מורשת יהדות מרוקו

(201) — קצידה — סי׳ אני דוד קיים חזק

בשקל ״קלבי בשמם כדדךּ נארו תדרם״

מתוך פר' ויצא-וישלח

 

אַמִּיץ-לֵב בֵּיתוֹ חַיִל אֲזָרָם / הֵעֵז פָּנָיו רַב בְּיָד רָמָה

הָרֹב פִּשְׁעִי וְחֶטְאִי גָּרַם / כִּי דָּלַקְתָּ אָדָם וּבְהֵמָה?

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה בַּעֲבוּרָם / עָבַדְתִּי צֹאנְךָ בְּלִי מִרְמָה

אִם פֻּקָּדוּ נָתַתִּי כָּפְרָם / יוֹם וְלַיְלָה נַפְשִׁי אֲשֵׁמָה:

מֵחֹרֶב קֶרַח גֵּוִי הׇחְרַם / נָדְדָה שְׁנָתִי לִבִּי הָמָה

עוֹד מְעַט נֵעְלַבְתִּי מִסַּחְרָם / עָנְיִי רָאָה שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה:

 

לוּלֵא הוֹכִיחַ נִשָּׂא וָרָם / אֶקֹּד בְּשִׂיחִי לוֹ אָהִימָה

וְהוּא מַשְׁפִּיל כָּל-גֵּאֶה וָרָם / כִּי יְמִין יְיָ רוֹמְמָה:

 

ערובי

הָאֵ-ל צִוְּךָ, / אַלּוּף עֶרְכִּי, הִתְוָךְ

אִם טוֹב הִרְוָךְ / אַל תִּמְנַע מֵהֲלֹךְ:

 

כנפי שחר

'201) הנושא: מתוך פר' ויצא-וישלח (ברא• לא, לו — לה, ז).

אמיץ לב — יעקב. חיל אזרם — רעדה אחזתם. רב — התקוטט. דלקת — רדפת. פוקדו — חסרו. גוי הוחרם — גופי נחלש. לבי המה — לא שקט. נעלבתי מסחרם — התאכזבתי מהתעסקותי בהם, בצאן. אהימה — אצעק. אלוף ערכי — אתה החביב עלי כגופי. התווך — הא-ל הדריכך. אם טוב… — אם השפיע לך טובו אל תבעט. והט גווך… — קבל עול מלכותו.

 

וְהַט גֵּוָךְ / בֵּית-אֵ-ל וּבְזֵה זִיוָךְ

וְאִם עִוָךְ / יִצְרָךְ, עֵצָה תִּמְלֹךְ

דַּע כִּי עַל הַכֹּל יְיָ יִמְלוֹךְ:

 

סוירחא

מִדַּרְכֵי לָבָן תִּבְרַח / בָּם מִרְמָה תָּפֵל טַחֵי

פֶּן כָּל-חָכְמָתְךָ תִּסְרַח / וְתִטְבַּע בְּבוֹר סְחִי

בְּחַר דַּרְכֵי תָּם וּפְרַח / וּקְנֵה לָךְ עֹנֶג נִצְחִי:

 

נִשְׁבַּע בְּאֵ-ל חַי מֶלֶךְ עוֹלָם / הֵקִים גַּל כְּחוֹתָם נֶחְתָּמָה

הִשְׁכִּים לָלֶכֶת מִגְּבוּלָם / בֵּרַךְ אוֹתָם כְּאֵם רֻחָמָה:

לְיַעֲקֹב נִגְלוּ אֶרְאֶלָּם / קָרָא לַמָּקוֹם מַחֲנָיְמָה

שָׁלַח מַלְאָכִים בַּהֲמֻלָּם / לִקְרַאת עֵשָׂו, חָת רוּחוֹ הָמָה:

שָׁבוּ וַיְסַפְּרוּ בְמֻשְׁלָם / הֵן בָּא לִקְרָאתְךָ עָטוּי אֵימָה

צָר לוֹ עַל בָּנָיו, לְהַצִּילָם / בְּמִנְחָה אוֹ אִם בְּמִלְחָמָה:

 

לוּלֵא הוֹכִיחַ נִשָּׂא וָרָם / אֶקֹּד בְּשִׂיחִי לוֹ אָהִימָה

וְהוּא מַשְׁפִּיל כָּל-גֵּאֶה וָרָם / כִּי יְמִין יְיָ רוֹמְמָה:

 

ערובי

עָבוֹר וּסְלַח / לֹא תִּקּוֹם, אֶל תִּדְלַח —

גַּם אִם שֶׁלַח / עַל צַוָּאַר נִדּוֹחַ:

 

כִּי כִבְדֹלַח / וּקְטֹרֶת מְמֻלָּח

לָךְ אֵ-ל יַצְלַח / אִם תִּסְבֹּל וּבְטוֹחַ

בַּהֲפוֹךְ זְמַן תִּמְצָא מָנוֹחַ:

 

סוירחא

תּוֹךְ לִבּוֹ חֵץ יְפַלַּח / הֲיִלָּחֵם אוֹ שִׂיחָה ?

אֶשְׁכָּר וּתְשׁוּרָה שָׁלַח / עֵדֶר עֵדֶר בִּרְוָחָה

חָשׁ וַיֵּדֶא כִמְשֻׁלָּח / עַד עָפָר נַפְשׁוֹ שָׂחָה:

 

כנפי שחר

ובזה זיוך — הוי שפל רוח. ואס עיון… — ואזאםיפתך יצרך תמצא עצה לדחותו. תמלוך — ל׳ עצה, ונמלכין בסנהדרין (ברכות ג:). תפל טחי — טחי תפל, טיח גרוע. תסרח — תתקלקל. סחי — רפש וטיט. נשבע… — יעקב, והקים גל אבנים כחתימה על השבועה. אראלם — מלאכים. בהמולם — בהמוניהם. חת — התיירא. עטוי אימה — מפיל פחד. אל תדלה… — אל תעבור רוחך, אל תדאג גם אם חרב מונחת על הצואר. בהפוך… — ואז גם אם יתהפך הגלגל לרעה לא תתעצב. או שיחה — תפלה. וידא כמשולח — עף כשליח דחוף, במו רץ.

 

יִתְרוֹן רַב לְעֵשָׂו אָחִיו שָׂם / מִנְחָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה

זֶה לָזֶה נָשְׁקוּ בְּפַגְּשָׁם / הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ בֶּן וְעַלְמָה:

שָׁאַל, מִי אֵלֶּה בְּיִחוּסָם ? / עָנָה, שֶׁחָנַן לִי א-ל שַׁמָּה —

בְּבֵית לָבָן אֲחִי, גַּרְתִּי שָׁם / עֶשְׂרִים שָׁנָה חֹרֶב וְשָׂמָה:

שָׁאַל עוֹד, פָּגַשְׁתִּי בְּרָגְּשָׁם / מַחֲנוֹת סְדוּרוֹת בְּחָכְמָה?

עָנָה, אָדוֹן, קַבַּל אַל תֶּאְשַׁם / נַפְשִׁי, כִּי מֵחֵטְא לֹא אָשֵׁמָה:

 

לוּלֵא הוֹכִיחַ נִשָּׂא וָרָם / אֶקֹּד בְּשִׂיחִי לוֹ אָהִימָה

וְהוּא מַשְׁפִּיל כָּל-גֵּאֶה וָרָם / כִּי יְמִין יְיָ רוֹמְמָה:

 

 

ערובי

אֶל תִּתְגָּאַל / בְּעֹשֶׁר מִגֹּאַל

וְאַל תִּשְׁאַל / וּזְמַנְּךָ תְּבַלֶּה:

כִּי אִם נִבְהָל / אַתָּה וּלְהוֹן תִּצְהַל

לָךְ יִקְהַל / כָּל-פָּנִים מְחַלֶּה

אַךְ בְּקַו אֶמְצָעִי רָצוֹן מָלֵא:

 

סוירחא

הֵן עָשׂוּ שָׂנֵא בָּחַל / בְּמִנְחַת לֵב מַחֲלָה

עַד יַעֲקֹב בָּא וַיְחַל / פְּנֵי אֶחָיו בְּחִילָה

הִפְצִיר בּוֹ, אוּלַי זַחַל, / לְהַצִּיג אַנְשֵׁי חֵילָה:

 

דִּבֵּר לְפָנָיו דִּבְרִי טַעַם / לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בִּמְהוּמָה

יְלָדִים רַכִּים תַּרְבּוּת נֹעַם / צֹאן וּבָקָר וְשֶׂה נֶאֱלָמָה:

לָכֵן אֶתְנַהֵל בְּמַסָּעָם / וַאֲדוֹנִי יַעֲבֹר בִּנְעִימָה

כִּי אִם יִדְפְּקוּם בְּנִיב זַעַם / וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן עַד חָרְמָה:

עֵשָׂו בָּא שְׂעִירָה עִם הָעָם / וְיַעֲקֹב נַפְשׁוֹ זָמָמָה —

יִסַּע סֻכֹּתָה לְהַרְגִּיעָם / וּמִשָּׁם יָבוֹא עִיר שְׁכֶמָה:

 

לוּלֵא הוֹכִיחַ נִשָּׂא וָרָם / אֶקֹּד בְּשִׂיחִי לוֹ אָהִימָה

וְהוּא מַשְׁפִּיל כָּל-גֵּאֶה וָרָם / כִּי יְמִין יְיָ רוֹמְמָה:

 

כנפי שחר

יתרון רב — כבוד גדול. ברגשם… — מחנות ברגשם, צועדים בשאון והמולה. אל תאשם נפשי… — בקבלן מנחתי אדע כי נפשי לא נשארה אשמה כלפיך. לך יקהל… — יתאספו עליך בל הזקוקים לעזרה ויטרידוך. בחל — מאס. במנחת לב מחלה… — בגלל המנחה שהזדנבה היה מתוח לראות את הסוף. ויחל..בחילה — התחנן במורא, בחלחלה. הפציר — עשו. זחל — מתירא מסכנת דרכים. אנשי חילה — אנשי חיל. במהומה — בדחיפות. תרבות נועם — דבק גם אל צאן ובקר. בי אם ידפקום… — ילחצום בקריאות זירוז. זממה — חשבה. להרגיעם — שינוחו.

 

ערובי

מְתֵי מִסְפָּר / צָרָתָם תְּסֻפַּר

אִם בַּסְּפָר / בְּמוֹ עֵט עופרה:

 

שְׁכֶם כָּפַר / חַטָּאת לֹא תְּכֻפַּר

וְלֹא נֶחְפַּר / הִרְבָּה לוֹ תִּפְאָרָה

דִינָה עִנָּה וְעִפַּר בְּעָפְרָה:

 

סוירחא

חֲמוֹר בָּא בְּלֵב הוֹמֶה / לִשְׁאוֹל אֶת בַּת נַעֲמָה

הִרְבּוּ עָלַי שִׁלּוּמִי / אַךְ תְּנוּ לִי הָעַלְמָה

שָׁמְעוּ בָּנִים כִּי טִמֵּא / אֲחוֹתָם, עָנוּ מִרְמָה:

 

וַיַּעֲנוּ בָּנִים בְּזַעַם / לֹא נוּכַל הִתְחַתֵּן בְּזִמָּה

חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ בְּשֶׁמֵּעֵם / כָּרְתוּ עֲרֵלַת בְּשַׂר חוֹתָמָהּ:

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְנַגְּעָם / שִׁמְעוֹן לֵוִי חָגְרוּ נְקָמָה

הָרְגוּ כָּל-זָכָר כְּהָךְ סַלְעָם / שֶׁבּוֹ בָּזוּ עִיר עַד שְׁלֵמָה:

דָּאֲבָה נֶפֶשׁ זָקֵן, נִפְעָם, / עַל בָּנָיו הוֹרְגֵי כָּל-נְשָׁמָה

קָרָא: מָה עֲשִׂיתֶם ?! וְרַעַם / הִבְאַשְׁתֶּם רֵיחִי בְּכָל-אֻמָּה:

קַיָּם הִפִּיל חִתָּתוֹ-רַעַם / בִּפְנֵיהֶם כָּל-רוּחַ לֹא קָמָה

חָזָק בִּגְבוּרָתוֹ לֹא הִתְעָם / עַד נָסְעָם עִיר יְיָ שַׁמָּה:

לוּלֵא הוֹכִיחַ נִשָּׂא וָרָם / אֶקֹּד בְּשִׂיחִי לוֹ אָהִימָה

וְהוּא מַשְׁפִּיל כָּל-גֵּאֶה וָרָם / כִּי יְמִין יְיָ רוֹמְמָה:

 

כנפי שחר

מתי מספר... — שיעורו: צרתם תסופר במו עט עופרה; אם בספר… — והנה סיפור צרה שאירעה להם בספר, בגבולה של עיר שכם. ל• ערי הספר. היינו: שכם כפר… — שכם בן חמור בגד באורחיו ולא התבייש לאנוס ולהשפיל עד עפר כבודה של דינה, העופרה, הצביה, ועוד התפאר בכך. לנגעם — בהיותם כואבים. כהך סלעם — כמו הכות חרגול. חגב. עד שלמה — העיר בולה, בשלמות. נפעם…קרא… — מתוך חרדה ודאגה על.מניו קרא: מה עשיתם?! ורעם… — וקרא בקול כרעם: הבאשתם וכה. עשיתוני שנאוי. קיים — הקב״ה. חיתתו רעם — הפיל חיתת רעמו, פחדו הנורא. לא התעם — הוליכם בדרך ישר. עיר הי שמה — כנוי ל׳יבית א-ל״.

תעודה מספר 28

מה עושה דיין או דיינים היושבים לפסוק בסוגייה שבה מעורב פלוני שיש לו קשר עם אחד הדיינים ואף עם שלושת הדיינים החורצים את הדין….

להלן התשובה בתעודה הנהדרת הזו….כמעט שלוש מאות שנה לפני כן

 ב"ה

התר"ב – 1742

זה כמה רבות בשנים קע"ע קהלת קדש קהל צפרו יע"א להחכמים השלמים הדיינים המצויינים רבים ועצומים כולי תהלות כמוהר"ר יהודה אלבאז ישמרהו אל כמוהר"ר עמור אביטבול י"א לדון בין איש ובין רעהו דינא רבא ודינא זוטא. ולהורות את בני ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וכח ענייני העיר על פיהם נחתכים ואחרי גבריהם לא ישנו ומקרוב עמדו יחידי הקהל ישצ"ו וצרפו עמם לסניף כמוהר"ר עמרם אלבאז י"א להקל מעליהם קצת מטורח הצבור.

ולהיות בית דין שלם בית דין של שלש ולעת עתה הוסכמו יחד יחידי הקהל וטובי העיר הלא המה המשכיל ונבון המעולה כבוד הרב יצחק ישמרהו א-ל בן כמוהר"ר רפאל ז"ל ה"ן אביטבול והחו"ן כבוד הרב ישועה בן כבוד הרב אהרן ה"ן אלבאז והרב שלמה בן הרב שמואל ה"ן חמו והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה, ה"ן אלבאז והרב אברהם בן הרב שלמה, ה"ן שמחון והרב שלמה בן מרדכי בן עמור ה"ן אסולים והרב עזוז בהר אברהם הכהן. והרב אליהו בן אהרן ה"ן שלוש והרב אליהו בן הרב יעקב ה"ן אביטבול ידידי אסחראווי וקבלו עליהם לבית דין של שלש הנזכר לדון בין איש ובין רעהו אף שיהיו הבעלי דינין קרובים לאחד מן הדיינים הנזכרים או לשלושתם יחד עם כל זה דינם דין כי כן קיימו וקבלו עליהם

ובכן העידונו על עניין בקנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה בעדם ובעד כללות הקהל והסכימו וקיימו וקבלו עליהם לבית דין של שלש הנזכר לדון אף לקרובים להם קורבה הפוסלת ודינם דין אפילו על ידי כפייה כמו שיכולים לדון לרחקוים.

ונגמר הכל בקניין שבועה יצורה באפן המועיל ככל שטרי הסכמות הנעשות ברב ישראל ולראיה שכן הסכימו יחידי הקהל הנזכרים במעמד ובהסכמת שנים מבית דין שהיו נמצאים באותו מעמד חתומים פה והיה זה שנים עשר יום לתמוז יהפכו ה' לטובה של שנת חמשת אלפים ושש מאות ושתים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.

