אישיות בולטת במפעלים רבים. הוא הקים את החוגים ללימודי עברית " מגן דוד " בקזבלנקה, והיה נשיא אגודות שונות ציוניות ויהודיות.

אפרים בן חיים ויגאל כהן הגיען לצפון אפריקה בכסות של קצינים צרפתים, ועמלו על הכנת תשתית כוחות מקומיים. ב – 13.1.1947 הקים אפרים בן חיים מחנה הכשרה ברוויגו אשר באלג'יראיה. לשם הגיעו סם אביטבול ואלי אוחיון.

במשך חודש הם התאמנו בשימוש בנשק ובמקל ונערכו להדריך אחרים. בתום האימונים חזרו לקזבלנקה, סם אביטבול כמפקד מרוקו לענייני הגנה ועלייה ואלי אוחיון כסגנו. משימתם הייתה לארגן קבוצות הגנה בכל מרוקו ולהכין גרעינים להעפלה.

עוד באותה שנה נקרא סם אביטבול לליון סאטוניי בצרפת, לקורס הגנה מתקדם. הקורס התקיים באחת הטירות העתיקות והיפות ביותר ובחסותו של אברהם פולונסקי ( פול ), ראש ההגנה באירופה ובצפון אפריקה.

מפקד הקורס היה עמנואל נשרי, והוא קיים מערך אימונים מפרך מהבוקר עד לשעות המאוחרות של הלילה. האימונים הודרכו על ידי חברי ההגנה שבאו מהארץ במסגרת פעילות ההגנה באירופה, וכללו אימוני כושר, הליכה של 30-40 קילומטרים ביום, ג'ודו, אומגה וכמובן אימוני נשק. 

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

העלאת ספרי תורה

 ב' בכסלו תשט"ז – 17/11/1955

קבלתי מכתב מהרב זכריה כהן ז"ל מנהלל, שהיה ממונה על ענייני דת במדור לקליטה בהתיישבות מטעם הסוכנות היהודית. במכתב הוא מגלה התעניינות בפעולתי במרוקו ומבקש ממני לדאוג לכך כי העולים יביאו אתם ארצה את ספרי התורה שבקהילותיהם.

בתשובתי ציינתי בין היתר כי אנו עסוק בעיקר בעליית יהודי הכפרים הפזורים ברחבי מרוקו, ובעיקר באלה שבהרי האטלס – כאלפיים משפחות בערל הפזורות בכ-150 כפרים. ישנן כפרים המונים 2 – 3 משפחות בלבד, ואחרים המונים 60 – 80 משפחות.

עוד בטרם פנייתו של הרב בנידון, הוריתי לכל היהודים שבכפרים, כי חייבים הם להעלות אתם גם ספרי תורה, בשמחה ובגאווה, כי אין עליה גדולה לספר תורה מזו של עליה ארצה. הם קיבלו את דברי בשמחה רבה ואני מקווה כי הדבר ייעשה על הצד הטוב ביותר לשביעות רצון עולנו.

בהזדמנות זו גם שאלתי את הרב מה לעשות בספרי תורה פסולים – האם לקבור אותם בבתי עלמין כמקובל במרוקו או להעלות גם אותם ארצה.

אשריך שזכית.

כ"ח כסלו תשט"ז – 13/12/1955

בתשובתו של הרב זכריה ז"ל הוא כותב בין היתר :

" בראשית תשובתי על מכתבך הנני מברך אותך בברכת חג שמח ואור בהיר את דרכך ואת עבודתך הברוכה, ואשריך שזכית לכך, לשאת עליך " ונפוצות יהודה יקבץ "

על שאלת אם רשאים לקבור בבתי העלמין במרוקו ספרי תורה הפסולים, הנני לענות לך כי מנהג זה היה נהוג בתפוצות ישראל בגלותם, ואולם היום ימי הגאולה הם וכל מעשה שכזה יחשב " השחתה " ויש על כן להביא לארץ כל דבקי קודשם שהם.

אנחנו זקוקים כאן גם לספרי תורה פסולים כדי להוציא מהם החלקים הכשרים ולהשלים בהם ספרי תורה אחרים והחלקים הפסולים ייגנזו כאן באדמת הקודש, ישראל. כמו כן אל תסמוך על יחידים המבטיחים לך להביא ארצה ספרי תורה כרכוש ציבורי אלא לקחת אותם מהם ולשלוח לפי הכתובת הידועה לך, היות והאנשים בהגיעם ארצה מחזיקים את ספרי התורה של הקהילות כרכוש פרטי.

על מכן זרז והזדרז. והנני חותם בברכת החיים והשלום, ה' ישמור צאתך ובואך בזכות עבודת הקודש הזאת "

ילדות, לימודים וחיים בגולה

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר

עלילות על עבודת המקדש

אפיון העליל על היהודים כי עבדו לראש חמור במקדש פנימה, ומספר כי הדבר הזה נתגלה בעת אשר בא אנטיוכוס אפיפאנוס אל הקודש, ומצא שם ראש חמור כולו זהב טהור ויקר עד מאד.

יוסיפוס מהתל בו ואומר:

"אף אם היה הדבר אמת כדברי אפיון, היה לו לשום יד אל פיו לבלי הרעים עלינו בקולו, יען מצרי הוא, וחמור לא יגרע מחתול ועז ובהמות אחרות אשר המצריים עובדים ומשתחוים להם. אמנם נשגבה דעת ממנו מה היה לאפיון, אשר השמן לבו ולא הבין כי דבר כזה אך עלילת שקר הוא ואין לו רגלים… ואנחנו העברים חלילה לנו מכבד או מירוא חמורים… החמור הוא בעינינו כאשר הוא בעיני כל אדם משכיל וישר, חמור למשא ולעשות מלאכתו ואם יטה מדרכו אז בשוטים ניסרהו" וכו'.

אפיון הפיץ בדותה כי אנטיוכוס מצא במקדש פנימה איש יווני שוכב על מטה ולפניו שולחן מלא מטעמים. כאשר ראה את המלך נפל על ברכיו והתחנן להוציאו ממאסרו.

סיפר כי נתפש בידי היהודים אשר הביאוהו אל ההיכל וסגרוהו שם, שמו לפניו מעדנים ופנקו את בשרו עד אשר ימיתוהו, ואת מעיו יסירו מקרבו, והמון היהודים יטעמו מהם ואח"כ ישליכו את פגרו אל אחת הבורות, וכה משפטם שנה בשנה

יוסיפוס יאמר כי הספור הבדוי הזה מטרתו לכפר על עוון אנטיוכוס שחילל את הקודש ובא אל ההיכל, וכן לא יעשה גם אצל העמים הברברים. יוסיפוס הוכיח בראיות רבות את השקר, מה גם כי על פי דין אסור לישראל ובפרט לנכרי לבוא אל הקודש פנימה.

הצטדקות יוסיפוס נגד עלילות שווא של אפיון על היהודים היא סנגוריה עצומה ונכבדה, ראשונה בזמן ובמעלה בספרות ישראל. עד כאן מאנציקלופדית " דעת "

איש קיריני היה יאסון, שתיאר בחמישה כרכים את מלחמת החשמונאים. אלא שספרו אבד ותוכנו נודע לנו רק פי האמור בספר החשמונאים. ב. סבורים שיאסון היה חברו של יהודה המכבי.

יאסון, או בשמו העברי יהושע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 לפנה"ס – 170 לפנה"ס. פעולותיו של יאסון לפני עלייתו לכס הכהונה הגדולה ובמהלך כהונתו היו מהגורמים העיקריים להתמוטטות האוטונומיה היהודית בממלכה הסלאוקית.

הממלכה הסלאוקית הייתה מדינה הלניסטית שנוסדה בשנת 312 לפנה"ס על ידי סלאוקוס הראשון ונשלטה על ידי בית סלאוקוס, שבשיא כוחה חלשה על מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, והמישור האיראני עד לנהר האינדוס ולזמן קצר אף בתראקיה. הייתה זו המדינה הגדולה ביותר בהעולם ההלניסטי. עד כאן מויקיפדיה

קרבתה היחסית של מצרים, שהייתה מיושבת יהודים רבים בתקופת בית שני, גרמה לכך שגם בקירינאיקה ובלוב הלך ועלה מספרה של האוכלוסייה היהודית., שיש לראותה כעין שלוחה של הגולה המצרית מכל הבחינות.

זו דעתו של סטראבו, הגיאוגרף היווני, שהו משמיע אותה בקשר למרידה שפרצה בקריני מצד תושביה היהודים. ומעשה שהיה כך היה : תלמי אפיון, המלך ההלינסטי האחרון של קיריני, הוריש את ארצו לפני מיתתו ( 96 לפני הספירה ) לרומי, וזו השאירה לקופה מסוימת את השלטון בידי ההנהלות של הערים היווניות.

כעבור שנים מספר בשנת 87 התמרדו היהודים, וסוּלָה, שיצא להלחם במיתרידאט, נאלץ לשלוח לשם אחד מפקודיו, כדי להשיב את הסדר על כנו. משערים, כי המרידה פרצה מכוח המתיחות שהולידה ההפליה האזרחית כלפי היהודים, שניסו לנהוג בה בערים היווניות. סטראבו, המשמש מקור הידיעה ליוסף הכוהן, מעיר בהזדמנות זו : " בקירינאיקה היו אז ארבע ( יש להשלים פילי – שכבה -שכבות ) הראשונה האזרחם, השנייה עובדי האדמה, השלישית גֵרים, הרביעית היהודים.

אומה זו מצאה את דרכה לכל עיר ולא קל חמצוא מקום בתבל המיושבת שלא נתקבלה בו אומה זו שלא יורגש בו כוחה. הוא הדבר בקיריני, שהיו לה אותם השליטים שהיו למצרים ושחיקתה אותה ( כלומר את מצרים ) בהרבה דברים, במיוחד בעודדה את התפשטותן של עדות יהודיות השומרות על דתיהן ובעזרה להן.

השוואה למסופר אצל הירודוט על שליש " פילי " בקיריני, הנקראות לפי מוצאם של המתיישבים, נותנת מקום לסברה שהיהודים נמנו כאן על שכבה מיוחדת בשל מוצאם, שעדיין לא ניטשטש.

ואילו שלוש השכבות היווניות כבר נתמזגו אז, וחלוקתן היא לפי מעמדן. מותר להניח כי יהודי קיריני נהנו מאוטונומיה לאומית דתית, בדומה לזו שהייתה ליהודים במצרים. 

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

עולמם היהודי מחזון לחיי מעשה.

בדרשה שדרש משה סוריניו בשנת תנ"ח בבית הכנסת ברוטרדם, קודם שיצא לארץ ישראל, הודה להשגחה העליונה, על שגאלה אותו מן האלילות, שבה שקע בחצי האי האיברי " ושמה אותי בקרה החסידים והצדיקים " .

הוא הכריז בחגיגיות " ….ולא התגעגעתי להורי, כח כל יהודי היה לי לאב ". סוריניו האנוס לשעבר, שנקלט בקרב העדה היהודית הפורטוגאלית בהולנד, ראה במעשה השיבה משום ניתוק מוחלט מכל קשר עם עברו הנוצרי. המשורר דניאל לוי די באריוס הצהיר בווידוי מרגש, שמאז חזר אל היהדות חש עצמו אדם אחר. Estoy en otro convertido.

 פרטים מעניינים הגיעו אלינו על דרך שיבתו ליהדות של אברהם ישראל פירירה, רמ"ר 'אלגילר כתב עליו "

         האדון המעולה הזה הגיע מספרד ועמו רק אותה ידיעה פשוטה ומעורפלת על אמיתות תורתנו הקדושה, שאותן ארצות מאפשרות להשיג; לכאן הגיע אל המקום בו ניתן לקיימה וללמדה בחירות מספקת; אך בגיל מבוגר הגיע, כשלימוד לשון הקודש היה עבורו קשה ומפרך.

אך היות והחסידות היא בפנימיותו ובטבעו, החל ראשית כל, להשתתף בהתמדה בישיבות, להקשיב בדייקנות לדברי התורה שהושמעו בהן וללמוד לקח מספרי האמונה; וכך נצטבר בו אוצר יקר ערך של חוכמה קדושה….

אך אדון נוטה חסד זה לא הסתפק בידיעתו לעצמו אלא השתדל לשתף אחרים במשנתו האדוקה, כי " לא טוב היות האדם לבדו…….ולשם כך עזב את עסקי העולם הזה, התנזר משיחות בטלות והתמסר לחיים פנימיים ולחיי התבוננות.

בחיבוריו הציע פירירה את הדרך שחייב לדעתו ליבור לו האנוס החוזר ליהדות :

                 חיייב אתה, בצאתך מבית הכנסת ובבואך אל ביתך, ליטול ספר תנ"ך ולקרוא בו ……ובשעת הלימוד הקדש את כל תשומת הלב ואל תקרא בלעדיה….עמוד על כל קושי ושאל עליו, וקבע לו בדייקנות שעה באחת הישיבות, כי זו התרופה האמיתית ודרכה תלמד, בהצגת ספקותיך ……

ותשמע את תשובות הבקיאים ובכך תרפא בשעה האמורה את נשמתך….ובדרך הזאת תהנה מההתמדה ומתשומת הלב שתקדיש ללימוד התורה וליון בספרים אחרים, ובאורח זה למדתי אנוכי בישיבת " תורת אור " אצל רוענו הנאמן האדון האציל, החכם רבי יצחק אבוהב, נהניתי מתורתו ומחברתם המתוקה של האדונים והחברים האחרים….."

אך לא בקלות ניתקו עצמם כלל החוזרים אל חיק ישראל מנטל העבר, ולא כולם שרפו את הגשרים עם העולם הספרדי הקאתולי, אשר לו פנו הם עורף. במציאות היו הדברים הרבה יותר מסובכים מכפי שעולה מדבריהם של המחברים האמורים :

הניתוק מן העבר היה כרוך באמצעים עילאיים ותבע קורבנות רבים, שלא כולם היו מוכנים להם. לא מעטים מן השבים מעדו בדרך שיבתם אל דת אבותיהם, ואף היו ביניהם כאלה שכרעו תחת עול המצוות שהתקשו לשאת.

אוריאל 'אקוסטה התרעם על הסייגים, שהחכמים עשו לתורה, אשר לדבריו " אינם טובים בהחלט כי יחטיאו האנשים בנקל בכוונה שהיא העיקר באשם "; שכן לדידו, הפכו הסייגים לתורה בפני עצמה, חמורה מתורת מש " כמעט בלתי אפשרית הקיום "

יצחק אורוביו ראה באנוסים, " העוזבים את האלילות ועוברים אל המחוזות בהם ניתן חופש ליהדות ", : חולי בערות ", אשר רק המגע עם היהדות, היא " הרפואה הקדושה ", עשוי לרפאם.

אברהם ישראל פריריה האמור תיאר בגילוי לב את המשברים הנפשיים שפקדוהו משעבר לאמשטרדם וחזר בגלוי לתורת משה : " בקושי יכול אני להשתחרר מן הדעות המסולפות שהדריכוני כי קשה להינתן מן השורשים….

מאחר והייתי בקיא בספרים החילוניים ראיתי את עצמי ( איזו בורות ) חכם מחכמי התורה….ובשעה שהייתי מדבר עליהם, עשיתי זאת בהערה מועטה; היות ורצוני נטה אז אל הענוגים, מלאתי פי בנימוקים ( בהם התכוונתי ) להביך את היושר ".

מבחינת השכלתם היהודית היה מצבם של האנוסים, שנמלטו מחצי האי האיברי, אומלל מאוד. ידעותיהם בתחום זה שאובות היו לרוב ממקורות משניים, ולעתים אף עוינים, כדוגמת הספרות האנטי יהודית, שתפוצתה בחצי האי האיברי במאות השש עשרה והשבע עשרה הייתה ניכרת.

לא רק השכלתם היהודית המצומצמת הקשתה על תהליך קליטתם בחברה היהודית, אלא בעיקר המטען התרבותי, שנטלו עמם מספרד ומפורטוגל, והמושגים הנוצרים קתוליים, שהופנמו אצל רבים מהם שהתחנכו במוסדות כנסייתיים, מן האדוקים והקנאים שבעולם הקתולי דאז.

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

Plaque d'inauguration de "Slat Al Fassiyin"
sous le Haut Patronage de Sa Majesté le Roi Mohamed VI

עם השתיקה על הפעילות הרוחנית במארוקו במאות ט״ז—י״ז, הרי מצד שני מתגלה לפנינו פרק מפואר בחיי המגורשים בפאס בקובץ התקנות וההסכמות המש­תרע על תקופה של מאתיים וחמשים שנה ומעלה, מימי גירוש רנ״ב ועד מחצית המאה הי״ח *. על פיו אפשר לעקוב אחרי התארגנותם של הפליטים שהגיעו לפאס הבירה, סדרי בית־הדין, היחסים בינם ובין התושבים, מאורעות מדיניים ותנאי החיים, הכלכלה והחברה. אמנם בקובץ שו״ת ר׳ שמעון בן צמח דוראן נשתמרו תקנות שהותקנו באלג׳יר מיד לאחר גירוש קנ׳׳א — והוא הוא שניסח אותן — . הרשב״ץ מזכיר גם ״תקנות קדומות״ שנהגו לפיהן באחת הקהילות באלג׳יריה.

אכן הגיעו אלינו בכ״י עוד נוסחי תקנות, שהתקינו קהילות מארוקו שונות בעניין תשלומי מסים, סדרי הקהל וכדר, אולם לפי החומר שנמצא תחת ידינו עד כה, רק תקנות פאס פורשות לפנינו יריעה רב־צדדית ורצופה, שעל פיה מתקבלת תמונה מלאה של חיי המגורשים והתושבים גם יחד, ושל תרומתם המשותפת לחידוש הקהילה בפאס ופריחתה. בעקיפין ניתן להסיק משהו על החיים בכל הארץ.

בתקנות פאס חסר הקו הבולט האופייני בשביל הקהילות בקיסרות העות׳מאנית: ארגון האוכלוסים לפי ערי מוצאם וארצותיהם, וההיערכות הבלתי־ידידותית לפעמים של קהלים בודדים אלה מול אלה. הפיצול לקהלים לפי מוצאם ובתוכם עצמם בשל חילוקי דעות ומחלוקות, הגיע לפעמים לממדים מדהימים, עד כדי עשרים ואפילו ארבעים קהלים (בקושטא בפרק זמן מסוים), וכל קהל ביקש לשמור על עצמאותו ושלמותו. אמנם קיימים היו בפאס וגם נשתמרו עד ימינו הבדלים רבים בין התושבים למגורשים במנהגים דתיים ובאורח חיים (דרכי קידושין, שיעורי כתובות וחלוקתן לאחר פטירת אחד מבני הזוג, הלכות טריפות, בתי־כנסת נפרדים וכו') כפי שהסכינו אליהם מדורות, אבל ההנהגה הדתית והחילונית היתה אחידה, וגם התקנות וההסכמות היו מתקבלות על דעתם של אלה ושל אלה. עם זאת הקפידו המגורשים על יחוסם הרם ובכתובות היו רושמים תמיד את עץ היחס עד ימי הגירוש של שני הצדדים המתקשרים.

+ הקובץ נשמר בכ״י וגם הודפס בכרם חמד, חלק ב, לפי העתק שנעשה בשנת 1778 לסוו״ג ושהיה בידי ר׳ אברהם אנקאווא, מחבר כרם חמר. התאריך הקדום הנזכר בכרם חמר ס׳ יד הוא: 1494/5254, והמאוחר הניתן בסי׳ קע״ז הוא 1750/5510. בתאריך 1י.י(3) 1771 שבס׳ קע״א נפלה טעות. שני החכמים החתומים על התקנה נפטרו כעשרים שנח לשני כן. ר׳ יעקב ן׳ צוד בשנת 1733 (עיין מלכי רבנן עמי ס״ד, ב) והרב שמואל ן׳ מלכא מת מות קדושים בשנת 1751 (עיין שם עמי קכ״ח א—ב),

גם באלג׳יריה נטשטשו הגבולות בין שתי השכבות של בעלי המצנפת ובעלי הקאפוס. ללא ספק התפתחות זו יסודה בעובדה, שמספר המהגרים החדשים היה נמוך באופן יחסי, כשהתלקטו באלג׳יריה ומארוקו שנים מעיר ואחד ממשפחה. הידיעות על המצב בתוניס שונות במקצת. במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה, עוד לפני בוא פליטי קנ״א, מצויים היו בנמלי הארץ סוחרים מערי אדום, שלפעמים השתקעו ישיבת קבע והביאו את משפחותיהם. אלה דאגו לייסוד בתי־כנסת ולסדרי חיים לפי מנהגם, אולם בדרך כלל נתמזגו כעבור זמן עם התושבים. מפנה מדהים חל בתוניסיה במאה הי״ח, כשקהל גורנים, כלומר מהגרים שהגיעו מליוורנו והתיישבו בעיקר בתוניס, נפרדו מקהל ״תואנסה״ (התושבים היציבים של תוניסיה) והקימו מסגרת ארגונית נפרדת על כל המנגנון הקשור בזה: קאיד (המנהיג החילוני), גביית מסים, שחיטה, — ואף בית קברות משלהם, שהקיפוהו גדר, שהיוותה מחיצה גם בין המתים. הגורנים נבדלו מהתואנסה ברמת חייהם, התעסקויותיהם וקשריהם עם חו״ל (איטליה). אמנם יש לציין כי ההנהגה הרוחנית נשארה אחידה, ובראש בית־הדין עמדו לפעמים גורנים ולפעמים תואנסה. הגורנים התיישבו גם באלג׳יר ובטריפולי (המערבית), אולם בשל מספרם הקטן לא התלבטו כגוש עצמאי.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

55 – بسالها شو جبت ؟ وما بسالها وين كنت ؟
באסאלהא שו גיבתי ומא בסאלהא וין פנתי ן
ישאל אותה מה הבאת? ולא ישאל אותה היכן היית?

56 – بالشغل طهبوبه ، بالاكل لهبوبه
ג(אל)שע׳ל טהבובה וב(א)לאכל להבובה.
בעבודה עצלה ובאוכל זריזה.

57 – البنت صوفه ملفوفه
אלבנת צופה מלפופה.
הבת צמר מלופף.
האישה חידה לבעלה לפני חתונתה, את תכונותיה ניתן להכיר אחר נשואיה.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

תטואן

בירת מחוז בצפון מרוקו (משמע השם בברברית – ״מעיין״). העיר שוכנת בעמק הנהר הקטן מרטן, לרגלי הר דרזה שבצפון-מערב רכס הריף. בשפך הנהר – 12 ק״מ ממזרח לה – נמצא נמל מרטל, המשמש לספינות דיג.

העיר העתיקה שלה מוקפת חומה מכל עבר, פרט לדרומה. היא בנויה בסגנון ספרדי-מורי, בין סמטות מתפתלות, מסגדים, כיכרות קטנות עם מזרקות ושווקים מקורים. בחלקה הדרומי-מזרחי נמצא המלאח. מדרום לעיר העתיקה התפתחה במאה ה-20 העיר החדשה – בעיקר בעת היותה בירת שטח החסות הספרדי. התעשייה המעטה מייצרת בעיקר מזון וחפצי אמנות שונים. בה מוזיאונים לאמנות, פולקלור וארכיאולוגיה, ומכללות לאמנות, מוסיקה ומחול.

בימי הרומאים שכנה במקומה העיר תמודה ב- 826 חידשו השליטים משושלת האדריסיים את היישוב בה, ובמאה ה־14 פרחה תטואן בשלטון בנו מרין. ב-1399 הרסוה הספרדים. כעבור 90 שנה שוקמה בידי שליט מוסלמי מספרד — אל מנדארי – והוא הועיד את המקום להתיישבות יוצאי ספרד בלבד – מוסלמים וכן יהודים. במאה ה-17 סופחה למרוקו. ב־1913 השתלטו הספרדים על תטואן והיא היתה בירת מרוקו הספרדית. ב-1956 הוחזר למרוקו שטח החסות הספרדי — יחד עם תטואן.

במאה ה-16 פרחה קהילת יהודי תטואן, שנוסדה בידי יוצאי ספרד. היהודים שלטו במסחר המקומי(והחזיקו בו עד המאה ה-20), וכן נטלו חלק נכבד בסחר הים החשוב שלה, ששגשג עקב מיקומה. היחסים עם המוסלמים יוצאי ספרד היו מצוינים. עקב הסיפוח למרוקו הורע מצב היהודים, מחמת המיסים הכבדים שהטיל הסולטאן(1610). ב-1665 כבשו מורדים את העיר, בזזוה ושרפו את בית הכנסת הנהדר ע״ש ביבס. ב־1727 היו בעיר שבעה בתי כנסת. בשנים 1790-92 נפגעו מאד יהודיה — יחד עם כל הקהילות במרוקו – בגזירות שגזר עליהם מולאי יזיד. רבים מנכבדי הקהילה נרצחו בפקודתו, בנקמה על כי שנים מספר לפני כן סירבו להלוות לו כסף למימון מרידתו באביו.

עד 1772 ישבו בה נציגי מעצמות אירופה, אך ב-1772 נאסר על נוצרים לשבת בה ואת המעצמות ייצגו יהודים מקומיים. הקהילה היתה תמיד גדולה, ומספר יהודיה הגיע לאלפי נפש. ההנהגה היתה דורות רבים בידי בני אותן משפחות (ביבס, אלמושנינו, אבודרהם, פלקון, נכון ואחרים). קהילתה שמרה על מסורת יהודי ספרד ועל הלשון הקשטילית יותר מכל קהילה אחרת במרוקו. עד אמצע המאה ה-18 הוסיפו לבוא אליה אנוסים מפורטוגל, שחזרו ליהדותם. יהודים מתטואן השתתפו בהקמת קהילות ישראל בערים אחדות בצפון אפריקה (מלילה, אורן) ובדרום אמריקה (בואנוס איירס, מונטווידאו, ריו דה-ז׳נירו, לימה וקרקס). הגירת יהודים מתטואן הואצה מאוד עם הקמת הגטו(בספרדית ח׳ודריה) ב-1807. ב־1822 נשדד רכוש היהודים בידי טוען לכתר. במלחמת מרוקו-ספרד שוב פקד גל פרעות את יהודי העיר. עם השתלטות הספרדים עליה הותרה היציאה מהח׳ודריה. ליהודים היו מוסדות חינוך משלהם, שבהם לימדו בספרדית — בצד ישיבות ובית הספר של ״האליאנס איזראליט״, שנוסד ב-1862 ושבו הורו בצרפתית.

בעיר זו, שבה ישבו כמחצית יהודי מרוקו הספרדית, נמצא בית הכנסת הבנוי כולו מעץ. זהו בית הכנסת היפה ביותר ששרד במרוקו. הח׳ודריה מאוכלסת בערבים לבד מכמה נשים יהודיות זקנות. בבית העלמין בנויות המצבות בצורת אדם, תופעה נדירה בבניית קברים בכל רחבי העולם היהודי.

ב-1961 נמנו בעיר 4,100 יהודים, ורק 372 מהם עלו במבצע יכין.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

הצרפתים באו למרוקו, למורת רוחם של מעצמות אירופה.

בשנת 1912 צרפת נכנסה למרוקו, בניגוד לדעתם של מדינות אירופה. היא ביססה את מעמדה בכל צפון אפריקה : תוניס, אלג'יריה ומרוקו, למורת רוחם של גרמניה, אנגליה ואיטליה, שנאלצו מחוסר ברירה להגיע להסכם ביניהם, על חלוקת אזורי השפעה בן המעצמות, תוך כדי הבטחת צרפת, שמרוקו תהיה פתוחה לסחר עם הארצות האלה.

כניסתם של הצרפתים למרוקו, הייתה מלווה בזעזועים פנימיים קשים. נוצרו כיסי מהומות מקומיים, אשר ניצלו את המצב לשוד וביזה, ופרעות ביהודים כמעט לא פסחו על שום יישוב. אין עיר או כפר שלא סבלו היהודים מהאספסוף המתפרע, וכל קיבוץ יהודי קטן בכפרים המפוזרים היה טרף קל לשודדים.

לכן בהרבה יישובים היהודים ברחו מבתיהם. הם התקבצו בריכוזים גדולים יותר להגנה על עצמם. כניסתם של הצרפתים למרוקו הייתה לעובדה, חרף ההתנגדות שלוותה אותה מבית ומחוץ. בשביל היהודים תהיה זאת תקופה חדשה, המלווה בתקווה של יציאה מהחושך אל האור. אם כי היהודים בראשית הדרך, לא היה להם אימון מלא בצרפתים, הם חיו בתחושות מהוססות, תוך צפייה מה ילד יום.

אמנם היהודים צעדו יותר מהר לעבר העולם המודרני, בנסותם להדביק את הפיגור הטכנולוגי של מאה שנה. חיש מהר השתלבו במערכת סדרי השלטון המודרני, שהצרפתים הביאו אתם על כל מרכיביו. מעמדם המדיני של היהודים והשפעתם הלכה והתרחבה, והרבה מעמדות מפתח בחיי הכלכלה של המדינה נותרו בידם, גם אחרי ביסוס מעמדם של הצרפתים.

היהודים ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם, וראו בבואם של הצרפתים למרוקו " כסיעתא דשמיא " להטיב עמהם.

מראכש העיר, תיאור העיר, המללאח, פרנסות היהודים, השערים.

שערים רבים לה לעיר מראכש, כארע עשרה שערים."

באב אגנאו ", השער הראשון שנבנה בשנת 1126, על ידי עלי אבן יוסף, משבט המוראביטין. והנה שמות יתר השערים 

באב דוכלאה, מקום מושבו של הפחה.

באב אלכמיס, שער השוק – על שם יום השוק הגדול השבועי של מראכש המתקיים כל יום חמישי. הכל נמכר שם מבהמות ועד – אישה לחתונה מיידית, ושתיהן נבדקות לפי השיניים.

באב דבאג. שוק הבורסקים.

באב גמאת. שער יציאה לאטלס המזרחי.

באב לחמר. שער השקיעה האדומה.

באב אררב. שער הקסבה.

באב אלעביד. בעבר שוק העבדים.

באב ארחבא. שמו הקודם היה ידוע כשער פאס. שוק צבעי המצר והעור. 

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינת

ו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות

באב אגדאל. גן המלכים. השער הדרומי והגן מייחסים לו בנייה ותכנון למולאי עבד ארחמן 1822 – 1859 .

עבודת אומנות רבה השוקעה בשערים האלה, כל אחד מהם הטביע בהם מעין חותם מלכותי של יצירת כפיו. הכי יפים בניהם, אלה המתייחסים למולאי מוחמד אלמנצור 1574 – 1603, אשר אומנות הבנייה הנושאת את שמו ונלמדת עד היום.

שני השערים העתיקים ביותר הם : באב דבאג ובאב אגנאו, נבנו על ידי מולאי יוסף בשנת 1112 והם מרהיבים ביופיים. חומה אחת מחברת את כל השערים, לאחדים מהם נצמד להם מגדל שמירה כמו שער אלמשואר, שממנו הייתה הכניסה לקסרקטיני המלוכה.

מראכש הייתה לעיר בירה, בתקופת המלך מולאי מוחמד אל מנצורי מהסעדים. ושם היה גם מקום מושבו של המלך לדון. במרחק מה מהארמון נמצא אתר היסטורי עתיק ידוע לשמצה בשם " דאר בידע ", יצירת מופת שטנית סמל השלטון של הסעדים. שם מתבצע גזר דינם של מורדי מלוכה, עד שנחרבה בשנת 1672, על ידי מולאי איסמעיל, שהחזיר את השלטון לידי העלאוין.

נמצא שם שטח בריכות סמוכות אחת לרעותה. בשנת 1126 היה על האסירים להעביר מים מהמליאות לריקות, וחוזר חלילה. כשהסד כובל את רגליהם, ושוט על גבם

באב אלמנארה.

מפעל המים הגדול של העיר, שבנייתו החלה מקופת המואחדין במאה ה-12 ואחריהם העלאווין. השלב האחרון עשו אותו הסעדים, ונגמר במחצית המאה ה-19 בימיו של מולאי עבד ארחמן, מאגר מים ענק באורך 1200 מטר, על 800 מטר רוחב.

מסביבו גן ענק האהוב על יהודי מראכש, אותו היו פוקדים בהמוניהם ביום המימונה. הגן משופע בתעלות המים ארוכות, מרחבים, פרחים וירק. על המללאח היה עובר לשם לנשום את האביב. מימיו של המאגר מגיעים מהרי האטלס הדרומי, שם השלגים מפשירים מאוחר. הסמל של גן אלמנרה, בית קטן דו קומתי עם מרפסת לרוחבו וגג רעפים בצבע ירוק, משתקף ממימי המאגר.

הכותוביה.

מגדל מואזין המתנשא לגובה שבעים ושבעה מטר, שמלה של העיר מראכש. מגדל גדול ממדים שצבעו משתנה בהתאם לשעות האור של היום, בוקר, צהרים וערבץ עבד אלמונין מהמואחדין התחיל בבנייתו, ונגמרה על ידי יעקוב אלמנצורי בין השנים 1184 – 1189.

מגדל הכותוביה עומד במרכז העיר סמוך לג'אמג לפנא. ג'אמע לפנא זה מרכז הבידור העממי ןהמסחרי בכיכר הגדולה של העיר. בגלל גובהו נראה ממרחק שמלמעלה משלושים קילומטר ממראכש\ בואכה הרמה של העיר סאפי.

מפטיר והפטרה פרשת יתרו בנוסח יהודי מרוקו

ראשון פרשת יתרו נוסח מרוקו

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים. 

הישיבה של הרב הגאון מו"ה יצחק בן וואליד וצוקלה"ה, לומדים שמה בצהרים תלמידי חכמים ולוקחים פרס ( שכר תמיכה ) מהמחזיקים. וראש הישיבה הוא מוהר"ר יהודה ליאון כלפון, ואתו מו"ה וידאל ישראל נ"י, ומו"ה יצחק ביבאס נ"י, והחכם השוחט כמה"ר אברהם ביבאס נ"י.

אלו הם החכמים שראיתי אני בעת שלמדתי עמהם  בתלמוד יוסף חו"מ. הישיבה ההיא היא בחצר דר שמה מוהריב"ו זצ"ל ( רבי יצחק בן וואליד ) הנזכר, ובית כנסת שהיה מתפלל בה הרב הנזכר, בהיותו בחיים. ועדיין החצר עד היום מוחזקת ביד זרעו, ואין שום אדם דר שם בבית ההוא, והבית מליאה ספסלים.

ובצד אחד מן הבית, גבוה מהקרקע הבית – חלק רשות לעצמו כמו אצטבא, ששם הרב היה קובע לימודו, ועדיין מונח שם שולחן קטן שהיה מניח עליו ספרים בעת לימודו. ושם מונחת המשענת שלו, וסדור תפילה שהיה מתפלל בו ואזור שלו. אזור – חֲגוֹרָה: "וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו" (מלכים ב א ח)

ואמרים שכל אישה שרשה בלידתה, מניחים המשענת והאזור על ביטנה והיא יולדת בנקל. ובמקצת מן הבית ההיא יש שמה שורות ספרים חדשים, בית יוסף, ארבעה טורים עם פירוש בית יוסף, תלמוד, הרמב"ם, שולחנות ( ארבעה חלקי שולחן ערוך, עם מפרשים ) מלבי"ם וכו'….ומכורכים כריכה יפה

הערת המחבר – מרבית הספרים הנזכרים, ראיתי אותם בספריה. ספריה זו הועלתה לארץ בשנים האחרונות ונמצאת בידי רבי שלמה דיים בירושלים. מהתרשמותי נראה, כי מאז ועד היום חלו בה ידיים ונעלמו ממנה ספרים רבים. עד כאן לשון המחבר.

וסמוך לפתח הבית מדרגות, שתעלה בהם לישיבה, המלאים ספרים וספסלאות ושלחנות, שמניחים עליהם את הספרים בשעת לימודם. ובבית הכנסת הנזכר יש שם תנור קטן, שהיה הרב הקדוש הנזכר מבשל שמה המצות בערב פסח.

כל האנשים החרדים אל דבר השם, מבשלים שמה המצות עד היום. והלכתי ונשתטחתי על קבר מהר"י בן וואליד זצ"ל זיע"א, והקבר שלו בשיפולי ההר, כי בית הקברות של עיר תיטואן כולה בהר. ועומדי לפני קבר הצדיק רבי יצחק בן וואליד זצ"ל, אעדה אחזתני וחלחלה, ונזדזעו כל אברי, כי אימת תורתו וצדקתו חופפת על קיברו.

ואין שום כתב חרות על מצבתו, רק אבן גדולה כקומת איש מונחת על קברו, וחרות בה אזי ( איזה 9 ציור וכיור דוקא, מעשה אומן. וכל הקברות אין במצבתם שום אותיות חרותים ולא שם הנקבר, רק האנשים מקבלה איש מפי איש יודעים מה המה האנשים הקבורים בכל קבר.

ונשתטחתי על הקבר ההוא, והיו עיני זולגים דמעות וביקשתי רחמים שתגן עלי זכותו. וברוך שזכני לראות מצבת הצדיק הזה.

המערה ( בית הקברות ) ההיא ישנה מאוד ועדיין כמות שהיא, ומעולם לא נחטטו הקברות ממנה. שלא בדומה לבית הקברות בפאס, אשר הועבר בפקודת השלטונות מספר פעמים. והיא הר גבוה מאוד, ושם קבורים כמה צדיקים. יש שמה קברות הרבנים מגורשי ספרד וכשטילייה.

והמצבות שלהם מרוב יושנם נהרסו האבנים ונתהפכו זו על זו. ויש שמה חלקה אחת קברות משפחת אלמו שנינו, וחלקת משפחת אבוהב. וחלקה משפחת כלפון. ושמה קבור הצדיק כמוהר"ר אפרים מונסונייגו זצ"ל. וכמה צדיקים אין די באר, זכותם תגן עלינו אמן כן יהי רצון.

ובמערה ההיא ידוע אצלם צדיק אחד, קוראין  אותו בלשון ערבי " מול אסנדוק ", כומר, בעל הארון ואין שמו ידוע. ואמרו שעל הקבר ההוא בנוי מציבה אחת גדולה כתבנית ארון, ולכן קורין לו בעל הארון. ומי שילך לכתחילה במקום עשה ( הזה ) להשתטח על קברו, אין מוצאו כלל ונעלם ממנו, וגם שיחפש אחריו בנרות לא ימצאנו, ופעמים במקרה מוצאין אותו ומשתטחין עליו, ודבר זה ידוע אצלם לפלא.

יום אחד בהיותי בתיטואן, בא לבקר אותי ולדרוש שלומי תלמיד חכם אחד זקן, שמו מוה"ר יצחק בן זקן הי"ו, והא חסיד וקדוש, הקדושה חופפת עלינו. ויודע מסכת כתובות בעל פה, וחזר עליה פעם אחת בשובע. אינו שותה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ואם יהיה חולי ויצטרך לשתות חלב לרפואה, טורח הרבה עד שילך איזה יהודי לפני הגוי החולב ועומד עליו לראותו.

ובערב פסח הוא בעצמו מבשל המצות בתנור שבבית הכנסת של רבי יצחק בן וואליד זצ"ל. ופעם אירע איזה חשש חימוץ ואסר כל המצות וגם התנור. והיה בצער גדול כל היום, עד שעשה מצות בהיתר כפי רצונו. והוא בעצמו מנקה ( מנקר ) הבשר מן החלב, ואינו סומך על שום אדם. ואינו קונה בשר מן הטבחים, רק מן הנחתים שחתום עליהם מילת כשר שרושם השוחט.

גם אם הקצב יהודי אפילו הכי מחמיר על עצמו וחושש כל מה שראוי לחוש. פעם אחת היה עושה יין בעצמו לקדושא ואבדלתא, פתאום נכנס גוי אחד וראה ביין, והשליך כל היין לאיבוד. ומסגף עצמו הרבה ואינו ישן על גבי כר, רק על גבי מחצלת גומי ועליה פרוס איזה צמר רחלים.

פעם אחת נכנסה איזה רוח שטות באישה אחת, ושלחו אותה בני משפחתה לפניו לבקש עליה רחמים, והתפלל וביקש רחמים עליה, ובתפילתו היה מבקש מהשם יתברך שתעמוד לה זכות מסכת כתובות שתתרפא.

והקב"ה עשה נס ונרפאה האישה ההיא, והיה זה לפלא בפני הרואים והשומעים. וכמה מילי דחסידותא שמעתי עליו, השם יאריך ימיו, אמן כן יהי רצון. הרב יצחק בן זקן, היה תלמידו של רבי שמואל ישראל. בסוף ימיו היגר עם בניו לארגנטינה ושם נפטר. בצוואתו ביקש לגנוז עמו בקברו את מסכת כתובות שבה למד על ימיו.

מהתיאור הנ"ל בולט החוש היסטורי המפותח שהיה לרבי יוסף בן נאיים, חדות עינו הקולטת מיד דברים הראויים לציון, לתארם ולהנציחם בכתב לדורות הבאים. כי הרי תוך דור אחד הקהילות הנזכרות חוסלו כליל – עם הקמת מדינת ישראל ועלייתם ההמונית של יהודי מרוקו לארץ. 

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי. 

רכי משה אמסלם הקדמון

מהצדיקים הקבורים בבית העלמין הישן ליד נחלת ביבאס. על מקום זה סיפרנו כי נשמעו משם קולות של קריאת תהילים בלילה.

על רבי משה מסופר שירדה להבת אש מן השמים והעלתה אותו השמימה. אשתו נבהלה בחושבה שהבית נשרף וכשהחלה לצעוק, חזרה גופתו למיטה. ביהכנ״ס קרוי על שמו.

ישנה מסורת כי היו המתפללים ומבקשי הישועה הולכים לבית הכנסת הזה בערב ועוברים שם את הלילה בתפילה. בחצות לילה היו רואים את דמותו של הצדיק הקדוש מכוסה בלבן. סימן לכך שנתקבלו בקשותיהם וכי הצדיק שמח שבאים אל בית הכנסת שלו. עפ״י המסורת בסאלי, הצדיק נפטר ב־י״ח בשבט לפני כ- 160 שנה.

ישנו מסמך משנת התרל״ט בו מוזכר שמו של רבי משה אמסלם, יתכן ודובר בו לאחר מותו, או שמדובר בצאצא נוסף הקרוי על שמו.

רבי משה מאמונה

היה חדר בסאלי על שמו של צדיק זה. בחדר הדליקו נרות – כוסות שמן וחולים היו באים לבקש מזור ורפואה מהקב״ה בזכות הצדיקים. לא נודעו פרטים על הרב ועל תקופתו, א״כ קרוב לוודאי שהיה קדמון ונטמן בבית העלמין הישן. רוב המצבות שם נעלמו ונתכסו בעפר.

רבי משה פראנקו

רבי משה קבור בסמוך לרבי יצחק קוריאט. על מצבתו של רבי משה נכתב:

״מצבת קבורת הקדוש המלומד בניסים כמוה״ר רבי משה פראנקו זלה״ה תנצב״ה זכותו יגן עלינו אמץ״. לא נודעו פרטים נוספים עליו ולא על זמן פטירתו של הצדיק הקדמון הזה.

רבי רפאל אלנקאוה

הצדיק שעל קברו משתטחים מדי יום ביומו, גם בתקופתנו, מכל רחבי קהילות מרוקו ובכל שנה באים מקצוות תבל. ההילולא שלו נערכת במקום, באולם מיוחד שנבנה ליד ציונו המפואר, בל״ג בעומר.

נציגי המלך והשלטון המקומי מגיעים גם הם לסעודה. על הצדיק נקרא בפירוט רב בקונטריס ״אור המרפ״א״.

רבי רפאל ביבאס הקדמון

עליו קראנו בפרק חכמי סאלי. טמון בנחלת ביבאס בבית העלמין הישן ונחשב לצדיק בעל מופתים.

רבי שלמה בלחנס (בעל הנחש)

צדיק זה קבור אמנם מדרום לעיר מרקש הדרומית, אך שמו נזכר גם בין צדיקי סאלי. כנראה שהוא מהשדר״ים הקדמונים שהגיעו מארץ ישראל בראש שבעה רבנים שהגיעו למרוקו, על מנת לחזק את הקהילה. עפ״י המסורת, שבעת הרבנים התפזרו ונתיישבו בקהילות שונות, לכן נמצא את מקומות קבורתם באתרים שונים.

גם כאן אעלה את ההשערה המסתברת ביותר, שרבי שלמה בלחנס שהה תקופת מה בסאלי והחדר בו התגורר הפך למקום אגדתי. החדר היה קרוב לחומה, לעיתים היה יוצא נחש מהחומה ונעלם כלעומת שבא, בני הקהילה סיפרו שהיתה זאת התגלות הצדיק.

אם תתמה והלא הנחש הקדמון הוא סמל הטומאה, סטרא דמסאבותא ואיך יתכן שצדיק יבוא בהתגלמות של נחש. תשובה לכך נמצא בזוה״ק שמשה רבינו הינו חיוויא קדישא – נחש קדוש, ״כי זה לעומת זה עשה האלקים״. משה עם י״ג הוי משיח כמנין נחש.

רבי שלמה טמון בעמק האוריקה המדהים ביופיו.