ארכיון חודשי: דצמבר 2019


מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות

מסורת ודת.

עם כל התמורות בדרכי החיים הנ"ל, שמרה הקהילה בדרך כלל על אמונתה היהודית התמימה ועל צביונה הדתי והיהודי כל ימי קיומה. רק יוצאי דופן מועטים, בעיקר מבין בוגרי בית הספר של כי"ח, החלו לזלזל בקיומן של כמה מצוות, אך הללו בטלים היו שמיעוטן. השפעתן על האחרים הייתה שולית ביותר. חכמיה קהילה ורבניה ידעו ח\לכבוש את לב שומעי דרשותיהם, ולחזק את זיקתם לערכי התורה והמצוות.

חכם העיר הזדרז לתקן את הפריצות בעודן באיבן על ידי דרשות וחוזרים הכוללים שברי מוסר שהיו מוקראים בכל בתי הכנסת בעיר עם הוצאת ספר תורה. בצד חוזרים אלה שהשפעתן הייתה מרובה תוקנו תקנות לעמות לצרכי השעה ולסתום כל פרצה בחומת הדת.

תעודה מספר 110

אחת מיני רבות מן התעודות שנתפרסמו על אודות נושא זה, חינוך, עזרה לזולת ובניין תלמודי תורה וכו…..

מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.

אחינו קהל עדת ישראל ברוכים תהיו תערפו באיין למדון כלהום ענדהום לישיבות קבועים יקראוו פבלאדהום ומחזיקים בידם וסחאל מן בלאד ענדהום לישיבה פבלאדהום ופבלאד אוכרא וחתא פפאס ופצפרו מקרוב עמלו לישיבה מחדש והנא פהאד לבלאד בעדמן די כא יחב  יקרא מא כא יזבר מסחאף פאס יקרא וכמעט בעוונותינו הרבים נשתכחה תורה מישראל וליום תלות לאל יתברך רינא באיין נתפעלו ונתעוררו יחידי הקהל ישמרם צורם וסחאל די בני אדם אשר נגע יראת אלוהים בלבם יעמלו לישיבה פהאד לבלאד וסחאל די כא יחבו יגלסו יקראוהשם יתברך יעאוונוהום על דבר כבוד שמו.

אשר על כן כא נחבו מן לחאל ומנכום תעמלו ווחאד אנדבא מליחא כיר מן אנדבה דלכולל באס ינסראוו אלתלמודים ולמסחאף לעקריים פאס, יקראוו פלישיבה ותערפו באיין האדי מצווה רבה ושקולב קד תרי"ג מצוות לאיין האדא הווא תלמוד תורה דרבים די חתא מצווה מא תכון נדחית מפניו.

וחתא יאנה עבדכם חותם מטה נכון מתנדב מעאכום לאייין נחב חתא יאנא נכון זוכה מעאכום פהאד למצווה רבה ותהלות לאל ישראל עליהם השלום כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים ובוואחד להתעוררות מועא כא יכונו מתפעלים.

וקאלו לחכמים באתערותא דלתתא אתעורתא דלעילא והבא להיטהר מן השמיים מסייעין אותו ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה וכאו נגרסו אתורה פהאד לבלאד אידא קאלהא השם יתברך יהי רצון לא ימושו מפיכם ופי זרעכם וכו…

אשר על כן מחבו מן לחאל ומנכום חזקו ואמצו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק והשם יתברך יעאוונכום וויכמל בלכיר ותערפו באייןלמצוו דתלמוד הייא כתר מן ספר תורה עליהא לוואחד די נדבו לבו יסרי אתלמוד אוו יסרכו הווא וסחאבו אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.

ואשרי בניו אחריו לאיין הווא בכלל מזכה את הרבים ונבחכום תעמלוהא בשמחה ובטוב לבב לאיין האדי פחאל נדבת המשכן תרומה לה' לבנות את בית ה' ומובטח אני בשמו הגדול באיין די עטא סי פהאד למצווה יכלפהולו השם יתברך בקרוב בכפלי כפלים והאד למצוה יכולה היא שתגן עליכם ועל בניכם מכל צרה וצוקה ובזכות די תוקפו דגל התורה יוקף השם יתברך אדגל דייאלכום ויביא לנו משיחנו שיגלה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

כתב ידו של הרב א"ז אליהו הרוש ז"ל.

תרגום תעודה מספר 110.

מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.

אחינו עדת ישראל ברוכים תהיו, באתי להודיע לכם שכל הערים שבמדינה יש להם ישיבות ואברכים ומחזקים בידם לשבת וללמוד וכמה מן הערים שיש להם ישיבות במקומם ובעיר אחרת. ובעיר פאס ועיר צפרו מקרוב ייסדו ישיבה חדשה, וכאן בעיר זו גם מי שרצונו ללמוד לא מוציא ספרים.

וכמעט בעוונות הרבים נשתכחה תורה משיראל. וכעת תהתלות לאל יתברך התעוררו בהתפעלות יחידי הקהל ישמרם צורם, וכמה אנשים אשר נגעה יראת אלקים בלבם רוצים לייסד ישיבה בעיר זו, וכמה מהם שקיבלו עליהם לקבוע עתים לתורה השם יתברך יעזרם על גבר כבוד שמו.

לכן אנחנו רוצים שתתנדבו סכום הגון יותר טוב מהנדבה שעושים לשלוחי כולל. ובסכום הזה נוכל לקנות ספרי תלמוד והספרים העקריים שיהיו בישיבה ללמוד בהם, ותדעו לכם שהמצווה הזאת היא מצווה רבה שקולה כנגד תרי"ג מצוות. יען שזה מצוות תלמוד תורה דרבים ששום מצווה לא נדחית מפניו ( נראה שצריך לומר שאינה נדחיצ מפני שום מצווה )

וגם אני עבדכם חותם מטה אשתתף עמכם ואזכה עמכם במצווה רבה כזו, ותהלות לאל יתברך, ישראל עליהם השלום כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים, ורק בהתעוררות מועטת הם מתפעלים, ואמרו חכמים באתעורתא דלתתא אתעורתא דלעילא.

והבא ליטהר מסייעין אותו, ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. כי אנחנו רוצים לשתול את עץ החיים התורה הקדושה בעיר הזאת אם יגזור ה', ויהי רצון שלא ימושו מפיכם ומפי זרעכם וכו…

אשר על כן אנחנו מבקשים מכם חזקו ואמצו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והשם יתברך יעזרכם ויגמור לטובה. ותדעו שמצוות קניית התלמוד היא גדולה מספר תורה, וכל מיש שנדבו לבו שיקנה או ישתתף בקנייתו אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.

ואשרי בניו אחריו שהוא בכלל מזכה את הרבים, והנכם מתבקשים לתרום לצמצוה זו בשמחה ובטוב לבב כנדבת בית המשכן תרומה לה' ולבנות בית ה'.

ומובטח אני בשמו הגדול שכל מי שיתרום למצווה ימלא ה' מחסורו בכפלי כפלים. ויכולה מצווה זו שתגן עליכם ועל בניכם מכל צרה וצוקה. ובזכות מה שאתם מעמידים דגל התורה כן יעמיד ה' דגל של ישראל ויביא לנו משיחנו שיטגלב במהרה בימינו אמן כן יהי רצון

מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.

חרב הדיליגי.

החכם הדיין שנתמנה על ידי הממשלה הצרפתית, טיפל בכל ענייני הדת חוץ מדיני ממונות שעברו לשיפוטן של הערכאות. קשריו עם אנשי קהילתו מרובים היו. הוא דאג ליתומים ואלמנות, הוא השכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבריו על ידי דרכי נועם, התערב אצל השלטונות לטובת יחידי הקהילה שהסתבכו עם החוק ביזה תחום שהוא, הן להוכיח את חפותו מפשע, או להקל את עונשן. פעולותיו אלו לטובת הקהילה הקדושה, הקנו לו מעמד של כבוד והערצה, והשפעתו על הקהילה התחזקה

קשרים עם הקהילות.

ככל ששירותי הדואר והתקשורת התייעלו, נתחזק הקשר עם קהילות אחרות. נסיעות לערים אחרות לא היו כרוכות בקשיים, החכמים נסעו לערים אחרות וקרו קשרי ידידות עם רבנים אחרים, קשר שנמשך אחר כך על ידי התכתבות. גם הקשר עם קהילות אירופה, שהיה בלתי אפשרי עד כה, החל להירקם.

אבי (המחבר) זצ"ל קיבל כתבי עת תורניים מארצות אירופה, ואף תרם להם מפרי עטו. באמצעות עיתונים כמו "הצפירה" "העד" "המגיד" ידעו על המתרחש בעולם הגדול, ודרכו עברו הידיעות לאחרים עד שנעשו נחלת כל הקהילות.

גם אחרים קראו עיתונים בצרפתית שהיו נמכרים במרוקו. משנת תרצ"ה ואילך נתקבלו בביתנו כתבי עת כגון "לקט שושנה" "אוצר החיים" "הנשר" "תל תלפיות" ועוד. ( בשנת תרפ"ז הופיע עתון דו שבועי בערבית באותיות עבריות בעיר קאזה בשם "אור המערב" – דאווי דל מגרב גאזיטה דידאר אלבידא תכראז מררתאיין פסהאר –

למור אבי ז"ל הייתה התכתבות עניפה עם חכמי פאס ומכנאס, עם רבי משמ"ח אליקים שד"ר מארץ ישראל שנתמנה לדיין בעיר קאזבלנקה, והיה שולח שאלות אל מור אבי. שאל מרבי נפתלי שווארץ מסאטמאר ותשובות מור אבי עליה, שנשארה לפליטה נדפסה בספרו.

גם עם חכמי ארץ ישראל התכתב מור אבי הן בענייני הלכה והן בענייני שד"רות. אז החלו לתת את הדעת להדפיס ספרים של חכמי צפרו בארץ ישראל. גיסי הרב יקותיאל אלבאז זל"ה יזם את הדפסת ספר "אבני שיש" לרבי ישועה אביטבול בשנת תר"ץ.

הדפסתו מומנה על ידי האחים אביטבול וטובלי מזרע הרב המחבר. כמו כן נדפסו בארץ ישראל הספר " הלכה למשה" של רבי רפאל משה אלבאז, וספר השירים שלו שיר חדש. את הספר כוס אליהו הדפסתי אני הצעיר בג'רבה בשנת תרצ"ח. באותה שנה הדפיסה חברת " אליהו הנביא " את הספר חסד ואמת.

קשרים אלה הביאו לידי כך שהעדה היהודית במערב, החלה לרגיש עצמה אבר מאיברי האומה, שמחה בשמחתם וכואבת בכאבם. בשנת תר"ץ הגיעה הידיעה על פוגרומים ורדיפות ביהודי רוסיה. בצפרו גזרו תענית ציבור, נתאספו לתפילה וחובקה תפילה מיוחדת להצלתם.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות-עמ' 181

מִי זֶה יְמַלֵּל סיפור הגזירות והניצחון, נס השמן- רבי דוד בן אהרן חסין

מִי זֶה יְמַלֵּל

סיפור הגזירות והניצחון, נס השמן, תיאור מקצת דיני חנוכה ומנהגיה, סיום בשבח לה׳ ובקשה על הגאולה לעתיד לבוא, על דרך גאולת החנוכה ונסיה. פיוט בן שלוש עשרה מחרוזות ומדריך דו־טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. חריזה: אא בבבא גגגא וכד.

משקל: עשר הברות בטור.

כתובת: פיוט לחנוכה. נועם ׳אל רם ברם קץ׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ.

מקור: א-כו ע״ב; ק־ כא ע״א.

פיוט לחנוכה – סימן אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן

 

אָנֹכִי אֶשְׂמַח אָשִׂישׂ בָּהּ'

הִגְדִּיל לַעֲשׁוּת עִם בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי

 5 -רָם הוּא עַל כָּל רָמִים נִגְלָה בְּסִינַי

רִכְבּוֹ רַבּוֹתִים אַלְפֵי שַׁאֲנָן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

דּוֹר וְדוֹר רַבִּים קָמִים עָלֵינוּ

  1. 1. מי זה ימלל: על-פי תה׳ קו, ב ׳מי ימלל גבורות ה״. יתבונן: המבקש לספר גבורות ה׳ יתבונן במה שקרה בימי מתתיהו. 2. בימי… יוחנן: על-פי פתיחת התפילה לחנוכה שב׳על הנסים׳. 3. אנכי… בה׳: על-פי תה׳ קד, לד. 4. הגדיל לעשות עם: על-פי תה׳ קכו, ב ׳הגדיל ה׳ לעשות עם אלה׳, והוא בעניין הגאולה לעתיד לבוא. 5. נגלה בסיני: שם נתגלתה גדולתו ובחירתו בעם ישראל. 6. רכבו… שנאן: על-פי תה׳ סח, יח ׳רכב אלהים רבתיס אלפי שנאן, ד׳ בם סיני בקדש׳. 7. דור… עלינו: על־פי לשון ההגדה של פסח ׳והיא שעמדה… אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו.