אליהו הרוש ס"ט – שלמה חותא ס"ט

סוף תעודה מספר 28

תעודה מספר 29

ותעודה זו פירושה הוא, חיזוק מעמדו של בית הדין שרק הוא רשאי לפסוק לפי ראות עיניו, ולא אף אחד אחר…

נתוודענו אנחנו צעירי הצאן, הבאים על החיתום במעמד טובי העיר לשאת ולתת לתור ולחפש בתיקוני בקיעי עירנו שכל חובתנו וכך יפה לנו להתבונן היטב בציקוני העיר. וראינו בראיה שכלית שבעוונותינו הרבים בשמננו זה רבו עדי שקר שכל אחד שיש לו איזה אהוב והוצרך לאיזה עדות שקר מביא אהובו ומעיד לו ראה או לא ראה רח"ל.

כאשר כל זה ברור לנו היטיב, זאת ועוד אחרת שכל אחד שנושא בחבירו מנה ואין לו ממה לפרוע כי אפס כסף ועומד לסדר נכסיו מתווכי שלום ופשרו ביניהם אודות הסך הנזכר לסירוגין, ואדביני ביני הולך ומללוה ומגלים דעתו לפני סופר ועד אודות הפשר הנזכר.או אם מחל לו באיזה סך מסכי הריווח הולך גם כן המלווה ומגלה דעתו אודות המחילה גם השותפים שנשתתפו בעת הפרדם והיו ביניהם איזה הכחשות הולכים השותפים ועושה כל אחד גילוי דעת על חבירו ואפילו אם יכנסו איזה מפשרים ביניהם ויפשרו ביניהם וילכו להם למחר באים לבית דין זה בא בקורתו וזה בא בחביתו.

וירבו המחלוקות וחילול ה' לאין קץ ונעשית תורתנו כשתי תורות חס ושלום לכן עמדנו ותקננו תקנה הגונה וישירה בעיני אלוהים אדם שמהיום הזה והלאה עוד על ימי הארץ עד ביאת שמיחנו, לא תתקבל שום עדות גדולה או קטנה חוץ מבית דין ישמרם אל. ואם נתקבלה חוץ לבית דין ישמרם אל אין לדון עליה כלל כלל לא, גם מהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ אין רשות לשום סופר לכתוב איזה מודעה לשום בר ישראל זולתי אם יהיה בה קצת אונס הניכר ובהסכמת בית הדין ישמרם אל דווקא.

וזולת זה הרי היא בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש גם בכוח הפקר בית הדין הפקרנו והפקענו כל המודעות שנכתבו מקודם פה העירה צפרו יע"א ואין לדון עליהם כלל והרי הם כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש זולתי אם יהיה ניכר לבית דין ישמרם אל איזה צד אונס בדבר דווקאץ

בכתב יד הרב יקותיאל אלבאז ז"ל.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'

עוד מוסיף הוס ואומר כי לאחר גירוש ספרד פעלו בצפון אפריקה מקובלים רבים מקרב המגורשים. פעילות זו התבטאה בלימוד קבלה ובהדפסת ספרי קבלה: חלק מהספרים היו חיבורים לקטניים וחלקם חיבורים בעלי מחשבה מקורית. בפעילות זו נתייחד לספר הזוהר מקום מרכזי. רבי אברהם אדרוטיאל, לדוגמה, בן המאה השש עשרה שהגיע בילדותו מספרד לפאס, למד בפאס וגדל בה, ושם גם כתב את ספרו המפורסם" אבני זכרון". על חכמי פאס הוא כותב: "שהם חכמים שלמים מרביצי תורה".  הספר "אבני זכרון" מצוטט בכתבי רבי יעקב איפרגאן, בן המאה השבע עשרה, מקובל מתרודאנט שכתב את הספר הקבלי "מנחה חדשה".

ההשפעה של מגורשי ספרד על יהדות מרוקו הייתה בהבאת סגנון חדש בדרך הלימוד, שכלל את כל סוגי הספרות היהודית הספרדית. המגורשים הביאו עימם ספרי קבלה לעמק דרעה, אולם חלמיש סבור כי השפעת מגורשי ספרד על הקבלה במרוקו לא הייתה ניכרת במיוחד.

חלמיש מסכם במחקרו כמה מספרי הקבלה שנכתבו במרוקו במאה השבע עשרה:

א. "כתם פז" הוא פירוש על הזוהר ללא השפעות קבליות מבחוץ, ונכתב כאמור במאה השש עשרה בידי רבי שמעון אבן לביא, ממגורשי ספרד, שהגיע כילד לפאס ועבר בבגרותו לטריפולי.

ב. "גינת ביתן" הוא ספר העוסק בטעמי המצוות והתפילות מתוך שילוב הסברים לכינויי הספירות, נכתב בתחילת המאה השבע עשרה בידי רבי יצחק הכהן מתרודאנט.

ג. "שיר על עשר ספירות" עוסק בספירות ונכתב במאה השש עשרה בידי אהרון בן יוסף יבגי, שמוצאו מדרעה.

ד. "מנחה חדשה" הוא פירוש קבלי מקיף על התורה, ללא השפעה של קבלת האר"י או של קבלת רבי משה קורדוברו, שנכתב בתחילת המאה השבע עשרה בידי רבי יעקב איפרגאן מתרודאנט.

ה. "מנחת יהודה" הוא פירוש קבלי על התורה שנכתב במאה השבע עשרה בידי רבי יהודה בן עטר, מחכמיה הבולטים של מרוקו.

ו. "היכל הקודש" הוא פירוש על התפילות על פי ראשוני המקובלים. נכתב בידי רבי משה אלבז בר מימון  )רמב"ם אלבז(  בסוף המאה השש עשרה בתרודאנט, ולפי חלמיש ניכרות בו השפעות קבליות של רבי משה קורדוברו ושל האר"י, אך על פי רבי יעקב ששפורטש, שגם כתב את ההקדמה לספר, הוא נכתב ללא השפעות מבחוץ.

ז. "כתר מלכות" הוא ספר קבלי חשוב, על פי תורת הצירוף, שכתב רבי דוד הלוי מדרעה, ועל פי אליאור חובר הספר חובר במאה השש עשרה.

הערת המחבר: חוכמת הצירוף משתמשת באותיות האל"ף-בי"ת העבריות ובצירופיהן. האותיות העבריות הן מקור לקדושה, ונעשה בהן שימוש בקבלה מעשית להכנת קמעות. המילים העבריות טעונות עצמה מיסטית, ואינן אך ורק אותיות אל"ף-בי"ת בעלמא, אלא הן אותיות התורה. בספר "עץ חיים" לרבי חיים ויטאל מוזכרת חוכמת הצירוף: "וזהו ענין חכמת הצירוף כ"ב אותיות א"ב, אל"ף עם כולם וכולם עם אל"ף, וכיוצא בשאר האותיות" )ויטאל, עץ חיים, עמ' נ(.

שלום כותב כי הקבלה הייתה נפוצה ורגילה במרוקו אצל רוב החכמים. הוא מצטט את דברי הרב דוד עובדיה בספרו "קהילת צפרו" בעניין חשיבות לימוד הקבלה, מאפיין חוזר בכל הקהילות במרוקו: "תחום שעסקו בו הרבה בצפרו הוא לימוד הקבלה ]…[ ורובם אף השאירו כתבים במקצוע זה".

לימוד הזוהר והקריאה בו בבתי הכנסת היה מנהג רווח בכל מוצאי שבת: "לימוד הזוהר מילא תפקיד חשוב בחיי הקהילות השונות. ברחבי מארוקו הוקמו חבורות ללימוד וקריאה בספר הזוהר".  חכמי מראכש השקיעו את רוב כוחם בזוהר ובקבלת האר"י, ומקורות אלה גם מובאים בכתביהם של חכמים רבים.

הקבלה הקדומה במרוקו הטרום לוריאנית השפיעה על ההגות ועל היצירה התורנית במרוקו; על ההלכה, על התפילה ועל ספרי המדרשים: "הקבלה החלה להשפיע על ההלכה עד שהפכה לדומיננטית, וכתבים בהלכה, תפילה ודרושים נכתבו בהשפעתה".  לקבלה הייתה השפעה גדולה על הדינים ועל המנהגים במרוקו. הינה כמה דוגמאות למנהגים שהגיעו מהקבלה: הרמת כוס היין ב"והיא שעמדה" בהגדה של פסח, אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני תקיעת שופר, התעטפות בטלית שקודמת להנחת תפילין, הנחת תפילין בחול המועד, חיבור הלולב לאתרוג בעת הברכה, זמן ברכת הלבנה, איסור גילוח הזקן, אמירת "חי העולמים" בצירי או בפתח: כל אלה הגיעו מהנהגות קבליות קדומות ומהשפעות לוריאניות.

מקורו של ספר הזוהר שימש יעד למחקרים רבים ולהשערות רבות. על האפשרות כי במקור נתגלה במרוקו תעיד ההדפסה הראשונה של הזוהר במנטובה על סמך כתב יד ממרוקו. רבי שמעון אבן לביא בפירושו לזוהר "כתם פז" הסתייע בכתב יד שהגיע עימו מספרד או שמצא במרוקו. רבי משה קורדוברו קושר את את התפשטותו של ספר הזוהר לפעילותם של חכמי מרוקו. הוא כותב בספרו "אור יקר" כי ספר הזוהר התגלה על ידי ישמעאלי במירון. הישמעאלי מכר אותו לרוכלים מוכרי תבלינים, והם העבירו אותו הלאה: "ומצאו אדם אחת מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע ]…[ רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו".

על חשיבותו של ספר הזוהר בהגות הקבלה כותב הוס כי לדעתו של רבי שמעון אבן לביא, סמכותו של ספר הזוהר עולה על זו של כל מקור קבלי אחר; ספר הזוהר הוא חלק מן הקאנון היהודי לצד המקרא והתלמוד, וכך נתפס בהגות הקבלית במרוקו, שספר הזוהר היה מרכזי בהגותה הקבלית. אליאור טוענת גם היא כי בעמק דרעה היה ספר הזוהר ידוע היטב: "והגרסה בדבר עיקר מציאות ספר הזוהר בדרעה הייתה מקובלת בצפת".

הפירושים המרכזיים על ספר הזוהר היו "כתם פז" של רבי שמעון אבן לביא, "מקדש מלך" של רבי שלום בוזגלו, "אור חמה" של רא"א, "אמת ליעקב" של רבי יעקב מראג'י, ולאור מרכזיותו של ספר הזוהר במרוקו לא מפתיע כי כותבי הפירושים הללו הגיעו משם.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּמִין

שַׁוִּי בְּפוּמִי פִּתְגָּמִין

רְחִיצְנָא עלָךְ רַב עַלְמִין

אֵל חָכְמָתָה דִּלֵיה הִיא

 

וּמַנְדְעָה לְיוֹדְעֵי בִּינָה:

בְּכָל עִדָּן וּבְכָל זִמְנָא:

תַּנְהִיר שִׂכְלִין כְּבוּצִינָא:

ולמַאן דִּי יִצְבֵּה יִתְנֵינָּה:

 

הערת המחבר: פיוט זה, המבוסס בעיקר על צירוף מספר פתגמים מספר דניאל (ב, כ, בא; ד, יד— עם שינוי קל בכתיב של כמה מלים) פורסם בספר ״ישמח ישראל״ (אנתולוגיה של פיוטים מחכמי מרוקו ואחרים, שהוציאה לאור ״חברת יחזקאל הנביא״ בעיר מכנאס בשנת 1936), עמ^׳ 82.

שם המחבר הנרמז בראש הבתים הוא ישראל, אבל לא עלה בידי לברר את שם משפחתו ואת זהותו. תוכן השיר הוא בקשת המשורר מהאל ״הנותן חכמה לחכמים ודעת ליודעי בינה״ להשרות גם עליו מחכמתו ולשים בפיו תמיד את המלים הנכונות. אפשר שהקשר בין הפיוט הזה ובין חגיגת הבר־מצווה הוא שהורי בן־המצווה,

כמו המשורר, מתפללים גם הם שה׳ יחון את בנם בחכמה ודעת ללכת תמיד בדרכי ה׳, ולהצליח בכל אשר יפנה. מכל מקום, אעפ״י שאין קשר ישיר בין פיוט זה ובין חגיגת הבר־מצווה, נתחבב פיוט זה על יהודי מכנאס ופייטניה, ששרו אותו תמיד במנגינה קלה ועליזה (עם פיוטים אחרים) כשליוו את בן־המצווה בדרך חזרה מבית־הכנסת לביתו.

נספח ב

דרשת הבר־מצווה

כאמור לעיל, דרשת הבר־מצווה תפסה מקום ראשון במעלה בהכנת הבחור המתחנך למצוות ובעצם חגיגת הבר־מצווה. שיא ההתרגשות בחגיגה, הן בבית והן בבית־הכנסת, היה אותו רגע שבו עמד בן־המצווה וקרא את דרשתו בעל־פה בנוכחות הוריו ומוריו וקהל המוזמנים.

בדרך כלל דרשות לבר־מצווה היו תמיד מוכנות אצל ה״רבי״, שהספיק להכין אותן בשעות הפנאי שלו. במקרים מסוימים היה צריך בן־המצווה ללמוד דרשה ״משפחתית״, ז״א דרשה מיוחדת לבני המשפחה שהוכנה בעבר בידי חכמי ורבני אותה משפחה ויועדה לצאצאיהם. כך למשל מר אבי זצ״ל הקפיד, שכל בני משפחתנו ילמדו דרוש מיוחד למשפחה, ״גרסינן בספרי״, המובא להלן כדוגמה.

דרוש הבר־מצווה היה תמיד מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון היה קטע ממאמרי חז״ל הדן במצוות ציצית ותפילין. קטע זה היה למעשה ציטטה ישירה מהתלמוד או מהמדרש, שתמיד התחילה ב״גרסינן במסכת…״ וסיימה ב״עד כאן לשון המאמר״. הקטע צוטט בלשון המקור. החלק השני היה מעין פתיחה מליצית לדרוש, שבה מודה בן־המצווה לאל על שהביא אותו עד הלום, מתפלל אליו שינחהו בדרך תורתו ומצוותיו, ומבקש רשות מהוריו, ממוריו ומיתר המוזמנים להתחיל בדרשתו.

מליצות כאלו חיברו חכמים ופייטנים שונים, ולפעמים הרבי של בן־המצווה, בעברית (וארמית) רבנית מליצית. החלק האחרון הוא עצם הדרשה, שתוכנה ומגמתה ניתוח חריף של מאמר חז״ל, המצוטט בתחילת הדרשה, בערבית מדוברת שכולה מלאה שיבוצים מפסוקים ושברי פסוקים מהתנ״ך ופתגמים ממאמרי חז״ל. רצוי להעיר בהקשר זה, שבהרבה מקרים בן־המצווה לומד את כל חלקי הדרשה בעל־פה, באופן מכני, בלי שיבין את תוכנם.

נביא כאן דוגמאות טיפוסיות מהחלקים השונים של ״דרוש תפילין״ שהיו שגורות במכנאס.

דוגמאות לחלק הראשון דוגמה א

גרסינן במסכת מנחות רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם. עד כאן לשון המאמר.

הערת המחבר: ״גרסינן זה היה ה״גרסינן״ הרווח ביותר בין יהודי מכנאס בזמני. רוב ילדי מכנאס פתחו את הדרוש שלהם בקטע קצר ועממי זה ממסכת מנחות (מג עב). אך גם הדוגמאות האחרות המובאות למטה היו די שגורות בפי יהודי מכנאס. כך, למשל, כל בני משפחתנו התחילו את הדרוש ב״גרסינן בספרי״.

דוגמה ב

גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצוות, תפילין בראשיהם, וציצית בבגדיהם, ומזוזה בפתחיהם, ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, וכיון שנסתכל במילה אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית על מילה שנתנה בשמינית. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטת לפני בכל מיני קישוטין כדי שתהיה רצויה לפני, כך אמר הקב״ה לישראל הוו מצוינין לפני במצות כדי שתהיו רצוין לפני וכן הוא אומר יפה את רעיתי כתרצה, יפה את לי, רצויה את לי. עד כאן לשון המאמר.

הערת המחבר: ״גרסינן׳ זה והדרשה בערבית המובאת להלן כדוגמה לחלק ג מבוססים על שני העתקים של ״דרוש של מצוות תפילין״, הנמצאים בידי, שהועתקו בשתי מחברות בידי שני מעתיקים שונים. למעשה, אחד משני הטפסים האלה הועתק במיוחד בשבילי בידי הרב יצחק חזן שליט״א, שהיה אז תלמידו של מר אבי זצ״ל, ושמכהן היום כחבר בית־דין העליון בירושלים. לדאבוני לא עלה בידי לאתר את המקור שממנו הועתקו שני כתבי־היד הדומים שבידי. הניסוח בכתבי־יד אלו שונה בפרטים אחרים מהמקור בספרי. כך, למשל, בספרי כתוב ״תפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם וציצית בבגדיהם״; כמו כן בספרי כתוב ״נסתכל במילה, התחיל סודר עליה את השבח שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד״. ייתכן שמחבר הדרשה שלפנינו ציטט את המאמר מן הזיכרון, ולכן לא דקדק כל כך לצטט בלשון המקור, או אפשר ששינה את לשון המקור בכוונה, כדי שיהיה מובן יותר לקהל השומעים. מעניין שהניסוח בדרוש זה, ״וכיון שנסתכל במילה, אמר עליה שירה״, קרוב יותר לגרסה המובאת במסכת מנחות (מג ע״ב); ראה דוגמה ג להלן. אולי מחבר הדרוש ניסה לאחד את שתי הגרסות, או פשוט ערבב אותן. ראה; ספרי על ספר דברים, בעריכת א״א פינקלשטיין, ניו־יורק 1969, פרשת ואתחנן, פסקה לו, עמ^׳ 67־68.

דוגמה ג

גרסינן במסכת מנחות בפרק התכלת וזה לשונו: תנו רבנן חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות, תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה בפתחיהן [במקור לפתחיהן], ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמיני. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו [במקור ותפילין בזרועו], וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם. עד כאן לשון המאמר.

דוגמה ד

גרסינן במסכת ברכות, אמר ר׳ אדין בר רב אדא אמר ר׳ יצחק, מנין שהקב״ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו; ואין ימינו אלא תורה [במקור ימינו זו תורה] שנאמר מימינו אש דת למו, ואין עוזו אלא תפילין [במקור ובזרוע עוזו אלו תפילין] שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו כל ע״ה [עמי הארץ] כי שם ה׳ נקרא וכ״ו [עליך ויראו ממך]. ותניא ר׳ אלעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש. א״ל [אמר ליה] רב נחמן בר יצחק לרב חיא בר אבין [הני] תפילין דמארי עלמא מה [כתיב בהו], א״ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משבח [במקור משתבח] קוב״ה [קודשא בריך הוא] בשבחייהו של ישראל [במקור דישראל], אין, דכתיב את ה׳ האמרת היום [וכתיב] וה׳ האמירך היום; אמר להם הקב״ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר שמע ישראל ה׳ אלהנו ה׳ אחד. אף אני [במקור ואני] אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל וכ״ו [גוי אחד בארץ]. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי, א״ל [כי מי גוי גדול ומי גוי גדול, אשרך ישראל, או הנסה אלהים, ולתתך עליון. אי הכי נפישי להו טובי בתי, אלא] כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיי [במקור דדמיין] להדדי בחד ביתא, אשרך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא, או הנסה אלהים בחד ביתא, [ולתתך עליון בחד ביתא] וכולהון כתיבי באדרעיה. עד כאן לשון המאמר.

דוגמאות לחלק השני דוגמה א

ראשית דברתי, בכורי אמרתי, קמתי וגם נצבתי, על משמרתי עמדתי.

להודות להלל, לשבח לפאר, ליוצר נשמתי, רוחי עם גויתי, הוא אלהי ישועתי.

כעל אשר גמלני, החייני וזיכני, קיימני והגיעני, ולעבודתי הדריכני,

ובגדי ישע הלבישני, ובעבותות אהבה קשרני, אבי אבי קרן ישעי משגבי

 

פצו שפתי תהלה, לאל נורא עלילה, סיבת כל סיבה, ועילת כל עילה.

אלהי הרוחות, וחוקר סתרי טוחות, מהולל בתשבחות, השקיפה ממעון קדשך,

האירה פניך בחסדך, ונתת לעבדך, לב טהור רוח חדשה, לעבדך בלב שלם

ובנפש חפצה, למדני לעשות רצונך, טהר לבי לעבודתך, כי אני עבדך.

 בתורתך פתי לבי, ורוח נכון חדש בקרבי.

 

אלופי המוני, חכמי וזקיני, העומדים בבית ה׳.

צעיר אני לימים ואתם ישישים, אראלים ותרשישים, כי כל העדה כולם קדושים.

מאימתכם פחדתי, זעתי ונבהלתי, כי מכולכם קטנתי, ואנכי לא ידעתי.

אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברא.

ברם כי מנהגם של ישראל תורה, וזאת התעודה בישראל, לדרוש ולתור ביקר

מצוה זו והדרה, גוללה ופארה, למען דעת כל יודעי דעת, כי אלהים חפץ בישראל

 

קדשם במצותיו, הדריכם בנתיבותיו, ויורם אורחותיו.

זאת היתה לי, על כן שמתי פני כחלמיש, לפני קהל ועדה, לתורה ולתעודה,

גמול ידו הדה. על כן ענותכם תרבני, וחסדכם יסעדני, וכבודכם ירצני,          

ואזי אתגבר, לעמוד ולדבר, ומלין אחבר. ובמטותא מינייכו, אחלו לי

יקרייכו, וארכינו לי אודנייכו, לא ליקרא דילי אלא ליקרא דמרייכו,

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי.

 

ואחר כך, מהודי והדדי, ציצי ונזרי, עטרת ראשי, וצפירת תפארתי,

אדוני אבי נר״ו. אלהי אברהם יהיה בעזרו, והיה אדירו, ושמרו כרועה עדרו.

יתברך בהני תלתא, מילי מעלייתא, דאמרי רבוותא. בני סמיכי, ומזוני רויחי,

וחיי אריכי. אכי״ר [אמן כן יהי רצון].

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי עמ' 104

עלייה לארץ

בין 1920 ל-1939 עלו כאלף יהודים ממרוקו לארץ. לפני 1939 הפעילות הציונית התבטאה בעיקר באיסוף כסף לקק״ל ולקרן היסוד. בשנות ה-30 של המאה הכ׳' היו משרדי עלייה במכנאם ובקזבלנקה, שעמדו בקשר עם הסוכנות היהודית.

איסור פעילות ציונית

ב-1940 אסרו שלטונות החסות הצרפתית [תקופת שלטון וישי] פעילות ציונית במרוקו. העתון הציוני L'Avenir Illustre נאלץ להפסיק את הופעתו, ויונתן טורש מייסדו ועורכו של העיתון, ונציג ההסתדרות הציונית במרוקו, גורש ממרוקו, לאחר כעשרים שנות פעולה. עד נחיתת בנות הברית במרוקו בנובמבר 1942, שותקה הפעילות הציונית במרוקו.

בתקופה זו התאפשר לעסקנים יהודים ליצור קשר עם ארגונים יהודיים בינלאומיים. חברת כי״ח שינתה את יחסה למען הציונות, אחרי מלחמת העולם השניה והשואה. בסוף יולי 1943 כתשעה חודשים לאחר כניסת בנות הברית למרוקו, נשלח המכתב הראשון מסניף מרוקו של הפדרציה הציונית של צרפת, בחתימתם של ש״ד לוי וש׳ כגן, בו הודיעו למחלקת הארגון של ההנהלה הציונית, על חידוש הפעילות הציונית בקזבלנקה בלבד. הפעילות בקהילות אחרות החלה בשלב מאוחר יותר. המחלקה לארגון של ההנהלה הציונית, הפעילה לחץ על הנהגת הארגון בקזבלנקה, להפעלת תנועה ציונית חזקה בשאר הערים במרוקו.

בועידה היהודית הבינלאומית באטלנטיק סיסי בנובמבר 1944, השתתפה משלחת של יהודי מרוקו. נפגשה עם מנהיגים ציוניים, ובשובם לקזבלנקה, פעלו לחדש את הקשר עם הפדרציה הציונית הצרפתית. באפריל 1945 התקיימו בחירות בסניף קזבלנקה של הארגון הציוני במרוקו, לשם כינוסה של ועידה אזורית של ציוני מרוקו, לפי הדגם של הכינוסים שהתקיימו בשנים 1936־1939. לפי דו״ח שנכתב ביוני 1945, חברי הועד הפועל של הפדרציה הציונית, היו בעלי מעמד כלכלי וחברתי גבוה. ואלה שמותם: מר קלאמרו, יליד ירושלים, סוחר אמיד, מזכיר הפדרציה הציונית. העו״ד כגן, יליד רוסיה, האידיולוג של הפדרציה. מר טולידאנו, תעשיין וחבר בועד הקהילה. בן אסראף, סגן יו״ר ועד הקהילה בקזבלנקה.

בנובמבר 1945 נערכה ועידה בה השתתפו נציגי מפלגת האסתקלאל של מרוקו, מפלגת החירות של אלג׳יריה ומפלגת הדוסתור התוניסאית, ובה הצהירו על מצע משותף בן 13 סעיפים. בסעיף 8 נאמר: ׳היהודים שאינם אזרחי חוץ ואינם ציונים, יחשבו מרוקאים, אזרחיהם של המלך׳. הובעה סולידריות עם הפלשתינאים וגינוי לציונים. חמשת אלפים מתנדבים עמדו לצאת לארץ ישראל, כדי להצטרף למלחמה לצד הפלשתינאים. רובם עוכבו והוחזרו על ידי שלטונות צרפת וספרד.

השליחים מארץ ישראל למרוקו

לאחר תום מלחמת העולם השניה הגיעו השליחים הראשונים מהארץ למרוקו, והתרחבה התחרות בין ארגוני הנוער הציוניים חלוציים במרוקו. למרות ההחלטה של הועד הפועל הציוני בפברואר 1945 להקים מחלקה אחת לענייני הנוער והחלוץ, לא היתה היענות להחלטה, ונציגי התנועות עבדו תוך תחרות. מאז שנות ה-20 המוקדמות של המאה הכ׳ טיפחו שליחי ההסתדרות הציונית העולמית, דהיינו שליח קק״ל וקרן היסוד, את הרגש הלאומי על ידי יוזמות תרבותיות וחינוכיות, כתוצאה מכך היו מורי כי״ח נתונים בתחרות עם כוחות ציוניים. הדבר התברר כאשר קמו בהשראה ציונית אגודות ללימוד עברית, וועדים לאיסוף כסף ללימודים על ההתישבות בארץ ישראל. בשנת 1935 כבר היו בתי ספר כאלה בקהילות במרוקו, וביניהן בקזבלנקה, כפי שפורסם בשנת תשט״ז.

הועידה האזורית של הפדרציה הציונית במרוקו, התכנסה בין הימים 8 עד 10 ביוני 1946 בבית של אגודת תלמידי כי״ח הותיקים בקזבלנקה. הועידה הציונית הארצית השניה, שהתקימה אחרי מלחמת העולם השניה, התכנסה בקזבלנקה במרס 1947. הארגון הציוני קיבל תקנון מחייב שהגדיר את מטרות הארגון, ואת נוהלי פעילותו. וכן התקבלה החלטה להביע תודה לנשיאי הקהילות במרוקו, על שהפגינו רגשות כנים ומסירות להגשמת המטרות של הציונות, ועל ששיתפו פעולה עם ׳הפדרציה הציונית של מרוקו׳. אבל לאחר שגברה המתיחות בארץ ישראל בין יהודים לערבים, פסק שיתוף פעולה זה, ומנהיגי הקהילות יצאו בהכרזה של הסתייגות מהציונות.

ב-1948 התכנסה ועידה אזורית שניה, המטרה היתה לרכז את כל ציוני מרוקו במסגרת ארגונית אחת. הועידה אישרה תקנון לארגון הציוני במרוקו, על פי ההנחיות של המחלקה לארגון של ההסתדרות הציונית. וכן הכניסה את הארגון הציוני במרוקו למעורבות פעילה במדיניות, ובמוסדות של ההסתדרות הציונית. העבירה את הדגש בפעילות הציונית לחינוך ציוני, להכשרה ולעלייה. הועידה העלתה צעירים להנהגת הארגון.

הרב יוסף משאש כתב בכ״ז תשרי תשי״א למנהלי הקק״ל בקזבלנקה, את המכתב הבא:

אורים גדולים! מנהלי הקק״ל בעוב״י – בעיר ואם בישראל – קאז״א בלאנק״א יע״א. ה׳ עליהם יחיו, ולגוי גדול יהיו, בכבוד רב אדברה נא שלם למעלתכם, ולכל המסתופפים בצל קורת כבודכם.

אדונים יקרים ! ערב חג הסוכות הקדוש נגה עלי אור גדול, משני צירי אמונים, יקרים מפנינים, הלא הם הר׳ אליהו בירדוגו הי״ו והר״ר רחמים ן׳ עמארא הי״ו, ובידם מרגליות טובה, פרי עץ הדר, מפרי העץ אשר בתוך הגן ארץ אבותינו אדמת הקדש ירושלים, אשר שלחוהו אנשי שם, ועד הקק״ל אשר שם, העי״א. והם אמרו, כי כבודכם יבחר באחד העם שביהודי מארוקו לתתה לו, והדר״ג בחרתם בי, תודה רבה לבבית על רוב אהבתכם אלי, עד אשר האהבה קלקלה את השורה לחשוב אותי אחד העם היהודי המארוקאי, יען ראיתם אותי במיקרוסקו״פ האהבה, ונראיתי בעיניכם לאדם גדול. ואך רבותי! בתוך עמי אנכי יושב כאחד מהם בלי תוספת דבר כלל. המקום ב״ה יגדיל מעלתכם כמה מעלות טובות, ותזכו לשנים רבות נעימות וטובות, ויחד כלנו עילה ונשמחה בישועת ה׳ על אדמת הקדש בב״א, אחיכם הצעיר. אוצר המכתבים, ח״ג, סימן אלף תקפג.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 250

 

הסוחרים היהודים – פליטים ואנוסים – במלחמות פורטוגל במרוקו על רקע מוסד האינקוויזיציה

נמל מזאגאן היה בשליטתו של מלך ספרד פיליפינו הראשון (1506-1478). בשנת 1494 נקבע ״קו חלוקה״ בין ספרד לפורטוגל, ובו נקבע שפורטוגל תשלוט במושבות שמחוץ לאירופה. לצד הסוחרים המוסלמים פעלו כחמשת־אלפים סוחרים יהודים בממלכה. מעמד הסוחרים בקרב היהודים הלך והתחזק עם בואם של סוחרים יהודים ממוצא פורטוגלי לערי החוף. השפעתם בלטה במרכז החדש, שהיה האחרון שכבשה המעצמה הימית מידי מרוקו. פדרו דה אזבדו, שחקר את תולדות האינקוויזיציה, טוען שבעקבות ביקורו של הבישוף של סאוטה, דון אגוסטינו רוביירו בשנים 1609-1607, וכדי למנוע כל דעה קדומה, נקבע תקנון שהסדיר את מעמדם של הסוחרים היהודים. בכללים שקבע הבישוף נאסר על הנוצרים במקום לבוא במגע כלשהו עם היהודים הבאים בגבולות הערים סאוטה ומזאגאן. בשל מוראות האינקוויזיציה היו רבים שחששו מן הציד שניהלה פורטוגל אחרי אנוסים יהודים במצודותיה במרוקו. רק כך אפשר להבין חוקים שנהגו כלפיהם בראשית המאה השבע־עשרה, ככל שגברה ההשפעה היהודית על האנוסים שביקשו לשוב לחיק דתם, כנראה. הנה כמה מן הסעיפים בחוקה שנקבעה כלפיהם (וכלפי מוסלמים):

סעיף 12: אין להתיר ליהודים (ולמאורים) לבוא במחוזותינו כדי לדרוש למען עבודתם האלילית. רק סוחרים יבואו בגבולותינו והעבריין יובא בפני הפקיה [=חכם הדת] המוסלמי.

סעיף 14: גם על היהודים הסוחרים אין לבוא למטרה הנ״ל, וכן אסור לנוצרים להיכנס בבתי יהודים ומאורים מחשש להשפעות זרות. כמו כן אל לסוחרים הפורטוגלים לבוא בדברים עם מאורים ויהודים הממונים על המכס.

המאורים הם תושבי מרוקו הערבים והברברים, שהיו מוסלמים.

אפשר שהכללתם של המוסלמים בחוקה נועדה למנוע סיוע ליהודים, למשל בהתחזות בלבוש מוסלמי. גם במזאגאן, כמו ביתר המצודות המסחריות הפורטוגליות, שימשו יהודים מתורגמנים. זה היה שירות מן השירותים שהשלטון המוסלמי הטיל עליהם. את התפקיד הזה מילא בעיר הסוחר אברהם קאבסה ״יהודי הממלכה״.

הפקודה משנת 1613 מוסיפה פרטים רבים על דרכי המסחר של יהודי מזאגאן, על תנאיו ועל האווירה שבה פעלו היהודים:

סעיף 2: סוחרים יוכלו להחליף מטבע ספרדי במטבע מרוקני תמורת 10% דמי עמלה, אך הסוחרים היהודים היוצאים לשטח המרוקני ישלמו רק 5% דמי עמלה.

סעיף 3: סוחרים מאורים או יהודים (תושבי המקום) ישלמו מס [עסקים] של 10%.

ההבדל בין שני הסעיפים ברור: בהמרת המטבע ההיטל על יהודים נמוך יותר כדי להקל את כניסתם למצודות הפורטוגליות, אך מס העסקים כפול, כנראה בגלל מספרם הגדול ופעילותם האינטנסיבית, וגם משום שהאוצר הפורטוגלי מרוויח יותר על פעילותם ביחס לרווח שלו מן הסוחרים הנוצרים שפעילותם הייתה מצומצמת יותר.

בסעיפים אחרים נראית מגמה לעודד את הסוחרים הפורטוגלים ולא את הסוחרים המוסלמים והיהודים המקומיים, מגמה ידועה במסחר בצפון־אפריקה ובלבנט. כך למשל:

סעיף 6: על מפקד מזאגאן, או על שופט ״אלפנדגה״ [=פונדק הסוחרים] והשריף המוסלמי להטיל קנסות על הפקעת מחירים של סוחרים יהודים ומאורים.

סעיף 8: אין לכפות על מאורים למכור את סחורותיהם בניגוד לרצונם.

סעיף 10: יש לפקח על רכוש דלא ניידי שיהודים ומאורים רוצים לקנות במצודות הפורטוגליות.

סעיף 28: על סוחרים יהודים ומאורים לשלם מם נמל.

סעיף 30: יש להטיל על היהודים מס רכוש ומס על נכסי דלא ניידי.

יהודים היו פזורים באזור המדבר כבר מעמק הסהרה בדרום אגדיר, וייתכן שהם שסיפקו תבואה לשוקי המצודות שבהן סחרו בני זמרו וסוחרים יהודים אחרים. יהודים שהו גם בג׳אמעת ג׳דיד, שם הם שימשו פקידי דואר. הם העבירו קשר בין מושל האזור ובין מולאי אידריס במראכש. בידיעה אחת מאזור זה יש כדי להבליט את השוני בין המצב העדיף של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל ובין מצבם של יהודים מקומיים, שנגדם נהגו בשרירות לב: שריף המקום ביקש מיהודי מקומי לקרוא לו איגרת, ומשלא הבין את שקרא, הוא פקד לקשור אותו לארבעה סוסים שגררוהו עד שנפח את נשמתו!

ד. השתתפות היהודים בצבא

מגמות ההתפשטות של פורטוגל הביאו לחדירה נוספת של יהודים ממוצא פורטוגלי לשורות צבאה במצודותיו שבמרוקו – בסאפי, באזמור ובפאס.

"נוצרים חדשים״ רבים, מומחים במלאכת הברזל והנשק, השתתפו בכיבוש אזמור, וזה נוסף על חלקם במסחר העירוני והכפרי ובאספקת מצרכים(nesteirais) למושבות. הזדהות יוצאי פורטוגל עם ארץ מוצאם הגיעה לשיאה בקרב בין המעצמה האירופית־נוצרית לבין הממלכה המרוקנית־מוסלמית. היא הופגנה בלחימתו של אחד מהם במצור המרוקני על סאפי, בניסיון לכבוש מחדש את ערי החוף מפורטוגל. בשנת 1539 הגיעו מאזמור לנמל סאפי כמה לוחמים פורטוגלים שזינבו במרוקנים. מפקדם היה שמואל ולנסיאנו, חייל אמיץ וגאה: הוא פקד על חייליו לרדת מן הספינות ולחדור לעיר. תגבורת זו עודדה את רוחו של מושל סאפי. שמואל ניגש מיד לסיור כדי להכיר את תעלות האויב, אך מכיוון שהדילוג לחומה שבה התבצרו חיילי האויב היה קשה, הוא התקדם לבדו תחת אש, פקד על הגדוד לפתוח את שער המצודה, מיקם שם ארבע עמדות תותחים, בחר מאה חיילים, הפתיע את המאורים, הטיל רימונים שהציתו אש ועוררו בהלה, וירה במי שנמלט. לאחר שנודע למרוקנים על מספרם הקטן של הנוצרים הלוחמים הם נערכו למתקפת נגד, אך לא ידעו על ההפתעה שהכין להם היהודי שמואל. לנוצרים לא היו אבדות והצבא המרוקני ויתר על ניסיון המצור ונסוג.

בשנת 1548 שירת יצחק ארובץ, יהודי ספרדי, בשורות הצבא הפורטוגלי כפקיד שבויים. הוא מסר מידע מקסר (א)לכביר למפקד פורטוגלי באזמור והשתתף עם הצבא הפורטוגלי במלחמה נגד הצבא המוסלמי. ממינויו של ארובץ לפקיד שבויים עולה האמון שרחשו הנוצרים ליהודים בעניינים רגישים, בהם ניהול רישום של שבויי האויב בצבא שארצו גזרה עליהם שמד.

לצד סיפורים מסוג זה יש גם סיפורים אחרים, המעידים על רדיפת פורטוגל את האנוסים במושבותיה במרוקו. כך למשל סיפורו של מנחם אבניולי שחשף את עברו היהודי לפני שני עבדים מרוקנים ואף שיבח אותו, וכשזה נודע לספרדים הוא נשפט ונידון למאסר. הוא נמלט מהמאסר, אך נלכד שוב ונכלא. גלגוליו של מנחם אבניולי ומשפטו בבית הדין של האינקוויזיציה אינם רק דוגמה נוספת למרחק שעשה המוסד הזה ברדיפותיו אחרי פליטים מן האנוסים היהודים אלא ממחישים את רצון רבים מהם לשוב ליהדותם.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד-36

דבריו של יוסף מופנים אל זוליכה, אך יש להם נמען נוסף, הם מכוונים באותה עת גם לאוזני הציבור היהודי. בלשון הרבים, ׳אנחנו׳, משתף המספר את המאזינים במאבקו של יוסף. עבור הקהל הזה, יוסף הוא ׳משלנו׳, מבני ישראל, שנתון תחת מרותה של האישה הנוכרייה שמתעמרת בו. אומנם הוא עבד לגבירתו, אך הוא אינו נכנע לה, נוהג כבן־חורין ובוחר לשמור על זהותו לדבוק בדרך התורה. בהתנהגותו הוא דוגמה ומופת ליהודי שעומד בפני פיתויים ואיומים בגולה, ובוחר בקיום המצוות. לרשותו של היהודי עומדים התורה ומנהג האבות שמורים לו את הדרך ושומרים על זהותו כיהודי.

עמידתו של יוסף בפיתוי אינה חד-פעמית, הסיפור מתאר ניסיונות יום־יומיים של זוליכה לפתות את יוסף ואת עמידתו האיתנה של יוסף בפניהם. את הניסיונות הללו מתאר הסיפור המקראי בצמצום רב: ״ וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ." [בראשית לט י] בקצידה מתוארת מסכת זו באריכות, ואחד משיאיה היא התכנסות הנשים בבית זוליכה הידועה מן התנחומא ומספרות האסלאם, מן הקוראן וסיפורי הנביאים. התכנסות זו ממחישה את התהום המוסרית והדתית המפרידה בין עולמה של זוליכה וחברותיה לעולמו של יוסף. בהתכנסות שוררת אווירה של נהנתנות והפקרות מינית, זוליכה אינה חשה כל מבוכה במשיכתה ליוסף ובנכונותה לבגוד בבעלה, מה שמעציב אותה הוא אי-היכולת להשיג את מבוקשה, וחברותיה שותפות לתשוקותיה ולרצונותיה ואף מפגינות זאת בריש גלי. ואילו יוסף מתגלה בפרשה זו כאיש נחוש, בעל חוט שדרה מוסרי, הנוהג על פי תורת אבותיו ואינו נופל ברשת שטווה זוליכה. התכנסות הנשים הייתה מאז הופעתה הן במדרש תנחומא הן בקוראן לפופולארית במיוחד והפכה למרכיב קבוע במסורת היהודית. בעיצובה של סצנה זו בקצידה מגיע המחבר לאחד משיאיה האמנותיים של היצירה. זהו אחד התיאורים היפים במיוחד ושובי הלב של ההתכנסות בכל המסורת הסיפורית היהודית והערבית. הוא מעורר הזדהות מלאה עם יוסף שעומד בדד בתוך חבורת הנשים הסוערות שמנסות לפתותו, מתעלם מהן ונושא את עיניו אל אלוהיו. ציבור המאזינים חש רגשות גאווה והערצה עמוקים כלפי יוסף על עמידתו האיתנה כנגד חבורת נשים הסוערות, על שמירה על המורשת הרוחנית והדתית של בית אבא, ועל דבקותו בתורה ומצוותיה, כשמנגד הוא מעמיק את תחושת הדחייה העמוקה מזוליכה ומן העולם שהיא מייצגת.

העימות האחרון בין יוסף וזוליכה מתרחש בעת שהם נותרו לבד בבית. על אירוע זה מסופר בצמצום רב בסיפור המקראי, והוא מותיר אחריו שאלות רבות על זהות יום האירוע ועל נסיבות הפגישה בין יוסף לאשת פוטיפר. בספרות חז״ל מתמודדים עם שאלות אלה בכמה מקומות, כפי שנוכחנו לדעת בעיון בספרות המדרש. כך למשל, בבראשית רבה מסופר שיום זה היה יום חג לרגל גאות הנילוס, וכל בני הבית יצאו מן הבית להשתתף בחגיגה, ובבבלי מסופר כי זוליכה מתלוננת שהיא חולה ואינה יוצאת לחגוג עם כולם כדי להישאר עם יוסף בבית. בקצידה נסמך התיאור על כמה מדרשים, שאותם מתיך המספר לסיפור אחד, ואותו הוא משלב בטקסט תוך התאמתו למציאות של ימיו:

וואחד נהאר תז׳מעו כללהום / כאנת וואחד נזאהא ענדהום

יום אחד נתאספו כולן, / היתה להן חגיגה,

כא יימשיוולהא כללהום

 הולכים אליה (לחגיגה)

זאת בין אולידאן / א-סידנא / זאת בין אולידאן

בין הנחלים/היא אדוננו/בין הנחלים ( החגיגה )

קאלו לזוליכה: נודי / תפאייז׳ לגייאר

אמרו לזוליכא: ״קומי הניחי לעצב

קאלתלהום, טא נקדר שי / נתסארא

השיבה להן: ״אין בי היכולת להלך.״

גם בקצידה מוזמנת זוליכה על ידי חברותיה לחגיגה מחוץ לבית, אף כאן החג הוא ליד מקור מים, בחיק הטבע. אך את החג מעתיק המספר אל נוף ארצו ואל מציאות בת-זמנו, שבה לנילוס אין כל משמעות ומתאר חגיגה משפחתית בנוף מוכר, בחיק הטבע, בסביבת נחלים ומים, ויתכן שהוא מתאר עלייה לקבר קדוש שהייתה מלווה בסעודה בחיק הטבע. כך הופך המחבר את המקורות המדרשיים לחלק מן הרצף הטקסטואלי החדש שקרוב ללב קוראיו.

הערת המחבר: מנהג העלייה לקברו של קדוש הנקרא זיארה ביהודית מרוקאית, ואכילה ושתייה סביב הקבר, ביום ההילולה של הצדיק, היה מנהג רווח בקרב יהודי מרוקו והאוכלוסייה המוסלמית המקומית, וייתכן שהמחבר מתאר אירוע דומה.

בספרות חז״ל ובסיפורים באסלאם היה יוסף קרוב באותו יום להתפתות, והיה נכנע לולא אותות האזהרה שנשלחו אליו מלמעלה, כדיוקן האב שהופיע לפניו, ואפילו השכינה בכבודה ובעצמה ירדה להצילו מפני עצמו. בקצידה האווירה שונה לחלוטין, אין משיכה ואין התקרבות, הסצנה מתוארת כ׳התגוששות׳ פיזית בין השניים וכניסיון אלים של האישה לגבור על התנגדותו של יוסף ולשכב עימו בכוח, בעוד שיוסף אינו מגלה כל סימן של משיכה או כניעה ואינו חוטא לא במחשבה ולא במעשה:

חין אדכל יוסף / ותסככאתלו בלעדאר

ז׳אוובהא לוכאן / תקטע לחמי בצצפרא

צברת פיה / וובקא מעאהא ייתעאפר

כרז׳ מן דדאר / ווכלאלהא לגפארא

כאשר נכנס יוסף והתלוננה בפניו, השיב לה: ״גם אם תחתכי בשרי בסכין אחזה בו, והוא החל להתגושש עמה יצא מהבית והניחה [בצערה]

תיאור העימות דומה בפרטיו ובאווירתו מופיע בספר הישר:

ותמהר ותחזק את יוסף בבגדיו, תאמר לו: חי המלך, אם אינך עושה דברי כי היום תומת, ותמהר ותשלח את ידה האחרת ותשלוף את החרב מתחת בגדיה, ותתן על צואר יוסף ותאמר:

״קום עשה את דברי, ואם אין אתה מת היום״. ויירא יוסף מלפניה בעשותה את הדבר הזה, ויקם לברוח מפניה והיא תפשה את בגדו מול פניו.

גם בספר הישר יוסף אינו מגלה כל נטייה להתפתות, ואף שם העימות מתואר כניסיון ברוטלי של זוליכה להכריע אותו בכוח, והדברים מגיעים לידי כך שהיא מנסה להכניעו באיומי סכין. למקרא התיאור בספר הישר מצטייר כאן האיום בסכין בדברי יוסף כאיום ממשי ולא כמליצה בעלמא. אותה תקרית מתוארת גם בפי זוליכה וגם בפי יוסף. זוליכה מתארת בפני בעלה את האירוע כסיפור גבורה אישי:

ז׳א פוטיפר קאללהא יא מארתי / אש האד אלגייאר

בא פוטיפר אמר לה: מה טיבו של עצב זה?

קאלתלו: עבד יהודי / בדאני פדדצארא

השיבה לו: ״עבד יהודי בא אליי בהטרדה.

שוף תובו האדא פידדי / מא קדא מעאה גיר אלמאדי

ראה בגדו, הנהו בידי/ לא גבר עליו רק הסכין

מה הנא גיר אנא ווחדי

וכאן הייתי / רק אני לבדי,

וואלא מעאייא זיראן / א-סידנא / וואלא מעאייא זיראן,

ואין עמי שכנים – אדוננו – ואין עמי שכנים.״

זוליכה מציגה את עצמה כקורבן לניסיון אונס אלים, ללא יכולת להזעיק עזרה, ואת הפגיעה וההשפלה שהיא חוותה, כביכול, היא מעצימה בכנותה את יוסף יעבד יהודי׳ ומעוררת בדרך זו את זעמו של פוטיפר על היהודי שבגד באמונו.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

חינוך ותרבות.

בית ספר גדול "אם הבנים" נבנה לתפארת על ידי הקהילה , וקלט כל ילדי העיירה. מעתה ועד הקהילה הוא הדואג לחינוכם של הילדים. בבית ספר זה, הקנו לתלמידים ידיעות בסיסיות בלימודי קודש, תנ"ך, תפילות, קרוא וכתוב בלשון הקודש, במיוחד כתיבת איגרות, דינים, משנה ואף גמרא למתחילים. מורים וחכמים הובאו על ידי הקהילה ממכנאס וממוגדור החכמים, מורי ורבותי רבי משה אגוזי ורבי דוד עטר.

הערת המחבר: אם הבנים נוסד בתחילה על ידי אגודת נשי הקהילה ביוזמתו הברוכה של הרב זאב הלפרין. הנשים היו מתאספות פעמיים בשנה בח' בשבט, יום בו נוסדה החברה, וביום אסרו חג שבועות, וכולן תרמו תרומה יפה לחזקת המוסד. בשני ימים אלה היו נערכות בחינות לילדי המוסד בנוכחות מנהיגי ונכבדי הקהילה הקדושה.

בצד בית הספר "אם הבנים" הנ"ל, ייסדה חברה כי"ח בית ספר מפואר שקלט בעיקר בנות שלא היה מקובל ללמדם לימודי קודש, ועתה ניתנה ההזדמנות להשכילן, ומקצת בנים שהוריהם העדיפו לשלוח לכי"ח, להקנות להם השכלה כללית וידיעת השפה הצרפתית.

הערת המחבר: בין שני המוסדות הללו קיימת היתה התחרות כל ימי קיומם, על קליטת הבנים. בראשונה אף רבנים התלהבו מן הרעיון של שילוב תורה עם השכלה כללית ושלחו בניהם לכי״ח כי ראו בה קרן אור שתרחיב את אופקי ילדיהם ותהפוך אותם ל״אנשים של צורה״ אך כשראו שחינוך כי״ח בפרט מחנכיו שמו את הדגש על השכלה כללית והרחיקו את הילדים ממקורות היהדות נחלו אכזבה והחלו להרחיק את בניהם ואת הנתונים להשפעתם מבית ספר כי״ח. וראה לנושא זה מאמרי ״מאה שנה של פעילות האליאנס במארוקו״ תעודה 617, ונדפס חלק ממנו בספר

Les Droits De L'homme et L'éducation Maison de L'U.N.E.S.C.O. Paris 1960.

צד 182..ע"כ

ביוזמתם של רבנים וחכמים רשומים, נוסדו חברות ללימוד תורה ולגמילות חסדים. חכמים אלו קיבצו מסביב מספר רב של יחידים מאוהדיהם והנתונים להשפעתם בלטו בין היתר החברות דלהלן :

חברת עץ החיים.

 והיא "כולל" ישיבה לתלמידי חכמים שבעיר שלמדו תלמוד ופוסקים, וקיבלו פרס שבועי. כל תלמידי החכמים נחלקו לשתי ישיבות. וכל שנה ביום ג' דחנוכה, היו עושים סיום מסכתא. בני העיר היו נאספים בבית הכנסת "צלא דלפוקי", ולומדים שם את סיום המסכת, החכמים משמיעים דרשות, והנוכחים מתנדבים להחזקת המוסד. אחר כך היו עושים סעודה גדולה באחד הבתים, בהתלהבות ובשמחה, במחולות ושירים ופיוטים. ואותו היום היה חג לכל הקהילה. ואף חכמי פאס היו באים במיוחד לקחת חלק בשמחת המצווה.

חברת "העומדים בבית ה' בלילות". בעלי בתים רבים שנתאספו בלילות לשנות משניות, חי פרקים, ובשבתות יחד קראו את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום

חברת "יחזקאל הנביא". על ידי יחידים שנתאספו במוצאי שבתות ללמוד משנה ולשמוע חידושים על פרשת השבוע מפי חכם, ובסוף היו עושים סעודת מלווה מלכה בשירה ובזמרה. חברה זו שמה לה למטרה גם עזרה לעניים ואביונים.

חברת "רבי עמרם בן דיוואן". על שם השד"ר הנ"ל, שבא למערב כשליח חברון, ומצא את מותו במרוקו. הם למדו כל יום זוהר הקדוש, וביום ההילולה של הצדיק עשו סעודה גדולה.

חברת "כף החיים". נוסדה על ידי (המחבר) בשנת תרצ"ו. חבריה היו קבוצת אברכים ובני תורה שהיינו קמים באשמורת הבוקר ללמוד את השולחן ערוך עם פירוש "כף רננים" הידוע. חברה זו השתדלה בהדפסת ספרי חכמי צפרו. על ידם נדפסו הספרים , כוס אליהו " פירוש על הגדת של פסח ו "ברכת אליהו" חידושים על פרשיות השבוע, שניהם של מור זקני החכם רבי אליהו בן הרוש זצ"ל.

פעילויות אלו בלילות, נתאפשרו משהוכנסה לשימוש מנורת הנפט, שאורה לעומת עששיות משמן ומנפט שהיו לפני כן, היה כעין חשמל. וכאשר הוכנס החשמל לשימוש בצפרו בשנת תרפ"ב לערך, רבו המשתתפים בחוגים אלה של לימוד תורה בלילות.

גם רמתם התרבותית הכללית של העיירה עלתה. אופנת הבניין נשתנתה. ריצוף הדירות שלא היה קיים עד אז, נעשה דבר שבאופנה. בבניינים החדשים, ובבניינים ששופצו, נפתחו חלונות במספר רב , גדולים ורחבים שהזרימו לדיר אור שמש ואוויר. לבנייה היה צורך ברשיון מהנדס העיר, והלה נתן רשיון רק לתוכניות שנעשו בידי אדריכל צרפתי מוסמך. חומות הגיטו נפרצו, ויהודים קנו מגרשים באזור העיר החדשה ובנו עליהם בתים מודרניים.

אופנת הריהוט השתנתה. מקום השולחן הנמוך שישבו לידו ברגלים מקופלות, תפס השולחן הגבוה ולידו כסאות גבוהים. מערכות צלוחיות וכוסות זכוכית דקורטיביות עיטרו כל שולחן. צלחת חרסינה מערכות סכו"ם ממתכת מבריקה הופיעו בחנויות, וקוניהם הלכו ונתרבו. במקום לאכול על הרצפה במפות פרימיטיביות מעופרת תוצרת ביתית, אכלו ליד שולחן גבוה, בסכו"ם תוצרת גרמניה או צרפת.

בין פריט הריהוט החדיש תפסו מקום נכבד שעוני קיר גדולים שנוכחותם וצלצוליהם השרו אווירה חדשה ורגועה בבתים. מראות קריסטל או זכוכית גדולות ודקורטיביות קישטו את הקיר המרכזי בכל חדר, והוסיפו אור ועליצות, ומאידך דרשו מתושבי הבית תשומת לב יתירה להופעתם הנאה.

אופנת הלבוש אף היא השתנתה. רבים החליפו את התלבושות המסורתיות בחליפה נוסח אירופה. הנשים נטשו את תלבושתן האצילות והססגונית בשמלות פשוטות מבד אירופי. הצעירים והאמידים פרצו תחילה את המסורת רבת השנים, ואחריהם הקשישים. לסיכום אורל החיים האירופאי החל משליט סגנונו בכל תחומי החיים.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות-עמ' 179

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש

רבי אברהם אבן חיים נוסח המצבה: הזקן הכשר הח״ש כהר״ר אברהם אבן חיים. נלב״ע אדר שנת תרע״ה ( 1915).

רבי אהרן אבן חיים הראשון

היה חי במאה השלישית ורביעית, היה אחד מבית דינו של מוהר״ר וידאל הצרפתי, סביב לשנת ש״מ. (1680) והייתה מנוחתו כבוד בעיר הקודש ירושלים חיבר ספרים בשם ׳קרבן אהרן׳ פירוש על הספרא, ׳לב אהרן׳, ׳מצח אהרן׳, ׳מצנפת אהרן׳, ועוד לו תשובות. וחבר פירוש על ספרי ומכילתא. הרב הנז׳ היה מתלמידיו של מוהר״י אלמושנינו זצ״ל ועוד הרב הנ״ז חבר מדרש ׳ציץ הזהב׳ על שיר השירים. ובפס״ד אחד מהרב שמואל אבן דנאן, כותב המל״ר ז״ל, וזה לשונו: נתקבצנו כמה וכמה פעמים בשנים שעברו עד שנת שכ״ל – טו״ב לפ״ק (1607), בהיות כאן הח׳ הש׳ והכולל אהרון אבן חיים, שהעיד גם הוא שבארץ מראקש יע״א, היו מטריפין בטרפש הלבן מצד ימין, ומכשירין בטרפש האדום מצד ימין וכוי. ואולי הוא הרב הנז׳. היה מוצאו ממראקש", עכ״ל ע״ש. מל״ר, יט׳ טור אי.

להלן מאמרו המקיף של משה שמאר מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך ד' אודות רבי אהרן אבן חיים

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

לתולדות רבי אהרן אבן חיים

משפחת אבן חיים מוצאה מספרד. צאצאיה התיישבו במרבית הארצות שאליהן הגיעו המגורשים. בין החכמים שעמדו ממשפחה זו בולטים במיוחד שניים שפעלו בתקופה אחת, האחד במזרח והאחד במערב, הלוא הם: רבי אליהו אבן חיים, מחכמי קושטא, תלמודי ופוסק שחיבר כמה ספרים, נפטר בשנת הש"ע (1610) בקירוב; ורבי אהרן אבן חיים, מחכמי פאס. בתקופה זו חי בפאס רבי ברוך אבן חיים.

 לא ידוע אם הייתה לו קרבת משפחה עם רבי אהרן. בדורות האחרונים.התרכזה במארוקו משפחת אבן חיים בעיקר באזור מאראקש, והעמידה כמה חכמים מפורסמים ואפשר שרבי אהרן שהה תקופה מסוימת במאראקש.

 רבי אהרן אבן חיים ב״ר אברהם ב״ר שמואל, נולד בפאס סביב שנת השט״ו(1555). אביו היה, כנראה, מחשובי הקהל, אם כי לא נחשב תלמיד־חכם, ואילו סבו התפרסם כתלמיד־חכם רבי אהרן למד תורה לפני רבי יוסף אלמושנינו.

בשנת השס״ד 1604 לערך נמנה בין חכמי העיר הרשומים, והיה מבית־דינו של ר׳ וידאל הצרפתי. חתום על תקנות מספר שנתקנו בין השנים השס״ה—השס״ח ( 1605— 1608) עם הרבנים »: יצחק ביבי, יחייא בירדוגו, ישעיה בקיש, שמואל אבן דנאן, יצחק אבן זמרה, יעקב חאגיז, שמואל אבן חביב, אברהם הכהן, שאול סירירו, יהודה עוזיאל, יצחק אבן צור, וידאל הצרפתי וסעדיה אבן רבוח. התקנות הן:

א.  הגבלת יציאתן לרחוב של בנות ישראל במלבושי פאר ובתכשיטי זהב, כי ״ראו כמה נזיקין יבואו בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות… .ועיני העמים רואות וכלות״. שנת השס״ה ( ספר התקנות/ סימן פא ).

ב.  בעניין ״אעבורי אחסנתא״ (העברת הירושה מהיורש החוקי) בצוואת שכיב־מרע, לחייב נוכחות חכם ותוכחתו לעורך הצוואה, ושהצוואה תיכתב ותיחתם בנוכחות החכם והמצווה. שנת השס״ו (שם, סימן פד).

ג.   קביעת סדרי כתיבת גטין בידי הסופרים ושכרם. שנת השס״ו (שם, סימן פה).

ד.  קביעת סדרי המשכנתאות ודרכי גבייתם. שנת השס״ז (שם, סימן פו).

ה.  קביעת סדרי שומת -המסים וגבייתם, והטלת עונשים על המשתמטים בחסות השלטונות מתשלומי מס. תמוז שנת השס״ח ( שם, סימן פח ) ^.

ו.קביעת דרכי גביית חובות לאחר ייסוף המטבע או פיחותו. שנת השס״ז (שם, סימנים פט—צ).

מחבוריו של רבי אהרן בפאס, לבד מאלה החתום אתם על התקנות הנזכרות, ידוע לנו גם ר׳ אברהם הכהן. ר׳ דוד קונפורטי מספר: ״ובשנת התי״ג ( 1653 ) בא בירושלים מארץ המערב הרב רבי אברהם הכהן מערבי, רב מובהק וזקן מופלג בשנים, ואמר לנו שהיה בן מאה ועשר שנים ושהיה חברו של הרב רבי אהרן בן חיים ז״ל, ושהיו לו בנים רבנים בארץ המערב. ואחר ג׳ או ד׳ חדשים שבא בירושלים נפטר "

בסוף שנת השס״ח או בתחילת שנת השס״ט עזב ר׳ אהרן את פאס לוונציה כדי להדפיס חיבוריו ״, ונתקבל על־ידי חכמיה בכבוד גדול. בקיץ השס״ט חותם עמהם על פסק־דין, האוסר על אחד האנוסים שהוחזק לכהן לשאת גרושה, פסק שעורר פולמוס בין חכמי ישראל מארצות שונות ״.

בחודש תשרי שנת הש״ע חתם אתם על כתב המטהר את שמו של השד״ר ר׳ ידידיה גאלאנטי מהלעז שהוציאו עליו, שמעל בכספי תרומות ארץ־ישראל׳״. כמו־כן חתם אתם על הסכמות לספרים״. בוונציה ישב שנים מספר.

בתחילה קבע ישיבתו בבית־הכנסת ״תלמוד תודה״ של קהל הספרדים, ושם הרביץ תורה. אחר־כך עבר לבית־כנסת של קהל הליוואנטינים ( יוצאי ארצות המזרח ) ושם הרביץ תורה שנים אחדות ^.

"קורא הדורות" דף מט ע״ב. בהיותו בוונציה הסכים לספר ״ משפטי שמואל ״ פירוש משניות, לרבי שמואל בה״ד ׳אברהם הכהן זלה״ה הרופא ממדינת פאס׳ כתב־יד בריטיש מוזיאון בלונדון 049 27 Add Mss Ms ( במלכ״י סרט מספר  5701) וזה לשון רבי אהרן: ״ ברוך ה׳ אשר לא השבית לנו גואל להאיר עיני המעיינים בביאור דברי הרמב״ם ז"ל והרב הגאון הר״ש אשר בסדר זה אשר הם קשי ההבנה וצריכים ביאור וציור ולהסיר כל טעות אשר גרם הדפוס בדבריהם ולכן בראותי המלאכה והנה מלאכה מפוארה וראויה היא להדפיס חתמתי שמי.

כה זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים״ רבי אברהם הרופא אבי רבי שמואל אינו רבי אברהם חברו של רבי אהרן, כי ההוא נפטר רק בשנת תי״ג ואילו זה בהיות רבי אהרן בוונציה כבר לא היה בחיים. וכנראה אלה שני רבי אברהם החתומים ב ״תקנות פאס״, סימן לז, על אחד מהם מצוין ״הרופא״ והוא אבי רבי שמואל. ורבי אברהם שעלה לארץ לא היה רופא ולפי זה יש לתקן ב ״ נר המערב ״ עמי 102 ובמה שכתבתי ב״חכמי פאס״ עמי 294.

בוונציה התרועע עם חכמים אחרים בעיר ומחוצה לה. לבד מהחכמים שהוא חתום אתם בפסקים הנזכרים, עמד בקשרים עם ר׳ יש״ר מקנדיאה, ונתן לו במתנה את חיבורו ״קרבן אהרן״ ודן עמו על מחבר הספרא, ועם רבי יהודה אריה די מודינא.

 בזמן שבתו בוונציה נתבקש כנראה רבי אהרן לחוות דעתו על כמה תשובות של רבי יעקב הלוי מהעיר זאנטי, וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יונה ב״ר שבתי משאלוגיקי, מצורת פניותיהם אליו נלמד על היחס הרם שבו התייחסו אליו.

מתלמידיו בוונציה ראוי לציין את ר׳ עזרא ב״ר שלמה אלחדב האחרון אף כתב שיר תהילה לר׳ אהרן, מעין הקדמה לספר ״לב אחרן״, והוא פותח את דבריו בלשון זה: ״בראותי גודל חסדיך אשר עשיתה עמדי, ונתת אל לבך להבין ולהשכיל לעבדך דברי אלהים חיים״.

