יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

תבארכ אללאה עליה.

כאשר אורחת באה לבקר, חייבת היולדת להציג בפניה את עוללה על כר משי ואחר כך למסור לה אותו. זו מצידה פורצת בקריאות גיל של יו יו יו ואומרת : תבארכ אללאה עליה – ברכת ה' עליו, ומוסיפה : רבבי יחדיכ למוואליכ – ה' ישמרך להוריך. כמו כן עליה להראות כאילו היא יורקת עליו, כל שברקיקה הזו תוכיח לאם התינוק שכל ההסתכלויות בטלות ומבוטלות.

אם המבקרת לא תעשה כך, הדבר עלול לסכן את חיי התינוק. כל זאת אם האורחת באה מכל סיבה שהיא לבקר את היולדת ביום תכ'מיס, אז היא באה ביום אחר ומביאה אתה את הג'ראמא.

ילד מכוער.

כאשר היולדת מגישה את עוללה לאורחת כדי לראות אותו, אסור למבקרת לומר לאם " איזה ילד יפה ", אלא את ההיפך " איזה ילד מכוער " כדי להוכיח לה שאין לה מחשבות רעות ושאין היא מעוניינת לגרום שום עין רעה לתינוק.

אחר כך המבקרת מנשקת את התינוק ומניחה את כף ידה על פניו. הנחת כף היד על הפנים החא סימן של ח'מסא, שהם כמובן נגד עין הרע.

נודולכום פלפרח דדרארי.

אחרי האיחולים, הברכות והכיבודים, המבקרת מניחה על חזהו של התינוק, מתנה כספית ורק במטבעות – מצלצלין, כי המתכות מבריחות את המזיקים. רצוי לתת תמיד חמישים וחמש וכדומה ולא סכומים של, ישרים, ארבעים, שלושים…שני המרכיבים האלה של המתנה בצורת מטבע, וסכום הכסף המסתיים במספר חמש, הם סגולה לשמירה על התינוק.

אחד מגרש את השדים והשני מכריע את עין הרע. היולדת מצידה, מודה למבקרות במלים נרגשות : קבאל מא נרדולכום פלפרח דדרארי בזכות די אליהו הנביא. – בקרוב נחזיר לכם בשמחות של הילדים שלכם, בזכות אליהו הנביא.

הבת לעומת הבן, לא התקבלה במתנות, ונהגו לומר : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת אלקים.

היולדת אינה רושמת את שמות התורמות, וגם לא מנהלת פנקסנות בנידון, כי יש לה זיכרון מצויין וזוכרת כל אלה שהביאו לה מתנה, על מנת שתחזיר להם בבוא העת. והיא גם לא תחזיר אותו סכום שקיבלה, כי אם תמיד קצת יותר, וזאת כדי להראות רוחב לב ולא קמצנות.

כאשר יש בת במשפחה, האם מיודה למבקרות בסגנון אחר : קבאל מה נודולכום פלעארס די אולדכום ובנאתכום – בקרוב נחזיר לכם בחתונות בניכם ובנותיכם. יש לציין שבניגוד לבנים, כאשר יש בת מביאים מתנות בצורת בגדים ומלבושים ולא מטבעות כסף, כי לגבי הבת, אין חשש לעין הרע, וגם לא נערכות מסיבות וחגיגות מיוחדות.

האורחות נהגו גם " לנחם " את הורים באימרה : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת הבורא, וההורים קבלו בסיפוק את הנחמה. הגברים ניחמו כדרכם את ההורים " בת תחילה סימן יפה לבנים ( בבא בתרא, קמא, ע"א ).

ביקור הגברים בבית היולדת.

בעוד שהנשים מבקרות את היולדת במשך היום, הגברים באים רק בערב בתום יום העבודה. בניגוד לנשים, הגברים אינם רגילים להביא מתנות, אלא מברכים את אבי הבן ולא את היולדת, בעברית ולא בערבית כנהוג, והברכה היא : בסימן טוב והצלחה ".

הם מתיישבים סביב שולחנות ערוכים מכל טוב, משמיעים דברי תורה, קוראים קצת זוהר, שומעים דברי אגדה, מישיות ומילתא דבדיחותא, מתכבדים בשתיה ובכל מיני כיבודים. רבים נשארים עד חצות ומשתתפים עם בעל השמחה בטכס התחדיד.

כל ערב אבי הבן מזמין את הפייטן לביתו וזה מנעים ליושבים, בפיוטים ומתאים לכל מזומן שנכנס שיר או פיוט מיוחד.

שבת אבי הבן.

השבת שלפני הברית נקראת " שבת אבי הבן " וכל קרובי המשפחה והידיים מתפללים עם בעל הברית. כל מתפלל מתכבד בעליה לתורה, והוא מפגין את כוחו בנדבה הגונה שהוא מנדב לרב או לבית הכנסת. אבי הבן התכבד בעליית " מוסיף " והכוונה שיוסיפו לו עוד צאצאים ומצוות.

כן נזהר מלעלות ל " משלים ", אחרון, כי זה יסמל עבורו " סוף " חס ושלום. אם אבי הבן תלמיד חכם ודל אמצעים, הקהל שבא להתפלל עימו ושאר המתפללים הקבועים, עולים לתורה ומרימים תרומה לאבי הבן הנזקק. וזה עזר מאוד לבעל הברית להתגבר על ההוצאות הרבות. אחרי התפילה, אבי הבן מזמין את כל באי בית הכנסת לביתו לקידושא רבא, והמוזמנים מתכבדים בסעודה קלה ובשתיה.

מצווה לעשות סעודה ומשתה בשבת הראשונה לפני המילה, לחיי היילוד. סעודת מצווה זו מקבילה לסעודה של " שלום זכר " הנהוגה אצל האשכנזים, שעושים אותה בליל שבת.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

האיש שחזר

עיוש היה קצב ידוע בספרו. גבוה, חזק, מהיר ויעיל ובעיקר שתקן. תמיד עם הכיף בפיו וגרזן הקצבים בידו. מכותיו חדות, מדויקות וחותכות והוא אפוף תמיד עשן.

בעיירה שכולם יודעים הכל על כולם, איש לא ידע מה עיוש חושב. אשתו היתה יפה במיוחד, שפתיים אדומות, תמיד חייכנית ומלהגת. בת למשפחה ענייה, שמונה בנות. רובן לא נאות ולא מוצלחות במיוחד. אחת מגמגמת, אחת פיסחת, אחת קירחת והיא יצאה כמו נס, תפוח מושלם בלי פגע, עור צח כשלג, שיער שחור שופע, עיניים גדולות וירוקות, אף ביישני ופה גדול וחף מפשע, וגופה נשי ומתמר לתלפיות.

בירוקת העין הזאת התאהב באשיר בן הפשה. צעיר יפהפה, נגן עוד מצוין וזמר מלהיב, שאהב את תושבי המללאח והיה חבר באחת מלהקות העוד שלהם, נהנה מהחינגות ומההצצה לבתים המסתוריים של היהודיים האלה שהיו סגורים בפני זרים, כי אמנם הבתים מתפוררים ועניים מבחוץ, אך מי שלא ראה אותם מבפנים, לא ראה ארמונות פאר מימיו. בעיקר בימי חתונות, בהן היה כל העושר מוצג בפרהסיה – כלי זהב ובגדי קטיפה, שטיחים, מאכלים ושתייה, ובעיקר הנשים היהודיות, צעירות, בשילות ושמחות, שיודעות לשיר ולרקוד עם הגברים וגם לאכול ולשתות איתם, לקרוץ, לנגוע ולצבוט. חשמל היצרים משתולל אז באוויר, ובחושך, מתחת לשמיכות, מאחורי הדלתות והקירות, יחד עם החתן והכלה, שוכבת חצי עיר.

הוא אהב את השמחה הנצחית הזאת, שבה יום אחד צדה עינו את ירוקת העין, מסעודה של עיוש, והתחיל לשיר לה שירים מתחת לחלון: ״יא מסעודה, יא לעין אלכדרה״… וכל העיר חוזרת בחמדה על שיר האהבה המופלא. שרים אותו גם בחתונות ומפיצים כך את כאב אהבתו חסרת התוחלת של בן הפשה, האוהב ומחזר בנחישות, אך לא מעז להתקרב, והיא אינה יודעת מה לעשות באהבתו.

איש לא ידע מה מתחולל בנפשו של עיוש הקצב. רק עשן החשיש התעבה סביבו, השתיקה כבדה ומכות הגרזן בבשר היו חדות ומהירות מתמיד. נפוצו גם שמועות על פגישות במסתרים שהתקיימו בין המחזר המוסלמי ובת היהודים, אבל אלה לא אומתו מעולם, ובסופו של דבר מה יכול קצב עני לעשות לבן הפשה?

״יהודה הלוי״, אוניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה, באה בדיוק בזמן כדי לעשות סוף לסיפור המסובך הזה.

אבל ככל שנתרחקה הספינה גברו באוזניה של מסעודה קולות העוד. הגלים הביאו לה מנגינות לוטפות, חום ענוג זרם אליה מרחוק בקולו של באשיר, אבל כשקמה והביטה בים ראתה רק צבע עופרת בלי חוף. בן הפשה נשאר שם רחוק ואותה הקיף עתה רק הים הזועף ובעלה עיוש. היא בידו, אבל עיניה באופק והיא הולכת ואוזלת, שוקעת בשתיקה עצובה.

