דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
פרק רביעי דיוקנם של מעפילי צפון אפריקה ולוב
הפרק ישרטט את דיוקנם של מעפילי צפון אפריקה לפלשתינה א"י בתקופה – 5/1948 1/1947 ועד לשחרורם בפברואר 1949 מקפריסין. על בסיס מאגר הנתונים שנבנה חולקו מעפילי צפון אפריקה לקבוצות. לאורך הצגת נתונים תתבצע השוואה מול אוכלוסיית המעפילים הכללית.
א 934 .מעפילים הפליגו בשלוש הספינות ישירות מחופי אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'.
ב 829. מעפילים צפון אפריקאים שהפליגו ב- 24 ספינות מנמלי איטליה וצרפת וב- 5 ספינות מנמלי
יוון, יוגוסלביה, שוודיה ובולגריה.
ג. 699 מעפילים צפון אפריקאים שלא צוינו לגביהם שם ספינה וארץ מוצא.
ד 63. צפון אפריקאים שעלו בעלייה ד', גיוס חוץ לארץ, מתנדבי חוץ לארץ וחללי צה"ל,
במהלך תקופה זו העפילו לפלשתינה א"י – 2,525 צפון אפריקאים. כולל מעפילי 'הפורצים') גרף 1 .)
גרף 1 . התפלגות מעפילי צפון אפריקה לפי רישומם במאגר:
934-1 צפון אפריקאים מחוף אלג'יר
2- 829 צפון אפריקאים מנמלי אירופה
3 – 396 צפון אפריקאים ללא ציון שם ספינה
303- צפון אפריקאים ללא ציון ארץ מוצא ושם ספינה
63 – עליה ד'/ חללי צה"ל
מקור: נספח 5 מאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים
במקביל זוהו גם שתי קבוצות של פליטים יהודים אירופאים שהעפילו מצפון אפריקה ומנמלי אירופה.
ה. 39 פליטים אירופאים מצפון אפריקה שהעפילו בספינות מחוף אלג'יר.
ו 61 .פליטים אירופאים שהעפילו מנמלי אירופה והגדירו את מוצאם מאחת מארצות מגרב.
כאמור, הנתון הרשמי של מעפילי צפון אפריקה הוא 1,200 ( 2% ) מתוך 115,000 מעפילים שהעפילו מסיום מלחמת העולם השנייה . לעומת הנתון במאגר המהווה (4%) מבין כלל המעפילים. בתקופה שהמחקר עוסק בה מספר המעפילים שגורשו לקפריסין היה 45,617 . 400 לפי המאגר, 2,525 מעפילים מוגרבים היוו 5.5% מכלל המעפילים. מקור נוסף ציין שמספר המעפילים מצפון אפריקה היה 1,400 ולפי דיווח של יעקב קראוס, שליח לצפון אפריקה, החל מאביב 1947 ועד 15.4.1948 העפילו 1,500 מוגרבים שהיוו כ- 3% מכלל המעפילים. ההעפלה מצפון אפריקה 'בטלה בשישים' מכלל המעפילים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. עם זאת, אחוז המעפילים המוגרבים לפי ספינות שהעפילו מנמלי אירופה נע בין 0.05% ל – 25% . 'אקסודוס' (0.05%),'נחשון/קסטל' (8.2%),'לנגב (9.7%), 'כ"ט בנובמבר' (10.4%),'לקוממיות' (22.9%) ו'יחיעם' ) 24.9%) נספח 4 (. דרך נוספת למדידת היקף ההעפלה מצפון אפריקה – – לבחון אותה לפי זמני הגירוש לקפריסין. מתחילת הגירושים, אוגוסט — 1946 , רק תשעה מעפילים מוגרבים גורשו לקפריסין. לאורך שנת 1947 היוו המעפילים המוגרבים 8.2% מכלל המעפילים אם לא מביאים בחשבון את מעפילי ספינות 'פאן יורק' ו'פאן קרשנט'. הכללת האחרונים מורידה את היקף ההעפלה מצפון אפריקה ל- 3% מכלל המעפילים בשנה זו. בין 5/1948 1/1948 מעפילי צפון אפריקה היו 8.7% מכלל המעפילים עד הקמת המדינה.
בנוסף, זוהו שתי קבוצות מעפילים נוספות. אלה היו פליטים יהודים אירופאים שהגיעו לצפון אפריקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. הקבוצה הראשונה העפילה בשתי הספינות שהפליגו ישירות מחופי אלג'יר. והשנייה שהעפילה מנמלי אירופה הגדירה את מוצאה מצפון אפריקה. הם רוכזו במחנות ליד טנג'ר שבצפון המגרב, בפיליפויל וקולומבשאר באלג'יר. ארגון הג'וינט אירגן ועדי עזרה בקזבלנקה, טנג'ר, מרקש, מכנאס ופאס שהעניקו לפליטים אלה שרותי בריאות ורווחה. ספרות המחקר אמנם התייחסה לפליטים יהודים אירופאים בצפון אפריקה, אך לא עסקה בפליטים שהגדירו עצמם ממוצא צפון אפריקאי והעפילו ומנמלי אירופה ולא בפליטים שהעפילו מחוף אלג'יר. הם היו אחיהם להעפלה של מעפילי צפון אפריקה ולא ניתן להתעלם מהם במחקר זה )גרף 2)
גרף 2 . התפלגות פליטים אירופאים מצפון אפריקה לפי ספינות
יהודה הלוי – 17
שיבת ציון – 22
פליטים אירופאים מצפון אפריקה 61
מקור: נספח 5 מאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים
מאגר השמות של מעפילי המגרב שנבנה התבסס על רשימות שמיות שאותרו בארכיונים שונים. כול מי שהעפיל בספינות מחוף אלג'יר היה מוגרבי נכלל במאגר. מעפיל עם שם מוגרבי שהופיע ברשימות הסוכנות היהודית או מדינת ישראל ועלה מקפריסין עד פברואר 1949 עת נסגרו מחנות קפריסין נכלל אף הוא במאגר. המאגר לא כולל עולים מצפון אפריקה שקיבלו רישיונות עלייה בתקופת שנדונה במחקר. אף שהמחקר התמקד בארצות המגרב, מרוקו, אלג'יר ותוניס, לא ניתן להתעלם מהמעפילים מלוב, כיוון שהם היו שותפים לגורל ולמאמץ ההרואי להגיע לפלשתינה א"י. שמותיהם הופיעו באותן – רשימות עם אחיהם מהמגרב. בספרות על יהדות לוב דווח על מאות יהודים לובים העפילו לפלשתינה- א"י אחרי מלחמת העולם השנייה.
נתוני מעפילי שלושת הספינות שהעפילו ישירות מחוף אלג'יר ו- 29 הספינות מנמלי אירופה היוו התשתית עליה נבנה דיוקנם של המוגרבים שיוצג בשלושה מעגלים משיקים: הראשון ישרטט את – המאפיינים הדמוגרפיים שלהם בתקופת ההמתנה במחנות המעבר באלג'יר ושל אלה שהגיעו לאיטליה וצרפת והצטרפו לספינות שהפליגו מנמלי אירופה לפלשתינה א"י. הנתונים כוללים את: ארצות – מוצאם, גילם, משלח ידם, השכלתם והרכב משפחותיהם. השני יעסוק במעפילים אלה במהלך שהותם – במחנות הגירוש בקפריסין והתאקלמותם בחיי המחנות. השלישי יטפל בעלייתם לפלשתינה א"י – – והפנייתם לעליית הנוער, לבתי עולים ומחנות עולים. בכל מעגל יושוו מעפילי צפון אפריקה לכלל המעפילים במחנות. כמו כן, ישורטט דיוקנם של פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ולפניה שהעפילו בשתי הספינות הראשונות מחופי אלג'יר ואלה שהעפילו מנמלי אירופה והגדירו את מוצאם מצפון אפריקה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
פיוט נחמה משורר לא ידוע, פרשת ויצא-אעירה שחר הרב חיים רפאל שושנה-פיו נחמה מס 166 כרך א'
אוֹדֶה לֹא–ל בְּשִׁירָה / בְּקוֹל נָעִים וְזִמְרָה
אֲשֶׁר נָתַן הַתּוֹרָה / לָאֻמָּה הַטְּהוֹרָה:
לִבַּבְתִּינִי יַעֲלָה, עָפְרָה / נַפְשִׁי עִם נַפְשְׁךָ קְשׁוּרָה
עַד אָן תִּהְיִי גּוֹלָה וְסוּרָה, / יָפִית בְּקוֹמָה וְצוּרָה?
טָוִיתָ חוּט שָׁנִי בִּשְׂפָתֵךְ / וּכְפֶלַח רִמּוֹן רַקָּתֵךְ
בָּא דּוֹדֵךְ הִנּוֹ לִקְרָאתֵךְ / יַחֲזִיר לְיָשְׁנָהּ עֲטָרָה:
יִמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל פָּנַיִךְ / יֵבוֹשׁוּ כָּל אוֹיְבַיִךְ
לִבְשִׁי עֻזֵּךְ וַעֲדִי תֻּפַּיִךְ / הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ:
מִשְׁכְּנוֹת יְרִיעוֹתַיִךְ / אָקִים לְאֻמָּה נִפְזָרָה
יִמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל פָּנַיִךְ / יַחְזִיר לְיָשְׁנָהּ עֲטָרָה:
כנפי שחר
הנושא: נחמה.
לבבתיני — שבית את לבי. יעלה עפרה — איילה, צביה. וסורה — שבניה סרו ממנה. יחזיר ליושנה עטרה — לכבודך הראשון.
Ben Maimon-Benmamon-Ben Marcos-Benmazor-Ben Merrouas-Benmoha-Ben Momo
BENMAIMON
Nom patronymique d'origine arabe, dérivé du prénom mascuün votif Mimoun, Ben Mimoun, le fils du chanceux, du fortuné, du béni. C'est la prononciation espagnole de Ben Mimoun. Alors que ce prénom masculin était jusqu'à nos jours très populaire dans les communautés juives, sa forme féminine, Mimouna, n'était portée que chez les Musulmans. A rapprocher de Mimouni. Le nom s'est particulièrement illustré en Espagne, porté par l'une des plus grandes famille de Cordoue et immortalisé par le plus grand rabbin depuis l'exil, l'aigle de la Synagogue, Maimonide, rabbénou Moché Ben Mai'mon. Autres formes: Mimoun, Ben Mimoun. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement, sous cette forme, au Maroc.
- YOUSSEF: Saint enterré dans le cimetière juif d'Oufran, dans le Sous, mort vers le milieu du Xlème siècle, cimetière réputé comme le plus ancien du Maroc.
- ABRAHAM: Saint dont la tombe à Tigut, dans l’Atlas était un lieu de pèlerinage local.
- MAIMON BEN YOUSSEF: Rabbin, exégète et philosophe, né à Cordoue en 1110. Pour fuir les persécutions almohades et assurer une bonne éducation religieuse à ses enfants, il se réfugia à Fès, pointant capitale de l’empire almohade avec sa famille, puis avec la recrudescence des persécutions s'installa au Caire où il mourut.
RABENOU MOCHE BEN MAIMON
(1135-1204): Maimonide, en hébreu Harambam, le plus grand des philosophes juifs du Moyen Age et l'une des plus importantes sources de la Halakha jusqu'à nos jours. L'adage populaire dit que du prophète Moïse, à rabbénou Moïse, il n'y a pas eu comme Moïse. Né à Cordoue en 1135, il fuya avec sa famille les persécutions almohades et vint parfaire ses études auprès des grands rabbins de Fès. La maison qu'il habita pendant cinq ans dans la médina est encore connue de nos jours, comme la maison aux horloges. C'est à Fès qu'il composa son épitre au Yemen sur la question de la conversion forcée à l'islam. Si contrairement à la conversion au Christianisme, la conversion à l'islam ne comporte aucune violation fondamentale de la loi juive et si la conversion de façade et le respect en secret des prescriptions religieuses est préférable à la mort, il est du devoir de tout Juif même converti d'apparence – car en se convertissant il ne perd pas la qualité de Juif contrairement à l'avis des rabbins les plus intransigeants – dès qu'il le peut, de quitter le pays d'intolérance pour un pays de tolérance où il peut revenir ouvertement à la vie juive. Il en donna l’exemple et après cinq ans à Fès, partit avec toute sa famille en 1165 vers Eretz Israël, puis en Egypte. Devenu médecin de la Cour du sultan d'Egypte, il déploya parrallèlement à ses travaux scientifiques, des efforts surhmains pour clarifier et codifier la Halakha dans ses ouvrages qui allaient devenir, après une période de controverse, les bases de la Halakha universelle: "Michné Torah", "Hayad Hahazaka". Philosophe, il fit la synthèse de la foi juive et du rationalisme dans son livre "Le Guide des égarés", dédié à son disciple préféré, Yossef Aknine, originaire de Ceuta au Maroc. Son tombeau à Tibériade est encore de nos jours un lieu de pèlerinage.
- MOCHE: Saint dont la tombe à Ras El Oued, à un kilomètre en amont de Debdou, était un lieu de pèlerinage local, revendiqué à la fois par les Juifs et par les Musulmans qui l'appelaient Sidi Mimoun ou "Saheb Jnoun".
BENMAMON
Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation et du substantif mamon qui signifie richesse, grande fortune. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Sefrou, Fès).
BEN MARCOS
Nom patronymique d'origine espagnole, le fils de Marc, prénom autrefois porté par également par les Juifs en Espagne. Ce prénom latin est un des rares prénoms non- hébraïques porté dans le passé au Maghreb. Tombé en désuétude, il n'a subsisté que comme nom patronymique. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au nord du Maroc.
BENMAZOR
Nom patronymique d'origine hébraïque qui a pour sens le fils de la guérison, à rapprocher des autres patronymes arabes synonymes: Faraj et Fargeon. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, le nom semblait avoir disparu.
MESSOD: Une des 15 victimes de la caravane de Juifs de la petite ville d’Azrou dans le Moyen Atlas, qui se rendait a Meknès et qui fut attaquée et massacrée
par des brigands au cours de la terrible famine qui ravagea le Maroc en l826.
BEN MEIR
Nom patronymique d'origine hébraïque, composé de l'indice de filiation Ben et du prénom hébraïque qui signifie il éclaire, porté dans toutes les communautés juives sépharades et achkénazes, où il s'écrit Meyer, Mayer. Ce prénom était très populaire dans le passé au Maghreb en référence à l'un des plus grands rabbins du temps de la Michna et l'un des saints miraculeux les plus invoqués au Maghreb, rabbi Méir Baal Haness enterré à Tibériade. Il n'est devenu que tardivement nom patronymique, ne figurant pas sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc et en Algérie (Tlemcen, Oran).
BEN MERROUAS
Nom patronymique d'origine arabe, qui signifie textuellement le déplumé, au figuré celui qui a perdu une grande fortune, porté par une famille originaire d'Espagne installée en Algérie en 1391. Au XXème siècle le nom semble avoir disparu.
- AMRAM: Un des rabbms qui trouvèrent refuge en Algérie en fuyant la vague de persécutions en Espagne en 1391. Le grand rabbin rabbin d'Alger rabbi Itshak Barchéchet demanda son intervention auprès du sultan de Tlemcen pour obtenir une franchise des droits de douane sur les livres qu'il avait réussi à faire sortir d'Espagne. Rabbin intransigeant, bien que n'occupant aucune fonction officielle, il se heurta aux Tochabim d'Oran, critiquant leur ignorance des règles de la Halakha. Le grand rabbin d'Alger le mit en garde contre une telle attitude lui conseillant la tolérance pour assurer la cohabitation, ajoutant qu'à la rigueur "il vaut mieux les laisser dans l'ignorance que de vouloir les corriger car s'ils refusent il commettraient alors le péché en connaissance de cause, ce qui est plus grave que le péché commis par ignorance".
BENMOHA
Nom patronymique d'origine arabo-berbère, formé de l’indice de filiation et de l'ancien prénom berbère Moha qui existait autrefois dans les communautés juives du sud du Maroc, et qui continue à être porté par les Berbères musulmans comme diminutif de Mohammed. Il semble que dans les communautés juives il était accepté non comme le diminutif de Mohammed mais comme prénom d'origine hébraïco-araméenne, "Moha", avec pour sens le cerveau, en hébreu "Moah" et par extension l'intelligence. Selon la tradition de la famille à Marrakech, ils seraient des descendants des expulsés d'Espagne, et prenaient soin d'écrire leur nom à la forme espagnole: Abenmoha. Autres formes: Moha, Benmoya, Abenmoha, Barmoha. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Marrakech, Setlat, Mazagan, Casablanca) et en Algérie (Oran, Alger, Guelma).
- ABRAHAM: Dayan au Tribunal de Marrakech, seconde moitié du XIXème siècle.
- RAPHAËL MESSOD (1778-1873 ):
Fils de rabbi Yaacob. Célèbre rabbin kabaliste de Marrakech, réputé de son vivant pour son extrême piété et son érudition, dans tout le Maroc au cours de la seconde moitié du 19ème siècle. Mort en 1873. il a laissé un grand nombre d'ouvrages dont quelques uns ont été imprimés: "Pardess Rimonim" (Jérusalem,1979), "Paraparoaot lahokhma" (Jérusalem, 1984), commentaires sur la Bible et le Talmud, édités par son arrière petit-fils de Paris, Isaac Benmoha. Il fut en correspondance avec les deux illustres rabbins, rabbi Itsaak Benwalid de Tétouan et rabbi Yaacob Berdugo de Meknès. Sa piété était telle que la légende rapporte que lorsqu'il ôtait son vêtement de juge, un serpent venait en assurer la garde pour lui éviter toute souillure. Il mourut accidentellement victime du coup de corne d'un taureau. Il laissa deux fils: Makhîouf qui fut un grand commerçant à Marrakech, représentant du consulat de France dans la ville et rabbi Abraham qui monta à Jérusalem et qui est enterré en contre-bas du Mont des Oliviers, près du tombeau d’Absalon, le fils rebelle du roi David.
MORDEKHAY: Fils de Makhlouf, petit- fils de rabbi Messod. Un des grands notables de la communauté de Casablanca au XXème siècle. Membre du Conseil Municipal et de la Chambre de Commerce, il oeuvra en particulier en faveur de l'habitat israélite, le problème le plus urgent de communauté dans les années quarante. Il mourut à Casablanca en 1954
YOSSI BAR MOHA: Petit-fils de rabbi Makhlouf. Joumlaiste israélien né en 1954 au grand journal du matin "Haaretz". Auteur avec un autre journaliste de Hadachot, Dany David, d'un livre critique sur la famille Abehséra, retraçant son histoire au Maroc et en Israel qui parut et fit grand bruit en 1995. "Les Abeshsera, saints et compagnie".
BEN MOMO
Nom patronymique d'origine hébraïco-berbère, formé de l'indice de filiation Ben, et du diminutif berbère du prénom hébraïque Shélomo, Salomon, illustré dans la Bible par le plus sage des hommes, le roi Salomon qui régna sur Israël 40 ans de 975 à 935 avant J.C. Le prénom est lié à Shalom, la paix comme Dieu le prédit à son père David en lui expliquant qu'il ne convenait pas à lui homme de guerre, de construire le Temple: "Mais un fils te naîtra, qui sera un homme pacifique et qui, grâce à moi sera en paix avec tous ses ennemis à l'entour. Il s'appelara Salomon et sa vie durant j'assurerai la paix et la tranquilité à Israël." (I Chronique, 22, 8). Ce prénom est devenu nom patronymique uniquement dans les communautés achkénazes: Salomon, Solomon, et au Maghreb uniquement sous sa forme berbère de Ben Momo. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté semble-t-il uniquement au Maroc.
Ben Maimon-Benmamon-Ben Marcos-Benmazor-Ben Merrouas-Benmoha-Ben Momo
Page 201
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
הכשרת בני הכפרים לרבנים
עם הכיבוש הצרפתי באה הפסקה רוחנית ומתמשכת בלימוד התורה. השחרור הצרפתי וחינוך הנוער בבתי-ספר של אליאנס הפכו את הקערה על פיה. נפערה גם תהום בין אבות לבנים. חלק גדול מהנוער השליך מאחרי גבו את מסורות אבותינו, והתחיל להזניח את התפילות. הישיבות התמעטו והבנים נהרו בסיום הלימודים בחדר לבית־ספר המודרני והחדש שנפתח, כדי לרכוש בו השכלה ותרבות אירופאית. נדיר היה למצוא הורים שישלחו את בניהם ללימודי־קודש בישיבות, זולת רבנים בודדים ובעלי ייחוס.
הנוער נותק ברובו מהמסורת עתיקת היומין ונשאר מרוחק מכל עניני הדת כולל תחיית שפתו. הדור הישן נשאר סגור ומסוגר בתוך מסגרתו הדתית, נאמן למסורתו מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אדיש נוכח הבנים המתרחקים אט אט מעברם המפואר (שוראקי). עם זאת לא עיר כמו מכנאס, בעלת המורשת המפוארת, תוותר על המשך לימודי הקודש בישיבות. למרות שרבים ראו בלימוד השפה הצרפתית כורח השעה, היו לא מעט רבנים שהסתייגו מבית הספר של אליאנס הנקראת בפי יהודי מרוקו אש-כואלה (בספרדית escuela), ומהחינוך הניתן בו. במכנאס הם דרשו את המלה, ״אש־כולה״. הם הניחו ש״כל השפות האירופאויות זורקות אפיקורסות״ בנוער המסונוור אחרי תרבות המערב.
רבה הראשי של העיר מכנאס, הגאון והחסיד ר׳ ברוך רפאל טלידאנו זצ״ל, היה בין הרבנים שהתנגדו לחינוך האליאנס ושמו הלך לפניו כמפיץ תורה ברבים וכמתנגד חריף לתרבות אירופה. דאגתו לחינוך יהודי-דתי, לא נתנה לו מנוח. הוא דאג לא רק לבני עירו אלא לכלל ילדי ישראל, במיוחד לבני הכפרים החסרים רועים רוחניים. הוא יצא בכוחות עצמו לכפרים המרוחקים בדרום מרוקו, עשה בהם ימים כלילות, גייס תלמידים והביא אותם למכנאס. באין פנימיה, הוא היה מפזר אותם בין בעלי־בתים, שדאגו למחסורם ביד רחבה. כל בעל־בית שאיכסן בביתו בחור ישיבה אחד או שניים היה בדרך כלל סוחר אמיד או בעל-מלאכה שראה זכות גדולה לעזור ולארח בביתו, תלמיד שאינו בן המקום ורוצה ללמוד תורה. בעל־הבית ראה במעשהו זה קיום מצווה של הכנסת אורחים ועזרה ללומדי תורה בפרט אם הוא בעצמו לא יכול היה לקיים מצווה זו.
בעלי-בתים אלה לא קיבלו שום תשלום או תמיכה מגוף כלשהו. להיפך, הם תמכו בתלמיד האורח, נתנו לו דמי כיס בעין יפה והתייחסו אליו כאל אחד מבניהם. לפעמים, אף חיתנו אותו על חשבונם. זכורים לנו מקרים שבהם בעל־הבית השיא את בתו לתלמיד שהתגורר אצלו, כאשר הוא למד בישיבה. תלמידים אלה מצידם ראו במארחם, אב תומך ונאמן וכיבדו אותו כיאות. בחורים אלה, רובם ככולם, סיימו את לימודיהם בישיבתו המפורסמת של הרה״ג ר׳ יצחק סבאג ז״ל.
הערת המחבר: ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל, ראב״ד במכנאס, בן שושלת חכמים מפוארת ממגורשי קסטיליה. ישב על כס הרבנות במות אביו ר׳ יעקב זצ״ל, ב-1928. הקים ישיבות רבות והיה קנאי גדול לדת ישראל. עלה ארצה ב־1968 והתישב בבני ברק, ושם הייתה מנוחתו כבוד ב-1970 תשל״א. חיבר ספרי שו״ת על השו׳׳ע, בניו ונכדיו ממשיכים את דרכו בקודש, והקימו ישיבות ״אור-ברוך״ בירושלים, המנוהלת ע״י אחד מנכדיו, הרב מיכאל טולידאנו שליט״א. על הרב טולידאנו, ראה ״ספר ביקוד החמה, תולדותיו ופעליו של הרב ברוך רפאל טולדאנו, ירושלים, תשמ׳׳ט; מ. לסקר, עמי 169. הקהילות פאס, מכנאס, צפרו ומראכש, התייחסו אל בתי-הספר של חברת כי״ח (כל ישראל חברים), כאל ״מרכזי כפירה״. ולעתים קרובות היו רבני הקהילות עיקשים בהיצמדות למדיניות של הרחקת הנוער מבתי-הספר של כי״ח.
המתקדמים ביותר, למדו אצל הרב ידידיה טולידאנו זצ״ל והיו שהוסמכו לדיינים. עם סיום הלימודים חזרו אחר-כך לכפריהם הרחוקים, כשבידיהם תעודת הסמכה של שוחט ובודק, מוהל וכדומה. רבים מהם עלו לארץ ומשמשים היום רועים רוחניים מצויינים לקהילותיהם, בערים וביישובי עולים. יש ביניהם המכהנים כדיינים וכראשי מועצות דתיות.
נשים לעזרת החינוך
על אף שלפני כניסת הצרפתים למרוקו, הנשים לא רכשו השכלה כלשהי בחייהן,רבות מהן היו מוכשרות, בעלות מעוף ומסוגלות לנהל, לחנך ואפילו להקים מוסדות לתפארת. נזכיר בראש ובראשונה, את מרת רבקה טולידאנו נ״ע, רעיתו של ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל ממכנאס שהייתה ה״הנרייטה סאלד״ של ילדי ה־מללאח בעיר. בעזרת נשותיהם של נכבדי הקהילה ממשפחות אלכרייף, סודרי, עמאר, משאש, ובירדוגו. היא ייסדה תלמוד־תורה זוטא למעוטי יכולת. מעניין לציין שהנשים במרוקו היו דווקא החלוצות בקידום החינוך והוגות הרעיון להקמת תלמודי-תורה בערים. במכנאס למשל, נוסד תלמוד־תורה הודות למאמציה של מרת רבקה טולידאנו נ״ע. בהתחלה, התקיימו הלימודים בבנין שנשכר לצורך זה. היא גם השיגה רב גדול, שלקח על עצמו את החינוך ואת הטיפול בילדים.
הקמת תלמוד תורה במכנאס (רבקה טולידאנו)
זה לא קל היה לאשה מבוגרת כרבקה טולידאנו להקים מפעל כביר, למיעוטי יכולת, ליתומים ולכל אלה שאין ידם משגת לשלם א־סרט (שכר מותנה). כמו שמספר נכדה מחבר ויהי בימי המללאח, יד המקרה הייתה בדבר:
בשנת 1927 הגיע למכנאס שליח דרבנן מארץ הקודש, הרב רפאל ביבאס ז״ל, (מוצאו מאחת המשפחות המיוחסות בעיר סאלי). הרב השיג היתר מיוחד משלטונות הפרוטקטוראט, לערוך מגבית מיוחדת לבניית תלמוד- תורה בטבריה (שבה התיישבו רוב העולים ממכנאס), בתנאי שהשפה הזרה במוסד תהיה הצרפתית. נשיאת אגודת תלמוד־תורה או אם־הבנים, הייתה הגב׳ רבקה טולידאנו, אשר סייעה רבות לשליח מטבריה והתלהבותה לשליחות הקודש דבקה בה חזק, עד שהדביקו לה הכינויי ״רבקה ביבאסה״. הצלחת המגבית הייתה כה מרשימה עד שהביאה את פרנסי הקהילה לקנאה: ״אנו מוכנים לממן הקמת תלמוד־תורה בטבריה, כאשר בעירנו אין מוסד כזהז עניי עירך קודמים״. אמרו, ונפלה החלטה לבנות בנין לתלמוד-תורה כללי, ולא עוד רק לבני העניים, שירכז בתוכו תלמידי כל ה״חדרים״(יתר בתי הספר)
האגודה העמידה לרשות הקהילה מגרש שקנתה ב״מללאח״ החדש le nouveau mellah אולם ההשקעה הדרושה, הייתה מעבר לאמצעי הקופה הריקה של הקהילה, ועמדה השאלה מאיין יבוא עזרי? מיהודי התפוצות? מי חשב על זה? והנה, אם אין כסף ישנו הראש היהודי. אחד מנכבדי הקהילה, הגביר אליעזר בירדוגו ז״ל הגה שיטה מהפכנית. הוא הציע לקחת הלוואות מבנקים, כאשר הריבית תכוסה על ידי התורמים הקטנים שאינם יכולים לתרום את הקרן. ההצעה התקבלה בהתלהבות עצומה ושנה לאחר מכן, הבנין עמד על תילו, בנין מפואר עם עשרים וארבעה חדרים מרווחים שאיכסנו מאות תלמידים. המורים קיבלו את משכורתם מקופת הקהילה והם עמדו על משמרתם במסירות ובכישרון.
הערת המחבר: המללאח, עמי 192. (זוכר אני היטב את השד״ר רפאל ביבאס וה״עוזרת״ שלו מרת רבקה טולידאנו בשנות העשרים, אשה שהביאה להתלהבות עצומה בקרב האוכלוסיה היהודית ב״מללאח״. כל יום היה השד״ר מוזמן אל ביתו של אחד מנכבדי העיר, ״דורש״, ובמקום הייתה נערכת מגבית לטובת מפעלו של השד״ר, וכל זה היה הודות למסירותה ללא גבול של המנוחה רבקה נ״ע.
את ניהול המפעל הכביר הזה ששמו ״תלמוד-תורה״, הפקידה הקהילה בידי אחד הרבנים החשובים והמנוסים בעיר, הרב ידידיה טולידאנו ז״ל. אולם האחרון ״לא האריך ימים במשרתו״, ונאלץ להתפטר כעבור שנים מועטות. במקומו נתמנה למנהל ״תלמוד-תורה״, רב צעיר מאוד, הרב שלום משאש שליט״א, והוא אז כבן עשרים וחמש שנים. ואם כי קמה התנגדות חריפה למינוי רב כה צעיר, הצליח הרב משאש לנהל בעוז ובכבוד את המוסד הנכבד במשך למעלה משבע־עשרה שנה. הוא גם הצליח להכניס שיטות חדישות בחינוך. מספר התלמידים עלה למאות. שערי בית־ הספר נפתחו לרווחה לשפה העברית המודרנית ובד בבד גם לצרפתית. אבל קודם־כול, דאג הרב משאש להאדרת התורה לא רק בעירו מכנאס, המכונה בפי תושבי המדינה ״רוסאליים זגירה״ (ירושלים הקטנה), אלא בכל רחבי ארץ מרוקו. בנוסף לתפקידו כמנהל תלמוד־תורה, ייסד הרב שלום משאש מוסד חשוב והוא חברת דובב שפתי ישנים, להוצאת כתבים של רבני מרוקו. הוא גם הקים ישיבת ״כתר תורה״. ב-1939 ראה הרב שהדור הצעיר התחיל להתרחק ממסורת אבותיו, ומתוך חרדה לאובדן היצירות היקרות שהשאירו רבני מרוקו, קם הוא ור׳ יעקב בירדוגו ז״ל, וייסדו בשניהם את חברת דובב שפתי־ישנים. הודות למאמציהם הרבים, הצליחו בשלב ראשון להוציא לאור תשעה חיבורים רבי־ערך של גדולי הרבנים של מכנאס. ב־1941 במסיבת הפרידה מראש הדיינים של מכנאס, הרב יהושע בירדוגו ז״ל, כאשר נתמנה זה למשרת רב ראשי ליהדות מרוקו, הציע ר׳ שלום באקראי את הרעיון להקמת ישיבה במכנאס להכשרת רבני המחר. מיד ענה לו ראש הרבנים ר׳ יהושע בירדוגו ז״ל ואמר: ״נאה דורש־נאה מקיים״. הרב משאש נענה מיד לאתגר, והוקמה ישיבת כתר תורה שבראשה עמד הרב יצחק סבאג ז״ל, אשר הרב משאש בעצמו, יצק מים על ידיו.
הרב משאש מסמל היום, את יופיה וגדולתה של המסורת המפוארת של קהילת מכנאס, לה מנחיל כבוד גדול בישיבתו על כס הרבנות בבירת ישראל-ירושלים. לתפקיד הרם הזה הגיע ר׳ שלום, לאחר שנים טובות ומבורכות כאב בית־הדין בעיר הגדולה קאזבלנקה, וכאב בית־הדין הגבוה לכל קהילות מרוקו.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד 198
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר
כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר
מעגל שלם נסגר מאז נדחפו היהודים למחנהו של טאריק בגלל רדיפות הוויזיגותים. עכשיו, בתום מאה שנה של קנאות ברברית, נהו היהודים אל מחנה הנוצרים, לא רק מן הבחינה הפוליטית אלא גם מבחינה גאוגרפית, והיגרו בהמוניהם אל ממלכות הצפון. השליטים הנוצרים קידמו את שובם בברכה בתור בעלי ברית רצויים בבניין האימפריה הנוצרית החדשה בספרד – שכן זה, לא פחות, היה חזונם ויעדם של מנהיגי הרקונקיסטה.
כוחם של המוסלמים בספרד נשבר לבלי תקנה בקרב לס נאווס דה טולוסה (Las Navas de Tolosa) בשנת 1212; וכשנפלה סוויליה בשנת 1248 כמעט הושלמה מלאכת הרקונקיסטה. מעוזם האחרון של המוסלמים בחצי האי האיברי, גרנדה והחוף הדרומי, נותר בידם למרבה הפלא עד 1492, השנה שבה תמו למעשה גם החיים היהודיים בספרד.
מאות שנות הכיבוש מחדש הטביעו את חותמן על רוח מסע הצלב הדתי, שהוסיפה לנשב בספרד גם אחרי שזו נעשתה אימפריה, ועל פולחן המוצא וערכי ההידלגו(hidalgo)- בן האצולה הנמוכה בספרד-. הערכים האלה העלו על נס את טוהר הדם האצילי, ההקרבה האישית ואומץ הלב, ובזו לעולם העבודה, הייצור והמסחר – אם כי לא לפירותיהם, שההידלגו הספרדי ראה זכות טבעית לעצמו לקטוף אותם.
בשל הגישה הזאת יועדו ליהודים תפקידים חדשים בספרד הנוצרית, הן בתור ספקי העושר והן בתור מי שסייעו למעמד השליט, באמצעות ניהול מערכות המסים, לקטוף את פירות העושר הזה. אבל תחילה נועד להם תפקיד של מיישבים ומתנחלים.
אחד החסרונות של הכיבוש מחדש היה הפער המתרחב והולך בין הגאוגרפיה לדמוגרפיה. ככל שנכבשו עוד שטחים גבר זרם הפליטים המוסלמים שפנו דרומה, והשטחים הכבושים נותרו ריקים למחצה מאדם ושרויים בחורבן כלכלי. התוצאה הייתה מחסור חמור בכוח־אדם אזרחי שיחזיק ויפתח את השטחים שנכבשו מידי המוסלמים. המוסלמים הנמלטים השאירו אחריהם רכוש רב, שהשליטים החדשים חילקו בין אבירים זוטרים, חיילים ואיכרים חופשיים ותיקי מלחמה – וגם בין יהודים, שנשאו את הבטחת הפיתוח הכלכלי.
היהודים (ובייחוד המהגרים החדשים) אכן היו מצרך מבוקש באזורי הספר המשתנים תדיר. רוב היהודים התנגדו עתה למוואחידון, ולכן נחשבו נאמנים; שליטתם בשפה הערבית והיכרותם עם מנהגי המוסלמים הועילו רבות בטיפול באוכלוסייה המוסלמית; והם ניחנו בכישורי המסחר והמלאכה שנדרשו לשיקום הכלכלה באזורים הנטושים. בסך הכול נהנו היהודים מיחס טוב בתקופת הרקונקיסטה – למעשה נהגו בהם יפה כל כך עד שלמרות ייסורי ההסתגלות שאין מנוס מהם עבר עליהם מין תור זהב שני, ועל כל פנים הזדמנו להם הזדמנויות רבות לעשות חיל.
הכיבוש מחדש עורר מאמץ אדיר של עיור בספרד הנוצרית, אחד המרשימים ביותר בימי הביניים. עשרות ערים, עתיקות וחדשות, גדולות וקטנות, קמו בסוף התקופה בקסטיליה לבדה. הערים הושתתו על צו מלכותי וזכו לחירויות רבות, שמרו בקנאות על עצמאותן וביקשו כל העת להרחיב את תחומיהן.
היהודים והמנגנון הכלכלי
הסיבה שהיהודים היו מבוקשים כל כך לא הייתה כישוריהם המסחריים והכספיים בלבד אלא מומחיותם רבת־השנים באומנויות שהעיר זקוקה להן – ייצור בגדים, נעליים, רהיטים, כלים, נשק וכדומה. בכל התחומים האלה נהנו היהודים מיתרון על העירונים הנוצרים החדשים, שרובם באו מחוגי הצבא ולא היה להם ניסיון רב בחיי עיר. היהודים גם שירתו את המלכים – הם סיפקו ציוד לצבא, סייעו בגביית מסים, חכרו וניהלו ענפי מונופולין מלכותיים(כגון מכרות מלח) והלוו כסף לאצילים, לאדונים הכפריים ולעירונים החדשים. הוגן אפוא לומר שהיהודים עזרו להתניע את מנועי הכלכלה בספרד הנוצרית בדורות המכריעים שאחרי הרקונקיסטה, והם שעיצבו את הכלכלה והקנו לה תנופה. ואולם במאה הארבע־עשרה החלו העירונים הנוצרים לשוב ולהשתלט על תפקודים עירוניים רבים שהיו עד אז בשליטת היהודים (חוץ מענייני הכספים של המלכים); והתהליך הזה הוליד יריבות מרה וארוכת שנים בינם ובין מדריכיהם היהודים לשעבר.
הערים ושלטונם העצמי של היהודים
מעמדם של היהודים בספרד הנוצרית היה מעוגן בחוק. הם התגוררו בשכונות נפרדות קטנות, שנקראו חודדיה (judería), ונחשבו לעירונים ממעמד נחות. בשל כך היה קיומם בספרד הנוצרית אקראי פחות, אם כי לא שברירי פחות בעתות משבר. היהודים היו גוף מאוגד בעל שלטון עצמי שנקרא אלחמה (aljama, ״קהילה״ בערבית). כל חבר באלחמה היה רשאי – ובעצם חייב – לחיות לפי ההלכה היהודית ולציית ברוב העניינים לבתי הדין הרבניים. היהודים הודרו מתחום שלם של כיבודים והזדמנויות, אבל השירות שנתנו לחצרות המלוכה הקנה להם יתרונות שעוררו טינה בלב תושבי הערים, ואלה התלוננו בקביעות שהיהודים נאמנים לכתר יותר משהם נאמנים לעיר. הקובלנה הזאת, ככל שהייתה חד־צדדית, לא הייתה חסרת בסיס. בזכות זיקתם אל הכתר נהנו היהודים מאוטונומיה כפולה – בתור קורפורציה עירונית לעומת האצילים, ובתור קהילה שכפופה במישרין למלך בתוך העיר. הכפילות הזאת הייתה גורם עיקרי לטינה ולחיכוכים בין הערים ובין תושביהן היהודים. המאבק המר הזה העיב על תולדות המאה הארבע־עשרה, וסופו שפצע פצעי מוות את כלל הקיום היהודי בספרד.
שניות תרבותית ותלות הדדית
חוץ מתפקידם בכלכלה הוסיפו היהודים עוד דורות רבים להעביר את התרבות והידע של הערבים אל ספרד הנוצרית, והם עצמם החזיקו בזהות תרבותית מעורבת. מאלף להיווכח כמה זמן שימרו היהודים בספרד הנוצרית את שמותיהם הערביים, את שפתם וטעמיהם הערביים. ב־1305 היו כמעט כל נכבדי היהודים בטודלה, עיר בנווארה שבצפון, בעלי שמות ערביים (עבאסי, פלקירה, שעיב, דאוד וכדומה). המבקרים בטולדו כיום עדיין מתפעלים מן היופי המורכב, המוסלמי, של אל טרנסיטו (El Tránsito), בית כנסת פרטי שנבנה ב־1360, מאה שנה אחרי הכיבוש מחדש, בידי שמואל הלוי אבולעפיה, חצרן יהודי בעל שם ערבי ששירת את המלך הקתולי וקישט את ההיכל הזה בכתובות עבריות וערביות. אבל בחיבוריהם המלומדים של היהודים התמעט והלך השימוש בערבית. עברית, ולפעמים ארמית, החלו לשמש לכתיבת מסות, דרשות ודברי מוסר, שהיו עיקר מניינה ובניינה של הפרוזה היהודית בספרד הנוצרית. השירה אמנם באה איתם אל ארצות הנוצרים, אבל ימי תפארתה כבר חלפו. יצירתם המקורית של היהודים בספרד הנוצרית היא הקבלה, תנועה מיסטית ומשיחית שצורתה התעצבה בתור תנועה מחתרתית למחצה סביב יצירתה הקנונית, ספר הזוהר. במקום להתעמק בתלמוד עסקו המקובלים באלגוריות מיסטיות משוכללות ובצירופים עתירי דימויים של מילים ומספרים, שבאמצעותם ביקשו לפענח את סודות הבריאה ואת המשמעות הסמויה החבויה מתחת לטקסט הגלוי של התורה. תפיסת הגאולה שלהם הייתה כרוכה בפעולה מיסטית שבה המקובל מסוגל להשפיע על הספרה האלוהית עצמה ולתקן את מצב היקום כולו, תיקון זעיר שהשפעתו מצטברת.
הפילוסופיה, לעומת זה, נלחמה על חייה. מאבק עז ניטש על מורה נבוכים מאת הרמב״ם, ובייחוד על תפקידה של הפילוסופיה הרציונלית, שרבנים רבים ראו בה סכנה לישירות הטבעית והרגילה של האמונה העממית – ולמיסטיציזם היהודי בראשית דרכו. בסופו של דבר איבדה הפילוסופיה במידה רבה את הלגיטימיות שלה ונדחתה מן החיים היהודיים; היא נותרה נחלתו של מיעוט קטן ואליטיסטי בלבד ונדחקה לשוליים.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר-עמ' 58
הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן
בינתיים נוצרה גם ״פזורת אנוסים״ מחוץ לחצי־האי האיברי. על אף הקשיים שהשלטונות בספרד ובפורטוגל הערימו על האנוסים שביקשו לברוח מגיא הצלמוות האיברי, הצליחו לא מעטים מביניהם להתחמק מעיניהם הפקוחות של חוקרי האינקוויזיציה שפעלו שם. ״נוצרים חדשים״ מצאו לעצמם מקלט בארצות השפלה, שהיו במאה ה־16 תחת שלטון הכתר הספרדי. אנטורפן, עיר הנמל העיקרית במערב אירופה שהפכה למרכז ראשי של הסחר הבינלאומי והקולוניאלי, משכה אליה ״נוצרים חדשים״ מסוגים שונים: כאלה שביקשו לשמר את יהדותם בסתר וכאלה שהשתוקקו להיטמע בחברה הנוצרית. אלה ואלה קיימו קשרים הדוקים עם האנוסים בספרד ואפילו עם מרכזי היהדות הספרדית, שהוקמו לאחר הגירוש באיטליה ובאימפריה העות׳מנית. ברשת המסחרית הבינלאומית, שקישרה בין בני היהדות הספרדית על פזורותיה, הובילו דרכים רבות אל הנמל השוקק שבאַנטוֶרפן.
גם לצרפת הגיעו אנוסים בעקבות הגזירות שפקדו אותם בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. בארץ השכנה מצאו ״נוצרים חדשים״ ואנוסים נרדפים מקלט מחקירות האינקוויזיציה. מרבית הנמלטים התמקמו ביישובים שבגבול הספרדי־צרפתי או בקרבה אליו. אל סַן ז'אן דֶה לי(St. Jean de LUZ ), בִּיאַרִיץ, באיונה, פירוראד, לה באסטיד־קליראנם ובּורדו נמשכו גלים של מהגרים ספרדים ופורטוגלים שממוצא יהודי. המלך הנרי השני העניק להם בשנת 1550 פריבילגיה מיוחדת, שהבטיחה להם את הזכות להתיישב בכל תחומי הממלכה, לנוע בה בחופשיות ולעסוק בה במסחר ובמלאכה באין מפריע. ניתנה להם גם הזכות המיוחדת, שלא ניתנה לתושבים זרים אחרים, להוריש את נכסיהם לצאצאיהם ולקרוביהם. פריבילגיה זו הניחה את היסודות להתיישבות ״האומה הפורטוגלית״ בתחומי צרפת. הזכויות שהיו כלולות בה חודשו על־ידי כל שליטי צרפת שעלו על כס המלוכה אחרי הנרי השני. רשמית הוחזקו ״פורטוגלים״ אלה כנוצרים קתוליים נאמנים, אך אין ספק כי מלכי צרפת וגורמי שלטון נוספים הכירו היטב את טיבם של המתיישבים האלה, וזיקתם הערה ליהדות לא היתה בגדר סוד. מתוך שיקולים כלכליים ומדיניים העדיפו להעלים עין ממעשי ההתייהדות של סוחרים נמרצים אלה, שיצרו בתוך צרפת תשתית חברתית וכלכלית מיוחדת במינה. הם נהנו מאוטונומיה נרחבת, החזיקו בתי קברות נפרדים ושמרו על קשרים עם קהילות יהודיות ספרדיות שנוסדו בינתיים במערב אירופה.
שלוותם של ״הנוצרים החדשים״ בצרפת הופרעה לעתים נדירות. ב־1619 הם גורשו מסן ז׳אן דה לי בעקבות הפרעות שפרצו שם, כשהעלילו על אשה פורטוגלית שחיללה כביכול את הלחם הקדוש. ב־1632 הושם קץ ליישוב הפורטוגלי המשגשג ברואן וב־1685 האשים הפרלמנט בטולוז שבעה סוחרים מבני ״האומה הפורטוגלית״ במעשי התייהדות וציווה לשרוף אותם בעודם בחיים. אך אירועים חריגים אלה לא החלישו את מעמדה של אוכלוסיית האנוסים בצרפת, שהמשיכה ליהנות מחסותם הנדיבה של מלכי צרפת. אלה נעתרו יותר ויותר לרצונם של הסוחרים הפורטוגלים לקיים אורח חיים נפרד ואיפשרו להם לשמור בסתר על יהדותם. בבתי הקברות שלהם ניתן לגלות, כי משנות השישים של המאה ה־17 הפכו הביטויים היהודיים למוחצנים: התאריכים נרשמו על פי שנת הבריאה ולא על פי המניין הנוצרי, והשמות שנרשמו היו לעתים שמות עבריים של ממש.
בשנת 1723 זכו אנוסים אלה להכרה רשמית כיהודים לכל דבר. מאז התארגנו העדות שבבורדוֹ ובבאיונה כקהילות יהודיות רשמיות, עם מוסדות מגובשים, חברות לצדקה וללימוד תורה, בתי כנסת ובתי מדרש.
אך כשהקהילות בדרום־מערב צרפת קיבלו הכרה חוקית מצד מלך צרפת, כבר היתה הפזורה הספרדית המערבית לגורם חי ותוסס בעולם היהודי דאז. במדינות שונות במערב אירופה ובמושבותיהן שבעולם החדש כבר נתקיימו קהילות ספרדיות־פורטוגליות מבוססות, שמשכו אליהן גלי מהגרים מבין האנוסים שבחצי־האי האיברי ומבין ריכוזי היהדות הספרדית שבאיטליה, בצפון אפריקה ובאימפריה העות׳מנית.
אמשטרדם הפכה כבר בתחילת המאה ה־17 למטרופולין של הפזורה הספרדית המערבית. בני העדה הספרדית־פורטוגלית שבעיר זו הפכו לגורם חברתי וכלכלי מרכזי ברפובליקה ההולנדית החדשה. ב־1610 כבר ישבו שם כ־500 יהודים ממוצא איברי ומספרם הוכפל לקראת 1620. ב־1675, משנחנך בית הכנסת הגדול והמפואר של קהילת הספרדים באמשטרדם, כבר עלה מספרם של יהודים אלה לכ־2,500 נפשות. העדה הספרדית בהמבורג מנתה קרוב ל־800 נפשות לקראת סוף המאה ה־17, ובשנות השמונים של אותה מאה נמצאו בלונדון 414 יהודים ממוצא איברי.
גם ההתיישבות היהודית ביבשת החדשה קיבלה תנופה רבה. ב־1645 נמצאו בפרנמבוקו, בירת המושבה ההולנדית שבצפון־מזרח ברזיל, כאלף יהודים, רובם ככולם ממוצא ספרדי־פורטוגלי. כשנפלה מושבה זו בידי הפורטוגלים ב־1654 והקהילה היהודית שבה נהרסה, התפזרו רבים מחבריה בתחום האזור הקריבי.
בני ״האומה היהודית ספרדית־פורטוגלית״ יצרו רשת מסחרית ענפה בין צפון־מערב אירופה לחצי־האי האיברי ומשם אל העולם החדש. יהודים אלה התמקדו בייבוא סחורות קולוניאליות כסוכר, קקאו, טבק ועוד, ששימשו בסיס להקמת תעשיות משגשגות, שאותן הם ניהלו במרכזים שבהם ישבו במערב אירופה.
האירוע ההיסטורי שנתן תנופה להיווצרותה של הפזורה הספרדית המערבית הוא ללא ספק נפילתה של אנטורפן בידי הספרדים בשנת 1585. הכוחות המורדים בראשות וילהלם השתקן, שכרתו ב־1579 ברית נגד השלטון הספרדי והקימו את ברית שבע המחוזות הצפוניים של ארצות השפלה, נאלצו לוותר על אנטורפן, שעברה לידי הכוחות הנאמנים למלכות הספרדית. המוני קלוויניסטים ברחו אל המחוזות הצפוניים, שהתלכדו כרפובליקה מאוחדת. בין הנמלטים נמצאו גם ״נוצרים חדשים״. מספרם של אלה גדל ב־1595, כשהמורדים הטילו מצור ימי על אנטורפן, שהנחית עליה מכת מוות. הסוחרים הפורטוגלים שישבו שם נאלצו עתה לחפש תחליף שיאפשר להם להמשיך בעיסוקי המסחר שלהם. המבורג ואמשטרדם הצטיירו בעיניהם כאלטרנטיבות מתקבלות על הדעת. פנייתם אל ערי נמל אלו משכה עימה גלי הגירה נוספים של אנוסים, שהתחברו אליהם והתיישבו בשני המרכזים האלה, שזכו באותם ימים לתנופה מרשימה.
יש לציין, שהמעבר של אנוסים אלה מנצרות ליהדות באמשטרדם ובהמבורג כאחד לא היה פשוט כלל ועיקר. אמשטרדם הקלוויניסטית והמבורג הלותרנית לא הסכימו בקלות להכיר בנוכחות יהודית בתחומיהן. המגמות האנטי־יהודיות המסורתיות עדיין שלטו בכיפה, והחששות מצד הסוחרים המקומיים מילאו אף הם תפקיד לא מבוטל בהתנגדות שנגלתה באותם ימים להתיישבות יהודית מוכרת הן באמשטרדם והן בהמבורג. אך בסופו של דבר נתרחש המהפך, והשלטונות נאותו להכיר בעדות הספרדיות־פורטוגליות שכבר נמצאו שם כעדות יהודיות אוטונומיות. הסנט בהמבורג העניק לתושבים היהודים הכרה רשמית ב־1612, ותוך זמן קצר נוסדו שם שלושה קהלים נפרדים של יהודים ספרדים. הכרה דה־פקטו היתה כבר קיימת באמשטרדם בתחילת המאה ה־17, אך רק ב־1616 נתקבלה החלטה רשמית שהתירה את ישיבתם של יהודים שם תוך מגבלות לא מעטות. גם באמשטרדם נתקיימו שלושה קהלים נפרדים לקראת סוף העשור השני של המאה ה־17. אין זה מקרה, שגם בהמבורג וגם באמשטרדם פעלו בהתחלה קהלים קטנים נפרדים במקום קהילה מרוכזת ומאוחדת. השלטונות הסכימו להעניק ליהודים את הזכות לקיים את דתם ופולחנם, אך ביקשו שיצניעו זאת ככל שהדבר ניתן. לכן הם אסרו עליהם להקים בתי כנסת, והתפילות נתקיימו בבתים פרטיים. בנסיבות אלו טבעי הדבר, שהמתפללים התארגנו בקהלים נפרדים, אשר היו בנויים במידה רבה על יסוד ההתחברות של קְלַנים משפחתיים.
ב־1639 נתאחדו שלושת הקהלים הספרדים באמשטרדם והקימו את קהילת ״תלמוד תורה״, וב־1652 אירע דבר דומה בהמבורג, משנוסדה הקהילה המאוחדת ״בית ישראל״. ליד שתי הקהילות האלה נוסדו קהילות קטנות נוספות, שלעתים לא היו אלא סניפים של הקהילות הגדולות. באלטונה, שהיתה בשלטון הכתר הדני, נתקיימה קהילה פורטוגלית מדולדלת; היא נקראה תחילה ״בית יעקב הקטן״ ומאוחר יותר — ״נוה שלום״. בגְלִיקשְטַאדט הוקמה קהילה קטנה בשנת 1622, לאחר שכריסטיאן השלישי, מלך דנמרק, ניסח שלוש שנים קודם לכן פריבילגיה ליהודים, שהבטיחה להם זכויות נרחבות למדי, ובאמצעותן קיווה למשוך סוחרים פורטוגלים מהמבורג ומאמשיטרדם. גם לאמוץ הסמוכה הגיעו סוחרים פורטוגליים, ולקראת אמצע המאה ה־17 הוקמו בה היסודות הראשונים של חיי הקהילה. ברפובליקה ההולנדית נעשו בתחילת המאה ה־17 נסיונות להקים קהילות ספרדיות באלקמר, בהרלם וברוטרדם, אלא שנסיונות אלה נקטעו באיבם. רק מאוחר יותר נוסדו מרכזים של יהודים ספרדים במקומות אחרים, במיוחד בהאג וברוטרדם.
הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן-עמ' 102
Michel Abitbol – TUJJÄR AL-SULTÄN
Michel Abitbol
TUJJÄR AL-SULTÄN
Il y a une quinzaine d’années, nous avons eu la chance de prendre connaissance de l’existence d’une collection d’archives familiales, un corpus de quelque 200 lettres arabes, datant de la deuxième moitié du XIXème siècle, des lettres dites sharifiennes, adressées du Palais royal marocain à une famille de riches commerçants juifs de Mogador, la famille Corcos.
Salomon, Jacob, Abraham et Haïm Corcos – les principaux acteurs de cet échange épistolaire – étaient, ainsi qu’un petit nombre d’autres “grands” personnages juifs, musulmans, et européens, des “Négociants du Roi” et, à ce titre, le corpus d’archives dont il est question dans cet ouvrage est un outil d’une précision incomparable pour connaître, la structure sociale, les modalités d’action, voire la vision du monde de tout un pan de la société juive du Maroc, à un moment où ce pays vivait les derniers soubresauts de son indépendance précoloniale.
Qui étaient donc ces Négociants du Roi? Des commerçants, bien sûr, mais des commerçants qui se sont fait remarquer du Pouvoir central ou Makhzen autant sinon plus par leur savoir-faire que par leur fortune. Celui-ci va les appeler, à son service, dans un double but: faire fructifier, d’une part, l’argent du Sultan et celui de ses proches dans le commerce avec l’étranger – et tenter d’endiguer, d’autre part, l’irrésistible expansion du commerce européen le long du littoral atlantique marocain.
Cette nomination était généralement sanctionnée par un Edit royal, un Dahir qui, tout en étant vague sur le statut légal acquis par les Négociants du Roi, n’en était pas moins un puissant moyen de promotion sociale et de protection personnelle, permettant à ses détenteurs, de pouvoir compter, en tout lieu et, à tout moment, sur l’aide des représentants des pouvoirs publics:
“Que l’on ne se mette point en travers de leur chemin et qu’on ne leur fasse subir aucun préjudice, de quelque nature qu’elle soit. Nos serviteurs et nos agents qui auront (cet Edit), entre les mains sont tenus de se conformer à ses dispositions”.
C’est la formule consacrée contenue dans chacun de ces textes dont les dispositions étaient renouvelées, à chaque succession royale, les Tujjar juifs, devenant pour l’occasion, “les Juifs du Sultan” et de son entourage immédiat, étant donné “qu’ils sont parmi les commerçants les plus considérés par Nous et parmi les plus dignes d’égards… qu’ils comptent parmi l’élite des négociants qui oeuvrent pour le développement du port de Mogador et pour l’accroissement du Trésor Public”.
Exonérés du versement de l’impôt de capitation, la jizya, auquel sont soumis tous les dhimmi, les Négociants du Roi ne vivaient pas dans le Mellah au même titre que le reste de la population juive, mais dans la Qasba, le quartier administratif de la ville, où chacun d’eux disposait d’une ou de plusieurs maisons d’habitation ainsi que d’un ou de plusieurs magasins que le Makhzen mettait à leur disposition, en échange d’un loyer modique.
En même temps que leur nomination et l’autorisation de commercer avec l’Europe, ils recevaient un premier prêt de lancement pour l’achat de produits d’importation, assorti, le plus souvent, de divers avantages fiscaux et de l’octroi de certains monopoles sur l’exportation de telle ou telle marchandise. En cas de coup dur ou, au contraire, à la vue d’une bonne affaire, les Tujjar avaient toujours le loisir de faire appel au Sultan pour l’obtention d’un nouvel échelonnement de leur dette ou de nouveaux crédits et c’est ainsi que l’une des caractéristiques, les plus remarquables de cette catégorie sociale, devait être son perpétuel endettement auprès du Makhzen qui, très rarement seulement, décidait de retirer son appui à l’un ou l’autre de ses négociants, en faillite.
Aussi paradoxal que cela puisse paraître, plus une personne était endettée auprès des pouvoirs publics et, plus elle était… riche et socialement importante.
Un tel système – économiquement aberrant, à plus d’un titre, il faut bien l’admettre – mais qui avait eu néanmoins comme mérite d’avoir tenu, un tant soit peu, en échec l’intrusion européenne, ne pouvait guère susciter l’enthousiasme des Consuls européens, comme en témoigne cette description, peu élogieuse laissée par le vice-consul de France à Mogador, Charles Delaporte:
“Veut-on savoir comment vit et meurt un Tajjer de l’Empereur?
“Un juif dans la misère, endetté envers Mouley Abd-al-Rahman d’une très forte somme… a tant écrit à l’Empereur que celui-ci vient de lui ouvrir soit un crédit de 10000 piastres fortes à la Douane, soit de lui accorder l’importation de 2000 quintaux de fer, droits payables à termes illimités. Le juif n’a pas un centime, mais son permis à la main, il écrit à d’autres juifs de Londres qui s’empressent de lui expédier les 2000 quintaux. Le fer arrive, se vend à n’importe quel prix, relativement toujours avec bénéfice, puisqu’il est entré sans droits. Avec le profit, on achète des marchandises que l’on adresse au correspondant de Londres. On fait venir un 2ème, un 3ème navire…On est tadjer tant que les 10000 piastres n’ont pas été absorbées par ledit correspondant et puis, quand il n’y en a plus, on écrit, on pleure, de nouveau auprès de l’Empereur…”
Quant au Sultan, il aurait expliqué, en ces termes, sa pensée économique, selon le même consul français:
“L’argent que l’on me doit substante le commerce, fait vivre ceux qui le font travailler et entretient la navigation de mon port… Que les négociants payent ponctuellement les sommes qui suffisent à la solde des garnisons de Maroc et de Mogador, je ne leur en demande pas davantage…”
En 1841, il y avait 19 Tujjar à Mogador dont 14 étaient juifs, 2 musulmans et 3 chrétiens; au milieu des années 50, leur nombre doubla, passant à 39 dont 24 juifs – parmi lesquels un naturalisé français et un naturalisé anglais, 10 musulmans et 5 européens; au début des années 80, sur les 51 Tujjar que comptait Mogador, 31 étaient juifs, 16 musulmans et les 4 autres européens.
Citons quelques noms parmi ces Tujjar juifs – les Corcos qui, avec les Elmaleh et les Afriat étaient les plus entreprenants de tous; assez loin derrière eux, il y avait les Pinto, Coriat, Aflalo, Zagury, Levy-Yuli, Acoca, Ohana, etc
Michel Abitbol
TUJJÄR AL-SULTÄN
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938.
משרת הנגיד.
משרה זו רוקנה מתוכן, תפקידי השיטור ניתנו למשטרה הכללית. הנגיד הפך להיות מעין פקיד רישום של הממשלה, המודיע על הילודים והמתים בקהילה. עמרם בן יעיש שהיה נגיד, הועבר מתפקידו, ובמקומו מונה השיך יוחנן בן יטאח, ששימש בתפקיד זה עד שנת תש"ח – 1948 – בה פרש לגמלאות, ובמקומו מונה כשיך רפאל בן זכרי, השיך האחרון של קהילת צפרו.
בשנת 1919 נתמנה כמושל בצפרו הצרפתי, קפטיין מאטר Capitaine Matter. אנטישמי מובהק, שנהג בנוקשות מופרזת כלפי היהודים. יהודי שעבר לידו חייב היה להצדיע לו. ומי שלא עשה כן זכה למלקות במקל שהיה מחזיק בידו דרך שררה. הוא הציק ליהודים, עד שהחליטו לשגר משלחת לרבאט עיר הבירה שתתלונן עליו לפני השלטון המרכזי ותדרוש את החלפתו.משלחת מורכבת בחברי ועד הקהילה יצאה לרבאט. אך לא עלה בידם להתקבל על ידי הנציב העליון גנראל ליוטי אף על פי שעשו ברבאט זמן רב.
מָאטר היה מקורבם של אנשי הממשל, ומעמדו היה איתן. באין מוצא, פנו לעזרה לרב הראשי של מרוקו, רבי רפאל אנקוואה זצ"ל, שהיה לו מהלכים בחצר המלך. בהתערבות הרב קיבלו הבטחה לעיין בבקשתם. ברשותי מכתב ששוגר לרבי רפאל אנקוואה ז"ל, בעניין זה, מקהילה, ושנוסח בידי מור אבי זצ"ל.
משנואשו חברי המשלחת להעביר את מָאטר מתפקידו, חששו לחזור לעירם, ומחשש שמא יוודע למושל, שהיו ברבאט כדי לדרוש את סילוקו. הם נשארו ברבאט עד שקנו נתינות של מדינה זרה בכסף, ועל ידי כך הגנתם מובטחת. ימים מספר לאחר שובם לצפרו סולק מָאטר מתפקידו, והקהל נשמו לרווחה.
תעודה מספר 3-מכתב ששוגרלרבי רפאל אנקוואה ז"ל
צפרו יע"א ה טבת והיית עטרת תפארת לפ"ק
שלום טובה וברכה, מאלקי המערכה, לאור עינינו, ורוח אפינו, הרב המופלא, המוכתר ומעוטר בכתר תור וכתר שם טוב עולה, הדיין המצויין ורב טוב לבית ישראל, המלאך רפאל אנקוואה הי"ו יהי אלקיו עמו, ולפני שמש ינון שמו, אמן כן יהי רצון רוב שלום לבניו היקרים ולכל אשר באהלו והסרים למשמעתו השם עלהם יחיו, בני קהלנו ישמרהו צור ובפרט ארבעה מטיבי סע"ד הי"ו דורשי שלמו וטובתו. סאלי יע"א.
רב נכבד !
לששון ולשמחת לבבנו קבלנו בשבוע החולף מכתבו היקר אשר כולו אומר כבוד ותוכו רצוף אהבה רבה לפני רוב הענוה, תשואות חן חן, עוד זה מבדר, והנה אחינו הנבחרים באים לשלם ופיהם מלה תהלותיו על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת אשר פעל ועשה עמהם לטובת הכלל כולו. ישלם ה' פעולו.הננו בשמחת לבב, מגישים תודה ותהלה עם כל כוחותינו הגשמיים והרוחניים לפני מעלת כסא כבודו הרם על כל מיפעליו ותגמוליו הטובים אשר שמלם כרחמיו וכרוב חסדיו, נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, למען יאריך ימים על ממלכתו והא ובנין אתו. וזכות הרבים וזכות אבותם תהיה בעדו מגן וסתרה, צנה וסוחרה וכסא כבודו הנעלה ירום ונשא על גפי מרומי האשר וההצלחה, ונסו יגון ואנחה אמן כן יהי רצון.
זאת להודיע כי בבוא אחינו הנזכרים לעיר פאס יע"א נתעכבו שמה ימים אחדים אולי ישלח אחריהם הזיניראל אשר שם על אודות מבוקשם אשר שאלו בעיר רבאט יע"א ויוחילו עד בוש ואין קול ואין עונה, והן עוד היום לא בלד עדיין לא נגה אף שביב אחד מכל ההבטחות הטובות אשר הבטיחו שרי המעוצה בעיר רבאט יע"א.
אבל גם זאת כי כל השרים והמושלים מלא לבם בהם לעשות רע וכל מחשבתם ומגמת פניהם להתעולל עלינו ולהתנפל עלינו, ואנו ליה עינינו יתקננו בעצה טובה מלפניו ויפיר עצתם ויקלקל מחשבותם ולא תעשנה ידיהם תושיה אמן כן יהי רצון. ולרום מעלת כת התורה החיים והשלום כנפשך שובעך וכנפש אחיך דורשי שלומך בכל לב ובכל נפש.
שאול אזולאי סל"ט – אבא אלבאז סל"ט – רפאל עמרם מאמן יש"ץ – ישועה שמחה עובדיה ס"ט
השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938.
לאחר מלחמת העולם משנתפנתה צרפת מתלאותיה של המלחמה, החלה נותנת דעתה על פיתוחה וקידומה של מרוקו, והארץ שזה עתה נמסרה לידיהם כמנדט, עתירת המים ואוצרות טבע, שאוכלוסייתה רחוקה מאוד מכל מושגי התרבות המערבית. בתנופת ההתפתחות נסחפה גם קהילת צפרו. תחומי פרנסה חדשים ודרכי פעילות לא ידועים נפתחו בפניהם. אט אט סיגלו עצמם למצב החדש שהחל מטביע חותמו על צורת חייהם.
משנתבסס השלטון בידי הצרפתים, גבר הביטחון בדרכים ואתו ביטחונם העצמי של היהודים. על הברברים הוטל איסור להחזיק נשק. בכל כפר נוסדה נקודת ממשל Bureau arabeשדאגה בין היתר לסדר וביטחון. היהודים החלו פורצים את המסגרות הכובלות של מסחר זעיר ורוכלות שהיו מנת חלקם עד אז, ואמידים שבהם בעלי היזמה זכו במכרזים שונים, כאספקת צרכי הצבא במחוזות שונים.
יודעי השפה הצרפתית, אפילו במקצת מצאו פרנסה בכבוד, כפקידים ועוזרים במפעלי תעשיה ומסחר שייסדו הצרפתים. במשך שנים מספר נסללו כבישים רבים ונסללה מסילה חדישה לרכבת, ואמצעי תחבורה ממוכנים הוכנסו לשימוש. קשר יעיל בין הערים לכפרים נפתח. מקומו שהיו מרוחקים ובחזקת סכנה, נעשו קרובים ובטוחים.
כתוצאה מכך הרחיבו היהודים עסקיהם ושותפויותיהם עם הברברים בכפרים. הם יכלו לפקח על עסקיהם באופן נמרץ יעיל. מעתה לא היו צריכים לשהות תקופות ארוכות של שישה חודשים, ולטוש את משפחותיהם כפי שעשו בעבר. ימי שהותם בעיר נעשו ממושכים ותכופים יותר.
כך יכלו למלא חובותיהם לקהילה ולמשפחה. שיתפו עצמם בדאגה לחינוך ילדיהם, פעילותם החברתית במסגרת הקהילה נעשית מלאה ואינטנסיבית. הון שנטצבר בידי יחידים, איפשר עיסקות ושותפויות בין בעלי הון לבין אחיהם יחידי הקהל. וכל פעילויות הקהל קיבלו תנופה חדשה.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה– השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938.
עמ' 178
חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965
אם העיד העֵד על כמה אנוסים בעדות אחת, נרשמה עדותו בכל משפט בנפרד ואושרה בנפרד בכל משפט. זוהי הבחינה הפרוצידורלית הקובעת הפרדה בכל משפט, והעד היה נקרא בנפרד בכל משפט להופיע ולאשר מחדש את עדותו. מעמד זה ידוע בשם [ratificatio] בו ניתנה אפשרות לעדים להוסיף דברים אם היה להם מה להוסיף. חופש זה לא עמד להם לעדי־הסניגוריה, שהרי היו מוגבלים על־ ידי השאלון שהגיש הסניגור. לעיל צוין כיצד יכלו עדי־תביעה ״לשמש״ את הסניגוריה. עתה נציין שלפעמים הפכה התביעה עדי־סניגוריה לעדיה שלה. יש שעד כזה הוסיף הערה משלו לאחר השאלות שנשאל, או שנשאל במכוון על־ידי החוקר מטעם האינקויזיציה. אך נראה לי שאין שיטה זו כלל לפי דרכו של בית־הדין והתביעה לערער את הסניגוריה גם באמצעות עדיה שלה. היא לא נזקקה להם! היו לה אמצעים מספיקים להביא לידי הרשעת הנידון.
בענין מיוחד במינו נזקק בית הדין לסוג נוסף של עדים, והללו קרויים בפיו testigos purgatores או compurgatores. עדים מזכים או מטהרים אלה הובאו להעיד לפני בית־הדין במקרה שעלה בידי הסניגוריה להזים את טענותיה של התביעה על־ ידי הוכחת שנאה מצד עדי־התביעה לנאשם. עדים אלה הם למעשה ״עדי־אופי״, המעידים על טיבו, אפיו והגינותו של הנאשם לאחר שבעזרתם של עדי־הסניגוריה (testigos abonos) והזמת עדי־התביעה (tachar) נקבע מצבו של הנאשם כתלוי ועומד לא לשבט ולא לחסד. גם עדים אלה העידו על־פי שאלון שהגישה אותו הסניגוריה ושהוגבל לשאלות על טיבו של הנאשם ואפיו. על־פי רוב היו עדים מזכים אלה נוצרים טובים ונאמנים. אמנם, נוהג זה עבר לאינקויזיציה הספרדית מן האינקויזיציה של ימי־הבינים, והיא השתמשה בו לעתים קרובות למדי ביחוד במאה הט״ז. עד לסוף ימיו של טורקימדה מועטים המקרים שבהם נזקקו לשיטה זו.
ריבוי זה של פרטים בדיוננו בסוגי העדים יש בו כדי ללמדנו כמה מכרעת היתה החשיבות שיחסה האינקויזיציה לעדות, שהיא יסוד מוסד בבנינו של המשפט. ואם באים אנו להשוות את דרכיה של התביעה באמצעות עדיה ועדויותיה לזו של הסניגוריה ועדיה שלה, נמצא במידה גדולה שכפות־המאזנים נטו מלכתחילה לצד התביעה. לא נערך כאן משפט שבו מופיעים הצדדים עם עדיהם בגלוי, וצד אחד רשאי ויכול לחקור את עדיו של הצד שכנגד. התביעה היה בכוחה לעשות זאת, לא כן ההגנה. לפנינו איפוא מערכת משפטית שלמה, שחלק חשוב ממנה-איסוף טענות התביעה-נעשה קודם למשפט, מחוץ למסגרת הדיונים המשפטיים, ורק אחר־ כך, במהלך המשפט, הובאו כאמור בסודיות עדויות־ההרשעה לאישור בלבד. ההגנה התחילה בפעולתה רק בשעת המשפט, והיא הוגבלה גם מבחינת הזמן שהועמד לרשותה. האינקויזיציה נטלה לעצמה הן את סמכויותיו של המוסד החוקר והמוסר את פרטי־האשמה לתובע, כדי שהלה יתבע את הנאשם לדין, והן את סמכויותיו של המוסד הדן את הנאשם. דרכה של האינקויזיציה יוצאת מחומרת מעשיה, והיא שגרמה שהנאשם לא ידע את אשר צפוי לו לאחר שנאסר במפתיע. ואף־על־פי שאין צעד זה נוגד לנהגי הימים ההם, הרי בולטת שרירות זו יותר נוכח מגבלותיה הרבות של הסניגוריה. ולא בכדי קבעה הסופרימה בשנת 1531 שיש למסור את העדות (בצורתה הסתמית, כמובן) לסניגור ולנאשם, כדי שהלה לא יטען שלא ניתנה לו הגנה. למעשה, לא היה בהוראה זו אלא אישור למצב קיים ועומד של מסירת העתקו של כתב־ האשמה וסיכום דבריהם של עדי־התביעה לסניגור.
לפי מקומה של העדות במשפט־האינקויזיציה יכולים אנו לחזור ולאשר, שזו היתה' עמוד־התווך של כל בנין פעולתה. בלעדי עדי־התביעה לא ניתן לבנות את בנין ״הקירת המינות״ ואת משפטיהם של המתיהדים. רק עדי־הסניגוריה הם ששיוו למשפט יסוד אוביקטיבי כלשהו. די היה לו לנאשם להגיע לכלל ניחוש מי היו העדים שהעידו נגדו ולהוכיח שנאה מצדם כדי שייפסלו הללו מלהעיד. כלומר, אם הוכיח הסניגור שהללו עדים זוממים הם הציל את שולחו. הוה אומר: בעדים ובעדותם טמון המפתח להבנת שיטת ההתחקות אחר המינות והכפירה.
חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965 –עמ'121
שרשים – יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו- המקובל- משה גבאי
המקובל
יהודי ׳׳מקובל׳ עטוף בטלית ובשני זוגות תפילין(רש״י ורבנו תם) מחזיק בידו ספר ״חוק לישראל״. הוא חולם על ארץ ישראל(ברקע); הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה. בית הכנסת בטולדו מסמל את מוצאו מספרד. מימין — הגטו, משמאל — בשורת העלייה והתנחלות במושב.
הקבלה — תורת המסתורין בישראל, חכמת הנסתר. עניינה של תורה זו הוא להסביר את סודות מעשה בראשית, כיצד נאלצו מן הקב״ה, שהוא אין סוף, קרני אור, והן השפיעו דרך צינורות נעלמים כוחות של בריאת העולם. יסודות ״מעשה מרכבה״. במאה ה־13 ניתן לה השם ״קבלה״ ומאז צמחה והתפתחה על אדמת ספרד כחכמה מיוחדת, שהיא למעלה משאר החכמות, כחכמה המיוסדת על הרגש והדמיון ומתקוממת נגד שלטון השכל. קוראים לה קבלה עיונית, כי היא מצאה פתרונות למעשי בראשית ע״י עיון בכתבים המסתוריים ובמסורת(קבלה) הדורות.
במחצית המאה ה־16 התפתחה במרכז הרוחני שקם בצפת קבלה מעשית. חכמי צפת, ברובם גולי ספרד ומיעוטם יהודי אשכנז, כמהה נפשם לגאולה מן הרדיפות והשמדות, ובשעה שהקבלה העיונית חתרה עד הנה להבין את שבילי השפעת העולם האצילי והעליון על עולם הגשמיות והתחתון, השתדלו ה״מעשיים״ להשפיע על העולם העליון על ידי התעוררות מלמטה בתשובה, בתפילה ובסיגופים. ציפו לקרב את הקץ ולהביא את המשיח על ידי תיקון גלגולי הנפש ובמלחמת לחשים והשבעות בכוחות הרע. ההוגה בחכמה נסתרת זו נקרא ״מקובל״. מקובל העוסק בקבלה מעשית נקרא ״בעל שם״, ״בעל מופת״ ולפעמים ״צדיק״ של חסידים.
רוב רובם של יהודי מרוקו הם מיוצאי גלות ספרד, אשר הביאו איתם למרוקו תרבות עשירה בהלכה ובקבלה. במרוקו התפתחה הקבלה המעשית וגם תנועת השבתאות היתה פעילה בקרב יהודי מרוקו. אחדים מהמקובלים הידועים היו מיוצאי מרוקו, כגון רבי חיים בן־עטר בעל ״אור החיים׳,, שנולד בסאלי, ורבי יצחק סגי נאור בעל ״ספר הבהיר״ ו״הקבלה המעשית״ אשר היה חי באיזור דרעא שבדרום מרוקו. עד לתקופה האחרונה היו מספר רבנים ממרוקו שהתעסקו בכתיבת קמיעות.
תפילין. מצוות עשה בתורה להניח תפילין של יד ושל ראש, כנאמר ״והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך״.
בתפילין של יד כתובות כל הפרשיות על גבי קלף אחד המגולל כמגילה, קשור בשיער מלמטה למעלה, ומכורך בקלף קטן דקיק. הפרשיות הן:
קדש לי כל בכור (שמות י״ג, א׳-יי)
והיה כי יבאך (שמות י״ג, י״א-ט״ז)
שמע ישראל (דברים ר, ד׳-ט׳)
והיה אם שמוע (דברים י״א, י״ג-כ״א)
בתפילין של ראש מכניסים את ארבע הפרשיות לפי הסדר הבא: ״והיה אם שמוע״, ״שמע״, ״והיה כי יביאך״, ״קדש״.
״והיה אם שמוע, שהיא האחרונה בתורה מבין ארבע פרשיות אלה, היא ראשונה בתפילין. ״קדש״, שהיא הראשונה מכולן בתורה, היא האחרונה בתפילין. זוהי דעת רש״י והרמב״ם, ושיטה זו נתקבלה בכל תפוצות ישראל. אולם נכדו של רש״י בן בתו, רבנו יעקב תם, חולק עליו וטוען שהסדר צריך להיות: ״שמע״, ״והיה אם שמוע״, ״והיה כי יביאך״, ״קדש״. ההוכחה — השי״ן הבולטת על התפילין של ראש מימינה והשי״ן הבולטת משמאלה מראות שמתחילים בשי״ן(שמע) ומסיימים בשי״ן(קדש). דיעה זו לא נתקבלה ברבים. אולם יראים חוששים לדעת רבנו תם, ולכן מחמירים על עצמם ומניחים עוד זוג תפילין אחד. נוהגים לחלוץ את התפילין של רש״י לאחר תפילת שמונה־עשרה וחוזרים ומניחים בלי ברכה תפילין של רבנו תם. קוראים בשנייה ״קריאת שמע״ ומסיימים בה את התפילה. המקובלים הספרדים מניחים על הראש את שני הזוגות בבת־אחת כי סומכים על דעת חז״ל — ״מקום יש בראש להניח שתי תפילין״ (עירובין צ״ה, ב). רבני מרוקו המקובלים התפללו בשני זוגות תפילין בבת אחת.
(פרופסור יגאל ידין מצא במערות קומרן תפילין של לוחמי בר־כוכבא. הוא חקר ואימת את הגירסה של רש״י וכתב מאמר מפורט בנושא).
חק לישראל — ספר לימוד המחולק לכל יום מימות השבוע, ובו קטעי משנה וגמרא, זוהר ואגדה, מלוקטים על ידי המקובל הרב חיים ויטאל, תלמיד האר״י.
הספר נדפס בפעם הראשונה במצרים בשנה 1740 במהדורות המאוחרות נוספו לו גם קטעים מספרות הקבלה, הפוסקים ודברי מוסר.
״חק לישראל״ זכה למהדורות רבות והיה לספר שימושי בבתים רבים בישראל. יצא אדם ירא שמים לדרך, היה צורר במזוודתו טלית, תפילין, סידור ו״חק לישראל״.
שרשים – יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו- המקובל- משה גבאי
Racines-Judaism-Tradition et folklore des juifs du Maroc-Moche Gabbay
LE KABALISTE
Un kabaliste revêtu du talit et portant deux phylactères (Rabénou Tam et Rachi) tenant en mains le livre “Hok Leisraer, il rêve à Eretz-lsrael: en arrière-fond le Mur Occidental, le tombeau de Rahel, la Grotte des Patriarches à Hébron. La synagogue de Tolède symbolise son origine espagnole. A droite — le ghetto à gauche: le retour à Sion, l’installation d’un mochav.
LA KABALA. La science du mystère, du sens caché qui cherche à découvrir le secret de la Création, du retrait de Dieu de la Création, des rayons de lumière divine cachée dans les “enveloppes". Ces spéculations sur la Création ont reçu à partir du 13ème_siècle le nom de Kabala qui s'est développée sur le sol espagnol en une science supérieure à toutes les autres, une connaissance basée sur les sentiments et l'imagination et qui rejette la dictature exclusive de l'intelligence cérébrale. C'est la Kabale idéologique qui a trouvé les secrets de la Création en se basant sur l'interprétation mystique des textes et de la tradition acceptée (kabala) pendant les générations.
Au 16ème siècle s'est développée à Safed la Kabala pratique. Les rabbins de Safed de l'époque, en grande majorité descendants des Expulsés d'Espagne, anxieux de rapprocher la Guéoula et de mettre fin aux persécutions et aux conversions forcées, ont développé le caractère dit "pratique" de la Kabala, à savoir influencer le monde d'En Haut par la prière, le repentir et les mortifications pour rapprocher l'heure de la Délivrance, alors que la Kabala théorique ne cherchait qu'à percer les secrets du monde d'En Haut et son Influence sur le monde d'En Bas. Les rabbins qui s'occupent de Kabala dite pratique sont appelés "Ba'al Chem״ ou ״Ba'al Mofet" (l'homme au nom ou l'homme aux miracles) ou Sadik(saint) chez les Hassldim.
La majorité des Juifs du Maroc sont originaires d'Espagne et ont apporté avec eux une très riche tradition en Halakhaet en Kabala. La Kabale, pratique a eu une grande influence au Maroc et on sait la grande extension qu'y a connu au 17ème siècle le mouvement messianique de Shabtaï Zvi. Le Maroc a donné de grands kabalistes comme Rabbi Haylm Ben-Attar, l'auteur de l'immortel commentaire de la Torah "Or Haylm", Rabbi Ishak Sagul Naor, l'auteur de "Sefer Habahir"et de "Kabala pratique" qui vécut dans le Drâ au sud du Maroc. Jusqu'à nos jours nombreux sont les rabbins marocains qui s'adonnent à la Kabala pratique: rédaction d'actes, amulettes, talismans etc…
TEFILIN. C'est une des mitsvot obligatoires de la Torah "Il sera un signe sur ton bras et entre tes yeux". On pose donc les tefllin sur le bras gauche et sur le front.
Le téfilin du bras contient un petit parchemin enroulé comme un méguila de bas en haut contenant les passages suivants du Pentateuque:
- Consacre-moi tout premier-né (Exode 13:1-10)
- Lorsque !'Eternel t'aura introduit dans le pays (Exode 13:11-2-16).
- Ecoute Israël (Le Deutéronome 6:4-9)
- Or si vous êtes dociles aux lois (Le Deutéronome 11:13-21)
Dans le téfilin du front l'ordre est le suivant: 2-1-4-3
La paracha "si vous êtes dociles" qui est dans la Bible la dernière des 4 parachot sus-mentionnées, est la première dans les téfilin, la paracha "Kadech"(Consacre-moi tout premier-né) qui est la première dans le Bible est la dernière dans les Téfilin. Ainsi en ont statué Rachi et Maimonide et leur avis a prévalu dans toutes les communautés juives.
Mais le petit-fils de Rachi (le fils de sa fille), Rabénou Ya'acob Tarn est d'un avis contraire et estime que l'ordre doit être le suivant: Chéma (Ecoute Israël), Véhaya (or si vous êtes dociles), véhaya kl yabiékha (Lorsque !'Eternel t'aura) et Kadech (consacre-moi tout premier-né). La preuve: la lettre shin qui se trouve à gauche et à droite du téfilin du front montre bien que l'on doit commencer par le passage qui commence par shin (Chéma') et terminer par le pasage qui se termine par cette même lettre (kadech). Cet avis a eu peu d'adeptes, mais les plus pieux, par respect pour Rabénou Tarn, mettent un second téfilin au bras et au front de cette manière: après la prière des 18 (chmoné-ésré) on ôte le téfilin de Rachi et on met sans bénédiction le téfilin de Rabénou Tarn, on récite une seconde fois le Chéma et on termine l'office avec ce second téfilin. Les kabalistes sépharades mettent les deux téfilin en même temps sur le front en se basant sur le passage du Talmud "qu'il y a de la place sur le front pour deux téfilin" ('Irouvin 85:2). Ainsi faisaient les kabalistes du Maroc.
(Le professeur Igal Yadin a retrouvé dans ses fouilles des téfilin datant du temps de Bar-Khova qui confirment l'ordre proposé par Rachi).
HOK LEiSRAEL — Livre d'études divisé selon les jours de la semaine et contenant des passages de la Michna, de la Guémara, du Zohar, de la Agada recueillis par un des disciples du Ari de Safed, Rabbi Hayim Vital.
Le livre a été imprimé pour la première fois en Egypte en 1740. Dans les éditions suivantes on y a jouté des passages de la Kabala et des contes moralisateurs.
Ce livre est devenu très populaire dans toutes les communautés. Dans sa valise 'homme pieux emporte le talit, les phylactères, le livre de prières et le Hok Leisrael.
Racines-Judaism-Tradition et folklore des juifs du Maroc-Moche Gabbay
THE KABBALIST-Roots-Judaism-Tradition and the folklore of the Moroccan Jews
THE KABBALIST
A Kabbalist Jew, wrapped in a tallit and two pairs of tfillin (one according to Rashi and Maimonedes, and the other according to Rabbeinu Tamm), holds the book “A Law unto Israel", Chok LeYisrael. he dreams of Eretz Israel (in the background): The wailing wall, the tomb of Rachel, the tomb of the Machpelah. The Toledo Synagogue signifies his Sephardi origins. On'the right — the ghetto; on the left — the good tidings of the aliya to the land of Israel and settlement in a Moshav.
THE KABBALA — The study of mysticism in Israel is meant to explain the secrets of Genesis, how G-d emitted hidden rays of light which effected the creation of the universe, and speculations on "The Divine Chariot" in Ezekiel's vision. Since the 13th century, this field of study blossomed and developed in Spain as a superior, unique, esoteric study based on the emotions and imagination and rebelling against the rule of reason. It found solutions for the Act of Creation by speculating on the mysterious written sources and In the tradition (kabbala) of the ensuing generations.
In the mid-16th century practical Kabbalism developed in the spiritual center of Safed. The wise men, mainly exiles from Spain and a minority of Ashkenazi Jews, yearned for deliverance from persecution and forced conversion (the Inquisition). At the time when the theoretical Kabbala was attempting to understand the influence of the upper, noble world on the material, lower world, the "practicalists" were trying to influence the Upper World by arousing the lower to expiation and repentance, by prayer and self-affliction. They expected to bring about doomsday and hasten the Messiah by repairing the wheels of the soul in a war waged by incantations, caths and amulets in the name of the powers of evil..
Most of Morocco's Jews are descendants of Jews expelled from Spain, whose rich cultural heritage included practical Kabbala, developed by such famous Mekubalim as R. Haim ben Atar (Or Hachayyim), and R. Isaac Sagi Nahor (Sefer Habahir).
TFILLIN. It is a positive command from the Torah to lay tfillin on the hand and the head, as it is written: "And it will be a sign on your arm and a rememberance between your eyes."
On the arm tfillin all the verses (from the Torah) are written on one parchment which is rolled up as a scroll, tied from bottom to top, and bound in one very thin parchment. The verses included are:
- "Kadesh Li Kol Bechor" (Exodus, 13,1-10)
- "VeHaya Ki Yaviacha״ (Exodus, 13,11-16)
- "Shema Yisrael" (Deuteronomy 6, 4-9)
- "VeHaya Im Shamoah" (Deuteronomy, 11,13-21)
The head tfillin contain four verses in the following order: "VeHaya Im Shemoah", "Shema", VeHaya KI Yaviacha" and "Kadesh", each separate parchment in a compartment.
This order was established by Rash¡ and Rambam and used in all the diasporas of Israel. However, Rashi's grandson, R. Jacob Tamm, disagreed with them and maintained that the order should be different. This opinion was not widely accepted. Nevertheless, there are some strictly devout worshippers who fear for the sacred version of Rabbenu Tamam, and lay a second pair of Tefillin. The custom is to remove the first pair after the “18 Benedictions" and put on R. Tamm's without a blessing, and conclude the morning service this way. The Sephardic Mekubal lays both pairs on his forehead simultaneously.
(Professor Yigal yadin discovered the tfillin of Bar-Kochba's fighters in the Kumran caves. His research revealed the veracity of Rashi's version and he wrote an extensive article on this subject.
CHOK LEYISRAEL — A study book which is divided into the seven days of the week, in which appear sections of Mishnah and Gemarrah, the Zohar and Agaddah, which was compiled by the MeKubal Rabbi Haim Vitale, a student of the “Arie". (R. Isaac Luria).
The book was printed for the first time in Egypt in the year 1740. In the later editions, portions of Kaballah, Poskim and Mussar literature have been added.
“A Law unto Israel" has been printed in many editions and became a much used book in the homes of many Jews. When a G-d fearing man would embark on a journey, he would pack in his suitcasse a talit, tfillin, a prayer book and Chok LeYisrael.
THE KABBALIST-Roots-Judaism-Tradition and the folklore of the Moroccan Jews
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- מילים שאולות -תשע"ד
מספר המילים השאולות שונה מאזור לאזור. בערי החוף ההשפעה הספרדית הייתה מרובה, ובמידה רבה גם במערב הפנימי (פאס ומכנאס וסביבותיהן) במרוקו, ובמערב המגרב יותר מבמזרחו, ואילו בערי השדה בדרום המגרב ההשפעה זעומה הייתה. ר׳ אליאור אומרת שמגורשי ספרד לא הדרימו אל מעבר לאנטי־אטלס במרוקו ״וחותמם הרוחני לא הוטבע באמורים אלה״. היא מתבססת על דברי ר׳ יהודה בן עטאר ״ותקנה שתיקנו ק״ק פאס המגורשים מקאסטיליה גרירי אבתריה כל ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה״.
אילו היה כלל זה נכון באופן מוחלט בנוגע ללשון, ולענייננו באשר להשפעות מן הספרדית, כפי שהוא נכון בהלכה ובתרבות הכללית, הרי היינו יכולים לקבוע את האנטי־אטלס קנה מידה גיאוגרפי וקוו איזוגלוסה להבחנה בין שאילות מהלטינית, מתקופת שלטון האימפריה הרומית בצפון אפריקה, לבין שאילות מאוחרות, שנשאלו למוגרבית לאחר גירוש סביליה(קנ״א) וגירוש קסטיליה (רנ״ב). מילה המצויה בצפון ואינה שגורה בתאפילאלת משמע שהיא מאוחרת. מילה המשותפת גם לתאפילאלת וגם לצפון הריהי קדומה לגירושים. אולם ההפרדה בלשון לא הייתה מוחלטת כמו ההפרדה בהלכה, ואם נכון שמגורשים לא הדרימו אל מעבר לאנטי־אטלס, הרי הדברים אמורים במגורשים כקהילה גדולה בעלת כוח השפעה. ואולם מגורשים או צאצאיהם כיחידים או במבנים של משפחות אחדות הגיעו גם הגיעו לאזורי הדרום, אלא שהם הושפעו מתרבות אנשי הדרום ־־נטמעו בה כליל. דבר זה ניכר משמות משפחה ממוצא צפוני הרווחים בדרום. בצינור זה ־בצינורות אחרים, בדרך כלל של מגעים בין סוחרים צפוניים שנסעו דרומה ולהפך, עברו השפעות מן הספרדית גם ללהגים הדרומיים, וכמובן אם עבר חפץ או כלי מתרבות הצפון דרומה עבר עמם גם שמם הספרדי או הקסטיליאני.
קהילות שקיימו קשרי מסחר עם ספרד, כגון אלג׳יר, קלטו מילים ספרדיות רבות ללהגיהן, יותר ממה שאפשר למצוא בלהגים שהושפעו מן המגורשים. נדגים זאת במילים אחדות. מתחום הלבוש הושאלו בתקופה קדומה המילים pelga (סוג מסוים של נעליים ללא שרוכים), שנתגלגלה מן párga—לפי פדרו דה אלקלה (במילונו), במאה השש עשרה. המילה הפכה בהרבה מקומות ל-balga במעתק p) b<p כידוע אינו מצוי במוגרבית אלא במילים שאולות) ן-zeltita (חצאית סתם בדרום, ואילו בצפון ובחוף: חצאית־עטיפה שהיא חלק מן ״השמלה הגדולה״). מילה זו נתגלגלה כנראה מן giralda ששימשה בסביליה להוראת ״לבוש כנסייתי״. (מילולית פירוש המילה היא ״הסובבת המקיפה״). במשך הזמן חלו שינויים במבטא המילה: geraldito בצפון ובחוף ב־1791 , לפי למפרייר, giraldeta ב־1864 לפי גודאר, והגלגול האחרון של השם הוא זלטיטה או ז׳לטיטה.
לעומת זאת qmezza (חולצה) נשאלה כנראה בזמן קדום יותר ישירות מן הלטינית camisia והיא כבר מתועדת בערבית הקלסית בצורת قميصة מתחום כלי הבית חדרו לאלג׳יר, בתקופה קדומה, המילים qjar (מגירה, מן (cajónו-qabsá (קופסה, מן הקטלנית (capsa (במקומות אחרים במרוקו מבוטאות מילים אלה kabsa"! gzar) ואילו katri (מיטה או ספה, מן catre הספרדית), banyo (מן baña) נשאלו בתקופה מאוחרת. אשר ל-kandil (מנורה) נראה שנשאלה מהלטינית candela. מדברי המזון חדרו tomate ומצורת הריבוי שלה tomates נגזר שם היחידה בדרך הגזירה הערבית tomatesa שנתקצר לימים ל-matesa (עגבנייה), farina (קמח) ו-frute (פירות) לכל רחבי המגרב, ואילו koliflor (כרובית) חדרה רק לאזור ההשפעה הספרדית. במקומות אחרים חדרה דווקא chou-fleur הצרפתית.
שאילות מהפורטוגלית
גם השפה הפורטוגלית הותירה את רישומה בערי החוף של מרוקו, בייחוד באלה שהיו מיושבות בפורטוגלים, כמו מזאגן, סאפי או אזמור. המילים lappis (עיפרון) ו־papagayo (תוכי) שנשאלו מן papagaio lapis הן מהרווחות ביותר במרוקו, אך בדרום לא היו בשימוש.
שאילות מהפרנקית
מן הז׳רגון הפרנקי נותרו אך שרידים יחידים במוגרבית, בעיקר בפי הסוחרים היהודים באלג׳יר. האידו תיאר את הפתקית בסוף המאה השש עשרה כבליל של מילים ספרדיות, איטלקיות ואחרות, ששימש כלשון תקשורת בסיסית בהתקשרויות בין בני לאומים שונים. בין המילים ששרדו בלהג יהודי אלג׳יר מונה כהן את wardasol (מטרייה) serbilita (מגבת). מעניינת במיוחד המילה ciña, הידועה גם במרוקו (בתוספת ל׳ היידוע cina־l), ככינוי לתפוז שהובא מסין (China)
שאילות מהאיטלקית
במאה השבע עשרה החלה גם האיטלקית להשפיע על המוגרבית. יהודים ליוורנזים התיישבו בטריפולי, בתוניס ובאלג׳יר, אך המשיכו לנהל קשרי מסחר עם עיר מוצאם, וברבות הזמן אף שלטו בו. הכינוי האיטלקי לסוחר, mercante, ובמבטא במוגרבית־ האלג׳ירית, merkati, יש שנהיה שם נרדף ל״עשיר״, כמו בתוניסיה. מכוח חיי המסחר חדרו לכל המגרב ביטויים כמו tappo (פקק של בקבוק), soldi (שם מטבע), pugna במבטאים punya או mizerya ,bunya (מן miseria האיטלקית). המילה האחרונה לא הייתה בשימוש בדרום מרוקו. כמובן, במזרח המגרב השפעת האיטלקית הייתה גדולה יותר.
באלג׳יר היו בשימוש גם מילים כמו gellit (מן galetta, ביסקויט קשה), tákordo (בסדר, מן d'accordo) ; בתוניס שימשו גם המילים ábukátu (עורך דין; תבשיל מהלשון ומהמוח של הבקר; מהאיטלקית avocato); וכן afa:r ו־afari:ya (עסקה, מן unistu ;(affare (נכבד, מהחברה הטובה, מן onesto) ועוד מילים רבות. לשיא ההשפעה הגיעה האיטלקית בלוב, שם יסדו האיטלקים בית ספר ששפת ההוראה בו הייתה איטלקית, ושפתח את שעריו לבני כל הדתות החל משנת 1885. בשנה זו, לפי עדותו של מרדכי הכהן, רוב התלמידים בבית הספר היו יהודים, ״אשר בילדותם לא ידעו מאום מהלשון והכתב, ובזמן לא כביר יצעדו מצעדי ענק… התלמידים המשיכו והרחיבו המסחר עם איטליא… ומהם הופקדו להיות סופרים מובהקים בבתי המסחר היותר גדולים״. השפעתה של האיטלקית בטריפולי גברה והלכה והגיעה לשיא למן הרגע שבו נכבשה טריפולי לפני האיטלקים ב־1911.
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- מילים שאולות -תשע"ד-עמ' 27