 מ׳ בניהו מזהה את רבי עזרא כמחבר ׳ספר דרושים׳ כתב־יד אדלר 1080 שבגנזי בית־,המדרש לרבנים בניו־יורק. בדרוש הראשון כתב: ״דרשתי אותו בשנת השע׳׳א [1611] ביום שבת קדש על הצלת א״א [אדוני אבי], בהיותי לפני מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים ז״ל. והוא הדרוש הראשון שדרשתי מדעתי״ .

מוונציה עבר ד׳ אהרן למצרים. חוקרים אחדים כותבים, כי רבי אהרן שהה תקופה מסוימת בקהילות תורכיה (שאלוניקי ועוד), לפני,בואו לוונציה ^, אך לא מצאתי הוכחה לשהייתו בקהילות תורכיה. ואם אכן רבי אהרן ביקר בתורכיה, סביר להניח שזה היה בדרכו מוונציה למצרים.

 גם במצרים הרביץ תורה כמה שנים. מחבריו הרבנים במצרים היה רבי אביגדור קאסטילאץ ור׳ מאיר גאביזון ^, ומתלמידיו ידוע רבי יהודה חאביליו ^, וכנראה גם רבי שאול כהן ורבי יחיאל רפאיה. ,האחרון אף תיאר את ר׳ אהרן בתארים נעלים:

ואם יש באמת אדון במקום הזה לסמוך עליו להשיב דבר דבור על אופניו חציפא לי מילתא להורות הוראה קודם מאריה דאתרא מאן גברא רבא רישא דדהבא כרכא דכולא ביה כליל תפארת ישראל מהר״ר אהרן בן חיים נר״ו… יגדיל ויאדיר תורה בישראל על ענוותנותו סמכתי לצאת בעקבי דברי חכמים וחידותם ואיני ח״ו כמורה הלכה אלא כנושא ונותן לפני רבו בהלכת ותסתיים בגדול .

• . בניהו אינו מזכיר שהייתו במצרים.
• בניהו אף משער ששהה בשאלוניקי בשנים שס״ה—שס״ו. וראיותיו לשהייתו בשאלוניקי הם דברי ר׳ אהרן בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״ שיצוטט להלן: ״וראיתי דרך העיון בה [בוונציה] ובכל גלילות המזרח סאלוניקי… וקושטאנדינה …״
•  
• וכן ממה שמצאנו כותב ר׳ אהרן אישורים לתשובות ר׳ יעקב לבית הלוי, תשובות שגם רבי אהרן חסון,מחכמי שאלוניקי כתב להם אישור. וכן ממה שרבי אהרן כתב אישור לתשובות רבי יונה ב״ר שבתי. ולדעתי אין בראיותיו הכרח, כי הקולופון שלו נכתב לא יאוחר מטבת שנת השע״א ועד אז הוכחנו לעיל שלא היה בקהילות תורכיה, כי עד סוף שנת השס״ח עוד שהה רבי אהרן במארוקו ובתחילת שס״ט מצאנו אותו בוונציה שבה ישב שנים מספר
•  
• . ומה שכתב בקולופון ״וראיתי דרך העיון…״ הכוונה לראייה עיונית בחיבוריהם. גם מהאישור לתשובות רבי יעקב ורבי יונה, אין הכרח גם אם חכמי שאלוניקי כתבו אישור לאותם הפסקים, מאחר שהחכמים נהגו לשלוח פסקיהם לעיונם של חכמים אחרים גם מחוץ לקהילתם כולל לחכמים בבמה קהילות. וכעין ראיה, שאישורו של ר׳ אהרן תמיד בא בסוף.

כנראה בשהותו במצרים נשאל רבי אהרן מירושלים בדבר היתר הלוואה בריבית לנוצרים, וייתכן שנשאל יחד עם החכם רבי מאיר גאביזון ^.

בסוף ימיו עלה רבי אהרן לירושלים, ובה נפטר בחודש ניסן שנת השצ״ב (1632 ) ונקבר בהר הזיתים. בפטירתו הספידוהו חכמי הדור בארץ ומחוצה לה. מההספדים שנשאו עליו ידועים לנו: הספד של רבי יוסף מטראני ( המהדי״ט ):

״על שמועת מהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שלהי ניסן השצ״ב, כל בית ישראל יבכו את השרפה״ ^. ר׳ עזרא אלחדב תלמידו, בספר דרושיו הנ״ל, בדרוש שלושה־עשר: ״הספד על שמועת פטירת מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שנפטר בירושלים תוב״ב״; והספדו של רבי עזריה פיגו, שממנו למדנו פרטים מספר על ר׳ אהרן:

והנה אנחנו אלה פה היום בצרותינו לצאת קצת ידי חובת עצם ההדגש אשר הגיענו משמועות הסתלקות הרב המופלג כמוהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל נפלנו בספק… איה מקום כבודו בהספדו האם בקהלנו הקדוש אשר בו התחיל להפיץ מעיינותיו חוצה בראשית בואו הנה או בק״ק ליבנטיני שיחי אשר הרביץ תורה אח״כ כמה שניט ולצאת מידי הספק… וגמרנו להספיד בשני המקומות ^.

• נוסף עליהם קונן עליו קינה רבי יהודה אריה די מודינא, ובה תיאר מעלותיו וגדולתו בתורה וחכמתו

צאצאיו

מצאצאיו ידועים לנו רבי דוד ורבי.אברהם. שניהם היו ״חכמים ומעיינין גדולים״  ונפטרו צעירים לימים. רבי דוד נפטר בירושלים, ומבניו ידוע לנו ר׳ אהרן (השני) שיובא בהמשך.

ר׳ אברהם היה חברו של ר׳ דוד קונפורמי, וזה האחרון מכנהו ״אלופי ומיודעי״. ר׳ אברהם יצא בשליחות חברון לערי תורכיה בשנת הת״י (1650) בקירוב, ונפטר בדרך שליחותו בעיר מונסטיר בהיותו בעיר תירייא הסמוכה לאיזמיר נפגש עם ר׳ חיים בנבנשתי, המספר בחיבורו ״כנסת הגדולה״:

״וכן עשיתי מעשה פה תיריא וברכתי על הלבנה במוצאי תשעה באב, ובעת ובעונה ההיא נמצא כאן שליח חברון תוב״ב החכם כמה״ר אברהם בן חיים ז״ל בן הרב כמה״ר אהרן ן׳ חיים ז״ל, והעיד שכך נוהגין בירושלים תוב״ב ובחברון תוב״ב״. רבי אברהם נפטר לפני שנת התי״ח (1658), כי ספר ״כנסת הגדולה״ נדפס לראשונה בשנת התי״ח והוא מזכיר את רבי אברהם בברכת המתים.

ר׳ אהרן בן חיים בן רבי דוד, מרבני חברון. החיד׳׳א כותב שראה מתשובותיו בכתב־יד, שנושא־ונותן בהן עם רבי אברהם אמיגו מרבני ירושלים. הוא הלך בשליחות חברון לקהילות תורכיה ובגמר שליחותו נתמנה לחכם באי כיוס.

 משם בא במשא־ ומתן של הלכה עם רבי שלמה הלוי שליח צפת, אשר בגמר שליחותו התיישב באיזמיר. הוא שאל אותו כיצד לכתוב ,את שם העיר כיאו בגטין, ובתשובתו מסיים האחרון: ״וה׳ יעזרני על דבר כבוד שמו ונזכה ללמוד ולשמור ולעשות גם יחד בארץ הקדושה׳.

משם עבר לכהן ברבנות בעיר איזמיר יחד עם רבי שלמה הלוי. בשנת התמ״ד חותם יחד עמו על קבלת עדות ותשובות ^. תשובותיו ופסקיו של רבי אהרן פזורות בספרי התשובות של חכמי התקופה שאתם בא במשא־ומתן של הלכה, כמו: רבי שלמה הלוי הנ״ל _׳ רבי חיים בנבנשתי, רבי מרדכי הלוי ממצרים ובתשובות  ״יד אהרן״ לרבי אהרן אלפאנדרי.

 וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יעקב בן נעים מאיזמיר ועם חכמי מצרים רבי יהודה חאביליו ורבי פראג׳י מהמה, ושתי תשובות ממנו נמצאות בקובץ ׳תשובות חכמי מצרים׳ (כתב־יד), ומהן נראה ששהה תקופה מסוימת במצרים, כנראה בדרך שליחותו ». קובץ קטן מתשובותיו בכתב־יד נמצא באוסף מאיר בניהו בירושלים. מתשובותיו נראה שהיה מיראי הוראה.

לבד מתשובותיו של רבי אהרן בן חיים (השני) ידוע פירושו על ספר ״עין יעקב״ כולו, והיה לפני החיד״א בשנת התמ״ח (1688) אירעה רעידת אדמה בעיר איזמיר, כדברי עד הראייה ר׳ שלמה הלוי: ״בעברת ה׳ צבאות המרגיז ארץ נעתם ארץ עיר איזמיר ביום צרה ועבדה י״ב לתמוז התמ״ח ותגעש ותרעש הארץ ותהי לחרדת אלהים ונפלו כמה בתים ומתו כמה נפשות וכולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו בשדות ובכפרים״,, ובה מצא את מותו ר׳ אהרן. על מצבתו חרטו: ״עט״ר מו״ר הדיין המצויין הרב הכולל כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה י״ב תמוז ש׳ התמ״ח, לעת עתה אין בידנו פרטים על צאצאיו.

ב״תולדות חכמי ירושלים״ מזכיר פרומקין את ר׳ אהרן ב״ר דוד אשכנזי אשר עלה מבלגראד ונפטר בירושלים, כנכדו של ר׳ אהרן אבן חיים בעל ״קרבן אהרן׳ כנראה מבתו או מבנות בניו, ולא מציין לזה מקור. בשו״ת ר׳ אליעזר בן ארחא מוזכר ר׳ יעקב בר חיים, מנהל הברת ההסגר בירושלים, והוא היה של רבי יעקב פיליפ אשכנזי . אם ניווכח שרבי יעקב פיליפ היה קרובו של רבי אהרן אשכנזי, סביר לומר שרבי  יעקב בן חיים היה גם כן מצאצאי רבי אהרן בן חיים, ועדיין צריך עיון.

חיבוריו

ר׳ אהרן היה תלמיד־חכם חריף ובקי, והרבה לחקור בדרך לימודו. ידע רב היה לו גם בחכמת הקבלה ובחכמות החיצוניות, בעיקר בחכמת הטבע והפילוסופיה. חיבר הרבה ספרים, ורק חלקם זכו לצאת בדפוס בהשתדלותו. הדפסת ספריו היתה סיבת עזיבתו את מארוקו ובואו לוונציה.

בשנה שבה הגיע לוונציה החל בהדפסת שלושת מחיבוריו, והגיה ספריו בעצמו. מרבית חיבוריו ידועים לנו רק מהאזכורים שלו, ולעת עתה טרם נודע אם אכן השתמרו בכתובים. לפי שעה לא ברור למה לא המשיך בהדפסת יתר חיבוריו, והרי שהה בוונציה לכל הפחות עד שנת שע״ד (1614). ייתכן שסיבות כלכליות היו גרמא. והנה רשימת חיבוריו:

מדות א ה ר ן — ביאור על בריתא דרבי ישמעאל, בעניין המידות שהתורה נדרשת בהן. הדפיסו כמבוא לחיבורו ״קרבן אהרן״. כולל לג דפים גדולים.

קרבן א ה ר ן — פירוש על הספרא, ובו תה דפים גדולים ומפתח עניינים בסופו. הוחל בהדפסתו בחודש אלול השס״ט ונסתיים בסוף טבת השע״א. לפי מספור הדפים נראה שהוא תוכנן לשני כרכים.

לב אהרן — ביאור על נביאים ראשונים, נדפס על יהושע ושופטים בוונציה שס״ט. הביאור מחולק לשניים: ״ביאור״ שנועד לפרש את פשט הכתובים, ו ״מדרש״ שנועד לפרש את מאמרי חז״ל הקשורים לעניין: מהתוספתא, ממדרשי הלכה ומשני התל­מודים ; וכן מהמדרשים: ילמדנו, תנחומא, רבה, תדשא, שוחר טוב, פסיקתא, פרקי דרבי אליעזר, תנא דבי אליהו, ילקוט שמעוני והזוהר. בחיבורו זה מתגלה ר׳ אהרן כאיש הגות, דרשן ובעל ידיעות רחבות בקבלה, בפילוסופיה ובשאר המדעים.

דרכו לחלק את הפרק לפסקאות שאותן הוא מכנה סימנים. ביהושע — סה סימנים, ובשופטים — פב סימנים. בסוף הספר מפתחות הן ל״ביאור״ הן ל״מדרש״ של העניי­נים והמאמרים שהתבארו בהם. המפתחות ערוכים לפי הסימנים. בחיבור על יהושע — קכב דפים גדולים, ועל שופטים — קכט דפים.

את ״לב אהרן״ חיבר מדרשות ושיעו­רים שאמר לפני בעלי־בתים,בקבעם עתים לתורה בלילות ובשבתות וימים טובים.

תורת משה—פירוש על התודה, מזכירו ב״קרבן אהרן״ פרשת קדושים»5. יש להניח שהוא בנוי בשיטתו של ״לב אהרן״.

ציץ הזהב — מוזכר בהקדמה ל ״קרבן אהרן״: ״והארכנו בדבריהם ז״ל… בספר ציץ הזהב אשר הוא פירושנו לשיר השירים״^. ואילו רבי אליעזר אשכנזי כותב בהקדמתו ל״ספר הזיכרון״ שהיה הספר בידו, הוא ,ביאור על משלי והתכונן להדפיסו, כדבריו: ״אוסיף להוציא תעלומה… מדרש ציץ הזהב על מדרש משלי להרב ר׳ אהרן אבן חיים בעל קרבן אהרן ולב אהרן.

 וילפת דרכו במדרש זה, דרכו אשר דרך בו בחבורו לב אהרן הנודע לתהלה״^.. נראה שהספר כלל ביאור על שניהם ואולי על עוד ספרים מהנ״ך, ומאחר שהיה גדול בכמות, שהרי רבי אליעזר כותב ששיטתו מעין ״לב אהרן״, כלל כמה כרכים.

 פירוש למכילתא — מוזכר בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״.

 פירוש לספרי — מוזכר בקולופון הנ״ל.

 מצח אהרן — לא ידוע תוכנו ^.

 מצנפת אהרן — פירוש על הגדה של פסח.

פירוש לקהלת — כתב־יד, נמצא בבית־המדרש לרבנים בניו־יורק חסר קצת בסופו, אולי רק הדף האחרון. בו קלה דפים, 34—36 שורות בעמוד, 14—16 מלים בשורה. לביאור יש הקדמה ארוכה — אחד־עשר דפים. הרי״מ טולידאנו קובע שזה חיבורו של ר׳ אהרן אבן חיים.

ולדעתי, הדבר דורש עוד בדיקה. תשובות ופסקים בהלכה שהשיב לשואליו, או דעתו שהביע על פסקי רבנים אחרים לפי בקשתם. מאלה האחרונים חלקם נדפסו בספרי השו״ת של אותם החכמים:.

יתר תשובותיו לא הגיעו לידנו. החיד״א כותב שראה חתימתו על תשובות ופסקים עם חכמי מצרים . אנו פרסמנו אחת מתשובותיו ממנה וכן מהאישורים שכתב לתשובות של חכמים אחרים שנתפרסמו, נראה שגם בתשובותיו היה נוטה להאריך ולהקיף בדיונו את השאלה מכל צדדיה, בחריפות ובקיאות.

הדבר נרמז בדברי רבי יעקב לבית הלוי. לאחר פתיחה בדברי הוקרה לרבי אהרן הוא כותב בתשובה על דבריו: ״ ויען ידעתי מסיבותיה דמר חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וכההיא דרבי יוחנן דהוה חביב ליה טפי כד הוה פרק ליה ריש לקיש, מדר׳ כהנא דהוה אמר ליה תנא כוותיה דמר…

 לזה אמרתי הנה באתי להשתעשע בתני מעליתא״ ^. וכן משמע מדברי רבי אהרן בתשובתו על פסק של רבי שבתי יונה: ״ ועם היות שאין מחוק הפסקים לשאת ולתת בחידוד ופלפול השיטות כאשר לא יצדק לעניין הדין זולתי להבנת הדברים, עם כל זה אחר דמעלת כבוד תורתו דייק בגמרא והקשה קושיא…

אלימתא ועזבה בלי תירוץ, אחוד. דעתי עליה״. ולמעשה, רוב דבריו נסובו לפלפל בסוגיה, והוא עצמו הרגיש בזה וכתב לבסוף כמתנצל: ״וכבר יצאנו מהכוונה בי לחידוד שמעתתא הארכנו בזה כי לענין דינא אין אנו צריכים לזה״ .

שיטתו ותרומתו

בהשוותנו את חיבוריו של רבי אהרן עם אלה של חכמים בני דורו במארוקו, בולט ההבדל בין דרכי כתיבתם לכתיבתו, משום שהם כותבים בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד שלפעמים קשה לעמוד על תרומתם וחידושם. במיוחד ניכר השוני בינו,ובין חברו לבית־הדין רבי וידאל הצרפתי, אשר גם הוא חיבר ״דרך הקדש״, פירוש לספרא, בקיצור נמרץ; וכן כתובים כל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור:

והנה כל הרואה דברי חיבור זה [״אמרי יושר״ פירוש למדרש רבה מרבי וידאל הצרפתי] בהשקפה א׳ יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן… דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילה, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה…

 על כן היו דבריו מעטים והמה מדובבות מאליפות.. והרוצה ליהנות יהנה בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל ואז ימצא… ויבחין מה הוקשה לחז״ל לכתוב והיאך יתיישב המקרא… על פי דרשתם .

לעומת זאת, רבי אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו, בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״.

אמר המחבר הנה נא הואלתי לדבר ולהשמיע לכל מי שיבא חיבור זה, הטורח והיגיעה הרבה אשר יגעתי עד שבאתי לתשלום הביאור זה. לבל יאשימוני המעיינים בו, באומרם שאני אמרתי לבאר הספר הזה וגם הארכתי בביאור סוגיות הגמרא והויות דאביי ורבא, ואחר מאריך טרחא.

 ולזה אומר… כי כאשר העיר ה׳ את לבבי… לבאר את הספר הזה החתום… אז לא גמרתי בשכלי זולתי לבאר פשט הבריתות בהבנת הכוונה בדבריהם על דרך הפשט הישר… וגם אותם הבאים בגמרא חשבתי ללקוט אמרי פניני דבריהם בת כפי מאי דאסיקו במסקנא בביאור הבריתא.

מבלי שאטריח עצמי וגם למתחילים המעיינים בביאור זה, בביאור הבריתות והאתקפתות ופרכות, והמשא ומתן אשר הביאו עליה, ושטות הגמרא. וכאשר גמרתי לעשות עשיתי, ועל דרך זה פירשתיהו במהדורה ראשונה.

וגם בשנייה בהיותי בארץ מולדתי, ארץ מערב מדינת פאס . וכאשר גזר עלי ה׳ יתברך והעיר את לבי, לבא לעיר ויניציאה להדפיס הספרים אשר חברתי ולהוציא לאור יגיע כפי, וראיתי דרב העיון בה ובכל גלילות המזרח וסאלוניקי עיר ואם בישראל — ים החכמה וקושטנדינה, ושאר המדינות סביב להם ושתו מימיהם.

וגם דרך רבני וגאוני הארצות בכל עבר ופינה, בהבנת פניני אמרי התורה ובהבנת עומק מצפוני הגמרא, הלא המה ארצות אשכנז, אשר לשמע אזן שמענו שמע חכמתם כי רבה, וגם עינינו ראו חיבוריהם היקרים המסולאים בפז — אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא ״, ואיך יראה יתוש אחד בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלת אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם.

 אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוסי, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה.

 וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם. עם היות שיהיה טורח… למתחילים… כי אחר היגיעה ימצאו חפץ ויערב להם… ומהאל יתברך אשאל… ויעזרני להוציא לאור יגיע כפי ולהדפיס פירוש מכילתא וספרי, עם שאר הספרים אשר חנני בעזרתו לחבר על התורה ועל הנביאים כלם, אמן כן יהי רצון.

ח״ז דימיטרובסקי מגיע למסקנה, שחיבורי חכמי אשכנז, אשר רבי אהרן התפעל מחריפותם והשפיעו עליו, הם ״תוספות גורניש״ אשר נדפסו באותם הימים. לאמור: שיטת האריכות והפלפול נועדה לחקות את הנוהג שהיה נפוץ באירופה ובמזרח, אם כי תוך עיון ביתר חיבוריו נראה שגם בהם נקט דרך האריכות והחרי­פות.

לכן אני נוטה לומר, שהמהדורה הראשונה שחיבר הייתה, מעין רישום של מהלך עיונו בבית המדרש להבנת דברי הספרא, כולל דיון במקורות מקבילים בשני התל­מודים ובדברי הראשונים. מהדורה שנייה הייתה יותר מקוצרת, וכללה רק תמצית דברים שעיקרם הבנת דברי הספרא במקום, מעין פירושו של חברו רבי וידאל הצרפתי ״דרך הקדש״ (הוסיאטין, תרס״ח).

 עם בואו לוונציה ראה שחשיבות הלימוד, הלמדנות והחיבורים נקבעים ונמדדים לפי רוב היכולת לפלפל, להקשות ולתרץ ולהציג כל המשא־ומתן בכתב, ולכן החליט לעבד את המהדורה הראשונה. שהרי לא ניתן לומר שכל חיבוריו הארוכים עברו עיבוד מחדש בשהותו באיטליה, משום שכבר לאחר חודשים מספר לעזיבתו את מארוקו נמסרו חיבוריו לדפוס.

 ״לב אהרן״ נמסר בחודש חשון של שנת השס״ט, ו״קרבן אהרן״— בחודש אלול באותה שנה. חיבוריו ״מדות אהרן״ ו״קרבן אהרן״ היו לספרי יסוד לכל מי שעוסק בתורת י״ג מידות או בתורת כהנים, ומאז הוחדרו פעמים מספר וכל אלה שבאו אחריו שותים בצמא את דבריו. להלן כמה מן ההערכות לאיש ולחיבוריו, שנאמרו מפי חכמי ישראל שעסקו בנושאים אלה במרוצת הדורות.

רבי יום טוב ליפמן הלר, נולד בוולרשטיין, באוואריה, בגרמניה בשנת השל״ט ונפטר בקראקא שנת התי״ד (1654—1579). בפירושו למשניות ״תוספות יום טוב״ (מהדורה ב׳ קראקא, תג—ד), משתמש ב״קרבן אהרן״ ובבא בתרא פרק ח׳ משנה א, ד״ה והאיש את אשתו, כותב: ״ומקרוב נקרב ספר קרבן אהרן והוא ביאור נחמד אף נעים לכל בריתות דתורת כהנים…״.

ר׳ יעקב חאגיז, בן העיר פאס, עלה לירושלים והקים בה ישיבת ״בית יעקב״, שהייתה החשובה בכל קהילות המזרח למן התקופה שלאחר גירוש ספרד, וחיבר הרבה ספרים. נפטר בקושטא בשנת התל״ד (1674). הוא כותב בהקדמה לחיבורו ״תחלת חכמה״ (וירונה, ת״ז): ״והא לך ביאורי י״ג מדות בסדר יפה וברור בדרך הגאון מוהר״ר אהרן אבן חיים בעל מדות אהרן, כי הר״ש [מקינון מחבר ״ספר כריתות״] קצר הרבה ואני באתי להאריך ולקצר. להאריך על ר״ש ולקצר מספר מדות אהרן וכוי״.

רבי גבריאל קונפורמי, בנו של רבי דוד קונפורטי בעל ״קורא הדורות״״, כותב בהקדמתו לחיבורו ״יסוד עולם״ כתב־יד: ״השורש הב' בעניין קלים וחמורים וגזירות שוות בדרך קצרה ממה שנתחדש אצלי כי קצור קצרה ידי מלהאריך בהם כי כבר קדמנו שר וגדול בישראל רב ועצום הוא ממנו הרב הגדול בעל מדות אהרן ז״ל״ .

 ר׳ שלמה מחעלמא, מגדולי חכמי פולין במאה השמונה־עשרה, עסק גם בשאר חכמות ומחבר כמה ספרים, נפטר בשאלוניקי בשנת התקמ״א (1781). בהקדמתו לחיבורו ״מרכבת המשנה״ כותב: ״ובעל קרבן אהרן בספר חמדות הוסיף עשר ידות ובהיקשים הגיוניים גמר אומר דרכי הקל וחומר״ ^.

ר׳ יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין מקאמרנא, בחיבורו ״עשירית האיפה״ (לעמבערג, תר״ח = ניו יארק, תשכ״א), תמצת את הספר ״קרבן אהרן״, כדבריו בשער הספר:״זה קרבן אהרן עשירית האיפה על שם הגאון אלקי קדוש בעל קרבן אהרן אשר ירד וצלל במים אדירים עמקי הים והעלה מרגניתא טבתא ונכנסתי אחריו לירד בעמקי ים עליון ורב פנינים העלתי בעזר ה׳״. וכן חזר על זה בהקדמתו: ״וקראתי שם הספר עשירית ה א י פ ה… וגם על שם ק ר ב ן אהרן עשירית האיפה שכל דבריו בענין הספר הזה נכללו בדברי״.

ר׳ אריה שווארץ, 1846—1931, חי בווינה ומתלמידיו החשובים של ר״ז פראנקל וראש הסמינר התיאולוגי היהודי: ״החכמים מבארי המדות הראשונים ניסו ביחוד להציב גבולות לחוקי הק״ו [הקל־וחומר]… התבוננות עמוקה מצד היחס הפנימי שיש בין החוקים האלה ובאור כל אחד מהם באופן ברור, זאת היא פעולת רבי אהרן אבן חיים, אשר בגלל ספריו המחוכמים כבר התפלאו בני דורו על עומק הגיונו. שיטתו בביאור הק״ו [הקל־וחומר] הייתה איפוא למבארי המדות לתורה שלמה, שעליה יסדו הכל את באוריהם״ .

. גם כאשר הייתה, לו הסתייגות מדרך פלפולו העמוק של רבי אהרן, ומשיטתו אשר מפרש כל דבר בכמה אופנים, הרי הוא מלא הערכה לבקיאותו, עומק עיונו וחריפותו: ״רבי אהרן אבן חיים הוא בלי ספק אחד מגדולי מבארי המדות… עלינו לשום לב לדבריו בכל רגשות אותו הכבוד שאנו חייבים לאיש המקדיש את כל רוחו לדרישת התורה ובכל אש חומו ישגה באהבת החקירה הזאת. מודה אני בכל לבי כי הרבה למדתי מרי אהרן אבן חיים ז״ל ובבית מדרשו בפירושו לתורת המדות״ ^.

החיבור ״לב אהרן״ לא זכה לפרסום רב ולא נדפס שנית. הסיבה לכך, כי בחיבוריו ״מדות אהרן״ ו״קרבן אהרן״ היה משום חידוש. הוא הראשון שהרחיב הביאור והעיון על המידות שהתורה נדרשת בהן. והיה בין הראשונים וכמעט הראשון שנדפס פירושו לספרא ^, ובמיוחד שגם כאן האריך והרחיב הביאור מכל אלת שהיו לפניו ושבאו אחריו.

 ופירושו היה חיוני לכל בר־בי־רב הבא לעיין בתורת כהנים. לעומת זאת, ״לב אהרן״ לא היה בו מן החידוש, ומה־גם שהוא רק על הנביאים ולא הרבו ,תלמידי חכמים לעסוק בהם לא לעיון ולא לדרשה, כי מרבית הדרשות בנויות בעיקרן על פרשיות השבוע.

סוף הפרק לתולדות רבי אהרן אבן חיים

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-רבי אהרן אבן חיים הראשון להלן מאמרו המקיף של משה שמאר מתוך הספר "ממזרח וממערב" כרך ד' אודות רבי אהרן אבן חיים

פרשת וישב

(227) — קצידה — סי^, מזמור לדוד קים חזק

הגאים בבתים ז-ז — באזור (סוירחא)

בשקל ״מן־לא יעדר יסיר ליה בחאלי״

 

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אִישׁ אָהֳלִי / יוֹסֵף נַעַר־עוֹלֶה —

עִם בְּנֵי נְשֵׁי אָבִיו, אֲבָל / קֵץ שַׁעֲשׁוּעָיו לֹא גָּבַל —

בֵּין הֲרֵי יְבוּל:

אַהֲבַת אָבִיו־לוֹ הָיְתָה פֶּלֶא / בֵּין אַחִים תְּפַלֵּא

עַל כֵּן קִנְאָתָם רָבְּתָה וּלְבַל / יִשְׁמַע הַזָּקֵן יֶאְבַל

 חִבְּלוּ חָבוֹל:

יִתְרוֹן עַל אֶחָיו יׇקְרׇתוֹ מִלֵּא / בַּפָּז לֹא תְּסֻלֶּה —

כְּתֹנֶת פַּסִּים בָּהּ מְכֻרְבָּל / בִּשְׂמָחוֹת וָגִיל יוּבַל

וַיֵט מִגְּבוּל:

חֲלוֹם חָלַם, אָחִי, שִׁמְעוּ נָא לִי / בְּתוֹכְכֶם רָם דִּגְלִי

בַּשָּׂדֶה רָאָה הֲבֵל הֲבׇל- / יִם אֲלֻמַּתְכֶם תִּבַּל

יִשְׂחוּ מֵהִבּוֹל:

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

 

סוירחא

זַעַף בּוֹ אָבִיו, סִלָּה / רַעְיוֹן מִלֵּב בֵּן עוֹלֵל

גָּעַר בּוֹ בְּעֵין חֶמְלָה / רַק לְמוּל אֶחָיו מִלֵּל

חָלַם עוֹד חֲלוֹם נִפְלָא / סִפֵּר וּכְבוֹדָם חִלֵּל:

 

כנפי שחר

הנושא: מתוך פרי וישב (ברא' לז).

יובל – יוגש. איש אהולי — יושב אוהלים. נער עולה עם… — גדל עם בני בלהה וזלפה ורגיל אעלם. כתרגומו: מרבי. לא גבל… — לא נשאר בתחום השגשוג. לא ארכו ימי השלוה. תפלא — תפריד. חבלו חבול — יזמו תחבולות. יתרון… — היחס המועדף מילא והשלים את יוקרתו. שגם הפז לא יערכנה. מכורבל — עטוף. יובל — מתהלך. ויט מגבול — הפריז על המידה. חלום חלם… — שיעורו: נטה מגבול המציאות עד שחלם וראה הבלים, כלומר דברים רחוקים מן הדעת. תיבל — נובלת עליה. שחו מהבול – התכופפו מרוב חולשה. סילה — עקר וטשטש. בן עולל —תינוק

 

מִשְּׁמֵי שַׁחַק שָׂחָה לְמוּלִי / שֶׁמֶשׁ יוֹרֵד עוֹלֶה

וְיָרֵחַ כַּמַּיִם יִגַּל / וְכוֹכָבִים תּוֹךְ גַּלְגַּל —

יִשְׂחוּ כְּחַרְגּוֹל:

תַּכְלִית שִׂנְאָה שָׂנְאוּ, וּבְלֵב מָלֵא / נִקְמַת שַׁחַת בְּלִי

קִנְאָה וְשִׂנְאָה רָמוּ כַגַּל / רַק אָבִיו שָׁמַר לֹא גַּל —

דִּבְרֵי בֵן דָּגוּל:

קְרָאוֹ וּשְׁלָחוֹ, רוּץ בִּשְׁבִילִי / אַחֶיךָ, הָשֵׁב לִי —

שְׁלוֹמָם וּשְׁלוֹם הַצֹּאן תְּגַל / דִּבָּתָם לֹא עוֹד תִּגָּל

חַפִּים מִפִּגּוּל:

רָץ לְמַהוּתוֹ אָרַח בַּשֶּׁלִי / וּבְדַרְכֵי נַפְתּוּלֵי

בָּא אִישׁ הוֹרָהוּ, נָט מִמַּעְגָּל / מִדֶּרֶךְ בָּהּ לֹא תֻּרְגַּל־

-תָּה, דּוֹתָן תעגול:

מֵרָחוֹק עִלְלוּ לוֹ עִלוּלֵי / עַל נַעַר עֲוִילִי

הֵן בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת נִדְגָּל / שִׁלְחוּ אַחֲרָיו מַגָּל!

מַלְכוּתוֹ תִּגוֹל:

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

 

סוירחא

וְעַתָּה חֵמָה גָּדְלָה / לַהֲרוֹג אֶת בֵּן זוֹלֵל

אֵין אֶחָד בָּנוּ חָמְלָה / נַפְשׁוֹ עַל בֵּן מִתְגּוֹלֵל

נַשְׁלִיכוֹ בַבּוֹר, נָפְלָה / צַמֶּרֶת בֵּן מִסְתּוֹלֵל:

 

כנפי שחר

כמים יגל –  ישתטח. בחרגול — מין חגב, אולי בתנועותיו נראה במשתחוה. נקמת שחת בלי — נקמת מות. שחת בלי — כנוי לקבר המבלה הגוף. רמו כגל — גבהו כמו תל, הר. שמר לא גל — לא הסיר הדבר מלבו. בשבילי אחיך — בדרכים ששם אחיך. שלומם…תגל — תגלה, תגיר. דבתם… — לא תתגלה. חפים מפיגול — נקיים מכל דופי. ארח בשלי — הלך בשלוה, בלב שקט. נפתולי – אורחות עקלקלות. הורהו נט ממעגל — שנטה מן הדרך אשר לא הורגל בה. דותן תעגול — ואמר לו: לך במעגל המוביל לדותן. תעגול — פועל נגזר מן השם 'מעגלי׳. עיללו… — חיפשו לו תואנות ועלילות. עוילי — צעיר. נדגל — הולך בזקיפת קומה כדגל. שלחו אחריו מגל! — חסלו אותו! כשהקמה במלוא זקיפתה יש לקצור אותה. מלכותו תגול — תתגלגל ותרד מעל הפרק. בן זולל — מזלזל בכבוד אחים. מתגולל — מתנפל לפניהם ומתחנן. נשליכו בבור… — ובכך תפול כותרת ענף מתרומם זה

 

רְאוּבֵן סִכֵּל עֵצָה וַיְחַלֶּה / פָּנִים, וַיִּכָּלֵא —

מֵהָפֵק זְמָמָם, אַךְ בָּלַל / דִּבְרֵיהֶם, הוֹלִיךְ שׁוֹלָל

כְּמוֹ שַׁבְּלוּל:

אַחַי, רֶצַח — זֶה נוֹרָא אֱוִילִי / וְעָוֹן פְּלִילִי

הֶאֱחִינוּ נַהֲרֹג חָלָל, / בִּבְשָׂרֵנוּ נִתְעַלַּל,

אבינו נשלול ?!

חוּסוּ לִדְמִי יָמָיו כִּי אֲצִילִי / מִגֶּזַע אֶרְאֵלִי

אֲבוֹתֵינוּ שְׁמָם מְהֻלָּל / אֵין דָּן דִּינָם לִמְחֻלָּל

וְלֹא בְּחִלּוּל:

חוּסוּ לְשֵׂיבַת אַב וּבִגְלָלִי, / פִּשְׁעֲכֶם בִּי יִתְלֶה

אִם בָּאֲדָמָה דָּמוֹ יֻצְלַל / קוֹל פִּשְׁעֲכֶם יְצוֹלָל —

עֲלֵי הַר תָּלוּל:

חוּסוּ לְמַעַן הַשֵּ"ם הַחוּלִי / גֵּו וּגְוִיָּה עֲלֵי —

הָאָרֶץ, אִם כֶּחָלָל נִפְלַל / רוּחוֹ מִגּוּפוֹ תֻּשְׁלַל

מָה רַע הַתַּעְלוּל!

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

 

סוירחא

לִדְבָרָיו אַזְּנָם עָרְלָה / הֵשִׁיב אוֹתָם בְּעָלִיל

הִשְׁלִיכוּ כְּבֶן עַוְלָה / הַבּוֹרָה שָׁם יְמוֹלֵל

נַפְשׁוֹ בְּקִרְבּוֹ חָבְלָה ד/ לַהֲשִׁבֵהוּ כָּלִיל:

 

דׇּרַךְ וָבָא הִפְשִׁיטוּ כְטָלֶה / וּכְמוֹ עֶבֶד נִקְלֶה

לְבוֹר הִשְׁלִיכוּהוּ בְּלֵב מָלֵ- / -א נְקָמָה כִּי גְמָל¬-

-וּהוּ רַב תַּגְמוּל:

 

כנפי שחר

סיכל — הפיר עצתם. ויכלא… — נמנע זממם, מחשבתם, מלצאת לפועל. הוליך שולל — כיסה מהם מה שבלבו. כמו שבלול — שרץ רך הגדל בתוך נרתיק, כך היה ראובן רך בלשונו, ומסתיר כוונתו. אבינו נשלול ?! — ל׳ מלקוח ושלל. לדמי ימיו — לכריתת ימיו בעצם פריחתם. אצילי — מיוחס. אראלי — קדוש ובגללי… — חוסו גם עלי שאני נתפס עליו. יוצלל — ישקע, יכוסה. יצולל — יצלצל. תלול — גבוה. החולי — הבורא. נפלל — יהיה נפלל, יפול. תושלל — תושלף, תצא. התעלול — המעשה, עלילה שפלה. ערלה — היתה אטומה. בעליל — בשקר, רק לפנים. ימולל — ייבש, ימות. חבלה — חשבה תחבולה. כליל — שלם לגמרי. נקלה — בזוי. צעק… — בלב שרוף ובכאב. קופד ציצי וימל — נכרת פרח־חיי, יבש ונבל

 

צָעַק בְּלֵב חֲמַרְמַר וּבְחֶבְלֵי / כִּי זֶה הוּא גְּמוּלִי

צַדִּיק יְיָ אִם לֹא חָמַל / קֻפַּד צִיצִי וַיִּמָּל

כְּהִמּוֹל נִמּוֹל:

אָנָּא, אַחַי, חָטָאתִי, סִלְחוּ לִי / יָעִיד עָלַי אֵ-לִי

לֹא אָשׁוּב לְכִסְלִי, עֵדִים מַל- / -אָכָיו רוּחוֹתָיו חַשְׁמַלּ-

-יִם יָמִין וּשְׂמֹאל:

חָנוּנִי, אַחַי, הַזֶּה גּוֹרָלִי? / הַפֹּה אֵשֵׁב לִילִי ?

לְנֶפֶשׁ נַעְנָה קִרְאוּ מַחְמָל / עַל מֻכֶּה בַּחֲנָמַל

וְחִמְלוּ חָמוֹל:

חַם לְבָבִי עַל אָבִי עוֹלְלִי / בְּחַסְדּוֹ לִי הִפְלִיא

הֵן בָּאוּ לוֹ יָמִים רַב עָמָל / תִּקְפְּדוּ יָמָיו וּמָלְ-

-אוּ לוֹ כְאֶתְמוֹל:

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

 

סוירחא

וּבְעֵת שֶׁמֵּעִם כִּי צָלְלָה / תְּחִנָּתוֹ וַיֵּילִיל

אָז רָעַת לִבָּם חָדְלָה / לֹא יוֹסִיפוּ לְעוֹלֵל

וְרוּחַ נֹחַם פָּעֲלָה / בָּם בְּקִרְבָּם תְּחוֹלֵל:

 

דִּמְיוֹן דְּמוּ לַהֲשִׁבֵהוּ לְ־ / -בֵית אָבִיו אַךְ לוּלֵי —

 יָעַץ יְהוּדָה עֲצַת סָכָל / מַה בֶּצַע כִּי אִם תֹּאכַל —

חֶרֶב בֵּן שָׁכוּל ?

קוּמוּ וּרְאוּ הֵן עַם יִשְׁמְעֵאלִי / נִמְכֹּר כַּעֲוִילֵי —

הַצֹּאן, וּתְלֻנׇּתֵנוּ תְּכַל / גַּם אִם נַפְשֵׁנוּ תִּשְׁכַּל

מִצּוֹק אָב שַׁכּוּל:

 

כנפי שחר

כהמול נמול — ככריתת מילה מהתינוק, כלומר בלא נקיפת מצפון. לכסלי — לאוולתי. לנפש נענה — נדכאה ושחוחה. מוכה בחנמל — נפחד ורועד כמוכה ברד. אבי עוללי — אשר טיפח אותי. תקפדו — תקצרו ימיו. כאתמול — שעבר ולא ישוב. צללה תחינתו — הדהדה. לעולל — לעשות. ורוח נוחם — החרטה. בקרבם תחולל… — התחילה לפעמם, וכבר היו משחררים אותו אלמלא יהודה שיעץ למכרו לישמעאלים. סכל — חסר דעת. מה בצע… — מה נתהנה במיתתו ? בן שכול — בעל שכל. כעוילי… — כבני צאן. גם אם נפשנו… — למרות שנפשנו תדאב למראה צרתו של אבינו השכול שאיבד את בנו.

 

יִשְׁעוֹ, דִּמָּה, בָּא, עֵת שָׁלְחו חַבְלִי / בַּד תַּחַת אַצִּילֵי־

יָדָיו וְהֶעֱלוּהוּ, וְכָל / עַצְמוֹתָיו בְּגִיל תְּכַל-

-נָה יָכוֹל־עַל־כָּל:

מִן הַשִּׂמְחָה קָרָא בְּקוֹל קוֹלִי / הֶאָח שִׂמְחַת גִּילִי!

חֵן לִידִידִי וְאֶחָי! הֵן כָּל- / -תָה נַפְשִׁי לוּ אִם כֹּל כָּל

פְּשָׁעַי מִכֹּל:

חָזָק צוּרִי, רְאֵה נָא עֲמָלִי / לֹא אֵשׁוּב לְמַעֲלִי —

חָטָאתִי עֲוֹנִי, לֹא אוּכַל / הָרֵם רֹאשׁ, וּכְמֵי מִיכַל —

אֶתְהַלֵּךְ עִם כֹּל:

קַיֵּם נא מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי / מִשְׁכַּן הַכְּלִילִי

וּבְנָהּ מִקְדַּשׁ מִפִּשְׁעִי אֻכַּל / וּלְבָבִי מָצוֹק לֹא כָל

נִלְאֵתִי כַלְכֹּל:

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

כנפי שחר

אצילי ידיו — זרועותיו. תכלנה… — מקוות לה׳ היכול על בל. בקול קולי — בקולי קולות. כלתה נפשי לו אם… — תמיד קויתי לישועת ה׳, אפילו אם מדוד מדד כל פשעי, באופן שאינני ראוי לנס, בכל זאת לא נתיאשתי מרחמיו. ע״כ מענין יוסף. מכאן ואילך דברי סיום מפי המשורר. ובמי מיכל… — כמו המים של הפלג ההולכים לאט, סמל לענוה וסבלנות, כן אתנהג עם הכל. הכלילי — הכלול והמושלם. מפשעי אוכל — אשר נשרף בגלל פשעי. מצוק לא כל — לא הכיל, לבבי קטון מהכיל הצר והמצוק אשר מצאוהו. נלאיתי כלכול — צורת מקור מן ״כלכל״, עייפתי לסבול. ל׳ רוח איש יכלכל מחלהו (משי יח, יד).

פיוט זה מזכיר במידה רבה את הפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה״.המשורר מציין את מעלותיה של ירושלים ואת עברה המפואר, העיר בה חיו הנביאים והכוהנים, ובה פעלה הסנהדרין:

אוחיל יום יום אשתאה / עיני תמיד צופיה….

כהן שמש ארבעים שנה / במשמרת כהונה….

הערץ המחבר: פיוט מס׳ 370 בא״ש, חובר ע״י המשורר אליהו חזן ומופיע בפרשת בא״, פיוט דומה לו בתוכנו חיבר המשורר הנודע ר׳ דוד חסין, ובו הוא מציין את מעלותיה של העיר טבריה: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה, אדמת קודש טבריה…״

חבל נביאים ראיתי….

למשפט ישבו כסאות / שבעים ראשי סנהדראות….

עיר דוד נעים זמירות / בית מלכי שבטי ה'

אבל לא רק ירושלים זוכה לתשומת לבו של המשורר המצוי, גם אתריה השונים מקבלים יחס דומה. כך מוצאים בין הפיוטים ש״בשירת הבקשות״ שורות שכותב המשורר ר׳ שלמה אבן גבירול על הריה של ארץ־ישראל:

הערת המחבר: פיוט מס׳ 32 בא״ש חובר ע״י המשורר ר׳ שלמה אבן גבירול ומופיע בפרשת ״נח׳׳. גם הגויים מציינים את שבח הרי ארץ־ישראל. כך כתוב במסכת ״חולין״ דף ס׳ ע״ב: ״צידונים יקראו לחרמון שריו ״(דברים ג׳,ט׳) מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי ארץ־ישראל, ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על הגויים״.

 פיוט — סי׳ שלמה, ע״מ ב״תיי׳ ב״ת

שׁוֹכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה עִם אָהֳלִי כּוּשָׁן

עִמְדִי בְּרֹאשׁ כַּרְמֶל וּצְפִי לְהַר בָּשָׁן:

 

לַגַּן אֲשֶׁר נֶחְמַס יָפֶה שְׂאִי עַיִן

וּרְאִי עֲרוּגָתֵךְ כִּי נִמְלְאָה שׁוֹשָׁן:

 

מָה לָךְ צְבִי נֶחְמָד כִּי תַעֲזוֹב גַּנִּי —

לִרְעוֹת בְּגַן יָקְשָׁן וּבְתוֹךְ עֲצֵי דִּישָׁן ?

 

הַב נֵרְדָה לַגַּן נֹאכַל מְגָדִים שָׁם

וּבְחֵיק יְפַת עַיִן תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן:

שוכנת בשדה — (ראה הקדמה — משקל היתד והתנועה). כושן — מחוז סמוך למדין(חבקוק ג, ז). וצפי — הביטי. נחמם — נשחת, לי ויחמוס כגן סובו(איכה ב, ו). יקשן — בן אברהם מקטורה (בראשית כה, ב). דישן — מבני שעיר ההורי (שם לו, כא). ובתיק יפת עין — בקרב בנסת־ישראל. תשכב… — תשרה שכינתך בקביעות.

פיוט זה הוא פיוט נחמה הכתוב בצורת דו־שיח בין ה׳ ובין כנסת ישראל. בין השאר כותב המשורר על הרי ארץ־ישראל המעלים אצלו ניחוח של געגועים. משורר זה, ר׳ שלמה אבן גבירול, כותב בפיוט אחר על ״טל חרמון״ כדימוי:

"העת, אשר תחפץ / אהבה, אחישנה

מהר, ועליך / ארד כטל חרמון"

צמד המילים ״כטל חרמון״ נועד להמחיש כי השגחתו של האל על העם, העתיד לקום משפלותו, תתמיד כמו טל החרמון המפשיר מהשלגים בקביעות במהלך כל עונות השנה. כאשר תתגשם הגאולה והעם יגיע לציון, או אז יתברר כי השיבה לארץ המובטחת מביאה טוב ליושביה, וכי ארץ הקודש הנכספת היא בעלת תכונות טובות:

"אשים שלום בחילך / ארחיב גבולך / יונה בת מלך

אגאלך / אצילך / אעלך

ארץ טובה ורחבה / באלף גם רבבה

הערת המחבר: פיוט מס׳ 312 בא״ש חובר ע״י המשורר משה חלואה ומופיע בפרשת ״שמות״. המדרש ב״ספרי״ על פרשת ״וזאת הברכה״ אומר בשבח ארץ־ישראל המבורכת מכל טוב: ״וליוסף אמר: מברכת ה׳ ארצו״. (דברים ל״ג, י׳׳ג) מלמד שארצו של יוסף מבורכת מכל הארצות: היה טל מצוי לה בכל שעה, היתה מרובצת במעינות, פתוחה לחמה ופתוחה ללבנה, מלאה ואינה חסרה כל ברכה״.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט