ארכיון חודשי: דצמבר 2019


את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

טרם שאמשיך, אבקש לספר לכם בהקשר זה, דבר מה שלמדתי לימים. פעם, לפני בוא הצרפתים ב־1912, היהודים חיו בביזיון ובקלון, מושפלים ומדוכאים על ידי שכנינו המוסלמים. אחד העינויים שגזרו על אבותינו היה זה: כאשר יהודי הולך בחושך, עליו לשאת פנס, כדי שיכירו בו גם בחושך שיהודי הוא, ואז יוכלו להתעלל בו. ביום הכירו את היהודי לפי לבושו, שהיה מיוחד רק לו. אלא שעם הזמן, גם הערבים התחילו להשתמש בפנס ולכן גזרו אחרת: מעכשיו ליהודי אסור להשתמש בפנס, שמא ידמה היהודי לערבי. על כן, גזרו על היהודים ללכת עם נר ביד. הצרה היא, שבלילות שבהם הייתה רוח או ירד גשם, היהודי היה בבעיה – הנר כבה לפרקים ואבוי היה לו אם נתפס היה בלי נר דולק. לכן, היהודי הגן על הנר בידיו שלא יכבה וכך נכוו ידיו מהלהבה. ואולם כעת, תמו הגזרות האלה ואנחנו יכולים להשתמש בפנס. משום כך משתמשים היהודים בפנסים להנאתם. איך אמרו? ״לעשות נקמה בגויים״,והמשיכו ואמרו: ״הדר הוא לכל חסידיו הללויה״. בדומה לכך, גזרו על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. מה לעשות, כשבקיץ הלוהט אבני הריצוף של הרחובות להטו מחום השמש, והיהודים קפצו מאבן לאבן כדי שלא לשרוף את רגליהם. הערבים נהנו לראות את היהודי קופץ כמרקד, צוחקים וצועקים עליו. מסכנים היו אבותינו, סבלו במאוד מהערבים. ה׳ ישלם להם כפועלם. אילו אכזרים! לא הייתה בהם רחמנות בכלל, גדולים וקטנים. נכון, היו מתי מעט יחידי סגולה שריחמו והטיפו מוסר לבני דתם החצופים וניסו להגן על היהודי הסובל מהתעללות זו(כי לפי דתם חובה על המוסלמי להגן על היהודי שהוא דהימי, כלומר בן חסות). אבל מי שת לבו לכך? הנר הדולק בתוך הפנס האיר את דרכי. אהבתי מאוד להתפלל. התפללתי תמיד בכוונה עמוקה והרגשתי באותו זמן התרוממות רוח והשראה רוחנית. חמימות עברה בכל גופי ואפילו את הקור של החורף לא הרגשתי. לבי מלא אושר וסיפוק, ועודני ילד קטן, נכנס לבית הכנסת, קד להיכל ומשנן: ״ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך״. וכן: ״ה׳ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך״. אפילו היום, אני מתרפק על אותם הרגעים בערגה, בגעגועים ובאהבה רבה. אמונתי התמימה והעמוקה מילאה אותי אושר ממש, ונסכה בי כוחות רבים. אף פעם לא התעצלתי לקום.

כל מילה בתפילה הייתה חשובה לי. מה גם שהבנתי הכל כשקראתי בשקט ובעל פה ״ותתפלל חנה ותאמר, עלץ לבי בה' רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך…״. אילו מילים נשגבות. איך אפשר להישאר אדיש? הייתי מתמלא רגש עמוק עד כדי דמעות. הרגשתי עם חנה מה שהרגישה כשהתפללה בשקט. ראיתי אותה בדמיוני. ״היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע…״. מילים מלב כואב ובכוונה עמוקה. התפלאתי על כך שעלי דיבר אתה וחשבה לשיכורה! זה לא נראה לי הולם. עד היום, כאשר אני מדקלם ביני לבין עצמי קטע נפלא זה, אני מתרגש מאוד. ולא רק קטע זה. גם קטעים אחרים, כגון זה על הטרגדיה של משפחת נעמי בספר ״רות״, או קינת דוד על מות שאול ויהונתן, מילים שנגעו אל לבי וריגשו אותי. ידידות שאול ויהונתן שימשה לנו השראה לידידות שלנו, ידידות אמת, כנה ונאמנה. ידידות לשמה ממש, ידידות שנהרות לא ישטפוה.

ישנם קטעים רבים שלמדנו בעל פה, שאני זוכר ומשנן אותם עד היום ולעתים קרובות בהתרגשות רבה. כשגדלתי מעט וכבר הייתי בכיתות הגבוהות ב״אם־הבנים״, הייתי ה״מסדר״ בבית הכנסת שלנו. מדוע קראו לזה ״מסדר״? אינני יודע. ככה קראו למי שקרא בנעימה ובקול רם פסוקי דזמרה ו״שחרית״ בשבת. כפי שאחרים סיפרו, ניחנתי בקול ערב וכך תפסתי לי מקום חשוב בתפילות השבת. תמיד אהבתי לזמר שירי שבת ופיוטים. השבת אצלנו הייתה מיוחדת במינה. כשאבא היה בבית, השמחה הייתה גדולה עוד יותר. לרוב הוא היה בנסיעות בעניין המסחר בחיטה, שהיה קונה מהערבים ומרכז את זה במחסנים בערים שונות. לכן לא ראינו אותו הרבה. בחופשת הקיץ היינו הולכים אליו, לעיר אזרו, שם היה לו מחסן גדול מלא שקי חיטה, ושם בילינו בהנאה ובחופש גמור, כל הקיץ. אזרו הייתה אף היא עיר הררית ומוקפת יערות שבהם היינו משחקים ושותים מהמעיינות הנובעים מן האדמה. מים טעימים, היישר מהמעיין לפינו. בבית, ליד החלון, על הקיר בחוץ, אני זוכר שהיו לנו שובכי יונים. אכלנו ביצים שהיו מטילות ולפעמים אף אכלנו את היונים עצמן. בין החבורה, שמנתה את ידידי המשפחה, היו גם שוחטים ותלמידי חכמים. בשבת היו כולם מתאספים אצלנו לתפילה ולארוחות השבת שאמא הכינה. אחרי האוכל, דיברו דברי תורה עד מנחה והבדלה. בתום הקיץ היינו חוזרים לספרו ולחיינו הרגילים. תמו ימי החופש כמו כל דבר אחר בחיים. רווח לנו שיש לנו שבת בכל שבוע, בה הרגשנו נשמה יתרה. זוהי חגיגה מרגשת עבורנו, פעם אחר פעם.

ביום שישי אחר הצהריים, כל המללאח היה כמרקחה. כל אחד נחפז לסיים את עסקיו, שכן אחר הצהריים היה עובר איש אחד ברחובות ותוקע בשופר. בזמן זה הסוחרים היו סוגרים את החנויות וממהרים לבית המרחץ – להתרחץ ולהחליף לבגדים מיוחדים לכבוד שבת. עוד לפני השקיעה כל המללאח היה שרוי באווירת השבת שהוסיפה לו נופך של קדושה. הרחובות נקיים, החנויות סגורות, הבתים מוארים ומכל פינה מרגישים את שמחת השבת המתדפקת על שערינו. כל ימות החול האפורים חלפו עברו ופינו אח מקומם לשבת להביא את השמחה למעוננו. לפני כניסת השבת היה אבא נוהג לשבת בחצר שלנו ולצלות על פחמים דג טעים מאוד שקראנו לו ״סאבל״, אשר דגו אותו בנהר הגדול ״וואד סבו״. אבא היה אוכל אותו בהנאה, לאט לאט, ושותה בלגימות קטנות כוסית ״מחיה״ (= מי חיים), משקה חריף שעשו מתמרים או מתאנים, מתובל בעשבים ובתבלינים שהוסיפו לו טעם וריח.

אבא היה רציני מאוד, אך בה בעת במצב רוח מרומם. בדרך כלל הוא דיבר מעט ושיבח בפניי תמיד את מעלת השתיקה. ״אמא דיברה מספיק בשביל כולנו״, היה אומר בחיוך. ברבות השנים הבנתי כמה זה קשה לשתוק. לפעמים קיימנו תענית דיבור. האמינו לי, זה קשה יותר מצום רגיל. אבא לימד אותי להעריך את החיים ולא להתלונן. לראות תמיד את הטוב שבתוך הרע. הוא היה אומר: ״יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים״. כמה שהוא צדק! שיעור זה ישמש אותי יפה בחיי הקשים בעתיד. בעודנו יושבים, הוא מדבר ואני מקשיב ביראת כבוד עד שהוא שולח אותי להביא את החומש ואנו עוברים על פרשת השבוע עם תרגום אונקלוס ומפרשים שונים. זהו מנהג שנשאר אתי עד היום. לפעמים שואלים אותי אם אני לא מתעייף לחזור על אותה פרשה שנה אחר שנה, ואני עונה כמאמר הכתוב: ״אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת״. ועוד אגיד לכם, שאני תמיד מגלה משהו שלא ראיתי קודם. כאילו שהתורה מתחדשת מתך עצמה ובתוך עצמה, פעם אחר פעם, ומגלה פנים שונות לפי הבנת הקורא. זה באמת פלא! איך אפשר להתעייף מזה? זה מעיין החיים שלנו! באמת! אנחנו חיינו את התנ״ך ולא היינו צריכים מפרשים. היה לנו חוש להבין גם את הדברים הסתומים ואת המילים הקשות. סיפורי התורה התנגנו בתוכנו והבנו אותם. כמה אהבתי שעה כזו בחברת אבא! אז אמא והאחיות לא העזו להפריע לנו וכולו היה שלי. אחי לא ישב אתנו. זה לא עניין אותו כמו שזה עניין אותי. הוא כבר הלך ל״אליאנס״. הוא היה מאלה שנכנסו ל״פרדס״, שהתחילו לקצץ בנטיעות, כמו שחששו הרבנים. כמה חסר לי אבא המנוח שנקטף בטרם עת, לפני שהיטבתי להכירו. כילד, לא העזתי אף פעם לפתוח בשיחה עמו או להישיר מבט לעיניו. אם שאל, עניתי, ודיברנו רק על דברי תורה ולא על ענייני חול. תמיד היה מוסיף ״יתעלה שמו לעד״ כשדיבר על מעשי ה׳ ונפלאותיו. אהבה וכבוד הכתיבו את התנהגותי אתו. אף פעם לא ישבתי במקומו, סתרתי את דבריו או נכנסתי לתוך דבריו. כך התנהגנו – אנחנו הצעירים – עם המבוגרים. אף פעם לא העזנו להשתתף או להתערב בשיחתם. ישבנו אתם רק אם דיברו דברי תורה על מנת שנלמד. אחרת, לא התערבנו בחברתם. הכרנו את מקומנו. כשהיינו בבית הכנסת ישבנו בשקט. אם נכנס איש שיבה או רב, היינו עומדים על רגלינו ולא חזרנו לשבת עד אשר ישבו הם. זאת על מנת לקיים ״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן״. תלמיד חכם זכה אצלנו לכבוד הגדול ביותר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ' 35

מי יהיה השר היהודי יגאל בן-נון

מי יהיה השר היהודי

יגאל בן-נון

באדיבותו של המחבר, יגאל בן-נון

קלפים רבים נטרפו בהנהגת הקהילה היהודית במרוקו בשנות החמישים של המאה העשרים בעקבות ההצעה למנות שר יהודי בממשלת מרוקו העצמאית. האם יהודי מרוקו רצו להיטמע בחברה המרוקנית, לשמר את המעמד שהיה להם בימי הצרפתים או לעלות לישראל? המהומה הפוליטית חשפה את המבוכה

סיום שלטון החסות הצרפתי במרוקו הטריד את ראשי מדינת ישראל. מאבקה של התנועה הלאומית המרוקנית נגד שלטונות החסות הצרפתיים גרם לאי נוחות בקהילה היהודית ורבים חשו כי עליהם לעזוב את מרוקו. בישראל היו משוכנעים כי כאשר המרוקנים ייטלו לידיהם את השלטון יתערער ביטחונם של היהודים במדינה והם ייאלצו להגר, ולכן יש לעשות מאמץ להגן עליהם בתקופת המעבר. מסר של הרגעה במאי 1954 החלו נציגים של ארגונים יהודיים בינלאומיים לגלות עניין ביהודי מרוקו בשל החשש כי תהיה החמרה ביחס אליהם. החשש התעורר לאחר שבאוגוסט 1953 הגלו הצרפתים למדגסקר את הסולטן מוחמד בן יוּ סף שהגן על היהודים. הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בקיץ הגיע למסקנה שעליו להידבר עם התנועה הלאומית במרוקו במטרה להבטיח את שלומם של היהודים במעבר מחסות צרפתית לעצמאות. לא היה קל ליצור הידברות עם אנשי התנועה הלאומית, שכן הארגונים היהודיים בצרפת, בארצות הברית ובישראל היו מחויבים לשלטונות צרפת, תמכו במדיניותה בצפון אפריקה ולא האמינו שהיא תוותר על מרוקו. אנשי הקונגרס היהודי העולמי שראו את הנולד ניסו לפעול מבלי לערב את הקהילה היהודית במאבקה של התנועה הלאומית בצרפתים.

ג'ו גולן, שפעל בשליחותו של נשיא הקונגרס נחום גולדמן, קיבל מראשי התנועה הבטחה כי מפקדי צבא השחרור יימנעו מפגיעה ביהודים וכי לא יאונה להם כל רע. במקביל הרבה הסולטן מוחמד בן יוסף, שלאחר המלכתו כונה מוחמד החמישי, בהצהרות שמטרתן להרגיע את היהודים שחששו למעמדם במדינה העצמאית. ההנהגה המרוקנית, שביקשה להוכיח לעולם כי המדינה החדשה תתנהל בדרך דמוקרטית, ראתה בארגונים היהודיים העולמיים מפתח להשפעה על דעת הקהל העולמית. מעבר לשיקולי תדמית, לקראת המעבר לעצמאות התנועה הלאומית הייתה זקוקה לשכבת המשכילים היהודים, ואלה קיבלו תפקידים רמי מעלה במדינה המתחדשת. אלא שלמרות הצהרות ההרגעה שררה בישראל דאגה רבה. המוסד הישראלי לא ייחס חשיבות להבטחות שנתנו מנהיגי התנועה הלאומית המרוקנית. הוא חשש כי הם יפנו להן עורף ברגע שיקבלו את עצמאותם, ועל כן דרש מממשלת ישראל תקציבים להוצאת היהודים מרוקו במהירות האפשרית. באותה עת התגבשה החלטה בקרב ההנהגה המרוקנית למנות יהודי לשר בממשלה העתידית כמחווה פוליטית והומניטרית כלפי הקהילה היהודית, למרות שהנהגתה לא נטלה חלק במאבק לעצמאות. ההנהגה המרוקנית העריכה כי מחווה כזו כלפי היהודים תמצא חן בעיני אחיהם בעולם.

32 מועמדים

הודעתו של ראש הממשלה המיועד מבַּארֶכּ בִּכַּאי כי בדעתו למנות שר יהודי התקבלה באווירה של אי יציבות. הוא סבר כי אין למנות לתפקיד יהודי המזוהה מדי עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי או עם ההנהגה היהודית הישנה. הוא לא רצה למנות נציג רשמי של הקהילה מפני שהמינוי הוא אישי, וגם אדם המזוהה עם מפלגת אל־אסתקלל – מפלגת העצמאות אשר ניהלה את המאבק בשלטון הקולוניאלי והייתה בתחרות עם אנשי הארמון – לא היה ראוי בעיניו. יהודים שנמנו עם האינטליגנציה תמכו באותם ימים בהשתלבות בחברה ובפוליטיקה המרוקנית וראו עצמם מרוקנים לכל דבר בלי להתכחש ליהדותם, ועל כן ראש הממשלה המיועד הבין שנציג מחוגים אלה לא יזכה לתמיכת הרחוב היהודי המסורתי. הניסיון להימנע מכל המלכודות הפוליטיות האפשריות הוליד תהליך בחירה מורכב ורב תהפוכות. מספר האישים שראו עצמם ראויים לתפקיד הגיע ל־32 .בין המועמדים היו הוגה הדעות והפובליציסט קרלוס דה־נזרי, ההיסטוריון יצחק דוד עבו, איש העסקים סם בן־אזרף, נציג הנציבות הצרפתית מוריס בוטבול, חסיד זרם ההשתלבות ג׳ו אוחנה, פליקס נטף שהיה בעל אזרחות צרפתית ומקס לב שהיה מהתומכים המובהקים בלוחמי השחרור המרוקנים. אולם רק לארבעה מועמדים היה סיכוי להיבחר: ז'אק דהן, מאיר טולדנו, ג'ו אוחנה ולאון בן־זקן. כל הנציגים היהודים התנגדו להקמת משרד לענייני יהודים ודרשו לקבל תיק ממשלתי רגיל, שכן רק כך יוכיחו ראשי התנועה הלאומית שהם רואים ביהודים אזרחים מן המניין.

המלך מוחמד החמישי הרבה בהצהרות שמטרתן להרגיע את היהודים שחששו למעמדם במדינה העצמאית, אך למרות ההצהרות שררה בישראל דאגה רבה.

הטוענים לשררה מזכיר מועצת הקהילות היהודיות ז'אק דהן, שהיה בעל ידיעה מעמיקה בערבית ספרותית, היה מועמד מוביל. אלא שמוסדות הקהילה נתמכו באופן רשמי על ידי הנציבות הצרפתית במרוקו, וכך נתפס דהן – שלא היה מקורב לתנועה הלאומית בשנות מאבקה – כמשרת שלטון החסות. הכיוונים שמהם הגיעה התמיכה בדהן רק המחישו את הבעייתיות שבמועמדותו. ראש ממשלת צרפת אדגר פור הורה לנציב אנדרה דובואה להבהיר לראשי התנועה הלאומית שהוא תומך במועמדותו של דהן, ואף ביקש כי סם נהון, סגנו של דהן במועצת הקהילות, ימונה לתפקיד חשוב בממשל החדש. דהן ונהון זכו גם לתמיכת ארגון כל ישראל חברים (כי״ח) וראשיו רֶנֶה קסן והסופר אנדרה שורקי. ארגון זה תרם יותר מכל להתערות הקהילה בתרבות הצרפתית ונמנע עד אז מתמיכה בתנועה הלאומית המרוקנית. לקראת יציאתה של צרפת ממרוקו חש ז'אק דהן בשינויים העומדים להתחולל במדינה וביצע תפנית בעמדותיו הפוליטיות. הוא האשים את המרשל ליוטה, סמל המעצמה הצרפתית במרוקו, בהנצחת השמרנות בקרב הקהילה. מצויד בגיבוי של שלטונות צרפת ושל המפלגה הדמוקרטית לעצמאות – מפלגת הליברלים המקורבת לבית המלוכה – ביקש דהן לזכות גם בתמיכת ראשי הקונגרס היהודי העולמי שאותם הדיר בעבר מהשפעה על מועצת הקהילות.

במקביל הידק דהן את קשריו עם הוועד היהודי האמריקני, וזה פנה לראש הממשלה בעניינו. למרות יתרונותיו של דהן היו לראשי השלטון החדש שיקולים אחרים. המחווה כלפי הקהילה היהודית הייתה אמורה להרשים בעיקר את פטרוניה הבינלאומיים, לכן היה זה אך טבעי מבחינתם לפנות ישירות אל ראשי הקונגרס היהודי – שלנציגיהם היו קשרים עם ראשי המפלגות במרוקו – מבלי להתייעץ עם ראשי הקהילה ובלי לשתפם במגעיהם. המועמד הנגדי היה המשפטן מאיר טולדנו, עורך הדו שבועון הפרו ישראלי המובהק 'נוער' — Noar  שיצא לאור בצרפתית. טולדנו תקף מעל דפי עיתונו את דרישתו של ז'אק דהן להעניק מעמד של מיעוט לאומי לבני הקהילה ולתת להם זכויות ייחודיות. טולדנו אימץ את הגישה המקובלת במדינות מפותחות שבהן שולבו היהודים כאזרחים בעלי זכויות שוות ולא כבני מיעוט מוגן. הוא היה מהראשונים שתמכו בשילוב יהודי מרוקו בחברה הכללית, אך לא ויתר על אהדתו לישראל. בהדרגה חידד טולדנו את עמדותיו והדגיש את תמיכתו בהתערות יהודית גם בפוליטיקה המרוקנית. עמדות אלה, לצד קשריו עם ראשי הקונגרס היהודי העולמי, הפכו אותו למועמד אידאלי בעיני מפלגת אל־אסתקלאל. מי שתמך בעקביות בתנועה הלאומית היה ג'ו אוחנה שראה סתירה בין תמיכה בציונות לבין השתלבות במדינה המרוקנית העצמאית. הוא ראה בטולדנו אופורטוניסט המנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. העלאת שמו של אוחנה כמועמד הציתה סערה בקרב היהודים שטענו כי מי ששולל את עצם קיומה של הקהילה היהודית לא יכול לייצג אותה. אוחנה השתייך למפלגת אל־אסתקלאל, אך זו גילתה סובלנות כלפי המוסדות היהודיים אף יותר מאוחנה עצמו ולכן המפלגה לא הציעה אותו כמועמדה לתפקיד. חלוץ התמיכה בתנועה הלאומית המרוקנית היה בעיני חברי מפלגתו מרוקני מדי ופחות מדי יהודי.

המחווה כלפי הקהילה היהודית הייתה אמורה להרשים בעיקר את פטרוניה הבינלאומיים, לכן פנו ראשי השלטון ישירות אל ראשי הקונגרס היהודי.

מה יגידו נציגי הקונגרס?

 בחירת טולדנו נראתה ודאית. 15 מתוך 21 שרי הממשלה החדשה תמכו בו. מתנגדיו היחידים היו שרי המפלגה הדמוקרטית לעצמאות. הם הסתייגו מזיקתו למפלגת אל־אסתקלאל והעדיפו על פניו את חבר מפלגתם סם בן־אזרף או את ז'אק דהן. מי שהכריעו לבסוף את הכף לא היו ראשי השלטון החדש, לא ראש ממשלת צרפת ונציגיו בנציבות וגם לא מוסדות הקהילה היהודית אלא ראשי הקונגרס היהודי העולמי. לנציגם אלכסנדר איסטרמן היה מועמד אחר לכהונת שר. מטעמים דיפלומטיים הוא נזהר מלהביע את עמדתו בגלוי ושמר את זהותו בסוד. על אף שטולדנו היה נציג הקונגרס היהודי העולמי במרוקו ראשיו לא התלהבו מפנייתו ללאומיות המרוקנית ושמרו לו טינה על כך.

בזהירות דיפלומטית הם הביעו אי שביעות רצון עדינה ממועמדותו כל אימת ששמו הועלה על ידי ראשי השלטון. איסטרמן העדיף את ד״ר לאון בן־זקן, רופא שפעילותו הציבורית התרכזה במלחמה בשחפת ובניהול מוסדות רפואיים, על פני טולדנו שהיה אופורטוניסט לטעמו. בן־זקן דגל בזהות יהודית קהילתית מהולה בציונות מתונה לצד הפגנת אהדה פושרת לזכות המרוקנים למדינה עצמאית. הוא סירב להצעת ראשי התנועה הלאומית לחתום על המנשר לעצמאות שיזמה התנועה הלאומית בינואר 1944 ,ולאחר קבלת העצמאות הוא תמך בהשתלבות היהודים במרוקו כקהילה בעלת מעמד מיוחד שצרפת או מעצמה זרה אחרת תהייה ערבה לו. הוא טיפל בעניינים קהילתיים מבלי להצטרף לאף מפלגה, וכיבד את המסורת בפומבי למרות שהיה אתאיסט. בניגוד לטולדנו בן־זקן לא קרא להשתלבות בחברה המרוקנית ולא נטה לכיוונם של המהפכנים הלאומיים. ככל בני דורו הוא רחש אהדה לצרפת, אך תיעב את נציגיה במרוקו. בזכות עמדותיו – שלא היו קיצוניות לשום כיוון – העדיפו ראשי הקונגרס היהודי העולמי, מקורבי הארמון והשמרנים שבמפלגת אל־אסתקלאל את בן־זקן על פני טולדנו שזכה לתמיכת האגף המהפכני יותר של המפלגה בראשות מהדי בן ברכּה.

ראשי התנועה הלאומית וראש הממשלה המיועד פנו לאיסטרמן פעמים אחדות בבקשה שינקוב בשמו של המועמד שהקונגרס היהודי העולמי תומך בו לכהונת שר, אך הוא העדיף שלא להתערב בעניין. הוא וחבריו שמרו על ניטרליות, נמנעו מלנקוב בשמות והסתפקו בהערות כלליות על כישוריהם של המועמדים. הם השמיעו קולות של הסכמה כשהוזכר שמו של בן־זקן ושתקו כשהוזכר שמו של טולדנו, והרמזים המגומגמים הספיקו לראש הממשלה כדי להחליט כי לאון בן־זקן הוא המועמד המתאים לכהן כשר בממשלה. הפיצול היהודי נחשף הבשורה על צירוף לאון בן־זקן לממשלה התקבלה בשמחה במשרדי הקונגרס היהודי בשישה בדצמבר 1955 ,אך כבר למחרת השתנה מצב הרוח כשהתברר שבן־זקן סירב להתמנות לשר הדואר. הוא העדיף לשמש בתפקיד משמעותי יותר, כמו שר הבריאות או שר השיכון, וראש הממשלה שלא יכול היה לקבל את דרישתו ויתר על מועמדותו. לא נותר אלא לחדש את ההתמודדות בין דהן לטולדנו. מועמדותו של טולדנו נראתה שוב כמעט ודאית. כשהתברר לראשי הקונגרס שבן־זקן עומד בסירובו הם השלימו עם מועמדותו של טולדנו, שהיה עדיף בעיניהם על פני ז׳אק דהן, אבל השמועה על התנגדותם הראשונית לטולדנו נפוצה בחוגים הפרוגרסיביים של הקהילה ועוררה את הסתייגותם מטולדנו.

איסטרמן הכחיש בשפה רפה ומתפתלת את התנגדות הקונגרס, אך למרות בקשתו של ראש הממשלה המיועד מבַּארֶכּ בִּכַּאי שיצהיר בכתב על אי התנגדותו תשובתו הייתה מסויגת. הוא כתב כי אם הוד מעלתו רואה בעין יפה את מינוי מאיר טולדנו לתפקיד שר הקונגרס תומך בהחלטתו. בִּכַּאי וחבריו חשו כי אין לטולדנו תמיכה מספקת בקהילתו ובעולם היהודי, ולכן הם ביקשו מנציגי הקונגרס כי ישכנעו את בן־זקן לקבל את משרד הדואר. איש העסקים ד״ר יצחק כהן־אוליבר, ידידו של יורש העצר הנסיך מולאי חסן, נפגש לשיחה עם בן־זקן. בן־זקן הבהיר שאינו רוצה לכהן כשר בתחום שהוא אינו בקיא בו, אך כהן־אוליבר הזהיר אותו כי אם יסרב להצעה עלול להיבחר מועמד ראוי פחות שיגרום נזק לקהילה. אחרי פגישתם זימן בִּכַּאי את בן־זקן לפגישה שנערכה ברבאט ב־26 בדצמבר, ולאחר ששוחחו כשעה הסכים בן־זקן להיפגש עם המלך עוד באותו יום. בתו של בן־זקן סיפרה כי כשאביה שב לביתם שבקזבלנקה לאחר שנפגש עם המלך הוא אמר: הם הפילו אותי בפח. כך הוכרעה בחירתו של השר היהודי. הפובליציסט קרלוס דה־נזרי תיאר את התהליך המפותל שגרר הרצון למנות שר יהודי כשיקוף מדויק של הסחרור שאחז בקהילה היהודית לנוכח הנכונות לשלבה במעגל הפוליטי: אם הצטייר אחד המועמדים כמוביל, מיד נחתו מכל עבר מברקים ותיקים שהוכנו בחופזה. תחת עיניו הפקוחות של השלטון החדש התערטלה יהדות מרוקו, חשפה את חולשותיה ואת פצעיה הנסתרים, ופרסה בראש חוצות את יריבויותיה הפנימיות הנצחיות שלא משיגות דבר כשהן עוברות את תחום המושב הקהילתי Nesry De Carlo  Les Israelites marocains  a l'heure du choix

הבשורה על צירוף לאון בן־זקן לממשלה התקבלה בשמחה במשרדי הקונגרס היהודי, אך התברר שבן־זקן סירב להתמנות לשר הדואר.

מועמד וקוץ בו

ההתלבטות בין המועמדים חשפה את סבך הנאמנויות שבו היו יהודי מרוקו נתונים. כל מועמד ייצג זיקה מסוימת שהפכה אותו למועמד ראוי אך גם היוותה בעיה

ז׳אק דהן מזכיר מועצת הקהילות היהודיות בעל מעמד במוסדות היהודיים ובקיא בערבית ספרותית

אבל מזוהה מדי עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי

ג׳ו אוחנה פעיל במפלגת אל־אסתקלאל תמך בהיטמעות היהודים במדינה המרוקנית העצמאית

אבל היהודים התנגדו למועמד המתנגד לעצם קיומן של הקהילות

מאיר טולדנו עורך הדו שבועון הפרו ישראלי ׳נוער׳ תמך בהשתלבות היהודים כאזרחים מן המניין

אבל תמיכתו בלאומיות המרוקנית עוררה את התנגדות הקונגרס היהודי

לאון בן־זקן רופא ומנהל מוסדות רפואיים שנלחם בשחפת בעל עמדות ביניים בכל הנושאים שבמחלוקת

אבל סירב להתמנות לשר הדואר

שר בסבך הנאמנויות.

 בהודעה שמסר בן־זקן לעיתונות עם היבחרו נאמר:

להוד מעלתו סידי מוחמד הייתה הזדמנות להביע את אהדתו לבני דתי ולמרוקנים המוסלמים. מינוי שר יהודי הוא סמל חשוב. למעשה תיק זה נמסר ליהודי בתור מרוקני ולא לנציג היהודים במדינה זו (ג'ו גולן, "מרוקו 1956 ,"כתב יד, ארכיון אסתר גולן(. אחרי בחירתו למד בן־זקן ערבית ספרותית וחבש לראשו תרבוש אדום כשהשתתף בטקסים רשמיים. על אף שמונה בשל היותו יהודי הרי שבמהלך כהונתו היה עליו להלך בין הטיפות: לייצג את היהודים בלי לשדר שיש הבדל בינם לבין אחרים. כחודש לאחר מינויו, בינואר 1956 ,גילה בן־זקן השמרן אומץ לב וקיים פגישה חשאית עם עמוס רבל, יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית במרוקו, אך רבל התרשם שהשר עצבני ומפוחד. בן־זקן הסכים להמשיך במגעים בתיווכו של סם בן־אזרף ששיתף פעולה עם ישראל, אך התנגד להסתרת ההגירה מהשלטונות וציפה שישראל תלך בדרך המלך הדיפלומטית. הוא גם הציע כי הגורמים שיעסקו בהגירה בגלוי ובהסכמה לא יהיו זרים אלא יהודים ממרוקו. את הצעתו של רבל להקים אגודת ידידות של שתי המדינות דחה בן־זקן לעתיד והעדיף לא ללחוץ על ממשלתו להכריז הכרזות נוספות המבטיחות את זכויות היהודים, כיוון שהדבר גורם ליהודים לתהות למה מתפרסמות הכרזות כה רבות אם הכל בסדר.

השר בן־זקן הדגיש באוזני רבל כי אין לשלול את שילוב היהודים בחברה המרוקנית, וכי ההיבדלות של יהודים ממוסלמים היא תוצאה של השפעות חיצוניות. בפער בין הנאמנות למרוקו לבין הרצון להגר לישראל נתלה בן־זקן בהצהרתו של הנסיך מולאי חסן מינואר 1956 , שלפיה טבעי כי עיני היהודים תהיינה נשואות לישראל ועיני המוסלמים לקהיר – שבתקופת נאצר מיצבה את עצמה כמנהיגה של מדינות ערב – ואין בכך כדי להפריד ביניהם כאזרחים מרוקנים. השר הוסיף כי הוא אינו מעוניין בבריחה המונית, וכי ישראל צריכה להבטיח דלת פתוחה לכל הרוצים להגר בלי לפגוע ברצונם של המעדיפים להישאר. דברים אלה לא נעמו לנציג הסוכנות היהודית והוא דיווח עליהם למשרד החוץ בירושלים. לאחר שנבחר לשר הוזמן בן־זקן למפגש שארגן לכבודו ג'ו גולן בניו יורק בהשתתפות נשיא הקונגרס נחום גולדמן ושרת החוץ החדשה של ישראל גולדה מאיר. בן־זקן ציין באוזני שרת החוץ בסיפוק את עמדותיה המאוזנות של ישראל והוסיף כי הניצחון בסיני הגביר את ביטחונם העצמי של היהודים. בדבריו חילק בן־זקן את העולם הערבי לשני גושים – מדינות הליגה הערבית ובראשן מצרים, ומדינות צפון אפריקה הנוטות למערב. הפניית העורף למצרים באה לידי ביטוי גם בעמדת הארמון במרוקו. הנסיך מולאי חסן התראיין באותה עת לעיתון אמריקני ונשאל מה דעתו על גמאל עבד אל נאצר. תשובתו הייתה מפתיעה בחריפותה: אם הוא בחר ללכת בדרכו של היטלר, יהיה סופו כסופו של היטלר. בראשית יולי 1957 נפגש איסטרמן עם בן־זקן כדי להיוועץ בו בעניין הענקת דרכונים ליהודים שיאפשרו להם חופש תנועה. איסטרמן ציין כי בן־זקן הוא יהודי טוב בעומק לבו, ותיאר אותו כאדם רגיש, כן וישר הסובל מביישנות טבעית, אך הוא גם התרשם שלמרות ההערכה כלפיו במשפחת המלוכה השר לא מרגיש בנוח בממשלה. בין המוסלמים הוא חש זרות בשל היותו יהודי, ואילו ההנהגה היהודית מאשימה אותו כי הוא אינו מייצג כראוי את עניינם של היהודים. כשר בממשלה עליו לנהוג באופן אובייקטיבי כדי להימנע מהטענה שהוא מציב את האינטרס היהודי מעל לאינטרס המרוקני.

איסטרמן התרשם שהשר חש זרות בממשלה בשל היותו יהודי, ואילו ההנהגה היהודית מאשימה אותו כי הוא אינו מייצג כראוי את עניינם של היהודים.

הנהגה במבוי סתום

פרשת מינויו של השר היהודי בממשלה המרוקנית משקפת את הסבך שבו היו נתונים יהודי מרוקו לנוכח השינויים שחלו בארצם. הארגונים היהודיים הבינלאומיים פעלו ישירות מול השלטונות המרוקניים והתעלמו ממנהיגי הקהילה המקומית, וגם בין הארגונים עצמם התגלעו חילוקי דעות. כך למשל לאחר בחירתו של בן־זקן לא התאפק אלכסנדר איסטרמן, נציג הקונגרס היהודי העולמי, ושלח מברק לעגני לזכריה שוסטר מהוועד היהודי האמריקני שתמך בדהן. הוא הודה לו על מברק הברכה ששלח לבן־ זקן ולא שכח להזכיר לו את המאמצים הרבים שהשקיע ארגונו לטובת מועמדותו של דהן. גם היחסים בין הארגונים היהודיים לבין מדינת ישראל היו מורכבים. על אף שבמגעיהם עם השלטונות המרוקניים שימשו נציגי הקונגרס היהודי העולמי כשליחי משרד החוץ, הייתה יריבות בינם לבין גורמים ישראליים אחרים. בעיני ברוך דובדבני, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, מינויו של בן־זקן לשר היה צעד מעכב בהעלאת יהודי מרוקו לישראל: לדידם של ראשי הקונגרס היהודי העולמי היה בכניסת ד״ר בן־זקן לממשלה משום הישג גדול ליהדות מרוקו המרודה. בקצרה, הייתה זו דרך השתדלנות שקנתה לה פרסום בהיסטוריה היהודית )אליעזר שושני, 'תשע שנים מתוך אלפיים' חלק ב'(. למרבה האירוניה נציגי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו על בחירתו של בן־זקן לא שבעו נחת מעמדותיו, ולימים האשימו אותו שהוא מחויב לשלטונות המרוקניים יותר מאשר לגורמים היהודיים שהביאו לבחירתו. עם הזמן התאכזבו גם שלטונות מרוקו מבן־זקן הצייתן והעדיפו מנהיגים יהודים המייצגים את הקהילה ולא את המעוניינים להיטמע בחברה המרוקנית. בן־זקן, שהיה חסר זיהוי רעיוני או מפלגתי, היה מועמד של פשרה, ובחירתו מדגימה את המבוי הסתום שאליו הגיעה ההנהגה הוותיקה של הקהילה היהודית. ההנהגה המוסדית הישנה הייתה מזוהה מדי עם הצרפתים. ז'אק דהן ניסה להתאים את עצמו לשלטון החדש אחרי כישלונו להיבחר לשר, אך נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכיר מועצת הקהילות בראשית ינואר 1956 ,לאחר שטענו נגדו בעיתונות היהודית כי הוא שייך לעבר הצרפתי וכי יש לפתוח דף חדש. מחנהו של מאיר טולדנו – שסימל את הניסיון להיטמע בחברה המרוקנית העצמאית – נכשל במטרתו בשל שאיפתה של התנועה הלאומית המרוקנית לרכוש את אהדתה של יהדות העולם. ניסיון קצר מועד לכונן ארגון יהודי מוסלמי בשם אל־ויפאק – ההסכמה – עורר תקווה באשר לאפשרות לבנות חברה לאומית חדשה וליצור חיים בין דתיים משותפים, אבל בצל הסכסוך הישראלי ערבי יוזמה זו לא האריכה ימים. הציבור היהודי התלהב במשך תקופה מסוימת מהתקווה לעצמאות, אך לא התחבר לרעיונות ההיטמעות בחברה המרוקנית שייצגו מאיר טולדנו, ג׳ו אוחנה, מקס לב, מרק סבח ודומיהם. רעיונות אלה התאימו יותר ליהודים שחיו בחברה חילונית דמוקרטית מבוססת מאשר ליהדות מרוקו. השלטונות המרוקניים, ששאפו בשלב ראשון לקלוט את היהודים כיחידים בחברה המרוקנית החדשה, הבינו כי התנאים לא בשלו לכך והעדיפו את המועמד שסימל במידה רבה את החבל הדק שעליו התהלכה ההנהגה היהודית המרוקנית עד לחיסול הקהילה כמעט לגמרי בשנות השבעים.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי

רבי סעדיה אוזנקוט חי במאה החמישית והשישית מחכמי מראקש. חבר ספר ׳אגרת פורים' מעשה מגילת פורים בחרוזים שנדפס מכבר, תנצב״ה. מל״ר, ק׳ טור א׳.

רבי שלמה אוזנקוט נוסח המצבה: הח׳ הש׳ רבי שלמה אוזנקוט בן כה״ר רבי מאיר אוזנקוט, נלב״ע שנת התשל״ט (1939).

רבי יהודה אוחיון הא׳ (חתיכת שיש שקועה לתוך מבוך) נוסח המצבה: "ציון להאי גברא רבא חסידא קדישא ופרישא. אבן שיש מאירה. כמוה׳׳ר יהודה אוחיון י׳ לחו׳ אלול שנת ערב׳׳ה (1517).

שתי המצבות לעיל ר׳ מסעוד ור׳ יהודה ז׳׳ל, בודאי יעוררו תמיהה אצל הקורא, ואכן כן סביר להניח שהם מהמצבות של החכמים שהועברו לכאן מאתר הקבורה הקודם. חתיכות השיש לא נראה שהוחלפו, כתב החריצים על השיש נחקקו ע׳׳י אמן היודע את מלאכתו.

רבי יהודה אוחיון הב' נוסח המצבה: ׳׳אבן שיש מאירה, האי שופרא דבלי בארעא עין תדמע פתאום. איך נעצמו העיניים וכולם בוכים במר, על האי צורבא מרבנן. ביתו בית ועד לחכמים, כל חצות לילה על הזוהר של הקדוש ׳רשב״י׳ זלה״ה. והיה משלם שכר טוב ללומדים. רחים רבנן: ודברי תורה בביתו, יומם ולילה לא ישבותו. נושא ונותן באמונה על משמרתו, ואת ענווים ישכון. חסידא קדישא כמוה׳׳ר יהודה אוחיון זצ׳׳ל. ששה ימים לחו׳ אלול המרוצה, שנת תער׳׳ב (1912).

רבי יהודה בן דוד אוחיון נזכר במל׳׳ר, כאחד מחכמי מראקש במאה הששית. מקובל שהיה בימיו של מהר׳׳א פינטו זצ׳׳ל. ומוהר׳׳י מונסוניגו זצ׳׳ל, בספר קופת הרוכלים, שהביא דין אחד משמו של הרב הנז׳׳ל, ע׳׳ש. מל׳׳ר, מ׳׳ד טור א.

רבי יעקב אוחיון הא׳ נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כהר׳׳ר יעקב אוחיון ז׳׳ל, נלב׳׳ע ר׳׳ח ניסן שנת תקע׳׳ה"(1815). ובחיבורו ׳קול מבשר׳ של רבי משה רוזיליו, מזכיר אותו כאחד מחכמי הישיבה. וכתב שם: "בזמן שהיינו לומדים מם׳ ׳בבא קמא׳ בעמוד צ׳׳ב, נלב׳׳ע מקל תפארה חמיד ליבא הה׳ השלם והותיק, כהה׳׳ר יעקב אוחיון נ״ע מבני חבורתנו. עמיתי בתורה, בר״ח ניסן ש׳ תקע׳׳ח". "וכשהגענו לדף ס״ז, רבי משה רוזיליו כותב שגם הוא נפל למשכב. ומהשמים רחמו עלי, ודרשתי עליו בשבת. וכשהגיעו החכמים בישיבה לדף ס״ט בחודש אב שנת תקע״ז, נלקח ממנו ארון האלוקים, רבי יעקב בן דוד אוחיון ז״ל.״

רבי מרדכי אוחיון נוסח המצבה: ״המו״ץ מרדכי אוחיון איש מחמד עיניים/ אחד מהרמתיים /שפל ברכיים. נטע נעמן/ צנצנת המן/ צורבא דרבנן זקן ונשוא פנים תמים עם קונו. למד ולימד. דורש טוב לעמו וזה שמו הח׳ הש׳ הזקן הכשר כמוה״ר מרדכי אוחיון נלב״ע שנת תשכ״ו (1966).

רבי יהודה אוחנה מו״ה יהודה אוחנה ב״ר אלעזר זצ״ל, אחד מחכמי מראקש. חי בחצי הא׳ של המאה הו' נסע והתיישב בתונם. חבר מפר פרי מגדים, דרשות על התנ״ך ומגילות עדיין בכתבי יד.

רבי מסעוד אוחנה נוסח המצבה: ״צדיק כתמר יפרח״. כאן נח נפשיה של הח׳ הש׳ כמוה״ר מסעוד אוחנה זצ״ל. נלב״ע שנת יח״ש לפ״ק (1558).

רבי דוד אוחנונא נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כהר״ר דוד אוחנונה נח נפשו אחד בשבת, כ״ו אבר״ח שנת לראו״ת את פני לפ״ק (1877).

רבי יעקב אוחנונא נוסח המצבה: "כה״ר יעקב אוחנונא שנת תרפ״ו(1926).

רבי שמעון אוחנונא הא׳ נוסח המצבה: ״ציון להאי שופרא הח׳ הש׳ שמעון בן כה״ר יעקב אוחנונא. שנת התרמ״א לפ״ק (1881).

רבי שמעון אוחנונא השני נוסח המצבה: נתבש״ט שנת תר״ף (1920).

רבי אברהם אזולאי הרב הגדול המלוב״ן [= המלומד בנסים] כהר״א אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דלויה זצ״ל. חבר הגהות על ספרי האר״י ז״ל, ועל אוצרות חיים, ונדפסו מכבר. ושו״ת והגהות על ש״ע, נזכרו בברכ״י, או״ח סימן קנ״ט, ופירוש על הזוהר, ונדפסו קצת מביאוריו בספר ׳מקדש מלך' ידוע כחסיד ומקובל אלקי ובקי בקבלה מעשית, הוא כתב קמיעות לאנשים חולים. והגאון החיד״א זצ״ל, כתב עליו בשה״ג, שדבריו נשמעים בשמים ותפילתו אינה חוזרת ריקם. כי רגיל לכתוב בקמיעותיו יה״ר שתשלח רפואה לפב״פ והחולה היה מתרפא. ושמעתי מהרב המופלא חסידא קדישא מהרב רבי חיים בן עטר, שהיה מכירו כשהיה בא אליו חולה ומבקש ממנו קמיע היה לוקח פיסת ניר וכותב : יה״ר שתשלח רפואה לפב״פ ממחלתו א״ם [=אמן סלה] ותו לא.

בספר נר המערב, עמ׳ 160 הערה רעח, כתב: שהגאון החיד״א הגביל בטעות שנת פטירתו של כהר״א אזולאי לשנת תצ״ח״. ואומר הר״י בנאיים: ״ואני הכותב שאלתי את חכמי מראקש ואמרו לי, שנה שבה נתבש״מ הרב הנז׳ שנת תק״א ליצירה. וסימן המסור בידם הוא: ׳כי תשא את רא״ש בני ישראל׳ היא שנת תק״א. ומוסיף: ואינה ה׳ לידי פס״ד אחר וזמנו תפ״ו, וחתום בו מוהר״א הנז׳, עם כל חכמי המערב. ושם כתוב לאמור: נאם החותם פה תיטואן יע׳׳א. ויש עדות שהרב היה במכנאס בש׳ תפ״ד. ויש עדות אחת שהעיד הרב הנז׳ במכנאס על שליח כולל מהר״ר אברהם הלוי אשכנזי, שהוא ראה במכתב הכוללות שבידו, שהחותם נין ונכד להרב תיו״ט [= תוספות יום טוב], וחתומים בעדות הנז', שלושת הרבנים מוהר״ר משה טולידאנו ומוהריב׳׳ע [=רבי יהודה בן עטר] וכתבו שם שהרב הנז׳ ממראקש״, ע״כ. מל״ר, יא טור א.

במראקש מצאתי שתי מצבות הנושאות אותו שם בעלות שני תאריכים שונים, ואין להם כל דמיון למה שנכתב לעיל, תס״ז ותקצ״ג. זו של שנת תס״ז, נראה לי שהיא זו אותה מצבה שתיעדתי שנתיים לפני כן, רק הורידו לה הסוגרים שהיו לה מסביב שיפצו אותה מחדש ונתנו עליה לוח ציון. מבחינתי, לא היה מקום לטעות, כי זו היתה אותה מצבה הנמצאת ממש ליד החומה הדרומית שתיעדתי שנתיים קודם, והתאריך הרשום עליה היה תס״ז, וגם לתאריך הזה יש להתייחם בזהירות. ומה שנכון ובטוח הוא: שהיו במחצית המאה השישית שני רבנים בעלי אותו שם, ושניהם הלכו לעולמם בהפרש שנים מועט, אחד היה עם חבריו של הרב יצחק דלויה, זה שלפי הרי״ט טולידאנו נלב״ע בשנת תצ״א. וחבר פס״ד וכתבי יד שמקצתם הודפסו. והשני היה כהר״א אזולאי, תלמידו שנפטר אחרי תצ״א זצ״ל, שחבר הגהות על ספרי האר״י ז״ל שו״ת, והגהות על ׳שולחן ערוך׳, ופירוש על הזוהר. הרי״ט טולידאנו מוסיף: מספרים עליו שהיה מלומד בנסים ובקי בקבלה מעשית, וכמוהו תלמידיו רבי יעקב פינטו, ורבי ישעיה הכהן, זכרם לברכה. ר׳ אברהם השאיר ליקוטים מפירושו על הזוהר נדפסו בתוך ׳מקדש מלך׳ של תלמידו ר׳ שלום אבוזגלו בספר אוצרות חיים, ובשער שם כתוב: הני אשלי רברבי רבני וגאוני המערב חסידי קדושי עליון. כמורה״ר אברהם אזולאי זצ״ל, וכמוה״ר אברהם בן מוסא זצ״ל. מתושבי ע״ו בישראל מראקש יע״א. כמו כן ראה רבי אברהם בן מוסא מל״ר י׳ טור ג׳.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ'קו

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היתה העלייה ממרוקו לישראל קטנה יחסית. בשנים 1949-1947 קיבלה העלייה – שהתנהלה אז באופן בלתי לגלי אופי של יזמה פרטית ובריחה סטיכית, שבחלקה לפחות אורגנה או קיבלה השראה דרך שליחי המוסד לעלייה ב׳ ופעילים צעירים מקומיים. נוסף לבריחה ממרוקו דרך אלג׳יריה ומשם באניות העפלה בניסיון להגיע לחופי ארץ־ישראל עברו יהודים את הגבול מאזור אוג׳דה לאלג׳יריה, ומשם המשיכו למרסיי בדרכם לישראל. בשנים הללו הגיעו לישראל לפחות 12,000 יהודים מצפון־אפריקה, מרביתם ממרוקו.

לאחר משא ומתן ממושך בין שלטונות צרפת במרוקו ומשרד החוץ הצרפתי לבין נציגי הסוכנות היהודית והפדרציות הציוניות בצרפת ובמרוקו אפשרו הצרפתים, ככל הנראה בהסכמה בשתיקה של השלטון המרוקני המקומי(המח׳זן, שהתקיים מאז 1912 לצדו של השלטון הצרפתי הקולוניאלי), לקיים מנגנון לענייני עלייה, שיפעל בתוככי מרוקו בדיסקרטיות ויעביר עולים לישראל מנמל קזבלנקה ודרך מרסיי. הצרפתים הגיעו למסקנה שלא ניתן למנוע מיהודים לעלות לישראל. גם מדינת ישראל ומנגנוני העלייה והקליטה בישראל שאפו להסכם שיבלום את הבריחה הסטיכית ממרוקו, וזאת משום שחבלי הקליטה של העולים בארץ היו קשים מנשוא. עדיף היה לישראל לארגן יציאת יהודים מסודרת, המבוססת על מבדקי בריאות ועל הכשרת עליית נוער מאורגנת ובמכסות חודשיות מוגדרות לפי אפשרויות הקליטה, הן במחנות המעבר של הסוכנות היהודית והג׳וינט בצרפת הן בישראל. עם תום קרבות מלחמת תש״ח, תבוסת צבאות ערב במזרח התיכון והיחלשותה של הליגה הערבית הרגישו הצרפתים וגם השלטונות המרוקניים, שיציאת יהודים לישראל או לכל מקום אחר תתאפשר ללא תגובה נזעמת מקהיר ומדמשק. ראוי לציין שבאותה תקופה גם השלטונות המצריים, התימניים והעיראקיים נטו לאפשר יציאה חופשית. החל מאביב או קיץ 1949 התנהלה העלייה על ידי המנגנון החדש, שנקרא ״קדימה״, מרכזו היה בקזבלנקה ולו סניפים וועדות עלייה בכמה ערים מרכזיות ומחנה מעבר ליד קזבלנקה. העלייה ה״מסודרת״ התנהלה באמצעות שליחי המוסד לעלייה ב׳ ופעילים ציונים שגויסו במקום. ״קדימה״ היה כפוף למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ומשרדיה בירושלים ובפריס. בשנת 1952, עם פירוק המוסד לעלייה ב׳, הועברו סמכויות הניהול של ״קדימה״ ישירות למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

משנת 1949 עד נעילת שערי ״קדימה״ בקיץ/סתיו 1956 בידי השלטון המרוקני החדש התנהלה העלייה באופן כמעט חופשי. השליחים הישראלים הבולטים שעמדו בראש המנגנון היו ד״ ר ז׳אק גרשוני(1949), סמי הלוי (1949-51), יאני אבידוב (1951), זאב חקלאי (1952-55), עמוס רבל, מנדל וילנר, אריה אברהמי ויעקב חסן (1955-56). לצדם פעלו צוות המיון הסוציאלי וצוות רופאי משרד הבריאות שערכו את מיון העולים לפי קריטריונים של בריאות ומעמד סוציו־אקונומי. כמו כן פעלו בשטח שליחים של מפלגות ותנועות שונות. במיון העולים פעלו אנשי מחלקת העלייה וצוותי המיון (האחרונים הגיעו לשטח בראשית שנות החמישים) על פי הקריטריונים שלהלן, עם שינויים מסוימים במרוצת הזמן ובהתאם לנסיבות. 80% מן העולים צריכים היו להיבחר מקרב כמה קבוצות: מועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים; בעלי מקצוע עד גיל 35 ; משפחות שגיל המפרנס שלהן נמוך מגיל 35. אישור לעלייה ניתן למועמדים רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מישראל. 20% מכלל העולים יכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שיתלוו למשפחות שהמפרנס שלהן צעיר ובעל כושר עבודה, או שיידרשו וייקלטו על ידי קרוביהם בישראל. בשש שנות קיומה העלתה ״קדימה״ – גם באמצעות מנגנון ״עליית הנוער״ שבראשו עמדה מינה בלומנפלד – לפחות 90,000 יהודים מכל רחבי מרוקו: הן במרכזים העירוניים (קזבלנקה, מראכש, רבט, פאס, מכּנאס, סווירה וכו') הן מהרי האטלס ומכפרי הדרום והצפון. גם בטנג׳יר פעל משרד עלייה, וסייע בהעלאת יהודים מצפון מרוקו.

ירח הדבש בין ישראל למרוקו הגיע לקצו בראשית עידן מרוקו העצמאית ותהליך הדה- קולוניזציה. בין החודשים יוני-ספטמבר 1956 נסגר מפעל ״קדימה״. בתקופה זו הצליחה מדינת ישראל, בסיוע הקונגרס היהודי העולמי, בדרכי ערמה של השליחים שנותרו בשטח ואולי אף במתן שלמונים לשרים ו/או פקידים בכירים בממשלת מרוקו, לפנות מהמדינה אלפי עולים שעברו דרך מחנה המעבר. מסתיו 1956 ועד נובמבר 1961 נבלמה העלייה בידי שלטונות מרוקו. בשנים אלה נמשכה העלייה במתכונת מחתרתית בחסות ארגון ״המסגרת״, שפעלה בהשראת ״המוסד לביון ולתפקידים מיוחדים״ ומחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

לגוף זה, שעסק בעלייה החשאית, היו מטות בפריס (מטה מרכזי), במרוקו (מטה ״משואת״ בלשון המחתרת), בגיברלטר (״קדרון״ בלשון המחתרת), ונציגים במובלעות הספרדיות סיאוטה (״צ׳רלס״ בלשון המחתרת) ומלייה (״הלנה״ בלשון המחתרת), הקרובות לגבולה הצפוני של מרוקו, וכמו כן באלחסירס הספרדית (״דזירה״ בלשון המחתרת). פעולות העלייה החשאית בהברחת גבולות בים וביבשה ממרוקו (״משואת״ בלשון המחתרת) בהכוונת השליחים הישראלים ופעילים צעירים מקומיים בוצעו, בין היתר, דרך התחנות האלה: אלג׳יריה(״הראל״ בלשון המחתרת); נמלי הים והאוויר בקזבלנקה(״אירמה״ היה שמה של קזבלנקה בלשון המחתרת); טנג׳יר(״טעו״ בלשון המחתרת); תטואן(״אנטואן״ בלשון המחתרת)¡ המובלעות הספרדיות המוזכרות לעיל¡ דרום ספרד(אלחסירס, לפעמים מלגה); וגיברלטר(תחת שלטון בריטי).

בין המבצעים הימיים והיבשתיים החשובים היו ״מבצעי דג״ (ממרוקו לסיאוטה, בסיוע מבריחים ספרדיים. באחד המבצעים, בקיץ 1960, פתחה סירת מכס מרוקאית באש על ספינת המבריחים, ועצרה 28 עולים); ״מבצעי קו״ (מטנג׳יר לאלחסירס, באמצעות אניות מעבורת); ״מבצעי ליפ״ (מצפון מרוקו למלייה בים וביבשה באמצעות מבריחים ספרדים, ומשם לספרד וגיברלטר)¡ ״מבצעי אניטה/אניס״, באמצעות מבריחים מרוקאיים ביבשה מנאדור-טיוסטוטין שבצפון מרוקו למובלעת מלייה הספרדית. השימוש במבריחים היה חיוני, משום שלאלה היו לעתים קשרים משני עברי הגבול, והם ידעו איך לשחד קציני גבולות. אל אלג׳יריה יצאו היהודים מהגבול היבשתי בצפון־מזרח מרוקו באמצעות הרכבת לאוראן וקולומב-בשאר שבאלג׳יריה בדרכם לצרפת ולישראל. יהודים שיצאו דרך טנג׳יר ביבשה עברו משם לסיאוטה. אחרים עלו על מעבורת בטנג׳יר הישר לגיברלטר, או לגיברלטר דרך אלחסירס. המבצעים הימיים בסירות של דייגיס/מבריחים אורגנו מאזורי תטואן ונאדור שבצפון מרוקו. העולים הגיעו לנקודות שונות בחוף המרוקאי, במרחקים של מאות קילומטרים מבתיהם, נמסרו למבריחים, ואלה העבירו אותם בספינות למובלעות הספרדיות. משם, הודות לשיתוף פעולה של השלטונות הספרדיים, הועלו העולים על ספינות מעבורת לאלחסירס (לפעמים למלגה). ישנם רמזים שאנשי משטרה שנכחו בהפלגת ספינות המעבורת שוחדו על ידי ״המסגרת׳׳. העובדה שאחדים מהם כונו ״קנויים״ מחדדת את הסברה הזאת, אם כי מוקדם מדי להסיק מסקנות חפוזות בנדון. בתוך אזורים ספרדיים אלה קיבלו נציגי ״המסגרת״ במקום את העולים והסיעו אותם למחנה הסוכנות היהודית בגיברלטר. שם, בשיתוף פעולה עם השלטונות הבריטיים, הועלו העולים למטוסים בדרכם למרסיי ולנאפולי כשלב אחרון בעלייה לישראל. היו גם ״מבצעי אגוז״: הספינה ״אגוז״ הובילה עולים ממרוקו דרך מפרץ אל-חוסיימה ליד מלייה, וצלחה את הים התיכון לגיברלטר. לאחר תריסר הפלגות שקעה הספינה במצולות הים, וכל 42 העולים שעל סיפונה נספו. מבצע חשוב נוסף באביב-קיץ 1961 היה ״מבצע קוקוס״: האנייה ״קוקוס״, שגויסה על ידי ״המסגרת״, העבירה יהודים לגיברלטר לאורך החוף האטלנטי של מרוקו ממקום לא מרוחק מרבט. מאות יהודים הוברחו באנייה גדולה זו.

שלטונות מרוקו לא ראו בעין יפה את העלייה והשתדלו לבלום אותה, במיוחד בשנים 1960-1958, עת התקרבה מרוקו לליגה הערבית ולהשפעת הנאצריזם. פעילי העלייה החשאית התאימו את דרכי עבודתם לנסיבות המשתנות. לעתים הגבירו את הפעולות על ידי שימוש ב״דרכוני תוצרת״(ניירות מזויפים), ובמשך זמן רב הבריחו יהודים אל מעבר לגבולות ללא דרכונים. ״המסגרת״ הניעה את היהודים להרבות בבקשת דרכונים מהרשויות לאחר שהיה ברור שהמדינה סירבה לאפשר חופש תנועה. על ידי כך היוותה ״המסגרת״ קבוצת לחץ על השלטון. פה ושם יצאו יהודים עם דרכונים מקוריים, אולם נושא זה עדיין לוט בערפל.

לאחר אסון ספינת ״אגוז״ בינואר 1961 התנהל באירופה משא ומתן בין אלכס גתמון, מפקד ״המסגרת״ במרוקו, לבין השלטונות ברבט. משא ומתן זה הוביל בשלהי שנת 1961 להסכם המאפשר יציאה חופשית של היהודים ממרוקו, אם כי באופן דיסקרטי. עקב ״הסדר כספי״ בין ישראל למתקנים (לטובת האחרונים) סוכם שישראל, באמצעות ״היאס״ – ארגון ההגירה היהודי הבין־לאומי – תארגן את יציאת היהודים ״לקנדה ולמדינות אחרות״, חוץ מישראל. היעד הסופי של ״המהגרים״ היה ברור לכל הנוגעים בדבר. אנשי ״המסגרת״ הישראלים ושותפיהם המקומיים פעלו בחסות ״היאס״ בארגון ״מבצע יכין״. בעיצומו של המבצע, בשנים 1964-1961, הוצאו ממרוקו בטיסות לצרפת ובהפלגות לצרפת ולאיטליה, בדרך לישראל, כ-80,000 יהודים. אלה נוספו על 18,000 היהודים שהוצאו, רבים בחשאי, בעידן המחתרת בשנים 1961-1956, ועל 90,000 היהודים שיצאו באופן לגלי-למחצה בעידן ״קדימה״. המשא ומתן שפתח את שערי העלייה מחדש בשנת 1961 והנוכחות הישראלית הכמעט גלויה במרוקו של שנות השישים ואילך פתחו גם אשנב לקשירת קשרים מסועפים בין ישראל ומרוקו במישורים המודיעיניים והביטחוניים, קשרים שסייעו מאוחר יותר בתהליך השלום בין ישראל ומצרים. בצל שתי המלחמות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הצליחה ישראל לארגן יציאה של יהודים. מקהילה שמנתה כ-ססס,250 יהודים ערב הקמת מדינת ישראל נותרו במרוקו בשנת 1967 פחות מ-60,000.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites

  •  

DOCUMENT B

[Compte-rendu qui a été envoyé par Hertzl SHER à l'état-major à Paris]

Première révélation!

La deuxième traversée d'Egoz – 27-28.9.1960

  • Egoz a pris la mer de Gibraltar le 27.9.1960 à 12:30, le temps était beau et la mer était calme. Dans l'après-midi le vent commença à se lever. Selon le propriétaire du bateau, le vent qui souffle du côté de l'est ne gêne en rien la traversée en mer méditerranée (au détroit de Gibraltar la traversée serait un peu plus difficile).
  • Egoz revint le 28.9, à 13:15 avec 23 immigrants à bord. Suivant l'accord con­venu avec les autorités, j'ai amené un policier (l'officier de l'immigration) qui inscrivit les noms et le nombre d'immigrants qui étaient arrivés.
  • l'équipage était composé des mêmes personnes qui se trouvaient dans la pre­mière traversée.
  • Les immigrants, spécialement les femmes, étaient très fatiguées. Elles n’avaient pas mangé pendant toute la traversée et vomirent. Il faut préciser que les enfants s'étaient bien sentis.
  • Voici les détails du voyage tel que les a transmis Haïm Sarfati:

 14:15, un avion français a basse altitude a survolé quatre fois au dessus d'Egoz. Haïm est convaincu qu'il a vu le pilote  photographier le bateau. A 16:30, un avion anglais a photographié le bateau, lui aussi à basse alti­tude.

De 19:00 à 20:30, l'Egoz a été suivi par un contre-torpilleur français qui s'en est approché et a éclairé le bateau au moyen de puissants projecteurs. Du bateau, a été demandé (en parlant directement) en français d'identifier . Egoz. sa route et le but du voyage. Ils ont demandé à savoir exactement vers quel port ou lieu se rend l'Egoz. Haïm, qui a répondu aux marins du contre-torpilleur, leur a dit que le bateau a quitté Gibraltar et qu'il se dirige vers Al-Hoceima et que son but était de prendre des réfugiés juifs. Après cette explication, le bateau a été autorisé à continuer sa route.

Egoz est arrivé à sa destination afin d’embarquer les immigrants clan­destins. A 01:00, ont été aussitôt aperçus des signaux en provenance de la côte. L’embarquement dura environ une demi-heure. Le transfert  s'est terminé après trois voyages, y compris les valises.

Haïm a essayé de contacter la côte à l'aide de son poste radio M.K.6, mais  sans succès. Il n'en connaît pas la raison. Selon ses dires, il a commence a établir la liaison environ trois quarts d'heures avant qu'ils ne s'approchent de la côte.

Dans les environs il y avait beaucoup de barques de pêcheurs. Haïm ne pense pas qu'ils aient prêté attention à l'activité d'Egoz (c'est un senti­ment).

Les membres de l'équipage étaient fatigués du voyage et se sont plaint de la traversée difficile. D'autre part, le propriétaire du bateau a exigé de connaître la date de la prochaine sortie. Dès leur arrivée, ils sont rentrés chez eux en Espagne et demain j'aurai leur compte-rendu. S'il fallait juger en fonction de la réaction du capitaine avant la traversée, la conclusion serait que si nous travaillons à un rythme lent – une fois par semaine et avec un petit nombre d'immigrants – il serait obligé de trouver un autre travail. Même le propriétaire du bateau se plaint de la perte de bonnes journées de travail en cette période de l'année, il n'est pas certain qu'il y en aura de pareilles.

DOCUMENT D

[Traduit du document en hébreu. Nous possédons aussi la source en anglais]

Première révélation!

Les observations du capitaine de l'armée de l'air britannique sur le naufrage du Egoz (11.1.1961)

La situation météorologique pendant la nuit du 10 au 11 était ainsi qu'il est décrit ci-dessous:

Le vent – dans la région où s'est déroulé l'évènement, il y avait un vent nord- ouest, en direction de la côte de force 30-40 nœuds.

L'état de la mer – était difficile (agité).

Observations – la vue était de cinq miles marins.

Le temps – était brumeux.

A 10:30, le 11 janvier, à été reçu un appel au North Front, de la flotte royale qui annonçait qu'un bateau du nom de "Pisces" avait fait naufrage et qu'il était possible que 40 personnes aient perdu la vie. La localisation qui a été donné était 10 miles ouest de Cap Nuevo [signalé par un A sur la carte], A la suite de cet appel un avion a été dépêché dans la région, et un avion supplémentaire a décollé de North Front. Dans le même temps a pris la mer un bateau de sauvetage de la R.A.F.

A12:30, les deux avions sont arrivés au dernier lieu connu d'Egoz et ont commencé à effectuer des recherches de débris et de survivants.

Jusqu'à environ 13:00, rien n'a été trouvé, lorsque l'avion numéro 71 a distingué un homme qui s'éloignait d'un groupe sur la côte et faisait des signes avec ce qui ressemblait à une ceinture de sauvetage orange [signalé par un B sur la carte]. En conséquence des signaux de l'homme – et pour la raison que le pilote ait observé un courant vers l'est – le pilote de l'avion 71 a décidé de chercher dans la baie d'Al- Hoceima, lorsque à 14:07 ont été observés trois corps et des débris.

Aussitôt, le pilote a appelé à la radio l'avion 72. En mer, ont été observés trois corps et quelque chose comme une surface blanche qui ressemblait au couvercle d'une ouverture. L'avion 71 a dirigé un bateau de garde-côte marocain et aussi un bateau de pêche vers l'endroit [signalé par un C sur la carte]. Après que les bateaux susmentionnés sont arrivés sur le lieu, huit bateaux ont pris la mer du port Al-Hoceima et ont apporté leur aide pour le rassemblement des corps. Environ 12 corps ont été retrouvés dans la baie. Dans ce même temps, la mer était houleuse voire agitée. A 16:55, lorsque tous les corps ont été rassemblés, toutes les forces de sauvetage parties de Gibraltar ont été appelées à rentrer.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

 

המצב הפנימי במרוקו והעלייה

מקור:גנזך המדינה תצ/א'/2398

זאב חקלאי כ״ח אדר תשי״ג

מנהל משרד העלייה במרוקו(קדימה) בשנים] 1955-1952. נפטר בשנת 1964.]

15 במרץ 1953

לכבוד

ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון ירושלים.

ראש ממשלה נכבד,

הנני רואה חובה לעצמי לפנות עתה אליך באופן ישיר, מאחר שהנני משוכנע, כי יש להעמיד בדחיפות את בעיית העלייה הסלקטיבית מארצות צפון־אפריקה ובמיוחד ממרוקו (מקום בו הנני אחראי לעלייה) לבחינת נוספת בעקב התפתחות פוליטית מסוימת שחלה בארצות אלו ולאור הניסיון של השנה האחרונה.

ידעתי, ככל אחד בישראל, חרדתך להמשך העלייה לישראל ולאחר שהנני משוכנע, כי גורל העלייה ואף ־ אולי – גורל חלקים מסוימים של היהדות במרוקו תלויים במידה רבה בהחלטות שתתקבלנה על-ידך, הנני מבקש ממך לתת בדחיפות דעתך לבעיה זו.

לפני כשנה קיבלתי על עצמי הנהלת העלייה ממרוקו לפי כללי העלייה הסלקטיבית שנקבעו על-ידי המוסדות. גם אם לא השלמתי עם פרט זה או אחר מהחוקים החמורים של העלייה הסלקטיבית ידעתי הכרחיותם בשביל ישראל בתקופה זו ונסיתי לעשות הכול כדי לבצעם בתנאיה המורכבים של מרוקו.

ההכרח בעלייה סלקטיבית לגבי ישראל מנעה ממני להתריע בפומבי על הסכנות המחמירות הצפויות ליהדות צפון־אפריקה. ההתפתחויות הפוליטיות באזור זה הן אינטנסיביות למדי ואיש אינו יכול להיות בטוח (למרות השקט היחסי כיום) מה ילד יום לגבי היהודים. כן למדתי עד כה במשך שנה זו מתוך מראה עיני כי הניוון הכלכלי, הסוציאלי, אוכל בחלקים מסוימים של היהדות בכל פה ואין להעלות על הדעת כי נשלים עם כך לתקופה ממושכת ולא נעלהם לישראל ־ הפתרון היחיד להצלתם מנוון זה. ומצד שני גם תהליכי ההתבוללות ומגמות ההשתרשות בכלכלה ובחברה הצרפתית-מרוקאית (ולאחרונה גם אמריקאית) עלולים גם הם לקרוע מאתנו חלקים בריאים ומבוססים יותר של היהדות הזאת. אסור לנו להשלות עצמנו כי היהדות הזו (שהיא ברובה הגדול קשורה כיום בנימי נפשה למדינת ישראל) תשאר עמנו אם המוצא לקשר זה לא יתבטא בעלייה וישאר ערטילאי. גורל חלקים

גדולים ממנה עלול להיות דומה לזה של מרבית יהודי צרפת – התבוללות והתרחקות מן הרעיון הציוני. זה כמובן מחייב אותנו להחדרת ההכרה העברית הישראלית בכתלי בית הספר היהודי, במיוחד באליאנס, להגברת ההסברה הציונית ועוד.

במשך שנת 1952 עלו ממרוקו לישראל – על אף הפעולה הגדולה שפתחנו כאן ־ 5,000 איש, מהם כ-1,200 ילדי עליית הנוער, 700 צעירים והשאר בני משפחות. כדי לאשר להסיע חמשת אלפים איש אלה טיפלנו בכל רחבי מרוקו ב-16 וחצי אלף איש, אשר רצו גם הם לעלות ונפסלו לעלייה בגלל חוקי העלייה הסלקטיבית, אם מבחינה סוציאלית או מבחינה רפואית. חשוב לציין, כי אין פירושו של דבר, כי 11 וחצי אלף איש אלה נמצאו כולם פסולים. רק חלק קטן מהם נפסל, אבל על־ידי זאת בוטלה עלייתם של הנלווים אליהם.

אינני רוצה להכביד עליך בפרטים איך מבוצע עניין מורכב זה של העלייה הסלקטיבית בין יהודי מרוקו הצרפתית והספרדית, הפזורים בכ-150 נקודות יישוב (ערים, עיירות, כפרים), בין יישוב ערבי, בחלקם הגדול באזורים צבאיים על פני שטח כשטחה של צרפת, אבל אני חייב לשם ביסוס והבהרת הצעותי שאציע אותן בסוף מכתבי זה לשרטט לך בקווים כלליים איך מבוצעת העלייה הסלקטיבית.

תחילה קובעים במקום מגוריהם אם משפחה הרוצה לעלות מתאימה לעלייה מבחינת הרכבה הסוציאלי (גילם, מספר המפרנסים, מקצועם וכו'). אחר-כך משפחה זו צריכה להגיע למרכז בו מצאנו רופא – לרוב צרפתי, גוי – העושה עבודה בשבילנו, הצלחנו לקבוע 12 מרכזים כאלה. במרכזים אלה עוברים המועמדים לעלייה בחינות רפואיות שלמות ככל האפשר. מאחר שברוב הכפרים אין לא רופא ולא מכונת רנטגן – כל העולים הבאים לבדיקות למרכזים אלה חוזרים לאחר הבדיקות למקום מגוריהם במרחק של 30 – 100 – 150 – 200 ק״מ ויותר – וזאת באזורים צבאיים. כרטיסי הבריאות שלהם נשלחים למרכזנו בקזבלנקה והרופא הארץ־ישראלי קובע אם הם ראויים לעלייה או לא – בהתאם לחוקים הרפואיים שנקבעו על-ידי משרד הבריאות בישראל. במקרים מפוקפקים פונים להחלטה למוסדות בארץ והדבר אורך זמן רב עד לאישורם.

המחנה המרכזי שלנו ליד קזבלנקה יכול לקלוט עד 800 איש, אליו באים העולים, שאושרו לעלייה, לשם סידורים פורמליים הקשורים בנסיעתם ולשם ריפוי מטרכומה – מחלת עיניים – המחלה העיקרית בה נגועים מרבית העולים שמבחינות בריאותיות אחרות נמצאים ראויים לעלייה. כדי להיות בטוחים שאנו מעלים אלמנט בריא לישראל ושלא נעשו טעויות או ״רמאויות״ – עוברים העולים שוב במחנה שלנו, בדיקות נוספות. בממוצע זקוקים העולים כיום ל־3 חודשים ריפוי מטרכומה גם באמצעות התרופות החדישות ביותר. אם נמשיך בדרך זו – אומר החשבון הפשוט שנוכל להעלות כל 3 חודשים 400-350 איש בלבד. המחנה שלנו מלא כל הזמן ומאות רבות שאושרו על-ידינו מבחינה סוציאלית ורפואית מחכים לעתים חצי שנה ויותר במקום מגוריהם, כדי להתקבל למחנה לשם ריפוי והסעה לישראל. מחובתי להעיר, כי למרות כל המאמצים שלנו לא אורגן באופן יעיל ריפוי מטרכומה במקומות מגוריהם ואין גם סיכוי שהדבר יבוצע בקנה מידה רציני במרבית המקומות הקטנים בגלל חוסר ברופאים, אחיות וכו׳ וגם מפני שהם נשארים לגור בתנאי מגוריהם הבלתי היגייניים (וכידוע טרכומה נחשבה בעיקרה למחלה הנובעת מתנאים בלתי היגייניים). אם ננהג בדרך זו גם להבא נוכל להעלות מספר זעום של עולים על אף שגם כיום יש אלפים רבים של מועמדים בריאים (מחוץ לטרכומה) התובעים עלייתם.

הדבר דורש את תיקונו המידי, במיוחד לאור ההתפתחות האחרונה גם מבחינה פוליטית-חיצונית – דהיינו: יחסם של הצרפתים לעניין העלייה.

בשבועות האחרונים חל שינוי לרעה ביחסם של הצרפתים לעבודתנו. עד עתה היה מצדם יחס אוהד לעבודתנו; לא הופרענו על-ידם ואף נעזרנו למרות שאנשי ה׳איסתיקלאל׳ [המפלגה הלאומית המרכזית שדגלה בעצמאות מרוקו משלטון הצרפתי-הספרדי הקולוניאלי. נוסדה בשנת 1944]וחצר הסולטן רואים כמובן את עבודתנו בעין רעה. היו לנו קשרים טובים עם רחבי מרוקו. לאחר מאורעות דצמבר במרוקו חרדים הצרפתים לעתידם הם שוקלים מחדש אם לא כדאי להם להפריע לעליית יהודים – מיעוט הנראה להם – באופן טבעי – כאלמנט שיש לסמוך עליו כיום ולעתיד יותר מאשר על המוסלמים. זאת ועוד: גם על הצרפתים גובר לחץ הערבים המתנגדים (אם כי עדיין לא באופן אקטיבי ביותר) לעליית יהודים מתוך נימוקים שונים. הדברים האלה נאמרו באזני באופן הגלוי ביותר על-ידי הפקידים האחראים ביותר של השלטון הצרפתי כאן. על כך יש להוסיף גם התנגדות מסוימת של חלקים קטנים של היהודים המקומיים מתוך גישה של ״מה יהיה לגבי הצרפתים או הערבים, והעושים פעולתם בכיוון זה בסתר נגדנו״. אין גם לדעת כמה זמן ישררו עוד יחסי שלום בין היהודים והערבים, אבל אף אם נניח, כי הם יתמידו עוד זמן ממושך, יש לקחת בחשבון כי הצרפתים יגבירו לעתיד לבוא את התנגדותם לעלייה ויש בידיהם להקטינה (בתנאי העלייה הסלקטיבית) ולהביאה לידי מספר זעום ביותר.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים

ד. הדפסת ספרים ומכירת־ספרים על־ידי שלוחי א״י

כבר אמרנו בפרקים הקודמים, שבני הגולה שנתנו לשלוחים תרומות ביד נדיבה, קיוו גם לקבל מידם משהו שיעלה על זכרונם תמיד את ארץ־ישראל ואת השליח הבא מכוחה, משהו מוחשי שיקשר אותם לארץ־ישראל. שלוחי ארץ־ישראל לא זה בלבד שראו הכרח לעצמם לספק תשוקה זו, אלא אף הם מצדם היו מעונינים ליצור קשר זה בין בני־הגולה וארץ־ישראל. קומץ עפר מא״י, או ציור מקום קדוש בא״י, או תפלה מא״י, או ספר מארץ־ישראל — עשויים היו להכריז על קיומה של הארץ וצרכי תושביה ולחבב את א״י על בני הגולה יותר ממאה דרושים. לפיכך הרבו שלוחי א״י להשאיר אחריהם זכר לשליחותם. ואחד האמצעים לכך היתד. הדפסת ספרים והפצתם.

זאת ועוד אחרת: רוב שלוחי ארץ־ישראל חכמים היו ומחברי־ספרים, וככל מחבר השתו­קקו להפיץ את מעינותיהם חוצה, בארץ־ישראל לא יכלו למלא תשוקתם זו, כי עד אמצע המאה התשע־עשרה לא היה קיים בית־דפוס בא״י(מלבד בית־דפוס קטן שהיה קיים בצפת במשך עשר שנים, שנות של״ז—שמ״ז [1677—1687]). הם השתמשו איפוא בשעת־הכושר של יציאתם לארצות שבהן היו מצויים בתי־דפוס גדולים כדי להדפיס את חיבוריהם. ויש שעצם התרצותם לצאת בשליחות ולקבל על עצמם עול נדודים, היתה מפני שעל־ידי כך ניתנה להם האפשרות להדפיס את חיבוריהם. ואין צורך לומר, שהשליחות שימשה גם אפשרות עצומה להפצת הספרים על פני שטחים נרחבים, ללא הוצאה יתירה אלא אגב מסעי הש­ליחות. אגב שליחותם מצאו גם נדיבים שקיבלו על עצמם את הוצאות ההדפסה. וכן שימשו הספרים אגרת־המלצה שאין נאה הימנה למחבריהם. הפצת הספרים שימשה לשלוחים גם מקור הכנסה צדדי, בלי לגרום נזק לשליחות, כי כבוד המחבר הגדיל גם את כבוד שליחותו.

לפיכך אנו מוצאים שלוחי ארץ־ישראל מדפיסים ספרים הרבה בדרך־שליחותם, עד שניתן לומר, שרוב ספרי חכמי ארץ־ישראל נדפסו בדרך שליחות מחבריהם או אגב שלי­חותם של זולתם.

הספרים שהדפיסו שלוחי ארץ־ישראל היו חיבורי עצמם — בין חיבורים שכתבו בשבתם בארץ ובין חיבורים שכתבו בדרך־שליחותם — חיבורי אבותיהם׳ ספרי חכמי ארץ־ישראל, כתבי־יד של ראשונים שנמצאו בגנזי ארץ־ישראל, כתבי־יד של ראשונים שמצאו בדרך- שליחותם וספרים שיש בהם לחבב את א״י, כגון ספרים על מעלות א״י, מנהגי א״י וספרים שבהם מתוארים קברי צדיקים ומקומות קדושים בא״י.

הכנות להדפסה

הכנות השליח התכונן להדפסת הספר עוד לפני צאתו לדרך, והשתדל לקבל הסכמות מידי חכמי א״י. עתים מקבל השליח הסכמות גם מרבני הגולה החשובים בעברו דרך קהילו­תיהם. הסכמות אלה משמשות לו, כמובן, גם המלצה לעצמו ולשליחותו. בבואו להדפיס את הספר, אין הוא שוכח את שליחותו, אלא אדרבה, משתמש בו כדי להזכיר את שולחיו ואת שליהותו. בהקדמתו הוא מתאר את תולדותיו ומאורעותיו, את הישוב ומצוקתו והרפתקאותיו, ומביע תודתו לקהילות ולנדיבים שקיבלוהו בסבר־פנים במקומות שבהם כבר עבר, ומזכיר במיוחד את הנדיבים שסייעו לו להדפיס את הספר.

בשער הספר ובהקדמה הוא מדגיש שהספר נדפס בדרך־שליחותו, ויש שמדגיש שהספר גם נתחבר בדרך־שליחותו. כך, למשל, מעיר שליח אחד על ספר, שנכתב ״בהיותי נע ונד בחו״ל בשליחותייהו דרבנן תקיפי מעה״ק ירושלם ת״ו מעיר לעיר וממדינה למדינה ועם כל זה לא נמנעתי מלעסוק בתורה״.

ר׳ יצחק דוד ן׳ רבי, שליח ירושלים בפולין, שהביא לדפוס שני ספרים מאת חכמי א״י, במעזירוב ובקארעץ, בשנות תקס״ג—תקס״ד (1803—1804), מדגיש את שליחותו בהקד­מותיו שבהן הוא חותם: ״אנא זעירא דמן חברייא מקרתא קדישא דירושלים תוב״ב, ואזיל נע ונד כאשר ינוד הקנה לדפוק על פתחי נדיבי עם אלהי אברהם למען יכמרו רחמיהם על עם ה׳ השוכן בציון, החותם בדמעה משתוקק ומצפה לחזור על מכון הר ציון ועל מקראיה להגות בתורת ה׳ ולעבדו בלב תמים כל עוד נפשי בי״.[ ארבע מאות שקל כסף לר׳ חיים ויטאל, קארעץ תקס״ד, בהקדמת המביא לדפוס].

הגהת הספרים

מאחר שלא יכול היה השליח לשהות במקום הדפום במשך כל ימי ההדפסה, כי אין לו הדרך לשליחותו, מינה אחד מחכמי המקום למגיה ולמשגיח על ההדפסה, והוא עצמו חוזר למקום הדפוס עם סיום פרק בשליחותו. ר׳ שבתי באר, שליח ירושלים, שהדפיס בויניציאה בשנת תל״ד (1674) את קובץ־תשובותיו בשם ״באר עשק״ מתנצל בסוף הספר על ההדפסה הגרועה, בנימוק שהמחבר ״מטפל בשליחותו וזה גרמה לו שלא יכול להמצא על המלאכה ליפותה כפי כוונתו״. — ר, רפאל יוסף ן׳ רבי, שליח ירושלים באיטליה בשנות תקמ״ב—תקמ״ו (1782—1786), שהדפיס בליוורנו בשנת תקמ״ו את ספרו ״דרך המלך״ על הרמב״ם, מוסר מודעה זו: ״אנכי בדרך נחני ה׳ בשליחותייהו דרבנן תקיפי ארעא… ירושלים…

מגיד…צרת הבת ירושלם… ומדי עוברי פה… ליוורנו…הציקתני רוח בטני למען דפוס מעט אשר היה לפני… ויען כי לא יכול יוסף להתאפק להתעכב פה העירה לעמוד על מלאכת הדפום… מסרתי זה כתב ידי ביד אחד מאוהבי הנמצא בזה… ״ — ר׳ יהושע מק״ק סמאטריץ, שליח החסידים שבגליל, שהדפים בלבוב בשנת תקנ״ו (1796) את הספר ״דרכי צדק״ הנהגות בחסידות לר׳ זכריה מענדל מיערסלב, מודה בהקדמתו למגיה על ״שטרח ויגע להדפיס הספר הזה, כי לא היה לי פנאי שלא למעול בשליחותי״. — ר׳ יצחק פרחי, שליח ירושלים בתורכיה, שהדפים בקושטא בשנת תקפ״ט (1829) את ספר־דרושיו ״זכות הרבים״, מצטדק בסוף הספר על טעויות הדפום ״כי מלאכתי נעשית ע״י אחרים יען הייתי מסובב נתיבות בשליחותייהו דרבנן קדישי״.

בהפצת הספרים הלכו השלוחים בדרכים שונות. היו שלוחים שאספו חותמים על הספר לפני ההדפסה, ויש שמכרו את הספר בדרך שליחותם, ויש שחילקו את הספר בתורת מתנה לנדיבים. ר׳ חזקיה די סילוא, שליה ירושלים באירופה בשנות תמ״ח—תנ״ב (1688—1692) הדפיס את ספרו המפורסם ״פרי חדש״ בסוף ימי שליחותו באמשטרדם על יסוד חתימה. בהקדמתו לספר הוא כותב: ״וכמה הרפתקי דעדו על האי גברא שעברתי, צרות צרורות הקיפו להבת ירושלם… ולילך בשליחותם נקרא נקראתי, ולהשתדל בעדם נשאול נשאלתי, ולדרישתם ולבקשתם נדרוש נדרשתי, ומכל עסקי וטרדותי מיד פניתי, ולעשות רצונם חפצתי, ובזריזות גדול גזדרזתי, ודרך מצוותם רצתי, אצתי ולא התמה­מהתי, ולשליחות פראנקיאה על מנת לחזור יצאתי, וביכורי כל מראשית כל פרי האדמה לקטתי, משבעה מינים שנשתבחה בהן א״י בידי לקחתי [כלומר, חידושי־תורתו]… ויהי כי ארכו לי הימים אשר בשליחותי…עד אשר פה אמשטרדם… הגעתי, ומק״ק ספרדיים המפואר אשר פה דורונות וכבוד גדול נתכבדתי, וכשעלה בדעתי להדפיס קונטרס זה אשר בארתי…ביד כל אדם יחתום קצת ספרים על שמו מספרי זה שחברתי…וגם עלינו לשבח… לאחינו שבליגורני ופלורינציאה שגם הם סייעוני בנדרים ונדבות… וגם… לרבות… אחינו שבלונדריש…״

ר׳ שמעון בכר יעקב, שליח צפת באירופה בשנות תנ״ד—תנ״ח (1694—1698) הביא לדפוס בדרך־שליחותו בפראנקפורט־דאדרה בשנת תג״ו את הספר ״יפה ענף״ על מדרש חמש מגילות לר׳ שמואל יפה אשכנזי על־פי כתב־יד שמצא בדרכו, ובהקדמתו, שבה הוא מרצה בפרוטרוט על שליחותו, הוא מספר שבקהילות ביהם ״מלבד נדבתם שעשו לשם עה״ק צפת ת״׳ו חייבו עצמם ליקח ממני כמה ספרים״.

ספרים מתנה לנדיבים-ר׳ שאלתיאל ב״ר אברהם, שליח צפת באיטליה, הדפים בליוורנו בשנת תקפ״ז (1827) את הדרושים שדרש בדרך־שליחותו, וקרא לספרו בשם ״ריוח והצלה״ על שם שהצליח להינצל מידי שודדים שלקחוהו בשבי ליד שאלוניקי, ובהקדמת הספר הספר סיפר את דבר קאותיו והודה לנדיבי ערי איטליה שהטיבו עמו. על השער הוא כותב: ״זאת נחלת עבדי ה׳ משוט בארץ ומהתהלך בשליחותייהו דרבנן קדישי מצפת״. את הספר חילק בין הנדיבים, ור׳ מרדכי שמואל גירונדי אב״ד פדובה כותב עליו: ״זכיתי לקבל פניו היקרות ולהתבסס מתורתו ימים רבים, והניח לי לזכרון ספרו הנחמד ריוח והצלה,..״

ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שליח טבריה בתורכיה ובאיטליה באמצע המאה התשע־עשרה הדפיס בליוורנו בשנת תר״ג (1843) את ספרו ״אמת ליעקב״, מפתח לספרי ר׳ חיים ויטאל, ובשער הספר הוא מכנה את עצמו ״זעירא מאנשי ירושלם עה״ק תובב״א וצעיר המשתלח בשליחותייהו דרבנן… טבריא״. בהקדמה הוא מתאר את תולדותיו והרפתקאותיו, ומודה לכל ״הרבנים ופקידי ארץ ישראל וגבירים ובעלי אכסניא נאה שבכל ערי טורקיאה וערי פראנקיאה שעברתי מהם… אשר גמלוני כל טוב״. ואף הוא חילק את הספר בין הנדיבים, ומצאתי טפסים רבים של ספר זה עם הקדשות מיוחדות לנדיבים בכתב־ידו.

אף שלוחים שלא היו מחברי־ספרים ולא הדפיסו ספריהם של אחרים, רגילים היו ליתן למזכרת בידי נדיבים ספרים חדשים שקנו בדרך־שליחותם. כך אנו מוצאים את ר׳ עובדיה ב״ר ישכר בער, שליח עדת האשכנזים בירושלים, מוסר בשנת ת״ס (1700) בידי נדיב אחד את הספר ״דרכי נועם״ שאלות־ותשובות לר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים, שנדפס ארבע שנים לפני כן, בויניציאה בשנת תנ״ו (1694), וכותב על הספר בכתב־ידו הקדשה בלשון זו: ״אני ח״מ [חתום מטה] שלוחא דרחמנא מירושלים ת״ו באתי לכאן לבית הגביר הנכבד האלוף המרומם הקצין הר״ר שמעון בן הקצין מהר״ר יקותיאל מ״ץ, ועשה אתי עמי טובות

ועם ק״ק אשכנזים אשר בירושלים להנאתם בסיועה מתנה יפה, ונתתי לו זה הספר למתנה לזכרון ולחיבה יתירה. חתמתי היום יום ד׳ וח״י למב״י אחרי קדושים ית״ן לפ״ק, עובדי׳ בלאאמ״ו הרב המאור הגדול מהר״ר ישכר בער שליט״א, אשר אני שלוחא דרחמנא ומהולכי גולה מירושלים תוב״ב״.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים

אַדִּיר לֹא יָנוּם, בָּרוּךְ לֹא יִישָׁן, גָּדוֹל לֹא יָנוּם,- אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-בקשה מס 5 כרך א'

 (5) — בקשה — ע׳׳ס א״ב

אַדִּיר לֹא יָנוּם, בָּרוּךְ לֹא יִישָׁן, גָּדוֹל לֹא יָנוּם,

דָּגוּל לֹא יִישָׁן / ; הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

 

הָדוּר לֹא יָנוּם, וָתִיק לֹא יִישָׁן, זַכַּאי לֹא יָנוּם,

חָנוּן לֹא יִישָׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

 

טָהוֹר לֹא יָנוּם, יָחִיד לֹא יִישָׁן, כַּבִּיר לֹא יָנוּם,

לָעַד לֹא יִישַׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

 

מֶלֶךְ לֹא יָנוּם, נוֹרָא לֹא יִישָׁן, סוֹמֵךְ לֹא יָנוּם,

עוֹזֵר לֹא יִישַׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

 

פּוֹדֶה לֹא יָנוּם, צַדִּיק לֹא יִישָׁן, קָדוֹשׁ לֹא יָנוּם,

רַחוּם לֹא יִישָׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

שַׁדַּי לֹא יָנוּם, שׁוֹמֵר לֹא יִישָׁן, תָּמִים לֹא יָנוּם,

תּוֹמֵךְ לֹא יִישָׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

כנפי שחר

עניו — מתיחס לברואיו בחביבות וענוה. פודה — מציל מצר. צדיקיו — יראיו ומקיימי מצותיו, ״ישראל״. קדוש — נעלה, נשגב. רחום — רחמן, מלא רחמים. שנאניו — שנונים, או: נאים ושאננים, ״מלאכים״. תמים — תמים רעים, סמל השלמות. תומך — סומך, עוזר. תמימיו — הולכים בתמים, ישרים ונאמנים, ״ישראל״.

אדיר… — כל מלות התואר בוארו לעיל מס־ 4. לא ינום — אף תנומה קלה. גם לא יישן — וכל־שכן שלא יישן שינה עמוקה.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר-פניה של זאב חקלאי אל ראש הממשלה-בן גוריון

לכבוד

ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון ירושלים.

ראש ממשלה נכבד,

המשך מהודעה קודמת

כיום יושבים במרוקו הצרפתית והספרדית 250-225 אלף יהודים. מהם כ-30-25 אלף בכפרים, השאר בערים גדולות וקטנות. מרבית תושבי הערים יושבים עד עתה ב״מלח״ – גטו. תנאי החיים של היושבים ב״מלח״ ובכפרים הם ירודים ביותר. הדברים ידועים ולא אחזור עליהם.

לעומת השנה-שנתיים הראשונות לאחר הקמת המדינה פחת במידה מסוימת הרצון לעלייה אצל חלק מיהודי מרוקו. הסיבות לכך: הידיעה על הקשיים בקליטה בארץ, ״פרוספריטי״ מסוים כאן שמקורו בהגברת הפעולה הכלכלית של הצרפתים ושל האמריקאים הבונים כאן בסיסים גדולים, המספקים עבודה בכמה אזורים לצעירים, לבעלי מקצוע, ופרנסה לסוחרים, קבלנים וכו׳. התנאים והכללים של העלייה הסלקטיבית המונעת מאלפים עלייתם, הקשיים הרבים בהם נתקלים בני משפחה הנדרשים על־ידי בניהם או קרובים בישראל, אם בגלל כך שהדורש בישראל אינו ממלא את תנאי הקליטה ואם בגלל כך שהנדרשים הנמצאים כאן אינם מתאימים מבחינה בריאותית (והנני מתיר לעצמי להגיד לאור הניסיון, כי במקרים רבים יש גישה בלתי נכונה ונוקשה יתר על המידה מצד מוסדות שונים בארץ), פעילות ניכרת של מוסדות סוציאליים וחינוכיים שונים כאן, הנותנת סיפוק לחלק קטן והמעוררת תקוות מסוימות אצל חלקים אחרים (להסברת הסיבה האחרונה: השלטונות הצרפתים החלו לבנות בתים מחוץ ל״מלח״ —   ועשרות משפחות יהודיות החלו לצאת מן ״המלח״; מוסדות ג׳וינט ואוזע –

 הגדילו תמיכתם לעניים, מחלקים אוכל למחוסרי יכולת במספר בתי-ספר וכו' ).

הסיבות הנ״ל ואחרות הפחיתו במידה מסוימת את הדחיפה לעלייה, אבל עדיין יש אלפים הרוצים בעלייה, ואם כי אצל מרביתם המניע העיקרי לעלייתם ־ רצון לתקן מצבם הסוציאלי-כלכלי – הרי תהא זו טעות לחשוב, כי דווקא הם האלמנט החלש ביותר שקליטתם בישראל תהא יותר קשה.

היהודים התובעים עלייתם במיוחד הם יושבי הכפרים, ביקרתי בחלק גדול מהם. בהשוואה ליהודים יושבי ה״מלח״ או מחוץ לכתליו בעיירות ובערים, הרי אין ספק כי הם מהווים כיום האלמנט המתאים ביותר לעלייה. מצב בריאותם הכללי (מחוץ לעניין הטרכומה והגזזת – מחלות הניתנות לריפוי) טוב יותר מאשר זה של יושבי הערים והגטאות. מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים והולכים עשרות רבות של ק״מ בסביבה, למספר מהם יש מושג מה בעבודת האדמה ונכונות לעבור לחיי עבודה ועמל בישראל. מצבם בין הגויים (או בלשונם הם בין ״אומות העולם״) הוא עדין ביותר. כאמור לעיל, היום שורר שקט, אבל איש אינו יודע מה ילד המחר והם חיים באי ודאות זו ובפחד ותלויים בחסדם של פקידים צרפתים גבוהים ונמוכים. מרבית הכפרים נמצאים באזורים צבאיים. הולך וגובר התהליך של הוצאת ״הפרנסות״ מידיהם על-ידי הערבים הלומדים גם הם מקצועות היהודים (סנדלרות, רצענות, חייטות, צורפות וכו') והמתחילים גם הם לעסוק ברוכלות ובמסחר.

הנני מונע עצמי מלתאר עתה לפניך בפרטות את כפרי היהודים. מרביתם מרוכזים בהרי האטלס הגבוה בדרום מרוקו באזור מרכש ובאזור טפיללט וכו'. מספר כפרים נמצא בדרגה נמוכה ביותר מבחינה סוציאלית ובריאותית. אבל ישנם כפרים שלבן רחב בראותם; חזות בריאה, גבוהים וחסונים. חיוניות יהודית בלתי-רגילה שמרה עליהם ועל ישראליותם במשך מאות בשנים בסביבה ערבית או ברברית במרחק של עשרות או מאות קילומטרים ממרכזים. רוב הכפרים חסרים בית-ספר או מורה (ואם ישנו ״חדר״ – רמתו החינוכית היא נמוכה ביותר). כמעט בכל כפר כזה תמצא קופסת הקק״ל וידיעה (לא תמיד מדויקת) על ישראל וכמיהה משיחית לעלות אליה. כאחד מתפקידי בסיורי הרבים – ראיתי להסביר היטב לדורשים לעלות, את תנאי הארץ, את הצורך בעבודת כפיים, את הצורך בהסתפקות במעט וכו'; זאת עושים כיום כל עובדי העלייה כאן ובכל זאת מרביתם הגדול בשלהם: ״העלונו לישראל, אין אנו חוששים מכך״.

אבל הרוב המוחלט של יושבי הכפרים מתנה תנאי אחד: העלו את כולנו, אל תפרידו בין זקנים וצעירים. עלי להדגיש, כי נוכחתי לדעת שאין כל אפשרות לנקוט לגבי הכפרים האלה בחוקים הרגילים של העלייה הסלקטיבית.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו- חולת אהבה

חולח אהבה

מושיקו היה השכן של ההורים שלי. בחור תמהוני, מוגבל בתנועותיו ובדיבורו. כשנולד, לא הגיע מספיק חמצן למוחו, דבר שפגע בתפקודו התקין. מושיקו תמיד השתרך אחרי הוריו קשי היום, גורר את רגלו השמאלית שלא נשמעה לו ומביט בעיני תם על העולם. הוא אמנם כבר בן 20, אך מתנהג ומבין כבן שבע ורק בדבר אחד אין לו מגבלות, בענייני מין.

כל מי שתשאל בשכונה יידע לספר לך שלמושיקו דמיון מפותח מאוד, אך כל מחשבותיו ודמיונו סובבים סביב בנות, בחורות, נערות, עלמות, נשים ואפילו דודות זקנות. פעם ביום יוצא מושיקו לשוטט בסמטאותיה הצרות והמפותלות של העיירה, במקומות שאין בהם צפיפות אדם ורעש שעושים למושיקו ״לא נעים באוזניים״. זה הזמן שלו עם עצמו. זמן חידוד חושים. מושיקו הולך בסמטת הים, מצמצם את עיניו כדי לראות נערה הבאה מהים עם מכנסיים קצרים, החושפים רגליים ארוכות ושחומות. בימים סתמיים מצליח מושיקו לראות חצאי נשים בחלונות. בימים טובים, כשהמזל משחק לו, הוא רואה וילון סגור ומאחוריו משחק של צלליות, הוא והיא מבצעים זה בזו דברים מענגים עד כאב. לשווא תר אחר מבטן, אף אחת מהנשים שבהן מביט מושיקו לא יודעת שהוא קיים.

מושיקו הולך לאט בסמטאות, יודע שאסור לו לעמוד ולהסתכל פן ייחשב למציצן. השוטרים הסבירו לו כמה פעמים מהי מציצנות, והוא משתדל מאוד לא לפגוע בפרטיותם של האנשים. אבל אם מסתכלים מלמטה לקומה הרביעית זה בסדר, נכון? מושיקו רואה במרפסת הקומה הרביעית אישה בוגרת ובשלה באמת, עם עיניים גדולות וחכמות, בשר לבן ורענן ושדיים כבדים.

הוא רואה בדמיונו איך הכבדה מתפשטת באמבטיה ומתקלחת. מושיקו מרגיש בכל חושיו איך הוא רוצה להיות, ולו רק לרגע, הראי הדהוי על קיר המקלחת. הוא חולף, מביט לקומה הרביעית אל עבר האישה המלאה. עיניו פעורות, עורו לוהט. הוא מתקדם לאורך הסמטה ועוד רגע כמעט מועד ונופל. החושך יורד על מושיקו, בחדרי המדרגות נדלקים אורות, בבתים חותכים סלט ומטגנים ביצה. ארוחת ערב ולאחריה תענוגות הלילה.

מושיקו יודע שהוא כפות, עבד לדמיון החולני שלו. הוא מרגיש חולה. חולה אהבה. כל אהבתו עצורה, בלתי ממומשת, גופו קודח ונפשו לא באה על סיפוקה מעולם. הוא בטוח שכל זה עושה לו אולקוס. מושיקו ממשמש בבטנו, מכניס את הידיים לכיסים וממשיך ללכת. מי יודע? הוא נכסף בסתר לבו, אולי פעם יגיע היום ותיעלם האווירה השמרנית בעיירה שבה מיניות נחשבת לדבר גס ומכוער. אולי יום אחד ייעלמו כל הדברים והסיפורים המכוערים, ואפשר יהיה לומר ״שדיים״ בחופשיות ובטבעיות בכיכר השוק. אז, אומר לעצמו מושיקו, אוכל לצעוד בראש זקוף ובביטחון לאורך החוף, על החול הלבן והרך, ואנשים יאהבו אותי.

פתאום זה קרה לו. הוא הלך על החול, היא באה מולו ונדמה היה לו לרגע שהיא מחייכת אליו. הוא הסתובב לאחור לראות איזה גבר עומד מאחוריו. הרי לא ייתכן כי אישה זו חייכה אליו. אבל הוא היה שם לבדו. האישה היתה גדולה, כמו בחלומותיו, עם שדיים גדולים וכבדים. הוא התקדם עוד, לראות אותה בכל תפארתה והדרה. אישה נמוכה ועגולה, רחבה וכבדה, רכה. אישה שקשה להפיל, כזו ש… שטוב להישען עליה כשעייפים. שמלתה הפרחונית הגיעה לה עד הברכיים ומתחתיה הופיעו שוקיים שהלכו והתעבו מאוד כלפי מעלה.

״קוראים לי מושיקו״, אמר לה, מרגיש את הזיעה ניגרת במורד גבו.

״אני אנה״, היא ענתה לו, ממש ענתה לו. ״ואני גרה לא רחוק מהחוף״.

אנה חצתה זה לא מכבר את גיל 60 והיתה אישה כבדה באמת.

את כל כובד משקלה הניחה בכורסת עור אדומה ובלויה שנחה על המרפסת שאליה הביאה את מושיקו ההמום. היא ליטפה את בטנה ונראתה לרגע בודדה עד אימה וזקוקה לחיבוק. הוא טמן את ידיו עמוק בכיסים. אנה סיפרה לו שבעלה נפטר לפני שלוש שנים, ומאז לא מצאה את עצמה. הם לא נראו כזוג מהסרטים, ובכל זאת היתה זו תחילתה של ידידות נפלאה. מושיקו הגיע לביתה של אנה בקביעות. שם בבית הקטן, הנקי והמסודר, הם ישבו במרפסת ודיברו, ריכלו על המרכלים עליהם ושיחקו קלפים. זו נהנית וזה לא חסר.

אחרי שמיצו את המרפסת החלו לצאת ביחד לרחובות. מושיקו לבש את החליפות של ראובן, בעלה המנוח של אנה, שהיו גדולות עליו בשלוש מירות, וענב עניבה שאנה התאימה לגון עורו ולעיניו הבהירות. אנה התהדרה תמיד בשמלה ורודה ואוורירית, שלרעת מושיקו החמיאה לחמוקיה ולדעת מצמצמי העיניים דרך החלונות, שהביטו בהם בצאתם, דמתה יותר לאוהל. הם צעדו ברחובות, מחזיקים ידיים. הזוג המוזר ביותר שנברא. היא מתנודדת לצדדים, פעם מניחה את כל כובד משקלה על רגל ימין ופעם על שמאל, והוא גורר אחריה את רגליו. אנה ניסתה להיזכר מתי הרגישה כה קלה ומשוחררת ומושיקו נראה בטוח בעצמו, אך עדיין הרגיש שאלפי עיניים מביטות עליו מהחלונות. מדי פעם הביט לאחור ופעם איבד שיווי משקל ונפל, אך מיד קם על רגליו.

יום אחד הגיע מושיקו אל אנה ויותר לא שב לבית הוריו. ״אנחנו גרים ביחד״, אמר לכל מי ששאל, והיו רבים ששאלו שוב ושוב ושוב. ״אנה מלמדת אותי דברים חשובים״, הוא הסביר לכולם, והיא אכן הצליחה להרגיע אותו. האולקוס חדל להציק, הרגל התרככה מעט ואפילו הדיבור יצא לו מעט יותר בקלות. בעיירה את כולם עניין רק דבר אחד – האם הם מקיימים יחסי מין. בפינת המרכז המסחרי יכולת לראות התגודדויות של אנשים המנסים לנחש ולנבא: מה קורה בחדרי חדרים אצל האלמנה, האם היא ומושיקו כן או לא מקיימים יחסי מין ? ומושיקו, מניסיונו ובחושיו החדים, הרגיש שהאוויר מסביבם התמלא באדים של רכילות. הראשונות ששמע מתלחשות היו זוג זקנות ממועדון הקשישים השכונתי ״+60״, לבושות בגדי חג עם תיקים ונעליים תואמים לצבע השמלות שלהן. הן נעמדו דום כאשר מושיקו וחברתו עברו לידן, מחזיקים ידיים.

״נו, מה את אומרת עליה, תפסה בחור צעיר?״.

צעיר, צעיר אבל…."

״באמת היא אישה טובה, מגיע לה: נשית ואמהית, עקרת בית למופת ויודעת מה היא רוצה בחיים״. ״אז תגידי, חנה, הם שוכבים?״.

אנה לבשה את החלוק האדום והקרוע. שדיה הגדולים חשופים למחצה וקווי גופה נראו בבירור מבעד לחלוק הקל והשקוף. הוא הניח את ראשו על ברכי האחת שאהב, ובכה בכי מר. הוא התרגש ורעד בכל גופו. הוא בן 20, ורק עכשיו בפעם הראשונה נגע בגוף של אישה ולא רק ראה אותה או דמיין אותה. ידו ליטפה את שדה והיא חלצה את השד הענק והניחה לו לינוק ממנו שעה ארוכה. רגליה הבשרניות של אנה נפשקו והיא ניגבה ברוך את דמעותיו. בלילות החליק למיטתה החורקת, מתחיל לחמם אותה בשיטתיות, כפי שלימדה אותו. את כפות הידיים משפשף בכפות ידיו, אחר כך עובר לכפות הרגליים שלה. אנה היא שלימדה אותו מהי זקפה. הם עירומים לגמרי. הוא נצמד אליה, מחזיק אותה חזק כדי לא ליפול מהמיטה, כל תנועה קלה עלולה להעיף אותו. אנה מרגישה דחפים מיניים שכבר חשבה שמתו בה, גופה לוהט מתשוקה. היא נשכבת על גבה, בטנה הנפוחה עולה ויורדת. הוא מניח את ראשו על ערוותה ונושק אותה ברפרוף ונוגע בעדינות, בעדינות. עוד רגע קט, תם ונשלם, זו נהנית וזה לא חסר.

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו- חולת אהבה

Palais et jardins-David Elmoznino- Intifada a Marrakech

Intifada a Marrakech

Un beau matin je fus pris de violents maux de ventre, des douleurs que je n'avais encore jamais ressenties. Je dis à ma mère, articulant péniblement :

"Je ne vais pas aller à l'école aujourd'hui, je sens que je suis sur le point de mourir !"

Mon père, qui affectionnait la surenchère, ajoutant son grain de sel en toute circonstance, écoutait notre conversation depuis la cuisine, et ne put s’empêcher d'intervenir :

"David, tu n'as encore une fois pas fait tes devoirs?" Je n'avais même pas la force de réagir, j'étais paralysé, tétanisé par la douleur. Ce n'était pas la première fois que j'avais des maux de ventre, ma mère m'avait déjà accompagné à plusieurs reprises chez notre médecin de famille, qui n'a pu nous fournir aucune explication à ce sujet. Ce jour-là ma mère, intuitive, flairait quelque chose de bien plus sérieux que de simples maux de ventre. A son habitude, décidée, elle s'activa sur le champ. Elle commença par enduire la partie douloureuse de Mahia, notre Arak local, la panacée, le remède ultime pour tous les maux, pour toute inflammation, et pour tous les cœurs brisés. Néanmoins c'est avec une voix inquiète qu'elle s'adressa à mon père, lorsqu'elle remarqua que l'Arak ne produisait pas l'effet escompté :

"Tu ne comprends rien aux enfants, il vaudrait mieux que tu ne t'en mêles pas ! "

Elle m’emmitoufla dans le gros manteau bleu, bien au chaud, et me conduisit au centre hospitalier national. A la réception de l'hôpital il y avait un jeune médecin français très séduisant, qui assurait le service. Je lui souris malgré mon état, les douleurs et le flou dans lequel je flottais. Il me rendit mon sourire et m'examina aussitôt. Il se tourna vers ma mère :

"C'est une urgence, il faut opérer tout de suite !"

Ma mère manqua de s'évanouir :

"Comment ? Que se passe-t-il, de quelle opération voulez-vous parler ?"

Elle le prît fermement par le bras, quêtant sa réponse. "Madame, c'est l'appendicite, l'appendicite !" lui dit- il en français.

La tension était telle que je j'en reçu mal à la tête. Mon corps frémissait d'effroi devant l'inconnu. Je ne comprenais rien à ce qui se disait, et ne voyait pas du tout la nature du traitement que le docteur français s'apprêtait à m'administrer. Une seule chose m'importait en ce moment, il était vital que les douleurs cessent, le plus rapidement possible. Quelques instants plus tard, on m'allongea sur un lit d'hôpital, et une infirmière jeune et souriante le fit rouler vers la salle d'opération. Maman me serrait la main très fort. De son autre main, elle me caressait la tête et les cheveux comme on le fait avec un bébé. Une demi-heure plus tard je m'endormais sous l'effet de l'anesthésie et l'opération put commencer.

Je sortais lentement du coton vaporeux et m'éveillais dans une chambre commune. Mon regard accrocha un autre lit sur lequel était allongé un garçon musulman âgé d'une dizaine d'années. J'appris qu'en dehors de notre date de naissance identique, nous avions encore en commun une opération de l'appendicite, vieille de deux jours en ce qui le concernait. Encore tout endolori, je ressentais malgré tout l'excitation de me trouver dans une telle situation, pour la première fois de ma vie, je me retrouvais face à face avec un musulman, sans arriver à réaliser tout ce que cela voulait bien dire. Au fil des heures il m'apparut que mon voisin de chambre, Abdul Karim en savait autant sur le juifs que moi- même sur les musulmans. Nous étions allongés chacun sur son lit, nous bombardant sans répit de toutes sortes de questions :

"Tu crois en Dieu ?" demandais-je.

"Oui, répondit-il," coupant, convaincu.

"Et toi, retoumes-t-il, tu jeûne à Kippour ?"

"Parfois," lançais-je.

"C'est quoi la viande Casher, poursuivit-il, et pourquoi les juifs ne travaillent-ils pas le Shabbat ?" "Les musulmans ne travaillent pas le vendredi, nous c'est le samedi," expliquais-je brièvement.

"Que faites-vous alors le Samedi puisque vous ne travaillez pas ?" insista-t-il.

"Nous nous promenons dans les jardins du roi, ou alors nous allons à la grande place boire du thé clair avec de la menthe, admirer les acrobates et les magiciens," expliquais-je sans trop m’embrouiller. "Moi aussi je vais le vendredi à Djamaâ-El-Fna avec mon père, prendre une soupe de pois chiches à la tête de veau." dit Abdul avec une surprise teintée de joie. La glace était rompue. Les lignes de démarcations étaient désormais franchies, et à partir de ce moment- là, nous nous lançâmes dans des sujets de conversations plus personnels, l'école, les amis, les voisins, le quartier. Notre échange se déroulait en français, dans un français fluide. Abdul parlait couramment le français. Il avait sûrement fait ses études dans une école privée, et non à l'Ecole de l'Alliance Israélite comme c'était mon cas. Il appartenait à la quatrième génération imprégnée de culture occidentale qui a vu le jour au Maroc, il n'avait aucune difficulté à prononcer le « r », à la manière d'un parisien de souche, sans aucun accent. Je l'enviais, il avait eut très tôt, dès sa naissance des instruments linguistiques presque parfaits à sa disposition, je l'enviais malgré le fait que mon français n'avait rien à se reprocher, je le trouvais même excellent.

En vérité, et depuis l'âge de six ans, je n'avais pas encore eu l'opportunité d'entrer en contact avec une langue étrangère. Fatima, notre aide ménagère arabe, elle-même entreprit l'apprentissage du français pour pouvoir mieux communiquer avec moi. A l'Ecole de l'Alliance j'avais commencé à apprendre l'arabe marocain avec les écoliers juifs, dont une bonne moitié ignorait la langue française. A ma grande surprise je découvris que le Maroc ne faisait pas partie de la France, comme je l'avais toujours cru. Je continuais donc de converser avec Abdul en français alors que les fils de l'amitié se tissaient lentement entre nous. Nous évoquâmes tous les sujets du monde. Il m'arrivait de ressentir pour lui une sorte d'amour, de familiarité et d'intimité, je l'aurais bien pris dans mes bras si je n'avais pas été cloué au lit. Par contre, il m'arrivait également de ressentir pour lui ressentiment et amertume, lorsqu'il me disait par exemple, avec une certaine suffisance, que le Maroc était le pays des musulmans, et ne sera jamais celui des juifs et des français. Il glissait sans cesse des sous-entendus, des insinuations laissant entendre que les musulmans étaient tout en haut de l'échelle et que les juifs se positionnaient quelques degrés plus bas. Souvent, j'en ressentais un certain malaise, mais la curiosité et l'enthousiasme l’emportait sur le reste.

Notre tête à tête fut interrompu par l'entrée des parents d'Abdul Karim venant lui rendre visite. Je les observais, leur tenue vestimentaire européenne, la qualité des produits appétissants destinés à leur fils, et je compris que ce dernier était issu d'une famille aisée. Je pensais à la mienne, nous n'étions pas riches, et ma famille ne pouvait se permettre de me gâter de la sorte, à la manière des parents d'Abdul. Je me calais entre les oreillers, m'étirait dans mon lit, et les contemplait avec envie, en salivant un peu. D'un grand sac marron en papier, les parents tirèrent de belles pommes rouges, grosses, pulpeuses, juteuses – une denrée coûteuse bien au-dessus des moyens de mes parents. J'en reçu un beau spécimen des mains des parents d'Abdul, très avenants. Je ne pu résister à la tentation et me mis à la croquer à belles dents, en leur présence, dans la chambre. Je pensais à ma mère. Elle m'aurait certainement tancé si elle avait pu me voir. Après tout, elle s'efforçait bien au-delà du possible, de me procurer une nourriture saine et équilibrée, savoureuse et variée, pour faciliter et hâter ma guérison.

Les heures du matin à l'hôpital me semblaient très courtes, elles passaient trop vite à mon goût. Ma mère avait décidée de me consacrer beaucoup de son temps, et venait me voir tous les jours. Elle se levait tous les matins à cinq heures et faisait à pied le chemin entre la maison et l'hôpital. A l'entrée elle glissait quelques billets dans la main du gardien, parfois c'étaient de petits pains bien chauds faits maison, le prix d'entrée à l'hôpital. Elle me réveillait d'un baiser, dans sa main un verre de lait chaud. Elle versait froidement dans l'évier le lait servi par le personnel en murmurant entre ses lèvres : "Comme de l'eau." Elle n'avait pas tort, les infirmières arabes qui ne disposaient pas d'une quantité de lait suffisante, le coupaient à l'eau pour qu'il suffise à alimenter l'ensemble des patients.

Cinq jours après l'opération, je me sentais complètement guéri. Je m'extirpais de mon lit et allais à la découverte des différents services et des chambres de l'hôpital. Je devins très vite le préféré, le chouchou de tout ce public, tout le monde recherchait ma compagnie. Le jour où je fus libéré de l'hôpital, ma mère alla remercier le docteur français qui m'avait opéré. Il lui dit :

"Vous ne devez pas me remercier, Madame, cinq minutes de travail, pas une de plus. J'ai introduit deux doigts à travers l'incision, retiré l'appendice, recousu la plaie et tout remis en place. Voila, c'est tout."

Je retournais à la maison pour une convalescence de deux semaines. Mon père, caracolant à son habitude à travers la maison, me considéra un instant, et soupira :

"Lorsque tu n'es pas à l'école, tu ne fais que des bêtises."

Je me contentais de hausser les épaules, mais au fond il avait raison. Une petite semaine après ma sortie de l'hôpital, je me promenais dans notre quartier en compagnie de mon ami juif, Robert. Il avait treize ans, déjà, j'avais pour lui une confiance totale et lui portait une considération et une admiration sans bornes. Il avait des boucles noires, des yeux marron bons et tristes. Ce jour-là, après avoir passé en revue toute la panoplie de nos jeux, je racontais à Robert ma rencontre avec l'enfant musulman, Abdul Karim, la supériorité qu'il avait sans cesse affiché à mon égard. Robert écouta puis s'exclama :

"Vraiment ? Viens ! Nous allons remettre ses arabes à leur place."

Je le suivis sans hésitation aucune. Après tout Robert avait treize ans, et j'étais heureux d'avoir quelqu'un comme lui, pour montrer à Abdul qui était le plus fort.

Nous nous postâmes devant une grande porte en bois, peinte en bleu turquoise, débouchant sur une grande maison arabe qui abritait une nombreuse famille musulmane. Robert me mit entre les mains un lance- pierres, et m'expliqua comment m'en servir. Je n'aurais au grand jamais osé me permettre d'avoir ne serait-ce que l'esquisse d'une idée pareille. Mais Robert, très sûr de lui, me pousse le lance-pierres dans les mains et dit :

" Vite ! Nous disposons exactement d'une heure de temps avant le retour du maître des lieux. Vise bien!" L'instant d'après une des vitres de la fenêtre éclatait en mille morceaux sous l'impact de mes projectiles. Les habitants de la maison tentèrent une sortie, mais prirent peur semble-t-il et reculèrent devant cette pluie de pierres venant de nulle part. Curieusement aucun des voisins ne vint à leur secours. Dans le feu de l'action, je fus pris d'un sentiment d'exaltation merveilleux pendant que je lançais les pierres sur la maison. Je pensais intérieurement : "Je leur ai bien montré ! Qui est le meilleur maintenant ?! Hein ?" Mais notre excitation tomba tout aussi vite, lorsque nous vîmes le maître des lieux se pointer à l'entrée de la rue. Nous prîmes nos jambes à nos cous, et filâmes comme des petits rats, chacun de son côté, vers la sécurité de nos maisons. Tremblant de tout mon corps, je me cachais sous le grand lit de mes parents, les membres flageolants, frissonnant des pieds à la tête. J'entendis le maître de la maison musulmane frapper à notre porte. Il articula, le visage sombre, sévère :

"Le garçon qui a lancé des pierres sur ma maison se trouve ici ! "

Ma mère lui répondit :

"Personne n'est entré ici, vous pouvez fouiller la maison, si vous le désirez."

La confiance exagérée affichée par ma mère eut le don de m'énerver, je me fâchais contre elle. Heureusement je pus ramper jusqu'au coin le plus sombre de ma cachette et m'y recroqueviller. Il était temps, notre visiteur n'aurait eut aucune peine à me découvrir lorsqu'il s'accroupit pour inspecter les lieux. Je patientais jusqu'à son départ, quittais mon abri, et secouais mes vêtements pleins de poussière. Je pus enfin reprendre mon souffle et retrouver une respiration normale.

Cinquante ans sont passés depuis. Aujourd'hui alors que l'Intifada fait rage, que les troubles prennent de l'ampleur de jour en jour dans les territoires et à Jérusalem, de nombreux enfants de cette ville s'engagent régulièrement sur le chemin de la mosquée El-Aqsa pour la prière du vendredi. Parmi eux cheminait également, l'enfant de dix ans Muhamad Karim. Il y a une semaine il avait réussi à se tirer sans aucune blessure des affrontements avec les policiers, à la suite des troubles qui ont suivis les lancements de pierres sur ces derniers. Cette fois-ci, il n'a pas réussi à s'enfuir à temps, et les policiers lui ont tiré une balle de caoutchouc dans la tête. Il se trouve en ce moment sur un lit de l'hôpital Al- Maqased à Jérusalem, allongé les yeux fermés, sa famille au pied de sa couche, un tuyau de respiration dans la bouche et un grand pansement recouvrant sa petite tête. Son père se trouvait à ses côtés au moment de la prière, il disait aux policiers venus lui rendre visite :

"Pourquoi ? Pourquoi ? C'est un enfant ! Il suffisait de l'asperger d'eau et de le faire reculer sous la force du jet. Il n'était pas nécessaire de lui tirer dessus. J'avais un mauvais pressentiment ce matin… je ne voulais pas qu'il m'accompagne à la prière aujourd'hui. Maintenant c'est lui qui est touché, blessé…"

Cette semaine-là, trois enfants furent atteints par les balles en caoutchouc tirées par les soldats et les policiers israéliens lors de heurts violents sur le Mont du Temple. Une première balle toucha l'oeil du petit Ali du village Qalandia, une deuxième balle atteint la tête de Muhamad et une troisième balle frappa la tête de Mejdi. Je me trouvais à ce moment-là sur le Mont du Temple, avec une compagnie de policiers chargés de veiller au maintien de l'ordre sur ces lieux, et qui avait arrêté des enfants qui jetaient des pierres sur les fidèles juifs en train de prier devant le Mur des Lamentations en contrebas.

Palais et jardins-David Elmoznino- Intifada a Marrakech

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר-פניה של זאב חקלאי אל בן גוריון

קשריהם המשפחתיים הם הדוקים ביותר ובדרך־כלל הם אינם נכונים להיפרד משפחה אחת מרעותה. גם מבחינה ביטחונית – כולם יושבים בסביבה ערבית – אסור לבחור את הצעירים ולהשאיר את הקשישים. אין אני בא לטעון, כי יש להעלות חולים במחלות הקשות ביותר (שחפנים או משותקים), אבל צריכה להיות גישה ליברלית יותר. לדוגמא: הנני משוכנע, כי עיוור או חירש אחד על עשרות רבות יוכל לעלות עם משפחתו. פסילתו לעלייה מבטל עלייתם של עשרות ולעתים של כל הכפר. במקרים מסוימים יעשו כל המאמצים על-ידינו, כדי שג׳וינט או הקהילות בערים הסמוכות תקבלנה את המקרים הסוציאליים הקשים. הנני בטוח כי הכפרים האלה יכולים להיות אלמנט טוב ביותר למושבי עובדים בייחוד אם העברתם לישראל תהיה מחושבת ומאורגנת מראש ובמידת האפשר הם צריכים עם הגיעם לישראל להיות מובאים מיד למקום התיישבותם בעתיד. גם  ריפויים מטרכומה צריך להעשות בישראל במקום מגוריהם לעתיד. במשך 4-3 חודשי ריפויים בישראל הם יהיו מבודדים במקומם, אבל יוכלו כבר לגשת מהימים הראשונים לבואם להכשרת קרקע התיישבותם או שיכונם לעתיד.

במקרה שהצעה זו אינה ניתנת מסיבות כלשהן לביצוע – גם אז יש לרכזם במחנות ריפוי בישראל – מקום בו יעשה הריפוי מטרכומה עם וזאת יתחילו כבר בשלבים הראשונים של חייהם בישראל (אפשר יהיה לפתח בתי-ספר לילדים ולהקנות למבוגרים ידיעות ראשונות על הארץ). כפי שתיארתי בראשית מכתבי אין כל אפשרות להשהותם במחנה כאן לריפוי במשך  4-3 חודשים מפני שעל-ידי כך חוסמים עלייתם של אחרים וגורמים לדמורליזציה מסוימת בין יושבי הכפרים, מאחר שאין כל סיכוי שנוכל להעסיק את כולם בעבודה (אם כי אנו מעבדים במחנה שלנו על-יד קזבלנקה שטח אדמה מסוים המעסיק עשרות אחדות של אנשים), ואין גם כל תקווה שנמצא כאן מדריכים ומורים. מבחינה ביטחונית-פוליטית אסור לנו גם להגדיל את המחנה כאן יתר על המידה.

והחשוב ביותר: השהייתם לשם ריפוי, פירושו של דבר עלייה אטית ביותר, בשעה שהטנדנציות – הנטיות –  המתנגדות לעלייה אצל הערבים ואצל הצרפתים גוברות והולכות. אודה על האמת: לבי מלא חרדה אם לא איחרנו כבר את המועד, אבל זאת לא נוכל לדעת אלא רק כשנתחיל הלכה למעשה בהעלאת הכפרים. כדרכנו בעבר: נקבע עובדות ואם נתקל בקשיים גדולים נפעל כולנו לביטולם.

לגבי העלייה מהערים והגטאות הנני מציע כי ייקבע הפרינציפ של עלייה סלקטיבית הלוקחת בחשבון לא את הפרט – המועמד לעלייה, כי אם את המשפחה בשלמותה היכולה לקבל על עצמה דאגה לזקן בתוכה או אף לנכה בדרגה מסוימת (יכול אני להבטיחך, כי המטפלים בעלייה כאן חרדתם ורצונם שלא להכביד על מדינת ישראל ידריכום גם לעתיד והם ימנעו גם עם סידור זה, העלאת משפחות שאין להם תקווה לסידור בישראל).

כן יש להקל בהרבה על עליית הנדרשים ועליית הורים שבניהם עלו בעבר עם עליית הנוער ועליית הצעירים או שבניהם נפלו חלל במלחמת השחרור. כללי העלייה הסלקטיבית- הרפואית כיום אינם מאפשרים אלא עלייתם של המיעוט שבמיעוט מסוגים אלה.

יש גם רבים מאלה שחזרו למרוקו בגלל סיבות שונות: חלקם אלמנט חיובי ביותר – ולאחר שהייתם כאן נוכחו לדעת כי עשו טעות. ישראל, גם כיום למרות קשיי הקליטה – כוח משיכתה רב והם תובעים שובם לישראל. הסידורים ביחס לאלה מצד המוסדות גם הוא נוקשה ביותר. שובם של חלק מהחוזרים לישראל, יהיה מחדש מעלה את קרנה של ישראל בעיני אלה מיהודי מרוקו הפוסחים על שתי הסעיפים: לעלות או להשאר בגלות מרוקו.

מחובתי להעיר כי עליית הנוער ועליית הצעירים תלויים כיום קשר בל ינתק בעליית המשפחות. אין לקוות עתה למספרים גדולים של עליית הנוער ועליית הצעירים (גם אם הנני סבור כי סוג עלייה זה הוא החשוב ביותר לישראל). התביעה הכללית של היהודים כאן היא לעליית משפחות. רק אם נגביר את עליית המשפחות בכלל ואת המשפחות שילדיהם עלו בעבר, ונשארו כאן תקועות, נגביר את עליית הנוער והצעירים. כל זה כמובן בתנאי גם שנמצא את המסגרת המתאימה לקליטתם בישראל. לגבי עליית הצעירים המסגרת המתאימה – לדעתי ־ היא של גדנ״ע ונח״ל (בעניין עליית הצעירים ביקר כאן ישראל עמיר מעובדי משרד הביטחון ואני תקווה, כי הוא הביא לפניך מסקנות מפורטות יותר).

הכרחי גם שיחול שינוי יסודי בטיפול של עליית בעלי הון בינוני וגדול ובעלי מקצוע לישראל. טיפול מסוים הושקע בכך במרוקו. במשך השנה החולפת עלו כמה עשרות משפחות של בעלי הון בינוני, מכאן. אפשר עוד לעשות כהנה וכהנה אם יהיה טיפול של ממש ויעיל בזאת גם כאן וגם בישראל. אינני מתעלם שעניין זה קשור בבעיה כללית של עליית בעלי הון והקו הכלכלי הכללי של מדינת ישראל. לצערי אני נוכח לדעת, כי רחוקים אנו עדיין מפעולה יעילה גם בשטח זה ומקטינים במו ידינו נכונותם של בעלי הון להשקעות ולעלייה. תמה אני מדוע לא מופעל עד עתה ״המרכז לעולה המשקיע״, שהוחלט עליו.

בהצעותי הקונקרטיות שהבאתי לפניך: עליית כפרים בשלמותם, הקלות מסוימות בכללי העלייה הסלקטיבית לגבי יושבי הערים והגטאות (פרינציפ של סלקציה משפחתית ולא אינדיבידואלית), דרכים להגברת עליית הנוער ועליית הצעירים, העברת עולים לריפוי מטרכומה לישראל, פעולה מעשית לעליית בעלי הון, אינני מתעלם אפילו לרגע אחד ממצבה של ישראל, מבעיותיה ומקשייה.

עם זאת משוכנע אני, כי אם נמשיך בדרך כזו של העלייה הסלקטיבית, לא נוכל להעלות לישראל ממרוקו גם מספר זה של 5,000 איש שהעלינו אותו בשנה החולפת וכי העלאת הכפריים בשלמותם היא תוספת רצינית וחיובית של אלמנט עמל ומסוגל לתנאי הארץ ועם זאת הצלתם מניוון כלכלי וסוציאלי ואולי אף מנגישות.

לצערי, גם במקרה שתתקבלנה הצעותי אינני יכול להעריך מספר העולים ממרוקו במספר יותר גדול מאשר 20-15 אלף במשך השנה (לפי הערכתי לו בוטלו כל הגבלות העלייה היו מוכנים לעלות כיום לישראל עד 35-30 אלף איש ואינני מציע כיום ביטולן של כל הגבלות העלייה).

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר-פניה של זאב חקלאי אל בן גוריון

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה

באותם ימים, חנה גדוד חיילי ה "גום"במרחק צפרו. –  גום = חיילים ברברים, כל שבט חייב להפריש מכסה קבועה מאנשיו, לצבא. הם הודרכו ואומנו על ידי הצבא הצרפתי ולקחו חלק במלחמת העולם השנייה, לצדו של דה גול – נראה הדבר שתכננו ביניהם, פשיטה על היהודים, וחיפשו עילה, שתביאם למימוש תוכניתם. בבוקרו של יום א' ט' באב, התפתחה קטטה בין יהודי אחד לבין חייל מביניהם. החייל הכה את היהודי נמרצות, משראה שאין לאל ידו להתגבר עליו, נכנס רצוץ לביתו וסיפר לאחותו את אשר קרהו. האישה שהייתה נמרצת ופעילה, יצאה ומצאה את החייל, ודרשה ממנו שיתלווה אליה לתחנת משטרה הקרובה.

הלה סירב לדרישתה ואף הכה אותה וחבל בה. יהודי בשם ישועה לכסלאסי שנזדמן למקום, נכנס בקטטה עם החייל, על מנת להציל את האישה מידיו. אך תוך כמה דקות, נתפזרו הגומיים בכל קצות העיר, והגיעו גם לחוותו של מר שמואל חמו הרחוקה מן העיר והחלו מכים וחובטים בכל יהודי שנזדמן בדרכם, מיידים אבנים על בתי היהודים, משברים דלתות ומנפצים שמשות, ונכנסים לבתי היהודים.

באותו בוקר יום ט' באב היו כל החנויות של היהודים סגורים, ובעליהם בבתי הכנסיות בוכים ומקוננים על חורבן בית המקדש. הגומיים נכנסו ראשונה לבית הכנסת שב "אם הבנים" שהיה מלא מתפללים, זרקו עליהם אבנים והכו בהם. כעשרים איש נפצעו, ביניהם בצורה קשה, והוצרכו להובילם לבית החולים שבפאס. בין הפצועים היו יעקב אלבאז, יצחק צאייאג, עמור אסולין, בן שמעון עולייל, בן יהושע נימני, בת אברהם הריס, אברהם טפירו, ששדדו את כל כספו ועוד.

הנגיד שעשה דרכו למשרד המשטרה בלוויית שני שוטרים שבאו להזמינו מצא עצמו מוקף חיילי גום, שמשכו בזקנו והכוהו, על אפם של שני מלוויו, משהגיע למשטרה, מצא שם את הרב, ואת נשיא הקהילה שאף הם הוזמנו. מפקח המשטרה לא נמצא במקום, סגנו קצין בשם פרון Feron , קיבלם, ובמקום להתנצל בפניהם על אזלת ידה של המשטרה שלא נקפה אצבע להבטיח את שלומם של היהודים, התרה בהם ואמר : "אתם אחראים על היהודים לבל ינסו לארגן מהומות ופרעות" והזכיר להם שבנסיבות דומות נהרגו בקונסטנטין אשר באלג'יריה יהודים רבים. לכןו עלינו להמנע  מפרובוקציות, ולשמור על הסדר והשקט.

ארבעה ימים היה עוצר בעיר, והגומיים הם הם ששמרו על המללאח, ולא נתנו לאיש לצאת מביתו. בבתים רבים לא  נמצא מים, ועלו לגגות וצעקו לשכניהם שיצילום ויביאו להם מים לשתיה. ולשכניהם לא היה לאל ידם להושיעם כי הגומיים לא נתנו להם לצאת מבתיהם.

ביום שני בא הקצין של מחוז פאס ופמלייתו לעמוד על הדברים מקרוב. אך הוא הוסיף וחיזק את העוצר. ולא עוד אלא, שכ-200 יהודים הוכנסו לבתי סוהר על ידי פקידי המשטרה שהופקד במיוחד על זה. הערבי "לערבי בן עלי בן לחסן", שהעליל עליהם שהם גרמו להפרת השקט והסדר.

ביום הרביעי קרא הקצין של מחוז פאס וירלי לנשיא הועד ומסר לו על הכוונה להפסיק את העוצר, אך תוך שמירה על תנאים מספר :

1 – שאסור ליהודים להיראות בבתי קפה ובתתי קולנוע, ואסור להם להופיע במקומות ציבור שבעיר החדשה. לתלונת אחד מחברי הועד על מכות שספג מידי חייל גום, ענהו הקצין וירלי : "טוב לכם יותר אם היו באים כאן הגרמנים". להערת הקצין לגיון הזרים שנמצא באותה ישיבה, שהעלה חשש שמישהו הסית את הגומיים להתנפל על היהודים, ענהו הקצין : "הס מלהעלות דברים אלה על דל שפתים.

ולולא שאתה נכבד וזקן, הייתי מעניש אותך על דברי הסתה אלה. באותה ישיבה הוחלט שיהודים שנמצאים בבית הסוהר ישארו שם לריצוי עונשם. מעשה זה בא ללמד שאף על פי שיהודי מרוקו לא סבלו מהנאצים, אך האנטישמיות בפקידות הממשלתית ושונאים למיניהם, מצאו מקום, לממש מאווייהם הכמוסים.

בעצם ימי המלחמה, כאשר היוקר האמיר, עלה בידי להדפיס את ספרו של מור זקני "ברכת אליהו" על התורה בהשתדלות חברת "כף החיים". בהשתדלות מתמדת עם שר המשפטים, יכולתי לשכור דירה על חשבון הממשלה עם ריהוט מתאים, ובה פתחתי לראשונה משרד "בית דין" שמלפני כן הייתה בית הכנסת משמשת למטרה זו.

בימים אלה היה פאשה בצפרו מבארך אלבאקי. שאיתו שיתפתי פעולה והתייעצנו זה עם זה בדברים רבים. היחסים הטובים כמעט ידידותיים אתו היו לי לעזר רב במילוי תפקידי. ואף הוא במקרים רבים היה מתייעץ אתי מה עליו להחליט בשאלה זו או אחרת שבאה לפניו. והקשר בינינו היה תמידי קרוב ויעיל.

אף ביתי היה ליד ביתו ויחסי שכנות טובים היו בינינו , לא פעם אחת ולא פעמיים באו מביתו של הבאשה לבקש שמן או בצל ושומין או מצרך אחר כשבאו להם אורחים ועמדו על החסר להם. אני מדגיש דבר זה כדי להבליט שאכן הגענו לפעמים לשיתוף פעולה ולדו קיום בשלום ומעבר לזה, וצריכים היינו רק לדעת כיצד לכלכל ולטפח קשרים אלה.

באותם ימי מלחמה ומצוקה נמכרו מצרכים בשוק השחור, ויחידים מהקהילה נתפסו על כך והוכנסו לבית הסוהר. מדריכיהם היו מעבידים אותם בשבתות וימים טובים. אני התערבתי בנדון ועמדתי על כך שלא יעבידו אותם בשבת ויום טוב. שהעבודה בהם אסורה היא על פי דתנו. ובקשתי התקבלה. יום כיפור אחד באותם הימים, היו עצורים כמה יהודים וביניהם אף נכבדים בבית הסוהר.

בערב יום כיפור סמוך לסעודת הצהרים עלה במחשבתי שיש לדאוג לכך שיהודים אלה יוכלו לעבור את היום הקדוש בתפילה במסגרת משפחתם. מיד קמתי ועליתי אל המושל הצרפתי, שטחתי לפניו את בקשתי, אמרתי הם צריכים לרצות את עונשם, אבל יום קדוש זה הם צריכים להתפלל בו את האלוקים.

אמר לי המושל אם אתה תערוב לי שהם יחזרו מיד לאחר יום כיפור אמרתי לו מוכן אני. חתמתי על ערבות ויצאו עוד באותו יום לחופש, עברו את היום הקדוש בחיק משפחתם, ולמחרת חזרו לבית הסוהר.

בחנוכה של ימות המלחמה חשבתי שיש להשתדל להשיג קצבת שמן מיוחדת לקיום מצוות הדלקת חנוכה. שזה לא צריך להיות כלול במנה החודשית, העליתי בקשתי לפני המושל, והיהודים קיבלו מנה נוספת באותו שבוע כדי להדליק נר של חנוכה. פעולות מסוג זה עזרו משני כיוונים, השלטון ידע כי אני עומד בתוקף על זכויות קהילתי והעריכוני על כך.

ואנשי הקהילה בראותם שאני דואג את דאגתם הוסיפו לחבבני, הקשר שלהם עם ערכי הדת התהדק יותר, ושמעו אלי גם בדברים אחרים.

את פעולתי בקהילה ריכזתי בארבעה מישורים.

1 – החינוך הדתי תורני.

2 – במישור הדיינות והמשפט.

3 – בביצור ענייני הדת בקהילה.

4 – בטיפוח קשרים תקינים בין הקהילה לבין השלטונות.

5 – בטיפוח יחסים טובים בין היעד לביני, ובין יחידי הקהילה הקדושה לביני.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה

עמוד 186

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר