Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres
Dans ces conditions, il importait relativement peu que, dans l’ensemble, l’attitude des Français de Tunisie ait été, elle, entachée d’antisémitisme. Il importait peu même que les autorités françaises manifestent quelque réticence à l’égard de la volonté de nombreux Juifs tunisiens d’adopter la France et de se faire adopter par elle. Ni les uns ni les autres n’étaient la vraie France. Avec une vitesse et une ardeur variables certes, mais résolument, les Juifs de Tunisie choisirent donc la culture française, du moins ceux du Nord et de la côte orientale. Les Juifs du Sud, les Djerbiens en particulier, étaient plus réticents et le restèrent longtemps.
Pour beaucoup de Juifs avides de culture française, l’Alliance, qui ne diffusait que l’enseignement primaire, ne paraissait plus suffisante. Les jeunes Juifs tunisiens étaient de plus en plus nombreux au Lycée. Quelques chiffres révélateurs: en 1914, pour les deux sessions du Baccalauréat (juillet et octobre), il y eut à Tunis, au total, 90 reçus — 51 en première partie, 39 en deuxième partie. Parmi eux, 27 Juifs, soit 30%: 15 en 1ère partie, 12 en 2ème partie, à peu près tous tunisiens. Sur ces 27 bacheliers, 12 deviendront médecins, 9 avocats, et la plupart demanderont à bénéficier de la législation d’après-guerre pour acquérir la nationalité française. A titre de comparaison, pour les mêmes sessions du Baccalauréat, il n’y eut que 5 musulmans reçus: 3 en 1ère partie, 2 en 2ème partie.
Sur un plan plus politique, un groupe important de Juifs tunisiens, rassemblés autour de Mardochée Smaja et de son journal, La Justice, réclamait l’extension de la juridiction française aux Juifs tunisiens, ce qui devait les soustraire, et à la justice tunisienne de droit commun, et au Tribunal rabbinique. Si sur le premier point, la plupart des Juifs étaient d’accord, sur le second, il y avait évidemment de très fortes réticences. On n’en veut pour preuve entre autres que la résistance acharnée et finalement victorieuse opposée à la désignation à la tête du Grand Rabbinat de Tunisie d’un Grand Rabbin français, même si celui qui postulait ce poste était originaire de Tunisie, parlait lejudéo- arabe, et appartenait à une famille de rabbins tunisiens unanimement respectés; mais il avait fait des études rabbiniques au Séminaire de Paris, vice presque rédhibitoire.
En 1914, nombreux furent les Juifs tunisiens qui demandèrent à contracter un engagement pour la durée de la guerre. Mais la résistance des autorités, et la sévérité systématique des Conseils de révision firent que finalement il y eut assez peu d’engagements. Mais le rôle joué par les Anciens Combattants juifs dans la vie de la Communauté dans l’entre deux guerres ne fut pas négligeable.
La guerre de 14-18 permit à la population juive de Tunisie une rapide évolution. Tenue à l’écart du conflit, une fraction chaque année plus importante de sa jeunesse poursuivit ses études supérieures et tout laissait prévoir qu’elle ne tarderait pas à prendre dans la vie du pays une place considérable, sinon prépondérante. D’autres jeunes, lancés dans les affaires dans des circonstances favorables, avaient fait fortune. Les uns et les autres tendaient à s’échapper de la Hara, le vieux ghetto insalubre, et à s’installer dans la nouvelle ville, avec quand même une tendance marquée au regroupement dans certains quartiers.
Actifs, dynamiques, volontiers bruyants, ils provoquèrent l’irritation des Français revenus épuisés de la lourde épreuve de la guerre. Des manifestations antisémites, soit proprement françaises, soit musulmanes (mais en réalité téléguidées par des Français), la résistance du barreau et du syndicat médical français à l’invasion juive, en furent les manifestations extérieures. Toutefois, de plus ou moins bonne grâce, cette agitation finit par se calmer. Les pouvoirs publics en vinrent même bientôt à considérer que, tout compte fait, face au péril italien et aux revendications tunisiennes (c’est-à-dire musulmanes), la poussée juive, à condition d’être un peu contenue et canalisée, pouvait être bénéfique pour l’influence française, et une fraction assez importante de l’opinion de droite fit la même analyse. C’est ainsi que le quotidien de la prépondérance française, La Tunisie Française, se fit systématiquement le défenseur des Juifs, et que le Parlement français, sur la proposition d’Emile Morinaud, passagèrement atteint de philosémitisme entre deux poussées d’antisémitisme virulent, vota en 1923 une loi qui permit à de nombreux Juifs tunisiens d’accéder à la naturalisation française. Ceci dit, dans la pratique, comme il y avait aux yeux des pouvoirs publics trop de demandes de juifs et pas assez de musulmans ou d’italiens, les dossiers juifs bénéficièrent d’une moindre indulgence. Les résultats en furent cependant considérables. Alors que les naturalisations accordées à des Juifs tunisiens de 1881 à 1923, y compris celles des engagés volontaires de la guerre, ne bénéficièrent au total qu’à 187 majeurs et 115 mineurs, celles obtenues de 1924 à 1930 en vertu de la loi de 1923 se montèrent à 2637 majeurs et 2828 mineurs—soit, en moyenne, 377 majeurs et 404 mineurs par an. Le phénomène marqua par la suite quelque essoufflement, mais nous n’avons pas pu obtenir les chiffres exacts.
Qu’elle demande ou non sa naturalisation, cette population juive de Tunisie adopte de plus en plus le français comme langue d’usage. Il persiste sans doute dans le Sud certains secteurs où l’on ne parle que le judéo-arabe. Et il y a les vieilles grand-mères. Mais, surtout à Tunis, les jeunes désapprennent le judéo-arabe, n’en conservant que les quelques mots nécessaires pour se faire comprendre des anciens. Quant à la presse écrite judéo-arabe, elle connaîtra une longue agonie: le dernier journal judéo-arabe paraissait encore à Sousse au moment de l’indépendance.
Les autres langues de culture sont aussi en déclin. Le fascisme, sans encore manifester à proprement parler d’antisémitisme, a éliminé les élites juives, traditionnellement libérales, au profit des viticulteurs et des maçons enrichis, d’origine le plus souvent sicilienne, davantage attirés par l’idéologie du Duce. Et si la plupart des Juifs italiens rongent leur frein et restent fidèles à leur patrie, assez nombreux seront ceux qui s’orienteront vers la France, demanderont et obtiendront la nationalité française ou à tout le moins, enverront leurs enfants dans les écoles françaises, ce qui en principe devra assurer l’assimilation à la génération suivante.
Quant à l’arabe littéraire, il n’avait jamais beaucoup attiré les Juifs tunisiens. Pour prendre un exemple limité mais concret, sont de plus en plus rares les avocats juifs qui, pour plaider devant les juridictions tunisiennes, croiront nécessaire d’apprendre l’arabe littéraire. En fait, s’il y a quelques arabophones vrais parmi les juifs du barreau, un seul d’entre eux sera vraiment un arabisant de qualité: Isaac Cattan.
Les Juifs tunisiens ne se contentent pas de s’exprimer en français dans leurs relations quotidiennes. Il aspirent à faire plus. Ils veulent participer à des échanges culturels de divers ordres. Ils se précipitent au théâtre et dans les salles de conférences. La conférence sera pendant l’entre deux guerres un mode de transmission de la culture très prisé.
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres page 54
מחווה לר' שלמה אביטבול, מחבר הפיוט "יפה ותמה")כולל ביאור). כתב: ד"ר אלי שפר/ אסרף
מחווה לר' שלמה אביטבול, מחבר הפיוט "יפה ותמה".
כתב: ד"ר אלי שפר/ אסרף
בספר "שיר ידידות" של שירת הבקשות המרוקאית מופיעים מספר פיוטים שכתב הרב שלמה אביטבול , אשר נולד ופעל בעיר מראכש שבמרוקו (מחצית המאה ה 19- עד ראשית המאה ה (20- בין בתי הכנסת הרבים במרקש בלט בפעילותו בית כנסת "סלט לעז'מה", שהוקם על ידי מגורשי ספרד שהגיעו לעיר. בית הכנסת היווה מרכז ללימודי תורה , פיוטים, דרשות ובו צמחה שיכבה מכובדת של רבנים, דיינים ותלמידי חכמים. בין מחזיקי בית הכנסת היה הנדיב הידוע תזיר מנחם אלבז שתמך באחזקת בית הכנסת , במימון לימודים לילדים נזקקים ותמיכה לנצרכים עד אשר עלה ארצה בשנת 1967 גולת הכותרת של הפעילות בבית הכנסת היתה בתקופת שירת הבקשות. הפיוט "יפה ותמה", שנכתב כאמור ע"י ר שלמה אביטבול מראה את הידע הרב של המחבר והשליטה שלו במקורות ושיבוצם בכתיבתו. בפיוט מהלל המחבר את התורה על מאפיניה השונים .
יָפָה וְתַמָה / ר' שלמה אביטבול
יָפָה וְתַמָה 1 תּוֹרָה תְּמִימָה 2 הַנְעִימָה
מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְסוֹדֵךְ סוֹד אֱלֹהִים חַיִים 3
אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ 4 בוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִי
תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִים, חֻקִים וִּמְצוֹת טוֹבִים 5
אֶת כָל לִבוֹת מַלְהִיבִים נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְגָבִים
וּכְפַטִישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים 6
חֵן דַדַיִךְ יַרְווּ בְכָל עֵת תּוֹרַת אֱמֶת
מִפִיךְ אָנוּ חַ יים מִיֵין סוֹד אֱלֹהִים חַיִים
נִתְעַלְסָה בְגִיל בַאֲהָבִים 7
בְסוֹד נְקֻדוֹת עִם הַתֵּבוֹת כְתָרִים עִם אוֹתִיוֹת 8
פְתוּחוֹת עִם סְתוּמוֹת 9 נֶעְלָמוֹת 10 סוֹדָם בָרָמוֹת 11
ביאורים לפיוט
-1 שאין ב ה מוּם . ראה (שור) תם… ובעל מוּם )בבא קמא יב(
-2תמימה, מושלמת. ראה יהושוע ד, 10 : "עַד תֹּם כָּל הַדָבָר" .
-3 התורה ניתנה למשה כשהיא ניתנת לפרשנויות שונות. לכן, כשנחלקו חכמים בעניין מסוים, אף על פי שהלכה למעשה פוסקים כדעה אחת, יש מקום גם לשאר הדעות, ועל כן כולן בגדר "דברי אלהים חיים."על מחלוקותיהם של בית הילל ובית שמאי נאמר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הילל" .
4 -אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ, חזרה משולשת להדגשת עוצמת אורה של תורה .
5 -ראה נחמיה ט' יג: וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵר עִמָהֶם מִשָמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִים וּמִצְוֹת טוֹבִים
6 -ראה: מלכ' א ט' יא: ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים
7 -ראה ראה משלי ז ח: נתעלסה באֳהָבים .
8 -ראה שבת פט : בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות.
-9 פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה" הן יחידות ספרותיות שנקבעו על פי שיטת חלוקה קדומה.
10 -ראה דבה"י ב' ט,ב: "ולא נֶעְלַם דבר משלֹמֹּה…"
-11 ראה איוב כח, יח: "רמות וגביש" , אבן יקרה .
אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים 12 טוֹב מִזָהָב 13 וּפְנִינִים
מַעְיָן גַנִים 14 בְשִׁבְעִים פָנִים 15 כֻלָם חוֹנִים
הֵן אֲנִי עֶבֶד 16 נִרְצָע לָךְ קִנְיָן בְלֵב שָׁלֵ ם
יוֹרוּ מִשְׁפָטַיִך הָאֵיתָנִים
תַּנָאֵי 17 וְאָמוֹרָאֵי 18 גְאוֹנֵי 19 וּסְבוֹרָאֵי 20
וְרַבָנָן בַתְרָאֵי 21 לְחַיֵי מִדְבַשׁ יָאֶה
גְזֵרוֹת שָׁווֹת 22 וַהֲלָכוֹת פְסוּקוֹת 23
כֻלָם מִפִי גְבוּרָה זִקוּקַיִן דְנוּרָא
בְקוֹלוֹת וּבְרָקִים מֵאֲרָקִים 24 וְקוֹל מִשָמַיִם
שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ 25 בָךְ נֶעֱלָמִים
אֲשֶׁר בָם נִבְרְאוּ עוֹלָמִים 26 בְצֵרוּפִים נִפְלָאִים
ביאורים לפיוט
12 -רמז כנראה לספר הזוהר
13 -ראה תהי' קיט עב: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף .
14 -ראה שיה"ש ד טו: מעין גנים באר מים חיים .
15 -ראה במדבר רבה יג, ט ז: שבעים שקל בשקל הקדש למה? כשם שיין חשבונו שבעים, כך יש שבעים פנים בתורה .
-16 ראה ריה"ל ישע' נג: כל עבד השם שהוא בגלות .
17 -תואר לחכם בזצן המשנה .
-18 תואר לחכם בזמן התלמוד
19 -תּואַר כָבוד לְרָאשֵי הַיְשיבות בְבָבֶל במאות השישית עד האחת-עשרה לספירה: הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור הגמרא )רמב"ם, הלכות מלווה ולווה ב ב(; רב סעדיה גאון .
20 -כינוּי לכָל אֶחָד מֵחַכמֵי בָבֶל שֶפעלו אחרי חתימת התלמוד הבבלי, בֵין תקוּפַת האמורָאים ובֵין תקוּפַת הגאונים: הדור הראשון רב יוסֵי הוא ראש רבנן סָבורָאֵי )ספרות ימי הביניים (
-21 החכמים האחרוני ם
22 -גזרה שווה היא לימוד דין בעניין אחד מעניין אחר, על פי שתי מלים דומות הכתובות בשני העניינים .
-23 הלכה שנִקבעה סופית, הלכה שהכול מסכימים עִמה, הלכה קבועה: אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלָכה פסוקה )ברכות לא(
-24 שמים עליונים. ראה: בְטֶרֶם שְׁחָקִים וַאֲרָקִים נִמְתָּחוּ – פיוט המושר בקהילות רבות כחלק מאמירת הסליחות. הספרדים נוהגים לומר פיוט זה בעשרת ימי תשוב ה .
25 -שמות של הקב" ה
26 -למשל: בְרֵאשִׁית, בָרָא אֱלֹ קים, אֵת הַשָמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ/ וַיִקְרָא יְ –הוָה אֱלֹקים, אֶל-הָאָדָם ;/ וַיִשַׁע י–הוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ
וְהֵמָה בַכְתוּבִים חֲתוּמִים וְגַם סְתוּמִים
מְאִירִים ומַזְהִירִים בְסוֹד יְשָׁרִים
כִי חַיִים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וָחַי בָהֶם 27
אֲשֶׁר יַעֲשֶה הָאָדָם וָחַי מִזִיו צוּר עוֹלָמִים
לְכוּ לַחֲמוּ תָמִיד בְלַחְמִי 28
בְיַ"ג מִדוֹת 29 תִּדְרֹּשׁ הַתּוֹרָה קַל וָחֹּמֶר 30 כַש וּרָה
הֶקֵשׁ וּגְזֵרָה שָׁוָה מְסוּרָה מִפִי גְבוּרָה
כְלָלִים עִם פְרָטִים תּוֹצִיא לְאוֹרָה
מִשָם יוֹצְאִים אַרְבַע נְהָרוֹת כֻלָם אוֹרוֹת
פְשָׁטִים עִם רְמָזִים נִדְרָשִׁים וְסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים 31
מַה טוֹב דוֹדַיִך אֲחוֹתִי כַלָה 32
נֹּפֶת צוּף דְבַשׁ שְפָתַיִךְ 33 גַן נָעוּל 34 דְלָתַיִךְ
רֵיחַ טוֹב בְגָדַיִךְ 35 דוֹדַיִךְ יְפִי עֵינַיִךְ
חַמָה
ביאורים לפיוט
27 -ראה ויקרא יח ח: ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני י-הוה .
-28 ראה מלי ט ה: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשׁתוּ בְיַיִן מָסָכְתִּי .
-29 ראה פרשת ויקרא – יג מדות פרק א: רבי ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת .
30 -קַל וָחֹּמֶר , הֶקֵשׁ, גְזֵרָה שָׁוָה , כְלָלִים עִם פְרָטִים – סוגים של מידות שהתורה נשדרשת בהם .
31 -פרד"ס / פרדס – פשט, רמז, דרש, סוד. כינוי של תורת הסוד ביהדות, בדרך כלל משמש השם לציון עניינים קבליים.
-32 ראה שיה"ש ד י : מה יפו דדיך אחתי כלה מה טבו דדיך מיין וריח שמניך מכל בשמים. ראה פרשנות שם .
33 -ראה תהל' יט יא : הַנֶחֱמָדִים מִזָהָב וּמִפַז רָב וּמְתוּקִים מִ דבַשׁ וְנֹּפֶת צוּפִים .
-34 ראה שיה"ש ד יב: גןַ֥ ׀ נָעוּל אֲחֹּתִי כַלה גל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.
35 -ראה שיה"ש ד יא: …. וְרֵיחַ שַלְמֹּתַיִךְ כְרֵיחַ לְבָנוֹן .
וּלְבָנָה 36 כֻלָם עָמְדוּ מֵאוֹרֵךְ
כִי אֹּרֶךְ יָמִים בִימִינֵךְ עֹּשֶׁר בִשְמאֹּלֵךְ 37
בָרוּךְ בוֹרְאֵךְ בְיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים 38
ביאור לפיוט
הפיוט זכה למספר עיבודים מוסיקליים, ביניהם:
-36 ראה שיה"ש ו י : מִי־זאֹּת הַנִשׁקָפָה כְמוֹ־שָׁחַר יָפָה כַלְבָנָה בָּרָה כַחַמָּה אֲיֻמָּה כַנִּדְגָלוֹת .
37 -ראה משלי ג טז: אֹּרֶךְ יָמִים בִימִינָהּ בִשְמאֹּולָהּ עֹּשֶׁר וְכָבוֹד.
38 -חי העולמים – הניקוד הנכון "חי" בפתח ולאו בצירי, כפי שיש טועים לומר.__
vwA-C858https://www.youtube.com/watch?v=1NP
תוספת שלי(א.פ) מתוך ויקיפדיה
מחבר הפיוט
מחבר הפיוט, הרב שלמה אביטבול, חי במרקש שבמרוקו בין אמצע המאה ה-19 והעשור השני של המאה ה-20, ופיוטים רבים שחיבר נכללים בשירת הבקשות של פרשת "יתרו". בפרשה מוזכר מאורע "מתן תורה", ועל כן פיוט זה מופיע בסדר פרשה זו, בקרב יהודי מרוקו.
אודות הפיוט
הפיוט הוא קצידה (שיר בעל תבנית ארוכה, המתאפיין במבנה מורכב) המהללת ומשבחת את התורה, תוך הסתמכות על מדרשים ומסורות קבליות. בפיוט, מתאר הרב אביטבול את יופיה, עומקה וחינה של התורה, וסוקר את מישורי הקיום שלה, דרך תיאור היבטים שונים המצויים בה.
לכל אורך הפיוט, שוזר בו הרב אביטבול ביטויי אהבה שנלקחו משיר השירים, ומעודד את העיון בתורה בדרכים שונות: על דרך הפשט, הרמז, הדרש והסוד.
יהודי מרוקו נוהגים לשיר את הפיוט במשך כל ימי השנה בכלל, ובשבת פרשת בשלח בפרט.
הפיוט זכה לביצועים רבים, בהם של ליאור אלמליח, חיים אוליאל, אמיל זריהן ויגל הרוש ואנסמבל שיר ידידות. ע"כ)
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה
ועד הקהלה
גם ועד הקהילה נתחזק ועבודתו נשאה פירות יותר מבעבר. הוא מימן את הוצאות החזקת " אם הבנים " ומוסדות אחרים. לביצוע משימותיו דרושים היו הכנסות של ממש. גביית המס לא הייתה יעילה, ורבים לא שילמו במועד את נדבתם. בשנת תרצ"ו תוקנה תקנה שלא לערוך חופה וקידושין ולא לספק שאר שירותים דתיים רק למי שפרע את חובו לקהל. הנחיות ניתנו לרבנים לדרוש אישור הועד בטרם יערכו חופה וקידושין. בשנת תרצ"ח נוסדה חברת " חסד ואמת " שמתפקידה היה לתקן את בדק בית העלמין, אז נקנו אדמות אחרות להרחבת בית העלמין הקהילתי.
בשנת תרפ"א – 1912 – נתארגנו 52 משפחות לעלות לארץ ישראל. הם נסעו לפאס על מנת לקבל מהקונסול האנגלי דרכון ורשיון. אך הקונסול הערים עליהם קשיים והסכים לתת ויזה רק למי שבידו סך אלף צ'ורו במזומן. האמיד מבין הקבוצה היה הנגיד לשעבר מרדכי צבח. הלא הלווה מכספו לרבים מהם את הסכום הדרוש כדי לקבל את הרשיון. אותם שלא הצליחו לגייס את הסכום חזרו לצפרו בפחי נפש.
אף שמצה ביטחונם של היהודים במרוקו שופר בהרבה לעומת המצב שלפני בוא הצרפתים, זה היה בדרך כלל, ומידי פעם היו רציחות של יהודים שלא יכלו למצוא את האשמים. בשנת תרפ"ד נשבו שני יהודים מצפרו בכפר איית גרוסין.
תעודה מספר 18
תקנה זו הוכרזה בבתי כנסיות פרשת בראשית כט בתשרי התרצ"ו.
בִּהְיוֹתֵנוּ מְקֻבָּצִים אֲנַחְנוּ חַכְמֵי הָעִיר וְהַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ עִם אַנְשֵׁי וּוַעַד ישצ"ו וּרִינָא דִּי לְיּוֹם בַּעֲוֹנֹתֵינוּ הָרַבִּים סְחָאל דְּנָאס דִּי יָרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם וּמְעַט מִזְעָר, דִּי בְּאֻקְיִין כא יַעֲטִיוו פַנְדָּבָה דלעייאָד, וּכְאַיְנִין פִיהוֹם נָאס דִּי הוּמָא מעזיין וּמָא כא יַחְבֹּס יַעֲטִיווֹ כְּלָל, וּלְגַזְבָּרִיםְ דָכוֹל דִּי עַנְדְּהוֹם מא כא יְסַלְאָאלְהוֹם חָתָא לְחָאזָא
מִן סַבָּא דַּי לַעֲנִיִּים כְּתְרוֹ בְּזָאף, בִּיהָא וּופקנא בָּאֲיָן מִן הַיּוֹם הַזֶּה וְהָלְאָה זְמִיע לִיהוּד דַּי רָאוּי בַּאס יִעְטִי נְדָבָה וּמָא יַחְבֵּסִי בַּאס יִעְטִי מְעָא לִקַהַל רְשׁוּת דִּלְקִדּוּשִׁין, וּלְחְבְרָה מָא יִתְסַגְּלוּ פִּיּה לָא פִּלְעִיס וְלָא פְלמוּת בַּר מִנַּן.
וְּזְמִּיעַ לְחָוָיִיָּז דְּדִיּן דַּיָּאלַנָא מִזְּמוֹעִין, דִּי יַוָּאלִוָּה רַאחְנָא נַחַסְרוּהוֹת עְלִיה, וְשׁוֹמֵעַ לָנוּ יְדְּכוֹן בְּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה, אָנַן כֵּן יְהִי רָצוֹן וְלִרְאִיַּת האמו"ץ הִסְכַּמְנוּ אָנוּ חֲתוּמִים מַטָּה פֹּה צָפְרוּ יע"א בְּח' בְּתִשְׁרֵי התרצ"ו לִיצִירָה תֵּבַת דְלעייאָד נִכְתְּבָה בְּשֵׁם וְדִין קִיּוּמָהּ קִיּוּמִיהוֹן וְקִיֵּם.
אבא אלבאז ס"ט – ע"ה ישועה שמ"ח עובדיה ס"ט – רפאל עמרם מאמאן יש"ץ ס"ט
תרגום תעודה מספר 18.
בהיותנו מקובצים אנחנו חכמי העיר והקהל הקדוש כם אנשי הוועד ישמרם צור ויסתרם. וראינו שהיום בעוונות הרבים אנשים שירדו מנכסיהם, ורק מעט מזער שנשארו נותנים נדבת החגים, ויש בהם שמסרבים ולא רוצים לתת כלל.
ההכנסה הצעטה ואין ביכולת הזברים לספק צרכי העניים הרבים, לכן הסכמנו שמהיום הזה והלאה, כל יהודי שיש ביכולתו לתת נדבה ויסרב להשתתף עם הציבור, נעכב עליו מלהשיא את בניו ובנותיו, סופרי בית הדין, ולא חשומו להם נדונייא, לא יכתבו להם כתובה והרב לא אתן רשות לקדושין.
וחברת קדישא לא תטפל בו בין בחיים בין במות בר מינן. ונעכב עליו כל ענייני הדת בכל הזדמנות ושומע לנו ידכון בטח ושאנן מפחד רעה אמן כן יהי רצון ולראית האמת והצדק שכן הסכמנו אנחנו חותמי מטה פה צפרו יכוננה עליון בח' תשרי התרצ"ו ליצירה.
ימי הרבנות שלי אני עבדכם הנאמן דוד עובדיה ומלחמת העולם השניה.
מלחמת העולם השנייה, הורגשה בהתחלה במרוקו רק במישור הכלכלי. מצרכים בסיסיים ניתנו בקיצוב, ומצרכים אחרים נעלמו כליל. היוקר האמיר. מלבד זה, הגיעו למרוקו דרך העיתונות והרדיו, שמועות על השמדת היהודים. צער רב נצטערו יהודי מרוקו בכל מקום גזרו תעניות ציבור והתפללו לשלומם של אחינו הנתונים בצרה. עם חתימת הסכם שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה וכינונו של משטר וישי בצרפת החלה נושבת רוח אחרת גם במרוקו.
פקידים אנטישמים ופרו נאציים נשלחו למרוקו. בהשראתם ובעידודם החלו חלק מהתושבים הערבים להונות את היהודים אמרו עוד מעט ונכחידם מגוי. ולולא המלך מוחמד החמישי, ירחמו ה' שרי ממשלתו ופמלייתו עמדו בפרץ, ולא נתנו לפגוע כמלוא נימה ביהודים, מי ידוע מה היה גורלנו. המלך דחה את כל הלחצים שהופעלו עליו מצד ממשלת וישי והודות לו לא נשתנו פני הדברים באופן מהותי.
הפעולה האנטי יהודית הממלכתית שהצליחו עושה דברו של פטאן להעביר הייתה פקודת הצהרת הרכוש. לכאורה זה היה על מנת לאפשר לשלטונות לקבוע מהו שיעור המס שילקח מהיהודים למימון הוצאות המלחמה, אל כיוון שרק היחידים חוייבו בכך, רווחו שמועות עקשניות, לפיהן זהו רק צעד ראשון להחרמת רכושם של היהודים וסופו של תהליך מי ישורנו.
על כל פנים יהודי מרוקו בכל הערים והכפרים מילאו טופסי הצהרת הרכוש אך לא נודע מה היה אתם כי בשנת תש"ג – 1942 – נכנסו האמריקנים ובני ברים למרוקו, והגרמנים לא הצליחו להוציא לפועל את תוכניותיהם. השמועה אומרת כי המטוס שבו הטיסו את כל טופסי ההצהרה לצרפת הופל וכל החומר הושמד, ולא היה סיפק בידם לחזור על המבצע, ברוך ה' שהצילנו מידם.
באותה שנה נכנסו האמריקנים למרוקו, ( ביוני 1942 ) שנת התש"ב כאשר מור אבי היה מרותק למיטת חוליו ונבצר ממנו למלא תפקידו כרב העיר, הגיעני אני הצעיר כתב מינוי ממשלתי כממלא מקומו זמנית עד שיתרפא מחוליו כאמור למעלה. ומאז נכנסתי אני בעול הנהגת הקהילה.
אמנם יחס ערביי צפרו בדרך כלל לא נשתנה כלפי היהודים, רובם היו אנלפבתים ולא ידעו בדיוק מה מתרחש בעולם. אבל הערבים המשכילים קמעא, ציפו לניצחון הנאצים, וחיכו שיבואו למרוקו ויתחילו בפתרון " שאלת היהודים ", על רקע שנאת היהודים בשנים אלה ניתן להבין את מאורעות יום ט' באב תש"ד ( 1944 ) בצפרו.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה-עמוד 183
סוף נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות-כללי העליה- ירושלים תשט"ז ־ 1955
זיבה חריפה וכרונית – הטפול ינתן לפני העליה.
פילריאזיס
מועמדים המראים סמנים קליניים בולטים שלא, Elephantiasis יקבע כשר עליתם כמקובל לגבי נכים או חולים כרוניים.
אין צורך בבדיקת דם שגרתית למיקרופילריה אצל מועמדים לעליה מארצות נגועות במחלה זו. הבדיקה תיעשה בארץ.
אין צורך למתן טפול למועמדים אשר ידוע שחם נושאי מיקרופילריה, אולם יש לציין בברור את הממצא בכרטיס הבריאות; הטפול ינתן בארץ.
בילהרציה. באזורים הנגועים בבילהרציה תבוצע בדיקת השתן לביצי Schistosoma והממצא – בין אם הוא שליל ובין אם הוא חיובי – יצוין בכרטיס הבריאות. ממצא חיובי אינו מהווה סיבה לעכוב העליה.
עולים חוזרים. לא ינתן אישור רפואי לעליה חוזרת של אדם, אלא;לאחר שרופא האמון בארץ המוצא יקבל ידיעה ממשרד הבריאות בירושלים, על עברו הבריאותי של המועמד לעליה בתקופת שהותו בארץ.
כפרי חסול. כל כללי העליה בטלים ומבוטלים כשהמדובר בתושבי כפר שהוכרז עליו כעל ״כפר הסול" ע״י המוסד לתיאום,פרם להגבלות הבאות:
לא יאושרו לעליה:
- משפחות שיש בהן חולים כרוניים או נכים ואין בהן אף מפרנס אחד.
2.משפחות שיש בהן חולי רוח;
- 3. משפחות שיש בהן חולי שחפת פתוחה או צרעת, אלא אם כן הובטח לחולים מקום אשפוז בארץ.
משרד הבריאות בירושלים יודיע במישרין לרופאי האמון בכל פעם שיוכרז על כפר כעל ״כפר חסול". .
בדיקות רפואיות
בדיקה רפואית של המועמדים לעליה תיעשה ע״י רופאי -אימון של משרד הבריאות או רופאים ומוסדות רפואיים שהוסמכו לכך ע״י רופא האימון בשם משדד הבריאות.
רופא האימון הוא הרשות המוסמכת הבלעדית שבסמכותו לאשר, לפסול או לדחות עלית המועמדים לעליה מבחינה רפואית בהתאם לכללי העליה הרפואיים ולפי הוראות,משרד הבריאות.
רופא האמון של המועמדים יעמוד על טיב הבדיקות הרפואיות ע״י בדיקות בקורת . הוא מוסמך לדרוש בדיקות נוספות אם יראה צורך לכך.
רופא האמון יעמוד על כשרותו של המועמד לעליה אך ורק על סמך נמוקים רפואיים, אולם במקרה שאין מניעה לעליה מטעמים רפואיים, אלא שלפי דעת הרופא עלול המועמד להוות בעיה סוציאלית. יציין הרופא בכרטיס הבריאות שקיימת בעית קליטה. המוסדות האחראים לעליה יפעלו במקרים אלה בהתאם לכללים שהותוו ע״י המוסד לתיאום.
בכל מקרה של ספק בדבר כשרותו של המועמד לעליה, יפנה הרופא למשרד הבריאות בירושלים להכרעה.
המוסדות רשאיים לערער על החלטת רופא האמון והרשות בידם לדרוש מהרופא; להעביר את התיק למשרד הבריאות בירושלים, להכרעה.
טיפול רפואי
מחלקת העליה של הסוכנות היהודית תדאג למתן טפול רפואי למועמדים לעליה בחוץ לארץ. הטפול ייעשה לפי שיטות וסטנדרטים אשד יקבעו מזמן לזמן על ידי משרד הבריאות.
סוף נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות–כללי העליה– ירושלים תשט"ז ־ 1955
פיוט — סי׳ יעקב תִּשְׁבִּי צֳרִי לְבָבִי / זִכְרוֹ קָצוּף וָמָן —אעירה שחר-פיוט מס 242 כרך א'
242- פיוט — סי׳ יעקב
תִּשְׁבִּי צֳרִי לְבָבִי / זִכְרוֹ כצוּף וָמָן —
צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:
יֶלֶד אֲשֶׁר בְּתֹךְ יָם / גָּלוּת יִהוֹדְךָ —
הוֹצִיא שְׁטָר מְקֻיָּם / חָתוּם בְּיָדְךָ
שָׁרִיר מְאד וְקַיָּם / לִפְדּוֹת יְחִידְךָ:
יֹאמַר, רְאֵה כְּתָבִי / חָזָק וְנֶאֱמָן
צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:
עֵדִים מְאֹד כְּשֵׁרִים / חַגַּי וְיִרְמְיָה
חָתְמוּ בְּתוֹךְ סְפָרִים / יוֹאֵל וִישַׁעְיָה
קוֹמָה רְפָא שְׁבוּרִים / הַנִּקְרָאִים בְּיָ-הּ:
חָלְיָם רְפָא כְּנָבִיא / רִפָּא לְנַעֲמָן
צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:
קוֹל אֶשְׁמְעָה בְּאָזְנִי / מָה לָךְ, בְּנֵי, וּמָה?
הוֹצֵא כְּתַב יְמִינִי / זֶה — וַאֲקַיֵּמָה
לֹא יַעֲבֹר זְמַנִּי / עַד חוֹב אֲשַׁלְּמָה:
אַחִישׁ זְמַן וְאָבִיא / רוֹעֶה וְנֶאֱמָן
צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:
בִּנְיַן דְּבִיר עֲדָתְךָ, / צוּר, מַהֲרָה. וְחִישׁ־
יֶשַׁע לְבֶן אֲמָתְךָ / בַּעֲבוּר יִצְחָק, וְאִישׁ־
תָם, בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ / הַנֶּאֱבָק בְּאִישׁ:
שַׁ-דַּי, נְחַם לְבָבִי / הָאֵ-ל הַנֶּאֱמָן
צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:
בּוֹרְאִי, זְכוֹר בְּרִיתְךָ / מֵאָז לְאַב הָמוֹן
וּלְמַחֲזִיק בְּדָתְךָ / מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
וּכְאָז בְּתוֹךְ נְוָתְךָ/ מִרְעֶה תְנָה לְצֹאן:
פֶּן יֶחֱזַק כְּאֵבַי / וֶהְיֵה לְרַחְמָן
צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:
הַבֵּן, אֲשֶׁר מְגֹרָשׁ / מֵחֵטְא הִדִּיחֲךָ —
שׁוּבָה לְאָב, וְתִירַשׁ / בָּתֵּי מְנוֹחֲךָ
עִיר הַיְּקָר וּמִגְרָשׁ / כִּי בָּא מְשִׁיחֲךָ:
וּלְיוֹשְׁבִים בְּשֶׁבִי / יִהְיֶה לְרַחֲמָן
צוּרִי, שְׁלַח וְחוֹבִי / אַל יַאֲרִיךְ זְמַן:
242) הנושא: עתירה לגאולה, מיועד ל״הבדלה״.
תשבי… — אליהו התשבי, אשר הוא רפואת לבבי, ואשר זכרו מתוק לחכי, אתה צורי, שלח נא אותו, ואל יעכב חובי זמן הגאולה. ילד… — כנוי לישראל, ע״ש הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים (ירמי לא, כ) — המודה לך גם כשהוא שקוע בתוך ים הגלות, הנה הוציא שטר בו התחייבת לו לפדותו. יאמר — הנושא: ילד. כנביא ריפא לנעמן — אלישע (מי־ב ה, יד). קול אשמעה… — דברי הי. לא יעבור זמני… — אני הי בעתה אחישנה (ישעי ס, כב), זכו — אחישנה, לא זכו — בעתה (סנה' צח.). הנאבק באיש — ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו (ברא׳ לב, כה). לאב המון — אברהם אע״ה. הבן…שובה לאב — אתה הבן המגורש מארצו, שובה בתשובה מן החטאים אשר גרמו את גלותך. ותירש…כי בא משיחך — באשר יבוא משיחך. יהיה — הנושא: אב.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
מוסדות נוספים
בעזרתן ובשיתופן של נשות נכבדי הקהל בעיר, הקימה הסבתא רבקה עוד שלושה ארגונים נוספים: מפעל הזנה לילד, חברת מלביש ערומים, ועזרת נישואין (מיסודו של מפעל נשים צדקניות). ממפעלים אלו נהנו המוני העם, שברובם היו מיעוטי יכולת.
מפעל הזנה לילד, סיפק ארוחות חמות יום־יום לילדי בית־הספר, שייסדה הסבתא רבקה. מלביש ערומים, זיכה כל תלמיד בית־הספר בבגד חדש בכל חג (בלוסה) הבגד שכל תלמיד קיבל היה תפור לפי מידתו.
הערת המחבר: בלוסה: (מילה ספרדית (BLUSA). זהו בגד שלבשו ילדים ומבוגרים, הדומה לחולצה, אך הוא יותר רחב וארוך ומגיע עד לקרסוליים. על השם בלוקה, ראה: ברונו־מלכה, עמי 240. הערה 4.
חברת עזרת נישואין, סייעה לבנות היתומות להכין את הנידונייה, ולהורים הנזקקים להתגבר על ההוצאות המרובות של החתונה. שיטתה של המנוחה רבקה הייתה פשוטה, והיא השיגה את הכל בעזרת כלתה ששימשה לה כמזכירה ועוזרת נאמנה.
הערת המחבר: כלתה של רבקה טולידאנו היא אימו של חברנו הסופר יוסף טולידאנו, מחבר ויהי בימי המללאח, בעברית ובצרפתית, ועוד ספרים נוספים. היא הייתה משכילה ומהראשונות במכנאס שלמדו בבית-ספר אליאנס בימים ההם.
בערבי החגים ביתה של רבקה טולידאנו, היה הופך לבית־מלאכה בזעיר־אנפין, ולכוורת דבורים חרוצות (ויהי בימי המללאח). הסבתא רבקה נהגה לפנות בעצמה אל בעלי-הבתים, ובמיוחד אל עקרות־הבית, והטילה על כל אחת להגיש ארוחה חמה פעם אחת בחודש, לילדי בית הספר של ר׳ ברוך א׳ טולידאנו וכל הילדים הנזקקים נהנו יום־יום מארוחה טובה.
רבקה טולידאנו השתתפה גם היא באירוח הילדים, וכאשר הגיע תורה, היא הזמינה את הילדים לביתה, והגישה להם ארוחה כמתבקש. ברבות הימים, היא גם טיפלה בילדי בית־ספר אליאנס הנזקקים. זוכרני שהילדים שהיו פטורים מתשלום שכר־לימוד, נהנו גם הם מארוחה חמה מדי יום.
לפני החגים, נהגה הגב׳ רבקה לערוך מגביות לטובת ילדי בית-הספר אשר עמדה בראשו והיא בעצמה הייתה גובה ומנהלת את הרשימות. גם הפעם נהנו תלמידי בית-ספר אליאנס מהמגבית של החג וכל תלמיד קיבל תלבושת של בית- הספר, שכללה: סינר שחור (tablier), כובע־ברט וזוג נעלייים.
חברת ביקור חולים
נוסף לאירגונים שצויינו, היו עוד מוסדות ואירגונים וולונטריים נוספים כמו חברת ביקור חולים, מוסד שהופקד מאז ומתמיד רק בידי טובי העיר.
ענייני הצדקה והעזרה לזולת היו תמיד דאגתה הראשונית והעיקרית של הקהילה היהודית במכנאס, ומכאן הסיבה להקמתם של אירגוני עזרה רבים אחד מהם הראשון במעלה הוא ביקור חולים.
הצרפתים נהגו להתלוצץ על חשבון היהודים, באומרם: ״התעשיה המפותחת ביותר ב״מללאח״ היא הצדקה״. היהודים לא התרגשו מהלצה זו וקיבלוה באהבה וגם בגאווה. מאחר והשלטונות לא דאגו לבריאות הציבור היהודי, כמו שלא דאגו לעוד דברים חיוניים אחרים, הקהילה היהודית הקדימה רפואה למכה והכינה מספר צעירים אשר שלחה לבתי-חולים, על מנת ללמוד את תורת החיסונים נגד מחלות מידבקות, ובמיוחד נגד האבעבועות. בזכותם נעלמו כמעט רוב המגיפות.
חברת ביקור חולים נוסדה במכנאס ב־1925. ראשיה ומייסדיה, היו תמיד נבחרים מסלתה ומשמנה של טובי העיר. בזמנו, בלטו במיוחד הגביר והנדבן יוסף מריג׳ין שהיה גם נשיאה, הגזבר יעקב אלכרייף, ר׳ אהרן סודרי, שהיה ראש ועד הקהילה, מימון מריג׳ין, שהיה יו״ר החוג של בוגרי אליאנס l'Alliance Israélite cercle des ancièns eleves de הרב ברוך רפאל טולידאנו, ר׳ יצחק סבאג, ראש ישיבת כתר תורה, ר׳ מרדכי עמאר, ר׳ ידידיה טולידאנו, ונסים חיון,- גביר מאוד נכבד, אשר עשה רבות למען המוסד הזה ולמען הקהילה בכלל שאותה הוא שירת עשרות בשנים, במסירות ובנאמנות.