בחנות הבשר שפתח בשוק ברמלה, המשיך עיוש להנחית את מכות הגרזן האימתניות שלו בפרות הישראליות. אותו מסך עשן סביבו, אותה שתיקה, אותה אטימות אילמת שלה, כאילו גוויה עמדה ביניהם, כאילו בן הפשה היה קורא לה משם בעוד שלו לחזור הביתה:

״יא מסעודה, יא חדרת לעין…״ והוא, עיוש עצמו שומע את קול הסירנות האפילות, ואין לו מפלט אלא לציית להן.

ויום אחד, בלי הכנה מוקדמת, הוא אורז את המזוודות ומודיע לה: חוזרים לספרו. היא קמה מיד על רגליה, חסונה וחיונית כמו פעם, עיניה המתות ניעורות לתחייה, פניה החיוורות זורחות. באמת?! הייתכן?!

הם מגיעים לספרו לפני שהיא מתרוקנת מיהודיה. מצליחים למצוא את ביתם בסמטת בית המרחץ, בדיוק כפי שעזבו. גם חנות הקצבים ברחיבה חיכתה להם. האשה מתרפאת, חוזרת ומתרוצצת ברחובות, מרכלת עם השכנות, שמה שוב עולה על כל שפתיים וצלילי העוד של באשיר, בן הפשה, מעוררים לחיים שוב את אפלת הסמטאות. כשהוא מסתובב מתחת לחלונה שבקומה השנייה, היא משקיפה עליו מלמעלה ונושמת – שואבת לתוכה כוח ואהבה ומחזירה מבטים של קסם וחיבה. רק עיוש חוזר ויושב מאחורי הדלפק, עם הכיף הארוך בפיו, וגרזן הקצבים מדמם בידו, מכה וחותך בבשר החי. עכשיו, במקום פרות הוא קונה שוורים. כרגיל, כמו כל הקצבים הוא קושר את השור ברפת שליד בית המטבחיים, עד שמגיע תורו לשחיטה.

לאחרונה קנה שור ענק במיוחד, ממש חיית קדומים, לו הוא רוחש חיבה גדולה. הרבה שוורים באו אחריו, אך נשחטו לפניו. אותו הוא מפטם ומטפח. נקשר ביניהם קשר משונה. כשהוא בא לרפת לבחור בהמה לשחיטה, הוא עובר ליד השור, מלטף אותו, רוכן על אוזנו, משפשף את קרניו האדירות, מנשק את הכוכב הלבן שעל מצחו, אבל אלה דברים שהעידו עליהם אנשים רק לאחר מעשה.

והנה יום אחד, לא ייאמן, שורו של עיוש התיר את קשריו, פרץ מהרפת, דהר בכל כובד גופו לתוך סמטאות המללאח, נגח בכל מה שעמד לפניו בטירוף עצום ובזעם נורא, שכאילו צבר אותו במשך שנים, עבר על פני המסגד, נכנם לשערי המללאח, חלף ליד בית הכנסת, עבר ברחיבה מול עיניו של עיוש שנסה למשוך את תשומת ליבו, אך השוד לא שעה לקריאותיו, הבריח את הנשים הבהולות שיצאו זה עתה מבית המרחץ, הכה בהלם את מתפללי ״אסלא דלחכם״, דחק פנימה את ילדי החדר, שזינקו החוצה לשמע הדהרה הנוראה. השמועה עברה מגג לגג ומחלון לחלון כי הפר העצום והנורא של עיוש, חיית הקדומים, דורם כל מה שנקרה בדרכו, מחריב את העיר. קירות הבתים רעדו, אבק נשר מהתקרות כמו ברעידת אדמה. בית האורחים ננעל מבפנים, הסנדלרים סגרו עליהם את דלתות החנויות. אנשים הסתתרו בבתיהם. איש לא ניסה לרדוף אחרי השור המאיים ואיש לא עמד בדרכו. המללאח התרוקן כולו. ורק הוא צונף, שועט חופשי בכל כובד משקלו האדיר, מהיר כרוח, ראשו כפוף קמעה, ושתי קרניו הארוכות והחדות זקורות קדימה, עד שהגיע לסמטת ביתו של עיוש, שם עמד בן הפשה וניגן בעוד לאשת עיוש ירוקת העין והיא מלמעלה שולחת לו את חיוכיה, הפר נכנס בבן הפשה כגרזן קצבים, פילח את גופו והרים אותו בתנופה אדירה אל על, עד לגובה חלונה של האישה והעור שלו טבול בדם נופל לידיה, מנגן באוויר את שיר אהבתו של המת. דיירי הסמטה שברחו לבתיהם התאספו עתה סביב הגוויה, כדי לגלות שאין זה אלא בן הפשה המזמר וכי השור נגח, אינו אלא שורו של עיוש, האיש שחזר. לעיוש לא היתה ברירה עתה אלא להימלט מהר מהעיר, והוא לקח את אשתו, העוד המוכתם בדם בידה, חזרה לרמלה, לבית ולחנות הבשר, שם הוא עדיין מכה בגרזן בבשר החי. מכותיו חדות וחותכות, עשן הכיף עוטה אותו מסביב ואיש לא יודע מה הוא חושב. מסעודה אשתו מניפה גם היא את גרזן הקצבים, מחתכת ומקצצת בו במהירות ובמומחיות, ומפעם לפעם כשבאה הרוח ופורטת על מיתרי העוד התלוי ליד חלונם, היא שומעת שוב את קולו של בן הפשה שר לה את שירי אהבתו ״יא מסעודה… יא כדרת אלעין״.״

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בתשובה אחרת (ללא תאריך) דן החכם במקרה דומה: האשה אמרה שאין לו גבורת אנשים ותובעת ממנו גט ותשלום כתובתה. הוא מסכים לגרשה אבל לא ישלם לה כתובתה. בהסתמכו על השו״ע ועל מקורות הלכתיים אחרים בנידון, כתב החכם: ״דאם הוא מודה לדבריה צריך ליתן לה כתובה ודוקא במכחישה הוא דפטור מהכתובה״. לבסוף הוא הודה לדבריה, והבעל חייב אפוא לשלם את מלוא כתובתה (ייפה שעה׳, סי׳ צב). חכם אחר בן המאה ה־20 דן בשני מקרים שהובאו לפניו. בראשון טענה אשה על בעלה שאין לו גבורת אנשים ״והודה לה״. השאלה: מה הדין לגבי כתובה ותוספת. מסקנתו, שאם הבעל אינו מודה ואינו מגרש מרצונו אלא בכפייה – אינו משלם לא כתובה ולא תוספת. אבל אם הוא מודה – אפילו שמגרש בכפייה – עליו לשלם כתובתה ללא התוספת (שמעון דיין, ׳זהב שבא׳, סי׳ נד).

מפסק דין של ר׳ יהושע מאמאן ברבאט בשנת תשי״ג (1953) מתברר שהיה המעשה הבא:

זוג עמד לדין לפני החכם. הבעל טען שהוא רוצה לישא אשה נוספת על אשתו, כי הם נשואים כבר 14 שנים ועוד לא ילדה. האשה טענה שאם הוא רוצה לשאת אשה נוספת, יגרשנה ויפרע לה כתובתה. גם היא רוצה בבנים אבל המניעה ממנו. היא הציגה תעודה רפואית מלפני כשלוש שנים המאשר שזרעו לקוי. לדברי החכם, התביעה שלה לתשלום הכתובה מעלה חשד שהיא תובעת גט רק כדי לקבל כתובתה, וכן כדי למנוע אותו מלשאת אשה אחרת עליה. כי הרי בעבר לא רצה לשאת שנייה ״אז היא פתחה פיה בעורמה וטענה טענה זו״. רק אם בית הדין משוכנע שאין לה כל סיבה זרה לתלות בה טענתה, יאשרו את בקשתה לניתוק הנישואין ולתשלום כתובתה (׳עמק יהושע׳, ח״ה, אהע״ז, סי׳ א).

רחל אסולין ובעלה מרדכי עמדו לדין באלול תשכ״ב (1962) בפני ר׳ שמעון דיין. האשה תבעה לגרשה, כי יותר מעשר שנים מאז שנישאה לו, לא זכתה להיבנות ממנו. הוא נבדק על ידי רופאים ואמרו לו שאינו מוליד, והיא טוענת שזקוקה למשענת כלכלית לעתיד כשתגיע לזיקנה. ועוד טענה שהוא ״ממרר ומכה אותה״. לכן היא תובעת שישלם לה כתובתה, ותיטול עמה מכל הכלים שבבית. חוות דעת רפואית צורפה לתיק.

הבעל השיב: אשר לגירושה – הוא מוכן לגרשה רק בתנאי שתמחל על הכתובה ולא תיקח שום דבר מהבית, אפילו לא את נדונייתה. הוא האשימה שלקחה מהבית את כל תכשיטי הזהב שיש לה וגם כסף, ודרש שתחזיר הכל. הוא דחה את האשמה שהוא מכה אותה.

סיכומו של החכם היה, כי היות שלפי חוות הדעת הרפואית הוא עקר, ואין כל אפשרות לרפאותו, ולאחר ששהתה עמו עשר שנים, הוא פסק כי:

א. הבעל חייב לתת לה גט.

ב. אם הוא מסרב, כופים אותו אפילו בשוטים, כפי שפסק השו״ע יור״ד סי׳ קנד, ס״ק כא: ״כל אלו שאמרו להוציא כופין אפילו בשוטים״.

ג. הוא חייב במזונות אשתו עד מתן הגט (׳זהב שבא׳, סי׳ צו).

מפטיר והפטרה פרשת בא בנוסח יהודי מרוקו

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

לאחר ששבעה עיני שבעה ראשונה וחטופה אני פונה לבקש את ביתו של ח. מ. לכאורה הכול פשוט, הסטה לפני, מספר הבית בזכרוני, גם נתנסיתי כבר בסמטאות של אלג'יר, אלא שכאן יש חידוש. לפתע אני כאילו במנהרה. השעהארבע אחר הצהרים, ובסמטה זו שוררת אפלולית של בין ערביים, אני מסתכל למעלה, וכמעט איני רואה את תכלת הרקיע. קשתות הבתים הגבוהים, מאפילות על הכול.

שקושי רב אני מבחין במספר הבית המבוקש, פותח אני את השער ונכנס לתוך האפלה. ידי מגששות במאורה זו, ורגלי מרגישות במדרגה יורדת. לאחר צעד נתקל אני בסולם מדרגות עולה. אני מטפס קומה, ממשמש בדלת, דופק, אשה פותחת ומסבירה, כי עלי לעלות לקומה שלישית. אני מציץ ורואה גזוזטרה פנימית הסובבת את כל ארבעת הקירות, ובהם כניסות לחדרים. למטה חצר וכם שם דירות. מתברר, שבאפלה פסחתי על שער הכניסה לחצר. בינתיים הספיקה השכנה למסור את הידיעה לקומות הגבוהות, שמישהו מחפש את חיים.

                             כל כבודה בת מלך.

ביקרתי בהרה הרבה בתים במללאח של פאס. בכניסתי אף פעם לא יכולתי להשתחרר מהרושם , שהנה אני נכנס למאורה, חורבה או מרתף. וכשעליתי שתי קומות היה ברגיל מתגלה מראה שונה לגמרי. דירה נאה, כלים נאים, רהיטים יפים, לפעמים גם מרצפות אומנותיות בסולם המדרגות, דלתות וחלונות מגולפים בקישוטי עץ.

תנאיו המיוחדים של המללאח בפאס גרמו לחיזיון זה. בספר מסעו של גרמני מלפני שישים שנה, מצאתי תיאור הרושם העלוב, שעשו עליו מבחוץ בתי הגרמנים בפאס, וכמה מופתע הה בהיכנסו לתוך החצר הפנימית ולדירה עצמה, ובראותו שם גינה קטנה, עצים, רווחה.

אין גינות ואין עצים ואין רווחה רבה במללאח, אבל יש נוי ואצילות, אפילו בדירות החשוכות בקומת הקרקע, שהאור והאוויר חודרים אליהן רק מהחצר הפנימית. אין בקומה הראשונה או בקומה השנייה חלונות הפונים לרחוב, מחמת סכנה.

ממרומי דירתו בקומה הרביעית ליד החלון הקרוע אל מרחב יה מראה לי ח. את החומות הישנות המקיפות עדיין את המללאח, את הגדר הגבוהה הסובבת את בית הקברות החדש, ומצביע על הבניינים הציבוריים של הרובע, המצטופפים כולם מסביב לרחבה אחת.

הוא מסביר לי, שאביו נאלץ להעלות קומה זו, כי מאחר שאחד משכינו, בר מיצר שלו, הגביה את ביתו בקומה, נסתמו החלונות בחדרים האחוריים הפונים לרחבת הציבור ונשארו רק בחדרים הקדמיים הפונים אל הסמטה, שדרכה באתי, ושם, הלא עולם חשוך בלי אוויר. אם השכן יעלה אף הוא קומה רביעית, יצטרכו הם להעלות לקומה חמישית.

אנו יוצאים לסייר בבית הקברות החדש, שאליו הועברו גם הקברים והמצבות מבית הקברות הישן, שפונה. קבוצות, קבוצות רוכזו כאן המשפחות המפורסמות בכל צפון אפריקה, אבן דנאן, אבן עטר, אבן צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי, ועוד ועוד רבים. בתוכם הייתה עוברת בירושה השררה, הזכות, לכהן במשרת רבנים ועוסקים בצורכי ציבור. כאן השתקעו לאחר גירוש ספרד והתערט במקום, ומכאן הסתעפו בכל רחבי הארץ. והמפוארות מתפארות במוצאן מאצולת פאס.

ליד קברי משפחת צרפתי מקום מנוחתם של סול הצדיקה, שעל גבורתה בקידוש השם מהלכים סיפורים רבים במרוקו. סול חת'ואל או סוליכא חג'ואל הנערה הצדקת היפה מטנג'יר, חמד בה אחד השכנים המוסלמים וביקש להעבירה על דעת בוראה, כדי לשאתה לאישה. הענרה לא נתפתתה והאיש הלשין עליה בפני הפאשא, כי היא התאסלמה ולאחר מכן חזרה ליהדות, מעשה שעבורו חייבת היא מיתה לפי הדת המוסלמית.

הובילו את סול לפאס, לחצר השריף, הסולטאן, לעשות בה שפטים. נפשו של אחד מבני השריף חשקה ביפהפייה בת החמש-עשרה, אבל כל הבטחות האושר והכבוד הצפויים לה בחצר המלכות לא היה בכוחן להשפיע עליה, שתמיר את דתה או שתסכים להינשא לנסיך, מבלי שתתאסלם. סול הגאה הוצאה להורג ולקברה נוהים עד היום רבים. לפנים היו באים גם מוסלמים, גברים ונשים, להשתטח על קברה של " לאלא – הגברת הקדושה – סוליכא. המעשה קרה לפני מאה ועשרים שנה.

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

מבעיותיה של העדה.

לא רצית להסתפק בביקורים שערכתי במשרד הקהילה ואצל הרב הראשי, ולא באתי על סיפוקי בהשתתפותי בתפילה ליל שבת ויום שבת בשני בתי הכנסת הקדומים של החארה. לא אוכל להסביר, למה נראו לי כה זרים ומוזרים הרבנים והחזנים, המשמשים בקודש כשלראשם כובעי הכמורה הצרפתית הרחבים, שחובשים אלה ברחוב.

כובעים אלה כמעט שהסתירו בעדי את כל התפילה בבית הכנסת. ייתכן מפני ששונים הם מכיסוי הראש הרשמי של המשרתים בקודש בכל שאר הדתות. ייתכן מפני שמיוחדים הם דווקא לכמרים הלאטיניים של ארץ אחת דווקא, והחיקוי דוקר בעיניים באלג'יריה, שמסורותיה הקתוליות בוודאי צעירות ביותר.

בשני בתי הכנסת הכרתי מספר תלמידים של בית מדרש לרבנים, הקיים זה שנים אחדות באלג'יר. תפקידו לספק משרתים בקודש לקהילות, רבנים, חזנים, קרואים בתורה, שוחטים וכדומה. בזמן ביקורי התחילו בהכנות להקמת בניין מיוחד למוסד זה, עם פנימייה לתלמידי חוץ. הוא צריך לקום על חלקה שלא אדמה שעליה השתרע לפנים אחד מבתי הקברות הקדומים.

לפי מה שקראתי בעיתון, נערכה לפני כמה חודשים החגיגה של הנחת אבן הפינה לבית זה ברום עם. אם בשעה זו חושבים ראשי הקהילות באלג'יריה ורבניה על בניין מוסד לתורה סימן יפה להם, המשתיק קטרוג, שאפשר להשמיעו על העיר אלג'יר עצמה.

סחו לי אנשי שיחי, כי הבעיה המטרידה אותם ביותר היא המספר הגדול והולך של נשואי תערובת בארץ כולה ובבירתה בפרט. אחדים נקטו מספר של גוזמא : 40 אחוז של נשואי תערובת ! אחרים הכחישו זאת והעמידו את מספרם רק על 15 אחוז.

מכל מקום אפילו המספר הנמוך דיו להורות על הסכנה הצפויה לעדה היהודית בעיר זו. ההתבוללות אוכלת בכל פה, ואלמלא הזרם הבלתי פוסק של תושבי הערים הקטנות, כמעט שהייתה קהילה זו מחוסלת. רק נחמה פורתא היא, כי תופעות התבוללות דומות שכיחות גם בין חוגים מסויימים של החברה המוסלמית.

בכל רחבי אלג'יריה,המונה תשעה מיליון מוסלמים ערבים, לא יוצא לאור שום עתון יומי בשפה הערבית. לא מפני שהשלטונות דיכאו את העתונות הערבי, כי בכל קיוסק אפשר לקנות את העתונים היוצאים במצרים, אלא מפני שאין דרישה במידה המאפשרת קיום עתון.

בשכבה המוסלמית האמידה אין יודעי ערבית ספרותית, ואחרים אינם זקוקים לעתון. השבועון " אל בצאיר " , בטאון אגודת ה " עולמא " המוסלמים באלג'יר שסיסמתו, הערביות והאסלאם, העתון היחיד בערבית המיועד לחוגים של אנשי הדת, מתפאר בזה, כי פעולת האגודה החזירה רבים מעוון והשיבה אותם לעמם ודתם.

כמה אמת בזה קשה לקבוע. מכל מקום המצב לא יכול להיות חמור. שכבת המתבוללים דקה היא וכמעט אפסית, לעומת המוני העם הדבקים בדתם ובמנהגי חייהם. השלטון הצרפתי לא הצליח להפכם לצרפתים במשך תקופה ארוכה למדי, ובוודאי שלא תספיק לו השעה כעת.

לפי האמדן מתגוררים בעיר כ – 30000 יהודים, והשתדלתי לראות " עמך " בעמלם. לאו דווקא את שלה שבאו לקהילה, כדי לקבל את חבילות המצות.

ביקשתי ולא מצאתי. ומכיוון שאמרו בזה חז"ל – אל תאמין, הרי האשם בי ובטביעת עיני, שלא ידעו להבחין בין המון העם את היהודים הפשוטים, את הפועלים ובעלי המלאכה, את הרוכלים והחנוונים. אולם סבורני, שגם אלה ששהו זמן ממושך בעיר זו לא הצליחו להגיע אליהם.

הם עצמם אינם מתדפקים ואינם משכימים לדלתו של נציג מחלקת העליה. יש עלי בממדים מצומצמים ממזאָב, אחד מאזורי הדרום, בגבול הצהרה האלג'ירית, שנשתמרה בו קהילה יהודית קטנה בגארדאיא. יש גם עולים מבני תנועות הנוער. עם זאת אין לומר, כי לא קיימת הסתדרות ציונית באלג'יר.

ראיתי את נציגיה ואת חניכי תנועות הנוער הציוניות בשחרית, שנערכה מטעם " המגבית " ביום ראשון באחד מבתי הקולנוע שבעיר. באולם נתאסף קהל רב למדי – בהתאם לגודל האוכלוסיה.

לפני שניים שלושה דורות הייתה אלג'יר אחד המרכזים של האנטישמיות הארסית מצד הצרפתים החדשים, ערב רב של בני עמם שונים, צאצאיהם של איטלקים, ספרדים, מאלטזים בתוספת דם של היאניצ'ארים התורכים.

  בני תערובת אלה, שזכו לקבל את האזרחות הצרפתית בתור נוצרים, ביקשו להצר את צעדיהם של יהודי אלג'יר ונסתייעו בהרפתקנים צרפתיים, שבאו הנה לצבור הון. כל אלה חברו יחדיו כדי להכשיל את פקודת כרמייה, שהעניקה ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית.

גם ידם של חוגים שמרנים קאתולים במטרופולין הייתה בפעולות ההסתה האנטישמיות, ובימי משפט דרייפוס הגיעה המתיחות לשיאה ופרצו פרעות דמים באלג'יר.

הדי פולמוס הדמים נשתמרו גם בשורה של ספרים וקונטרסים ובתשובה להאשמות האנטישמים הרגילות נתחברו כתבי הגנה, כדי להוכיח את צדקתם של יהודי אלג'יריה, את יושרם, צניעותם ומידותיהם הטובות. בעיית אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה שוב עלתה על הפרק, כאשר ניסתה ממשלת וישי, בימי מלחמת העולם השנייה לעשות את פקודת כרמייה פלסתר ולשלול בכל מיני טענות את זכויות האזרח מאת רוב היהודים.

בחברה מגובשת ומלאת און עלולות היו תופעות האנטישמיות לעורר תגובה, שתתבטא בתסיסה של התעוררות לאומית. כאן נצטמקה להצטדקות חלושה, שהדיה מפעמים עדיים בעתונות, ובוויכוח עם הנצרות ונושאי כליה למיניהם.

אמנם קיים גם ועד יהודי אלג'יריה למחקר חברתי. הוא הראה פעילות מסוימת בימי שלטון וישי, כשניסה לארגן את התנגדותם הפעילה של היהודים. עתה מוציא הוא עתון " ידיעות " בשפה הצרפתית, המתפרסם מדי חודש בחדשו, והוא נפוץ בכל צפון אפריקה. הירחון נוקט עמדה לאומית גאה, אבל אינו סבור, שרבה השפעתו על החוגים האינטלקטואלים באזור.

שוחחתי עם אישים אחדים מחוג זה, שהיו כנראה הנמושות. הכוחות החשובים בשדה הרוח ובמקצועות החופשיים, שנולדו בארץ זו, מוצאים הזדמנות לעבור למטרופולין, לפאריס, ומגיעים בה לעמדות נכבדות. גישתם של החוגים הצרפתיים הרשמיים והאקדמאיים כלפי היהודים השתנתה לטובה בשנים האחרונות.

ראש לכל, בוודאי עקב המתיחות הפנימית בארץ, המזכירה, שלא מן התבונה להרבות אויבים לעת כזאת, וגם בשל חידושה של מדינת ישראל, שהשפעתה כפולה, גם רכישת ידיד במזרח.

הספריה הלאומית המכילה למעלה מ – 350.000 ספר שוכנת באחד הארמונות של שליט אלג'יר התורכיים. חזית הבית, קישוטי הפנים והחצר עלולים להשרות משהו מהרוח של תקופה שעברה ולהכניס את האדם לאווירה של היסטוריה.

האוסף חשוב ביותר, ומכיל כמעט כל מה שנתפרסם על צפון אפריקה בכלל ועל אלג'יריה בפרט מאז המצאת הדפוס – ומבחינה זו נותן הוא אפשרות יחידה במינה לעבודה, במיוחד מאחר שמכונסים בו גם כתבי יד ערביים חשובים. אולם הארמון לא היה מיועד לשמש כספריה, ובגלל ערכו ההיסטורי אי אפשר להכניס בו שינויים.

הספרים המתווספים דחקו את הקטלוגים ואת הקוראים מהאולמות למעקה הפנימי, העוטר את הקומה השנייה, ולבסוף היה צורך להעביר חלק מכתבי היד ומהספרים יקרי המציאות למחסן – עד שיעמוד הבניין החדש של הספרייה, שהוחל כבר בהקמתו.

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

תעודה מספר 274 ד'

ברוכים תהיו. תערפו אה כותנא אין האד לבלאד משנים קדמוניות כאנת משובחת עד למדון די קדאמנא פהאד לענין דזנות רח"ל לר דפנויה וכ"ש די אשת איש ופהאד אזמאן דייאלנא בעונות נהפכה השיטה וזרענא חנא הומא ערת למדון היינו חרפה לשכינינו כיף וואחד עיר קטנה ואנשים בה מעט יסירו פיהא האד לעניינים מכוערים.

זאת ועוד די כתר מן האד סי אפילו די ענדו סי עדות עלא סאחבו עלא סי ענין מכוער דזנות מא כא יחבסי יסהד וכאן יכון כובש עדותו רח"ל ומפין זה על זה על דרך שמור לי ואשמור לך ומא כא יערפוסי לעונש די כובש עדותו עד היכן מגיע ובפרט מן הפרט פהאד לענין דזנות די גורמת סחאל דלהזיקים לאיין קאל ארב לאר"י עליו השלום באיין מנחית כא תכון אזנות פלמודע כא יכונו נסתמים צינורות השפע מלמעלה רח"ל, זאת ועוד בשביל האד להם דזנות כא תזי מכת הדבר רח"ל.

אשר על כם הא חנא כא נכונו גוזרים בכח צורתינו הקדושה עלא סי האד די ענדו סי עדות עלא באחבו אחד האיש ואחד האישה נהאר לחד מא יזיסי יקולהא לבית דין מלבד חטאו מפורש בתורה אם לא יגידש ונשא עונו.

זאת ועוד כא יכון גורם להאדאך די עמל לעבירה יכון מוסיף על חטאתו פשע לאיין כא יקול פדעת דייאלו באיין חס ושלום אין אלהים שפטים בארץ והמכשילה הזאת תחת יד האדאך די דרק לעדות. עליהא נחבוכום עלא רוסכום ועלינא לאיין כולנא עריבים זה לזה ודי ענדו סי עדות יזי יקולהא לבית דין יאך תכון סי תרופה להאד אדרבא רח"ל.

ובפרט די קרבו ימי הדין וימי התשובה צריך בנאדם יכון מפשפש במעשיו פכול מא הווא ענין ישוב אל ה' וירחמהו ותכון ענדו הרמת ראש בקום למשפט אלהים ביום הגדול והנורא הבא עלינו לשלם ווידי יחב יסמענא ווכון מגיד עדותו עליו תבוא ברכת הטוב ונגע לא יקרב באהלו ווידא כבא לעדות ודרקהא חטאו ישא האיש ההוא וחנא סי עון מא עלינא לעון לא דצבור ולא דליחיד ראה עליה ואנחנו את נפשינו הצלנו והשומע והחדל יחדל.

תרגום תעודה מספר 274 ד'

ברוכים תהיו, הלא תדעו אחינו, שהעיר הזאת משנים קדמוניות הייתה משובחת מהערים שסביבותיה בעניין ההרחקה מעון הזנות רחמנא לצילן, זנות שלפנויה וכל שכן של אשת איש. ובתקופה זו שלנו נהפכה השיטה כי ירדנו פלאים.

ואנחנו הגרועים משאר ערי הסביבה היינו חרפה לשכינינו, איך עיר קטנה ואנשים בה מעט יקרו בה מקרים ועניינים מכוערים, ועוד יותר מזה מי שיודע עדות על חבירו על איזה ענין מכוער שלן זנות, לא רוצה להעיד וכובש את עדותו רחמנא ליצלן, ומחפין זה על זה על דרך שמור לי ואשמור לך, ואינן יודעים עד היכן מגיע עונש מי שכובש העדות.

ובפרט מן הפרט בענין הזנות שגורם כמה הזקים. כמו שכתב רבינו האר"י עליו השלום שצינורות השפע מלמעלה נסתמים במקום שיש זנות רחמנא ליצלן. זאת ועוד בשביל צרת העון הזה של הזנות באה מכת הדבר רחמנא ליצלן.

אשר על כן הרי אנחנו גוזרים בכח תורתינו הקדושה על כל מי שיש בידו עדות על חבירו, אחד האיש ואחד האשה, טלא יבוא יום ראשון, להגיד בבית דין מלבד שחטאו מפורש בתורה. אם לא יגיד ונשא עונו. זאת ועוד שהוא גורם לבעל העבירה שימשיך בדרכו הרעה ויוסיף על חטאתו פשע.

כיח הרשע חושב בדעתו שחס ושלום אין אלקים שופטים בארץ, והמכשילה הזאת תחת יד זה שהסתיר עדותו. לכן אנו מבקשים תחוסו על עצמכם ועלינו, כי כולנו ערבים זה לזה, ומי שישי בידו עדות יבוא ויגיד לבית דין, אולי תהיה תרופה למכה זו רחמנא ליצלן.

ובפרט שקרבו ימי הדין וימי התשובה, וכל בן אדם יפשפש במעשיו בכל דרכיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ותהיה לו הרמת ראש בקום למשפט אלקים ביום הגדול והנורא הבא עלינו לשלום. ומי ששומע לנו ויבוא ויגיד עדותו עלין תבא ברכת טוב, ונגע לא יקרב באהלו. ומי שכובש עדותו ומסתירה חטאו ישא האיש ההוא.

ואנחנו את נפשינו הצלנו ואין עלינו עון אשר חטא ועון הצבור והיחיד מוטל עליו, והשומע ישמע והחדל יחדל

תעודה מספר 274 ה'

קהל קדוש ברוכים תהיו. תערפו באיין שבת הווא שקול קד למצוות דתורה מזמועין, וחנא ליום פהאד לבלאד כא יתעמאל חלול שבת בפרהסייא די לילת שבת מנור מא כא תפות למגרב וכא ידכל שבת כא ימסיוו ללחמאם רזאל ונסא ןדרארי ובינת רחמת ליצלן ה' הטוב יכפר בעד.

ובי וואחד מא זאת פיה נפש ינהם ראסו אוו מראתו אוו דרארי דיאלו ביהא כא נחבוכום באס תחיידו מן האד לעון די הווא חמור פחאל מא קולנא ודי מא חבסי ישמע חנא זי עון מא עלינא בר מינן והושמע ישמע והחדל יחדל ועליכם תבוא ברכת הטוב

תרגום תעודה מספר 274 ה'

קהל קדוש ברוכים תהיו. עליכם לדעת שהשבצ הוא שקול כנגד גל המצוות של התורה. ואנחנו כעת בעיר הזאת השבת מתחללת בפרהסייא. יען שבליל שבת אחרי קריאת " למגרב " ( קריאה בקול מעל גבי המסגדים בערב סמוך לשקיעת החמה ) וכבר נכנס השבת, הולכים לבית המרחץ אנשים ונשים בנים ובנות ( כמובן למרחץ המיוחד לנשים ) רחמנא ליצלן ה' הטוב יכפר בעד.

ולא נמצא מי שהוא יוכיח את עצמו או אשתו ובניו. לכן מבקשים מכם תנזרו מהעון הזה שהוא עון חמור כמט-ו שאמרנו ומי שלא ישמע לאזהרה זו שום עון לא נשאר עלינו בר מינן והשומע ישמע והחדל יחדל, ועליכם תבוא ברכת טוב.

תעודה מספר 274 ו'

עם אלוהי אברהם, ישמרכם האל הלוא תדעו כי בצרה גדולה אנחנו צרת הנפש וצרת הגוף רח"ל ואין לנו על מי לישען כי אם על אבינו שבשמים ועל מצות הצדקה שדוחה גזרות קשות ורעות, לכן החלש יאמר גיבור אני ויפרש מממונו לצדקה ונתנו איש כופר נפשו ונרצה לו לכפר עליו.

ועל כל אשר לו ונגע לא יקרב באהלו, וכמו שאמר שהע"ה כופר נש איש עושרו ונבקשה מאלהינו על זאת שתעלה לרצון לפניו לכפר על נשפותינו לפני ה' ולבטל צעלינו על גסרות קשות ורעות המתרגשות ובאות לעולם ולהפיר עצת כל הקמים עלינו לרעה ולא תעשינה ידיהם תושיה….

תעודה מספר 274 ז'

קהל קדוש ברוכים תהיו. כא נמעלמוכום באיין סראב די כא יתעמאל פחול המועד הווא איסור גמור פחאל די מביין פשולן ערוך, בלחאק וואחד די כבר סרא ענד סי גוי לעינב וכא יערף אידא יקוללו חתא ידוז עד ינזיהומלו מא יחבס אפילו יסמחלו פטרף דלפלוס.

יקד יעמלו והשם יכפר בעד, ודי ענדו סי אופן באס לגוי יקדר יסבר עליה מא יזני לעינב חתא ידוז לעיד וכא וקוללו וזיבהומלו פלוסטאן, אוו יסרי לעינב בקום עשה ראחנא כא נעלמוכום באיין איסור גמור ומא יבאנלוסי באיין ראה כא יעמל מצוה.

אדרבא ראה בכלל סאיין קאל פלמשנה המבזה את המועדות וסרחוהא חכמים ז"ל הווא וואחד די כא יחקר חול המועד במלאכלא די כא יעמל פיה וכממל תנא פלמשנה וקאל אף על פי שיש בידו תןרה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא רח"ל לאיין פחול המועד.

תרגום תעודה מספר 274 ז'

קהל קדוש ברוכים תהיו. עלינו להודיע לכם אודות היים שאתם עוצרים בחול המועד אסור לכם לעשות זאת כמו שמבואר בשולחן ערוך, רק מי שכבר קנה ענבים מגוי ויודע שאם יגיד לו שלא יבצור אותם רק אחרי החג לא ירצה אף אם ימחול לו בקצת כסף,יכול לעשות היין בחול המועד והשם הטוב יכפר בעד.

ומי שיכול ללחוץ על הגוי באיזה אופן שלא יבצור את הענבים רק אחרי החג, ובכל זאת לא איכפת לו ומקבל ענבים אף בחול המועד. או אם קונה הענבים לכתחילה בחול המועד, אנו מודיעים לכם שעשיית היין איסור גמור, ואל יחשוב שהוא עושה מצוה, כגון יין לקידוש.

אדרבא הוא בכלל מה שאמרה המשנה המבזה את המועדות ופירשו חכמים ז\,ל על מי שמבזה את חול המועד במה שועושה בו מלאכה ומסיים במעשנה אף על פי שיש בידו תורה ומצוות ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא רחמנא ליצלן…

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

תעודה מספר 240

באחד בשבת י"ב בסלו התקס"ח – 1708 עמדו לפני לדין הכבודה אסתר אלמנת המנוח הרב יוסף אצייאני וחתנה יהודה לו וטענה עליו שהיכה אותה מכות חדרי בטן והראתה לפנינו מכותיה שבגלוי ולנשים הראתה מכותיה שבסתר.

ומעשה שהיה כך היה שבערב שבת אמרה לחתנה הנכר מאחר שאתה לן עם החתן בלילות שעברו ואפרשא שיכריחו אותך ללון לילה אחד ולכן אם תלין עמו ליל אחד לא תלין עמנו בליל שבת כי מנהגינו שלא להוציא ליל אחד ואמר לה אלין עמהם ליל אחד ולן בביתו ליל שבת ובליל אחד חזר בו ואמר ללון בבית החתן.

ואמרה לו זה הדבר קשה לנו ואמר לה עשיתי עם השושבינים אם לט אלין עמהם אתן קנס – ים – ואמרה לו לא תעשה לי סיבה ואני אתן אותו הקנס ולא נתרצה והתחילו בדברי ריבות ותפס ראש חמותו הנזכרת בין ברכיו והיה מכה בכל כוחו…וגם טען שאישתו קללתו….ואמרה תרד"ח בברנוצ"ו — ( תרקוד באבילותו וגזרתי שלא ידורו הוא וחמותו בבית אחד.. ולראי חתום פה קודם תפילה וקיים

הועתק מאבני שיש חלק שני סימן לא. שאול ישועה ס"ט

סמכותו של הרב. הרב היה בכוחו לכפות את פסק דינו על ידי מסירת החייב לנגיד. ודרכו לשלטונות ולייסרו. ובמקרה הצורך היה הרב מנדהו או מטיל עליו קנס. ושי ששלחו את החייב לדייני פאס להענישו כשהמדובר ביהודי שיש לו קשרים עם שר העיר  ופעמים שהדיין " מתח על העמוד " אחד מהצדדים איש או אשה כדי שיאמרו את האמת.

תעודה מספר 236

התקס"א

שאלה לאה אשת ראובן יצא עליה שם רע זה היום כמו שלש שנים  מעלה מטה שהייתה נחשדת עם שמעון….והיה השם רע והולך וגדל עד כי גדל הכאב קלא דלא פסיק….העיד עד אחד ואישה אחת איך אמת  ויציב שקודם שנתפרסם זה הקול נכנס אחי אם הנחשדת לבית האישה הנזכרת שהעידה בפחד גדול ושאלה לו האישה הנזכרת למה הוא מפחד והשיבה שתשבע לו בציציות שלא תגלה זה לשום אדם ויגלה לה מה שבלבו.

וכן היה שנשבעהב האישה כנזכר ואחר כך אמר דוד הנחשדת הנזכרת לאישה הנזכרת ולעד הנזכר שבת אחותו הנזכרת היא המעוברת והוא ירא לנפשו פו ישמע הדבר לשר העיר ויפסיד איזה ממון, והביא לה איזה כלים וחפצים שתחבא אותם אצלה ושהוא הולך למרחקים למקום שאין מכירין אותו בשביל זה וכן היה שהלך עד עיר ארזילייא.

לא עברו ד' או ה' ימים וחזר….אחרי זה נשמעו הדברים לשר העיר איך האישה הנזכרת הרה לזנונים ונתפסה האישה הנזכרת ומיד ולאלתר פייסו לשר בסך עצום בסתר ויצתה, וכשמוע בני קהלינו אלו השמועות  רעות וכל העם רואים את הקולות מיקל"א קל"י איסורא – ביצה ד. ושם שהאיסור נשרף, וכאן בהשאלה קול האיסור שיצא על האישה.

שלא פסקו מיום שנשאת עד היום הזה נתקבצו אצלי בבית הכנסת לשאת ולתת איך יתברר האמת לאמתו….ושלחנו אחר דוד הנחשדת…היה מעלים ומכחיד האמת תחת לשונו, אז אמרנו לו שאם יאמר את האמת מה טוב ואםצ לאו אנו מלקין ומכין אותו עד שיאמר האמת.

ולא באו להכות אותו ב' או ג' מכות עד שצעקה אשתו שהייתה מצויה אצלו בבית הכנסת ואמרה לו שמה לו ולצרה הזאת שיאמר האמת ולא יארע לו שום דבר ואז אמרה אשת אפרים הנזכר שכל העניין אמת ויציב… ותכף באותו מצב באה האשיה הנחשדת לבית הכנסת מאליה ומעצמה ואמרו לה הקהל הקדוש שתלך ךביתה ולא רצתה…..

ואז אמרנו לה שאם תאצר האמת ממי נתעברה מה טוב ואם לאו שיהיו מיסרין אותה עד שתאמר האמת ואז מתחו ידיה על העמוד והלקו אותה איזה הכאות ברצועה שמכין בה תינוקות של בית רבן ואז הודית הנחשדת הנזכרת……..

ולכן יורינו מורי הצדק……..מה יהיה משפט האישה הנחשדת הנזכרת אם היא אסורה לבעלה או לא ותשובת מעלת כבוד תורתו הרמתה מהרה תצמיח ושכרך כפולצ משמים

אברהם טולידאנו נר"ו

עמדתי על דברי השאלה הנזכרת …ואחזה אנכי אשית לבי שאין אותן האומדנות כדאין לאסור אישה על בעלה……אכן אם הבעל מאמין לאותן הנשים……………יוצא ויתן כתובה….ולראית האמת חתמתי בערב חג השבועות שנת מי כעמך כישראל לפ"ק וקים

שאול ישועה אביטבול ס"ט

הועתק מספר אבני שי"ש חלק ב סימן ק

סוף התעודה מספר 236   

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן. 

היישוב היהודי בקיריני.

הידיעה ההיסטורית הראשונה על מציאותם של יהודים בשטחים שממערב למצרים הגיעה אלינו בדברי הפולמוס של יוסף הכהן נגד אפיון, צורר היהודים ההלינסטי, שנולד בלוב. בהסתמכו על מקורות רשמיים מזכיר יוסף את העובדה , כי המלך תלמי לאגי – מלך 323 – 285 לפני הספירה, הפקיד בישי יהודים את השמירה על מבצרי מצרים.

וכאשר נתכוון, בשנות 300 בקירוב, לכבוש את קיריני ( היא העיר החשובה  ב " פנטאםוליס " , חמש הערים היווניות, באזור שנקרא על שמה קירינאיקה )  וערים אחרות בארץ לוב, שלח יהודים להיאחז בהן.

יוסף מסתמך על אגרת אריסטיאס ( אף על פי שאינו מזכיר אותו בפירוש ) בה נאמר, כי תלמי העביר מארץ ישראל למצרים 100.000 יהודים, וכשליש מהם הפקיד על משמר מקומות מבוצרים.

עדות ארכיאולוגית ערטילאית ליישוב יהודי בקיריני בתקופה ההיא, שאין להסיק ממנה הרבה. נותן חותם עברי ועליו כתוב :

לעבדיהו

בן ישב.

מאנציקלופדית " דעת "

מדקדק יוני וסופיסט אלכסנדריי. 25 לפה"ס – 50 לספירה.

שונא יהודים. באלכסנדריה עורר מדנים, שנאה וקנאה בין התושבים ליהודים. נבחר להיות שליח אלכסנדריה לקיסר קאליגולא ברומא להתלונן כי היהודים אינם נאמנים לממשלת רומי. נגדו ניצב כסניגור היהודים פילון. יוסיפוס בספרו "נגד אפיון" ענה על דבריו, הוכיח שאין בהם חידוש על כותבים שקדמו לו, והוא רק הוסיף דברי הבל ולזות שפתים.

התוכן:
שטנת אפיון
הלשנה על יהודי אלכסנדריה
עלילות על עבודת המקדש

אפיון – מדקדק ופילוסוף יוני. נודע בשנאתו העזה ליהודים; נולד באואסיס הגדולה אשר במצרים בערך בשנת 25 לפסה"נ וכנראה מת ברומא בין שנות 50-48 לסה"נ.

שמו אפיון נגזר מהשם "אפיס" אליל המצרים, ולכן נקרא ג"כ "אפיון המצרי". בעודו נער הובא לאלכסנדריה וגדל בבית המדקדק דידימוס הגדול. אפיון היה דורש בדברי הומירוס בנסיעותיו בערי יוון ורומי בימי ממשלת הקיסר טבריוס, אשר כנה את אפיון בשם גנאי "תוף התבל", לציין שהוא חסר חכמה, וכל כוחו בפיו להכות על אוזן שומעיו; ואולי פשר הכינוי הוא שהיה מתופף ומכריז על שבחי עצמו בכל מקום בואו.

ברומא הכירוהו כאיש בליעל בגלל מעשיו המכוערים. רק באלכסנדריה, שהייתה עיר מעורבת מאומות רבות, עלה בידו להתחזות למלומד. שם עורר מדנים, שנאה וקנאה כנגד היהודים בדרשותיו ובספריו. אפיון נבחר להיות שליח עמי אלכסנדריה לקיסר קאליגולא ברומא בשנת 40 להתלונן על היהודים שאינם נאמנים לרומי, כאשר מולו עמד פילון, שנשלח על ידי היהודים להיות סניגורם (יוסיפוס קדמוניות, סי"ח 8, 1).
אפיון עבר לרומא, שם פתח בית ספר. בין תלמידיו היה פליניוס. כנראה מת שם ממחלת מין, ולא הועילה לו גם התרופה למול את בשרו. הוא נכשל במה שחירף וגידף את ישראל על מצוות מילה (יוסיפוס נגד אפיון ס"ב 14).

שטנת אפיון

יוסיפוס בספרו "נגד אפיון" השיב על דבריו, והוכיח כי הוא חוזר על דברי מניטו (Manetho), כירימון (Chaeremon), ושונאי ישראל אחרים, והוא מוסיף עליהם דברי הבל ולזות שפתים. שקריו כתובים ללא סדר, ורוב דבריו הם חרות וגידופים.

"וזאת אות נאמן, לדעת יוסיפוס, כי הוא איש בער, וכל מעשה ידיו יעידו עליו כי איש מרמה הוא, ולא טוב הוא מאחד הריקים והפוחזים".

אפיון הוציא שם רע על בני ישראל כי אבותיהם הראשונים נולדו במצרים, ומשה רבנו נולד בעיר הליופוליס, וכי גורשו כי היו בעלי מום: פסחים ועיוורים וחולים במחלות שונות, ובפרט בצרעת. הוא משער בעקבות ליזימאכוס כי מספר "המגורשים" מאה ועשרת אלפים איש.

אפיון מבאר את השם שבת ואומר:

"מוצא השם בשפת מצרית ומורה על בצקת המתנים = שבתזים, כי אחרי אשר הלכו ישראל ששת ימים בדרך בצקו מתניהם, והוכרחו לשבות ביום השביעי. ואח"כ באו לבטח לארץ אחוזתם הנקראת יהודה"

הלשנה על יהודיאלכסנדריה אפיון מאשים את יהודי אלכסנדריה שהם מתנגדי הממשלה ויאמר:

"כי באו מארץ ארם וישבו על ים סוער קרוב לשאון הגלים".

יוסיפוס ענה על כך כי שקר בפי אפיון:

"אם תחקור ותדרוש היטב תמצא כי כל המורדים וקושרי קשר, אף מאזרחי אלכסנדריה כאפיון היו. כי ביום משול היוונים והמוקדנים בתוך העיר, כל אשמה לא הובא לאהלינו, ואין איש מפריע אותנו מהלוך אחרי תורתנו ומנהגינו הקדמונים לנו מימים ימימה. רק אחרי אשר רבו המצרים בתוכה, אז גדלה השערוריה ויפרצו הפורצים כהנה וכהנה. והם חידשו את שנאתם הישנה נגדנו".

על טענת אפיון שהיהודים אינם מקימים סמל ותבנית לכבוד מלכי רומי והשרים, השיב יוסיפוס כי הדבר הזה הוא נגד דת ישראל.

ובכל זאת יאמר:

"הננו מקריבים קרבנות בעד קיסר רומי יום יום לאות כבוד מיוחד לו, אף כי לא נקריב קרבן כזה מהוצאות הצבור בעד בנינו".

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

אלא שאיש לא הזיק לפלסטינים יותר מהמופתי של ירושלים. הוא, ובני בריתו חסידי אל־בנא, עשו כל שביכולתם כדי לטרפד שיתוף פעולה ערבי־יהודי המבוסס על שוויון זכויות, הכחידו בעקשנותם כל תכנית חלוקה, ואימצו טקטיקה שבאופן כמעט בלתי נמנע הובילה את האוכלוסייה הערבית של ארץ־ישראל אל מחנות הפליטים.

בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו״ם הכריז דוד בן גוריון בתל אביב ב־14 במאי 1948 על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל. שעות ספורות לאחר מכן חצו צבאות מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון את גבולות ארץ־ישראל. מזכ״ל הליגה הערבית, עבד אל־רחמן עזאם, שקודם לכן הבהיר בפורום סגור שבעיניו חלוקת הארץ היא הפתרון המציאותי היחיד, עמד עתה כתף אל כתף עם המופתי. ״מלחמה זו״, הוא הכריז ביום הפלישה הערבית, ״היא מלחמת השמד שתוביל לטבח נורא, טבח שבני הדורות הבאים יזכירוהו בנשימה אחת עם מסעות הטבח של המונגולים וחצלבנים׳

למרינה הנולדת לא הייתה ברירה. היה עליה לבחור בין החרב לחורבן, ונוכח השנאה הערבית העמוקה לציונות, חורבן פירושו היה ״חזרה אפשרית על השואה, אם גם בקנה מידה קטן יותר״. עד סוף המלחמה, בחודש ינואר 1949, התאבלה ישראל על מותם של יותר מ־4,000 חיילים ו־2,000 אזרחים. חבוסתם של צבאות ערב, שלא מסרו נתונים על מספר אבדותיהם, הייתה מוחצת ומשפילה, והתאפיינה בבריחתם של כמעט 80 אחוזים מהתושבים הערבים של השטח שהחזיקה ישראל. ״בעיית הפליטים הפלסטינים״, כותב בני מורים, ״היא יציר של מלחמה, ולא פרי תכנון מוקדם יהודי או ערבי. בעיקרה היא תוצר לוואי של פחדי היהודים והערבים […] בחלקה היא תוצאה של מעשים מכוונים, שלא לומר זדונים, של מפקדי צבא ופוליטיקאים יהודים; ובחלקה הקטן יותר אחראים להיווצרותה גם קציני צבא ופוליטיקאים ערבים, הן במעשים והן בהימנעות ממעשים״.

במצרים, כמובן, לא הייתה יד היהודים על העליונה. במדינה זו, שבה עשורים בודדים קודם לכן לא הייתה לאנטישמיות כל אחיזה, הכריזה הממשלה על משטר צבאי ובליל 15-14 במאי עצרה 2,000 יהודים. רבים מחם נותרו מאחורי סורג ובריח גם בחודש יוני.¹³⁹ אף שהממשלה לא עסקה במהלך 1948 ברדיפות המוניות או ממושכות של יהודים, האוכלוסייה היהודית הייתה נתונה בעת המלחמה למתקפות על בתי קולנוע, בתי עסק וחנויות בשכונותיה, ולאינספור מעשי תקיפה כלפי יחידים שבוצעו בהשראת ההסתה של האחים.

באותה שנה היה הארגון בשיא כוחו. עם מיליון חברים ואוהדים הוא כבר היה למעשה מדינה בתוך מדינה, שלה בתי חרושת, כלי נשק, בתי ספר, בתי חולים ויחידות צבא. ככזו היא הייתה איום על הסדר החוקתי במצרים. בדצמבר הוצא ארגון האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק. אל־בנא דימה לראות גם בהחלטה זו של ממשלת מצרים את ״טביעות האצבעות של ׳הציונות הבינלאומית, הקומוניזם, וחסידי הכפירה והשחיתות״.¹⁴¹ למעשה, הממשלה ביקשה למנוע ניסיון הפיכה שהתרגש עליה עם תבוסתה בשדה הקרב. לאחר שחבר הארגון רצח את ראש ממשלת מצרים, מחמוד פהמי א־נוגראשי, נרדפו האחים בשיטתיות ובאכזריות. בפברואר 1949 חוסל אל־בנא ברחוב בידי סוכני הממשלה. אלא שהאיסלאמיזם לא נסוג מפני הטרור הנגדי: כפי שנראה בפרקים הבאים, בשבתם של מנהיגי התנועה בבתי הסוהר הוא אף הקצין עוד. אלו מהם שהצליחו להימלט מכלאם, הפיצו את המסר בארצות גלותם ביתר יעילות.

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

הבדלי השכלה-לפי ריבוד חברתי

בדרגה גבוהה זו של לימודים נוצרו חבורות קטנות של למדנים, שהפרו זה את זה בתורתם. היה כאן שילוב של אוטו־דידקטיות ושל לימוד סדיר מפי חברים ומפי מורה. אנו קוראים בדברי הימים של פאס ״וברביעי בשבת כח לשבט (תצ״ז) אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בךעטר נר״ו וכן'…״ הרי כאן חבורת תלמידים בפני רבם ועמם בלימודם עוד רב (ר׳ חיים בן־ עטר היה אז בן 31). ר׳ משה בירדוגו מסכם אחד מדיוניו במשפט: ״זהו מה שהעלינו בישיבה והוא הפשט הנכון בדבריהם (של התוספות)״. הרי שוב ביטוי לקיומן של הבדותות של תלמידי חכמים, היינו לא מורה ותלמידים אלא לימוד בצוותא ברמה גבוהה. ר׳ חיים בן־עטר מספד בספרו חפץ ה׳: ״ואם הייתי מספר גופא דעובדא של הפירוש הזה ממש רוח הקודש הופיע ונתכווננו לו בהיסח הדעת בבית הכנסת אני ואחי הגדול, גדול החכמים הרב ר׳ משה בירדוגו שיח׳ אשר נפשי קשורה בנפשו״. ובהקדמה לספרו פרי תואר מגלה המחבר: ״עם תלמידים גדולים וטובים מתקתי סוד, ובחלק מההלכות מתקתי סוד עם רב ועצום יחיד בדורו גדול הרבנים הרב המופלג שמואל בן אלבאז… לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחר הסכמת הרב הנזכר, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א״.״

אין אנו יודעים אם היתה לחברותות אלו תכנית לימודים מוגדרת. מקצועות היהדות, ובעיקר תורה שבעל״פה, היו כנראה רוב עיסוקן. למרות זאת נדמה, כי הרחיבו תלמידי חכמים אלה את השכלתם היהודית־כללית, כנראה בצורה אוטו־דידקטית. מצאנו בדברי הימים של פאס תיאור היקף ידיעותיו של תלמיד חכם מובהק:

ובאותה שנה עשינו אד׳כלא (= קידושין) להחכם השלם והותיק, בקי בכל החכמות חכמת העיון עד אין תכלית, חכמת הדקדוק, חכמת השיר על המשקל ולא הניח כמותו בכל חכמי ישראל, ה״ה ר׳ יונה… וכל ת״ה של המדינה היו נקבצים עימו לשמוע עיונו, וכל מי שנסתפק לו דיבור התוספות ז״ל או של ר׳ אליהו מזרחי או גמרא היה בא אצלו ולא היה הולך מלפניו עד שיתיר לו כל הספקות.^.

נעיר כי לבד מידיעת התורה היתה לחכמינו אלה בקיאות הגונה בדקדוק הלשון העברית, ורבים מהם חיברו שירים לעת מצוא. ר׳ חיים בן־עטר מתאר את דרכו האישית בלימוד הגמרא בזו הלשון:

ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא שהייתי מקדים לשתות מים חיים הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי ולעמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו, ואחרי זה הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד, ומשם עולה אל האלוהים להביט לדברי הגאונים וחרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אהריהם הללו בעלי לוגין, ומחבק את אשר יחידותיו בארשות החיים (= מזדהה עם אלה שהבינו את הסוגיא כמוני) ולהקשות להמנגדו(= ומקשה על המתנגד להבנת הסוגיא כמוני) בהברחות (= בראיות) עצמן שבהן חכרחתי אורחותיי כשעמדתי על עומקן של דברים בלא ידיעת סברת שום פוסק.

שיטת הלימוד, המתוארת כאן, אשר היתה כנראה שיטתן של החברותות הנ״ל, היא למעשה המשכה ופריָה של דרך הלימוד, שהונחלה בישיבות, ועיקרה – טיפוח עצמאות אינטלקטואלית. היא מדברת על למידה בת שלושה שלבים. תחילה עיין הלומד באופן עצמאי בסוגיה התלמודית. לאחר מכן השווה את דעתו לדעת פרשני התלמוד, ובכך ביסס את הבנתו והרחיבה. לבסוף השווה את מסקנתו ההלכתית עם מסקנות הפוסקים השונים; אם התברר, שכיוון לדעת הפוסק – מה טוב, ואם לאו – העמיד לפני הפוסק את השאלות, שהנחו אותו בשלב לימודו הראשון, ורק אז דחה הלומד את דעת הפוסק או שינה את דעתו הוא.

על היקף הידיעות של חכמי הדורות ההם אפשר לעמוד גם מרשימת החיבורים, המוזכרים בספרות התורנית, שנתחברה אז במרוקו. זעפרני ערך טבלת המקורות, המוזכרים בחמישה ספרי שו״ת, ומסתבר ממנה, כי חכמינו הכירו את החיבורים של חכמי מזרח ומערב, חיבורים עתיקים וחיבורים חדשים, כולל ספרים, שיצאו לאור בדורם ממש.

סיכומם של דברים: בכל השכבות של קהילת יהודי מרוקו במאה ה־18 טופח לימוד התורה, אך ניכר הבדל קיצוני בין תורתם של בני השכבות הפשוטות ובין תורתו של איש האריסטוקרטיה האינטלקטואלית. ההבדל נגע לא ברמת הידיעות ובהיקפן בלבד, אלא גם בגישתו של הלומד כלפי חומר הלימוד. האיש הפשוט למד כדי לדעת להתפלל ולקיים מצוות, ואת מצוות תלמוד תורה, השקולה ״כנגד כולן״, קיים על־ ידי ״קריאה״ לעתים מזומנות. החכם למד גם כדי לקיים מצולת, גם כדי לנהל את קהילתו וגם כדי להפרות את התורה ובכך להשתלב בתהליך התפתחותה של היצירה הרוחנית הלאומית. הריבוד האינטלקטואלי היה בבואה נאמנה של הריבוד החברתי, וביסודו של דבר זהו אחד מביטוייה של החברה המסורתית־הסמ־ כותית, שבמסגרתה חיו יהודי מרוקו כמעט עד הדור האחרון.

תורת אמך ◆ פרשת צו◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 45◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

הרב אסולים הי"ו

וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו (ב, א-ב).

כתב הגאון רבי יהודה בן דאנן זצ"ל בספר מנחת יהודה, כונת הכתוב וידבר ה' אל משה לאמר, דוקא. זאת תורת העלה, פירשו רבותינו ז"ל (ילק"ש צו רמז תקט), כשיאמר פרשת עולה באמירה לבד, או בלימוד התורה, אזי כאילו הקריב עולה ממש, היא העולה עצמה, לזה היה קשה לרבותינו ז"ל, שאם הפירוש כך, שכל מי שעוסק  באמירה ובלי למוד בתורת העולה כאילו הקריב עולה ממש, אם כן כל אחד ואחד מישראל יעשה זאת, שיקיים את העולה באמירה או בלימוד, ולא ירצו להוציא ממון מכיסם לקנות עולה ולהקריב אותה. לזאת אמר זאת תורת העולה היא העולה, דוקא. פירושו שמחוייב להביא דוקא קרבן העולה ממש. על מוקדה על המזבח, כל זמן שבית המקדש קיים ומקריבים על גבי המזבח, בזמן חורבנו בזמן הגלות שנמשל ללילה, אזי אש המזבח תוקד בו דוקא, רצה לומר שיעסוק בתורה הנמשל לאש, כמו שכתוב (ירמיה כג, כט), הלא כה דברי כאש נאום ה' וכו' והוא עולה.

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח (ו, ג).

כתב רבינו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבה כנסת ישראל בספר אור החיים, ולבש הכהן מדמו. ירצה למדת החסד והרחמים, כי יתכנה בשם כהן (סנהדרין לט), הכונה שגם החסידים יסכימו לנקום נקם. ואומרו  מדו, יתבאר לפי חכמנו ז"ל (ילקוט תהלים תתסט), כי כל נפש שהורגים האומות מישראל על קידוש שמו יתברך, הקב"ה רושם מדמו צורת הנהרג ההוא במלבוש, ואתו ילבוש יום נקם בלבו. גם ירמוז אל האחדות (רש"י שמות ל, לד), שהם נהרגים על אשר לא יחפשו לשתף שם שמים ודבר אחר ומיחדים שמו יתברך. ואומרו ומכנסי בד, ירמוז למה שהרגו האומות מהאנשים המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקרי אל עליון אשר אין דבר מפסיק בינם לבין ה'. ואומרו בשרו, לשכך את האוזן, ולצד מה שעשו לצדיקים הללו יחתם גזר דין לאומה רשעה. ואומרו 'והרים את הדשן', כנגד מה שהרעו בבחינת היסורין והענויים אשר צררו אותנו. ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים. כי גלות מצרים היו משעבדים אותם ומאכילים אותם ומלבישים אותם,  והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל.  ואומרו 'על המזבח', יתבאר לפי מה שנחלקו רמב"ם (הרמב"ם הל' תשובה פ"ו ה"ה), וראב"ד בענין משפטי העכו"ם המענים את אומתינו, וממה שהוסיפו, גילו דעתם כי לא למצוה יכוונו. או ירצה, כי הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למנין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עולה לענות. 'ושמו אצל המזבח', להשלים כפרה הצריכה אשר קצב ה' בגזרת הגלות, כי לא יעכב קיבוץ גלויות עד כלות עושי רשעה, אלא תיכף מיד יקבץ נפוצותינו ויוציא אותנו ממחנה האנשים הרשעים אל מקום טהור, היא ארץ ישראל הטהורה. כי ארץ העמים היא טמאה, היא ועפרה ואפיללו אוירה (שבת טו:), ואין לך מקום שיקרא טהור  זולת  ארץ הקדושה.

והרים את הדשן ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (ו, ג-ד).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, הכתוב בא לומר, כי הגביה עצמו מתמעט, והמשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מרוממו. כי כשיעשה אפר הקדוש ברוך הוא מרוממו, כמו שכתוב בגמרא (סוטה ה), על הפסוק (איוב כד, כד), רומו מעט, שהמגביה עצמו מתמעט, שנאמר והומכו ככל יקפצון, ואם זחה עוד דעתו עליו יכרת כסאסאה  דשיבולתא, שנאמר וכראש שבולת ימלו. וזהו שאמר 'והרים את הדשן, אל מחוץ למחנה ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים' או שהוא רומז, שאם אחר שנעשה שפל רוח כדשן וזחה דעתו עליו, אין לו תקנה אלא מיתה. וצריך יציאה מן המחנה שלא יטמא את המחנה, וגם כן ניתוח העולה לאיברים, בא לכפר על הגוף והאיברים שהלכו בקומה זקופה. ונתינתו על העצים על האש, לרמוז, שאם חטא יעסוק בעץ החיים, ואם ברזל הוא מתפוצץ.

מגילת אסתר

ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך (ה יב). כתב הגאון רבי אזאגורי זצ"ל בספרו לדוד להזכיר (בקרוב אנו מדפיסים אותו), התחיל ב'אף' ואחריו 'וגם'. אפשר ניבא ולא ידע מה ניבא, רמז שהמשתה והקריאה היתה חרון אף ה' בו. וזה ירמוז ה'אף לא הביאה אסתר וכו' כי אם אותי', ר"ל כי אם לא יחול האף, 'וגם' ר"ל גם ולא אף למחר אני קרוא לה, כאלו יאמר האף ראוי לו, וגם שהוא לשון חשוב הוא לה.

או יאמר 'וגם למחר' רמז שתי לשונות של גם שהיו בעוכריו, אחת של חרבונה "גם הנה העץ אשר עשה המן" וכו', ולשון אחר שאמר המלך "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" וכו', ור"ל קריאת יום א' למשתה לרעתו היתה באף, ושל יום שני בלשון גם של חרבונה ושל המלך, ורמז באומרו 'עם המלך' פעם שנית למה שאמר 'המלכה עמי בבית', שהשלימה רעתו "ופני המן חפו" ודו"ק.

ואפשר שראשי תיבות 'וגם' ר"ל וגמול מעשי, 'למחר אני קרוא לה' על דרך מה שאמר הכתוב (איכה ג סד), "תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם", כמו שנאמר 'גם הנה העץ אשר עשה המן' וכו'. ואפשר שרמז על דרך האמת מה שעשתה אסתר להצלת ישראל שדחקה ונכנסה בסכנת נפשות ותהי למלך סוכנת, זכתה ויחדה קוב"ה. וזהו 'אני' רומז למדת המלכות שנקראת אני, 'קרוא לה עם המלך' קוב"ה. ואם שגיתי ההי"ב [ה' הוא יכפר בעדי].

סגולות לפורים

א. מי שיש לו משפט עם נוכרי, הזמן מסוגל להתדיין בחודש אדר שמזל החודש גורם לטובה (תענית כט ע"ב).

ב  נוהגות הנשים ביום תענית אסתר, להדליק נרות לכבוד מרדכי ואסתר (מפי הזקנות).

ג. אדם שצריך ישועה כתב בספר קו וישר (פרק צג), מי שצריך רחמים ולאיזה דבר יקח פנא לעצו ביום תענית אסתר, ויאמר תחילה מזמור כב מהספר תהלים, למנצח על אילת השחר ודרשו חז"ל אילת השחר היא אסתר ואח"כ ישפוך שיחו  לפני ה' בזכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם יעתר לו הקב"ה  ויפתחו לו שערי רחמים  ויקובל תפלתו.

 ד. רבים קמים  בליל פורים בעלות השחר ומרבים באמירת תהלים  ובקשות שהוא זמן המסוגל ביותר לקבלת התפלות.

ה. כל הפושט יד נותנים לו, וכתוב בספרים שגם "כל הפושט יד" בתפלה ותחינה, וידוע  מאמר חז"ל בפורים הרי הוא כיום הכיפורים, לכן ירבו בתפלה על הכלל והפרט כמאמר חז"ל כל המתפלל על חברו נענה תחילה.

ו. נתינת צדקה ביום הפורים מסוגל להינצל מעין הרע, שהרי המן הטיל עין הרע במועדים, אמר הקב"ה רשע אתה מטיל עין הרע במועדי ישראל, הנני מוסיף עוד מועד ויום טוב אחר שהוא יום הפורים, ומהאי טעמא הקדים הקב"ה שקלים לשקלי המן, ואם כן כדי להינצל מעין הרע התיקון והסגולה  לזה על ידי נתינת מצות הצדקה. (ספר מל"ח פרק לא).

                                                            בברכת שבת שלום ופורים שמח לכל בית ישראל

     הרב אברהם אסולין  רב האתר אור חדש ומחבר תורת אמך. רבי אוהד תורג'מן מנהל האיגוד בני הישיבות והכוללים. אברהם מקיס – מנהל האתר. רבי ברוך סבאג  –  מנהל הפיסבוק. רבי שלמה פרץ – מכון תורת אמך להפצת תורת רבני המערב.

                                                          לתגובות: a0527145147@gmail.com‏

—