 

לְכַלּוֹת זֵכֶר שְׁאֵרִיתֵנוּ

לוּלֵא ה' צְבָאוֹת מַלְכֵּנוּ

10-מֵרוּם לָאָרֶץ הִשְׁפִּיל קַרְנָן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

וִיהִי בִּימֵי יָוָן בְּנֵי עַוְלָה

הֶעְרִימוּ סוֹד עֵצָה וְתַחְבּוּלָ

גָּזְרוּ עַל שַׁבָּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּמִלָּה

יַחַד שְׁלָשְׁתָּם יַעַבְרוּ מִינָן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

15-דָּרְכוּ אֶת קַשְׁתָּם אוֹיְבִים עַזֵּי פָּנִים

אֱלִישָׁה תַּרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדוֹדָנִים

עַל גּוֹי קָדוֹשׁ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים

בָּאוּ טִמְאוּ מִקְדָּשׁ הַמְּכוֹנָן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן אֵל עֶלְיוֹן הוּא

20-שְׁמוֹ נָאֶה לוֹ מַתִּתְיָהוּ

אָחִיו הַכֹּהֲנִים יְסוֹבְבוּהוּ

נֶגֶד אוֹיְבֵיהֶם הוֹרִיקוּ זֵינָן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

אַהֲרֹן יָגֵל בָּנָיו יָרֹנּוּ

וְאֶל ה' קָרְאוּ וְנַעֲנוּ

25 -בכ"ה בְּכִסְלֵו שָׁכְנוּ וְחָנוּ

בְּבֵית אֱלֹהִים כְּזַיִת רַעֲנָן

 

  1. 8. שאריתנו: מה שנותר מעם ישראל. 9. לולא? האויבים היו מצליחים לכלותנו, ׳לולי ה׳ שהיה לנו׳(תה׳ קכד, ב). 10. מרום… קרנן: את קרנם הגבוהה השפיל ה׳ עד לארץ, וקרן ־ סמל לגאווה ולגדולה. 11. ויהי בימי: על דרך אס׳ א, א ׳ויהי בימי אחשורוש׳. 12. הערימו: עשו מעשה מרמה. הערימו סוד: על-פי תה׳ פג, ד. 14-13. גזרו: גזירה שלא יקיימו ישראל את המצוות הנזכרות, על-פי מגילת אנטיוכוס, ראה אוצר המדרשים, עמי קפ״ה. 14. שלשתם: שלוש המצוות הנזכרות. יעברו מינן: יתבטלו מאתנו. 15. דרכו את קשתם: הכינו כלי נשקם וכיוונוהו כלפי ישראל, על-פי תה׳ ז, יג. 16. אלישה… ודודנים: הם שמות בני יון הנזכרים בבר׳ י, ד. 17. על… כוהנים: על־פי שמי יט, ו: ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳. 18. באו: היוונים הנזכרים קודם. מקדש המכונן: בית-המקדש שנאמר בו ׳מקדש ד׳ כוננו ידיך׳ (שמ׳ טו, יז), מקדש שידי ה׳ כוננוהו, ולכן הוא מכונן. 19. בן… הוא: כנאמר ב׳על הנסים׳ שמתתיהו כהן גדול היה. 20. שמו… מתתיהו: שפירוש השם מתת, מתנה מעם ה׳, והוא ניתן לישראל להצילם. 21. אחיו הכוהנים: הם חמשת בניו, וקראם אחיו כדרך שפירש רש״י(בר׳ לא, מו): אחיו – ׳הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ומלחמה׳. 22. הוריקו זינן: צ״ל ׳הריקו׳, הוציאו כלי הנשק שלהם ממקומם ויצאו בהם למלחמה. 23. אהרן יגל: אהרן הכהן, שכל הכוהנים מזרעו, ישמח בצאצאיו הגיבורים. 25. בכ״ה… חנו: על דרך הפירוש חנוכה ־ חנו בכ"ה

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

בַּיָּמִים הָהֵם בְּזֶה הַזְּמָן

זֶרַע חַשְׁמוֹנַאי טִהֲרוּ עַצְמָן

מָצְאוּ מְעַט שֶׁמֶן חָתוּם מְסֻמָּן

30 -לֵילוֹת שְׁמוֹנָה הִסְפִּיק שַׁמְנָן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

נוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו

וְזָעַם אֶת אוֹיְבָיו וְאֶת מוֹרְדָיו

לָכֵן לְהַזְכִּיר אֶת רַב חֲסָדָיו

נֵרוֹת לְהַדְלִיק תִּקְנוּ רַבָּנָן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

35 -חוֹבָה עָלֵינוּ כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה

לְכַבֵּד בָּאוּרִים שׁוֹכֵן מְעוֹנָה

אָנוּ מַדְלִיקִין עַד יָמִים שְׁמוֹנָה

אָכֵן לְאוֹרָם לֹא מְשַׁמְּשִׁינָּן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

סֹלּוּ סֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת

40 -הָאֵל הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת

אֶלֶף אֲלָפִים וְרֻבֵּי רְבָבוֹת

תָּמִיד בְּצִלּוֹ נֶחֱסָה נִתְלוֹנַן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

יְמֵי חֲנֻכָּה בָּהֶם הוֹרָאָה

דְּלָא לְמִסְפֵּד וּלְהִתְעַנׇּאָה

45 – לְבַד הַהַלֵּל גָּמוּר וּבְהוֹדָאָה 

לִפְנֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר חָנַן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

  1. 26. בבית אלהים: בכ״ה בכסלו הגיעו למקדש גיבורים ונאים, דומים לעץ זית רענן, והציור על-פי יר׳ יא, טז. 27. בימים… הזמן: כלשון הברכה השנייה בהדלקת נרות חנוכה. 28. טיהרו עצמן: מן הטומאה, כדי להיכנס למקדש. 29. מצאו… מסומן: הוא נס פך השמן. 30. שמונה… שמנן: לשון נופל על לשון, הדגיש הפייטן את השורש ׳שמן׳ במלה שמונה. 32-31. נודעה… אויביו: לשון הפסוק ביש׳ סו, יד. 33. להזכיר: לפרסם את הנס. 36. באורים: בנרות חנוכה הדולקים. שוכן מעונה: כינוי לקב״ה, ומעונה שם נרדף לשמים. לכבד… מעונה: על-פי יש׳ כד, טו – ׳בארים כבדו ה״. 38. אכן… משמשינן: אך אין אנו משתמשים באורם כנאמר בקטע ׳הנרות הללו׳ שבהדלקת הנרות – ׳ואין לנו רשות להשתמש בהם׳. 39. סלו… בערבות: על-פי תה׳ סח, ה. לרוכב בערבות: והוא כינוי לקב״ה. 40. הא-ל… טובות: זו לשון ברכת הגומל. 41. אלף… רבבות: על-פי תפילת נשמת: ׳אין אנו מספיקים להודות… על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות׳. 42. בצלו: תחת חסותו והגנתו. נתלונן: נלון ונחיה. 43. הוראה: הלכה. 45-44. דלא… ובהודאה: על-פי ׳בכ״ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אמון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון… ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה׳(שבת כא ע״ב).

 

נִדְּבוֹת פִּי רְצֵה שׁוֹכֵן מֵעוֹנַי

בְּאוֹרְךָ הָאֵר אֲפֵלַת אִישׁוֹנַי

תָּמִיד כָּל הַיּוֹם אֵלֶיךָ ה'

50 -אֶקְרָא וְאֶל אֱלֹהַי אֶתְחַנָּן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

חָזָק וְאַמִּיץ יוֹסִיף שֵׁנִית יָדוֹ

לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ יְחִידוֹ

צֶמַח יַצְמִיחַ לְדָוִד עַבְדּוֹ

מִכָּל עָקְתִין בִּישִׁין יְשַּׁזְבִינָן

 

מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן

 בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן

 

47.נדבות פי רצה: קבל תפילתי, והוא על-פי תה׳ קיט, קח, וקרא לתפילה – נדבה שהתפילות הן כנגד הקרבנות, וקרבן נדבה מביא אדם מרצונו. שוכן מעוני: כינוי לקב״ה היושב בשמים. 48. באורך: בישועתך וגאולתך. אפלת… אישוני: חשכת לילותי (מלשון אישון לילה) והוא ציור לגלות, והאור ציור לגאולה. 50-49. אליך… אתחנן: על-פי תה׳ ל, ט, והוא מזמור שיר חנוכת הבית.51. חזק ואמיץ: כינויים לקב״ה. יוסיף… עמו: על-פי יש׳ יא, יא, ועניינו הגאולה שתהיה כגאולת מצרים (שנית). ובפיוט מבקש הפייטן שתהיה גאולה כגאולת חנוכה. 54. מכל… ישזבינן: לשון ארמית הוא, ותרגומו – מכל מצוקות רעות יצילנו.

Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration

De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration

La fin du règne de Mohammed V fut marquée par l’ambiguïté profonde de la politique marocaine à l’égard de l’émigration juive. Naturellement porté à une approche bien­veillante de la question, le souverain multiplia les gestes de bonne volonté et d’ouverture en direction de ses interlocuteurs habituels. C’est ainsi que le délégué du Congrès juif, Alexandre Easterman, se rendit au Maroc au cours de l’éte 1960. Lors de ses entretiens secrets avec le prince Moulay Hassan, futur Hassan II, il obtint des assurances sur une libéralisation de l’octroi des passeports.

Cette volonté d’apaisement fut symbolisée par le lustre entourant la traditionnelle présentation des vœux à la communauté à l’occasion de la fête de Kippour. En l’absence du prince héritier, retenu à l’Assemblée générale de l’ONU, ce fut le vice-président du Conseil par intérim, à peine revenu de son poste d’ambassadeur du Maroc au Caire, Abdelkhalek Torres, qui présenta à la communauté les vœux officiels du gouvernement. Dans sa brève allocution, il retrouva les accents des beaux jours de l’Indépendance, ce qui, dans les circonstances de l’époque, ne manquait pas de pathétisme :

Mes chers frères, vous savez tous quelle est la sollicitude avec laquelle vous traite S. M. le Roi et l'intérêt tout particulier qu ’Elle vous porte. Les Israélites font partie intégrante de cette nation, et nul n 'a l'intention de vous contester vos droits en tant que citoyens. Cette terre est celle où sont enterrés vos parents. Elle sera celle où naîtront vos enfants. Vous avez sur ce pays autant de droits que nous. En ce jour qui est pour vous celui du pardon et de la miséricorde, je tiens à vous répéter que la politique de S. M. le Roi concernant vos problèmes est toujours la même : vous êtes des nationaux à part entière. Continuez à œuvrer dans l’intérêt de ce pays qui est votre seule patrie. Ne pensez pas à une autre patrie. Votre seul pays est celui-ci, et toutes vos pensées doivent être dirigées vers lui.

De son côté, le comité de la communauté de Casablanca – présidé par Meyer Obadia, proche de l’Istiqlal -, enhardi par ces nouveaux gestes de bonne volonté, publia, à l'occasion des festivités de Kippour, un appel d’un ton nouveau, osant appeler les choses par leur nom sur des sujets officiellement tabous jusque-là :

Nous devons vous mettre au courant, tout d’abord, des démarches du Conseil des communautés auprès du gouvernement au sujet de la liberté de circulation,

de la correspondance avec des membres d’une même famille résidant hors du Maroc et de toutes les questions qui nous touchent de près. Nous avons entrepris nous-mêmes auprès de notre gouverneur, de nouvelles démarches concernant principalement la question de l’octroi des passeports, des libertés individuelles, et des difficultés rencontrées à ce sujet.

Le nouveau climat de sérénité ne résista malheureusement pas à la poursuite de l’activisme antioccidental de la diplomatie marocaine. Celui-ci atteignit son point culminant avec la constitution du groupe de Casablanca. Le 3 janvier 1961, Mohammed V ouvrit les travaux de la première conférence au sommet des États africains radicaux, regroupant les chefs d’État de la République arabe unie, de la Libye, du Ghana, de la Guinée, du Mali ainsi que Gouvernement provisoire de la République algérienne.

À l’ordre du jour de la conférence figuraient le Congo, la lutte contre la pénétra­tion israélienne en Afrique et le soutien au peuple palestinien. Sur tous ces points, la conférence adopta des résolutions d’un anti-impérialisme sans faille. Il était déjà difficile pour les observateurs de reconnaître, sous ce langage de militant révolutionnaire, la sagesse et la pondération habituelles de Mohammed V. Mais cela l’était encore doublement pour la population juive, traumatisée par ailleurs par les débordements qui marquèrent la présence de Nasser à Casablanca à l’occasion de cette conférence historique.

La visite triomphale du rais égyptien commença mal pour la communauté juive. L’atmosphère générale violemment anti-israélienne eut pour première conséquence une entorse inquiétante au protocole. Contrairement à la tradition, ni le Grand Rabbin ni aucune personnalité de la communauté juive de Casablanca ne furent conviés aux cérémonies officielles marquant l’arrivée du rais égyptien au port de Casablanca, le mardi 2 janvier 1961.

Cette absence, imputable aux seules autorités, se retourna contre la communauté juive, accusée par la presse de gauche de boycotter la visite du champion de l’arabisme. L’énormité du mensonge était telle que, trois jours plus tard, les journaux, qui avaient diffusé cette version des faits, durent publier le démenti offusqué de la communauté. Mais on sait la valeur des démentis, surtout lorsqu’ils arrivent trop tard.

Ce premier faux pas fut aggravé par l'attitude des responsables des services de sécurité égyptiens venus en éclaireurs. Effrayés de trouver à Casablanca une population juive nombreuse, fière et totalement libre de ses mouvements, ils étaient habitués, par leur propagande, à confondre Israélites et Israéliens. Ces responsables décrétèrent donc que, dans ces conditions, il leur était impossible d’assurer la sécurité du zaïm dans cette « véritable ville juive ».

Les services de sécurité marocains à leur tour, dépassés par l’ampleur de la mission délicate qui leur était confiée, firent preuve d’une extrême nervosité, voyant en tout juif un suspect. Des dizaines d’arrestations préventives furent effectuées sous les prétextes les plus extravagants. Un rabbin de nationalité suisse, qui se rendait paisiblement à sa yéchiva avec ses 25 jeunes élèves, fut arrêté avec eux sous l’accusation d’« organisation d’une manifestation hostile ».

Jeté en prison, le rabbin Vanikoff fut torturé, eut la barbe rasée et des dents arrachées, alors que ses élèves étaient également soumis à de mauvais traitements, certains même

étant contraints de profaner le shabbat en allumant, sur ordre, du feu. Le rabbin refusa de les abandonner quand la police voulut le libérer deux jours plus tard, à la suite de l’intervention énergique du consulat suisse, et resta avec eux en prison jusqu’à leur élargissement.

Des enfants portant des calottes bleu-blanc aux couleurs d’Israël, ou de couleur noire (interprétée comme un signe de deuil), furent malmenés ou arrêtés par des policiers qui leur crièrent : « Sales Juifs ! On va faire de vous du savon, attendez que Nasser soit parti ! »

Un bedeau appelant, comme à son habitude, les fidèles à la prière, fut accusé de lancer des slogans souhaitant la mort de Nasser. L’agitation antijuive gagna les couches populaires. Dans un cinéma de Casablanca, un film sur les atrocités nazies fut accueilli par des applaudissements et par le regret bruyamment exprimé qu’Hitler n’ait pas terminé sa besogne. Des contrôles furent effectués périodiquement – de manière peu discrète – autour des synagogues pour vérifier si on ne faisait pas de prières pour Sion pendant la tenue de la conférence de Casablanca.

Dans la presse, la surenchère antisioniste entre la gauche et la droite, pour une fois unanimes, fit craindre à la population juive, qui se terra chez elle, des débordements et des incidents de rue. Il n’en fut rien heureusement, même si l’alerte fut chaude. À aucun moment, les incidents regrettables de Casablanca ne s’étendirent au reste du pays, ce qui prouvait bien leur caractère de bavures locales.

Si, sur l’heure, les événements furent vécus de manière si traumatisante, ce ne fut pas tant en raison de leur gravité objective – somme toute, limitée dans le temps et dans l’espace – que du fait de leur caractère inhabituel, en contradiction avec la bienveillance traditionnelle des pouvoirs publics. Jamais depuis l’indépendance, les Juifs n’avaient vécu un épisode aussi alarmant. Était-ce un tournant ou une bavure sans lendemain ?

Si le président de la communauté de Casablanca, Meyer Obadia, ne réussit pas à se faire recevoir par le gouverneur de la ville, le Dr Benzaquen, jouant de son prestige d’ancien ministre, obtint du prince héritier et vice-président du Conseil, qu’il donnât les ordres nécessaires pour faire cesser brimades et humiliations. Le calme revint rapidement. Rien n’était changé dans la politique de bienveillance du Trône envers ses sujets juifs. On pouvait croire que le calme allait revenir définitivement, quand survint la tragédie du Pisces.

Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration-page 71

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

ההתייחסות המודגשת לדבריו של הסולטן ולרוחם, היוותה נימוק יעיל. למרות סערת-הרגשות הפרו-ערבית שציינה את מלחמת סיני, לא היו לעימות במזרח הקרוב השלכות שליליות מדי על היחסים בין שתי הקהילות. אולם התפנית הפאן־ערבית של מרוקו החייתה את הדאגות הנושנות. אף כי היהודים המרוקנים היו נאמנים למולדתם החדשה, הם היו קשורים מאוד לישראל ולהמשך הקשרים המועדפים עם צרפת. לא ניתן היה להתעלם מהמציאות: אי-ההבנה היהודית-מוסלמית החלה לבצבץ מבעד למפולת הדיבורים רצופי הרצון הטוב.

מוחמד החמישי, שזנח ב-15 באוגוסט 1957 את התואר ״סולטן האימפריה השריפית״ לטובת זה של ״מלך מרוקו״, שקד לפרק את האיום מהמשבר, בכך שקיבל את פניהם של חברי ועד הקהילה היהודית של קזבלאנקה ופרש בפניהם את תיאור המקום שהוא מייעד ליהודים במרוקו החדשה:

”לעונג הוא לי לקבל אתכם בארמוני, אשר כידוע לכם, פתוח בפני כל נתיניי, המוסלמים והיהודים. ברצוני להביע בפניכם את שביעות-רצוני לגבי היוזמה והעשייה שברצונכם לקחת על עצמכם. אולם כפי שכבר אמר נשיאכם, המקבילות הזאת בין ארגוני הצדקה המוסלמיים לאלו היהודיים אינה אלא זמנית, עד שיתאחדו. זאת מכיוון שכשם שאנו שותפים לאזרחות, עלינו גם להיות שותפים בדאגות. עלינו תמיד לפעול במישור הלאומי ולא במישור העדתי. כל המרוקנים, מוסלמים כיהודים, הם אזרחי אותה מולדת. יש להם אותן הזכויות, אותן החובות ואותן מחוייבויות. עליהם לפעול יחד במישור הלאומי. עלינו לאחד

את המאמצים ואת האמצעים שלנו, כדי לבוא לעזרת הנזקקים, ולא משנה בני איזו דת הם, משום שבעניינים חברתיים, לעוני אין דת.

נשיאכם הזכיר את התנהגותי ב־1941. לדעתי, אין צורך לחזור לאותם אירועים, משום שמה שעשיתי היה מתוקף חובתי, והייתה זו החובה של כל שלים ריבוני המודע למחוייבויותיו כלפי נתיניו. ברצוני להזכירכם, שמעבר לדת, צריך לשים קץ לכל המחסומים המלאכותיים, אם חברתיים או פסיכולוגיים,

שהפרידו בין המוסלמים ליהודים; אם נוצרו בעבר הפרדות מסויימות עקב הנסיבות הפוליטיות, הרי שהנסיבות הללו כבר אינן קיימות, והדברים המשותפים הם שאמורים לאחד בינינו. הרגש הלאומי חייב לגבור על רוח הבדלנות.

ברצוני גם לבקש מכם שתקחו על עצמכם פעולת שכנוע בחוגי היהודים המרוקנים, כדי לשכנע אותם שלא לעזוב את מרוקו, מאחר שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל ילדיה, ללא הבדל אם הם מוסלמים או יהודים. היא זקוקה לכל הרופאים, לכל המהנדסים, לכל עורכי-הדין. חייבים לשכנע את כל היהודים המרוקנים, שמחובתם לא לעזוב את מרוקו, אלא להישאר.

מרוקו זקוקה לכל בניה. עלינו לאחד את כל מאמצינו. עלינו לראות את עצמנו כמגוייסים בשירות המולדת, ולראות את אלה העוזבים את המולדת – כעריקים.

החובה הלאומית צריכה להורות לנו את הדרך, ועלינו להציב את החובה הלאומית, את האינטרס הלאומי, מעל לדאגותינו הפרטיות. אלו הן עצות אבהיות, ואני רוצה להשתמש בהזדמנות של חגכם, יום כיפור, להצטרף לשמחתכם. ידוע לי, שהמוסלמים, בני ארצכם ואחיכם, אף הם מתפללים איתכם.

חגיכם הם חגינו וחגינו הם חגיכם. כולנו צריכים לעבוד למען האינטרס הכללי, וכדי שמולדתנו תהיה גדולה, מאושרת ומשגשגת.״

ההצהרה הארוכה הזאת סיכמה את התפתחות חשיבתו של מוחמד החמישי באשר למקומם של היהודים במרוקו החדשה, העצמאית. הנסיגה היחידה, והיא הייתה רבת משמעות היות שתוצאותיה היו קשות, נגעה לתחום של חירות ההגירה.

אם ב-1949 הסולטן אמר שהוא מצטער על העזיבות הצפויות, אולם אינו רוצה לאסור עליהן, מוחמר החמישי קבע כעת שברצונו, מתוך ראיית האינטרסים של המדינה, להחזיק ביהודים, והרחיק לכת עד כדי כך, שראה במועמדים לעזיבה ״עריקים״. אמירה, שצריך בכל אופן להבין אותה בפרופורציה הנכונה. בשלב ראשון, בעיית ההגירה לישראל זכתה לפיתרון הומאני יותר מאשר פוליטי, למרות הלחצים שהופעלו על ידי ביטאוני התקשורת של ״איסתיקלאל״. בלתי-אפשרי היה לעצור תנועה כזאת. בעת העצמאות, קרוב ל-60,000 מועמדים לעזיבה היו רשומים במשרדי ״קדימה״, ו-20,000 מתוכם היו אפילו מצויידים בדרכונים שהנפיקו רשויות הפרוטקטוראט-לשעבר. הממשלה סירבה לבטל את תקפותם של הדרכונים, למרבה כעסו של היומון ״אל ראי אל עם״, שתבע, בשם הסולידאריות הערבית, הפסקה כוללת וגמורה של ההגירה המאורגנת:

"לא נוכל לסבול, שהציונים האימפריאליסטיים יגייסו את הקולוניזאסורים העתידיים של אדמה ערבית השייכת לפלסטינים, מקרב היהודים המרוקנים, אזרחי הממלכה. לא נוכל להיות שותפים־לפשע בעוול הזה. לכן שר הפנים חייב לנקוט את הצעדים המיידיים המתבקשים: שלא להעניק יותר דרכונים קולקטיביים ליהודים, ושלא לאשר עזיבה של אלו שרוצים להגיע לישראל.״

מחנה המעבר בדרך למאזאגאן, שם ״קדימה״ ארגנה את המועמדים לעלייה בקבוצות לפני צאתם לדרך, המשיך לתפקד ללא תקלות אחרי ההכרזה הרשמית של העצמאות, ב-2 במארס 1956. אולם, בסוף מאי, הרשויות הכריזו על כוונתן לשים קץ להגירה המאורגנת, ולסגור סופית את המחנה בדרך למאזאגאן אותה ״מדינה בתוך מדינה״.

שוטרים הוצבו מייד בכניסה, כדי לעצור את שטף הבאים, שגבר ככל שהתפשטו השמועות על האיסור הקרוב על הגירה. באותה עת, המגורים המאולתרים שנועדו לאכסן 1,500 איש, קלטו 9,000 מועמדים לעלייה, בתנאי היגיינה איומים. הרשויות ניסו, לשווא, לפזר אותם; ניסו לשכנע אותם לחזור לבתיהם – תחילה באמצעות דיבורים, לאחר מכן באיומים.

כעת ניצבה דילמה בפני הרשויות המרוקניות: מה לעשות באלפי המועמדים לעזיבה הללו? הבעיה הייתה מורכבת, והיו לה כמה וכמה היבטים בינלאומיים. האם מרוקו, שאך זה זכתה בעצמאות, יכולה להרשות לעצמה להפר את עקרון חופש התנועה, המופיע בהצהרת זכויות האדם שאך זה חתמה עליה, ולהפר את התחייבויותיה?

משא ומתן חשאי נערך עם ג׳ו גולן, נציגו של ״הקנגרס היהודי העולמי״, ובאמצע יוני 1956 הגיעו להסכמה סבירה, שעל פיה המחנה יפונה תוך שלושה חודשים.

כל אלו המצויידים בדרכונים שבתוקף, היו אמורים לצאת את הארץ באופן דיסקרטי בלילה, מחוץ לשעות העבודה הרגילות בנמל ובנמל-התעופה של קזבלאנקה. הסולטן, שהשתתף באופן אישי במו״מ, קיבל את ג׳ו גולן לראיון והודה בפניו, שהוא מאשר את העזיבות בלב כבד, משום שלדעתו מקומם של היהודים הוא במרוקו. הוא הטיל אחריות חלקית לכך על גלותו במדגסקאר, אשר לא אפשרה לו להיות קרוב יותר לנתיניו היהודים, כדי להכין אותם לקבל את העצמאות של ארצם.

היישום המעשי של אותו הסכם סודי נתקל בקשיים בלתי-צפויים, בעיקר בהתנגדות מצדם של שרים אחדים מטעם ״איסתיקלאל״, ועקב חידוש המתיחות במזרח התיכון עם הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר בסוף יולי 1956. לנוכח המבוי הסתום שנוצר, סידי בקאי העלה את העניין בפני ישיבת הממשלה, ב-20 בספטמבר 1956. הסולטן, מודאג מאוד לנוכח הבעיה הזאת, שחשש שתפגע שלא בצדק ביוקרתה של ארצו, דרש שבוע קודם לכן ממנהיגי קהילת קזבלאנקה, לשכנע את בני עדתם שלא לעזוב את מרוקו. אולם לשכנע אין פירושו לאלץ.

כמו כן, לאחר ששאל את השרים, האם יש להם התנגדות להסכם, ואחרי שאיש מהם לא הביע כל התנגדות, מוחמר החמישי סיכם, לנוכח שתיקתם, את הדיון בנוסח מפייס: ״היהודים גם הם בניי ואני אוהב אותם. אינני יודע מדוע הם רוצים לעזוב, אבל אם זה רצונם, שאלוהים יסלח להם!״

בכל אופן, מפקד שירות הביטחון הלאומי, שהיה ידוע דווקא כאדם נמרץ ומחמיר, סלח להם ככל הנראה, מאחר שלמרות הפיקוח המישטרתי – או בגלל חולשותיהם של השוטרים – קרוב ל-4,000 מועמדים לעזיבה נוספים הסתננו לתוך המחנה, ככל שהלך והתרוקן. הרשויות עצמו את עיניהם לגבי ההגעות הבלתי-צפויות הללו, מתוך גישה הומניטארית.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 68

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

(27 א)… מ״ך בכת״י שביום ו׳ בשבת של ש׳ ורב טו״ב לבי״ת [היא שנת תנ״ט/1699]ישר­אל באתה לנו בשורה טובה מעיר מקנאם שנעשה נם גדול עם מסיר״א שה­צילו הי״ת מן לבייא אחת. ומעשה שהיה כך היה וכך ספרו לנו. באיין ארבעא דנצארא חאפו עלא בית למאל דלמלך מסיר״א באס יסרקוהא וקאמו עליהום וקבדוהום. ולאגדא חב למלך יתפרז עליהום יעטיהום לשבועה יאכלוהום וטלאע מעאהום למלך פוק צור די צ׳אר אסבועא באס יתפרז, והבטו אנצארא בארבעא לאענד אסבועא ולא כלוהמסי. קאל לקאייד ולשורפא ולעביד די כאנו מעאה פוק צור ירגמוהום. קאם וואחד נצראני הדר מעא וואחד לביא בלעגמייא קאלהא תנקז לפוק צור ותטייח למלך ותאכלו לאיין כאנו מרביין מעאהום יעטיווהום כל נהאר מא יאכלו ומא יסרבו, ונקזת לביא עלא למלך וקבדתו מן לכתפ דייאלו פלייד ליסרי ולייד לימני כאן מחכום פצור לאיין כאן אצור עאלי. ומנאיין רמאת יידהא פלמלך קבדתו מן לחמאלא די כאנת עליה ולא קבדת אלחאם גא וואחד מן לעביד דלמלך (27 ב) ודרבהא ברצאצא באיין עיניהא, טאחת אלביא לצ׳אר אסבועא ול­מלך טאח עלא ברא ופכו הי״ת, ועמלו דאך אנהאר כבוד למסלמין ויהוד. ופכול בלאד כאנו יעמלו אנזאהא ומשתה ויום טוב. וברחו לחכמים וראשי הקהל באיין מא יחל חד לחאנות דייאלו ודי ענדו חאזא מליחא ילבסהא וי­זיין ביהא. וזיינו סאטח דלמלאח וטיקאן בלכוואמי וחגוב ואנטאייר דל־ חריר, ועמלו ליהוד ד׳ דלעלום וזאוו למסלמין ובקאוו ילעבו ויסרבו אםראב ומאחייא. ומסאוו לצ׳אר אלמלך ולצ׳ייאר אשרפא ולקייאד ולג׳וואמע ולמדרמאת בסבאבטהום ולא מן הדר מעאהום מן לגוים. וחווסו ליהוד חוואנה לגוים פפאס אלבאלי ולא מן כלמהום. ועלא קד האדסי הווא נס גדול עליהא כתבתו הינא. נאם עבד רחמן ונאמן ומקוה רחמי יוצרו, להושיבו שליו שקט ושאנן, ובצל שדי יתלונן, שמואל אבן דנאן הי״ו.

והרי התרגום

ארבעה נוצרים הסתתרו בבית האוצר של המלך מסיר״א כדי לגנוב! עמדו ותפסום. רצה המלך להסתכל עליהם בשישליכום לפני האריות. ועלה המלך עמהם מעל לחומה של סוגר האריות כדי להסתכל. הושלכו ארבעת הנוצרים לפני האריות ולא טרפום. אמרו השר והשריפים והעבדים שהיו אתו מעל לחומה , יש לרגום אותם! עמד אחד מהנוצרים וצעק אל אחת הלביאות בלשון זרה ואמר לה; שתזנוק על החומה… תכה את המלך ותט־

רוף אותו. לפי שהיו(האריות) גדלים עמהם והיו(הנוצרים) נותנים להם כל יום לאכול ולשתות. זנקה הלביאה על המלך ותפסה אותו בכתף וביד שמאל — והיד הימנית היתה דחוקה אל החומה, כי היתה חומה גבוהה. וכשהרימה הלביאה את ידה על המלך תפסה את החגור של החרב שהיה עליו ולא תפסה בבשר. בא אחד מעבדי המלך (27 ב) וירה כדור בין עיניה.

נפלה הלביאה אל סוגר האריות והמלך יצא החוצה והצילו הי״ת. ועשו להם המוסלמים והיהודים יום גדול ובכל הארץ ערכו שעשועים ומשתה ויום טוב. והכריזו החכמים וראשי הקהל שלא יפתח שום אדם את חנותו ומי שיש לו בגדים יפים ילבשם ויתקשט בהם. האנשים קישטו את גגות האלמלאה והחלונות באהלים, וילונות ואריגי פסים של משי. וכן עשו היהו­דים ארבעה דגלים והמוסלמים המשיכו לשחק ולשתות משקאות ומאחיא וביקרו(היהודים) בחצר המלך ובחצרות השריפים והלכו במסגדים ובמדרסות בנעליהם ולא נזפו עליהם הגויים. היהודים שדדו את חנויות הגויים בפאס העתיקה, אך איש לא אמר להם דבר. ומאחר שעניין זה היה נם גדול כתבתי עליו כאן.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

עמוד 263

פיוט לפרשת וישב — סי׳ ישראל-אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מס 223 כרך א'

 (223) — פיוט לפרשת וישב — סי׳ ישראל

ע״מ ה-ה-ה-ה הגאים בבתים החורזים

יַעְלָם שָׁבַנִי / נֶעֱלַם זְמַנִּי / מָתַי שָׁב אֲנִי / אֶל מוֹשַׁב עִירָם

שׁוּר, צוּר יִשְׂרָאֵל / בִּנְךָ עֶבֶד אֶל / אַלּוּף מַגְדִּיאֵל / וְאַלּוּף עִירָם

רְאֵה לְחוּצִים / בְּיָד לוֹחֲצִים / יִהְיוּ נִקְבָּצִים / מַהֵר אֶל עִירָם

אֶל צִיּוֹן הוֹשַׁע / וּלְשָׁבֵי פֶּשַׁע / צַדִּיק וְנוֹשַׁע / רוֹכֵב עַל עִירָם

 

אָנָּא, אֵ-לִי, / נָא לִי / הַאֲזֵן (דּוֹד)

גִּילָה גִּילָה תַּגְדִּיל לִי / וּתְנֵנִי אֶצְלְךָ חוֹנָה

אֵ-ל חַי, תֵּן לִי חֹסֶן / חָנֵּנִי, חוֹנֵן דַּל

אַדִּיר, תֵּן לָאוֹנֵן / עֲטָרָה וּגְדֻלָּה

שׁוּב, חוֹנֵן / אֵ-ל מִבֶּטֶן גּוֹחִי, אֵ-ל אָמֵן

בֶּן־דָּוִד שְׁלַח / א-ל טוֹב וְסַלָּח / לְעַם נֶאְלָח / יִקְבֹּץ פְּזוּרָם:

 

כנפי שחר

(223) הנושא: צפיה לישועה.

יעלם שבני — בן עשו (בראי לו, ה) לקחני בשבי. נעלם זמני — לא נתפרש קץ גלותי. אל מושב עירם — במקום עירין, לצוה״ח. ופי׳ מלאכים. לי בגזרת עירין פתגמא (דגי׳ ד, יד), והוא ביהמ״ק ע״ש והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו(בראי כת, יב). מגדיאל— עירם — מאלופי עשו (שם לו, מג;. צדיק ונושע — משיח. רוכב על עירם — במקום עייר, לצוה״ח, במ״ש (זבר׳ ט. ט) עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. חוסן — אומץ ועוז. לאונן — מתאבל. מבטן גוחי — מוציאי מבטן אמי. נאלח — מתנוון בגולה.

קצידה —סי' אני דוד קים חזק-הקצידה השניה לפרשת וישב-אעירה שחר-קצידה מס 228 כרך א'

(228) — קצידה —סי' אני דוד קים חזק

מתוך פרי וישב-מקץ

במחרוזות בשקל

״לומני יא מן־לא דאק להווא ולא תזיאחו גיר פאגדני באס ננוואח״

 

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ-ל מִבְטָחוֹ / פִּתְאוֹם שִׁמְשׁוֹ לִזְרֹחַ

כּוֹכָב יִשְׁעוֹ יְנוֹצֵץ חֶלְדּוֹ יִזְרָחוֹ / כְּחָרוּת עַל הַלּוּחַ

יִתְנַעֵר מֵעֲפָרוֹ, רֵישׁוֹ יִזְנָחוֹ / עֶזְרוֹ בָּא מִכָּל־רוּחַ

 

228) הנושא: מתוך פר' וישב-מקץ (בראי לט. כ — מא, יד).

כנפי שחר

שמשו לזרוח – כנוי לריוח והצלה. ינוצץ — יזהיר. חלדו יזרחו — יזרח לו חלדו, זמן קיומו. בחרות על הלוח — כלומר היעוד הנז' אמת ויציב כדבר חרות שאין מי שיכחישו, יתנער מעפרו — יתרומם משפלותו. רישו יזנחו — יזנח אותו רישו, תעזבהו דלותו.

 

כְּעוֹף סָגוּר בַּכְּלוּב חָפְּשׂוֹּ יִרְוָחוֹ / יִרְחַב לִבּוֹ לִפְסֹחַ

כֹּל־אֵיד וְצוֹק וָעֹנִי מֶנְהוּ נִשְׁכָּחוּ / אוֹצַר טוּבוֹ לִפְתֹּחַ

יָשִׁישׁ יָגִיל וְיִשְׂמַח יַרְבֶּה בִּשְׁבָחוֹ / עֻזּוֹ נֶאְדָּר בַּכֹּחַ

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

נוֹאָשִׁים מִתִּקְוָה צוּר נְאָצָם

רֹב צָרוֹתָם, יִרְבּוּ אַךְ לִלְחֹם / כָּל־יוֹם, יֶהְגּוּם יְפְצְּחוּם —

נֶגֶד הַכֹּל יִשְׁטְחוּם / מוּל רַחוּם / אִם יְשִׂיחוּם

יִרְאוּ יִשְׂמְחוּ / סוֹף הַצָּרָה לִשְׁכֹּחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

 

יוֹסֵף רַבּוּ צָרוֹתָיו וְרָצָם

בְּבֵית אָבִיו יָקָר וְאַלּוּף / עַתָּה כְּכֶבֶשׂ אַלוּף

גֶּשֶׁם גִּזְרָתוֹ יִדְלוֹף / בֶּן־חֲלוֹף / עָלָיו יִשְׁלוֹף —

חַרְבּוֹ וְשִׁלחוֹ / חֶרֶב עִתּוֹ לִרְצוֹחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

 

דַּלְתֵי מִשְׁמָרוֹ יִשְׁעוֹ פָּרַח שָׁם

עִם שְׁנֵי הַסָּרִיסִים שָׂמוֹ / בְּלַיְלָה אֶחָד חָלְמוּ

בֹּקֶר פָּנִים רָעֲמוּ / זָעֲמוּ / לֹא חָכְמוּ —

מַשְׂכִּיל אָרָחוּ / נָחָה עָלָיו הָרוּחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

 

כנפי שחר

חפשו ירווחו — אשר ירווח לו חפשו, שחרורו. ירחב לבו לפסוח — יתרגש משמחה לצאת. כל איד… — כל היסורין יישכחו ובמקומם יפתח לו ה׳ את אוצרו הטוב. ירבה בשבחו… — ועוזו של ה' בעל הכוח האדיר. אף אם ידכה — ויגיע לשפל המדרגה — ישוח — סוף שיהיה כאחד השיחים והעצים הרעננים (עיי מעשה חרש). דמיו ירתחו… — מהתמרמרות, וחייו כיקוד אש. נואשים מתקוה… — חלקם הרע הוא: נמאסים לפני המקום, צרותיהם רבות וימיהם ריב ומדון. יהגום… — מספרים הם ומתנים צרותיהם לבני־אדם אשר לא יועילו ולא יצילו, במקום שהיו שופכים שיחם וצערם לפני ה; ויראו שסוף הצרה לחלוף, והנה יוסף לדוגמה. ורצם — קבלם ברצון. יקר ואלוף — נכבד. ככבש אלוף — כבש בית מאולף. גשם גזרתו… — אשר גופו דולף ונוטף שומן, ובשביל כך מגיעה עתו לשחיטה, רמז ליוסף שטובתו היתה בעוכריו. בן־חלוף — כנוי לאדם ע״ש שחולף ועובר מן העולם. ושלחו — כלי זינו, נשקו. דלתי משמרו… — מתון כלאו צמחה ישועתו. משכיל ארחו — לא ידעו שיש עמם בחברתם איש משכיל.

 

וְיִשְׁאַל לִשְׁלוֹמָם וּבִקְּשָׁם

מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם לֹא אוֹרוּ ? / עָנוּ, חֲלוֹם תָּאֳרוֹ

שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שַׁחְרוֹ / דַּבְּרוּ / לִי סַפְּרוּ

וְאַל תְּאַנְחוּ / עָנָם, בָּאֵ-ל לִבְטֹחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

 

דִּבְּרוּ חֲלוֹמָם כִּרְצוֹן נַפְשָׁם

סִפֵּר שַׂר הַמַּשְּׁקִים כִּרְצוֹנוֹ / עָנָה לוֹ, זֶה פִּתְרוֹנוֹ

אוֹתוֹ יָשִׁיב עַל כַּנּוֹ / הֱבִינוֹ / גָּלָה אַזְּנוּ

הִרְבָּה מִשְׁטָחוֹ / הַמְצֵא נָא לִי מִשְׁלוֹחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

 

קֹצֶר רוּחַ קִנְאָה שָׂמוּ רִבְצָם —

תּוֹךְ לֵב שַׂר הָאוֹפִים. לְמַלֹּאת / רְצוֹנוֹ עֵינָיו כָּלוֹת

אַךְ פָּתַר לוֹ בְּאָלוֹת / זֶה לַעְלוֹת / וְזֶה לִתְלוֹת

גֵּווֹ יִרְצָחוּ / מִנִּי חֶלְדּוֹ נָדוּח:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

 

יָמִים שְׁנָתַיִם יָסָף, אָשַׁם

בָּטַח בְּשַׂר אַדַּרְתּוֹ גָּלוּם / שְׁכָחוֹ הָלַךְ הֲלוֹם

עַד פַּרְעֹה חָלַם חֲלוֹם / אֵ-ל עֵילוֹם / קָרָא בִשְׁלוֹם —

אָסִיר מִנִּדְחוֹ / דַּעַת פַּרְעֹה תִּזוֹחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

 

כנפי שחר

ענו… — ראינו מין חלום שאין לו פתרון. דברו… — ענם, דברו וכר. הבינו… — יוסף ספר קורותיו לשר המשקים ובקש ממנו למצוא לו מפלט. משטחו — ל׳ שטחתי אליך כפי (תהי פח, י). קיצר רוח… — חוסר סבלנות וקנאת איש מרעהו מצאו מקומם בלב שר האופים. כלות — מצפות. מני חלדו נדוח — נטרד מן העולם. ימים שנתים יסף… — נתווספו לו שתי שנים מאסר, כי אשם בכך, ששם בטחונו בבשר־ודם על כי עתיד להיות עטוף אדרת שרים. א-ל עילום — א-להי עולם. מנדחו — מגלותו וצרתו. דעת פרעה תיזוח — זזה ונפעמה. חכמה השם — שיבח מהם.

 

מִשָּׁמַיִם, הָאֵ-ל, חָכְמַה הִשָּׁם

כֹּל־חַרְטֻמֵּי פַּרְעֹה נִכְלְמוּ / שַׂר הַמַּשְׁקִים קִדְּמוּ

וְיַזְכִּיר חֵטְא אֲשָׁמוֹ / בִּנְאוּמוֹ / גִּלָּה טַעְמוֹ

 מוּמוֹ וְסִרְחוֹ / בִּרְצוֹן פַּרְעֹה לָנוּחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

 

חַי זַךְ קַיָּם לִירֵאָיו מוֹרִישָׁם

סוֹבְלֵי עֵת זַעַם עַד יַעֲבוֹר / יוֹסֵף צֵרְפוֹ כַבּוֹר

וַיְרִיצוּהוּ מִן הַבּוֹר / וּבְדִבּוּר / כְּהַר תָּבוֹר —

הוּרַם מִשִּׁלְּחוֹ / קֶרֶן יִשְׁעוֹ לִצְמֹחַ:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר הַשָּׂם בָּאֵ־ל מִבְטָחוֹ / אַף אִם יִדְכֶּה, יָשׂוּחַ

אַךְ הַבִּלְתִּי מַאֲמִין דָּמָיו יִרְתָּחוּ / חַיֵּי הֶבְלוֹ כִּקְדוֹחַ:

 

כנפי שחר

בנאומו… — בתוך דבריו הזכיר את יוסף בלשון בזיון ״נער עברי עבד״. וסרחו — סרחונו, פגמו. ברצון פרעה לנוח — הזכיר את יוסף רק לגרום נחת לפרעה. ליראיו מורישם – מנחיל כבוד לסובלי זעמו כמו יוסף. צרפו כבור — כבבור. חומר ניקוי. ובדבור… במאמרו יתב הורם משפלותו. משלחו הורם מהפשטו, ל׳ איש ישלחו המים נחםמ׳ ד, יז: שהפשיטוהו את כתנתו. ומן הסתם גם בבית הסוהר הופשט ולבש בגדי אסיר

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

כוותיה דרב אד״א נקטינןאליעזר דא אבילה

שמו הטוב התפרסם במהרה, והחלו להתקבץ סביבו המוני תלמידים חריפים מכל קצוות הארץ. תלמידיו הקיפוהו מכל צד, והאזינו בדריכות לכל מוצא פיו. כהולכי מדברות הכמהים למים, שתו בצמא כל קושיא או תמיהה, והתרפקו בערגה על כל יישוב מבריק. ור׳ אליעזר מצירו, השיב להם גמול על אהבתם. את מיטב כוחותיו השקיע בהם, כיוונם בדרכי הלימוד, חידדם והעמידם בקרן אורה.

מלבד תפקיד זה, שימש גם כרב ואב״ד בעיר מגוריו סאלי, משרה אותה נשא ברמה. כבר בשנות העשרים לחייו מוצאים אנו אותו מכהן בדיינות עירו לצד הגאון ר׳ שמואל קארו זצ״ל , ומשם עלה ונתעלה עד שנתמנה לאב״ד עירו. שאלות רבות הופנו אליו מכל קצוי מרוקו, והוא בחכמתו הרבה השיב לשואליו דבר ה׳ זו הלכה. פסקיו נהפכו לנחלת כלל ישראל, והינם מופיעים אין ספור פעמים בכל ספרות רבני מרוקו מדורו והלאה.

על מעמדו המיוחד בין רבני מרוקו, נוכל ללמוד מן הדוגמא הבאה:

בשנת תרמ״ה, הלשינו שני יהודים על אחד מחבריהם בפני המלכות, ונשאלה שאלה לפני הגאון המפורסם, המלאך ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל בעל שו״ת קרני רא"ם : האם יש לדון אותם כדין מוסר למלכות.

הספק התעורר, משום שהעדות התקבלה שלא בפניהם, ועל פי דין תורה, אין מקבלים עדות לחובתו של אדם שלא בפניו (ראה שו״ע חו״מ סימן כ״ח סעיף ט״ו). היות ולדעתו של הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח זצ״ל (בעל שו״ת תקפו של יוסף), בענייני ממון ניתן לקבל עדות לחובתו שלא בפניו גם כשלא הוחזק כמקולקל בהם, לכך היו שסברו שגם בענין זה ניתן לקבל עדות שלא בפניהם של המוסרים.

על כך השיב רבי רפאל כך: ״מצאתי להרב המופלא, מורי זקיני המלאך רפאל ביבאס, שכתב על דברי הרב הנזכר (בעל שו״ת תקפו של יוסף), וזה לשונו: עיין בשו״ת להרב אד״א זלה״ה דף מ״ו ע״ב שהעלה, דבלא הוחזק צריך בפניו דוקא. וכתוב שם שגם הרב מוהריב״ם [הכוונה להגאון ר' יעקב בן נלכב נרבני טיטואן] סבירא ליה כוותיה, גם רבני מראקס ז״ל הכי סבירא להו, זולת חכמי מקנאס, ובודאי כוותיה דרב אד״א נקטינן, דרב חיליה ורב גובריה בחכמת העיון, ובפרט דרבים קיימי כוותיה, א״כ ודאי דכוותיה נקטינן״, עד כאן לשונו.

הרגיל בספרי שאלות ותשובות, יבחין מיד במשקל העצום שייחס ר׳ רפאל לדעתו של ר׳ אליעזר, ואיך עיקר הכרעתו מבוססת על דעתו, וכל השאר רק כמסייעים לה. וכך צפים מול עינינו, דברי ר׳ יוחנן בן זכאי, בשעה ששיבח את תלמידו הגדול, התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס: ״אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה – מכריע את כולם" (אבות ב,יב).

דמיונו כאריה

ר׳ אליעזר הצטיין בתקיפות מרובה בענייני הלכה, כפי שניכר מתוך תשובותיו המרובות, ומשאו ומתנו עם חכמי דורו. מעשה מעניין ביותר אודות תקיפותו זו, מביא בספר מלכי רבנן בשם אביו, את ששמע בשם הראשונים:

באחד הימים, ישב ר׳ אליעזר וכתב פסק הלכה, בו השיג על מסקנת ההלכה שהסיק הגאון הנודע ר׳ יהודה בן עטר זצ״ל מפאס.

תוך כדי הכתיבה, נשא ר׳ אליעזר את עיניו, ולחרדתו ראה מול עיניו אריה אימתני רובץ מולו.

ר' אליעזר נבהל מאד, והחל לנוס מבית המדרש תוך כדי זעקות שאריה רודף אחריו להורגו.

אנשים ששהו בסביבה, שמעו את זעקותיו, והחלו לחפש אחר האריה. חיפשו וחיפשו, אך לא מצאו. משנואשו, פנו לעבר ר׳ אליעזר בתמהון גדול, היתכן כדבר הזה ? וכי בעל דמיון נהייתי ומה גם בעת שהיית שקוד על תלמודך!

ר' אליעזר שהיה נתון עדיין תחת רושם הפחד הנורא, החל חוכך בדעתו, והשיב: בעת שכתבתי תשובתי, היה נראה לי להשיג על דברי ר׳ יהודה בן עטר, ואז, תוך כדי שכתבתי דעתי, נראה לי אותו מראה מבעית.

מששמעו זאת חכמי דורו, נענו ואמר: היא הנותנת! משום שדעתך חשובה ומתקבלת בשמים, לכך כשהשבת על דברי הארי הגדול – ר׳ יהודה בן עטר (יהודה :משל לאריה), ניצב אריה מבעית למולך.

אולם, אם סבורים אנו, שמשום אותו מחזה חזר בו ר׳ אליעזר מדעתו – טעינו טעות גדולה! ר׳ אליעזר שב וכתב את דעתו ללא חת!

זה האיש מרעיש הארץ

תהלתו לא הצטמצמה לתחומיה של מרוקו בלבד, אלא הלכה והתפשטה גם לארצות אחרות, ואף באותם ימים בהם לא היה כמעט קשר בין מדינה למדינה, נודע שמו ברחבי העולם היהודי, ועד לארץ ישראל הרחוקה הגיע.

תלמידו הגאון ר׳ חיים טולידאנו מספר, שכאשר היו מגיעים למרוקו שדרים מארץ ישראל, היו רוצים לתהות על קנקנו, ולבחון את שמעו הטוב שהגיע עד ארצם. אותם שדרי״ם היו בדרך כלל תלמידי חכמים מופלגים, ובבואם לפניו היו עורכים מערכה, ומגישים לפניו תעצומותיהם, סתירה בדברי הרמב״ם, או איזה תוספות מוקשה. לפליאתם, ר׳ אליעזר היה משיב להם תשובות קולעות תוך כ­דיבור, בהשקפה ראשונה. השדרי״ם היו רואים ושומעים, ומאשרים כי שמועתב נכונה, ומוסיפים לאמור: בכל ארץ ישראל לא קיים חכם כזה.

גדולי דורו התייחסו אליו בהערצה נדירה, בתארים מופלגים ביותר עטרוהו, ונכנעו לפניו. הכל חשו כי ניצב לפניהם ענק מדורות קודמים, שאינו מתאים לדורם כלל וכלל. הבה נציץ קמעא להסכמות גאוני הדור לספרו מגן גבורים. רבני ליוורנו כותבים בין השאר כך:

״זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות, וכו׳, ואילו פינו מלא שבחים שלמים וכן רבים, לא יגיעו לכתוב אחד מני אלף מגודל עיונו הברור והזך, צח ומצוחצח, דמי פומיה דמר כמעיין המתגבר, נחל נובע הסופגנין והדובשנין, וכו׳.

החיד״א כותב: ״רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה, רברבנותיה דמר ושררותיה, זיוה והדרה, מעלת הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, ר״מ ואב״ד מופלג בדורו, מיוחד בהדרו, רבין חסידא, עמוד הימני, פטיש החזק, נר ישראל״ וכו׳. ואחריהם רבני מקנס וטיטואן, אנקונה וסאלי, מאריכים ומפליגים בתארים נוראים.

אין ספק כי ר׳ אליעזר היה אחד ומיוחד מגדולי כל הדורות בגולת מרוקו. רוחו הזוהרת הבזיקה ככוכב השביט, והאירה לארץ ולדרים, שפע תורה וקדושה כמידת הנשמה הגבוהה ששכנה בו – נשמתו של התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 138

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד

השפעת מגורשי ספרד על הקהילות

בואם של יהודי ספרד למרוקו. — טלטולי דרכם.— ר׳ חיים.—גדולי גלויות ספרד ופורטוגל במרוקו. — גירוש הפליטים מפאס. — תקופת הרגיעה. — השפעת הפליטים על תושבי המקום. — הקנאה מצד התושבים. — המחלוקות בין שתי הגלויות בדבר משרות ציבור ומנהגים. — רבי משה חליבה ראש הפליטים ומחלוקתו עם רבי שלום מסגות. — הישנות המחלוקת מאוחר יותר עם רבי חיים גאגין. — נצחון הפליטים והשתלטותם על קהילות צפון מרוקו.— משפחת פרץ והתגחלותה בדאדיש ותילליש. — מצבו של הדור הראשון של גולי ספרד בפאס. — שרי היהודים הקרובים למלכות. — שנות הרעה. —השר אהרון בפאס. — שוד בכפר תאפיללת. — רבני הדור ופעלם. — (1270—1350).

השנאה ליהודים ששתלו האלמואחידין בקרב ערביי הארץ נשתרשה עמוקות. ריבוי ההתגרויות נמשכו גם לאחר היעלמה של שושלת זו ועליית שבט בני מרין, כך נתעוררו, בראשית שנות השבעים של המאה ה־13, נציגי יסודות שליליים מתושבי פאס והרגו 14 נפש מיהודי עירם, היה זה פתח לפורענות חדשה. ברם, השלטון החדש לא עודד מעשים ברוח זו. בשל התערבות המושל המדיני, אבו יוסף עבדאללה, נמנע המשך האסון. גישתם הכללית של השליטים המדיניים כוונה לעידוד חיי הרוח — אמנות ופילוסופיה. נאורות זו לא ראתה ביהודים אלמנט מסוכן. יחס של שיוויון למיעוט הדת היווה קו מנחה בכל מעשי הממלכה החדשה.

הרוחות החדשות שנשבו הביאו רווחה כבר בימי השולטן המריני הראשון, אבו־יחיא. השריפה אשר פרצה בפאס עמדה להשליט את חורבנם הכלכלי של יהודי המקום, שעיקר עיסוקם היה מסחר, והאש המיטה כליה על רבות מחנויותיהם, על מחסנים ובתיהם. אבו־יחיא מיהר לאתר את הנזק. הוא הבין כי לא רק היהודים יצאו ניזוקים אלא אף המסחר במדינה כולה. ראשית פטר המלך את כל נפגעי השריפה מתשלום מם. יתר על כן הוא אף תמך ברבים, מוסלמים כיהודים הן במתנות כסף והן בהלוואות לזמן ארוך. מאוחר יותר גזר על בני דתו לסלק חובותיהם לכל נושה יהודי (ההיפך נראה טבעי עד כה). את רצונו לשפר את המצב הביע בנתנו רשות למסחר חופשי בסחורות מגוונות יותר משהיה מותר לסוחרי ישראל עד כה.

את הפירות שהביאו תיקוני אבו־יחיא קטף יורשו, אבו יוסף אלמריני (1307־1280). גם הוא השכיל לנהוג כשורה ביהודי ארצו. לעתים העדיפם אף על המוסלמים. הדבר התבטא בעיקר בעניני מינהל. גדול וזיריו היה יהודי בשם כלפיא רוקאסא. אבו־יוסף ראה בו איש סודו ונועץ עמו בכל עניניו. ברם הצלחת היהודי עוררה שנאה אליו, בעיקר בקרב אנשי הארמון. בשנת 1299 קמו עליו ורצחוהו, ביחד עם כל בני ביתו. על אף חומרת המעשה לא שינה מקרה זה את מעמד נכבדי היהודים. בשנת 1331 עלה על כס הממלכה ״המלך השחור״ אבו־אלחאסאן. רבים משגריריו וציריו למדינות חו״ל היו יהודים, ומעל לכל היה המישנה למלך מבני דת משה, שמעון לבאראנסי. בעת הזו היה מצב הגולה במרוקו מצויין. כתוצאה מיחס השלטונות נתהדק המגע בין היהודי למוסלמי אף לשם מסחר ואם משום שהממשלה ראתה זאת בעין יפה, נתקרבו המוסלמים אל המיעוט באחווה ובחיי צוותא.

מסורת זו של סוכן ארמון יהודי ניכרה גם בימי השליט הבא — אבו־עינן. הסוכן כליפא בן אהרון היה גם הממונה על גנזי המלך. אבו־עינן הגדיל לפעול בעיקר בשטח העיון והמחקר. הוא קירב אליו את טובי מוחות המדינה וגדולי חכמיה, העניק להם משרות במדינה, ותקציב חדשי לשם סיוע בחקירותיהם, חלק ניכר מקרב אותה עילית של אינטליגנציה היו יהודים.

לקראת סוף המאה ה־14 נתרחש מאורע אשר הביא להיווצרות קהילה יהודית חדשה במרוקו. ב־15 למרס 1391 הסית פרדן מרטינז, ראש הכמורה בסביליה, את הנוצרים ביהודים תושבי העיר. בעיני הכומר הזה ואנשי המקום היו הצלחת היהודים ומעמדם לצנינים. השתתפות היהודים במלחמת האחים בני המלך הספרדי הכשירה את הרקע לפרעות. ההמון נלהב עתה עד מאד לפגוע ביהודים. אולם בהתערבות השלטונות נמנעה הפורענות לעת עתה. רק מקץ 3 חודשים פעלה מזימת מרטיניז. חלוקי דעות בשלטון לא הצליחו לחסום את ההתנפלות. קהילת סביליה, אשר מנתה כ־25,000 יהודים, שיכלה 4,000 איש. רבים אחרים המירו דתם והשאר נפוצו לכל עבר. מרוקו הסובלנית קיבלה בזרועות פתוחות את שרידי הסבילים. מולאי אשיך, השולטן באותה עת, הרשה לגולים להשתקע במדינה בכל מקום אשר ישא חן בעיניהם. אחדים קבעו דירתם בפאם הבירה, רובם נשתקעו בעיר דברו. אלה הניחו את היסוד לקהילה חשובה.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 56

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

בר־מצווה

ילדים בגיל תשע עד עשר ידעו בעל פה בדרך כלל את התפילות, ואת טעמי המקרא של פרשת השבוע וההפטרה. לעתים ידעו קצת משנה ואגדה. רבים נהגו לערוך בר־מצווה בגילים אלה, למרות שעדיין לא באו לכלל חיוב מצווה. ר׳ יוסף בן נאיים הנ״ל חונך למצוות ציצית ותפילין בגיל 8, ואביו כתב לו דרשה שהוא אמרה מבלי שהבין את תוכנה.

ר׳ יוסף משאש (1892־1974) כינה את המחכים לגיל שלוש־עשרה 'כת עצלנים׳, לפי מנהגי מכנאס, אם היו לאדם שני ילדים בגיל המתאים נערכה חגיגה משותפת וכמו כן היה האב (בייחוד אם היה אמיד) מזמין ילד או שני ילדים יתומים ומכינם לחגיגה יחד עם בניו.

לחגיגת הבר־מצווה קראו 'אתפילין. אלה נערכו בדרך כלל בימי שני או חמישי, בהם קוראים בתורה, והנער עלה לתורה. לאחר קביעת התאריך היו פונים למלמד שיכין את הילד לקריאת הפרשה, וילמדו הלכות טלית ותפילין ודרשה, המכונה 'דרוש לתפילין׳, או 'דרוש למעלת תפילין׳. אם הילד היה יתום, לימדו המלמד קדיש ו'דרשת יתום׳,

בערב המיועד היה הילד מזמין את חבריו לכיתה, שליוו אותו למשפחות המוזמנים ושרו במקהלה ׳המלאך הגואל אותי… ובן פורת יוסף׳, ונשים צעירות היו הולכות אחריהם בקריאות גיל.

בליל הבר־מצווה הוזמנו רק הגברים, ביניהם הרב, הפייטן ושמש בית הכנסת. ביום הבר־מצווה, בדרכו לבית הכנסת היה הנער מלווה על ידי הרב והפייטן ששר שירים לכבודו, והיו פיוטים קבועים לפי מנהגי המקום. ר׳ דוד אבן חסין חיבר 12 פיוטים לאירוע זה (מהדי תשנ״ט, עמי 414־435; פיוטים נוספים: יעקב בירדוגו, ׳קול יעקב׳, דפים לב־לה, עט, פ, פד, פט; רפאל אדרעי, ׳הטיבו נגן׳, עמי 59־61).

הרב הלבישו טלית, והנער הניח תפילין וקרא את ברכות השחר בעל־פה. הנער ישב ליד ארון הקודש וכאשר קראו אותו לתורה ׳יעמוד פלוני המתחנן למצוות', הוא קרא את הפרשה. הוא היה חוזר לביתו, ורק שם חולץ תפיליו וטליתו, מלווה בפייטן ונגנים, ובחבריו המוזמנים לארוחות בוקר וצהריים, שאליה הוזמנו גם עניים וחברי חברת רשב"י (חברה קדישא).

בחגיגה היו מעניקים מתנות. במכנאס היה נהוג לתת כיכרי סוכר. אך במסגרת תקנות לצמצום מותרות בשנת תרנ״ז (1897) הוחלט שאין לתת מתנה זו.

ר׳ ישועה עובדיה כתב בהקדמה לספרו ׳תורה וחיים׳, כי בצפרו, בעת שהילד הגיע להנחת תפילין, ׳יוליכנו המלמד עם קרובו ומיודעיו לביתו ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב סעודה גדולה׳, ושם תורמים למלמד. חבריו נהגו לתת לו במתנה רובה צעצוע עשוי מקנה סוף.

הדרשה: חכמים הכינו לבניהם דרשה, ואם האב לא ידע להכין היה פונה לחכם. הדרשה היתה מורכבת בדרך כלל מחלקים אלה:

פתיחה תוך ציטוט ממאמר חז״ל בעניין תפילין או ציצית, המתחיל במילים ׳גרסינן במסכת…׳ ומסיימת יעד כאן לשון המאמר׳.

פתיחה מליצית שבה מודה הנער לה׳, מביע תקווה שינחהו בדרך התורה, ומבקש רשות מהרבנים, ממוריו ומהוריו להתחיל בדרשה.

עיקר הדרשה, שנאמרה בערבית יהודית, והוקדשה למצוות ציצית ותפילין, ודברי אגדה על אודותיהן.

סיום בתפילה לגאולה, בעברית נמלצת, וחלקה בערבית יהודית.

יש נוסח מיוחד לדרשת יתום בערבית יהודית המתחיל במילים: ׳לפי שבעוונות, הרבים נלקח ממני אדוני אבי, ולא זכה לעשות לי את שתי המצוות ציצית ותפילין שהיה במחשבתו הטובה לעשות…׳ לעתים היה הילד משנן את הדרשה בעל פה מבלי שהבין את תוכנה.

בבית הספרים הלאומי בירושלים מצויים 12 דרושים בכתב יד. בספרות הדרושים הודפסו דרושים שחכמים הכינו לנער. ר׳ אברהם אנקאווא כתב 'דרוש לתפילין שדרש בני חמודי מסודר מאת רבו החכם ר׳ דוד ברוכיל ביום שנתחנך למצות תפילין׳ ('מלל לאברהם׳, ח״ב, דפים שמה־שמז). ר׳ יוסף משאש חיבר ספר שהודפס הכולל דרושים לתפילין, מצוות ציצית, על יג עיקרים, ג׳ מידות (מכנאס תשכ״א).

בספרו של ר׳ יוסף בן הרוש, ׳גביע יוסף׳, סוסה תרפ״ז, עמי כג־כה, הודפסו דרושים בערבית יהודית. מצויים דרושים שהחכם היה אומר לכבוד הנער ומשפחתו. היו משפחות שהזמינו שיר ׳למצות ציצית ותפילין,: רפאל אדרעי, ׳הטיבו נגן׳, עמי 59־60; ראובן גבאי, ׳ששון ושמחה׳, ירושלים תש״כ, עמי 25־26.

בכפרים שבהרי האטלס היה נהוג, שבערב החגיגה עוטפים את הנער בסדין וחוגרים אותו באבנט לבן, חובשים לראשו מצנפת לבנה, מרכיבים אותו על פרד בהיר ומקיפים איתו את הכפר, כששני נערים מלווים אותו, ואחריהם רוקד הקהל.

בסך הכול ההשכלה של המוני העם היתה דלה, ור׳ חיים משאש (1848־1904) ממכנאם כותב, כי 'רוב המוני עם אינם יודעים לכתזב ואפילו לחתום את שמם״ (׳נשמת חיים׳, דף רמז, ילקט הקמח׳, דף קצד). ואמנם, לפי מקור מתק״ט (1749) היו יהודים שלא ידעו לחתום את שמם, (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 167). בכפרים שבהרי האטלס לפי דיווחו של שליח בשנות ה־50 של ימינו, רק הרב ידע קרוא וכתוב.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד המלמדים-עמ'110

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי

רבי אהרון אבן חיים השני נוסח המצבה: כאן נח נפשיה של החכם השלם והכולל כהר״ר אהרון אבן חיים. י׳ אייר תס״ג שנת (1703).

רבי אהרן אבן חיים הג׳ נוסח המצבה: כהר״ר אהרון אבן חיים נתבש״מ שנת זמירו״ת לפ״ק (1903).

רבי אהרן אבן חיים הרביעי ז״ל משפחת אבן חיים, לבד מהמצבה של רבי אהרן אבן חיים משנת תס״ג – לא מצאתי ממנה מצבות עד לשנת תר״ח – תרח״ם כלומר, רק כעבור מאתים שנה פוגשים בתיאור קצר על חתיכת שיש קטנה כתוב: כאן נח נפשיה של הח' הש', כמה״ר אהרן אבן חיים שנת תרס״ב.

 בתקופה של למעלה ממאתים שנה, סביר להניח כי מקומם של משפחת אבן חיים לא נפקד מבן גדולי הדורות, והנה שמותיהם לפי סדר הדורות: רבי אהרן תס״ג, רבי מרדכי הוא אביו של רבי יעקב ה-א, משנת תצ״א סוף המאה החמשית, בזמנו של רבי אברהם אזולאי זצ״ל.

רבי דוד אבן חיים הראשון נוסח המצבה: דוד בן כהרה״ג סבא דמשפטים יעקב אב״ח. רבי דוד נלבי׳ע שנת רוממו׳ית"(1932). הוא היה אביו של המוהר״ש אב״ח.

רבי דוד אבן חיים השני נוסח המצבה: רבי דוד, בן לאו״ץ הדיין המצוין: כמוה״ר יעקב אבן חיים, נתבש״מ טו׳ תשרי תש״ג(1943).

רבי יוסף אבן חיים נוסח על המצבה: קבורתו הרוסה כמעט לחלוטין כתוב: הח' הש' והכולל כמוה״ר יוסף אבן חיים תרנ״ח (1898).

רבי יעקב אבן חיים הא׳ לראשונה נזכר במשפט שהיה בן"כת השותפים מפאס, וכת השותפים ממראקש״ בשנת תס״ח (1708). רבני מראקש המוזכרים שם הם: רבי דוד בנבנישתי, רבי יעקב אבן חיים, ורבי יוסף בן סעדון זצ״ל.

רבי יעקב אבן חיים השני נוסח המצבה: הה׳ הש׳ והכולל, כמוה״ר יעקב אבן חיים נ״ע

שנת תרל״ד (1874), טמון ליד מצבת כהר״ר שלום כניזו זצ״ל.

רבי יעקב אב״ח השלישי הוא אביו של הרב שלמה אב״ח לעיל זצ״ל. נמצא חתום עם

מו״ה שלמה סבאג בשנת תרח״ם (1888), מל״ר סז, א׳ טור א.

רבי יצחק אבן חיים נוסח המצבה: הה׳ הש׳ והכולל כהר״ר יצחק אבן חיים נ״ע, נלב״ע-י׳

חשוון שנת ערבו״ת תנצב״ה (1917).

רבי ישועה אבן חיים נוסח המצבה: ״קינה על הבחור העלוב לב הזהב מוחל ומושיע, ישועה נ״ע, בן הה׳ הש׳ הדרשן הדיין המעולה סבא דמשפטים, הרב שלמה אבן חיים. בן הה׳ הש׳ והכולל, דיין ומורה הוראה בעל השכל הישר נשיא המשפט, הצדיק יעקב בן חיים זצוק״ל. עת נפל ישועה לבור חוליו, ועלה השמימה ביום הכיפורים התרס״א (1901).

רבי שלמה אבן חיים הראשון כיהן כאב״ד בעיר, עסק גם בחכמת הנסתר, נפטר כ״ה

תשרי תרפ״ט (1929). להלן נוסח המצבה:

לישיש קמו ויעידו גיבורי חלד. איש תהילה / מאנשי כבוד וגדולה / עץ פרי נחמד וטוב זית רענן כי טוב.

נטע נעמנים / כולו מחמדים / חסד אלוקים

 על העבודה והתורה / תום לב ודרך ישרה

הזמן וחכליליו / לא הסיר זעמו מעליו

שהכביד מחלתו ומנוחתו / תנוח נשמתו

 צדקת ד׳ ומשפטיו עם ישראל עשה / תורה היתה לו מורשה

צדיק באמונתו / גבר עלינו חסדו / דרך ענווה מדתו

כי היא כסותה לבדו / סוד תורתו לכל נגלה.

לחמו ומימיו נתן למעדנים. וישק וגם דלוה דלה

מימיו הנאמנים לדורו הוריש

ואתא מרבבות קדש

פאר הדורים הדור הבעיר והגדיש:

הרב הגדול למעוז ולמגדול שמו נודע בשערים

כמוה״ר שלמה אבן חיים ראב״ד של מואקש.

וירא מנוחה כי טוב. ויטוש משכן שילה / ויבחר באהל יעקב: קדוש יאמר לו. וזאת אבן הראשה, תהי מנוחתו כבוד, כה׳ לח׳ תשרי תרפ״ט לפ״ק (1929).

רבי שלמה אבן חיים השני נוסח המצבה: כהר״ר הח' הש׳ שלמה אבן חיים נ׳׳ע. נלב״ע: ד׳ בשבת שנת התרצ״ו(1936).

״צרת היבמה ״פס״ד קיים מס׳ 2384 כג׳ סיון 5708 מתאים 30 יוני 1948, האיש קרספיל מתושבי סוס, בא כה האישה. נגד הבעל דוד, מתושבי הנ״ל. טען שוב – ושוב. שהאיש יבם את אשת אחיו המת, ונתחייב בשטר לאשתו. אחר כך הניח אשתו אסתר ׳עזובה ושנואה׳ ועבר על החיוב. דוד השיב שהוא חושש להיות עם אסתר פן תאכילהו או תשקה אותו איזה "סם המזיק״. כי – ביום א׳ נכנם לביתם שהיו שותים תה, נתנה לו לשתות כוס אחת והרגיש שיש בו דבר ׳שמזיק׳ ולכן פירש ממנה. בא כח של אסתר מכחיש. פס״ד: "חובת ׳דוד׳ להיות נכנס אצל אסתר לאכול ולשתות אצלה ולשמש כפי שיידרש… ואם הוא חושש ממאכל, פשוט תאכל היא תחילה מהקערה, ותשתה היא תחילה מהכוס. ואם לא יקיים כל הנ״ל, יגרשינה מיד, ויפרע לה כתובתה. ועיין בשו״ע ם׳ ע׳ ס״ב, וכבר נתחייב ע"כ לקיים את כל האמור ומה שיאמר בכתובתה, שיפרע אותו לה. ולרח״פ מראקש יע״א 18 תמוז 5708 מתאים ל 25 נובמבר (1948). כהר״ר החתומים: ע״ה משה זריהן ס״ט, מרדכי קורקום .

נראה שם שרבי מרדכי איפרגאן שימש כטוען לבעל של האשה, דרש וקיבל שהאשה תשבע לבעלה בשבועת ״כי הוא זה" וכו׳. מהאמור לעיל נראה לעניות דעתי, אסתר היא אשת הבעל שנעזבה לטובת היבמה המועדפת… ששמה לא נזכר כלל. הרבנים ז״ל פסקו לחייב את הבעל בפרעון מידי של הכתובה בצירוף חיוב לתשלום מזונות.

מדובר ברב איפגאן מעיר תיזנית מחבל ׳סוס׳ ראיתי את מצבתו בבית העלמין בתיזנית בבקור שם עם הרב משה עמאר נ״י [ראה תמונות בנידון ח. א).

רבי יצחק אדואר נוסח המצבה: עד הגל הזה ועדה המצבה שתחתיה נקבר העלוב יצחק ב״ר שלום אדואר נ״ע. ונח נפשו ו׳ שבת אלול שנת (ארור״ם ?(1687). האות ר׳ מנוקדת בחיריק, ויש לשער כי אולי מדובר באחד שנהרג בידי פורעים, סיוע לכך, ניתן למצוא בעובדה שחתיכת השיש נמצאת מונחת בין שתי מצבות, בפתח חדר קברו של ר׳ שלמה תמצות ז״ל, שכידוע נרצח ע״י גוי הי״ד. ראה תמונה להלן.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ'קג

Benmoussa-Benmsiba-Ben Nahman-Ben Nathan

BENMOUSSA

Nom patronymique arabo-hébraïque, le fils de Moïse, porté aussi bien chez les Juifs que chez les Musulmans, formé de l'indice de filaition Ben et de la forme arabe du prénom d'homme biblique, Moché, qui signifie en hébreu retiré de l'eau pour rappeler le miracle de l'enfant abandonné par sa mère Miriam sur le Nil et recueilli par la fille du Pharaon. Moussa est en fait un vieux nom d'homme égyptien, formé selon les ethymologistes de mo (eau) usha (sauvé). . Le nom est attesté en Epagne au XlVème siècle et au Maroc au XVIème, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc à cette époque. Au XXème siècle, nom peu répandu porté au Maroc (Tétouan, Tanger, Marrakech); en Tunisie (Tunis) et en Algérie (Constantine).

  1. HAYIM: Célébré rabbin et médecin né à Béja, près de Salamanque en 1390 et mort en 1460. Auteur d'un ouvrage très connu faisant l'apologie du judaïsme face aux attaques de l'Eglise.
  2. ABRAHAM: Fils de rabbi Shélomo. Un des plus célébrés rabbins et kabbalistes du Maroc au XVIIIème siècle à la vie pleine d'aventures. Né à Tétouan, il fut un des disciples de rabbi Ménahem Attia. Sa réputation de kabbaliste était grande dans sa ville et on raconte qu'un jour un chrétien voulut le mettre à l'épreuve en lui demandant de lui dire à quoi ressemblait le Dieu que les Juifs adoraient. En bon Juif, il lui répondit par une autre question: peux-tu m'expliquer d'abord comment tu vois avec tes yeux et comment tu entends avec tes oreilles ? Quand il s'avoua dans l'incapacité de répondre avec exactitude, il s'attira cette réplique: si même tu ne sais pas comment fonctionnent tes propres organes, comment prétends-tu vouloir comprendre l'essence de ce qui dépasse tous les hommes ? Il devait quitter sa ville natale en 1707 et après quelques années à Salé, il dût quitter précipitamment le Maroc pour trouver refuge à Tunis. Comme la légende s'est emparée de sa biographie il est difficile de savoir les raisons exactes de son départ précipité en 1720. Une des versions raconte qu'il fut contraint de le faire pour échapper à la vengeance d'un chef de tribu qu'il avait maudit pour l'assassinat d'un colporteur juif sur son territoire. La terrible malédiction avait commencé à décimer les membres de sa tribu et quand leur chef arriva à Salé pour le tuer, rabbi Abraham averti à temps, put s'enfuir. Une autre légende affirme que l'objet de sa malédiction avait été l'épouse d'un haut personnage qui ne cessait d'insulter et de maudire les enfants d'Israël. Il lui avait souhaité que de même qu'elle ne pouvait supporter   jusqu'à   l'odeur des enfants

d'Israël, de même elle ne puisse plus trouver aucun goût à la nourriture. Et elle cessa effectivement de manger, au point de mettre sa vie en danger. Comme les médecins ne trouvaient point de remède, on fit appel au rabbin qui accepta de la guérir à condition qu'elle lui promette de ne plus maudire les Juifs. Après sa guérison miraculeuse, craignant la vengeance de son puissant époux, il préféra prendre les devants pour partir en direction de la Terre Sainte. Le prodige qui marqua son arrivée à Tunis le fit considérer comme un saint homme. La tradition rapporte qu'arrivé dans la ville sans ressources, il fut logé dans la maison d'accueil de la communauté pour les rabbins et indigents de passage. Sur le conseil d'un passant, il se rendit à une noce dans une des familles les plus riches où on lui avait garanti qu'il pourrait manger à sa faim. Le père de la mariée, offusqué de le voir s'asseoir à la table d'honneur, lui si mal vêtu au milieu de ses hôtes distingués, le fit déguerpir sans ménagements. La même nuit le notable perdit soudainement la vue, sans que les médecins puissent comprendre l'origine de ce mystérieux mal. Il comprit alors que c'était l’affront à ce rabbin inconnu qui en était la cause et il alla s'excuser et le supplier de le guérir. Rabbi Abraham accepta de le faire sur l'engagement que plus jamais il n'humilierait aucun de ses semblables, en particulier les plus pauvres. Ce miracle révéla à la communauté la grandeur de l'homme qui était son hôte et elle refusa de le laisser continuer sa route. Il y resta 13 ans jusqu'à sa mort en 1733. Après sa mort, sa tombe devint un lieu de pèlerinage qui resta populaire jusqu'à nos jours. La légende rapporte que lorsque les Français voulurent faire passer une ligne de chemin de fer sur sa tombe, les ouvriers qui y travaillaient furent décimés et implorèrent son pardon. Sa tombe bougea alors d’elle- même et les Français construisirent autour un enclos. Poète doué, une des ses oeuvres est entrée dans la liturgie des synagogues marocaines, le chant "Nerdi natan rého" récité les joins de fêtes en sortant de l'Arche les Rouleaux de la Loi. Il a laissé des corrections aux livres de kabbale de rabbi Itshak Lourié, ainsi que des commen­taires sur la Hagada de Pessah et le Talmud, encore manuscrits. Quelques uns de ses commentaires ont été repris dans le livre de rabbi Yaacob Fitoussi de Tunis. "Yaguel Yaacob".

  1. MOCHE: Fils de rabbi Abraham. Célèbre rabbin kabbaliste qui monta à Safed, contemporain de rabbi Yehouda Ayache d'Alger. Il fut émissaire de Safed à Alexandrie pendant deux ans et s'installa ensuite à Jérusalem ou il devait mourir.
  2. ABRAHAM: Rabbin-juge et kabbaliste à Marrakech, contemporain de rabbi Abraham Azoulay avec lequel il eut des discussions sur la Kabbale. Quelques uns de ses commentaires et écrits mystiques ont été reproduits dans le livre de rabbi Shalom Bouzaglo, "Mikdach Mélekh", sur le Zohar. Il a laissé de nombreuses oeuvres encore manuscrites citées par rabbi Yaacob Tolédano dans son histoire des Juifs au Maroc, "Ner Hamarab".

SANY: Médecin né à Tunis en 1894. Il se porta volontaire pour se battre dans l'armée française pour la durée de la Première Guerre mondiale. Croix de Guerre, il fut le fondateur et le président de l'association des Engagés Volontaires Israélites de Tunisie.

PAUL:  Fils d'Achile Benmoussa, industriel, né à Tunis en 1937. Directeur de sociétés et restaurateur. Fondateur du restaurant parisien à la mode, "Chez Edgar", rendez-vous des hommes politi­ques et de la presse. Ingénieur de l'Ecole Supérieure des Industries Textiles de Lyon. Héritier de l'affaire familiale de textile, il fut contraint de quitter la Tunisie après la Guerre des Six Jours, les émuetiers anti­israéliens ayant mis le feu à son usine.

BENMSIBA

Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile à cerner, sans doute ethnique de lieu. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc.

BEN NAHMAN

Nom patronymique d'origine hébraïque formé de l’indice de filiation Ben et du prénom votif Nahman, consolation, équivalent de Ménahem donné généralement aux garçons nés le jour de Ticha Beab qui commémore la destruction du Temple. Sous la forme de Nahman ce prénom n'était presque plus donné au Maghreb et il n'a subsisté que comme nom patronymique. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à cette époque. Au XXème siècle, nom très rare, sinon disparu.

BEN NATHAN

Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation et du prénom biblique masculin Nathan, qui signifie (Dieu) a donné, à rapprocher de l'arabe Attias et du prénom français Dieudonné. Ce prénom fut illustré dans la Bible par le prophète qui reprocha son inconduite au roi David et lui transmit l'ordre de Dieu de ne pas lui construire de Temple: "Va dire à mon serviteur David: Ainsi a parlé l'Etemel: Quoi!, tu veux m'ériger un temple pour ma résidence ? Pourtant, je n'ai point demeuré dans un temple , depuis le jour où je tirai de l'Egypte les enfants d'Israël jusqu'à ce jour" (II Samuel, 7, 5-6), l'assurant que son fils Salomon lui le ferait avec l'assentiment divin. Ce prénom populaire jusqu'à nos jours dans les communautés achkénazes, n'était plus donné au Maghreb depuis le milieu du XVIIème siècle, depuis l’échec du mouvement messianique de Shabtaï Zvi dont Nathan Ackénazi, dit Haazati, fut le prophète et l'organisateur inspiré. Très fortement ébranlées par la crise messianique, les communautés du Maghreb l'avaient surmontée en refoulant jusqu'au souvenir du nom du faux Messie et de son prophète. Ce prénom n'y a susbsisté dès lors que comme nom patronymique. Autre forme sans l'indice de filiation: Nathan. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté presque uniquement en Algérie, à Constantine.

  1. ABRAHAM: Saint dont la tombe à Azemour, sur côte atlantique marocaine, était un lieu de pèlerinage local

Benmoussa-Benmsiba-Ben Nahman-Ben Nathan

מנחם ויינשטיין-המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

הרדיפה אחרי מותרות ותענוגות

השגשוג הכלכלי של משפחות הסוחרים והתלויים בהם, הביא לרדיפה אחרי הנאות חמריות גשמיות, כגון: בגדים ומזון, בלא חשש מן התוצאות החברתיות־ מוסריות, שעלולות לנבוע מן הרדיפה אחרי המותרות. בני־הקהילה לא קיבלו עליהם הגבלות לצמצום התענוגות והשעשועים. כאשר הקהילה ערכה הסכמה, שבניה לא יתאספו וישחקו בקוביה ושאר מיני־שחוק, קמו מתנגדים רבים וטענו, שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

הערת המחבר: יהודה עייאש, וזאת ליהודה, זולצבאך תקל״ו, בהקדמת יוסף בושערה: בי״ה ב: ק; וכן ראה שם נד, בדבר יהודי אמיד בעל חימה וכעס, מקלל ומכה ומפסיד רוב נכסיו במשתה היין והשיכר ובמשחק הקוביה.ע"כ

משבר המקובלים

בתקופה שקדמה ליציאתו של ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר, נהגו אמנם לקיים מספר מנהגים על־פי הקבלה, אולם, כנראה, עדיין לא היה פיצול בין המקובלים לשאר חלקי־הציבור. אבל, תקופה מסוימת לאחר יציאתו של ר׳ יהודה עייאש מן העיר, הביעו המקובלים את דעתם נגד מנהגים, שהיו נהוגים בבתי־הכנסת באלג׳יר במשך דורות, שהש״ץ איננו חוזר על תפילת שמונה־עשרה. כן התנגדו למנהג עשיית הפסקות בתפילה בין ישתבח לברכת יוצר אור, ובברכות קריאת שמע, ואפילו בג׳ ברכות ראשונות ובברכות אחרות של תפילת העמידה, על־מנת לומר בהפסקות אלו פיוטים, קינות וסליחות במועדים שונים. מנהגים אלו היו בניגוד לשיטת האר״י, לכן הנהיגו המקובלים במספר בתי־כנסת תיקונים בתפילה, בניגוד למנהגים שהיו נהוגים באלג׳יר.

על רקע זה פרצה מחלוקת חריפה בין המקובלים למתנגדיהם. המחלוקת הגבירה את חילוקי־הדעות, הפיצול החברתי, וחוסר המשמעת למרותם של מורי־ההלכה באלג׳יר. אחד הסימנים לירידת השפעתם ומרותם של חכמי אלג׳יר, היתה העובדה שהמקובלים לא פנו בשאלה אל חכמים באלג׳יר כר׳ אברהם יאפיל, או ר׳ יעקב בן־נאים, אלא שלחו את שאלתם אל ר׳ רפאל מסעוד אלפסי מחכמי תוניס, שתמך בדעתם של המקובלים באלג׳יר.

הערת המחבר: מסעוד רפאל אלפאסי, משתא דרבותא, ליוורנו תקס״ה, או״ח: קיב. שאלה נוספת מאלג׳יר לטוניס אל רבו של ר׳ עוזיאל אלחאייך ותשובתו של האחרון, משכנות הרועים, שם. גם היא מעידה על המשבר הפנימי בקהילה היהודית.

יציאת ר׳ יעקב בן־נאים מאלג׳יר

רמזים על המצב הרוחני והחברתי הקשה, מצויים בהקדמתו של ר׳ יעקב בן־נאים לספרו ׳זרע יעקב׳, שנכתב לאחר יציאתו מאלג׳יר. לאחר שסיפר בשבחה של העיר כתב:

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הדברים הניצבים, כי מי יוכל לשפוט את העם הכבד הזה והמה חכמים מחוכמים, והן אני נשארתי לבדי ואין עוזר לי…ורבו מלשני סתרים.

כיוון שר׳ יעקב בן־נאים לא היה החכם היחיד באלג׳יר בתקופתו, ברורה כוונתו, כלומר, הוא נשאר לבדו במאבק למען קיום ההלכה וטוהר המידות.

רמזיו של ר׳ יעקב בן־נאים היו נשארים סתומים, לולא תשובותיהם של חכמי ארץ־ישראל לשאלות קהילת אלג׳יר, המגלות טפח מן הנעשה בקהילה בשלהי המאה הי״ח.

בין מעשי־העוול שנעשו בקהילה, ניתן למנות את התערבותו של הנגיד רפאל יעקב בושערה לטובת אחד מקרובי אשתו. הנגיד איים והשפיע על סופר לפגום במתכוון בצוואה שנכתבה בשנת תקי״ח (1758). במשך כעשר שנים עד למותו, מנע הנגיד מבית־הדין היהודי ומן הקאדי המוסלמי, לבצע דין צדק ולהחזיר את הרכוש ליורשיו.

אף ר׳ אהרון הכהן סלמון שבא להציל עשוק מיד עושקו, לא היה מן הישרים וההגונים שבעשירי ומנהיגי יהדות אלג׳יר, כפי שמסתבר מאחת מתשובותיו של רפאל שלמה הלוי שליח ירושלים באלג׳יר בשנת תקנ״ה(1795).״ מתשובה זו אנו למדים כי יריבו הגדול של ר׳ יעקב בן־נאים היה אהרון הכהן סלמון, ששימש תקופה מסוימת כנגיד, והיה חמיו של הנגיד אברהם בושערה. שמו של אהרון יצא לשימצה בקהילה היהודית באלג׳יר כגזלן, חמסן, מלשין, נואף ורוצח אשר הטיל אימתו על הציבור. הסכסוך בין אהרון עם ר׳ יעקב בן־נאים נבע מפסק־דין שפסק ר׳ יעקב בן־נאים כנגדו, בסכסוכו עם שני אחים ביחס לחצר מסוימת. בפסק־דין זה ביטל ר׳ יעקב בן־נאים פסק־דין קודם של ר׳ אברהם יאפיל לטובתו של אהרון־כהן סלמון.

אהרון הכהן לא השלים עם פסק־הדין נגדו. לכן החל במערכת לחצים לביטול פסק־הדין של ר׳ יעקב בן־נאים ולמניעת ביצועו. בינתיים, עזב ר׳ יעקב בן־נאים את אלג׳יר ועבר לליוורנו. הבעיה נשארה פתוחה עד לבואו של השד״ר רפאל שלמה הלוי. ביוזמת אהרון וחתנו הנגיד, הטיל מוצטפא, שליטה של אלג׳יר, על השד״ר לפסוק מחדש בדבר. לכתחילה סירב ר׳ רפאל הלוי לקבל על עצמו את התפקיד, אולם לבסוף ניאות לקבלו בתנאי, שאהרון הכהן יתחייב לקיים את פסק־הדין הן לזכות והן לחובה.

אהרון קיבל על עצמו את התנאי, אולם מיד לכשנתברר לו שהדין נוטה כנגדו, החל להפעיל לחצים ואיומים נגד הפוסק. בפעולות אלו סייעו בידו, ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה חתניו, שהיו מחכמי וממקובלי אלג׳יר. הלחצים והאיומים הופעלו גם כנגד החכמים והדיינים שבעיר, וביניהם ר׳ יעקב מורעלי, אשר נאסר עליו להשאיל לשד״ר הפוסק ספרים ואף לשוחח עמו. כן פיתו את ר׳ יהודה הלוי, שהיה דיין בתיטואן לפסוק כנגד פסק־הדין של השד״ר. בתחילה סירב, אמנם, ר׳ יהודה הלוי להיכנע ללחצים, אולם לבסוף נאלץ לוותר על דעתו, ואילו הנגיד ר׳ אברהם בושערה, אשר צריך היה לעמוד בפרץ, סייע לחמיו, והודיע לשד׳׳ר, כי צפויה סכנה חמורה לאחים בעלי־דינו של אהרון הכהן סלמון, ולאנשים נוספים אם יחויב אהרון הכהן סלמון בדין. בסופו של דבר נאלצו האחים לוותר על הנכס, ולמכרו לאהרון הכהן סלמון, ואילו ר׳ רפאל שלמה הלוי, שנמנע ממנו להוציא את הדין לאשורו, החליט לשלוח את הבעיה אל ר׳ יום טוב אלגאזי ראש חכמי ירושלים, על־מנת שיפסוק בדבר ויציל את העשוקים מידי הגזלן.

תמצית העניין שהובאה לעיל הנה מעודנת, אולם הקריאה בתשובתו של ר׳ רפאל שלמה הלוי, משאירה רושם קשה ביותר על השחיתות שפשטה בקרב הדיינים, החכמים והנגיד אשר לא התריעו כנגד עוולות, ונכנעו לאלמים וחזקים מסוגו של אהרון.

מנחם ויינשטייןהמשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט-עמוד נח

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר