מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – בר
וך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
עלייתו ארצה — ישיבת אהל משה
כשעלה רבעו לארצנו הקדושה בשלהי שנת תשכ״ה קיבלהו תושבי בני ברק בכל הכבוד הראוי. בשבת הראשונה היתה פרשת כי תבוא, פנה אלי ואמר, פרשה זו ״כי תבוא״ רומזת שהגיע הזמן שאתיישב בארץ הקודש
בכל יום ויום היו באים משלחות לקבל ברכתו. בזכרונם של תושבי בני ברק שמורה היטב דמותו הקורנת שהפיצה זיו וזהר עילאי, כשעבר בחוצות קריה. מלבושו המסורתי — לבוש הרבנים והדיינים מארץ מוצאו — מרוקו, עיטר אותו עד סוף ימיו.
ישיבת אוהל משה
בראש מעייניו היה להקים ישיבה בבני ברק, ומצאה את שאהבה נפשו כאשר רבי משה מלכא שליט״א כיום ראש ישיבת ״אוהל משה״ ביקש את עזרת רבינו, ומינהו נשיא הישיבה. על פיו יצאו ועל פיו יבואו, ובאותה תקופה היה הרב משה מלכא במצב כספי קשה ומחוסר תקציב לא היה יכול להמשיך לבנות ולפתח את ישיבתו. רבינו נתן לו את ברכתו והסכמתו וצוה עליו לצאת לחו״ל להתרים נדיבי העם באשר הם שם, ודי הצליח בידו והמשיך אחר כך ובנה בנין פאר שהיום עומד על תלו ב״ה, והזדמן ובא אלי ר׳ משה מלכא שליט״א כשעברתי לגור בירושלים, וסיפר פלא פלאים איך הצליח בסיבוב קצר באמריקה ואסף תרומות הרבה, ועוד אמר לי שהרבה פעמים בראש חודש לא היה לו במה לשלם את משכורתם של המורים ורבינו בכל ראש חודש מביא לו את הסכום הדרוש, משתדל למלאות את החסר, ומכסה לו את גרעונותיו.
ברכת רבינו
ועוד סיפר לי הרב מלכא כשהיה באמריקה הזדמן לו להיות אצל נדיב גדול, והנדיב איחר לשוב אל ביתו, ובינתיים הסתובב הרב בכל החדרים המקושטים בטוב טעם, והנה נתקל בתמונה אחת שבראשה מופיע צלב. חמתו בערה בו, איך יתכן שבבית יהודי שסיפרו עליו שהוא תורם לישיבות ושומר תורה ומצוות מוצג בביתו תמונה כזאת? הוריד את התמונה ושבר אותה לרסיסים, והנה תוך הרהוריו ומחשבותיו מה ישיב ומה יענה לבעל הבית כשישוב לביתו, והנה פתאום הגיע בעל הבית, מספר הרב פרצתי בבכי עצום ובעל הבית ריחם עלי והפציר בי לספר לו פשר בכייתי, אחרי ששפכתי את לבי אליו אמר לי עבור הקנאות שלך אני מכפיל לך את הסכום שנדרתי עבור הישיבה שלך וסיים, הכל בזכות הברכה שקיבלתי מרבינו.
עליתו לשמי מרומים
בחול המועד סוכות שנת תשל״א נתקף רבינו במחלת לב ואושפז בבית חולים — תל השומר, מחלתו נמשכה שבועות מספר, וכל אותה עת הכין עצמו בסילודין לקראת המעבר לעולם שכולו טוב.
ביום י״ח מר חשון תשל״א, הגיע היום המר והנמהר בו השיב רבינו הצדיק את נשמתו הטהורה לבוראה, וכל בית ישראל ביכו את השריפה אשר שרף ה׳.
בהלוויה שנערכה למחרת היום, נהרו אליה רבבות מכל קצות הארץ, ראשי ישיבות ותלמידיהם, רבני ערים •דיינים, אישי ציבור לרוב, ועמך בית ישראל, כולם עמדו צפופים ברחבת ביתו, גדולי ישראל ספדו לו ובראשם מרן הגאון רבי אליעזר מנחם שך שליט״א ראש ישיבת פוניבז׳ בני ברק. אחריו הספיד הגאון רבי יוסף משאש — רבה הראשי של חיפה. בדברי ההספד הדגיש שרבינו בחיים חיותו מילא תפקידים רבים עד שצריך ממשלה שלימה שתמלא את החיסרון הכבד הזה. אחריו הספיד, הגאון ר׳ רפאל עבו אב״ד בתל אביב, ואחרון המספידים נכדו — הגאון הרב ניסים טולידאנו שליט״א אשר ביכה את האבדה הגדולה לכל ישראל בכלל, ולבני עדתו ומשפחתו בפרט.
בשעת מסע ההלויה עמדו בשרשרת חיה תלמידים מישיבת פוניבז׳ לבל יבואו הרבבות במגע בגופתו הטהורה של רבינו, ורק אלה שטבלו במקוה טהרה לפני כן, הורשו לשאת את הארון.
רבינו הוטמן בבית החיים ״שומרי שבת״ בעיה״ק בני ברק, סמוך לקברם של הגאונים הרב יוסף כהנמן, והרב אליהו דסלר זצ״ל.
מודעות אבל רבות נדפסו והודבקו בחוצות בני ברק, מישיבות ומוסדות שונים, קהילות וגופים מרכזיים, גם מי שלא הכירו היה נפעם מריבוי המוסדות המתאבלים עליו ומבכים את גודל האבידה…
התקיימו עצרות הספד והתעוררות בכמה ישיבות, ומהם במקום נשיאותו ישיבת ״אוהל משה״ בבני ברק.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
יחסו לארץ ישראל.
כמיהתו של היעב"ץ לציון באה לידי ביטוי, בין השאר, בקובץ שירתו " עת לכל חפץ ". בחלק גדול משיריו קונן על גלות ישראל, שממות הארץ וחורבן הבית, וכמעט שאין שיר בשירתו ללא הזכרת תקוותו ותפילתו לשיבת ציון ולגאולת ישראל וארצו.
כפי שציינו באשר לשירתו, כך הוא גם באשר לשירי ציו שלו. שירים המביעים כמיהה לציון הייתה מעשה מקובל אצל רבנים במרוקו; אולם המספר הרב של הישרים, שייחד להביע רגשות גלות ותקוות גאולה, ודרך הבעתו את רגשותיו מעידים על המקום המיוחד שהיה לארץ ישראל בעולמו הרוחני של היעב"ץ.
בשנת התע"א – 1711, כשעלה ממכנאס לירושלים ידידו וחברו רבי ברוך טולידאנו, חיבר היעב"ץ קינה מיוחדת שהיא כעין חיקוי לקינתו של רבי יהודה הלוי " ציון הלא תשאלי|" ולמסופר עליו, במטרה לשלוח אותה אל רבי ברוך.
כדבריו : " אשר יסדתי לשלוח להחכם השלם הותיק כבו הרב ברוך טולידאנו ז"ל לקונן אותה בעיר הקודש ירושלים תובב"א. מדבריו אלה נראה, שלא הספיק לשלוח אותה עד שהגיעה השמועה מירושלים על פטירתו של רבי ברוך.
אהבתו לציון התבטאה ביחסו החם לשלוחי ארץ ישראל ולמתכוננים לעלות אליה. הוא קירב ועודד את השד"רים שהגיעו למרוקו ועמד לימינם, ציידם במכתב המלצה לקהילות מרוקו הרחוקות ואף לקהילות שמחוץ למרוקו.
פניית השד"רים אליו לקבלת המלצה מובנת גם מצד היותו מנהיג ליהודי מרוקו, והמלצה בחתימתו תסייע להצלחת שליחותם בקהילות. כמה מהעתקי מכתבים אלו נשתמרו בקובץ איגרותיו, " לשון לימודים ". שד"רים אחדים נודעו לנו רק בזכות איגרותיו אלה.
היעב"ץ תרם מכספו לשד"רים וקיבל עליו להיות גבאי כוללות צפת כל ימי חייו. השד"ר רבי משה ישראל פונה אליו ף " יושב בזדר עליון דמטמרן ליה גליין החכם השלם הדיין המצויין גברינו כמהר"ר יעקב בן צור, ומבקש לעשות הכנות לקראת בואו לעריכת מגבית במכנאס.
ייתכן שקבלת היעב"ץ גברות של כוללות הרשב"י בצפת על עצמו קשורה במסורת הנפוצה בין יהודי מרוקו עד ימינו, שמי שבניו מתים ייכנס להיות חבר בחברת הרשב"י, ויכניס אפיו את בניו בעודם קטנים כחברים, כסגולה בדוקה שבניו יאריכו ימים.
הודות לקרבתו לשד"רים עיין היעב"ץ בספרים שהביאו למרוקו, העתיק מהם וכן רשם חידושי תורה ששמע מפיהם או ראה בכתבי ידם. על כל חידוש הקפיד לציין את שם אומרו ומקורו. השד"ר בי יעקב חיים שאל אותו שאלות בהלכה; השד"ר רבי יום טוב קרישפו, בדרכו חזרה לארץ, שלח לו ספר כאות תודה ןהוקרה על עזרתו בהצלחת שליחותו.
גם לאחר שוב השד"רים לארץ התכתב אתם. כן עודד בהמלצותיו את אלה שרצו לעלות לארץ ישראל.
היעב"ץ חיבר יצירות רבות ומגוונות בהלכה, פרשנות ומדרש, שירה וקבלה. הוא הכיר בס פרות יפה, פתגמים, בדיחות וחידות. קשה לתאר את כל יצירתו, משום שרובה הגיעה לידנו פירורים פירורים וחלק חשוב ממנה אבד בתלאות הזמן, נזכיר מיצירותיו את החיבורים הבאים :
" שאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב " – שני כרכים ובהם חמש מאות חמישים וארבע תשובות. הספר זכה לדפוס רק לפני כשמונים שנה, בהשתדלות הרב רפאל אהרן בן שמעון, בנא-אמון שבמצרים.
יש בספר גם שתשובות מחכמי התקופה. הספר הועתק לדפוס מכמה קובצי כתבי יד, וכנראה רוּבו לא הועתק מכתב יד המחבר אלא מהעתקות מאוחרות ; זו הסיבה שאנו מוצאים כמה תשובות הדנות בעניין אחד מפוזרות במקומות שונים בספר, ולפעמים התשובה המאוחרת בתאריך מופיעה ראשונה.
הרבה מתשובות היעב"ץ נדפסו בחיבוריהם של חכמי מרוקו, או שעודם פזורים בקבצים שונים בכתבי יד.
" עת לכל חפץ " – קובץ משירתו של היעב"ץ. שירים, בקשות וקינות בנויים לפי שירי הודאה ( שירתו הפרטים על נסים שנעשו לו ), מחזור השנה ( תפילה וחגים ) ומחזור החיים ( מילה, פדיון הבן, בר מצווה, חתונה ואבל ).
חלק משיריו בנוי לפי הלחן של השירה הערבית והספרדית, שהייתה ידועה במרוקו ברותם הימים. במעשה זה ראה הוצאת אותם ניגונים מהקליפה לקדושה. את שיריו כתב עברית וכמה מהם ארמית או ספרדית.
גם ספר זה נדפס בהשתדלות הרב רפאל אהרן בן שמעון באלכסנדריה. הרבה משירתו של היעב"ץ עודה בכתובים, ופזורה בקבצים שונים.
הפרשנות והדרוש – הגיעו לידנו כמה קבצים שבהם חלק ניכר מחידושי היעב"ץ ודרושיו, קובץ הנמצא בפסריית מודינה באסטנזה, וקובץ הנמצא במוסקבה. כמה מחידושיו פזורים בקבצים שונים. גם בשנתו הגה בחלומו בתורה וחידש בה חידושים, תופעה שהייתה שכיחה בקרב רבני מרוקו.
עוד בחייו זכו דרושיו לאהדה רבה, והרב אליעזר בהלול העתיק בשנת התע"ב בספרו " מראה עיניים " בכתב יד כמה מדרושי היעב"ץ.
הקבלה – לבד מגדולתו בתורה היה ליעב"ץ גם יד ושם בחוכמת הקבלה. מצויים כמה קבצים בחוכמת הקבלה מהעתקותיו עם הגהותיו והערותיו. הספר " ירח יקר ", פירוש הזוהר לרבי אברהם גאלאנטי – כתב יד שהובא למרוקו על ידי השד"ר רבי אלישע אשכנזי – הועתק על ידי היעב"ץ, ועוד רבנים אחרים.
כמו כן, כתב יד הנמצא באוסף להמן, " הגהות ספר הכוונות של האר"י זלה"ה כפי סדר הדפים של הספר המצוי אצלי מכתב יד, החכם הרב יוסף גאביזון זלה"ה ולא רציתי לשלוח יד לכתוב בגיליון הספר…נאום הקטן יעב"ץ.
הרבה מהגהותיו והערותיו לספר " אוצרות החיים " לרבי חיים ויטאל הועתקו משמו בספר " סובר הרזים " לרבי יעקב בן סמחון ( נדפס כנספח לספרו " בת רבים " ג'רבה, התשי"ד ). גם בתשובותיו ובשירתו מתגלה בקיאותו בחוכמה זו.
הייתה לו יד גם בקבלה מעשית, הוא העתיק סגולות וקמיעות מכתבי יד שהביאו אתם השד"רים למרוקו. מצויים ממנו בכתב יד סגולות וקמיעות, ובתשובה בכתב יד בעניין קהל שרצה להדיח את שליח הציבור, ואחת הטענות היא שהשליח מתעסק בגורלות, הוא כותב :
…." גם מה שרצה לפוסלו מחמת שהוא מתעסק במלאכת הגורלות והמזלות….לא יפסל העושה בהם מלהיות שליח ציבור שהרי חז"ל אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
" עט סופר " – חיבור בנוסח שטרות ודיניהם.
זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ- א. בשן
3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ
התקווה המשיחית.
התקווה המשיחית היו יסוד כה בולט בחיי היהודים, עד כי רבים מן הנוצרים שכתבו על יהודי המגרב מזכירים אמונה זו וגילוייה, מי בקיצור ומי בהרחבה.
ל'אדיסון 1632 – 1703, שכתב ספר על מצבם של יהודי ברבריה, מציין את זיקתם לארץ ישראל ותקוותם המשיחית בהקשר לנוהגים שונים של האדם והציבור היהודי, כגון אבלות על המקדש. יהודים חרדים קמים השכם כל בוקר כדי לקונן על חורבן ירושלים והמקדש.
הם מקווים כי בזכות מעשה זה יזרזו חזרתם בתשובה, שתביא להקמת מלכות ישראל כבעבר. יש מהן המאמינים כי הכוכבים והמזלות בוכים עם אלה המזילים דמעות על חורבן ירושלים. הקב"ה אוסף דמעות אלה בנאד ושומרן, כדי למחות באמצעותן אל כל הגזירות שעתידים אויבים לגזור לשם השמדתם.
כך הופכת התקווה המשיחית לסם חייהם, המפרה את כוח הקיום במצוקת ההווה. מה שמאפיין מחבר זה הוא, כי למרות היותו איש דת נוצרי, אין הוא מלגלג על אמונת היהודים בתקומתה של ירושלים ובביאת המשיח. הניגוד לאחרים, שהדבר היה לצנינים בעיניהם, שהרי זה נוגד את האמונה הנוצרית.
שמעון אוקלי 1678 – 1720, תיאולוג אנגלי, שהיה גם פרופסור לעברית בקמבדריג' ושהה במרוקו כשבוי בסוף המאה ה-17, כתב על ארץ זו ובין השאר על היהודים. באשר לברית מילה הוא מציין כי עם נתינת שם לילד מברכים אותו היהודים שיזכה לראות את ירושלים.
הוא מעיר על כך, כי היהודים " בסכלותם ובעיוורונם " עדיין מצפים לבוא המשיח ולחידוש מלכותם. הוא רואה זאת כטעות, שהרי לפי הכרתו המשיח כבר בא.
האמונה בבואו של המשיח כמציאות מוחשית, חיזקה את דבקותם של היהודים בדתם. אף היא נתנה להם את הכוח להתגבר על הפליות והשפלות, ולעמוד מול פיתויי התאסלמות. עוצמתה של אמונה זו הייתה ידועה גם למוסלמים וגם למנהיגיהם.
בוסנו, שתיאר את תולדותיו של הסולטאן איסמעיל הראשון מבית פילאלי 1672 – 1727 מספר : פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית. כשהתיישבו לפניו אמר להם כי הזמינם כדי שיתאסלמו.
הוא טוען כי היהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם. איים עליהם, כי אם לא יאמרו לו באופן ברור את מועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם. ניתנה להם ארכה להשיב. כשחזרו, בתוספת מתת, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים השנים הבאות.
היה זה אפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח. סולטאן זה שהצטיין בתאוות בצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מן היהודים ומאחרים.
גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא בא מתוך צפייה למשיח היהודי. אדרבה, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים.
כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתי צבי. וכפי הנראה להלן, לפי מסורת האסלאם, עתיד המהדי, המשיח המוסלמי להרוג את המשיח היהודי.
התקווה המשיחית , שהייתה נחלתם בכל הדורות וטמונה עמוק בלבם של יהודי המגרב, נדלקה כפעם בפעם עם הופעתם של " משיחים " מבשרי הגאולה. במאה הי"ב היה זה משה דרעי, במאה הי"ז נתפשו לאמונתו של שבתאי צבי.
בעיר מכנאס הופיע יוסף בן צור, שהודיע כי נתגלה לו המגיד בליל ראש השנה תל"ד – 1673. המגיד בישר לו כי הוא משיח בן יוסף וכי שבתאי צבי, הגואל האמיתי, יתגלה בערב פסח תל"ה – 1675, וכי נתן העזתי הוא נביאו.
אך לאחר שדבריו לא נתקיימו, האמינו חסיד שבתי צבי כי יופיע בשנה שלאחריה. ואומנם, אחד הסימנים לעוצמתה של האמונה המשיחית הוא, כי למרות האכזבות לא נואשו מלהאמין בבואו. את שבתי צבי, נתן ויוסף העריצו המוני יהודים במרוקו, שרו להם שירים, ויש אף השערה כי המנהג לחלק כסף לילדים בט' באב כמו בפורים, קשור באמונה במשיחיותו של שבתי צבי.
בין אם המנהג קשור בתופעה זו או באמונה המשיחית בכלל, קיים מגוון של ביטויים במסורת לתקווה המשיחית, בפיוטים, בסיפורי עם ובמנהגים עממיים, מהם הנהוגים דווקא בט' באב, ביום נולד המשיח.
הערת המחבר – יש כמה מנהגים בט' באב, הנוגדים את הלכות האבלות, ומבטאים את האמונה בגאולה. כגון, נשים נהגות לשעות מלאכות שונות, כולל כיבוד הבית וסידורו לאחר חצות היום. לפי החיד"א, הנהיגו מנהג זה זקנים ראשונים, כדי לקבוע בלבן אמונת הגאולה, כי המשיח נולד בט' באב אחר חצות היום. עד כאן הערתו של המחבר.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
Chapitre IV
Les juifs de Safi et les consequences du dahir du 5 fevrier 1864
La ville de Tetouan fut occupee par les Espagnols en I860, apres la celebre bataille de Tetouan. L'occupant posa, pour l'evacuation de la ville, plusieurs conditions dont l'obligation pour le Maroc de verser un lourd tribut de guerre, fixe apres des negociations ardues a cent millions de pesetas. Le sultan Sidi Mohammed Ben Abderrahman ne put reunir une telle somme et il ne s'en procura que la moitie apres avoir vide les coffres du Tresor a Fes, Meknes et Marrakech et contracte un emprunt aupres de l'Angleterre.
Cette bataille s'est declaree suite a des attaques de la garnison de Ceuta par les tribus des campagnes voisines. L'etincelle qui amis le feu aux poudres a ete une construction hors des limites de la ville par le gouverneur de Ceuta qui a fixe le drapeau espagnol au-dessus. L'historien Al-Naciri a commente cet episode, disant
C'est la bataille de Tetaouin (Tetouan) qui a leve le voile de respect sur le pays du Maroc et qui y a prolonge l'occupation des chretiens, ignorant completement les musulmans comme jamais auparavant.
Les deux parties, l'espagnole et la marocaine, avaient convenu que le reste du tribut serait paye a temperament, en versements de la moitie des droits de douane preleves dans les ports du Maroc ouverts sur l'exterieur, dont celui de Safi. Effectivement, une equipe de percepteurs espagnols s'installa dans ces ports « pour contrdler les importations et les exportations» et pour encaisser la moitie des recettes des douanes. De ces percepteurs espagnols, Safi recut un quinquagenaire, ancien officier de l'armee espagnole, nomme Mantilla. Le destin voulut qu'il mourut a Safi, quelques mois apres qu'il y eut debarque, exactement le 30 juillet 1863; des rumeurs se repandirent sur la cause de sa mort, disant qu'il avait ete empoisonne par ses serviteurs qui etaient des juifs.
La bataille de Tetouan se termina par la defaite de l'armee marocaine et par la signature d'un pacte de conciliation le 26 avril 1860. Parmi ses conditions, outre le versement d'un lourd tribut de guerre et l'extension des limites des presides espagnoles sur la cote mediterraneenne comme Ceuta et Melilla, la cession du Maroc a l'Espagne d'un centre de peche sur le littoral atlantique faisant face a ses proprietes des lies Canaries.
Expression relevee dans une lettre du negociateur marocain Moulay Al Abbas au sultan Sidi Mohammed Ben Abderrahman datee du 30 mars 1860, d'apres Germain Ayache dans son article : « Certains aspects de la crise financiere du Maroc apres la conquete espagnole en 1860 », Etudes de l'Histoire du Maroc, 1986, p. 82.
Le sultan Sidi Mohammed IV commenta ainsi la situation du Tresor public du pays apres le versement du tribut de Tetouan : « Nous avons donne tout ce que nous avions dans notre Tresor de Fes, tout ce qu'il y avait au Tresor de Marrakech jusqu'a ce qu'il ne nous reste sous la main que de quoi entretenir notre armee qui ne peut assurer son service, affamee et devetue. Et malgre cela, l'armee n'a pas ete satisfaite de ce reste modeste. »
L’emprunt anglais atteignit deux millions de rials ou dix millions de pesetas. Le Maroc s'etait engage a le rembourser en termes avec des interets dus. Ces remboursements durerent 20 ans.
Le remboursement du solde du tribut de guerre espagnol dura 25 ans
מפטיר והפטרה פרשת משפטים בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת משפטים בנוסח יהודי מרוקו
ראשון פרשת משפטים נוסח מרוקו
ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-רפאל ביבאס – תשמישי הקדושה של משפחת ביבאס מואזאן
ברית – מספר 23
מבט על קהילת ואזאן
כתב עת של יהודי מרוקו
אשר כנפו בבית העלמין במוגדור
בעריכת אשר כנפו
רפאל ביבאס
תשמישי הקדושה של משפחת ביבאס מואזאן
משפחת ביבאס מואזאן היא חלק משושלת רבני ביבאס שבאו אחרי גירוש ספרד למרוקו, לתיטואן, סלה וואזאן. חמישה אחים היוו את גרעין המשפחה בואזאן. הידוע מבניהם, במאה האחרונה היה רבי יעקב ביבאס ששימש כמלמד בתלמוד תורה והאריך ימים מעבר למאה שנות חיים. הוא היה אחי סבי רבי שלמה ביבאס שהיה צורף ורב עורך חופות. כתובות רבות ומסמכים שונים נושאים את חתימתו המסוגננת. היו לו שתי בנות וששה בנים, אחד מהם היה אבי ז״ל, רבי משה ביבאס ששימש כשליח ציבור תחילה בואזאן ואחר כך בארץ ברמת השרון.
הוא היה ידוע כבעל תוקע מן השורה הראשונה. עד היום מדברים אנשים על התקיעות החדות והמדויקות שלו. היו לו שני שופרות, אחד לבן ואחד שחור. הוא נהג לתקוע בשופר הלבן ואת השופר השחור שמר תמיד לידו שמא תהיה לו תקלה בשופר הלבן. השופרות שלו נוצרו על ידי רבי דוד אלבו, איש חכם ונבון, צורף אומן שייצר תכשיטים ורימונים לספרי התורה שבעיר. הוא ידע לתקן כל דבר מקולקל ובמיוחד מכונות התפירה של נשות ואזאן.
בעת ייצור השופר של אבי, הוא שיתף אותו בתהליכי הכנת השופר וכאשר הגיע לפיה נתן לו לתקוע ועל פי התקיעה הלך והרחיב ושפשף את הפיה עד שהגיע לתוצאה הטובה ביותר. כך שהשופר הזה כאילו ״נתפר על פי המידות של אבי ז״ל׳. כיום השופר הזה נמצא אצל נכדו הרב שוקי ביטן, רב בית הכנסת ״אם הבנים״ בלוס אנג׳לס ונינו הוא שתוקע בו מידי שנה בשנה. השופר השחור נמצא אצל חתנו רבי עמרם אוחיון, רב בצרפת.
השופרות של אבי היו נתונים בתוך נרתיק מיוחד(ראה תמונה). נרתיקים אלה נעשו על ידי בעל דודתי נפתלי בוטבול שהיה פחח במקצועו. שלא כשאר הפחחים, הוא לא הסתפק בתיקון והלחמת הכלים השבורים שהובאו אליו אלא עסק גם באמנות. חומר הגלם שלו היו קופסאות הפח שאסף במחנות הצבא הצרפתי. הוא ייצר משחקים לילדים (ג׳יפים ומשאיות) כלים לבית (גביעים ומגשים) ותשמישי קדושה(נרתיקים למגילה ולשופרות).
אחי אבי, דודי רבי חיים ביבאס שימש כמוהל בואזאן במשך שלושים שנה וכשהגיע ארצה המשיך בקיום מצוות המילה בבית שאן ובקיבוצי הסביבה. הוא תמיד סרב לקבל תשלום עבור הברית ואף היה מביא מתנה משלו כאשר הורי הנימול היו עניים. אח אחר, רבי יהודה ביבאס שהיה מורה בתלמוד תורה בואזאן הגיע ארצה והתיישב בבית שאן ונפל הוא ואשתו בהתקפת מחבלים ב-1974
מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים
מקדם ומים כרך " ו"
הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות
העורך – יוסף שטרית
מקדם ומים כרך ו
הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה
חיפה תשנ"ה – 1995
יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17
לאה בורנשטיין־מקובצקי
מסתבר שיהודים הסתייעו לעתים קרובות במוסלמים, ולפרקים גם ביוונים, כדי לבצע מעשים שסוטים ממוסכמות החברה היהודית, כגון סיוע ליהודי לשאת אישה שנייה על פני אשתו הראשונה בניגוד לרצונה, גירושי אישה בערכאות מוסלמיות או כפיית נערה להינשא לבן בלייעל. בתור דוגמה נוספת להסתייעות בנכרים נביא ידיעה מן המאה ה־16 מאבילונה שבאלבניה: יהודי עשה שם קנוניה עם גוי כדי לשאת אשת איש. כן הסתייעו יהודים בנכרים — על פי רוב בתורכים — שהעידו לטובתם עדות שקר בבית הדין השרעי. החברה היהודית ראתה בהפעלת נכרים להשגת מטרות אלו מעשי קנוניה שאין הדעת סובלתם, ושללה אותם מכול וכול. אולם קשה היה לקהילה היהודית למנוע לחלוטין מעשים מסוג זה.
בתי המרחץ שימשו מקום מפגש חברתי, וכן נזדמנו בהם יחד יהודים, מוסלמים ונוצרים. נראה שברוב בתי המרחץ לא הבחינו בין יהודים לנכרים, שהרי היה זה אינטרס של הבלנים שלא להפלות בין המבקרים. אולם מצאנו גם מקרים של הפליית היהודים בבתי המרחץ באיאלתים של שאם ומצרים. בירושלים במאה ה־16 היו מגישים בבית המרחץ ליהודים מגבות נפרדות מאלה שהשתמשו בהן המוסלמים. לפעמים החמירו במיוחד עם היהודים בבית המרחץ, ונדרש מהם להיכנס עם פעמון תלוי לצווארם כדי להתריע על כניסתם ולהזהיר את המוסלמים כי יסתירו מפניהם את מערומיהם. ייתכן שהדבר קשור ברגישותם היתרה של המוסלמים לקדושתה של ירושלים.
ואילו במצרים לא מצאנו, שהתקנה הממלוכית בנדון, שדרשה סימן שיבדיל את היהודים במרחץ מהמוסלמים, קוימה בתקופה העות׳מאנית. ההיסטוריון אלעיני מוסר, כי באוקטובר 1723 בא אגא היניצ׳רים (המפקד שלהם) לקהיר להכריז, שהיהודים והנוצרים אינם רשאים להיכנס לבתי המרחץ הציבוריים (החמאמים) מבלי שיהיה תלוי פעמון לצווארם, כדי להבדיל בינם לבין המאמינים. הגזרה בוטלה לאחר שחבלנים חששו שיינזקו כספית מאי בואם של יהודים, ושילמו סכום גבוה לאגא של היניצ׳רים. במאה ה־17מציין אוליה צ׳לבי, כי היה בית מרחץ אחד של מוכרי הסוכר והממתקים שהכניסה אליו הייתה אסורה ליהודים, לקופטים וליוונים, מכיוון שמייסד ההקדש לחמאם זה התנה שלא תהיה להם זכות כניסה. במקום אחר במצרים מסר אוליה, שהיהודים משתמשים בבית מרחץ מסוים, אך כנראה לא היה חמאם זה מיועד רק להם.
היהודים היו מוכרים לשכניהם בשמותיהם, ובעיקר בכינויים מיוחדים: שמואל הפך קייאמאל; יהודה — אסלאן; שבתי — שעבאן; וכו'.
בתחום אחד — המוזיקה — הייתה השפעה מוסלמית על החברה היהודית. קרוב לוודאי שהשפעה זו נבעה ממפגשים עם נכרים הן למטרות כלכליות והן למטרות חברתיות. ידוע שבמצרים נהגו היהודים להזמין נכריות שיזמרו בחתונות היהודים; נוהג זה גרם לתקלות מוסריות, ועל כן הותקנה תקנה שאסרה מעשה זה. ומאידך נלמד, שבלוונט נהגו יוונים להעסיק מקוננות יהודיות.
השפעת המוזיקה הערבית והתורכית על הציבור היהודי הרחב באה לידי ביטוי מופלג אצל שלושה יהודים נודעים, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ מנחם די לונזאנו ושבתי צבי, שפעלו בקרב ציבור שנהה אחר המוזיקה הזרה. ר׳ ישראל ב״ר משה נג׳ארה, צאצא למגורשי ספרד, היה בעל קול ערב ושלט היטב בערבית ובתורכית. הוא בילה חלק מזמנו בחברת מזמרים ומשוררים ערבים ותורמים, ומפיהם למד את המעינות. השירה העממית וניגוניה משכו את לבו, ושירים ידועים שלו מבוססים על אותן מנגינות. ידוע שר׳ חיים ויטאל קבל על כך כנגדו. גם ר׳ מנחם די לונזאנו, שחי בירושלים, רחש חיבה מיוחדת למנגינות תורכיות, וחיבר את רוב שיריו על פיהן., וכבר הוכח באחרונה, שיש לקבל את עדותו של נג׳ארה על משיכתם הגדולה של יהודים לשירי עגבים תורכיים. וכן ידועה משיכתו של שבתי צבי לרומנסות ספרדיות.
ביזוי ושנאה, עלילות והלשגות מצד מוסלמימ ונוצריס
המקורות היהודיים וכן הנוסעים האירופים מציינים בהרחבה את השנאה ליהודים שרחשו המוסלמים והנוצרים לכתותיהם השונות באימפריה העות׳מאנית. שנאה זו נבעה מקנאתם של הנכרים בהצלחתם הכלכלית של היהודים וגם מרגש קנאות דתית. אף על פי שהיהודים והנוצרים היו שני מיעוטים דתיים ונמצאו במעמד משפטי שווה לחלוטין באימפריה העות׳מאנית, הרי התייחסותם הרגשית של המוסלמים כלפי שתי העדות הללו לא הייתה שווה. מעדויות רבות לגבי מצרים ברור, שהבוז והשנאה שרחשו המוסלמים כלפי היהודים היו עמוקים יותר מרגשותיהם השליליים כלפי הנוצרים, והדבר התבטא בפגיעות פיזיות ביהודים ובביטויי גנאי חריפים שהוטחו בהם. גם הנוסעים האירופים שביקרו בחבלים שונים של האימפריה העות׳מאנית הגיעו בדרך בלל להתרשמות דומה.
התנכלות נכרים לקבורה היהודית ולבתי עלמין יהודיים שונים באימפריה העות׳מאנית היא עדות נוספת לבוז ולקנאה הדתית שרחשו הנכרים כלפי היהודים. המקורות השונים מצביעים על מנהגם של המוסלמים לבזות את היהודים בזמן הלוויותיהם. יהודי קהיר קבלו קשות על כך, כפי שמלמדים מקורות יהודיים ולא יהודיים. היהודים נאלצו לילך בלוויית ערבים שקיבלו על כך תשלום. היהודים נקטו פעולות שונות כדי להמעיט בהתנכלויות. ואילו באיסטנבול פרץ בשלהי המאה ה־16 סכסוך קשה בין הקהילה היהודית לבין תושביה המוסלמים של שכונת קסאם פאשה, שניסו להשתלט על שטח בית העלמין היהודי במקום ולבנות שם בתים. מסתבר שכל דרגי השלטון העות׳מאני שטיפלו בעניין, לרבות אנשי דת מובהקים, התייחסו באופן חיובי ביותר לדרישתם של היהודים לאסור על המוסלמים מעשים אלה. אולם התושבים המוסלמים המשיכו לעקור מצבות, והשתלטו על המקום. גם כשהושגה פשרה לא קיימוה התושבים המוסלמים; הם אף סילקו גופות מן הקברים והשתמשו במצבות לריצוף ובנייה פרטיים. ובאיסטנבול היה בראשית המאה ה־16 ניסיון מצד השלטונות לחרוש את בית העלמין היהודי לשם נטיעת גן במקום.
היחסים החברתיים הגרועים ביותר שררו בין היהודים ובין שכניהם הנוצרים. המתיחות בין שתי העדות נבעה מהמתח התאולוגי ביניהם, שהיה עתיק יומין, עוד מימי השלטון הביזנטי, ומן המתח הכלכלי בין בני שתי העדות, שהתחרו קשות אלה באלה. המתח הוכבד גם משום יחסו הטוב של השלטון העות׳מאני המרכזי ליהודים בתקופת ״תור הזהב״, היינו מאמצע המאה ה־15 ועד שנות השבעים של המאה ה־.16 לעתים היו גילויים אנטישמיים נוצריים מובהקים, ואלה הגיעו לשיאם בטפילת עלילות דם מצד יוונים אורתודוקסים וארמנים על יהודים, בהאשמות רבות בעשיית עושק שהטיחו נוצרים ביהודים, ואף בסיפורים אנטי־יהודיים מגמתיים שרווחו בחוגי הכנסייה האורתודוקסית. (גם מוסלמים ניסו לטפול עלילות דם על יהודים, בירושלים במאה ה־16, אך בלי היסוד המקובל של ניצול הדם לצורכי פולחן.)
יהודים מצדם התייחסו בחשדנות לנוצרים והביעו אי אמון ״בגוי ערל״., בכתבי רבני סלוניקי במיוחד ובהסכמות קהילה זו נלמד הרבה על קיומה של שנאת ישראל בעיר זו, שהייתה בה אוכלוסייה נוצרית גדולה לצד הרוב היהודי. בינינה, שחיו בה יוונים רבים, טענו התושבים במאה ה־16 , לדברי מקור יהודי, כי ״אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל״. לצד רגשי איבה אלה של היוונים כלפי היהודים ניזכר בעובדה, שהנוסע סנדיס, אשר ביקר בלוונט בשנת 1610, ציין שהיוונים שם מעסיקים יהודיות במקוננות.,
מתוך ויקיפדיה : יואנינה (ביוונית: Ιωάννινα) או יאנינה, היא העיר הראשית במחוז אפירוס ואוכלוסייתה מנתה 112,486 תושבים בשנת 2011. העיר שוכנת 450 קילומטר צפונית-מערבית לאתונה, על גדותיו של אגם פאמבוטיס. במרכזו של האגם שוכן האי "ניסאקי" (ביוונית; "אי קטן"). פירוש שמה של העיר ביוונית הוא "עירו של יוחנן הקדוש" (איוס יאניס, אחד משנים עשר השליחים של ישו). למרות זאת, רבים, ובניהם היהודים, מעדיפים את השם "יאנינה".
דמנאת העיר-א. בשן
2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן
חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.
הצהרת הסולטאן על ביטול כל הפליות נגד היהודים.
הסולטאן פרסם ב – 15 בספטמבר 1884 למען יהודי דמנאת המורכבת מ – 17 סעיפים בהם הוא ביטל את ההפליות והחובות המשפילות שחלו על היהודים בדמנאת, בפקודת המושל כלפיהם ואלו הן :
1 – כפייתם לעבוד בימים המקודשים על ידי דתם
2 – העבדתם בניקויים של מקומות מטונפים
3 – אילוצם לשמש כסבלים לנשיאת משאות כבדים על גבם
4 – חיובם לעבוד ללא שכר
5 – אילוץ נשיהם לכבס ללא הסכמתן וללא תשלום.
6 – אילוצם למכור את סחורתם בהמתנה לתשלום ובמחצית מחירן.
7 – כפייתם לקנות תוצרת כמו שמן, בשעה שמחירה נמוך, ודרישת תשלום בעדה רק לאחר עליית המחיר
8 – אילוצם למסור בהמות המשא שלהם, ללא תשלום
9 – אילוצם לקבל כסף מזויף תמורת מטבעות חוקיות.
10 – כפייתם לקבל מטבעות נחושת – דרהמים – בשער של 13 דוקאט לדולר.
11 – אחרי כן לשלם אחד עשר דוקאטים לדולר
12 – נאלצים למסור לממשל צמר צבוע ללא תמורה
13 – עליהם לתת עורות מעובדים תמורת בלתי מעובדים
14 – כפייתם למסור את הצמר של עדריהם בעל כורחם
15 – עליהם להעמיד את מיטותיהם ורהיטיהם לרשותם של אורחי המושל
16 – אכיפת פקידים אחרים על אחיהם היהודים בכפר בשם תמסית
17 – אילוצם לתת מה שלא היו חייבים לתת בעבר.
בזה אנו מצווים על המושל שלהם, העבד שלנו, חג'אל גילאלי אלדמנאתי, שיפסיק את העוולות הנ"ל, וינהג בהם בהגינות וללא דיכוי בכל המובנים, כמו ביהודים של ערים אחרות.
אנו מצווים גם על היהודים לא לעבור את ההגבלות החלת עליהם, ולהקפיד על ביצוע חובותיהם. שלום
מההצהרה ניתן ללמוד כי גם הסולטאן היה מודע לכך שיהודים נאלצו לבצע עבודות ושירותים שונים לממשל.
ט'אהיר כזה כנו אחרים שנכתבו על ידי הסולטאנים לא היו יעילים, כי הם לא היו מסוגלים לכפות אותם.
כה באלול תרמ"ה, 18 בספטמבר 1884 אסתר אמסלם מדמנאת כתבה לבעלה משה שהצליח לברוח לטנג'יר, על המצב העגום בדמנאת.
לו יכולת לראות את מצוקתנו הייתה בוכה בדמעות של דם. את דמנאת עזבנו כמו שאבותינו עזבו את מצרים. אבל אנו, רק את נפשותינו הצלנו והלכנו הלוך ובכה, נקיים מנכסינו. המושל סילק את השומרים ששמרו עלינו, ואמש נכנס האספסוף, מהרחוב אל בתינו בזז וחילל את כבוד הנשים, והתעלל בילדים.
היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע להמון. אפילו היהודים שמצאו מקלט במקום קדוש בחסותו של שריף ידידותי, הותקפו ונשדדו, תוך התעלמות מהכללים המקובלים למקום כזה. רבי יוסף אלמאליח בן תשעים ושמונה שוחרר מכבליו, ומחשש שייתפש שוב, ברח למקום קדוש של השריף.
אבל נתפש, הופשט מבגדיו, הושלך ארצה והולקה 980 מלקות, עד שכמעט נפטר. לאחר זמן התאושש מעט. הוא עדיין חי אבל לא לזמן רב. הסוחר יצחק כהן שהיה אתו במקום הקדוש, הוכה כמעט עד מוות. כל זה בוצע בהוראת המושל האכזרי.
הצלחתי לברוח עם ארבע נשים למקום הנקרא אולאד חולוף, ושם אני נמצאת עתה. הנשים שלא ברחו היו נתונות להתעללות מזעזעת. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ואחרים בשירותו של המושל, ואינן יכולות להימלט ממעניהן. כל אלה שניסו לברוח נתפשו ונכלאו.
כתבת לי שאנסה למכור מרכושנו באמצעות שותפינו המאורים, ואשלח אליך את הסף שאקבל. עליך לדעת שכל מאורי שיימצא מסייע לנו ייחשב כבוגד, וייקרע לגזרים. המושל החליט שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי, הוא רשאי להורגו.
כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות אשר בחנותנו, ולחיות מדמי המכירה. כנראה שאינך יודע שכל רכושנו הוחרם בהוראת המושל, ועליך להיות אסיר תודה שברחתי בלא שחולל כבודי, בניגוד לנשים האחרות.
לו היה עלי לכתוב כל מה שיכולתי לומר לך, לא הייתי מסיימת לעולם. בפקודת המושל נשדדו כל הבתים שבהם גרים יהודים, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי יעקב נסע לקזבלנקה לקמות סחורה והביאה לדמנאת. אך כשהגיע, נלקח ממנו הכול, והוא נאסר. זה כל שאני יודעת עליו. אשתך המיוסרת – אסתר אמסלם
במברק שהגיע מג'יברלטר מה – 4 באוקטובר נאמר, כי עקב מחאותיו הנמרצות של קונסול איטליה בטנג'יר, הדיח הסולטאן את המושל של דמנאת וציווה לכלוא אותו. הערת המערכת של ה – JC כי מן הראוי לאמת ידיעה זו.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים " 
מוחמד דורש ברבים
לאחר שמוחמד למד היטב את דברי התורה והיה בקי בה, ביקש ממנו מורו להשמיע לערבים את דברי המוסר שלמד:
״הוי המתכסה, קום והזהר, ואת ריבונך פאר״; ״קרא בשם ריבונך״, (עד, ב; צו, א).
הערת המחבר : התלמוד אכן מצווה שאין להגביה את הקול בתפילה: ״המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני
אמנה, המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר״ (ברכות כד, כ).
اقْرَأْ بِاسْمِ رَبِّكَ الَّذِي خَلَقَ 1
קרא בשם ריבונך אשר ברא
אפשר לפרש את המילה יקרא׳ בשני אופנים; או שהוא ציווי לקרוא איזה כתב, או שהוא ציווי להשמיע איזה דבר לאחרים. המסורת האסלאמית בחרה לפרש כפירוש הראשון, והיא רואה בסורה זו את ההתגלות הראשונה של המלאך גבריאל למוחמד. המלאך נגלה למוחמד במערה, כששהה שם לצורך תחנות׳, הראה לו אריג כתוב בערבית ודרש ממנו לקרוא אותו. מוחמד השיב לו כי אינו יודע לקרוא, והמלאך לחץ עליו כדי שיקרא. האסלאם רואה בכך את הנס העיקרי של מוהמד; ולנו נראה כפירוש השני.
מורו של מוחמד ממריץ אותו להזהיר את ערביי מכה לחדול מעבודת אליליב שהורגלו בה, כפי שעשה נח לאנשי דורו:
״נח אמר: ריבוני, הם המרו את פי… ואמרו: אל תיטשו את אלוהיכם, אל תיטשו את וֵּד, סֻוָּאע, יָג׳וּת׳, יָעוּק ולא את נַסְר׳׳.
קוראן עא, כא-כג. רובין, עמי 488, כותב כי מדובר בחמישה אלילים מתקופת נח, שלפי המסורת המוסלמית המשיכו שבטי ערב לעבוד להם בתקופה הקדם-אםלאמית. לגבי פולחן אלילים בחצי האי ערב בעת הופעתו של מוחמד, ראו ארמסטרונג, עמי 71-66.
قَالَ نُوحٌ رَّبِّ إِنَّهُمْ عَصَوْنِي وَاتَّبَعُوا مَن لَّمْ يَزِدْهُ مَالُهُ وَوَلَدُهُ إِلَّا خَسَارًا 21
נח אמר, ריבוני, הם המרו את פי והלכו בעקבות אלה אשר רכושם ובניהם לא הוסיפו להם דבר זולת אבדון
وَمَكَرُوا مَكْرًا كُبَّارًا 22
הם חרשו מזימה נוראה
وَقَالُوا لَا تَذَرُنَّ آلِهَتَكُمْ وَلَا تَذَرُنَّ وَدًّا وَلَا سُوَاعًا وَلَا يَغُوثَ وَيَعُوقَ وَنَسْرًا 23
ואמרו, אל תטשו את אֵלֵיכם את וד, סואע, יגות, יעוק, ולא את נסר
התלמוד מזהה את נסר כאליל העיקרי של ארץ ערב; גם התנ״ך מאשר כי אלף שנה לפני מוחמד כבר היה נהוג בארצות המזרח לעבוד את נסר בתורת אל. מורו של מוחמד שם מילים אלו בפיו של נח, כי עובדי אלילים קדומים האמינו שהקרש, נסר, שנמצא באיזה בית אלילים, יש בו מן האלוהות מפני שבא מתיבתו של נח אשר ניצל מן המבול.
הערת המחבר : ״חמשה בתי עבודת כוכבים קבועין הן… נשרא שבערביא״ (עבודה זרה יא, ב).
״ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו״ (מלכים ב יט, לז).
ממזרח וממערב-כרך ד'- ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
ממזרח וממערב כרך רביעי
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד
ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
פיוט מספר 6 עם ביאור
147 – יומא דנן ספידן
קינה קוננתי כשנפטר לבית עולמו החכם השלם זרע קדש כבוד הרב הגדול רבי אברהם בן דנאן בן כבוד הרב רבי מנשה גכרו לחיי העולם הבא. סימן דודו חזק
יומא דנן ספידנן / צוחין בכל אתר
על צרבה מרבנן / דשכיב אדזוטר
יומא דנן ספדינן – ביום זה אנו סופדים, ורמז לשם משפחתו של הנפטר
צוחין בכל אתר – צועקים בכל מקום
על צורבה מרבנן – על תלמיד חכם
דשכיב אד זוטר – שמת " בעודו בחור
דמעין יחתון כנהרא / עינינא בכל שעתא
ארום ביאה דא חסרא / מכלהון דאוריתא
גברא דכריף מספרא / וספרי ותוספתא
כסאסא דשלבתא / ענוה ליה מעטרא
והשתא בגו קברא / אתטמר ואסתתר
דמעין…שעתא – עינינו תזלנה דמעות בכל שעה כנהר
ארום…דאורייתא – לפי שביאה ( מיתה ) זו מקשה מכל הביאות שבתורה כמו " ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה " , וכאן מת בעודו צעיר
גברא…ותוספתא – איש כרוך ( מלא ) מספרא וספרי ותוספתא, והם מדרשי הלכה
כסאסא…מעטרא – הענוה מעטרת אותו כראש שיבולת
והשתא….ואסתתר – ועכשיו בתוך הקבר נעלם ונסתר
וי חסרא עלמא גברא / בר אורין בר אבהן
תרעין וכוין דנהורא / מאנפוהי הוו נגהן
וכדון בחובי דרא / אתחשכן עמין כהן
זעון עקן בלהן / כלהו חזינו הכא
איכדין ריכא בר ריכא / מעלמא דין אתפטר
וי…גברא – אוי העולם חסר איש, על דרך מגילה כח ע"ב " וי חסרא ארעא דישראל גברא רבה "
בר ….אבהן – בן תורה ובן אבות, על פי מנחות נג ע"א
תרעין…נגהן – שערי אורה היו זוהרים וקורנים מפניו
וכדון…כהן – וכעת בעוון הדור חשכו, עממו וכהו
זהון עקן בלהן – על פי בר' לו, כז " אלה בני אצר בלהן וזעון ועקן " כאן " חידודי לשון ומשמע : זעון – זוועות. עקן – צרות , בלהן – םחדים ובלהות, וראה בפירוש אור החיים שם
כולהו חזינא הכא – את כולן ( הצרות ) ראינו כאן
ריכא בר ריכא – מלך בן מלך, ולפי שמצינו חכמי ישראל קרויים מלכים, על פי גיטין סב ע"א
דחל חטאין וכיף / הנה עם בני מתא
נפק ועיל שיף / ועסק באוריתא
ולנפשיה לא טיף / ולא מחזק טיבותא
וכל כדבא ושחיתא / לא אשתכח בידוהי
אלהין כל יומוהי / פקודי מאריה נטר
דחל חטאין – ירא מן החטאים. כופה את יצרו כמו " כייף ליה ליצרה
נפק ….טיבותא – עלח פי סנהדרין פח ע"ב " איזהו בן העולם הבא ? ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיר טיבותא לנפשיה "
נפיק ועיל שיף – יוצא ונכנס כפוף ( מחמת ענוה )
ועסיק באורייתא – ועוסק בתורה
ולנפשיה לא טיף – אולי מלשון " טפי ", אינו מותיר לעצמו אלא מסתפק במועט
ולא מחזיק טיבותא – אינו מחזיק טובה לעצמו
וכל כדבא ושחיתא – וכל שקר והיזק
לא אשתכח בידוהי – לא נמצא בידיו
אלהין …נטר – אלא כל ימיו מצוות אדוניו שמר
חולקה טבא יאיא / הנרי אפרסמונא
זודין דבסמיא / יתרמון ליה אחסנא
קדם מארי שמיא / בגנתא דעדנא
רב חסדא ורב חנא / וברכן דנפישין
עם רבנין קדישין / יהון ליה בכל סטר : רב חסדא
חולקא טבא יאיא – חלק טוב ונאה
הנרי אפרסמונא – הם נחלי שמן אפרסמון טהור שמתענגים בהם הצדיקים בגן עדן
זודין..אחסנא – אוצרות של בשמים ינתנו לו כנחלה וירושה
קדם מארי עלמא – לפני אדון שמים
בגנתא דעדנא – בגן עדן
רב חסדא ורב חנא – חידוש לשוני : הרבה חסד וחן
וברכן דנפשין – וברכות גדולות
עם רבנן קדישין – עם חכמים וקדושים
יהון ליה מכל סטר – יהיו לו מכל צד
הסלקציה – חיים מלכא-כן קטע שכזה, נתן אלטרמן-הברירה הטבעית ביצוע השיר
לגולשים היקרים
אתנחתא קלה מרצף ספרו של חיים מלכא.
הנושא בוער בעצמותי וכואב עד מאוד….אך כבוד האדם, במקרה זה כבודו של העולה ממרוקו, כבודו נרמס עד עפר ואין ביכולתו ( אז ) לעשות דבר כנגד הממסד העויין, אשר ראה בעלייה ממרוקו מעמסה שאין מדינת ישראל יכולה לעמוד בה – כן חייבים להודות שלא כולם בקו המוקשה של חלק מ " מנהיגי האומה " דאז….סלקציה…הגבלות גיל….הפרדות משפחות…קליטה לא נואתה….זלזול עד אין קץ באינטלטנציה של העולים…יען כי כך הייתה המחשבה אז…..
כיום תודה לא, כולם יודעים את ערכה של עדה מפוארה זו, ותרומתה לבניית הארץ להגשמת החזון הציוני לא תסולא בפז, אינה בשום פנים ואופן מועטה ביחס של השוכנים כאן ( ולא לפניהם ) אלא אף עולה על תרומתם של מייסדי המדינה ( כביכול ) ההיסטוריה מוכיחה זאת.
אבי כאן את שני שיריו של נתן אלטרמן, האחד והיחיד שעמד מול סוללת המתנגדים גם דתיים וגם חילונים, וכתב שני השירים אשר מספרים בכישרון רב את סיפורה של האפלייה הגזענית של אלה שהיו כאן לפנינו אך במעט בלבד.
לצערי לא כולם דגלו בקו של נתן אלטרמן, והיו כאלו שהרחיקו לכת והשוו את אנשי העדה לגרועים יותר מאשר הערבים שהיו כאן….לא רבותי…אנחנו לא רק שעולים על הערבים שהיו כאן אלא אף גם עליכם שכביכול " מלומדים " יותר ולא כך הדבר….
"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת… הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה.
דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו….
– באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. —
המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.
ש. טבת, 'הארץ'
להלן שירו הראשון…….
כן קטע שכזה,
גם הוא בל יעדר,
גם הוא בל ישכח,
דף אילם ואשם,
דף בזיונו של אב,
אשר ניתר ניתר ורץ
ותינוקיו עומדים דומם.
דף בזיונו של אב,
אשר שיבת ציון צותה עליו – קפוץ!
והוא בעגולו.
אץ, אץ, ובלבבו תפלה לאל עליון
לבל נרגישׁ חלי רגלו.
ואל עליון שמע
וכה אמר לו אל:
רוץ, רוץ, עבדי דנינו
איתך אני!
כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיּת עמי
אשר זיוה נוצץ מדמעך.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן ה
עבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
חודשים אחדים לאחר רצח אל־בנא תיאר ג׳יימס הייוורת׳־דוּן, שהיה אז פרופסור לערבית ולתרבויות המזרח התיכון באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון שבוושינגטון, כיצד נראתה מצרים לו השיג אל־בנא את מטרתו ותפס את השלטון בקהיר. אף שהמילה ״איסלאמיזם״ לא הייתה עדיין בשימוש בשעה שהייוורת׳־דון כתב את דבריו, הוא הצליח לחזות את הנסיגה החברתית ש־50 שנה לאחר מכן הייתה למציאות חיים יומיומית באפגניסטן, בעזה ובאיראן. במבט לאחור, דבריו, שנכתבו בשנת 1950, נקראים כאזהרה על ההצלחות שהיו האחים המוסלמים צפויים לקצור בעשורים שלאחר רצח מנהיגם. וכך כתב:
לו צברו האחים המוסלמים די כוח, נשות מצרים, שהשתחררו בהדרגה ממנהגי ההרחקה הישנים, היו נאלצות לנטוש את לבושן האירופי ולשוב לתלבושת האיסלאמית, זו שלמען האמת הייתה שכיחה עוד לפני מחצית היובל. עטיית רעלה הייתה נעשית לחובה. נשים לא היו מורשות ללבוש בגדים צבעוניים בציבור. חיי החברה בערים היו נהפכים על פניהם, שכן הבארים, המסעדות והקברטים האופנתיים היו נסגרים; משקאות אלכוהוליים לא רק שהיו נאסרים למכירה ולייבוא, אלא מי שהיה נתפס כשהוא שותה אותם היה מולקה על פי ההלכה האיסלאמית. תיאטראות ובתי קולנוע היו נסגרים בטענה שהם נוגדים את האיסלאם, והפצתם של רוב העיתונים וכתבי העת הייתה נאסרת מאותה סיבה [.״] רכישתם של רומנים באנגלית ובצרפתית הייתה נעשית בלתי אפשרית כמעט, משום שיצירות כגון אלו היו מוכרזות מלכתחילה כנשק רב־עוצמה שהמערב מפעיל כדי לערער את המוסר האיסלאמי; הן היו נחשבות חלק מניסיון ערמומי של זרים להרוס את האיסלאם.
שעה שהייוורת׳־דון כתב מילים אלו, הנראות היום כדברי נבואה, נזרעו כבר הזרעים להישגו הגדול ביותר של האיסלאמיזם במאה העשרים, המהפכה האיראנית. מראשית שנות השלושים ואילך קירב המופתי של ירושלים את כוהני הדת השיעים של איראן אל פעילותו האנטי־יהודית. ׳ בשנת 1937, כשהוא כבר אישיות רבת השפעה, התקשר ח׳ומייני עם נציגים של האחים. הוא החל לקרוא בכתבי חסן אל־בנא, ושוחח ימים על גבי ימים עם שליחים של הארגון. לימים יקפיד ח׳ומייני להאזין בקביעות לשידורים בשפה הפרסית של רדיו צזן הנאצי.
״השידורים הגרמניים בפרסית נהנו בתקופת המלחמה מקהל המאזינים הרחב ביותר האפשרי באיראן ובעיראק. ח׳ומייני האזין לתוכניות מדי ערב״, ציין אמיר טאהירי בביוגרפיה שכתב על המנהיג האיראני. ״ח׳ומייני הביא עמו [לעיר קום] מקלט רדיו מתוצרת החברה הבריטית ׳פאי׳, שקנה מידי עולה רגל הודי מוסלמי. הסתבר שהייתה זו קנייה טובה […] הרבה מולות וטלבות מתאספים בערבים בביתו, לרוב על המרפסת, ומאזינים לרדיו ברלין ולבי־בי-סי״.
ח׳ומייני, אין ספק, לא היה חניכו של היטלר. אולם לא יהיה זה בלתי סביר לשער שהשקפותיו האנטי־יהודיות, שתרמו כה רבות לפופולריות שלו למן ראשית שנות השישים, עוצבו במהלך שנות השלושים
אילו תובנות הניבה סקירתנו זו של שורשי הג׳יהאד המודרני?
ראשית, יש להדגיש שעליית הנאציזם ועליית האיסלאמיזם התרחשו באותו פרק זמן. לא היה זה מקרה, שכן שתי התנועות ייצגו ניסיונות לתת מענה למשבר הקפיטליזם. שונות זו מזו ככל שיהיו, לשתיהן מאפיין מרכזי משותף מכריע: שתיהן ביקשו ליצור תחושת שייכות לקהילה הומוגנית באמצעות גיוס למלחמה ביהודים ולפרעות בהם.
לא המופתי ולא מייסדי האחים היו פרי יצירתו של הפשיזם האירופי, אולם את שניהם הוא חיזק. כמו גוזל בוגר המטפח את אחיו בהצמיחו נוצות, טיפח הנאציונל־סוציאליזם את התנועה האיסלאמיסטית בססמאות, בעידוד אינטלקטואלי ובממון. ב״משפט היהודים בקהיר״, המשפט שיזמו כדי להתיר הפצת חוברת מבית מדרשם בקהיר, ייצאו הנאצים את האנטישמיות שלהם למצרים. תנועות מצריות כגון ״מצרים הצעירה״ ערכו את תהלוכות הרחוב שלהן בהשראת מצעדי ההמונים הנאציים. האחים קיבלו סיוע כספי מסוכנות הידיעות הגרמנית בקהיר. רק הודות להזרמת הכספים הנאציים היה המופתי יכול לקיים לאורך זמן את ההתקוממות בארץ־ישראל, אותה התקוממות שאל־בנא השתמש בה כדי להאיץ את יצירתה של התנועה הג׳יהאדית.
שנית, למדנו שהסלמתו של הסכסוך בארץ־ישראל לא הייתה בעלת שורשים ״טבעיים״ או ״בלתי־נמנעים מבחינה היסטורית״, אלא הייתה תוצאתו של מסע תעמולה מכוון. בעוד הפונדמנטליזם היהודי היה כל הזמן מיעוט חלש בתנועה הציונית, במחנה הערבי גבר הזרם האנטי־יהודי בהנהגת אל־חוסייני ואל־בנא על יריביו מבית באלימות ובשפיכות דמים. ״מלחמת הקודש״ של זרם זה לא נועדה מעולם לשפר את תנאי החיים או להנחיל אושר לפרט, אלא לקדם משימה ״נעלה״ יותר: כפייתה של זהות דתית אחת ובלעדית, תוך שלילתו של כל דבר זר והוקעתו של כל מתלבט כעריק.
מדוע, מכל הנושאים, בחר אל־בנא דווקא בארץ־ישראל כמכשיר החשוב ביותר לקימומו של עיקרון הג׳יהאד כדרך החיים המוסלמית? הג׳יהאד, בהיותו מצווה דתית, דורש צידוק דתי. המקרה של ארץ־ישראל סיפק צידוק־מוקדם ממין זה. מסגד אל־אקצה שבירושלים נחשב באיסלאם האורתודוכסי לאתר הצליינות השלישי בקדושתו אחרי מכה ומדינה. יותר מכך: לפי הסונה, ירושלים היא היא המקום שממנו העפיל הנביא מוחמר אל מסע הלילה המיסטי שלו השמיימה. רק את המאבק על ארץ־ישראל, או על פלסטין בעיני אל־בנא, היה אפשר לנפח לכדי סוגיה של חיים ומוות, ולציידו, כלשונו של ביטאון האחים ׳א־נאט׳ר, כ״כיכר השוק שבה המיקח שלנו הוא זכייה באחת משתי סחורות, הניצחון או מות הקדושים״. רק פלסטין יכלה לשמש נקודת זינוק שבה ה״אומה״, קהילת המוסלמים העולמית, תתאחד סביב מטרה אחת. שכן, האם לא ל״ירושלים וסביב לה״ הועידה נבואתו של מוחמר לאומת האיסלאם, על פי המסורת, קרב מכריע?
שלישית, ראוי להעיר שלא המופתי לבדו, ולא האחים לבדם, היו יכולים להיות בעלי השפעה דרמטית על מהלך הסכסוך בארץ־ישראל. שיתוף הפעולה ביניהם היה סוד כוחם. לאחר תום מלחמת העולם השנייה סייעו האחים המוסלמים לאל־חוסייני לשוב לעמדת מנהיגות; ולו היו הנשאשיבים מנהיגים את ערביי או־ץ־ישראל, היה הג׳יהאד נחשב שם לעניין שולי ונלעג. כך תמצת הייוורת׳־דון, במחקרו משנת 1950, את חשיבותה של הברית בין השניים:
התמורה האמיתית באה לו לחסן [אל־בנא] עם המהומות בפלשתינה משנת 1936 והלאה. הוא יצר קשר עם המופתי, היה לאחד מתומכיו הקרובים ביותר, והגיע בלי ספק לסוג כלשהו של הסכמה איתו – שכן פועלו של אל־בנא בפלשתינה למען הערבים והמופתי הוא ששינה את חזותן של תנועתו ושל מדיניותו. המופתי חשב גדולות ונצורות על חסן, והיה האדם היחיד שמנהיג האחים כיבד.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-רפאל ישראלי בחזרה לשום מקום
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
הוצאה הספריה הציונית
ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית – ישראל תשע"ב
ספר זה מתאר את סיפורם של יהודי המצוקה במרוקו, מחייהם בגי אלף השנה תחת שלטון מוסלמי כובש ומדכא, ועד לשחרורם בידי הצרפתים ולעלייתם ההמונית ארצה החל בשנות ה־50 של המאה העשרים.
הסיפור מתגלגל דרך חייו של המחבר, נער שנטש את ביתו ואת משפחתו בפאס כשהוא עול ימים ויצא להרפתקה מלאת סיכויים, ספקות, סכנות, פיתויים, סיכונים, פחדים ותקוות לארץ נכר עד שהצליח להיקלט בה ולבנות לו לעצמו קריירה אקדמית שפתחה לו דלתות לאליטות החברתיות בישראל. זהו סיפורם של כ־200 אלף העולים ממרוקו, שידעו פעמי משיח עד שבאו בהמוניהם וחבלי קליטה עד שיצאו ממעגלי העוני והפיגור בישראל, ועד שנכנסו למעגלי הייצור בחרושת ובחקלאות, באקדמיה ובמסחר, במקצועות החופשיים ובפוליטיקה ואף הגיעו לעמדות הנהגה בישראל.
פרופ׳ רפאל ישראלי הוא מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה של ארצות האסלאם ולימודי סין. פרסם 36 ספרים וכ־100 מאמרים מדעיים בנושאים אלה.