נסים חיון
אין יהודי מיוצאי העיר מכנאס שאינו מכיר או שלא הכיר את הגביר נסים חיון, שנמנה תמיד על שבעה טובי העיר. ואין אדם בוועד הקהילה שזכה תמיד להערכה רבה, כמו נסים חיון. ארבעים וחמש שנה, הוא שירת את בני הקהילה והיה מוכר בפי ההמון בשם לכביר די ביקור- חולים או לפריזידן די ביקור-חולים (נשיא ביקור-חולים).
נסים חיון עזר בכל האמצעים למחוסרי-כל, הפעיל את קרנות הקהילה, וכך הוא סייע לנזקקים, לכלות, לחולים ולתלמידי-חכמים. גם את האסירים הוא לא שכח ולא זנח. הוא היה רגיל לומר: ״אם אדם פונה לעזרה, סימן שהוא באמת זקוק, ומי אני שאלבין את פניו ברבים״. הצרפתים עמדו על יושרו, ובזמן מלחמת העולם השניה, הם הפקידו בידיו את נושא קיצוב המזון לבני הקהילה והוא עמד בכבוד במשימה, ללא משוא פנים. נסים חיון זכה לעלות לארץ, התיישב בנהרייה, ושם בילה את שארית שנות חייו עד שנפטר בשיבה טובה.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד–203
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
היבטים דמוגרפיים של מעפילים צפון אפריקאים עד גירושם למחנות קפריסין
934 מכלל מעפילי צפון אפריקה – 37% – העפילו מחוף אלג'יר. מתוכם 72% גברים ו- 28% נשים. לעומת 829 מעפילים מוגרבים – 33% – שהעפילו מנמלי אירופה מתוכם 67% גברים ו- 33% נשים. התפלגות כמעט זהה.
לגבי – 30% – 762 המעפילים הנותרים הפרטים עליהם אינם מלאים, לכן נבנו שתי תת רשימות: האחת מוגרבים ללא שם ספינה, והשנייה מוגרבים ללא שם ספינה וללא ציון ארץ מוצא 1528 – 67% – מעפילים מוגרבים העפילו מנמלי אירופה פי אחת וחצי מאלה שהעפילו מחוף אלג'יר.
הנתונים על ההעפלה מצפון אפריקה לא היו תמיד מדויקים. כך למשל התקבל מברק מ'אטלס' ]צפון אפריקה[ שעל הספינה 'יהודה הלוי' עלו 460 איש, בעוד שהנתון הרשמי היה 399 . בשלהי שנת 1947 שהו בקפריסין 909 מעפילים מצפון אפריקה מתוכם 707 במחנות הקיץ – 55,61 63 – ו- 202 במחנות החורף – 64 69- 410 בדוח סטטיסטי מ- 30.10.1947 נמצאו – 912 מעפילים מצפון אפריקה ששהו במחנות הקיץ והחורף. נתון אחרון זה לא כולל את מעפילי 'הפורצים'. עד כאן ברור שאין הסכמה לגבי מספר המעפילים המוגרבים בתקופת המחקר. אם כי הנתון האחרון 912 מעפילים ששהו בקפריסין מסתכרן עם הנתון במאגר, אך לא מתחשב בהיקף העלייה ארצה מקפריסין. ניתן להניח, שהפער בנתונים נובע הן מעליית מוגרבים מקפריסין לפלשתינה א"י במרוצת הזמן שחלף מאז גירושם והן מרישום לא מדויק של העולים מקפריסין שדווח למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. יתכן גם שהדיווחים מצפון אפריקה למטה המוסד לעלייה בבפריז לא היו מדויקים. למרות הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה על ידי המוסד לעלייה ב' לאחר הפלגת ספינת 'הפורצים', כ- 1,600 מעפילים נוספים 63%- – מכלל מעפילי צפון אפריקה העפילו וגורשו לקפריסין.
ארצות המוצא של המעפילים המוגרבים. לגבי 912 מעפילים 36% – – זוהתה ארץ מוצאם מתוך כלל המוגרבים. מתוכם 518 מהמעפילים היו מרוקאים – 56% – 145 היו אלג'יראים – 17% – 181 היו תוניסאים 19% ו- 67 היו לובים . 8% 26% – 234 – מכלל המעפילים המוגרבים העפילו מחוף אלג'יר. 27930% – מנמלי אירופה ו – 350 38% היו מוגרבים שלא צוינה שם הספינה בה העפילו. רק לגבי 75% ממעפילי עלייה ד' וגחל/מח"ל צוינה ארץ מוצאם. מספרם של יהודי לוב במאגר מועט מפני שזו הייתה הקטנה מבין הקהילות היהודיות באפריקה הצפונית והם העפילו מלוב לאיטליה ושם לא התבצע רישום עם עלייתם לספינות מעפילים שהפליגו מנמלי איטליה.
השמטת ארץ המוצא של מעפיל נעוצה, כנראה, ברישום לא עקבי ואחיד של הבריטים ושל פקידי לשכת העלייה והמזכירויות המשותפות של מחנות קפריסין שהכינו את רשימות המעפילים לכול טרנספר מקפריסין לפלשתינה א"י. – המדור לטיפול בעולה הזהיר מפני שימוש בנתונים שהועברו על ידי שליחי הסוכנות היהודית בקפריסין "נא לא להשתמש במספרים הנ"ל כלפי חוץ". אזהרה זו נועדה כנראה להסתיר מהבריטים מידע על היקף בריחת מעפילים מקפריסין. אין התאמה בין הנתונים במאגר השמות לדיווחים הסטטיסטיים מקפריסין אמנם הפער הוא של 71 מעפילים בלבד. אך ממצאים אלה מחזקים את ההנחה שהרישום לא היה מדויק והדיווח לא מהימן דיו. היו מקרים של זיוף שמות והתגלו פערים בין כרטיסיית המחנות לבין רישום מעפילים לפי ספינות.
לפי דיווחי מזכירויות המחנות שהו 841 מעפילים מוגרבים בקפריסין. 418 מפתיע שאין נתונים על מעפילי לוב בטבלה לעיל. הפער בנתונים בין טבלאות 5 ו- 6 בולט לפי משתנה ארץ המוצא. יש יותר מעפילים יוצאי מרוקו במחנות מהרישום במאגר . לעומת זאת, במאגר יש יותר מעפילים מתוניס, אלג'יר ולוב לעומת רישום המחנות . דוח מויאל מאשש את הנתון במחנות. 419 טבלאות 5 ו – 6 הובאו על מנת להראות שהרישומים בקפריסין לא מדויקים.
מגדר. 2,525 מעפילים ומעפילות מוגרבים רשומים במאגר מתוכם 679 נשים 27% – – ו- 1,846 גברים 73% שהעפילו מצפון אפריקה ולוב.
259 הנשים ) 38% ( העפילו מחוף אלג'יר ו- 420 נשים 62% העפילו מנמלי אירופה. 675 גברים 37% העפילו מחוף אלג'יר לעומת 1,171 גברים 63% העפילו מנמלי אירופה )גרף 6 (. באוכלוסיית המחנות ההתפלגות המגדרית הייתה דומה: 60% גברים ו- 40% נשים. 420 בחישוב הובאו בחשבון גם בנים ובנות מתחת לגיל 18 התפלגות לפי מגדר ולפי נמל ההעפלה )גרף 6 ( מאששת את היקף 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה.
בודדים ובודדות. 421 13% אחוז היו מעפילות בודדות שעלו מנמלי אירופה ומחוף אלג'יר ואילו אחוז המעפילים הבודדים הוא 87% מכלל המעפילים המוגרבים. החישוב לא כולל את מעפילי עלייה ד' וחללי צה"ל. בתחילת אפריל 1948 שהו במחנות 25,939 מעפילים ומתוכם 43% בודדים ובודדות לעומת זאת חלקם של המעפילים הבודדים והבודדות מצפון אפריקה במאגר הוא 53% דוח הג'וינט, שהתבסס על הגדרת המעמד האישי, הראה שבין כלל מעפילי קפריסין היו 11,185 רווקים ורווקות, מהם 7,270 רווקים 65% ו- 3,915 רווקות 35% 423 ההתפלגות של צעירים וצעירות צפון אפריקאים הייתה שונה מאוכלוסיית המחנות. לפי נתוני הסוכנות היהודית בתשעת החודשים הראשונים של שנת 1947 העפילו לארץ 37.1% בודדים ו- 14.8% בודדות.
המסורת הנהוגה, בעת ההיא בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, הייתה שנשים צעירות לפני נישואים
אינן יוצאות מבית הוריהן. לכן תעוזתן של 160 צעירות לעזוב את בית הוריהן ולעלות לארץ ישראל מרשימה. נתון זה מעיד שצעירות לקחו חלק בקבלת ההחלטה לעלות לפלשתינה א"י ואולי – אף קיבלו את ברכת הוריהם לדרך. בראיון אישי עם אליהו ביטון, מעפיל בספינה 'יהודה הלוי', הוא אמר שחברי 'קבוצת בן יהודה' )קב"י( ממרוקו, התבקשו להגיע למחנה באלג'יר כרווקים ולא נשואים, אך הדברים לא הסתדרו כמתוכנן ולכן יש זוגות נשואים בקרב מעפילי צפון אפריקה.
לפי הנתונים בטבלה לעיל ההעפלה מצפון אפריקה היא עליית בודדים ובודדות 53% . לפי המאגר 837 גברים ונשים בודדים העפילו מנמלי אירופה לעומת 500 נשים וגברים בודדים מחוף אלג'יר. לעומת דיווחו של אלי מויאל שבקרב מעפילי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו יותר משפחות.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
בסיפור המקראי יוסף שותק ואינו משיב לטענותיה של האישה, ושתיקתו בולטת לנוכח החזרות הארכניות בפי האישה על סיפור האירוע בפני בני ביתה ובפני בעלה (בראשית לט 19-14). יוסף אינו מסביר ואינו מצטדק בפני פוטיפר, הוא מקבל הכול בשתיקה ומושלך לכלא למרות ניקיון כפיו. בקצידה מגיב יוסף ומשיב כמה פעמים, הוא דוחה בתוקף את האשמותיה של זוליכה בפני בעלה:
וואזבו חאסא ייא סידי / מא הייא דדי בוייא ווז׳דדי
השיבו: חלילה, אדוני / אין זאת לא של אבי ושל סבי
ראה עאלם רבבי סידי
הרי אלוהים, ריבוני ואדוני, יודע.
לא נדרתהא בעייאן / א-סידנא / לא נדרתהא בעייאן
לא הפניתי אפילו מבט – אדוננו – לא הפניתי אפילו מבט.
המעשה לא ייתכן בעיניו מאחר שהוא אסור על פי דתו ומנוגד לאמונתו ולתורה שלמד בבית אבא, והוא מעיד בו את האל שצופה במעשי האדם ויודע שלא חטא, אפילו לא במבט. על אותם טיעונים חוזר יוסף גם לפני השופט:
חין ווצלו ענד לחאכּם/ כאשר הגיעו לשופט, הוציאו את
ז׳בדו תייאב לגדר בגד הבגידה,
שאפהום וקאל / ליכ ראה (השופט) ואמר: ״יש כאן
מא בקאת הדרא הוכחה, לא נותרו דברים [לומר].״
עייט עלא סחאבו/ דרבוה דריב כאפר קרא (השופט) לחבריו / היכוהו מכת אכזר
הערת המחבר:בגד הבגידה הוא ביטוי דו-משמעי שאפשר להבינו בשני אופנים מנוגדים, הבנתו תלויה מאיזו זווית ראות נאמר המשפט. אם זה מפי המספר, שמזדהה עם יוסף, אזי הבגידה היא של האישה, והבגד הוא ההוכחה לה, אך אם מדובר בנקודת הראות של המצרים, אזי הבגד מוכיח את בגידת יוסף ואת צדקתה של זוליכה .
קאללו מא ייאכד פייא / כּלאם למרא
אמר(יוסף): ״אין בדברי האישה ולא כלום.
מא עמלתס, ייא סידי/ האד דדנוב ייאסר
לא עשיתי, אדוני, עבירה זו בכלל
רבבי עאלם / ראה ישוף ווירא
האל יודע, צופה הוא ומביט,
עייאת תוזן פייא / בלקנאטר
לא נלאתה מלשקול אותי במשקל הקנטאר
ראה עאלם רבבי סידי / מייאת מררא
הנה, יודע האל, ריבוני, מאה פעמים.״
סיפור המשפט לקוח מן המסורת המוסלמית: ב׳סיפורי הנביאים׳ מובא יוסף לפני שופט, שם מופיע עד שמעיד לטובתו ואף מביא ראיה מן הבגד להוכחת צדקתו של יוסף. יוסף יוצא זכאי הודות לעדות זו, וזוליכה אף מודה שהיא טפלה על יוסף עלילת שווא ומבקשת את סליחתו. אחרי המשפט יוסף חוזר לבית פוטיפר לזמן מה, והוא נכלא רק לאחר מסיבת הנשים. סיפור המשפט מופיע גם בספר הישר, וגם שם הוא יוצא זכאי, פוטיפר מכיר בניקיון כפיו ומכניסו לבית הסוהר רק כדי למנוע שערוריות בחצר ואילו בקצידה, פוטיפר והשופט מאמינים לזוליכה, מרשיעים את יוסף על סמך הבגד שזיכה אותו בסיפורים אחרים ומשליכים אותו לבית האסורים. ישיבתו בכלא מתוארת כתקופה ארוכה ומלאת סבל, אך יוסף מקבל עליו את הדין ומשלים עם ישיבתו בבית הסוהר בהאמינו כי זהו רצונו של האל. המספר מזדהה הזדהות מוחלטת עם יוסף ומתאר בהערצה כיצד קיבל עליו יוסף את הדין והשלים עם גורלו על אף שהתייסר בכלא בגלל עלילת שווא, והוא מייחל לישועת האל:
סאר סידי צררפ לקדרא / כיף חבב מולאנא וורדא
השלים אדוני עם גורלו / ומילא גזר דין האל ודברו
פי לסזן ליום אוגדדא
בבית האסורים התמיד יום יום ומחרתו
חתתא יריד אררחמאן / א-סידנא, חתתא יריד אררחמאן
עד אשר יחון האל הרחמן – אדוננו – עד אשר יחון האל הרחמן
סיפור יוסף וזוליכה מעוצב בקצידה כסיפור עימות במציאות שבה חיים יהודים בקרב גויים, שמזמנת סיטואציות של מתח והתנגשות, ונראה כי הסיפור משקף מתחים ועימותים שהיו חלק מן המציאות היום־יומית בין יהודים למוסלמים. העימות בקצידה, כפי שמתאר המספר, הוא עימות דתי ולאומי כאחד. זהו עימות בין הנוכריה בעלת השררה שפועל על פי יצרה ושרירות ליבה ובין היהודי הנתון למרותו המוחלטת, אבל כשהוא נדרש לעשות מעשה האסור עליו מן התורה, הוא מסרב לציית ועומד על שלו, על אף הסכנה הכרוכה בסירובו. יוסף הוא דוגמה ומופת להתנהגות על פי מצוות התורה, הוא ניצב לפני הכרעה בין כניעה לפיתויים ולאיומים לבין שמירה על דתו ועל זהותו היהודית. יוסף הכריע, הוא גאה בבחירתו ובהשתייכותו לבני העם היהודי, הפועלים כבני-חורין ואינם נשלטים על ידי יצרם. הוא הדוגמה לבני עמו, כי שמירה על הזהות היהודית היא עניין להכרעה ולבחירה יומיומית, הכרוכה במחיר שהוא עלול לשלם ואף שילם על שלא נכנע לדרישת הגבירה. סיפור זה נעשה במסורת היהודית לסיפור ארכיטיפי על מצב היהודים בגלות, החיים כמיעוט בסביבה נוכרית ומתמודדים בדילמה הקבועה הטמונה במציאות שבה הם נתונים בין כוחות המשיכה והפיתוי של הסביבה והרצון להתחבר ולהתערות בה, ובין הרצון להתבדלות ולשמירה על הזהות והייחוד. יוסף הוא מופת לציבור היהודי לחיים נכונים בתוך הדילמה המורכבת שבתוכה נמצא היהודי בגולה, ביכולתו לחיות בין הפטיש והסדן של הגלות ואף להצליח בזכות אמונתו ודבקותו במורשת הרוחנית של אבותיו ובזהותו היהודית.
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק-פרשת מקץ-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- קצידה מס 260-מקץ כרך א'
(260) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק
דרידכה — סי׳ כנ״ל
בשקל ״אה ענני מן צהד ג׳מארי״
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
אַךְ מִזֹּהַר כֵּס יָ־הּ לֹא יְבַצֵּר / — אָחוֹר וָקֶדֶם בּוֹ יְדֻבַּר
יָמִין וּשְׂמֹאל יְחֻבַּר / יָם וּנְהָרוֹת וּמִדְבָּר
מַטָּה מַעֲלֶה בְּקוֹל קוֹרֵא
שׁוֹמְעִים וּמְקַבְּלִים כֻּלָּם אֶת דְּבָרוֹ / בְּרֹב תִּפְאָרָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
כנפי שחר
(260) הנושא: מתוך פרימקץ .
אך מזוהר… — דרכיו אכן נעלמו מעין כל נברא ונמנעי ההישג, אך מזוהר בסאו יתב׳ ומיכלתו לא יימנע דבר. זה מתבטא ביוסף, העבד העברי, שמבית האסורים יצא למלוך על ארץ זרה. אחור וקדם… — מערב ומזרח בו יתב׳ ידובר, ר׳׳ל כל סדרי הבריאה מכריזים על גדולת יוצרם, ע״ד השמים מספרים כבוד א-ל וכוי(תהי יט). ימין ושמאל… — דרום וצפון וכוי חוברו להם יחדיו בקול קורא שהם עושי דברו יתבי. אחרי הקדמה זו ניגש המשורר אל הנושא.
נֹעַם יְמֵי יוֹסֵף גָּז בְּעֹצֶר / — רָעָה וְיָגֹן לוֹ כְנָהָר
מִשְׁפָּטוֹ כְּהֹר הָהָר / כְּיָרֵחַ עֵת יוּאָר
עַל כִּי הוּרַם וַיִתְעָרֶה
עַל אֶחָיו כְּאָדוֹן, כְּעֶבֶד מִמְכָּרוֹ / אַחְוָה הוּפָרָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
יוֹסֵף נִטְרַד מִבֵּית אֵ-ל הַיּוֹצֵר / — קִבֵּל גְּזֵרַת אֵ-ל, וְחָגַר —
מָתְנָיו, וּלְזֶרַע הָגָר / דִּמְעָתוֹ כְּנַחַל־גָּר
הַבֶּן פּוֹרָת כְּבֶן מַמְרֶה ?!
אָנָּא, יְיָ, הֵן אָחִי בִּי נָחֲרוּ / רוּחָם בִּי כָּפְרָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
דּוֹרֵשׁ דָּמִים, לָךְ אֶקְרָא בְּהָצֵר / — לִי, יָדַעְתָּ כִּי דַּרְכִּי נִגְדָּר —
מִבַּיִת סוֹחֶרֶת וָדַר / אֶל תֹּךְ אָהֳלֵי קֵדָר
מוּסָרְךָ מָזוֹר לִבְשָׂרִי
וּבְגָלוּתִי עֵינִי לְךָ יְשַׂבְּרוּ / חָכְמָתְךָ גָּזְרָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
ואַל תָּבוֹא בְּמִשְׁפָּט, אֵ-ל נוֹצֵר / — חֶסֶד לָאֲלָפִים, אַל תִּגְזַר —
עַל בְּנֵי זָקֵן נֶעְזַר / מֵאִתְּךָ לֹא מוּזָר
כִּי נַחֲמוּ מִמִּמְכָּרִי
אָנָּא, בֶּעָנָן שְׁמֵיהֶם אַל יֻקְדָּרוּ / אֲבוֹתָם זָכְרָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
כנפי שחר
נועם…גז בעוצר רעה… — עף וחלף בשלטון הצרות שהציפוהו כנהר. משפטו… — גזר דינו מצד אחיו היה גלוי כהר וצפוי כאור, הוא התחזה כ״אדון״, הם מכרוהו כ״עבד״. התערה — הכה שרשים, ראה עצמו שהוא עיקר והשאר טפל. מבית א-ל… — כנוי כבוד לבית אביו, וכן להלן ״סוחרת ודר״. וחגר מתניו — לעבוד עבודת עבד. ולזרע הגר — ישמעאלים, מדנים ומדעים. דמעתו… — ניגרה כנחל. בי ניחרו — כעסו עלי. דרכי נגדר… — נחסמה דרכי מחזור לבית אבא. דורש דמים — תובע דם נקי. מוסרך… — יסורין שהבאת עלי ארוכה ומרפא הם לחטאי. אל תגזר — אל תרגז. לא מוזר — לא נעלם. אנא, בענן… — מעשה המכירה החשוך אל יעיב שמי צדקתם. דאו ימיו… — עפו ונגוזו כחציר גגות המתיבש מהר.
דָּאוּ יָמָיו וְחָלְפוּ כְּחָצִיר / — הוּרַד מִצְרַיְמָה קִנְיַן נִבְחָר
שַׂר הַטַּבָּחִים שָׁחַר / לִקְנוֹתוֹ, וְלֹא אַחֵר
נִתְבָּרֵךְ מא־ל אַדִּירִי
כֹּל נָתַן בְּיָדוֹ, כִּי חָפֵץ בִּיקָרוֹ, / כֹּל־שַׁי וּמִשְׂרָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
קוֹץ מַכְאִיב צָמַח וְחֻפְשׁוֹ קִצֵּר / — אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו קִרְבָּהּ נִתַּר
יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ חָתַר / לִשְׁאֵלָתָהּ לֹא נֶעְתַּר
בּוֹא נָא, יְדִידִי יַקִּירִי
הִתְעַלֵּס אִתִּי יַחַד מִטּוֹת מָה יָקְרוּ / גִּילָה אָעִירָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
יָקַרְתָּ לִי מִבֵּן יוֹרֵשׁ עֶצֶר / — נֶחְמָד אַתָּה, לֹא־עָבַד מִמְכָּר
מֵהוֹד יָפְיָךְ לֹא נִכַּר / בֵּן־מְלָכִים לְאִכָּר
כָּל נֶגְדָּךְ כְּמוֹץ יְזֹרֶה
אָנָּא, אוֹר עֵינַי, אַל פָּנַי יֶחֱוָרוּ / חָקְךָ אֶצּוֹרָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
מִמֵּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶל תָּשֶׁת בֶּצֶר / — עַל עֲפָרִי, עָנָה בְּלֵב מַר
אִם יָפְיִי לָךְ כְּמִכְמָר / דְּעִי, כִּי לִבִּי סָמַר —
מִפַּחַד־דִּין אֵ־ל יוֹצְרִי
אֵיךְ אֶעֱשֶׂה רָעָה לַאֲדוֹנִי בִבְשָׂרוֹ ? / צָרָה שְׁמוּרָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
כנפי שחר
שחר — השכים בשחר, או: הזדרז, לי שוחר טוב יבקש רצון(משלי יא, בז). כל שי… — כל מנחה מובאת ושליטה בקנייניו נתן ביד יוסף. קוץ מכאיב… — ענין רע שם קץ לשלוותו. קרבה ניתר — קפץ. בלבה חתר — חדר. לא נעתר — לא הסכים. התעלס — התענג. יורש עצר — המעותד למלוכה. מהוד יופיך… — גם בן מלכים נראה כמו אכר. כמוץ יזורה — בקש נידף. יחוורו — ילבינו מבושה. אל תשת בצר… — זהב, בלומר אל תקשטי גוש עפר כגופי בזהב דיבורך. במכמר — במלכודת. סמר — מזועזע. בבשרו — באשתו. צרה שמורה — עונש.
חֶמְדַּת־יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ תָּקְעָה צִיר / — חָלְתָה בִּיגוֹנָהּ, אָסְרָה אִסָּר —
עַל נַפְשָׁהּ, הוֹדָהּ נֶחְסָר / וִיהִי הַיּוֹם וַיָּסַר —
לִמְלַאכְתּוֹ חָרֵד וְיָרֵא
הֵעֵזָה פָּנִים תָּפְשָׂה בֶּגֶד הֲדָרוֹ / רַב־כֹּחַ אָזְרָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
זָעֲקָה בְּמַר לְיוֹשְׁבֵי חָצֵר / — רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ בָּעַר
לְצַחֵק בִּי בְּמַעַר / לוּלֵא כִּמְעַט קָט מִזְעָר —
קָרָאתִי מִיגוֹן לֵב שִׁבְרִי —
כִּי אָז שִׁחֵת כַּרְמִי וּפָרַץ גְּדֵרוֹ / חִלֵּל גְּבִירָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
קוֹלָהּ חִנְּנָה וּבְרוּחַ קֹצֶר / — בָּכְתָה לִפְנֵי אִישָׁהּ פּוֹטִיפַר
קַרְנִי עוֹלֵל בֶּעָפָר / חַטָּאת הִיא לֹא־תְּכֻפָּר
אָנָּא, בְּמִשְׁמָר יִיָּרֶה
בִּמְקוֹם אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ שָׁם הִסְגִּירוֹ / מִשָּׁם בְּאֵרָה:
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
קַּיָּם חַי־לָעַד חוֹמָתוֹ בִּצֵּר / — שַׂר בֵּית הַסֹּהַר שָׂמוֹ מֶלְצָר
לֹא שָׂם לְרוּחוֹ מַעְצָר / בְּכָל צָרָתוֹ לֹא צָר
צָרַת הַזְּמַן הַמִּקְרֶה —
נָטָה שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, שָׂמֵחַ בְּמוּסָרוֹ / כָּל־עִתּוֹת צָרָה:
דרידכּה
שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי
רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא
כנפי שחר
ציר — יתד. אסרה אסר… — התנזרה מתענוגים. במער — בגילוי עריות. לולא… — כמעט שהתעלל בי אילו לא קראתי. שחת כרמי… — לשון נקיה, כלומר אנס אותי. וברוח קוצר — ובקוצר רוח, בדיכאון. קרני… — השפיל כבודי. במשמר יירה — בכלא יושלך. משם בארה — אל הבור. חומתו בצר — הגין עליו מסביב. מלצר — מגיש. לא שם לרוחו מעצר — כאן: רק הגוף היה במעצר אבל לא הרוח, ולכן צרתו לא היתה צרה של ממש, אלא צרה רגילה של מקרי הזמן. ע״ב בנושא הפר׳, להלן צרות המשורר עצמו.
אֵ־ל, עוֹנֶה בַּצַּר, חֹן זִמְרִי
שׁוּב שְׁבוּת עַבְדָּךְ בְּעֻזּוֹ וַהֲדָרוֹ / וְהָיָה לוֹ עֶזְרָה:
נִשְׂקַד מִנִּי־עֹל צַוָּארִי
נָקְטָה נַפְשִׁי בּוֹ, אוֹיְבֵי בִּי הִצְטַיְּרוּ / עָבְרוּ מְשׂוּרָה:
יְדוֹתָם יִדְלוּ מִבּוֹרִי —
יָד שׂוטְנַי, צָרַי בְּבוּזִי יִתְאַמְּרוּ / בְּשַׁעֲרוּרָה:
דָּלוּ פִּשְׁעִי לְהַעְכִּירִי
רַק חוֹבִי מָצְאוּ וַעֲוֹנִי יַזְכִּירוּ / .רִשְׁתָּם מְזֹרָה:
וַאֲנִי לֹא אֲתַחֲרֶה —
דִּין עִם מִי שֶׁתַּקִּיף וְיָדָיו גָּבָרוּ / כִּי יָדִי קָצְרָה:
דָּבַקְתִּי בָאֵ-ל הַמּוֹרֶה
יַרְאֶה נִפְלָאוֹת וְנִסָיו יִתְבָּרְרוּ / כִּשְׁלֹמֹה בָרָה:
קוֹל יוֹשְׁבֵי חֶלֶד, מְגּוֹרֵי —
לִבָּם יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם יִרְאָה, יִבְחֲרוּ / דֶּרֶךְ יְשָׁרָה:
יוּחַק עַל לוּחַ לֵב, מָרֵי —
נֶפֶשׁ וָרוּחַ בִּתְרוּעָה יְבֻשָּׂרוּ / יוֹם הַבְּשׂוֹרָה:
מָלֵא רַחֲמִים, שִׂים צֳרִי —
לְצִירֵי עַמִּי, וּבְנֵה עֵדֶן מִדְבָּרוֹ / וּקְבוֹץ פְּזוּרָה:
קַיֵּם אֶת דִּגְלֵי פְּזוּרֵי —
עַמִּי, וְהָרֵם מִקְדָּשׁוֹ מֵעֲפָרוֹ / צוּר עוֹטֶה אוֹרָה:
כנפי שחר
חון זמרי — קבל שירי. נשקר… — נכפף צוארי מעול היסורין. נקטה — מאסה. בי הצטיירו — מחקים אותי בהתכופפם כמוני דרך לעג. עברו משורה — עברו כל גבול בלעגם. ידותם… — ידיהם מעלות יד מתנגדי מתוך בורי, כלומר מעוררים עלי חמת שוטני גם כי הדבר נשכח. צרי בבוזי… — מספרים בגנותי באופן נתעב. להעבירי — למרר חיי. מזורה — פרושה. לא אתחרה דין… — לא אתמודד עם חזקים ממני; דבקתי… — אבל עיני תלויות אל ה׳ שהוא יורה ויברר האמת. קול יושבי חלד… — בניגוד לאלה שלא יראו א-להים, ישנם המפחדים מעונש, אלה בוחרים דרך ישרה. מגורי לבם… — פחד לבם ויראתם מעונש תמיד על לשונם. יוחק על לוח לב… — כלומר יש לזכור תמיד, שמרי רוח ונפש הנ״ל יבואו על שכרם לבסוף; או; מרי בארמית, אנשי רוח ונפש, ההולכים בדרך ה׳. שים צרי לצירי עמי — העלה ארוכה ומרפא למכאובי עמי. ובנה… — שים מדברו כעדן. קיים… — הקם, הרם דגלי עמי הפזורים.
קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק-פרשת מקץ-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
שושלת הזהב של משפחת טולידאנו
משחר ינקותו היה ברוך מקשיב באוזניים כרויות בעת שאביו היה מעלה על נס את הליכותיהם ומעשיהם של גדולי הדורות הקודמים, שושלת הרבנים לבית טולידאנו. שורשי המשפחה – כך סיפר – נעוצים בעיר טולדו (היא טולטילה) בירת מחוז קסטיליה שבספרד, עיר שנודעה בגדולי ישראל הרבים שישבו בה, מהם: רבינו יונה ובעל היד רמ״ה ועוד. ראשי המשפחה באותם הימים היה הגאון רבי יוסף – שכונה בפי בני דורו ׳המקובל האלוקי'; ובנו רבי דניאל – הידוע כ׳ראש רבני קסטיליה׳.
לאחר הגירוש הגיעו רבי דניאל ורבי יוסף לעיר סלוניקי. מאוחר יותר השתקעו השניים בעיר המלוכה פס, מקום שבו הקים רבי דניאל ישיבה נודעת. לרבי דניאל נולדו שני בנים: חיים ויוסף. משני אלו השתרגו שני הענפים הראשיים שמשפחת טולידאנו מתייחסת אליהם
כעבור דורות אחדים נדדה המשפחה מהעיר פס לקהילה החדשה שנוסדה במקנס; שם נותרה עד לעת החדשה. י״ב דורות של רבנים כיהנו פאר במשפחת טולידאנו. לעיתים זכו בני המשפחה למעמד איתן בחצר המלך בו השתמשו כדי להיטיב עם בני עמם. כזה היה רבי דניאל טולידאנו "השני" שתבונתו ויושרו הגיעו לאוזני המלך עד שמינה אותו לאיש סודו והטיל עליו שליחויות מדיניות. ממעמדו זה מילא רבי דניאל תפקיד פעיל במאבק נגד משיח השקר שבתאי צבי.
אולם בין שמעמדם של יהודי מרוקו היה איתן ובין שנרדפו בגזרות ותלאות שונות – כפי שהיה ברוב הזמנים – לא משה תורה והלכה מפיהם. במרחבי מרוקו סערו סופות עזות, אבל בין חומות המלאח זרם נהר איתן של תורה ואהבת השם שלא יבש ולא חדל לרגע.
גילוי אליהו וברכת הבנים שהתקיימה
בין סיפורי הפלא שהיו מתהלכים בקרב בני משפחת טולידאנו היה מעשה באחד מאבות המשפחה, רבי חיים טולידאנו, יהודי ירא שמים שכל הליכותיו עטופות ברזין דקדושה. שתי בנות היו לרבי חיים. באחד הלילות התעוררה הבת הקטנה ושמעה את אביה לומד בחדר הסמוך עם אדם נוסף. קולות הלימוד היו מתוקים מדבש והיא הביטה אל החדר כדי להתוודע לזהותו של החברותא המסתורי. להפתעתה לא ראתה איש מלבד אביה. או אז הבינה כי היא חוזה במראה פלאות אשר לא כל אדם זוכה לו – גילוי אליהו…
הדבר חזר על עצמו ארבעה לילות רצופים כאשר בכל פעם זוכה הבת הקטנה לראות בגילוי אליהו. רק בלילה הרביעי נעורה גם אחותה הגדולה וזכתה לראות בפלא. לפי המסופר אמר אליהו הנביא לרבי חיים בטרם נפרד ממנו: "בתך הגדולה אשר שמעה קול אחד – תזכה לבן צדיק; ואילו בתך הקטנה ששמעה ארבעה קולות – תזכה לארבעה בנים צדיקים!״…
ואכן התקיימה ברכה זו כלשונה:
בתו הגדולה של רבי חיים נישאה לרבי אברהם בירדוגו ונולד להם בן גדול בתורה – רבי משה בירדוגו שנודע בכינויו המשבי״ר והיה מפורסם בכל ארץ המגרב בגאונותו וחסידותו. בתו הקטנה של רבי חיים נישאה לרבי משה טולידאנו ונולדו לה ארבעה בנים, כולם צדיקים וחסידים, גדולי תורה ומאורי דעת ששמם יצא לתהילה בכל קצוות הארץ.
הבן הגדול, רבי ברוך, עלה לארץ ישראל ושימש כדיין בירושלים עד לפטירתו בי׳ טבת שנת תע״ב וקבורתו בהר הזיתים סמוך לקברו של הרש״ש. בהגיע הבשורה המרה על הסתלקותו לארצות צפון אפריקה קשרו לו מספד ונהי בכל קהילות אלג׳יריה ומרוקו.
הבן השני, רבי חיים, המוכר בכינויו מהרח״ט, הקדיש את כל עתותיו לתורה ושימש כאב״ד במקנס. הוא השאיר אחריו כתבי יד רבים שרובם לא ראו את אור הדפוס, פרט לספר ׳חוק ומשפט׳ בו מובאים פסקי הלכה שכתב וכן ספר ׳עץ הדעת׳ על הש״ס. הבן השלישי הוא רבי יעקב טולידאנו, המכונה מהרי״ט. הבן הרביעי, רבי אהרן, כיהן כדיין בעיר טנג׳יר.
בשנת תק״י התמנה המהרי״ט כראב״ד העיר מקנס, תפקיד אותו מילא במשך ארבעים שנה עד לפטירתו בשנת תקל״א. הוא נחשב לגדול הדור ונושא דגל ההוראה בכל ארצות המערב.
על רבי יעקב מסופר, כי בשעה בה נתבקש אחיו הגדול רבי ברוך לבית עולמו בירושלים ועוד בטרם הגיעה הידיעה על כך למרוקו הרחוקה, חלץ את נעליו וישב על הארץ כדין אבל. כאשר נשאל לפשר מעשיו סיפר לנוכחים כי ביום האתמול התבקש אחיו לישיבה של מעלה. כעבור מספר שבועות, כאשר הגיעה הבשורה הקשה, התברר לכל כי עיניו הטהורות של רבי יעקב, צופיות למרחוק.
רבי יעקב חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם פירוש על חמשה חומשי תורה, ביאור אגדות התלמוד, ביאור על הש״ס בשם 'ברית יעקב/ וכן ספר ׳אהל יעקב׳ על פירש״י עה״ת.
דמותו של רבי יעקב טולידאנו
בין צאצאיו של מהרי״ט נמנה רבי יוסף טולידאנו. עני היה רבי יוסף אולם בפרוטותיו הדלות שכר לעצמו שני חדרים: בראשון התגוררו הוא ובני משפחתו, ובשני שיכן תלמיד חכם עני כדי שילדיו יזכו לגדול במחיצתו של תלמיד חכם אמיתי, לכך התפלל ושאף כל ימיו.
תפילותיו של רבי יוסף נענו במלואם. בנו, רבי יעקב, שנולד בחודש תשרי שנת תרכ״ו – 1866 – ונקרא על שם סבו הדגול, ספג מלא חופנים אהבת תורה ויראת שמים עד שנודע כאחד מהמצוינים בעיר מקנס. את תורתו רכש רבי יעקב בלימוד בחבורה של חברים מקשיבים בני גילו ובהם רבי אלישע עטייא ורבי יעקב בן רבי משה.
השמועה על הבחור השקדן והמתמיד הגיעה לאוזניו של רבי ישועה סודרי, ממשפחה מיוחסת של בני תורה ובעלי יראה. עשיר ובעל אמצעים היה רבי ישועה אך היטב ידע כי הממון הוא רק אמצעי ולא תכלית. בליבו פעמו אהבת תורה ואהבת תלמידי חכמים וכך חינך את ילדיו. בנו הבכור, רבי אהרן, דודו של רבי ברוך טולידאנו, היה תלמיד חכם מופלג שחתימתו מתנוססת על תקנות העיר לצד חתימותיהם של רבני מקנס האחרים. בתו שמחה נישאה לרבי שלום עמאר, לימים חמיו של רבינו. גם לבתו חנה חיפש חתן כלבבו: כזה שמובטח בו כי יהיה מורה הוראה בישראל וישקוד על דלתות התורה כל ימיו. רבי יעקב טולידאנו, למדן, ירא שמים ובעל מידות טובות, ענה על כל הדרישות.
נישואי בני הזוג נחוגו ברוב שמחה בי״ח סיון שנת תרמ״א (1881). היו אלה נישואין של ענבי הגפן בענבי הגפן. הרבנית חנה עתידה הייתה לצעוד במשך עשרות שנים לצד בעלה הגדול ולתמוך בו בכל מפעליו הברוכים.
לרבי יעקב ולרבנית חנה טולידאנו נולדו ארבעה בנים ובת אחת. הבן הגדול, רבי ברוך, נולד בשנת תר״נ. בשנת תרנ״ב נולד בן שני, רבי יצחק. כעבור שנתיים נולד רבי חיים. בשנת תרנ״ו נולד רבי חביב. בת הזקונים, אסתר, נולדה בשנת תרנ״ח. לימים נישאה לרבי ימין אלכרייף וילדיהם זכו להיות מרביצי תורה ותלמידי חכמים.
רבי ישועה פרנס את רבי יעקב חתנו שנים רבות על מנת שיוכל להתמסר ללא טרדה ללימוד התורה. שנים מאוחר יותר עתיד היה רבי ישועה לתמוך גם בנכדו, רבי ברוך טולידאנו, בתחילת דרכו, כדי שתהא תורה מחזרת על אכסניה שלה.
כישוריו של רבי יעקב לא נעלמו מעיני הבריות ולא ארכו הימים עד שנקרא לשמש ב׳מעמד׳ – המועצה המורכבת מרבנים, דיינים, תלמידי חכמים ונכבדים אחרים שהיו אחראים על ניהול עניני הקהילה. כאשר הוסמך רבי יעקב לדיינות בשנת תרס״ד(1904) כבר היו מדברים בו נכבדות כמי שעתיד להיות מקברניטיה הרוחניים של קהילת מקנס. אולם בעל ענווה היה רבי יעקב. ככל שהכבוד רדף אחריו – כך ברח ממנו. בכל אימת שביקשו למנותו פרנס על הציבור היה מתחמק באומרו כי מקנס משופעת בחכמים המופלגים ממנו בשנים ובדעת ולהם יאה התהילה.
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 38
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- מילים שאולות -תשע"ד
שאילות מהטורקית
למן הרבע השני של המאה השש עשרה הלכו הטורקים וכבשו את שלוש ארצות המגרב המזרחיות; על מרוקו הם לא הצליחו להשתלט. בסוף המאה השש עשרה מנה האידו [ניב אלג'ירי], באלג׳יר כעשרת אלפים בתי־אב של טורקים יניצ׳רים ואחרים. מילות תרבות רבות מתחום מונחי המינהל, התעשייה, הלבוש, הכלים, התבשילים והארכיטקטורה, חדרו למוגרבית המזרחית. כשלוש מאות שנות שלטון ברוב שטחי אלג׳יריה וכארבע מאות בלוב עשו את שלהן. אמנם האוכלוסיה לא דיברה טורקית, ורק יהודים יחידים, שהיה להם מגע קבוע עם השלטונות הטורקים, שלטו בשפה זו(כגון נסים פללוס, שהיה ספק הבשר לצבא הטורקי באמצע המאה התשע עשרה). רק בראשית המאה העשרים הקימו הטורקים בטריפולי בית ספר משלהם להנחלת הלשון והתרבות הטורקית בקרב היהודים. מכל מקום מילות התרבות חדרו למוגרבית עם חדירת חפצי התרבות או מושגיה. משנתחלף השלטון ובאו במקומו האיטלקים בלוב והצרפתים בתוניסיה ובאלג׳יריה, פחתו מילים אלה והלכו. בראשית המאה העשרים עוד שימשו באלג׳יר מילים כמו ke:me:r (חגורה) masmæq (סוג של נעלי בית לנשים, בעלות עקב אך חסרות שנץ), tezdân, tsda:n (ארנק מקומי, להבדיל מהארנק האירופי, שכונה על פי שמו הצרפתי partmone), וכן qoprac (שוט) ועוד. בתוניס שימשו גם tombak בביטוי ״פי טומבק לאפאר״ במובן ״בעיצומה או בשיאה של העיסקה״, zawwá: li (מן zavalli ׳עני״) ועוד. המפתיע ביותר בשאילות מן הטורקית הן דווקא אלה שהגיעו עד למוגרבית במרוקו, חלקן לכלל הארץ וחלקן לאזור תאפילאלת בלבד. מונחים ממוצא טורקי המצויים רק בתאפילאלת ובאלג׳יר מהווים איזוגלוסה [קו במפה התוחם אזור שבו רוֹוח מאפיין לשוני מסוים, כגון צורת הגייה מיוחדת של מילה נתונה] המעידה על תנועת היהודים בציר תאפילאלת-קולומב־בששאר-ווהראן- אלג׳יר (Tafilalt—Colomb-Bechard—Oran—Alger), תנועה שככל הידוע לי אינה מתועדת בספרות, אך היא ידועה היטב מן החיים. המילה cqacar (או במבטא kasar t') במובן ״גרביים או גרביונים״ נתפתחה מהוראתה המקורית של המילה הטורקית caksir (גטקס או סוג של תחתון); tsbsi (צלחת או קערת־אוכל), mskras או bakras (קומקום או קנקן להרתחת מים, קפה ותה), yapra:g (באלג׳יר (yàpra:q ואחרות, רווחות בתאפילאלת עד ימינו. (בצפון שימשו במקומן מילים אחרות: medias, ״גרביים״ השאולה מן הספרדית; kefta ״קציצה״ וכד')
מעניינת במיוחד המילה maqciya ככינוי לטופס של התנ״ך או לחומש בכרך אחד. לפי כהן נתפתחה מילה זו מהמילה הטורקית bugdje (חבילה או קופסה עטופה). אולם זעפרני דוחה אטימולוגיה זו; אף אין הוא מקבל את דרשתו האטימולוגית של ר׳ מרדכי חי דיין, שגזר מילה זו, בכתיבה העברי ״מקשייה״, מן ׳קושי׳, כלומר ׳חיבור שבו קשיים רבים ועל כן דורש פירושים רבים׳. הוא מעדיף לראות במילה ״מקתייה״־״מקשייה״ גלגול מן הצירוף העברי ״מקדש־יה״ שבשל קונטמינציה נהגה ״מקדשייה־מקדסייה״, ובאבדן הקוליות של ד׳ ותנועתה נתקבל ״מקתסייה״. ואמנם הכינוי ״מקדש־יה״ למקרא או לחומש ידוע ומתועד כבר מן המאה הארבע עשרה.
בחוזה ממיורקה שנחתם בשנת 1335 בין אברהם טאטי ובונין מיימו הסופר ובין דוד יצחק כהן, מודיעים הראשונים שהם מוכרים לדוד יצחק כהן שלושה ספרים וביניהם Magdessia, שהוא תנ״ך הכולל כ״ד ספרים, שבונין מבטיח לכתוב בעצמו על קלף טוב מעור מובחר של טלאים רכים, וללא חורים, להזהיב את האותיות הפותחות ולאייר את הטקסט.
שלוש פעמים נשנתה מילה זו בחוזה האמור. לפני כן העיר י׳ בן־צבי שמילה זו נמצאת בקולופון ״כתר התורה״, שהיה בבית־הכנסת הקראי בעיר העתיקה בירושלים, ושנכתב בידי יהודי רבני ב־1322 (כיום הוא מצוי בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, ומספרו 4°780). פרופיאט דוראן, בספרו ״מעשה אפוד״, אף נימק את הכינוי ״מקדשיה״: הוא השווה את תפקיד המקרא לתפקידי המקדש ׳להתמדת השכינה בתוך בני ישראל… שיכפר ה׳ עוונות האומה׳ וכן השווה את המבנה של שניהם, שהם מורכבים משלושה חלקים. גם החיד״א העיר במאה השמונה עשרה ששמע בצפון אפריקה את המילה ״מקשייה״ ותיקן להם שצריך לומר ״מקדש־יה״. ויש תיעוד נוסף למילה זו. אך עובדה היא שהשם כצורתו זו נשמר רק בכתב ואין שום קהילה בצפון אפריקה ששמרה על ההגייה המקורית. השתבשות של מילה נפוצה בדיבור ובתפילה כמו ״מקדש״ אינה דבר שכיח; גם המבנה המורפו־פונמי של המילה אינו מסייע להנחה שהתנועה a שלאחר הד׳ נחטפה. במילים עבריות מהמשקל הזה וממשקלים אחרים, שבהם תנועה זו עומדת בהברה סופית מוטעמת (מִקְדָּשׁ) או בהברה פריטונית (מִקְדַּש־יָהּ), שנשאלו למוגרבית, נתקיימה a זו. כך למשל במילים: מלאָך, מאכל, מיטָה, מצָה, הגָדָה, השכָבָה, קְבָלָה, ברָכָה, גאוָה, ורבות אחרות.
על כן אין להוציא מכלל אפשרות, שבאזורים שונים פעלו במקביל גם המילה השאולה מטורקית וגם המילה ״מקדשיה״, ומשום ההומופוניה נשתבשה — אם נשתבשה — המילה העברית ונטמעה בתוך המילה הטורקית. אם כך ואם כך, השפעתה של הטורקית על המוגרבית ברורה דייה.
השפעת הצרפתית
החל משנת 1830, שבה נכבשה אלג׳יריה על ידי הצרפתים, החלה חדירה של מילים צרפתיות למוגרבית. ככל שנתרחבה רשת החינוך של כי״ח וככל שהעמיק המגע עם השלטונות הצרפתיים, כך העמיקה חדירת הצרפתית. במקומות שהצרפתית הגיעה להשפעה מרובה, כמו באלג׳יר בראשית המאה העשרים, שוב אין מדובר בשאילות מן הצרפתית אלא בהידחקות הערבית מפניה. אך גם דוברים שלא למדו צרפתית בבית ספר ולא דיברו צרפתית, ספגו מילים צרפתיות רבות כמו bonjour שהפכה ל-bojor (שלום, בוקר טוב); chapeau) sapo מגבעת); zalamit < les allumettes (גפרורים); > bido bidon (קופסת פח); biro < bureau (משרד, ובדרך כלל גם מרכז האדמיניסטרציה), zoman < journal (עיתון) — כל אלה כמובן בהתאם למבטאי המוגרבית המקומיים. כן חדרו שמות הדרגות הצבאיות, מונחי מינהל אחרים, ומונחים הקשורים בטכנולוגיה המודרנית, כמו חשמל, מכונאות וכד׳.
סיכום
המוגרבית הושפעה משפות שונות בזמנים שונים. ומאחר שאין תיעוד מספיק כדי לקבוע בוודאות את מועד כניסתה של מילה זו או זו במועד מוגדר, וכן שמילים רבות באות משפות אחיות ממשפחת הרומאניות, אין לדעת לפעמים אם ביטוי נתון נשאל מן הספרדית, מן האיטלקית, מן הצרפתית או מן הפורטוגלית. מילים כמו banka (בנק), fabor (חינם), lonor (כבוד), עשויות היו לחדור למוגרבית מכל אחת מהשפות האלה. יתר על כן יש להניח, שאוצר מילים מסוים שרד עוד מזמן השלטון הרומי, כמו familia (משפחה). כל הדברים הללו ואחרים לא יתבררו כי אם לאחר מחקר לשוני ממצה של כל המקורות הספרותיים מן התקופה הנידונית.
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- מילים שאולות -תשע"ד-עמ' 30
אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר
רק משפחה קטנה רשאית לעלות .
נהגתי ללכת עם אבא לבית הכנסת בשבתות ובחגים. היו במלאח מספר בתי כנסת וביניהם גם בית כנסת שבלט מרחוק בשל החזית הגבוהה שלו וציור המגן דוד שהתנשא מעל הבניין שהשקיף אל הים הפתוח.
לאחר המפטיר ולפני החזרת ספר התורה לארון הקודש נהגו להקריא "איגרת מירושלים", שנשלח בדרך כלל מקזבלנקה . במכתב היו דברי ברכה ועידוד אך לרוב גם בקשה לתמיכה כספית עבור עזרה להעלאת יהודים בכלל וממרוקו בפרט. כך בערך התנהלו הדברים , אדון לארדו שהיה אז נשיא הקהילה נטל רשות דיבור ואמר בערך כך:
– אנחנו צריכים להיענות, כמו בפעמים הקודמות, כדי לעזור למפעל הציוני ולאחינו היושבים בציון. עלינו להמשיך לשלוח כספים , כפי שעשינו עד עכשיו, ביד נדיבה ובלב חפץ.
הקהל ,שהיה רגיל להודעות שכאלו , שב למחרת השבת לבית הכנסת , נתן את תרומתו הכספית , זה המרבה וזה הממעיט , והגבאי נתן קבלה ורשם כרגיל בספר התורמים. היו נדיבים שרכשו חלקת קרקע והיו שרכשו עצים עבור הקרן הקיימת ורבים באו למחרת כדי לרוקן בידי הגבאי את הקופה הכחולה-לבנה של הקרן הקיימת לישראל.
גם לנו הייתה ה״קופסה הכחולה" של הקרן הקיימת לישראל שעמדה בשורה אחת עם קופות הצדקה של רבי שמעון בר יוחאי ושל רבי מאיר בעל הנס. התפקיד שלי היה לנער אותה מידי פעם וכאשר המטבעות פסקו מלקשקש סימן שהיא הייתה גדושה ולקחנו אותה לגבאי.
בפעם האחרונה שהלכנו לבית הכנסת כדי לרוקן את הקופה של הקרן הקיימת פגשנו שם רב מטעם הרבנות במרוקו. אבא לא רצה להפריע לגבאי שניהל שיחה ערה עם הרב. אולם הגבאי שהבחין בנו קרא לאבא להצטרף לשיחה. התישבתי קצת רחוק אך מספיק כדי לשמוע מה שדיברו ביניהם. כך בערך התנהלה השיחה:
- כבוד הרב , זהו אדון אסרף שגם הוא שלח את ביתו דרך עליית הנוער.
- מוטב שגם אדון אסרף ישמע מה דעת הרבנים שלנו בעיניין זה.
אחרי דברי ברכות ושלום אמר הרב לאבא:
- נשלחתי לכאן כדי להעביר מסר מאת הרבנים היושבים בעיר הבירה רבאט.
- הרבנים מבקשים מן ההורים שמעונינים לשלוח את ילדיהם דרך עליית הנוער שידרשו במפורש שהילדים שלהם ילמדו במסגרת שמתאימה לחינוך שקיבלו בבתיהם.
אבא הקשיב בקשב רב ועבר זמן מה עד שאמר לרב:
– כבוד הרב, מדבריך אני למד כי מי שכבר אינו נמצא במסגרת יהודית?
חס ושלום, כולנו יהודים אלא מה? עד עכשיו מ׳ שנשלח דרך עליית הנוער נשלח למוסדות שאינם שומרים לא דיני טהרה ולא דיני כשרות וגם לא שבת.
שוב שקט. נראה לי שאבא לא אהב מה ששמע מפי הרב. לבסוף נשמעה ממנו שאלה , כאילו מתוך יאוש:
מה יעשו הורים כמונו שילדיהם כבר שם? הרי לא נוכל להחזירם למקום המסוכן הזה.
־ הרבנים שלנו ערים למצוקה שלכם ומה שעליכם לעשות הוא שכאשר תגיעו בעזרת השם לישראל תבקשו שיעבירו את הבת שלכם למוסד חינוכי שמתאים לחינוך שאתם מעניקים בבית ואם לא יסכימו אז תדרשו שהבת תשוב לחיק המשפחה.
כאן התערב הגבאי ואמר שהוא מבטיח להביא את דברי הרב כלשונם בפני הקהל בשבת הקרובה. אחר כך התפנה לקבל את הכסף שהצטבר בקופה ומסר לאבא קבלה בהתאם. נפרדנו מן הרב ומן הגבאי וחזרנו הב״תה. כל הדרך אבא הלך ושתק.
ואכן בשבת שלאחר מכן נשא הגבאי את דברו והזהיר כי כל הרוצה לשלוח את ילדיו דרך עליית הנוער יקפיד לדרוש מסגרת חינוכית לפי מסורת בית אבא. אולם אדון לה, הגבאי שלנו לא הסתפק בכך.הוא ביקש להוסיף עוד:
- רק לאחרונה , שניים מחברי הקהילה שלנו שלחו את ילדיהם יקיריהם במסגרת "עליית הנוער",
- מר אסרף אברהם שלח את ביתו ומר אלברט בן־שבת את בנו . מתי הם יפגשו את ילדיהם? חובה עלינו לדרוש עלייה ללא תנאים ובלי הגבלה של מספר הנפשות במשפחה.
נשיא הקהילה, מר לָארֵדו נעמד על רגליו , ביקש גם הוא את רשות הדיבור ואמר :
- רבות׳ , מי שמערים קשיים הם גם השלטונות הצרפתים שאינם ששים שתהיה עליה המונית ממרוקו. הצרפתים גם רוצים להראות למדינות ערב כי צרפת אינה מעודדת עלייה.
לאחר מכן הנשיא הגביה את קולו ואמר:
- מדינת ישראל לא קמה רק כדי שיבואו עולים לבנות אותה. מדינת ישראל קמה גם כדי להציל יהודים שבתיהם נבזזים או גרוע מכך. אני מבטיח לפגוש את נציג הסוכנות
- היהודית בקזבלנקה ואספר לו על התחושות שלנו. עכשיו בואו נמשיך לתפילת "מוסף" והשם יעשה עימנו אות לטובה.
המתפללים שבו לתפילה , ליוו ונשקו את ספר התורה ושרו בקול: "…ובנוחו יאמר , שׁוּבָה הַשֵׁם
רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"
בשבת שלאחר מכן עלה נשיא הקהילה לבימה כדי לספר על הפגישה שהייתה לו :
– מורי ורבות׳ , השבוע פגשתי בקזבלנקה את נציג הסוכנות היהודית וסיפרתי לו על התחושות הקשות שלנו. הנציג שמע וגם מסר בידי איגרת עבורכם , אותה אני אקריא עכשיו:
'אחי היקרים , בני עמי האהובים . הסירו דאגה מליבכם. אנחנו עושים את מיטב יכולתנו בהתאם להנחיות שאנו מקבלים מירושלים. אנו ערים לדאגה שלכם ואנו נעשה כמיטב יכולתנו להעלות כמה שיותר יהודים . היו חזקים ושבת שלום״.
היו מן הקהל שאמרו כ׳ האיגרת היא למעשה התחמקות אך נשיא הקהילה ביקש להתאזר בסבלנות ולקוות לטוב.
אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד- 33
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988
עמי שמעון הלך והחלים וכוחותיו שבו אליו. גופו החסון התגבר על פצעיו והתחיל לרקום במוחו תכנית לעליית קבוצתו לירושלים. הוא התחיל לצאת ולבוא בין הבריות ולמכור מה שניתן למכור. חידש את ביקוריו בבוסתן, אותו עמד למכור, ונהנה מקסם הטבע סביבו — דבר שכה חסר לו בימי חליו. מוחמר הזקן היה תמיד מכבדו בכוס תה בזמן שהיה שקוע בהרהוריו. הוא שמח לשמוע על תכניותיו של עמי שמעון וחשב שזה רעיון טוב שילכו לארץ אבותיהם, אם כי הצטער מאוד לשמוע שייפרדו לעולמים. יום אחד ביושבו בבית הופיע ישמעאל, עבד מאחוזת שיך מוחמר, שהביא לו דרישת שלום מטעם השיך. השיך הצטער לשמוע שעמי שמעון היה בין האנשים שנפגעו בהתקפה ושלח מתנות מטעמו ומטעם ללה עיסה אמו ושניהם ביקשו שיבוא לבקר באחוזה מיד כשיוכל. ישמעאל סיפר לו על הנעשה באחוזה וכל מה שעמי שמעון שמע רק חיזק את החלטתו. מתיאוריו של הזקן ידע שכל המחוז יישאר בתוהו ובוהו לזמן מה.
אמו של עמי שמעון עדיין החזיקה בדעתה שכל רעיונות בנה הם מסוכנים. דיברה על לבו לשכוח מכל העניין וחזרה באוזניו:
- עזוב רעיונות אלה בני! למה אתה שונה מהאחרים? אסור לדחוק את הקץ. תשעה ילדים גידלתי ואתה היחידי עם רעיונות כאלה! אסור ללכת בקרי עם אלוהים! אם ה׳ ירצה להושיענו הרי זה כהרף עין. אלא שראויים אנו לגלות זו ועוד לא כיפרנו על עוונותינו הרבים. אני לא יכולה לעזוב את כל ילדי ומשפחתי וללכת איתך והפרידה ממך רק תהרוג אותי, התחילה לבכות והמשיכה לדבר, כאילו לעצמה.
עמי שמעון הקשיב בשקט לדברי אמו. אף כי שמע דברים אלה מפיה לא אחת, הקשיב בשקט משום כבוד האם ולא ענה דבר. החלטתו נחושה והוא לא ישנה את דעתו. אשתו פריחה, ברוך ה׳, לא התנגדה להחלטתו והסכימה לכל מעשיו כאשת חיל…
נביחות כלבים, עוררו את עמי שמעון מהרהוריו, הוא חיכך את רקותיו ופיהק כשזרועותיו מתוחות כלפי מעלה, כמגרש תנומה. החמה שקעה מזמן אבל האופק עדיין טבל באודם חכלילי רפה שהתפשט על פני השמים. עננים קלים כאילו הוצתו באש דועכת וטבלו בתוכה. צללי ההרים הלכו והצטיידו בגבנוניותיהם בשרטוטים כהים. הכלבים הם כלבי כימת (אחוזת) השיך. מקפצים ושמחים על כל אורח שמוציא אותם מרבצם העצלני והרי הם מכרכרים סביב בהמותיו העייפות של עמי שמעון ונאחזים בשיניהם בשקי הסחורות ונתלים בהם ומתנדנדים באוויר. יצא ישמעאל לפניו וקידמו בשמחה:
- מרחבא (ברוך הבא) יא עמי שמעון!
- אללה יסלמק (ה׳ יתן לך שלום) יא ישמעאל. האם השיך בבית?
- נעאם יא וואלאדי הווא הנא (כן בני, הוא פה).
ירד עמי שמעון מהסוסה והצעדים הראשונים היו קשים עליו. אחוריו כאבו מישיבת יום שלם על אוכפו וגופו היה קר מצינת הלילה. נכנס למרפסת גדולה, מעין סוכה שענפי כרם עתיק פרושים עליה, וראה את השיך מסב עם אנשיו, סביב תנור ובו גחלים בוערות.
- מסאכום בלכיר (ערב טוב), בירך עמי שמעון את היושבים.
- מסאק בלכיר, ענו לו כולם.
לאחר שישב במקום שפינו לו, הגישו לו כד לבן טרי. לאחר שריווה את צמאונו, שתה מן התה הריחני שהונח לפניו.
— איך הדרך? שאל השיך.
— השבח לאלוהים, ענה עמי שמעון והוסיף, פגשתי את אבו־עלי בדרך והוא נתן לי סוס להביאו לכימא (אחוזה) והרי הוא בחצר עם בהמותי.
— עכשיו אזור הרעש רחוק, אמר נכבד אחד, הם נלחמים בעבד־אלכרים בהרי ריף, הוסיף ומיד ידע שלא היה צריך להזכיר שם זה ליד שיך מוחמר וכדי לכסות על טעותו, הוסיף: ששלום ישרור בנחלתנו אינשאללה!
— אמן, ענו כל היושבים.
— שדותינו העלו קוץ ודרדר ומהומות אינן מבדילות בין נכבד לנקלה, אמר זקן הנכבדים.
— אללה יחזיר הסדר על כנו, סיים השיך את השיחה.
רק לאחר שהתפזרו האורחים הוציא עמי שמעון את המתנה שאמו שלחה לללה עיסה — שמלה מהודרת ומתנות לשיך ולמשפחתו. לאחר שיחת נימוסין קצרה, הלך עמי שמעון לישון כשהוא ממלמל: ״בשלום יַחדָו אשכבה ואישן כי אתה ה׳ לבדד לבטח תושיבני״. השיחה התכליתית תהיה מחר. כי לא מן הנימוס לגשת מיד לגופו של עניין. למחרת נפגש עמי שמעון עם השיך ועם אמו וסיפר להם על תכניתו. ראשית התעצבו לשמוע שידידות המשפחות שהתקיימה מזה דורות באה לקיצה אבל להפתעתו שמחו שהם, הוא וחבריו, הולכים לארץ אבותיהם. הם הבטיחו לו כל עזרה בדרכו עד גבול אלז׳יריה ומשם, אלוהים ברחמיו הגדולים יהיה בעזרם. באותו יום נשאר לנוח באחוזה ולמחרת, יום השוק, מכר את סחורותיו האחרונות, חיסל את כל הקשרים הכספיים עם מיודעיו, נפרד לשלום וחזר לספרו לקראת השבת.
ההכנות לקראת יציאת השיירה לירושלים הדביקה בהתלהבות את כל אנשי העיר. ספרו דמתה לעיר הומייה, קריה עליזה. מנהיגי הקהילה, הרבנים וכל אנשי העיר תמכו בהם ועודדו אותם וכל האווירה המתוחה ששררה ביניהם קודם לכן נעלמה והייתה כלא הייתה.
הגיע היום הגדול שבו אספו המשפחות את מטלטליהן ובעיקר מצרכי מזון ושימורים לדרך. הכל נארז על בהמות. חברים מעטים מפאס הקרובה הצטרפו אליהם ובבוא היום התאספו כולם ברחבה הגדולה, היא רחיבא שבתוך המללאח ליד השערים. טובי העיר ובראשם הנגיד היו בין הקהל. לפני יציאתם את העיר עמד רב העיר, הרב ישועה, בראש הקהל ונשא דרשה מלבבת שכולה סבבה על אהבת ישראל וארץ ישראל. בתוך הרעש וההמולה כמאמר הכתוב: ״ברוב עם הדרת מלך״, נשא הרב את קולו ופתח בדברי תורה כשכל הקהל מקשיב והרבה דמעות התחילו לרדת מעיני החוזים במראה נדיר זה. אמר הרב:
— נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה… על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכוח קולך… כי תעבור במים איתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו־אש לא תיכווה ולהבה לא תבער בך… אל תירא כי איתך אני… כי נחם ה׳ ציון נחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳ ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה… אחינו בני ישראל, עצמי ובשרי, נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, רבנין אלפין, ענפי עץ עבות, חסידים ואנשי מעשה, יושבי שבת ותחכמונים, יקרים מפנינים, זרע האיתנים, קהל קדושים, דעסקי באורייתא קדישתא, היושבים ראשונה במחנה שכינה, גדולי הכנפיים מלאי הנוצה, יקרי רוח, עמא קדישא ובראשם הבן יקיר לי שאהבה נפשי, סולת נקיה, נטע נעמן, צנצנת המן, הוא שמעון בן יהודה אלבאז, ה׳ ישמרהו ויזכהו, אשר חיזק ידיים רפות וברכיים כושלות אימץ. ברכת ה׳ עליך ועל צעירי הצאן אשר במחניך. בפני עם ועדה אני אומר לך שמעולם לא נקיטנא בלבאי עלך אפילו כחודה של מחט סדקית. לך לשלום ויהי אלוהים עימך אתה וכל העם אשר איתך. יהי שלום בחילכם שלווה בארמנותיכם והניח ה׳ לכם מכל אויביכם והייתם כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. מנחל עדניו ישקכם וישם רגליכם כאיילות. עיניכם תראינה ירושלים נווה שאנן. אתה ה׳ תשמרם כצינה רצון תעטרם. מכל צרה ויגון תפדם. ה׳ אלוהיכם יעבור לפניכם וישמיד את אויביכם ויהיה לכם לסתרה ולמחסה. ה׳ יתן לכם משאלות לבכם. כי פדה ה׳ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו. ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. ונזכה לראות בבוא משיח צדקנו. ושב ה׳ את שבותך ורחמך ופדויי ה׳ ישובון ובאו לציון בתה ושמחת עולם על ראשם. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח. למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד י.צא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים. מי יתן מציון ישועות ישראל בשוב ה׳ שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל.
סיים הרב בדברי רבי חנניה בן עקשיא שהיה אומר ״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״, שנאמר: ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״. סיים בקדיש ובברכת תפילת הדרך. הטקס נגמר וקול שמחה, בכי ודמעות ליוו את הפרידה הקשה מהקרובים ומבני המשפחה. יותר מכולם בכתה חנה, ועימה עמי שמעון וכל בני משפחתו, גדולים וקטנים. צעקות שלום וברכות לדרך וכל הרחבה המתה מקול הקהל הרב שהרגישו כיתומים שנשארו בגולה ולא זכו גם הם לעלות. קינאו באנשי השיירה העולים לירושלים הקדושה להתבשם מריחה ולהתקדש בקדושתה. ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיף״, חזר עמי שמעון על הפסוק כדי לעצור בבכי בגרונו. הרב עוד בירך אותם וסיים בברכת כוהנים כשכל הקהל עונה: ״אמן כן יהי רצון״.
אנשי השיירה עם בהמותיהם התחילו לפלס את דרכם כשכל הקהל מלווה אותם, גדולים וקטנים, נוגעים בהם בקצה אצבעותיהם לאות חיבה ובעיניהם כבר נראו כקדושים וכיחידי סגולה, שקדושת ארץ־ישראל כבר דבקה בהם.
- אללאה יוסלכום בלכיר! (ה׳ יוביל אתכם למחוז חפצכם בשלום), נשמעה הברכה מכל עבר.
האנשים ליוו אותם כברת דרך מחוץ לשערי העיר והוסיפו:
- אל תביטו אחורנית! לכו קדימה ויהי ה׳ עימכם וישמור אתכם מכל משמר!
כך הלכו אנשי השיירה. הערבים שעברו בדרכם הסתכלו בהם בתמיהה ונדו בכתפיהם. לא הבינו פשר ההמולה הזאת. האנשים שרו את ההלל והנשים סלסלו את קולם ומחאו כפיים, תופפו בתוף וצלצלו במצלתיים. לאט לאט, הלכו ונתדלדלו שורות השיירה עד שנשארו רק הנוסעים, כחמישים משפחות במספר, עם מלוויהם הערביים. עמי שמעון הלך בראשם עם רובהו לצידו. יהודה שרביט, אשר נחמני ומרדכי צבח הלכו בסוף השיירה. עמי שמעון מלמל לעצמו: ״בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים… שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך… לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי… רוח קדשך אל תקח ממני… בחרתי הסתופף בבית אלוהי מדור באהלי רשע… ה׳ יוביל אתכם למחוז חפצכם בשלום״.
כל הפסוקים האלה התנגנו בו ומילאו את ישותו והרגיש את פעמי המשיח בקרבו ובנשמתו. היה מלא ביטחון שבעזרת ה׳ ובישועתו יגיעו למחוז חפצם בשלום. נרגש היה והמשיך לחזור על פסוקים: ״ואודך בכנור אלוהים אלוהי… שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך…״ לא יכול היה להפסיק את הפסוקים שהתנגנו בתוכו… כשישה חודשים ארך המסע של השיירה. יום אחד הגיעה הבשורה לספרו: כולם הגיעו בשלום למחוז חפצם. רובם עלו והתיישבו בירושלים עיר הקודש וחלק קטן מתוכם ישב בטבריה ובחברון.
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמ' 46