ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד
כושר הריכוז השכלי
כל מחנהך העובד עם קבוצת נוער עולה מצפון־אפריקה, מלמד אותם יום יום בכיתה במשך כמה שעות. בכך כרוך מאמץ הסתגלות מרובה מצד ילדים אלה, שאינם רגילים בעבודה שכלית ממושכת הנדרשת בבית־ספר.
בית־הספר דורש התנהגות שהיא מיזוג של גישה מוטורית וגישה שכלית נרכשת. במשך שעות רבות צריך הילד לשבת בשקט, בלי שיוכל לתת פורקן לצורך התנועה שבו; בעת ובעונה אחת עליו לגלות פעילות שכלית רבה בכדי להבין ולהשיב תשובות. אמנם הילד הצפון־אפריקאי רגיל לשבת במשך שעות ארוכות, אך מראה ״חדר״ רגיל בצפון־אפריקה אינו משאיר צל של ספק לגבי מידת הפעילות השכלית המלווה חוסר תנועה זה.
מה דרוש איפוא לילד בכדי שיוכל לעשות ולהתמיד במאמץ של התרכזות שכלית? בראש ובראשונה, נחוץ מצב בריאות תקין, שכן העבודה השכלית גורמת לעייפות מיוחדת שאין הגוף הלקוי בבריאותו יכול לעמוד בה, אלא אם כן זכה לאימונים רבים. בין ילדים מצפון־אפריקה, שתזונתם לעתים קרובות בלתי מספקת, עלולים להימצא ילדים שלא יוכלו להסתגל לחיי בית־ספר, מחמת חולשתם הגופנית והנפשית.
התנאי השני הוא כושר הפנמת ההתנהגות. אם הילד מתקשה בהפנמת התנהגותו, תהיה תלויה מידת עבודתו השכלית במידת הפעילות המוטורית המלווה אותה. נקח נא דוגמה פשוטה שכוחה יפה כמעט לגבי כל הפעילויות השכליות: אם הילד צעיר מדי בכדי לעשות חשבון בעל פה, הוא לא יוכל לעשות פעולת חיבור אם יקשרו את ידיו מאחורי גבו, כי בכך תימנע ממנו האפשרות לספור בעזרת אצבעותיו. בכיתה, מוגבלת הפעילות המוטורית וילדים בעלי כושר הפנמה דל יגלו גם כושר התרכזות שכלית מוגבל. אין איפוא לראות כיתה שקטה מדי כהישג למחנך. חוסר תנועה מוחלט אצל ילדים רכים או מקופחים מופיע בד בבד עם פאסיביות שכלית. בהמשך נראה, כיצד אפשר לפתח כושר הפנמה של הפעילות בעזרת תרגילים מסויימים.
התנאי השלישי נוגע לכוח ההרגל. אם המשמעת בבית־הספר דורשת ריסון מסויים של המוטוריות על מנת להגביר את הפעילות השכלית, הרי שהתהליך הלימודי בעצמו מפתח את יכולת הריסון ואת השליטה העצמית, הילד האירופי שוהה, החל מגיל 5 או 6, שעות אחדות ליום בכיתה ; וכך הוא מתרגל בהדרגה למשמעת. אולם הילד הצפון־אפריקאי זוכה פחות, ואולי בכלל אינו זוכה, לאימון זה ולפיכך אין לדרוש ממנו מיד אותה כמות ואיכות של מאמץ לימודי, שאנו רשאים לדרוש מילד אירופי בן אותו גיל.
התנאי הרביעי לעבודה שכלית יעילה היא שליטה בטכניקות הדרושות בעבודה זו. אדם שרכש את פעולת החיבור עד לידי אוטומאטיזאציה מלאה והתאמן בשטח זה במידה מסוימת, יוכל, ללא ליאות מרובה, לעסוק בפעולות חיבור במשך שעה תמימה; אולם אם ידיעתו בחשבון היא בראשית צעדיה, תדרוש ממנו אותה עבודה מאמץ גדול יותר של תשומות לב, ולפיכך תגדל עייפותו והישגו ירד. אין אדם מתרכז אלא בשעת עבודה מדוייקת הדורשת טכניקה מסוימת. אם אדם שולט היטב בטכניקה נוצר הרושם שהוא מתרכז בעבודה על נקלה; אך למעשה יתרונו בכך שעומדות לעזרתו הידיעות שרכש קודם. ואילו הילד הצפון־אפריקאי אינו נהנה מיתרון זה, שכן לא היתה לו הזדמנות להגיע לשלב של אוטומאטיזאציה של הטכניקות הלימודיות היסודיות.
גורם חמישי הוא ההנעה (המוטיבציה) לפעילות הלימודית. אם הילד מגלה ענין בלימוד, יהיה לו קל יותר להתרכז. עניין זה תלוי בסיפוק שהוא מוצא בידיעת החומר הנלמד, ביחסיו עם המורים (הוא מעריץ את המורה ורוצה לרכוש השכלה כמוהו; הוא אוהב את המורה ומבקש לגרום לו נחת ע״י עבודתו מרצון; או להיפך — הוא מתנגד למורה ומתחמק מהעבודה, כדי להפגין את התנגדותו האישית) וכן במידה שהוא מבין את ערך הלימודים לגבי חייו העתידים ומעדיף את המטרה הרחוקה (להגיע לרמת חיים גבוהה יותר) על פני הצורך המיידי לשחק או לשוטט במקום לעבוד.
באשר ליחסים האישיים שבין המורה ובין התלמידים, אותם המצבים המצויים בין ילדים אירופיים עלולים להתהוות גם בין ילדים מצפון־אפריקה. לעומת זה המוטיבציה של ילדים מצפון־אפריקה עלולה להיות חלשה יותר, בכל הנוגע ליכולת העדפת מטרה רחוקה וליכולת להתנהג לפי עקרון המציאות ולא לפי עקרון ההנאה והסיפוק המיידי.
ולבסוף, התנאי הששי ליכולת ההתרכזות של הילד הוא שחרור מכל דאגה המטרידה את מנוחתו. אין לצפות מהילד לתשומת הלב הדרושה אם הוא טרוד בבעייות משפחתיות או אישיות, או בקונפליקטים פנימיים, בין אם דאגות אלה מבוססות על בסים אובייקטיבי ובין אם הן פרי דמיונו או פרי מבנהו הרגשי. קשיים בלימוד הקשורים בהפרעות רגשיות ובדאגות נסתרות עלולים להתעורר ביתר תכיפות בקרב ילדים שלרבים מהם עבר סוציאלי ומשפחתי עגום, ילדים שעובר עליהם משבר בעקבות המעבר לסביבה חדשה והניתוק מעל משפחתם.
ילדים מצפון־אפריקה נבחנו בשני מבחנים, שאינם גורמים בדרך כלל כל קושי לילדים אירופיים, והמודדים בעיקר את מידת הריכוז של הנבחן.
במבחן הראשון נדרש הילד לספור מהר ככל האפשר, במשך 5 דקות, נקודות המפוזרות ללא סדר בתוך משבצות. מספר הנקודות אינו עולה על 20, כך שהמבחן אינו דורש רמה גבוהה של דיפרנציאציה שכלית או רמה גבוהה של ידיעות בחשבון. ואף על פי כן אין הישגיהם הממוצעים של ילדים מרוקאיים בניי 12—14 במבחן זה מגיעים אלא להישגיהם של ילדים אירופיים בני 8.
המבחן השני, הוא בדרך כלל מורכב יותר ודורש התרכזות ממושכת יותר. הילד מתבקש לסדר בטור עולה סדרות של ספרות הנתונות באי סדר (כגון: 0, 5, 2, 8). תוצאותיהם של ילדים מרוקאיים מהמלאח שגילם הממוצע הוא 14, דומות לאלו של ילדים אירופיים בני 10 שנים. אין ספק כי כל אחד מן הגורמים שצויינו לעיל משפיע על הישגיהם הירודים של ילדים מצפון־אפריקה. חשיבותו של הגורם הלימודי בולטת בהשוואה שנערכה בין קבוצות בעלות עבר לימודי שונה: הישגיהם של ילדים שלמדו בבית ספר של האליאנס עולים על אלה של ילדים מבית־ספר של תלמוד־תורה באותה עיר. ואמנם ידוע כי צורת ההוראה ורמתה שונה מאוד בשני סוגי בתי־ספר אלה.
ילדים יהודיים מרוקאיים מסביבה אמידה יותר (שאינם מתושבי המלאח), שזכו בלימודים סדירים מן הטיפוס האירופי, השיגו תוצאות שוות לאלו של ילדים אירופיים.
מבחן זה נערך שנית לאחר חודש ימים בקבוצת ילדים קטנה במחנה המעבר בקמבוס שבדרום צרפת. הישגיהם של כל הילדים העידו על התקדמות. אפשר להניח כי לגבי ילדים מסויימים היתד, ההתקדמות קשורה בלימודים בהם השתתפו בינתיים.
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד– עמוד 99
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט- השיטפון-ערב סוכות תשי"א – 25/09/50
השיטפון
ערב סוכות תשי"א – 25/09/50
העיר צפרו בנויה על שתי גדות הנהר הנקרא, "וואד אגאי" או "וואד אל יהוד", היורד ובוקע מצפון העיר לדרומה וחוצה אותה לשתיים.
מוצא הנהר הוא מן המעיינות ואפיקי הנחלים, הנובעים מרגלי ההרים, דרך בקעות ועמקים. אשד הנחלים יורד ושוטף במורד גבוה דרך הגאיות, ועובר ובא את העיר בארובות וחריכי החומה, מראשה ועד סופה, במשך הימים הצרו צעדיו ובתחומו על שפתיו מזה ומזה, נבנו שורת חנויות וחצרות שחלונותיהם פתוחים אליו. על צווארו הוקמו גשרים לתחבורת דרכי הכלל והפרט, ולא נשאר למהלך הנהר רק משעול צר ומתפתל על פי הבניינים הבנויים לאורכו, וחוסמים בעדו. גובה המים בנורמלי הוא סנטימטרים אחדים.
אולם כאשר גשמי זעם ניתכים על רכסי ההרים במקום הנקרא אלבקעייא – לפאת מוצאו, אזי הוא מתפרנס עוד מגולות מים ותעלות, הבאים ונקווים לתוכו, מימיו גוברים ונוהרים בשטף עז ובהמולה רבה, ההרים נמחים תחתיו והעמקים יתבקעו, בדרכם סוחפים סוחבים גושי עפר וצרורות ורגבים עצים ועשבים, וגדרי הכרמים – כגן עדן ארץ לפניהם ואחריהם כמדבר שממה – בעוברם תוך העיר דרך העקלתון זורמים ושוטפים הורסים ומערערים כל הבניינים העומדים לנגדם. כאשר כן אירע באייר התר"ן ( 1890 ) שהרסו כמה בתים, ומתו מ"ח נפשות בישראל.
מכאן והלאה, מדי פעם בפעם, לא הייתה תגבורת המים עולה רק לאיזה מטרים אחדים, כאשר כן גבהו בערב ראש השנה תש"י ששטפו ועברו לתוך בתים אחדים, ולתוך החנויות הנמצאות בתחום הנהר, הגם שהנפשות נצולו, הנה הסוחרים נזוקו וממונם אבד. הממשלה עזרה להם במקצת וסר מהם הנזק.
ערב סוכות תש"י 25 לספטמבר 1950, היה יום בהיר, העיר הייתה שוקטת. ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. הקהילה הייתה עומדת בשמחה להכין צורכי החג, הדרכים והרחובות היו מלאם אנשים השוטפים ועוברים רצוא ושוב, הפנים מאירים והשמחה ניכרת, קרני הוד השמש העליזים הוסיפו חן, והם היו מרקדים ומפזזים לפרסים ולהעביר הרינה בכל פינות העיר, אחר עבור חצות היום, התקדרו השמים בעבים, השמש אספה נוגהה, ופניה לא היו עוד, נעתמה והועמה, הסירה עדיה מעליה ולבשה בגדי אלמנות על אסון – בלי שם – והתהפוכה הקרובה לבוא על העיר העליזה, הרעננה והנחמדה.
בשעה שלוש אחר הצהרים, התחיל גשם מבולי לרדת והמשיך עד שתיים עשרה בלילה, רעם וברק, בזק וחזיזי קולות, בלי הגזמה מי הים נשפכו על הארץ, וארובות השמים נפתָחו, קדרות ועלטה, החוצות נשמו, הלב דפק, הנשימה קצרה והאנחה התפרצה.
הגם שהורגלנו לגאות הנהר בימים החולפים, מעולם לא היה זועף כבפעם הזאת, הנהר הצטבר ולגם בהלעטה מי ההרים היורדים אליו, ודכה בגליו בפראות עזה את העיר, בהתפרצות רגזנית ומוזרה שלא נשמע כמוה.
בשעה שבע בערב בא לתוך תוכה, עבר ורמס בתוך הרחובות והמרתפים הנמצאים על שפת המללאח, לא נשא פנים גם לשני בתי כנסיות הסמוכים וחדר ובא לתוך היכלי הקודש וספרי התורה העומדים שם. כל העיר עלתה כיאור כולה כבריכת מים ואנשיה נסים. הנהר טלטל והנהיג בדחיפה עזה עצים וחלקי תבן, רסיסי צורים, ושרידי מפולת, וכבואו אל החומה סתם את מוצא המים ואסף מימיו עד רדת החומה הגבוהה, וכנהר גיחון גנח, הרס וניתץ השחית וזעזע הרוב הגדול של הדירות הנמצאות על שפתו הימנית אשר שם חונה הגיטו.
שתי שורות חנויות, רוב מסחר היהודים, כמעט כולם נהרסו, הרבה דירות הנמצאות גם לפאתי השמאלית נתמלאו מים והם נפלו על הדרים בהם ובתיהם היו קבריהם.
כל תושבי העיר היהודים ומוסלמים סובלים ומצטערים על האסון הבא עליהם, וביותר הקהילה היהודית אשר לקחה החלק הגדול מהנזק. שמחת החג נהפכה לאבל, והממשלה הביאה חיל ההנדסה, להרוס ולהפיל כל המקומות הרעועים והחשודים למפולת, ההרס היה על ידי פצצות, אשר כל העם נסו לקולם. הקהילה היהודית שיכלה 21 נפש. מהם 14 ילדים, 6 נשים וגבר אחד.
והם שתי משפחות אשר מתו, הסבתא וששת נכדיה, והאם הוציאוה לאחר רדת המים עודה בחיים, עתה נמצאת בבית החולים במצב מסוכן. כשלושים נפשות חולים וזקנים נוצלו על ידי בחורים שהראו מסירות נפש.
החצרות שנהרסו 7 אשר בהן מתגוררים למעלה מ-41 משפחות.
החצרות שנוטים למפולת ונתרוקנו מדייריהם 53.
המשפחות הנמצאות בלי דירה 286 המונים , 1450 נפש.
חנויות היהודים שנהרסו כליל : 48.
חנויות שנכנס לתוכם השטף והסחורה נאבדה : 79
מספר כללי : 127 חנויות ומחסנים הנמצאים בעורקי המסחר.
מצב הגיטו : הרבה חצרות הבנויות על גבי מרתפים, ודיוטות תחתונות נמלאו מים ושקעו בטיט. הרבה מהם צפויים להרס. הביבין ותעלות המים, הצינורות והמרזבים, בתי כסאות של הקהילה, הושבתו, ולדעת מומחים אי אפשר להחזירם למצבם. גם חוטי החשמל נפסקו ותחשך הארץ.
אכסניה לנמצאים בלי דירה, המקומות המיוחדים שאנו יכולים לסדר בהם לפי שעה האנשים שנפגעו בשיטפון הם בתי הספר, " אם הבנים " ואליאנס. עד עתה אוכסנו בהם 650 נפש, עם מספר רב העומד לבוא בכל רגע. והנשארים מצאו מחסה אצל קרוביהם שאי אפשר להם להשאר שם, כי אם לימים ספורים בלבד, יען שכל בתי היהודים מרובים באוכלוסים וכל בית מכיל 10, 12 נפש.
חלק גדול מהנפגעים שנמלטו לא הצילו כי אם מלבושם שעל עורם וכל רכושם אבד, רהיטים, תלבושת, מצע ומכשירי מטבח.
על ועד הקהילה הוטל לפקח על המצב במה שאפשר.
פרנסתם : התקציב לפי המספר של אלף נפש ורק לערך שישים פרנק ליום לכל נפש. נחוץ לפרנסתם שני מיליון פרנק לחודש חוץ מעזרתה הכלכלית של הג'וינט.
הלבשתם.
המצע, הקור מתחולל ומורגש, החורף הגיע ולכל נפש נחוצים מכסה, מיטה מטלטלת, אם נגין על מצב בריאותם של הנפגעים.
הסתדרות ועדי הקהילות, ועד הקהילה המונה שישה חברים יסתייע מעשרים חברים נוספים שיתהווה מכולם ועד כולל אשר יחולק לועדות.
הועדה למגע עם השלטונות. ועדה לגזברות מרכזית. ועדה לחקירת נפגעים. ועדה לכלכלה. ועדה להלבשה ולמצע. ועדה לבריאות. ועדה לפינוי ולניקוי.
הסתדרות בין ועדי הקהילות : ועדי הקהילות בפאס, מכנאס שהתעוררו ובאו לבקר, קראו לאסיפה ב-28 לספטמבר, בה נוכחו הרב ש. אבן דנאן ראש הרבנים במרוקו, וכל חברי ועדי הקהילות פאס, מכנאס וצפרו, והנאספים בועדה ראשית המורכבת מחברי צפרו, פאס ומכנאס בראשה עומדים הרב הראשי אבן דנאן, והמזכיר הכללי של מועצת ועדי הקהילות במרוקו י. אדאהן. המשלחת תתאסף לעתים, לשאת ולתת על הבעיות העומדות על הפרק, בעניין האסון והתהפוכה שסבלה הקהילה היהודית בעיר צפרו. בועדה נמנו עוד האדונים דאנאן, בירדוגו, חמו, צירי מועצת הממשלה שיכולים לבוא במגע והתערבות עם ראשי נציבות ממשלת צרפת בעיר רבאט.
עתה דנים על הקמת דירות ל-300 משפחות מחוסרי דירה ולהרוב הגדול הדרים בגיטו, בתנאים קשים. בעיה זו לא תפתר כי אם על ידי הממשלה.
העזרה : העזרה הראשונה שהגיעה לנפגעים היא מהאליאנס בפאריס, מהג'וינט. כן חשו לעזרה ועדי הקהילות מכנאס, פאס, ורוב קהילות מרוקו, לסיבה זו נסעו רב העיר דוד עובדיה והאדון בוטבול לקזבלנקה, טאנג'יר וטתיטואן.
קאזה : האסיפה הייתה מנבחרי הקהילה מסולת ושמנה, בנוכחות האדונים בראנשוויג, טאזורי, ביין זווינט, ד"ר רפאל, ש. לוי א.צבח.
טאנג'יר, הרב מ. אנקוואה, י. כהן, אזינקוט וסגן הנשיאות נהון.
טיטואן, הרב י. כלפון, והאדונים מ. חסאן, סגן הנשיאות כ. גוויזון, א. עלול, ש. בן נאיים, אסא.
כן הגישו עזרה ממשית העשירים והנכבדים של הקהילה במקום, ולא כמו שציינו לגנאי בעתוני הארץ חס וחלילה.
בשנת תשט"ז כאשר מרוקו קיבלה את עצמאותה, נתמנה הבאשה של צפרו אלבקאי, לראש הממשלה ולשר הפנים שלה. כמובן שידידותי אתו לא נשכחה, ויכולתי אז להיות לעזר לא רק לקהילתנו אלא לכל קהילות מרוקו. טיפוח קשרים טובים עם השלטונות היה דבר עדין המצריך שיקול דעת וטאקט.
באותם ימים הייתה עליה גדולה לארץ. משרד הפנים שהרגיש בכך, עיכב את מתן הפספורטים. ביקשוני להתערב אצל שר הפנים, ביקשתי ראיון איתו ובראיון אמרתי לו : מדוע אתם מעכבים מתן פספורטים ? על ידי זה אתם לא מצמצמים את העליה להיפך אתם נוטעים בתוך היהודים הרגשה שהם אסירים כאן.
טבעו של אסיר שמחפש כל דרך להשתחרר מבית הכלא. אדרבה תנו להם פספורטים ככל שירצו וכשיהיה הפספורט בכיסו הוא עצמו יהרהר טוב אם כדאי לו להגר, שהרי הוא מאבד את מעמדו הכלכלי ועוד. ועוד אמרתי אם מי שהוא יבוא ויספר לכם שאנו היהודים לא אוהבים את ארץ ישראל אל תאמין לו.
לא כולנו מזכירים יום יום בתפילותינו את ארץ ישראל כמה פעמים אבל סיבות אחרות, של עבודה ושל פרנסה מכתיבים לנו להישאר כאן ואין דופי בכך שאנו אוהבים את ארץ ישראל. כמו שאתם אוהבים את מכה. דברי עשו רושם על השר והתוצאות לא איחרו לבוא. כאשר היה רעש באגאדיר בשנת תשכ"א, ורבים נשארו ללא משפחה וללא קורת גג, לא הרשו השלטונות לשלוח מכתבים לקרובים בישראל.
ביקשתי משר הפנים שיאפשר העברת המכתבים דרך הצלב האדום. כמה פעמים הזמינני שר הפנים אלבקאי שהיה אדם פיקח ונבון ומקבל את האמת ממי שאמרה, והתייעץ עמי מה לעשות בשאלה זו או אחרת. פעם אחת כשביקרתי בארמון הממשלתי אמר לי : יא אלחאזאן (הה רבי) כמה קשה לטפל באנשינו אלה ! אני זקוק לעידוד ולברכה, אנא ברכני, התכופף והניח את ידי על ראשו ובירכתיו.
בשנת תשי"ח מוניתי על ידי שר החינוך של מרוקו כחבר ועדה לרפורמה בחינוך במרוקו, ובאותה שנה נתמניתי על ידו כמפקח על החינוך היהודי במרוקו. זכורה לי עדיין חזרתו של המלך מוחמד החמישי לאחר עצמאות מרוקו, כאשר הושב למלכות לאחר גלותו. אנו רבני מרוקו הלכנו לברכו.
היה זה יום שבת. ואלפי שרים ופחות היו בין הבאים. ביניהם היו כאלה אשר שיתפו פעולה עם הצרפתים בימי גלותו. חבורה של צעירים מתנועת האיסתיקלאל, עמדו בשער הארמון, והיה תור עצום. הם היו רואים כל אחד, ואותם שנחשדו על ידם בשיתוף פעולה נהרגו בצורה אכזרית. על ידי רוצצו את גולגלתו של אחד מהפחות המכובדים במרוקו.
חיל ורעדה אחזונו אנו הרבנים, אף על פי כן חובתנו הייתה זאת ומילאונה. כשהוצגנו בפני אלבקאי שם, פנה אלינו ואמר היו שקטים, אני לא אתן לנגוע באף יהודי, לא תיפול משערת ראשיכם ארצה.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט– השיטפון-ערב סוכות תשי"א – 25/09/50-עמ' 195
ד״ר שלמה אלקיים הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו-ברית מס' בעריכת מר אשר כנפו-קיץ תשס"ה
ד״ר שלמה אלקיים
הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו
דברי מבוא
אנו מפרסמים כאן לראשונה את הפיוט ״כל הנשמה תהלל מעשי יה״ על שלושה עשר העיקרים מתוך כתב יד שברשותי(להלן כ״י א4) בתוספת ניקוד, ביאורים וציון מקורות.
מעט מאוד ידוע על מחברו. במשפט וצדקה ביעקב(= מוצב״י) לר׳ יעקב אבן צור(= יעב״ץ ־ מכנאס 1752-1673) נמצא ר׳ סלימאן חתום על פסק דין יחד עם הרב שלום אדרעי מבית דינו של יעב״ץ, מכאן שפייטננו חי בפאס במאה הי״ז-י״ח, שם שימש כמורה צדק. כתב היד הנ״ל משמר חמישה מפיוטיו: אעירה שחר לצלצל / אני רמה דומה כצל״(דף כז ע״א), והוא שיר תוכחה שנועד להיאמר, כפי הנראה, במסגרת פיוטי הבקשות שמשמעים כתפילות הכנה בעלות השחר; ״אלהא רבא די תלת אבהתא״(דף כה, ע״א), המיועד ל"בריך שמיה דמרי עלמא״; ״אזרני אלי חיל ורוח נדיבה״(דף כה ע״ב), פיוט רשות לברכה; ״אזכיר נסי אל מקדם נעשו״ (צה ע״ב), פיוט רשות ל״על עצמותי״ לפורים, והפיוט שמתפרסם כאן לראשונה ״כל הנשמה תהלל מעשי יה״ (כד ע״א), לרשות ל״ויברך דוד״.
פיוט י״ג העיקרם במחקו
פיוט זה יסודו בשלושה עשר העיקרים שניסח הרמב״ם במבואו לפרק ״חלק״, פרק י׳ של מסכת סנהדרין קביעת העיקרים עוררה מחלוקת ארוכה בישראל, שהרי כל התורה עיקר. אף על פי כן הם נתקבלו בעם ישראל כמכלול עקרונות היסוד של האמונה היהודית, נתקדשו בקדושת המסורת והפכו ל״אני מאמין״ הרשמי, שחיובו או שלילתו קובעים את השתייכותו לכלל ישראל. עיקרים אלה מהווים אם כן את תמצית האמונה היהודית, הם נפוצו ונתקבלו במהירות רבה ע״י כלל ישראל. משוררים ופייטנים מן המאה הי״ג ואילך, ברוב קהילות ישראל, ניסו להציע עיצוב שירי. המפורסם שבהם הוא ״יגדל אלהים חי״ לדניאל בן יהודיה, הדיין מרומא בן המאה הי״ג.
אלכסנדר מארכס העמיד רשימה של 91 שירים וקטעי שירים, שעניינם י״ג העיקרים. עיון ברשמיה זו מעלה שכעשרים ארצות היו שותפות ביצירה פואטית זו ובתוכם פייטנים ממרוקו. אלה האחרונים העשירו סוגה זו בעשרות פיוטים, גיוונו את תכניה ושילבו את יצירותיה במסגרת תפילות היומיום, בשבת ובמועד. להלן דוגמאות אחדות:
מציאותו ואחדותו
אמירת הפיוט ״יגדל אלהים חי״ נהוגה בקהילות מרוקו בשבת ובימים טובים לפני ״ברוך שאמר״. מנהג זה, המתקיים עד היום, מוזכר כבר במחזור פאס, והוא מובא בכל ספרות המנהג של בני מרוקו. ב״נהגו העם״ לר׳ דוד עובדיה״ מועלה נימוק של זיקה בין ״יגדל״ לבין ״ברוך שאמר". בשניהם עיקרי האמונה היהודית. מתוך הנחה זו אפשר להבין את שילובו של הפיוט ״מציאותו ואחדותו באין קץ״ פיוט על י״ג העיקרים במסגרת זמירות של חול שלפני ברוך שאמר:
מציאותו ואחדותו באין גוף וקדמון נעבד ידע נביאיו.
למשה שם ותורה לא תשונה גמול ישע מחיה הוא צבאיו.
פיוט זה אין ספק במוצאו. הוא מופיע לראשונה במחזור פאס (כ״י ליידן 94) במסגרת זמירות של חול שלפני ״ברוך שאמר״ ואח״כ בכל קובצי השירה ממוצא צפון אפריקאי. הוא שימש השראה לפייטנים רבים ובתוכם גדול המשוררים במרוקו, ר׳ דוד חסין מן המאה הי״ח:
אודה לאל בקול נעים וזמרה
מציאותו בארבע עולמות
ואחדותו ברקיעים ואדמות
דוד מלך ישראל חי וקיים
בן אהרון הוא אליה הנביא
בשלש עשרה עקרי דת טהורה
אל״ף בי״ת יו״ד עי״ן שמות
ואין שני נמנה עמו בחברה.
משרשיו יקבץ שה פזורה
יבוא לפני יום ה׳ הנורא
הפייטן ר׳ דוד מעמיד כל מלה מן ״מציאותו ואחדותו״ בראש מחרוזות שירו. לשון אחר: מציאותו ואחדותו הוא שיר האם, שיר קצר ותמציתי, כל אחת ממילותיו מציינת אחד מן העיקרים, ועליו בנה בן חסין את שירו הארוך. שירו של בן חסין הוא מעין שיר חרוזי הכתוב בחרוז אחד, אך שלושת הטורים האחרונים הם תוספת לי״ג העיקרים, הם בקשה לגאולה ותפילה לביאת המשיח. יתר על כן, המשורר משלב בשירו עניינים מעולמה של הקבלה: ״מציאותו בארבע עולמות אל״ף בי״ת יו״ד עי״ן״: אבי״ע, שמשמעו ארבעת העולמות: אצילות, בריאות, יצירה, עשייה, שסימנם אבי״ע. עולמות אלה מהווים יחד את הדרגות השונות שבהם מתממש כוחו הבורא של ה׳.
אברך את שם האל
המפורסם מבין פיוטי י״ג העיקרים הוא ״אברך את שם האל הגדול והנורא״, הפותח את טקס ההבדלה בכל מוצאי שבת ויום טוב. בשל שימושו המרובה הודפס בקובצי השירה העממיים של קהילות מרוקו ובדפים בודדים וכמובן, הוא מובא, בחלקו לפחות, בספרות המנהגים שלהם. לחנו העליז והקצבי שימש בסיס לחיבור שירים נוספים, כגון שירו של הרב יוסף משאש, רבה הראשי הספרדי לשעבר של חיפה. אל יחיד רם ונשא אברך בתפארה כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא
- אפתח פי בשיר ומזמור
רבי י׳ קארו ממליץ שלא לומר פיוטים במסגרת ברכות קריאת שמע ובמקומות אחרים בתפילה שיש בהם משום הפסק, ובהתאם לכך נוהגות קהילות הספרדים בכל מקום עד היום. אך קהילות מרוקו מעולם לא נהגו עפ״י פסק זה. הם הותירו את הפיוטים בתחנותיהם הליטורגיות בלא חשש להפסק, וכך נהגו גם בפיוטי העיקרים בשעה שבאו לשבצם בפרקי התפילה השונים.
ר׳ משה בן יעקב אדהאן (מכנאס המאה הי״ז-י״ח) תלמיד חכם גדול ומנהיג רוחני לבני קהילתו, זכה להערכה גדולה גם כמשורר, בין שאר פיוטיו חיבר שיר רשות אל ״נשמת כל חי״
אפתח פי בשיר ומזמור
לכבוד דודי צרור המור
נעלה על כל עליון
נשגב בשפריר חביון
קדמון האציל בדמיון
כל אשר חפץ עשה
ורשות מאל אשאלה
גבה מאד ונעלה
מצוי והמציא כל נמצא
אחד מקור כל מוצא
ברא ויצא ועשה
בתכלית יופי וגדולה
יה אל מסתתר מצד מהותו
הפייטן ר׳ אהרן בן סמחון, שחי במכנאס במאה הי״ט, רואה בשירי העיקרים תכנים שמביאים ליראת שמים.
בקבוצת הפיוטים המיועדים ליום הכיפורים מקדיש שלושה מהם לי״ג העיקרים:
״ימי חיי מדת ימי ושני״(זקן אהרן, עמ׳ 26) ; ״רחש אערוך ניבי בשלוש עשרה עיקרים ( שם 26) ; ״יה אל מסתתר מצד פעולתו" (שם, עמ׳ 21). פיוט זה נושא את הכותרת הבאה: ״פזמון נאה לאומרו ביוה"כ לעורר לב האדם ולשוב , והוא מיוסד על י״ג עיקרי הדת, נועם (לחן) אל מסתתר, ס' אני אהרן בן שלמה חזק.
יה אל מסתתר מצד מהותו
שעה אל עבדך ואל מנחתו
מזמרת ארצו תחת פרים
על שלוש עשרה הם עיקרים
ונגלה מצד פעולתו
וברחמיך אל נא תבזה שיח רנתו
קח נא מפיו שיר יסודתו
יסוד תורת משה ונבואתו
סיכום
שלשה עשר העיקרים שניסח רבנו הרמב״ם זכו לעיצוב פיוטי בכל מקהלות ישראל. הגדילו פייטני מרוקו עשות והפכום לשירים המלווים את איש ישראל בשוכבו ובקומו בתפילותיו בבית הכנסת ובהסיבו על שולחנו. ואין זאת אלא משום ההערכה המופלגת ל/האיש משה, רבן של ישראל, הפוסק שאין אחריו והסמכות המוסרית העליונה שאין עליה עוררין.
כה״י הועתק בפאס או במכנאס במאה הי״ט. הוא כולל כ-400 פיוטים על נושאים המאפיינים את שירת יהודי צפון אפריקה בשלוש מאות השנים האחרונות: שירים המעטרים את לוח השנה העברי, שירת בית הכנסת, שירים למעלת התורה ולומדיה, שירי תוכחה ומוסר וכיוצא בהם, וכן שירים אירועיים בודדים. הפיוטים הם פרי יצירתם של כשמונים פייטנים, רובם מבני המקום, בחלקם הם אינם מזוהים.
ד״ר שלמה אלקיים
הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו-ברית מס' בעריכת מר אשר כנפו-קיץ תשס"ה
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״
אנשי הסוכנות היו מוטרדים מדעת הקהל השלילית שעלולה להיווצר כשיוודע ברבים עניין הפעלת המשטרה לצורך שכנוע העולים. כצעד מונע, זימן קלמן לוין פגישת עיתונאים שבמהלכה מסר להם את השתלשלות האירועים ובמהלכה הצהיר: ״אנו רואים בעניין זה הפרה חמורה של דרכי הקליטה בארץ, כי כל הכנסה לשער העלייה, פירושה הכתבת תנאים ע״י העולים ואי־רצון ללכת לאזורי הפיתוח, המדינה והסוכנות לא יסכימו לכך בכל מחיר״.
[״עולי דמנת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955]
לטענתו של לוין, הסוכנות הסכימה באופן חד־פעמי להעביר לשער העלייה ארבע משפחות מיוצאי דמנאת שהגיעו בערב חג השבועות באניה ״ארצה״ אך מעתה ״מנוי וגמור שלא להעביר לשם עולים נוספים ולא לשבש את דרכי הקליטה״. במהלך עדכון העיתונאים נמסר כי המשטרה לא נזקקה כלל להפעלת כה.
המרד הזה גרם לפקידי הקליטה לחשוש מפני בעיות נוספות שתתעוררנה בשבוע שלאחר מכן, מועד שבו תוכנן לפנות את עולי דמנאת ששהו בשער העלייה למקומות הקליטה החדשים שיועדו להם. הדבר ניכר בהתבטאויות שצוטטו בעיתונות בדבר הפעלת אמצעים חריגים, במידה וכך יידרש.
בידיעה בעיתון למרחב הביא הכתב דברים מפי קלמן לוין על אירוע קודם של סרוב לצאת למשואה ודרישה לעבור לשער העלייה: ״…בינתיים הגיעו באניה ׳ארצה׳ 11 משפחות נוספות מדמנת, 7 מהן יצאו מרצונם הטוב ל׳חרובית׳ ו־4 הודיעו כי גם הם יצאו ל־׳משואה׳, אך לאחר שעתיים התחרטו בהשפעת קרוביהם, ודרשו העברתם לשער העליה״. בעיתון הצפה אוזכר עניין העברת ארבע משפחות שנועדו למשואה לשער העליה גם כן, אולם עניין זה לא יוחס ספציפית לעולים מדמנאת. ראו: ״עולי דמנאת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955, וכן ״17 משפחות עולים ממארוקו הועברו למחנה משואה״, הצפה, 5 ביוני 1955. נראה כי בידיעה זו יש מעיין fake news גירסת 1955 ביחס לעולי דמנאת, מכיוון שעיון ברשימת העולים שהגיעו באניה ״ארצה״ ב- 26 במאי 1955 מלמד שהעולים שהועברו לשער העלייה היו ארבעה עולים בודדים מפולין ומשפחה ושני בודדים ממצרים, בניגוד למה שנכתב בלמרחב שעולים אלו היו מדמנאת.
בעיתון למרחב נכתב: ״מיום א׳, תנקוט הסוכנות באמצעים נגד עולי דמנת הנמצאים בשער העלייה, באם לא יסכימו לעבור לאחד מיישובי העולים״, ואילו בעיתון על המשמר אוזכרה סנקציה אפשרית ספציפית: ״לפי החלטת הסוכנות היהודית תסתיים הפרשה כולה ביום א׳(היום). כפי הנראה, לא יהיה צורך כאן במשטרה, משום ששער העלייה הוא מחנה סגור ומחלקת הקליטה יכולה לנקוט כאן באמצעים אחרים (אי אספקת אוכל וכד׳)״.
שיירה מעולי דימנת נשלחה למשואה שבנגב בעזרת המשטרה״, על המשמר, 5 ביוני 1955.
דבר, ״פרשת עולי דימנאת בסיומה״, 10 ביוני 1955.
״שניים אוחזין בדמנאת״ – הסוף
מחלקת הקליטה של הסוכנות המשיכה לחפש פתרון ליישובן של משפחות עולי דמנאת, שהוכנסו להסגר בשער העלייה ב־23 במאי 1955. נציגי המשפחות יצאו ביום חמישי ה־2 ביוני 1955 לסיורים באיזור הגליל, כדי לבחון מקומות קליטה אפשריים. ביום ראשון ה־5 ביוני 1955 התקיימה פגישה בשער העלייה בין נציגי מחלקת הקליטה ונציגי העולים למציאת הסדר. העולים סרבו להיפרד ודרשו ליישבם ביחד במקום אחד, אולם אף אחד מהמקומות בגליל שעמדו על הפרק לא יכל היה לקלוט מספר כה גדול של משפחות. לבסוף נתרצו והסכימו להתפצל. ביום שלישי ה־7 ביוני הועברו 12 משפחות למושב רוויה וארבע משפחות לסביבות צפת, ובסך הכל כמחצית מתוך 230 העולים עזבו את המחנה. בהמשך הועברו משפחות נוספות לצוריאל, כפר עבודה של קק״ל בצפון. אחרונות המשפחות תוכננו לעזוב את שער העלייה ביום ראשון ה־12 ביוני 5 5 95.19 בסך הכל שהו העולים בשער העלייה בין 16 ל־21 יום.
סכום
שלא מרצונם נקלעו העולים מדמנאת לשתי מערכות של מאבקי כח באשר לדמותה של העלייה. המאבק הראשון היה מאבק פוליטי-דתי בין תנועת ההתיישבות של מפא״י לבין איגוד המושבים של ־פועל המזרחי. סופו של מאבק זה שהביא לביטול המכסות הנוקשות, שהיו נהוגות לגבי הפניית עולים לתנועות ההתיישבות השונות וההכרה שזכות העולה לבחור האם הוא רוצה להגיע למושב דתי או מושב חילוני. המאבק השני היה מאבק בין מנגנון הקליטה לבין העולים עצמם, על השאלה האם ־'עולה, שעולה במימון הסוכנות, יש זכות בחירה חופשית לגבי מקום יישובו עם עלייתו. במאבק זה יצאו העולים כשידם על התחתונה. חלום ההתיישבות כקהילה מאוחדת, שזכה לעידודו של יהודה גרינקר עוד בשלב הרישום לעלייה בדמנאת, התנפץ בעת המפגש של משפחות העולים עם המציאות של יכולת הקליטה במושבי היעד.
מספר העולים מדמנאת שהגיעו לישראל במהלך החודשים מאי-אוקטובר 1955 היה 581 נפש. טבלה מס. 4 להלן מסכמת את מסכת העלייה מדמנאת בתקופה זו, וממחישה את פיזור הקהילה במפת ההתיישבות בישראל.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״-עמ' 50
ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת
שפת הלימוד בבתי המדרש הייתה עברית, שהייתה שגורה בפיהם של יהודי המחוז. לעתים היו משתעשעים בה עד כדי עיוות לצורך ייצור מילים דבדיחותא, או מתפלפלים בשיבוש מכוון למשמעויות של מילים, כמו בעת קריאת "פיטום הקטורת". בעת התפילה, כאשר היו מגיעים למילים "מעלה עשן כל-שהוא רבי נתן הבבלי אומר", היו אומרים: "מעלה עשן כל־שהוא", ומפסיקים מעט ואומרים "רבי". בדרך זו היה מתקבל כאילו שכל מי שמעשן נקרא "רבי". גם הערבית המוגרבית נוצלה בפיהם ליצירת אלפי פתגמים ומכתמים הקשורים למציאות אותה חוו ביום יום. הפתגמים ביטאו את תחושותיהם השונות, לעתים צער לעתים כעס ולעג, ולעתים כוונו הדברים לשכניהם הערבים, בעת שאמרו עליהם: סְלְם עְלָה לְעְרְבִּי, תְכְסְר כְבְזָה" (אמור שלום לערבי, תפסיד ככר לחם). "מָה תוּרִיס בָאב דָאר לְעְרְבִּי, לַמָה אִילסְקְ פִיהָא" (אל תראה את פתח הבית לערבי, שמא ידבק בה). "סְלְח אִלָא יִתְבֵּלד, כָּא יִתְזְלְד" (הברברי שהופך לעירוני, מתקשה כעור(כעור התוף המשמיע קול רם כשמכים עליו), וכן הלאה.
בתחילת המאה ה-20, כאשר חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") עמדה להגיע לעיר ריסאני, משפחת אבוחצירא התנגדה לבואה מחשש לחילון בתוך הקהילה. את הסכמתה התנתה בכך שביה״ס יבנה מחוץ למלאח ולעיר, וכך היה. החשש היה פן תהליכי ההסתגלות יהפכו לתהליכי התבוללות, אלא שעצמת שלטון הדת בחברה המוסלמית ויציבות היסודות השמרניים בסדרי המשפחה בתוכה, הקרינו גם על הקהילה היהודית, ומנעו בעד האפשרות של השתלבותם היתרה בהמשך תהליכי המודרניזציה, והתרחקות עד כדי התבוללות. תוצאות החינוך ב״אליאנס" כפי שידועות לנו, יצרו הנהגה יהודית חדשה, במידה רבה, פרי השתלבות של יהודים לא מעטים במגמות החיים החדשות והמודרניות. כתוצאה מכך, התעניינותם של העשירים והמשכילים בענייני הקהילה, פחתה.
בקרב השכבות האלה התחילו להתגלות תופעות חברתיות שבעבר כמעט ולא נודעו. גברים ונשים הלובשים בגדים אירופאים, גילויי ראש, בילויים בבתי קפה ובמסעדות וריקודים מעורבים בטקסי חתונות וכד'. הם השקיפו על החברה העממית כעל נחותה, ושאפו להצלחה כלכלית ללא התחשבות בדרכים להשגתה. היו ביניהם שסברו שיש להתקרב לגויים כדי לספוג מהם את תכונותיהם הטובות, תוך שמירה על אופייה המסורתי של הקהילה. מכאן שהמעבר לתרבות הצרפתית ולשפתה, הייתה נחלת בוגרי "אליאנס", לעומתם, בשכבות העממיות, ההנהגה המסורתית הוסיפה להתקיים ולהשפיע. ואמנם בתפילאלת לא ראינו את אותו חילון שאיפיין חלק משאר הקהילות שבאו במגע עם "אליאנס", ומרבית הקהילה נותרה שמרנית-אורתודוקסית. אלה שכן השלימו את לימודיהם ב״אליאנס", זכו להחזיק במשרות חשובות בכלכלה ובמסחר, וכן במשרדי הממשלה השונים.
חיי המסחר של היהודים הביאו לפריחה בחבל תפילאלת. ערים כמו תאיות (Tayout), החיים הכלכליים בה התבססו על היהודים ששימשו כסוכנים בסחר הבינלאומי שהתנהל בין מרוקו לאנגליה. כל תוצרת שהובאה מאנגליה, עברה דרך הסוחרים היהודים, תוך שיתופם של סוחרים מוסלמים בפעילות המסחרית. סוחרים אלה היו בעלי זיכיון על פיו ספקו סוכר תוצרת המבשלות המרוקניות שהיו מוחכרות להם מטעם בית המלוכה. נוכחותם ופעילותם הייתה בעלת חשיבות רבה, לפיכך היו פטורים מתשלום הגיזיה, אולם במקומה, היו מעניקים מתנות למכובדי השלטון. סוחרים אלה נודעו בקשריהם עם "סוחרי המלך"מהם קיבלו את סחורותיהם להפצה בכל דרום מרוקו. פרט לסוכר, הפיצו תה, נרות, משי ואפילו "לואיזה" (La Verveine). עיר אחרת במחוז הייתה קסר תאבוסאמת (Tabusamt), שם הוענקה ליהודים הזכות הבלעדית להטביע מטבעות כסף וזהב לכלל תושבי המחוז, בין יהודים בין מוסלמים. משפחות יהודיות לא מעטות התעשרו בעת הזאת, בין אלה שבלטו בעושרן ניתן למנות את משפחת אזרואל, שיטרית, אילוז, אמסלם, סבאג, ואלזרע, אולם מרבית יתר הקהילה המשיך לחיות בצמצום, גר בצפיפות בתוך המלאח, עסק במסחר הזעיר כמו נפחות, נגרות, סנדלרות, צורפות, חייטות והיו גם כאלה שעסקו בסחר בהמות ובחקלאות. חלק מפעילותם נערך בתוך רחובותיה וסימטאותיה של עיר המחוז ריסאני, במסגרת הגילדות המקצועיות, ורובו של המסחר התנהל ברחבת השוק הססגוני של העיר שפעל בימים שני וחמישי, אז היו נוהרים אל העיר המוני אנשים מכל רחבי המחוז. על מנת למשוך את הציבור לבוא לקניות ולהנעים את השהות בשוק, היו מופיעות להקות להטוטנים, מאלפי נחשים, רופאי אליל, קוראים בקלפים וכדי. הפעילות הכלכלית שהביאה בצידה גם רווחים נאים, לא נעלמה מעיני הגובים הממלכתיים, וכל מם שהוטל על כלל האוכלוסייה, לא פסח על היהודים, והם שילמו כמקובל לנציגי הממשל את המגיע מהם, אולם גם ידעו"להסתדר" עם הגובים, בעיקר בתשלומי המס הגבוהים, כאשר היו מערבים את המושל המקומי שנהנה תמיד ממתנות ומענקים.
ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת-עמ'104
Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain-Brit 31
Les métiers des juifs dan la region
En raison de leur situation, ces Juifs "politiquement neutres" ou exclus, sont restés indépendants dans l'histoire de la région, ils ont toujours sauvegardé leur autonomie, mais souvent sous la protection d'un clan ou d'une tribu, en tirant profit des conflits opposant ces groupes protecteurs. A ce titre, ils étaient même devenus des agents sûrs pour le pouvoir central qui n'hésitait pas à leur confier les affaires commerciales (Toujjar as Sultan) c'est-à-dire les commerçants du Sultan, leur activité essentielle était avant tout le commerce. Suivant G. Ayache "au Maghreb al'Aqsa jusqu’au 19eme siècle, la frappe de la monnaie pour le compte de l’état était leur apanage."
Ainsi pour répondre aux exigences du commerce local, plusieurs colonies se sont formées (comme nous l'avons remarqué) dans les ksours importants du Tafilalet, ou des légendes leur attribuent l'introduction de plusieurs techniques. Certains secteurs leur étaient presque réservés : le travail des métaux et, en particulier, celui de l'or et de l'argent, mais également d'autres artisanats tels que (la cordonnerie, orfèvrerie…) René Caillié a remarqué à propos des Juifs du Tafilalet : " … les uns sont forgerons. Ils prêtent leur argent à intérêt aux marchands qui font le commerce du Soudan, et n’y vont jamais eux-mêmes." Par contre Ch. Monteil, affirme d'après les révélations d'un juif nommé Mardochée l'existence, au Sahara, de Juifs blancs, qu'il nomme Doggatoum. Ce sont, dit-il, des pasteurs que l’on rencontre depuis le Tafilalet jusqu'aux environs de Timbuctou. Ils vivent sous la protection des Touaregs. Beaucoup d'entre eux étaient aussi colporteurs, approvisionnant les ksours et les souks au cours de longues tournées.
Dans un monde de 'Siba', caractérisé par les guerres et l'insécurité, les Juifs semblent les seuls à entretenir les relations avec tous les ksours de la région, certains d'entre eux se sont consacrés aussi à l'agriculture. Dans les ksours de "Farkla", il y avait des paysans juifs cultivateurs.
Leurs conditions de vie dans la région.
Compte tenu des conditions de vie dans le Bled Siba, décrites par divers voyageurs leur distribution géographique des groupes juifs ne semble guère avoir changé du 16eme (Léon l'Africain) au I9eme siècle (Ch. De Foucauld – René Caillié).
Contrairement à certains Juifs de Fès et des grandes villes qui parviennent à se glisser jusqu'au proche entourage des souverains et des gouverneurs, (la plupart de ces derniers, étant en relation avec les ports méditerranéens et en relation directe avec les européens et grands commerçants), les juifs de Tafilalet comme leurs frères ruraux ne bénéficient que de la liberté religieuse qui leur est reconnue malgré quelques intermèdes douloureux, mais ils demeurent victimes d'une série de mesures infamantes: regroupés dans les Mellahs, vivant dans des communautés repliées sur elles mêmes, bien structurées, les Juifs étaient soumis à des obligations vestimentaires (djellaba sombre, zabadour) peu différent d'ailleurs de l'habillement des musulmans.
Ils n'avaient pas le droit de porter des armes ou d'enfourcher une monture. Ils sont tenus de se déchausser dans les ksours musulmans et en particulier au voisinage des Mosquées. René Caillié raconte que "les Juifs au Tafilalet sont très sales, et ne vont que pieds nus, peut-être pour éviter l'inconvénient d'ôter trop souvent leurs sandales, en passant devant une mosquée ou devant la porte d'un chérif obligation qui leur est imposée…"74 II ajoute qu'ils habitent les mêmes ksours que les musulmans, et qu'ils y sont très malheureux, souvent insultés ״Ces fanatiques vont jusqu'à les frapper indignement et leur lançant des pierres comme à des chiens…"
Gautier de son coté dit que "les Juifs de bled Siba ne sont pas une population humiliée, refoulée comme dans les grandes villes du bled Mekhzen. Ce sont des berbères comme les autres. D'après Ibn Khaldoun, c'est-à-dire au 14 eme siècle, les Fazaz était encore une grande tribu juive, le nom des Fazaz survit aux sources de l'Oum er- Rebia (dans l'Atlas״). Dans un des ksours de Midelt (sur la route de Fès) dans la Haute Moulouiya, ״on voit des paysans juifs cultiver leurs champs et vivre pêle-mêle en communauté municipale avec les autres paysans du ksar;" Il ajoute qu'à Damnat "les Juifs venaient au souk le fusil sur l'épaule."
Il ne faut pas croire René Caillié qui parle à propos des Juifs du Tafilalet d’une façon dramatique en généralisant tous les Juifs de la région, certains Juifs de Ferkla et d'Alqualaa par exemple, ne vivaient pas dans une telle misère, indépendants dans leur ksours mais sous la protection des tribus. Gautier non plus, car la vie que connaissaient les Juifs à l'intérieur du pays était vraiment très éloignée de cette description.
Les Juifs dont la plupart étaient commerçants dans un monde d'anarchie échappé au pouvoir central, n'avaient aucun soutien en dehors de leur protecteur, généralement une tribu ou une fraction soit Arabe ou Berbère (après le 17eme siècle les tribus berbères).
Tout le monde avait internet à les protéger pour assurer le reste du commerce au Tafilalet. Malgré les humiliations qu'ils subissaient, on ne connait aucune mention de massacre dans cette région depuis 1492 AJC, alors qu'à Meknès seulement, on a compté à quatre reprises au moins au 18ème siècle, le mellah des Juifs fut mis à feu et à sang chaque fois. Parmi tout ce qui peut aider à éclaircir cette question nous possédons un manuscrit " qui nous montre comment les Juifs ont été protégés par les notables et les tribus pour assurer la continuité du commerce local.
Traduction du document :
"Louange à Dieu seul. Pour Mouha Uquassou et son fils Alhadj, salut à vous. De la part de Bahnin de Zrigat. Nous voulons vous dire qu'il n'y a pas de différences entre nous, c'est les Juifs qui ont triché vos fils Ait Moussa, ils sont faibles et n'ont pas de soutien. Soyez indulgents avec eux. Nous vous le demandons avec toute notre amitié, nos relations de Tad a, nos parentés, qu'il y a entre nous. Dieu est témoin. Soyez patients, les jours ne sont éternels pour personne. Salut".
- Tada ou Tafrgant : ce terme chez les populations orasiennes désigne un pacte d'affrètement. Pour plus de détails voir Mezzine, "Contribution" op, cit; vol 2 p.463. Note 24 (le mot affrèrement utilisé ici est une traduction de l'Arabe : al oukhoua en Arabe (frère).
Aucune indication ne permet d'en dater l'établissement qu'on peut cependant situer plutôt à la fin du 17 eme siècle. Cette lettre remonte évidemment à la période de Siba. Il s'ensuit qu'on ne possède aucun moyen pour préciser la date de ce document et de sa rédaction : en revanche, son auteur a été identifié, il s'agit d'un notable du ksar Zrigat, l'un des ksours protégés par la confédération des Ait Atta. On peut donc considérer cette brève missive comme ayant été rédigée en une période de désordre, envoyée à un membre de la tribu des Ait Ounebgui des Ait Atta en le suppliant de ne pas faire de mal aux Juifs, sachant que ces derniers étaient membres de son ksar (le seul d'ailleurs de la vallée moyenne du Ziz où l'on trouve une forte population juive). Il fallait bien les protéger pour le bien et le profit de son ksar. Les Juifs du Tafilalet dont la plupart étaient commerçants, ont été protégés par les tribus dans un monde de Siba: ils pouvaient ainsi maintenir la continuité de leur activité commerciale.
Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain-Brit 31-page 76
ד״ר שלמה אלקיים הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו-ברית מס' 24 בעריכת מר אשר כנפו-קיץ תשס"ה-הפיוט השלם וביאורו
פיוט סי׳ אני סלימאן בן דוד חזק
מקורות: כתב יד אלקיים, דף, כד. ע"א – ע"ב. סמוך ל"ויברך דוד«"
כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל מַעֲשֶׂה יָהּ
הַלְלוּיָהּ
אָרִים קוֹלִי בְּשִׁירָה
אֶל מוּל נֶאְזָר בִּגְבוּרָה
עוֹטֶה כַּשַּׂלְמָה אוֹרָה
זַמָּרוֹ יָהּ הַלְלוּיָהּ
נִמְצָא בְּכָל עֵת וּזְמַן
כְּדוֹר דַּרְדַּע וְהֵימָן
עוֹבְדֵי פֶּסֶל וְחַמָּן
יַשְׁמִידֵם יָהּ הַלְלוּיָהּ
יָחִיד הוּא וְלֹא בְּמִנְיָן
הוּא הָעֵד הוּא הַדַּיָּן
כָּל מַעֲשֶׂה וְכָל עִנְיָן
מַשְׁגִּיחַ יָהּ הַלְלוּיָהּ
סוֹמֵךְ נוֹפְלִים סָמְכֵנִי
אֵין לוֹ גּוּף וְאֵין לוֹ שְׁנִי
רוֹפֵא חוֹלִים עוֹדְדֵנִי
בִּרְפוּאָה יָהּ הַלְלוּיָהּ
לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם
שָׁלַח בָּם חֲרוֹן זַעַם
קַדְמוֹן הוּא כִּי בְּנֹעַם
אֶחֱזֶה יָהּ הַלְלוּיָהּ
- 1. כל הנשמה… – עפ״י תהליס קנ. גרונכם – ארים… אזר בגבורה – כינוי לה׳(תהלים סה. ז). עוטה… אורה – עפ״י תהלים קד. ב: ״עטה אור כשלמה. 2. נמצא… וזמן – היסוד הראשון בשלושה עשר העיקרים של הרמב״ם: ״והוא שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות״. כדור… והימן – עפ״י מלכים א׳ ה. יא: ״ויחכם [שלמה] מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע ובני מחול״. הקשרו כאן אינו ברור. וחמן – במקור מזבח לפולחן החמה. כגון בישעיהו כז. ט. כאן נרדף ל״פסל״. 3. יחיד וכו׳ – היסוד השני של העיקרים: ״והוא שזה עילת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים״. הוא… הדין ־ עפ״י אבות ד. כב: ״הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין״. כל מעשה… משגיח יה ־ היסוד העשירי של העיקרים: ״שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם״. 4. טומך נופלים ־ כינוי לה׳. מתוך ״תפילת י״ח, ברכת גבורות. אין לו גוף… ־ היסוד השלישי של העיקרים: ״והוא שזה האחד אינו גוף ולא כח בגוף״. רופא חולים ־ כינוי לה׳. עפ״י תפילת י״ח (ראה לעיל). עודדני ־ חזקני. עפ״י ״מעודד ענוים ה׳ ״(תהלים קמז. ו).5.. לא … עם – (תהלים ג. ז.) שלח… זעם – עפ״י תהלים עח. מט. קדמון הוא – היסוד הרביעי של העיקרים: ״והוא שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט״. כי בנועם… יה – עפ״י תהלים כז. ד: ״לחזות בנעם ה׳ ולבקר בהיכלו״
יְצוּרָיו כֻּלָּם עוֹבְדִים
לוֹ מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים
שְׁתֵּי פְּעָמִים מְיַחֲדִים
בְּיִחוּד יָהּ הַלְלוּיָהּ
מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה
[יָדַע מָ]ה בַּחֲשׁוֹכָא
מַהֵר יִשְׁלַח אֲרֻכָּה
לְעַבְדִּי יָהּ הַלְלוּיָהּ
אֶל סוֹעֵד הַבְּרוּאִים
מַשְׁפִּיעַ עַל נְבִיאִים
לִנְבוּאָתוֹ קְרוּאִים
נְבוּאַת יָהּ הַלְלוּיָהּ
נֶאֱמָן עֶבֶד נִקְרָא
לוֹ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה
הוּא מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה
מִסִּינַי יָהּ הַלְלוּיָהּ
בֶּן בַּיִת קָרַן פָּנָיו
יֵשׁ לוֹ שֵׁם בֵּין בְּחוּנָיו
הָאִישׁ מֹשֶׁה מְאֹד עָנָיו
בָּעֲנָוָה יָהּ הַלְלוּיָהּ
דּוֹר אַחַר דּוֹר בִּסְפִירָה
אֵין שִׁנּוּי וְאֵין תְּמוּרָה
לַתּוֹרָה הַטְּהוֹרָה
וּנְקִיָּה יָהּ הַלְלוּיָהּ
- 6. יצוריו… ומודים – היסוד החמישי של העיקרים . ״שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו״. שתי פעמים… יה – עפ״י קדושת ״כתר יתנו לך: ״המיחדים שמו… פעמים באהבה״. 7. מרומם על כל ברכה (נחמיה ט. ה). ידע מה בחשוכא (דניאל ב. כב), ארוכה. רפואה עפ״י תפילת י״ח, ברכת רפואה ו״והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו״ כגירסת הספרדים. 8. אל… משפיע על נביאים… נבואת יה. היסוד השישי של העיקרים – הנבואה: ״והוא לדעת שזה המין האנושי… ויאלצו עליהם ממנו אצילות שפע… וזוהי הנבואה״. 9. ־ נאמן עבד נקרא. היסוד השביעי של העיקרים – נבואת משה רבנו: ״והוא שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו ומהבאים אחריו… אמר יתעלה… לא כן עבדי משה״ (במדבר יב. ח). זרוע עם גבורה – (תהלים פט. יד). משה קבל תורה מסיני(אבות א.א.) 10. בן בית – לא מצאתי שמשה רבנו נקרא ״בן בית״ אלא מכללא: ״ועליתי ודרכתי דרך בשמים, והייתי תופס במלחמתן של מלאכים, וקבלתי תורה של אש, ודרתי תחת כסא אש, וסוכתי תחת עמוד אש, ודברתי עמו פנים בפנים, ונצחתי פמליא של מעלה, וגיליתי רזיהם לבני אדם, וקבלתי תורה מימינו של הקב״ה״ (דב״ר סוף פרשה י״א). קרן פניו – עפ״י שמות לד. כט ועוד. בחוניו – כינוי לאבות האומה שנבחנו ועמדו בנסיונות, עפ״י פסחים פז, ע״ב: ״ישראל שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב״. אך אפשר שכאן הכוונה למלאכים. ראה מה שכתוב לעיל על ׳בן בית׳ ״. האיש משה וכד – עפ״י במדבר יב.ג. 11. דור… ואין תמורה ־ היסוד התשיעי של העיקרים: ״והוא שזו תורת משה לא תבטל ולא תבוא תורה מאת ה׳ זולתה״ ובהלכות מלכים יא. ו. כותב הרמב״ם: ״ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם ולעולמי עולמים״ ובלשון הפייטן ״דור אחר דור וכו׳ ״. לתורה הטהורה והנקייה ־ עפ״י הכתוב ביסוד השמיני של העיקרים: ״והכל תורת ה׳ תמימה טהורה קדושה אמת".
וִיפוֹצֵץ וְגַם יַקְרִיץ
וּמַשְׂכִּיר וְגַם מַעֲנִישׁ
וּמַעֲשִׁיר וְגַם מוֹרִישׁ
כִּרְצוֹנוֹ יָהּ הַלְלוּיָהּ
דַעְתְּיכֶם אֶל תָּזוּחוּ
מַהֵר יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ
וְנָחָה עָלָיו רוּחוֹ
רוּחַ יָהּ הַלְלוּיָהּ
חַיִּים וְטַלְלֵי בְּרָכָה
לְהַחֲיוֹת רוּחַ נְמוּכָה
יָקִיצוּ לוֹ בִּבְרָכָה
יְבָרְכוּ יָהּ הַלְלוּיָהּ
זַכִּים בָּרִים וּנְקִיִּים
כֻּלָּם יִהְיוּ רְצוּיִים
מִכָּל חֵטְא וְעָוֹן פְּדוּיִים
מְסַפְּרֵי יָהּ הַלְלוּיָהּ
קַיְּימוּ וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם
שְׁלָשׁ עֶשְׂרֵה עִקָּרַי דַּתְכֶם
כְּרָבִיד עַל גְרוֹנְכֶם
זַמְּרוּ יָהּ הַלְלוּיָהּ12. ויפוצץ וכו'– היסוד האחד עשר של העיקרים: ״שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה ומעניש מי שעובר על אזהרותיה״. ״יפוצץ״ במשמע ירעיש, והוא עפ״י ״עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים״ (ויק״ר כז). יקריץ – יחתוך, כהוראת הקל בלשון חכמים: הביאו לו את התמיד, קרצו ומרק שחיטה על ידו״ (יומא ג.ד.) צורת ההפעיל ״יקריץ״ אינה מובאת במילונים, הפייטן יצרה כזיווג צורה ל״משכיר/ מעניש״ הסמוכות לה. ומשכיר ־ משלם שכר, בהוראה זו אינה במילונים. ומעשיר וגם מוריש – (עפ״י שמואל א ב. ז). 13. דעתכם ־ וכו׳ היסוד השנים עשר של העיקרים ־ המשיח: והוא להאמין ולאמת שיבוא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו״. תזוחו – תסיטו. עפ״י תוספתא סנהדרין ח.ח.: ״למה נברא [אדם] באחרונהי כדי שלא תזוח דעתו עליו״. ונחה עליו רוחו – (ישעיה יא. ב). 14 ־ חיים… יקיצו ־ היסוד השלושה עשר של העיקרים: ״והיסוד השלושה עשר תחיית המתים וכבר ביארנוהו״ בהקדמה לפרק ״חלק״ שם נאמר: ״ותחיית המתים יסוד מיסודות תורת משה רבנו. אין דת ואין קשר עם האומה היהודית למי שאינו מאמין בכך״. וטללי ברכה ־ מתוך ״אלהינו ואלהי אבותינו בטללי אורה. פיוט מסוג הרהיט, דוידזון: א 4816. רוח נמוכה – ענווה יתירה, עפ״י אבות ה. יט: ״עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו״, וזה בהתאם לאמור במסכת תענית ז. ע״א: ״אמר ר׳ אבהו: גדול יום הגשמים מתחית המתים, דאילו תחית המתים לצדיקים ואלו גשמים ־ בין לצדיקים בין לרשעים״. 12. זכים ברים ונקיים – כינוי לישראל. עפ״י איוב יא. ד: ״זך לקחי ובר הייתי בעיניך״. מטפרי יה – כינוי לישראל ע״ש ״השמים מספרים כבוד אל״(תהלים יט.ב). 16. קיימו… עליכם ־ עפ״י אסתר ט. לא. שלוש עשרה עיקרי דתכם ־ השימוש במספר המונה להגדרת מינו של שם העצם נוהגת בו ערבוביה בלשונם של חכמי צפון אפריקה. כרביד על גרונכם ־ עפ״י יחזקאל טז. יא: ״ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך״.
ד״ר שלמה אלקיים
הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו-ברית מס' 24 בעריכת מר אשר כנפו-קיץ תשס"ה
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת
גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת
החופש והדרור והרוחות הזרות ששררו במצרים באותם ימים, הדיחו רבים וטובים מדרך היהדות ומוסרה. אף הולידו נגיפים רעילים ביותר, שהתבטאו לא מעט באיבוד עצמם לדעת של צעירים רבים, שאיבדו כל ענין בחיים. מתוך דאגה רבה להתפתחות זו של ריבוי המאבדים עצמם, החל רבי רפאל אהרן להלחם בעוז בתופעה זו בכל הדרכים שעמדו לרשותו. הוא הקהיל קהילות ברבים ודרש בפניהם על חומר האיסור שבדבר, ואף עשה תקנה שבאמצעותה ביקש לעצור את המגיפה, וזו לשון התקנה:
"אמר המחבר בדורנו זה אשר הפרוץ מרובה, ואבדה האמונה ונתרופפה היראה מאד לדאבון לבב, ראוי והגון לכל רב ומו״ץ היושב על כסא ההוראה להיות נוטה ראשו ורובו לצד החומרא בענין מאבד עצמו לדעת, כאשר יגישו לפניו את משפטו. ואחרי שהרב המו״ץ חקר ודרש והתברר לו שהמעל״ד לא היה שכור, ולא מבולבל כדעתו, ולא בעל יסורים ומכאובים קשים שהיה סובל, ורק טרף נפשו באפו ברגזו ובחמתו, ובפרט אם הוא מפורסם לאיש בלי דת, ידונו בו ככל חומר הדין שכתב מהריק״ש בדין מעל״ד מבלי התחסד לבקש לו קולות וקולי קולות להעבירו מסוג מעל׳׳ד.
והנה בשמים עדי וסהדי במרומים, כי בשנים הראשונות לשבתי על כסא ההוראה בקריה עליזה זאת מצרים יע״א, נמס לבי כדונג ורעדה אחזתני מראות ברע. כי ענין מעל״ד היה כאב מצוי מאד, וכמה איבדו עצמם לדעת על סיבה קלה, או בעבור כבוד מדומה, או לחשק טינוף הזימה אשר לא השיג, וכהנה מהסיבות אשר תיו הקיקלון רשום עליהם. ואני שנסתי מתני וגמרתי בלבי לגדור את הפרץ הזה אם יהיה ה׳ עמדי אשר הושיבני לכסא שופט. ובמקרה הראשון שבא לידי, אחר הבירור שאיבד על״ד מחמת רוגז וקצף ולא היה שכור ומבולבל וכו׳, נתתי עליו חומר הדין ככל אשר כתב מרן מהריק״ש ז״ל. ולא נתתי אל לבי לתור ולחפש בדברי ההפוסקים למצוא צד קולא אשר אולי אמצאנה בדבריהם ז׳׳ל. כי לבי הומה עלי מאד שראיתי שנשתרבב הנגע הזה מערי אירופא, ובילדי נכרים הספיקו להתלמד מן המקולקלים שבאומות אשר זה דרכם בכל שנה מאבדים על״ד למאות ולאלפים על סיבת מה בכך. כי אין להם אמונת השארות הנפש, ולא דין וחשבון בשאול אשר הוא הולך שם ולא יראת אלהים, וע׳׳כ בהציק להם הזמן מעט קט לא יקבלו דין שמים באהבה, ובשעה מועטת יוציא עצמו למרחב ע״י המות אשר יקרא לו. לא כאלה חלק יעקב אשר הוזהרנו ע רציחת הנפש ושמירתה, ואנחנו מאמינים באמונת הגמול והעונש ע״כ המעשה אחר המות, ברוך אלהינו שהבדילנו מן התועים. ועוד אחריו בזמן לא רחוק, אירע עוד מאורע שאיבד על״ד אשר נתברר לי ענינו, וגם עליו נטיתי קו הדין לכל חומרותיו בפרהסיא ותהי העיר לחרדת אלדים. וכאשר ראו כל זאת אלה רופפי אמונה שהעונש החמור כזה יעטה עליהם חרפה ועל משפחתם אחריהם, בהיות נעדר מהם כל כבוד המתים וכיוצא, מאז חדלו רוגז. ותלי״ת שנגררה הפרצה כמעט כולה. ומאותו זמן עד היום אין פרץ ואין צוחה. כן יהיה תמיד. וגם פי מלאתי תוכחות מוסר בדרשות ברבים לעת מצוא.
ועל כן הרב המו״ץ תהיינה עיניו פקוחות לראות מה הזמן דורש ממנו ולהיות עומד לגדור פרץ, ובפרט בדורותינו אשר מלחמת החיים קשה כקריעת ים סוף. ומרי נפש רבים המה. ה׳ ימתיק להם את חייהם ברחמיו המרובים. ועל כן אין לו להתחסד יותר מהמרה. וממ׳׳נ למאי יחוש, אם בשביל כבוד החיים של משפחת המת הלא אין נגרע מכבודם בשגם יהיה המת מעל״ד לכל חקותיו ומשפטיו. ואם יחוס על נפש המת, הלא בכל כבוד אשר נעשה לו אין בכח אנושי למלטו ממשפטי העונשים הצפויים לו מאת הבורא יתברך שמו על אשר שלח ידו בפקדון שאינו שלו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן. ואדרבא בהחמירו על מעל״ד אחד לעשות בו משפט כתוב אחרי שנתברר לו ענינו — הלא הוא יתן חיים למרי נפש אחרים שלא יעשו כמעשהו, והוא והם יבחרו בחיים, ויוסיפו לו ולהם שנות חיים. וד״ב הערה.
מקוה ישראל— מושיעו
נושא טהרתן של בנות ישראל כדת וכהלכה, עמד בראש דאגותיו של רבינו: ״הא מילתא ידעי לה רבנן דבקריה עליזה הזאת ק״ק ברוך עמי מצרים ישצ״ו, הן בעון מכה ישנה יש בה מדורות לפנים בזלזול טבילת הנדה רח״ל… ולדאבון לב הפרצה הזאת לא נגדרה ובפרט בדורות האלה דאחסור ולא איכשור… וכמעט נשתכחה תורת הטבילה מבני הדור החדש… ומיום בואי לשרת בקדש בק׳׳ק הנז׳ הע׳׳י מלאו מתני חלחלה על המכשול הזה, ולא מצאתי מה לעשות לרפאת שבר בת עמי״.
רבי רפאל אהרן מונה אחת לאחת את הסיבות שהביאו לזלזולן של נשים במקוה טהרה. ראשית הוא מתאר את המציאות המיוחדת של ארץ הנילוס אשר ״גם טבע הארץ עזר לרעה במכשלה הזאת…״. שאין בה גשמים, והנילוס הוא בה המקור היחיד לאספקת מים גם קיץ גם חורף, ועל כן המקואות כולם היו חפורים במעבה האדמה ״ומקום המקוה עצמו עמוק כשאול, יורדים אליו במדרגות רבות, ויש מהם שגם אורם מצומצם ואפל קצת. ויש איזה מקואות שראיתי, שגם האיש גבר בגוברין אשר לא חונן באבירות לב יתירה יפחד וירתע לאחריו ויסבול צרה ומצוקה לעת הצורך לטבילתו…״. יתירה מזאת, שמי הנילוס היו מתכנסים לתוך גומה אחת במקוה והסרחון נדף מהן, זאת ועוד, שהמקואות ניצבו ברשות הרבים ״ובושים מלטבול בו מפני פריצי הדור אשר יסתכלו בהם בבואם ובצאתם״, גם המרת מקום מגוריהם של היהודים היה בעיצומו ״וקבעו דירתם במגרשי היער ופרבריה בנינים חדשים מקרוב ושם אין מקוה ואין טבילה כדת של תורה״.
רבי רפאל אהרן לא שקט ולא נח. הוא עשה לילות כימים כדי למצוא מזור ותרופה ״למכה״ זו, כהגדרתו.
סיעתא דשמיא מיוחדת האירה ליהדות מצרים באותם ימים, כאשר הוכנסו לראשונה לארץ הנילוס על ידי חברה צרפתית תחנות כוח בעלות עוצמה רבה, באמצעותם הותקנה מערכת אספקת מים מסועפת הדוחפת את מי הנילוס למערכת הצינורות הקבועים העוברים מתחת לפני הקרקע ומספק מים לכל בית ודירה.
רבי רפאל אהרן הגה בכל פעלו וטכס עצה עם גדולי עדתו ונשיאיה, ויחד הגו תכנית כיצד לפטור את בעיית.המקואות במצרים : ״ובכן אפשר למצוא אופן לבנות מקוה כשר בבנין אבנים כדת של תורה בכל הבתים ולמלאות אותם מהמשכת מי הנילוס לתוכם…״.
רבינו שנס את מותניו והלך ללמוד את סדרי פעולת המכונה ״ולא חסתי על כל הטורח והיגיעה, לקחת צורת המכונה ההיא ולהתבונן בפעולותיה על ידי אנשים מבני ישראל מומחים ואומנים ובקיאים בחכמת המיקאניק…״.
רבי רפאל אהרן כתב פסק הילכתי ארוך ומנומק ואף צירף תרשים מפורט של תכנית אספקת המים, עם הסברים ברורים ומאירים.
כשמוע תושבי מצרים את תוכניתו של רבם הנערץ, שמחו מאוד. כך מתאר רבינו את שמחתם: ״אשריהם ישראל וקדושים הם לא שבקי היתירא ואכלי איסורא ח״ו, ושמחו שמחה רבתי על זאת, וכולם ענו ואמרו
שאם הדבר הזה יצא לפועל מצד הדין, יתוקן הדבר בע׳׳ה. כי כולם מרוצים לבנות להם מקוה כשר בבתיהם בשמחה רבה״.
מפאת חומרתה ההילכתית של שאלת הנדה ואיסור הכרת שבה, ובעיקר לאור המצאה חדשה זו, לא רצה רבינו להכריע בסוגיא חמורה זו ולסמוך על עצמו בלבד כי ״יראתי לעשות מעשה רב כזה ולסמוך אדידי חלילה. כי מכיר אני את ערכי עלי מך הוא, ועל כן אמרתי אערכה משפטי לפני רבנן תקיפי ארעא דישראל וגובה להם רבנן גאוני הדור אשר בירושלים בית תפארתי ועלימו תטוף מלתי מה שהעלתי במצודתי בכח ההיתר. והיה אם יעזרוני ויחזקוני ויאמרו כי דיברתי נכונה, אזי שוש אשיש בהי אשר זיכני להיותי מזכה את הרבים על ידי קדשם ולהסיר מכשול רב ועצום מקרב עם הקודש…״. בקשתו של רבינו היתה שטוחה לפני רבני ישראל שישתדלו ״בכל אשר תמצא ידם לעשות בכח ההיתר… ועת לעשות לה׳… ודעת קדשם הלא תבין כי חוץ מהאופן הזה כמעט אין אופן אחר לעשות מקוה טהרה״. עוד מוסיף רבינו לבאר ״כי אם יהיה היתר מצד הדין הנה יש בזה זכות גדולה להיות מזכה את הרבים ולהצילם ממכשול איסור הנדה דחמירא באיסור כרת שבה, כי עי״ז נקל לכל איש לבנות מקוה טהרה בביתו כדבר האמור ויתקדשו ויהיו קדושים״.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת – עמוד 188
כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח
ג. ״אגוז״ ומבצעי בזק
הפלגותיה של ״אגוז״ ומבצעי בזק (הדבקת כרוזים) שהתקיימו לאחר אסון הטביעה, מהווים פרק מיוחד בתולדות העפלת יהודי מרוקו לישראל. התפתחות הדברים הייתה אחרת בוודאי אלמלא אסון הטביעה ואלמלא פרשת העינויים של יהודי קזבלנקה לאחר ביקור עבדול־נאצר במרוקו. כלי השחמט השונים של המתחרים היו עושים בוודאי מהלכים אחרים, וספק אם מבצע בזק זה או שכמותו היה מתקיים, אך ללא ספק שבסופו של חשבון, היה מפעל העלאת יהודי מרוקו לישראל, גם מבלעדי פרק זה, נתון במקום שהוא נתון היום. עם זאת, מהוות הפלגותיה של ״אגוז״, שנסתיימו בטרגדיה גדולה, ומבצע בזק שבא בעקבות פרשת העינויים של היהודים בקזבלנקה, מעין תמרור-דרך, המזדקר למרחקים, לעלילה הגדולה של שיבת בנים לגבולם.
הספינה ״אגוז״ (פיסס) נשכרה בגיברלטר מבעל מספנה סקוטי, שעיסוקו היה בענייני ספנות והברחה כאחת. תנאי השכירות כללו תשלום מינימום עבור הפלגה בצירוף תשלום מסוים עבור כל נפש שתעבור ממרוקו לגיברלטר. שני סוגי התשלום נושאים בחובם אינטרס מסחרי של בעל הספינה ומאידך את הדרוש לבטיחותם של הנוסעים בספינה לרבות בטיחות צוות העובדים. תשלום המינימום נעשה בכדי למנוע את ההתפרצות להפלגה בכל תנאי מבלי להתחשב בסכנות של חציית־ים גדול בכלי שייט קטן וישן, דבר שהוא פועל יוצא מאינטרס מסחרי טהור של בעל הספינה.
הסעת עולים בספינה זו הייתה שלב מתקדם במבצעיה המרובים של ״עלייה ב׳״. ע״י ה״אגוז״ ניתנה האפשרות להסיע את המעפילים ישירות מנקודת חוף מסוימת באדמת מרוקו לגיברלטר מרחק 300 ק״מ לערך, דבר שלא נעשה ע״י ספינות הדייג של המבריחים השונים שהבריחו עולים יהודיים ואשר פעלו מנקודות סמוכות למובלעות הספרדיות אל כברת היבשה של המובלעות עצמן(למען הדיוק יש לומר, שאי אלה הפלגות ישירות בוצעו ע״י ספנים מבריחים שונים מאזור טנז׳ר לגיברלטר מרחק של 80 ק״מ לערך). ע״י הפלגה ישירה של ה״אגוז״ נחסכה מן העולים תחנת מעבר אחת בדרכם לאדמת אירופה. יחסית ולפי מושגי עבודה אז, הייתה ה״אגוז״ מסיעה מספר ניכר של עולים (בין 40 ל-45 נפשות במקסימום), ומה שלא פחות חשוב היה שמפעל ״אגוז״ הקנה אפשרויות פיקוח על דרך הברחת העולים, דבר שהיה קל לעשותו ב״אגוז״ יותר מאשר על ספינות המבריחים האחרות. בכל הפלגותיה, לרבות ההפלגה האחרונה הרת-האסון, נמצא בספינה איש ה״מסגרת״ שמתפקידו היה לקיים את הקשר האלחוטי עם גיברלטר, דבר שחיזק במקצת את הרגשת הבעלות של המסגרת על הספינה בזמן הפלגותיה. מאז החלה ה״אגוז״ בהפלגותיה ועד להפלגה האחרונה היא העבירה לגיברלטר מאות יהודים ממרוקו. מספרים אלה אינם עומדים בהתחרות עם מספרי עולים שעלו לישראל בפרק זמן כזה בתקופת ״עלייה ג׳״, אך מבחינת הביטוי ההיסטורי של רצון העם היהודי לחיות ומבחינת התושייה שגילו שליחי ישראל בעבודתם במחתרת, יהוו מספרים אלה את עדי המלך המהימנים ביותר. עשרות עולים שהגיעו בכל פעם לחוף גיברלטר עם ״אגוז״ יכולים לשמש חומר לסיפור רב מתח, אשר נבנה קטעים קטעים מן המאבק לחיים של עם יודע סבל. לדוגמא, אפשר לרשום אי אלה ראשי פרקים שיתאימו לאותו סיפור: ההווי של מלח יהודי באדמת מרוקו; אורח-חיים ומסורת יהודית במשפחות ובחברה; קשרי דורות למורשת יהודית שראשיתה בארץ הקדומה, כל אלה מצופפים בתוך ד׳ אמות של דירה וד׳ אמות של רחוב ושכונה; מצוקה, מחסור, עניות מנוונת וחמת המציק; גולה עתיקת־יומין וגורל יהודי עצוב על אדמת נכר ובקרב נכרים; תפילת יום־יום של שחרית, מנחה ומעריב, ותפילות של ״בשנה הבאה בירושלים״ או ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״ בימי חג ומועד, כל אלה, בנפרד ובמצורף, מהווים את המדגרה לטיפוס האדם המושיט ידו לגאולה לעברם של שמים חופשיים וארץ הנותנת לחם לאדם ומחסה מזעם האספסוף. את המורגלים בכל אלה, קיבלו עליהם אלמונים להסיע בדרכים ובהסתר מעיני המשמרות האורבים אל חופו של ים, אל עברו השני של הים ואל הארץ הנכספת. מן המגע הראשון של האלמונים עם המועמדים לטלטלה רבתי זו, נתונה המשימה בידיים אמונות ורחומות. בדרכים לא דרכים, ולילות שהינם ידידים בהיותם נותנים הסתר למבקשים אותו וחנייה ונסיעה, וחנייה ושוב נסיעה. שתיקתם של הנוסעים במכונית האוצרת סודות למכביר, ופעימות הלב לרחשים שמסביב, כשמלפנים ומאחור ומן הצדדים מרצדים, באישונם של לילות, כל הצווים והגזרות והאיסורים המלווים לובשי־מדים חמורי-פנים ובתי-מעצר וחדרי-עינויים, וכנגדם, כנגד כולם וכנגד חשכת האפלה של גולה שוררת תמיד ובכל מקום, מקדמת-דנא ועד היום, התקווה לחיים ולהמשך הקיום. אותה תקווה המצווה על המרי ועל העמידה בכל התנאים, ועל כל הגלום ב״אף על פי כן״.
את כל אלה הוליכו דרכיה של מרוקו לעברו של החוף, ואת האדם על עצבותו הגדולה, ועל תקוותו שלו לחיות, ויהי מה. ולעוד מספר ראשי-פרקים שמהם נרקמת העלילה נועד מקום בין השאר: בית עזוב בצד הדרך אשר נבחר להיות מחסה ארעי לפני הזניקה האחרונה, וציפייה למזג אוויר מצהיל פנים, ולו• במקצת; חופו של ים והחול החורק ואנשים העושים באפלה; אורות זעירים מבליחים ותכונת משוטים החותרים בים; סירה הננעצת בחוף והים הגדול, האפל והנזעם, שיש בו מן האויב המתנכל והידיד המוליך אל הפדות. זוהי היריעה וזו התמונה. כך עשו דרכן השיירות לעברו של החוף, הם וספינתם הזעירה שהלכה וחזרה, חזרה והלכה. י״ג שיירות פרצו ועלו, והאחרונה הי״ד נטרפה בים. נחנקו שוועותיהם של הטובעים הקוראים לעזרה, סגרה עליהן המצולה, ואומר המספיד ברוך־דיין־האמת.
נסתיים דף נוסף של המרטירולוגיה היהודית.
כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח-עמוד 14
היהודים בתקופה הקולוניאלית-ירון צור-מרוקו – בעריכת חיים סעדון
כי"ח נאבקת על האזרוח של יהודי מרוקו, מאי 1947
… היהודי איננו יליד במובן הקולוניאלי של המושג; למן היום שבו נכנס לבית הספר, הוא השתנה תכלית שינוי; הוא הפך להיות אירופי, וזכותו שיתייהסו אליו בהתאם. ובאשר אני אומר אירופי,הנני משתמש ב… מלה כללית כדי להימנע מלפגוע ברגישויות מסוימות; היה עלי לומר צרפתי; הילדים בבתי הספר של כי״ה רוכשים לעצמם את הרעיונות הצרפתיים ולומדים לאהוב את צרפת; כל חינוכם, כל מסורותיהם מטים את לבם לרעיונות הצדק, השוויון והחירות, וכמובן, לעבר צרפת הרפובליקאנית והליבראלית…
הנני משוכנע, שבמדיניות צרפת כלפי מרוקו שלטת התחושה, שצו כרמייה היה בזמנו טעות. אך הרי היהודים האלגיירים הוכיחו מאו, שהם היו ראויים לזכות הזו שהוענקה להם. צריכים היו להימצא ביום אנשים משוחררים מכל דעה קדומה, שביכולתם להבין את היתרונות שתוכל צרפת להפיק מקידומם של היהודים המרוקאים לרמתה, מיכולתה לבולל אותם בתוך פרק ומן ארוך פחות או יותר; אין המדובר מזכויות מיוחדות בהווה, כי אם בפיצוי הולם שיוענק למי שיהא ראוי לו,למי שימלא את חובתו, מי שייאות ליטול על עצמו את האחריות. כל מאמצי השלטון, כל פעילותם של מנהיגי הקהילות, כל שאיפותיהם של המחנכים צריכים לכוון לנקודה הוו: לצרפת את היהודים; ובאשר תושג המטרה הזו, תחזיק צרפת בידיה כוח מעולה! 150,000 יהודים, ואולי אף יותר, פוורים בבל חבלי האימפריה, פעילים, אינטליגנטים, משכילים, הם יהוו משקל נגד יעיל, שיאזן את הפעולה המוסלמית. ככל שיהיו המוסלמים משכילים יותר, כן ישכילו לתת דעתם על אחדותם ויתבדלו בלאומיותם בנחישות תקיפה.
מדיניות יהודית כזו היתה צרפת צריכה ליזום לפני שלושים או ארבעים שנה. אילו עשתה כן, וכדוגמת ספרד או פורטוגל היתה מעניקה ליהודים ברוחב לב את האזרחות או החסות הצרפתית, היתה בעיית טאנגייר נפתרת כיום ביתר קלות לתועלתה. צרפת חשה לעזרתם של היהודים, כל אימת שהם נרדפו בצורה מחפירה, היא נותנת להם השכלה, העניקה להם את רגש הכבוד העצמי, אך כאשר הם ביקשו את חסותה המדינית, היא סירבה, כדי לא להסב מורת רוח לעולם הערבי… כמה יהודים בעלי חסות זרה היו מאושרים להיות צרפתים! העבר צריך להועיל להווה, כדי שתהיה במרוקו מדיניות יהודית.
מבחינה תרבותית הוכרע אפוא כבר בשלב מוקדם כי הנוער היהודי המקומי יתפתח תחת השפעתה של יהדות המטרופולין. הכרעה זו, לצד השינויים בתחומי הביטחון הפנימי והכלכלה, קבעה את מסלול היחסים בין השלטון הצרפתי ליהודים. התמורה העיקרית בחיי הארץ הייתה פתיחתה לכלכלה האירופית. תנופה הורגשה ברוב ענפי הכלכלה, הבניין, המסחר, החקלאות, אך מי שנהנו ממנה בעיקר היו חברות הענק הצרפתיות והמתיישבים האירופים. התושבים המקומיים, שלא היו בידיהם כלים תרבותיים ואף לא זכויות יתר במשטר החדש, התקשו להשתתף ב״חגיגה״ הכלכלית, ולעתים קרובות אף נפגעו מתנופת הפיתוח: אדמותיהם הופקעו ועסקיהם לא עמדו בתחרות האירופית.
חברת כי״ח לא יכולה הייתה לשנות את מעמדם המשפטי של יהודי מרוקו, אך היה בידה לספק להם כלים להשתלב בכלכלה האירופית: שליטה בשפה הצרפתית, יסודות החשבון וידע תרבותי כללי המוסיף לכושר התקשורת בציביליזציה המערבית. במשימה זו פתח הארגון עוד בתקופה הקדם־קולוניאלית. עתה, תחת שלטון צרפתי ישיר, ובעזרת ההסדר עם השלטונות, יכול היה להעמיק את החדירה התרבותית הצרפתית לשכבות החברה היהודית המקומית בנקודות היישוב השונות. גם אצל המוסלמים התפתח החינוך
המערבי, אך לא בקצב ובהיקף שהבטיח הארגון היהודי לבני דתו. כך הלך ונוצר פער בכושר ההשתלבות של שתי האוכלוסיות המקומיות בסדר החדש. בעקבות זאת נפער בקע גם בשביעות הרצון מן המעצמה השלטת ובהזדהות עמה. ההתערות בתרבות המתיישבים האירופים, בתוספת השיפור במצב הביטחוני, עשו את היהודים ליסוד פרו־ צרפתי ברור.
הנטייה הפרו־צרפתית שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו ללא עוררין בשנות העשרים והשלושים, אך הצרפתים לא היו צריכים להתאמץ רבות כדי להשיג מטרה זו של מדיניותם. התהליכים הכלכליים והמעורבות הצרפתית־היהודית עשו בעבורם את עיקר המלאכה. מכל מקום, תהליך השינוי התרבותי לא היה מהיר ומקיף. המשאבים שעמדו לרשות כי״ח היו מצומצמים, ורק אחוז קטן מן הנוער היהודי עבר תהליך התמערבות של ממש במוסדותיה. הציבור היהודי הרחב נעשה פרו־צרפתי בעיקר בשל תחושת הביטחון שהביאה עמה הנוכחות הצרפתית, אך הוא לא המיר את נאמנותו הקהילתית והדתית היהודית הישנה בפטריוטיות צרפתית. הרוב, שלא עבר תהליכי התמערבות, דבק בדת והמשיך לראות במנהיגיו הישנים, הרבנים והפרנסים, מדריכים רוחניים ומושא להזדהות. בחברה היהודית, כמו בחברה המרוקאית, התפתחו מגזרים שונים, נבדלים במעמדם התרבותי־ הכלכלי ובכושר ניידותם, ולכן נוצרו פערים בנטיותיהם הרוחניות והפוליטיות של המגזרים השונים וביעדי ההזדהות שלהם.
בחוג המתמערבים היהודים, בוגרי בתי הספר של כי״ח או מוסדות חינוך צרפתיים אחרים, החלה להתפתח נאמנות פוליטית ברורה לצרפתים, והתפתחה אף מעין הזדהות לאומית מודרנית עמם. אך גם הזדהות זו לא הייתה יציבה, בשל המתח הטבוע במצב הקולוניאלי בין מעמדם של המקומיים ושל המתיישבים האירופים. בעניין זה חלה בתוניסיה, שהמשיכה לשמש מושא השוואה למרוקו, התפתחות חשובה. בשנת 1923 החליטו הצרפתים לפתוח בצורה מבוקרת את שערי ההתאזרחות הצרפתית לפני חוגי העילית הילידית. תמורה זו בדגם התוניסי הייתה בעלת משמעות רבה לדידם של המתמערבים היהודים במרוקו: הם יכלו לקוות ללחוץ לאימוץ מדיניות דומה גם בארצם, ולהיחלץ באמצעותה ממעמדם הנמוך בחברה המקומית. אלא שהשלטונות הצרפתיים במרוקו לא גילו כל כוונה לאמץ התפתחות חדשה זו, ולא ענו מבחינה זו על הציפייה שהתעוררה בקרב היהודים המתמערבים.
למרות החזות המנצחת של הנוכחות הצרפתית במרוקו, רחשה מתחת לפני השטח מרירות בקרב המקומיים שלא נטלו חלק בזינוק הכלכלי של הארץ. חמור מזה: הלכו והתגבשו חלופות פוליטיות לנאמנות לשלטון הקולוניאלי ולהזדהות עמו. על רקע מצוקת ההמונים בעיר ובכפר, שגברה בשנות השלושים, ועל רקע טריזים שניסו הצרפתים לתקוע בין מרכיבי האוכלוסייה המקומית, החל קומץ משכילים ומתמערבים מוסלמים להפיץ את בשורת הלאומיות המרוקאית, כלומר את הרעיון כי כל תושביה הוותיקים של מרוקו מהווים אומה אחת שהצרפתים מנסים עתה לפוררה, וכי יש להתנגד לשלטון הזר. בתפיסה האידאולוגית של הלאומיות המרוקאית, שהלכה והתגבשה אז, נכללו גם היהודים באומה המקומית, וראשוני הלאומיים ביקשו לצרף לשורותיהם הדלילות גם תומכים יהודים. חלופה לאומית אחרת, שנגעה רק ליהודים, הציונות, ספגה אמנם מכות קשות בראשית התקופה הצרפתית, אך החלה לגלות סימני התאוששות בשלהי שנות השלושים, הן על רקע התגברות האנטשימיות האירופית, שהדיה הגיעו גם למרוקו, והן על רקע התגברות המצוקה במלאחים העירוניים, שעוררה מחשבות על עלייה. הפרו־צרפתיות של היהודים הייתה אמנם ברורה, אך לאו דווקא יציבה ובעלת שורשים עמוקים. תמורות בנסיבות המקומיות יכלו לטלטל את יחסי היהודים עם השלטון הצרפתי.
היהודים בתקופה הקולוניאלית-ירון צור-מרוקו בעריכת חיים סעדון-עמו' 53
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
השפעת קבלת רבי משה קורדוברו וקבלת האר"י על הקבלה בצפון אפריקה
העלייה לצפת מעמק דרעה נבעה משילוב של כיסופים משיחיים-קבליים אל ארץ ישראל עם רדיפות שרדפו השלטונות את יהודי מרוקו. כך הגיעו יהודים מהמגרב לארץ, מקצתם מקובלים. המקובלים שהגיעו לצפת היו לתלמידי האר"י או לתלמידי רבי חיים ויטאל, ובהם רבי אברהם הלוי ברוכים, רבי יוסף אבן טבול, רבי מסעוד סגי נהור, רבי סלימאן אוחנא ורבי מסעוד אלחדאד.
על תלמידי האר"י שהגיעו מהמגרב מספר רבי שלומיל מדרעזניץ, בן תקופתו של רבי חיים ויטאל בצפת, באיגרתו על עלייתם ממרוקו של תלמידי האר"י, רבי מסעוד סגי נהור ורבי שלמון מערבי: "שני חכמים אלה באו ממארוקו ושניהם בקיאים היו בזוהר, בספרי קבלה ואף בכתבים שהיו ברשות רבי חיים ויטאל". על הקשר בין חכמי דרעה למקובלים בצפת אפשר ללמוד גם ממה שכתב רבי חיים ויטאל ב"ספר החזיונות" על חכמי דרעה שהגיעו לצפת ועל פגישתם של שני מקובלים מהמגרב מדרעה: רבי אברהם שלום אומר לרבי מסעוד אזולאי כי יודיע לרבי חיים ויטאל שהוא משיח בן יוסף, ושילך לירושלים. בספר "נר המערב" מביא הרב טולידאנו את רשימת החכמים שהגיעו מעמק דרעה לצפת, ובה מסעוד מצליח בן גואשוש, אברהם שלום רבי מסעוד הכהן ואחרים.
המאה השש עשרה הייתה תקופת פריחה בקבלת צפת. השד"רים מארץ ישראל הביאו עימם למרוקו ספרות קבלה צפתית, והיא השפיעה על הקבלה במרוקו באזורים מסוימים, אולם בדרום מרוקו, בתרודאנט ובעמק דרעה, שמרה קבלת מרוקו על ייחודיותה, וספר הזוהר המשיך להיות דומיננטי, וכן "שערי אורה", ספרי הרמב"ן, "ספר יצירה", ספרי רבנו בחיי, "מערכת האלוקות", "ספר הייחוד" ועוד, שכולם טרום לוריאניים. לכן בדיון על השפעות קבליות צריך להבחין בין האזורים השונים והתקופות השונות, וכך יש להידרש למה שכתב חלמיש על שמירת ייחודיותה של הקבלה במרוקו לצד השפעות מספרד: "לאורך כל התקופה הקבלה במרוקו אופיינה ביצירה קבלית פנימית בהשפעה של קבלה מוקדמת ובהשפעה קבלית מאוחרת של מגורשי ספרד".
אפשר לראות את השפעת קבלת רבי משה קורדוברו על רא"א: ספרו של קורדוברו "פרדס רימונים" הגיע למרוקו בסוף המאה השש עשרה, וקריאתו הייתה לאירוע מכונן בחייו של רא"א, המעיד כי בעקבותיה החליט לעלות לארץ ישראל. השפעת רבי משה קורדוברו בארצות המזרח קדמה להתפשטותה של קבלת האר"י, לכן סביר להניח כי גם במרוקו זה היה כך, והראיה היא רא"א, שהספר "פרדס רימונים" הגיע אליו, אך לפי הבנתי נחשף לקבלת האר"י בעיקר בהיותו בארץ ישראל ולא קודם לכן.
לקראת סוף המאה השבע עשרה גדלה השפעתה של קבלת צפת על הקבלה במרוקו בזרם המגמה הכללית של התפשטות קבלת האר"י בארצות אירופה ובארצות המזרח בהשפעת שד"רים בעלי אוריינטציה לוריאנית שהגיעו למרוקו, כמו אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שהביא עימו ספרי קבלה מצפת. לדוגמה, תיקונים והנהגות של חכמי צפת נשלחו מארץ ישראל לצפון אפריקה.
סביר להניח כי תלמידי האר"י שהגיעו מהמגרב, כמו יוסף אבן טבול, סלימאן אוחנא, אליעזר אזיקרי ואחרים, שהיו בעלי השפעה במרוקו, עזרו להפיץ את קבלת האר"י והשפיעו גם על הלכי הרוח ביצירה הקבלית במרוקו, ומקובלים חשובים מדרעה ומפאס שעלו לצפת נסחפו בהשפעתה הדומיננטית של קבלת האר"י. בתקופה מאוחרת נראית כבר השפעה גלויה ומפורשת של תורת האר"י במרוקו בכתבי רבי יעקב אבוחצירא ובעיקר בפירושו לתורה "מחשוף הלֹבן", ב"מערת שדה המכפלה" לרבי משה בן צור וב"מקדש מלך" לרבי שלום בוזגלו.
הקבלה בדרעה ובתרודאנט
מחוז תרודאנט שוכן בחבל סוס שבדרום מרוקו, אזור שיהודים ישבו בו תקופה ארוכה, כבר מגלות בית שני, ויש מי שסובר כי מתקופת בית ראשון. ראיה לכך מובאת בספר "נר המערב", שבו הכותב מביא את דברי הגמרא בסנהדרין צד ע"א על גלות עשרת השבטים: "'מר זוטרא אמר לאפריקי כי מטו שוש אמרי שויא כארעין, כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין' כשהגיעו לסוס אמרו דומה היא לארצנו". בתרודאנט פעלה קבוצת מקובלים שבראשה עמד רבי משה רפאל אלבז ) להלן: רמב"ם אלבז(, מחבר הספר "היכל הקודש", פירוש לסידור התפילה לימות החול, לשבת, למועדים ולראש חודש. תלמידיו של הרמב"ם אלבז היו רבי יעקב איפרגאן, בעל "פרח שושן", ורבי יוסף הכהן, בעל "גינת ביתן".
בשנת השנ"ח (1598) פקדו את העיר תרודאנט רעב ומגפות, והקשיים גרמו ליהודי העיר לגלות לעיר אקה, שאף היא שוכנת בחבל סוס. ואולם גם שם סבלו היהודים מנחת ידי התושבים המקומיים. הרמב"ם אלבז בהקדמה לספרו מתאר את הגירוש מאקה, את הרעב, את הבצורת ואת הרדיפות שהיו נחלתם של היהודים בתרודאנט.
מרכזי הקבלה בדרעה ובתרודאנט שבדרום מרוקו פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, שישבו בערים הגדולות בצפון מרוקו, כמו פאס, מכנס, ספרו ועוד, שאליהן הגיעו מרבית מגורשי ספרד ובהן ישבו גם חשובי הרבנים של התושבים הוותיקים. מרחק גאוגרפי עצום מפריד בין הערים הגדולות שבצפון מרוקו ובין עמק דרעה ותרודאנט, והוא מסייע להבין את היבדלותם ממקורות השפעה חיצוניים. על דרעה כמרכז קבלה כתב שלום שהייתה "קן מקובלים". אליאור כותבת כי יש עדויות רבות לבדילותן של הקהילות בדרום המגרב מהערים הגדולות, כי לשם לא הגיעו המגורשים, ולא פקדו את האזורים הללו גלי ההגירה. אם כן, המקובלים בדרעה ובדרום המגרב בכלל פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, בערים פאס ומכנס.
בכלל, אזור דרעה מאופיין בחוסר חשיפה למפגש שבין הקבלה לפילוסופיה ולתרבות הרנסאנס, ולכן נשתמרו בו מנהגים ודפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. במנהגים הללו שנשתמרו אפשר לציין את נוסח ההגדה של פסח שנאמר באזורים אלה, ובו תוספות שונות מהנוסח המקובל, ויש גם מנהגים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים, כגון בראש השנה, בערב יום הכיפורים, בפורים, בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב.
על ייחודיותה של הקבלה בעמק דרעה הביאה אליאור עדויות של כתבי יד שנתגלו באזור ומאפיינים כתיבה קבלית באמצעות חוכמת הצירוף, שאינה מושפעת מקבלה חיצונית, ושל פירושים קבליים שנכתבו לתפילות, המעידים על אפיון ייחודי של הקבלה. אליאור מציינת את עדותו של רבי אברהם גלאנטי בספר "ירח יקר", המובאת גם בספר "זוהרי חמה" לרא"א, ועדות זו דנה במשמעות המנהגים הרווחים במגרב על פי פירושם של חכמי דרעה ועל זיקה בין מקובלי דרעה לספר הזוהר.
רבי דוד הלוי היה מהמקובלים הבולטים בתקופתו. הוא הגיע לפאס שבמרוקו מסיביליה שבספרד בגל הראשון של גירוש ספרד, בשנת רנ"ב (1492), והיה אחד מהמקובלים המפורסמים במרוקו. הוא למד תורה בפאס מפי רבי יהודה עוזיאל הראשון, שהיה פוסק מוסמך, ומפאס עבר לטאמגרוט שבאזור דרעה, שימש שם דיין בקהילה וכתב על פי חוכמת הצירוף את הספר הקבלי המפורסם "כתר מלכות". בהמשך כתב הלוי כמה ספרים נוספים בקבלה על פי תורת הצירוף. לפי המסורת היה מוצאו מארץ ישראל, והוא היה נערץ גם בעיני המוסלמים והעמיד תלמידים רבים, ובהם רבי מרדכי בוזגלו ורבי אברהם אסקירה. רבי דוד הלוי נפטר באמצע המאה השש עשרה, כאשר היה כבן שישים, לפני שהצליח לסדר ולפרש את כל הלכות "ספר המלכות". הוא נפטר ונקבר בטאמגרוט, ומקום קברו היה לאתר עלייה לרגל של יהודים וגם של מוסלמים. אלו הם הספרים שכתב והגיעו לידינו: "כתר מלכות" נכתב כאמור על פי חוכמת הצירוף, גימטראות, שמות הקודש וקבלה מעשית; "כסף צרוף" נכתב גם הוא על פי חוכמת הצירוף; "מאור אור" עניינו בירור שמות מלאכים וכוחותיהם; "השמים והבקעה" מבאר את תכונות האותיות.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
אחר כך: 1) אחר כך צאפדו עלא האדיך למרא ־ אחר כך שלחו [להביא] אותה אישה
2) מן די קאל לפסוק אחר כך ואברכה ואגדלה שמך… = מכיוון שאמר הפסוק אחר כך ״ואברכה ואגדלה שמך״… /
אחרון]. [ברכה אחרונה, מים אחרונים, עד סוף פרוטה אחרונה, עד קצה אחרון](נביאים אחרונים (־הנביאים האחרונים), רבנים אחרונים]
אחרונים ! (aharonim) (פ) – החכמים האחרונים, בניגוד ל״ראשונים״:
- הלכה פחאל לאחרונים = הלכה כמו האחרונים
- האחרונים = כך הסכימו האחרונים
אחרית: אוקרתי האד דנייא… והנית לאחרית דייאלך די הייא לאצל ־ החשבת את העולם הזה… והזנחת את אחריתך , שהיא העיקר .
אחת – שלמה, מלאה, שאינה ניתנת להפרדה ולחלוקה. [אגודה אחת, אחדות אחת, בנשימה אחת (=בבת אחת)]
אי״ה – אם ירצה ה׳; ראה נספח עב״ז.
הביטוי העברי אס ירצה ה׳ איננו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העב״ז. במקומו משמש הביטוי הערבי המקביל אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳; וכן הביטויים הערביים בזהד ללאה או בזהד רבבי ־ בכוח האל. בפי ת׳׳ח משמשים הביטויים העבריים בעזרת האל ובישועתו, שבח לאל, בעזר הבורא יתברך, וכד׳.
איזה – תווית סיתום: קבל מא יתגזר עלינא איזה גזירה רעה = לפני שתיגזר עלינו איזו גזרה רעה / ש״צ א 4.
אייר [ayyar], ובפי ת״ח [iyyar]: מנשה כלאקלו פסהר אייר ־ מנשה נולד לו [ליעקב] בחודש אייר [חודש אייר, ראש חודש אייר)
איכא – [ixa] ותמסילו להרגשה ואיכא חשש נבילות ח״ו ־ [ייתכן שהשוחט יתעייף מרוב עבודה] ויאבד את ההרגשה [־הרגישות], ואיכא חשש נבילות חס ושלום [משום שהשחיטה לא תהיה כשרה] / ק״מ מג, ו.
איכה [ixa] – מגילת איכה: יקרא איכה ולקינות ־ יאמר איכה וקינות / ק״מ לה, ז. [שבת איכה] [ערב שבת די איכה, לקינות ואיכה]
אינפורמנטים שונים השתמשו בצירוף: ווזה איכה [wezeh ixa] ־ פרצוף איכה, אדם חמוץ פנים. ראה ב״א, היסודות
א־י-ם. iyyem (פ): למיסווה דלולאד כבר איימהא = מצוות הילדים [דהיינו מצוות פרו ורבו] כבר קיים אותה
2 השיג: כול עלא זמיע מא יכסב חתא לתמא איימו = [בתרגום חופשי:] כל מה שהוא היה אמור להשיג עד אז, כבר השיג אותו .
אימה: 1) ימסי לבית הכנסת באימה ויראה = ילך לבית הכנסת באימה ויראה bima wiyira
- אידא יכונו כבאר סואיין ויגלסו באימה וביראה = אם הם [הילדים] קצת גדולים, וישבו באימה וביראה, [מותר להביא אותם לביה״כ] / מ״ב כס, ז. [ברעדה ואימה גדולה ima gidola (ראה רעדה)]
~ אימת הדין: יחדאז תכון ענדו לכופא פקלבו מאימת הדין ־ צריך שיהיה לו פחד בלבו מאימת הדין
אין להרהר אחר מידותיו יתברך – ביטוי להבעת ביטחון בה׳: אזיוו יא וולאדי תכזרו לעזאייב די הקב״ה… ואין להרהר אחר מידותיו יתברך = בואו ילדיי לראות את הנסים של הקב״ה…,(…) / ש״צ א 7.
איסראיל – ראה ישראל.
איריס איסראיל – ראה ארץ ישראל.
איריס יהודה, איריס נפתלי – ראה ארץ.
איריש יסראיל – ראה ארץ ישראל.
איש: 1) פחאל די קאל פאנשי נינוה = כמו שאמר באנשי נינוה / ק״מ לג, ב.
2) ובפרט די לאנשי חבורתו = [מותו של רבי פנחס הכוהן גורם צער רב לכולם] ובפרט לאנשי חבורתו
ורזעו כאנשי הארץ = [אנשים שהתגיירו ועלו לארץ התקבלו יפה,] הסתגלו ונהיו [מילולית: והפכו] כאנשי הארץ / ע׳ 83. [אשת איש, גבורת אנשים, מצוות אנשים מלומדה]
~ איש ישראלי – יהודי: לעונות די כא יעמל האיש הישראלי… = העוונות שעושה האיש הישראלי [־היהודי]…
~ כאיש אחד – מלוכדים, מאוחדים: נחדאזו כללנא נוקפו כאיש אחד = אנחנו צריכים כולנו לעמוד כאיש אחד [ולעזור…] .
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 110
העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים
7.1.60
אל: נץ [שלמה חביליו]
מאת: צדוק [חסדאי דורון ( רודי ורון)
הנדון: סיור בסניף דרום גזר [ הכוונה לדרום ספרד]
סיורי בסניף זה נמשך מ-13 בדצמבר 1959 ועד ל-28 בו. להלן תמצא תיאור המצב לאשורו, הערותי והשגותי לאפשרויות הפעולה בכל מקום ומקום.
א. דזירה [ השם שניתן במחתרת לאלחסירס]
מבצע קלו: [מבצע עלייה עם ׳דרכוני-תוצרת׳ מטנג׳יר לאלחסירס באמצעות ספינות-המעבורת].כידוע לך, ראש חוליית המשטרה המשואתית[ המשטרה המרוקנית. משואה = מרוקו].על הפרי[ספינת-מעבורת]. המהלכת בין טינו[ טנג'יר]לדזירה-דומינגו[אלחסירס]. – הועבר לשדה התעופה בטינו ועל כן אי אפשר היה לחדש ניצול דרך זו, על-ידי קלו כבעבר, למרות ההכנות המוקדמות שנעשו בנידון. בדזירה נפגשתי עם ה׳קצין [איש־קשר של המחתרת].שסיפר לי כי החל מראשון בינואר ש.ז. יתחילו מפקדי משטרת דזירה, המחליפים את המפקחים שהחזיקו עד כה בתפקיד זה, לעבוד על הפרי בתורנות של שלושה ימים למשמרת. דבר זה יאפשר ל׳קצין להכיר מקרוב את החוליה המשואתית החדשה – 3 במספר – וינסה לשכנע את האחראי לעבוד בקלו.
בינתיים מאשרת הודעת נורי [ הרצל שר, עמד בראש מנגנון ׳המסגרת׳ בגיברלטר בשנים 1960-1959.
במברק, כי הממונה מוכן לעבוד והוא מצדו רוצה לשתף בפעולה את שני חבריו האחרים. במידה וגיוס חוליה זו יצא לפועל בקרוב, הרי שנוכל לחדש מבצע קלו דרך נמל טינו והפעם ביעילות יתר, בגלל כיסוי מרבית שטח הנמל על-ידי החוליה בשלמותה.
* מקור: ארכיון מדינת ישראל/משרד החוץ 4317/101.
ה׳קצין אשר ישהה בטינו בכל פעם שלושה ערבים, מוכן לעשות עבורנו כל דבר שנבקשו. הוא בא בחשבון להעברת חומר וכן לאיתורים וגיוסים.
ב. צ׳רלס: מבצעים ימיים
מבצע דג [מבצע ימי חשוב באמצעות מבריחים מצפון־מרוקו לסיאוטה]. דג הפסיק פעולתו מראשית ספטמבר [1959] ועד למחצית השנייה של החודש. וזאת בגלל אי-הסכמתו של הגזרי [ כינוי לספרדי ] Rita- ,José Rincón, בעל הצריף בקרבת החוף ממנו מועלים האנשים לסירה, לעבוד סמוך לחג המולד, היות ולדבריו הגבירה המשטרה המשואתית את הפיקוח על החוף כדי למנוע הברחות של מצרכי מזון ומשקאות חריפים. היה הכרח, אפוא, לחדש העבודה בכל מחיר, לשם ניצולם לפחות עשרת הימים האחרונים של החודש.
עם הגיעי לצ׳רלס ב-18.12, יחד עם סולי ולרי [פעילי ׳המסגרת׳ במובלעות: לא עלה בידי לזהות אותם]. , הוגשה לי על־ידי חוליו תכנית הפעלת דג מנקודה אחרת בחוף הנמצאת בין Rincón- Rifien הקרובה יותר לצ׳רלס מכל נקודות העלאה שעבדנו עד כה. החידוש הפעם היה שהמבצע יאופשר בעזרתו הפעילה של מודיע משואתי, העובד בשביל הגזרים, ושנשלח לתפקיד זה על־ידי מפעילו הגזרי, סמל המשטרה החשאית בצ׳רלס בשם Don Salvador García שתפקידו פיקוח על המשואתיים בצ׳רלס.
סמל זה, נוסף על תפקידיו הקבועים במשטרה, הוא ממונה על חוליה המורכבת משלושה איש ואחראי מטעם השלטונות על קבלת העולים במבצע דג. הוא נמצא בקשר הדוק עם חוליו ואף יזם את חידוש דג בדרך זו.
ב־18.12 התקיימה בביתו של חוליו פגישה עם מישל [מישל דרמון מאנשי המחתרת]., ליאופולד [ליאופולד וגנר, מאנשי ׳המסגרת׳ המקומיים].וקנלס, שבאו במיוחד מסזר [כינוי לעיר הנמל לה־רש באזור טטואן]. כדי לקבל הסברים לחידוש המבצע ב-19.12.
חידוש מידי של המבצע היה הכרח המציאות. מאחר שבביתו של קנלס בסזר שהו במשך כשלושה שבועות 29 איש, דבר שסיכן את קנלס ואת העולים כאחד.
לצערנו הרב המכוניות עם העולים הגיעו בליל המחרת למקום המפגש עם המשואתי, אולם משום מה לא נפגשו עמו ועל כן המכוניות החזירו העולים לסזר והסירה חזרה ריקה לצ׳רלס. נקבעה, אפוא, פגישה שנייה בצ׳רלס עם ליאופולד וקנלס ב-20.12, כדי לקבוע מחדש את פרטי הפעולה ל-21.12. באותו מקום שיפגוש בלילה את המכוניות לשם הכוונת האנשים לשפת הים.
עם קבלת הודעה טלפונית שהפגישה יצאה לפועל, הוסכם על קיום הפעולה בלילה, ואכן מבצע דג ראשון לאחר הפסקה של כ־20 יום הביא לנו את 29 העולים ששהו בריכוז בסזר.
מאז חידוש מבצע דג ב־12.12 ועד לסוף החודש, התקיימו 6 מבצעים והוצאו 182 עולים. זאת בהתחשב שבסוף חודש זה היו מספר ימי חג שבעלי הסירה וכן השוטרים לא עבדו בהם. Rincón שהיה מוכן לחדש העבודה רק לאחר החגים, היינו בראשית חודש ינואר [1960], חזר בו מסירובו והתחיל לעבוד מיד לאחר המבצע השלישי. עלי להדגיש כי מתוך קשריו הענפים שיש לחוליו בצ׳רלס, אפשר להגיד בביטחון שנוכל להפעיל כיום את דג משלוש נקודות חוף שונות וכן על-ידי צוותי פעולה נפרדים, כדלקמן:
א-הסירה הנוכחית היוצאת מצ׳רלס לביתו של רינקון.
ב-סירה השייכת לדייג גזרי והנמצאת מתחת לגבעה של המחנה הצבאי הגזרי La Restinga. הדייג, לפי הוראת חוליו, בא בקרבת מקום. היתרון הגדול של נקודת העלאה זו הוא בגלל פיקוח הצבא הגזרי על החוף הנמצא בקרבת המחנה וכן בגלל המצאותה שם של הסירה בקביעות מבלי שתצטרך לבוא במיוחד מצ׳רלס, כפי שעושה זאת הסירה הראשונה.
ג-קיימת אפשרות להרכיב צוות פעולה נוסף, שיהיה מורכב מן המודיע המשואתי שיעבוד מהנקודה שחידשנו הפעולה ב-21.12.59 ומסירה נוספת שחוליו יוכל לגייסה בצ׳רלס. הנסיעה של מבצע דג מהנקודה המרוחקת ביותר ועד לצ׳רלס אינה אורכת יותר מאשר שעה עד שעה וחצי. כמו כן שהמפרץ הזה מצטיין במימיו השקטים. בהזדמנות זו ברצוני לציין שיחס השלטונות הגזריים לעבודתנו הוא טוב למעלה מהמשוער. אנשי חוליית המשטרה החשאית המטפלת בקבלת העולים הבאים בדג מצטיינים ביחס האנושי הנאה בו הם מטפלים בעולים וזאת ראיתי כשנוכחתי בשלוש הורדות לחוף.
בשעה שהסירה מתקרבת לצ׳רלס אינה מרשה המשטרה לאיש להסתובב בקרבת מקום. יש לזכור שההורדה אינה מתבצעת לפני חצות ושבלאו הכי הסביבה די שוממת.
בהסכמת המשטרה העולים מובאים למחרת לאנייה, הלוקחת אותם לדזירה כשלוש שעות לפני הפלגתה, כך שעובדת קיומם בעיר כמעט ואינה מורגשת.
העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים