ארכיון חודשי: ינואר 2020


להאיר באור החיים – לפרשת ויחי.הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לפרשת ויחי.

לע"נ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה – שהשבוע פקידת שנתה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.

ויהי ימי יעקב שני חייו,

שבע שנים וארבעים ומאת שנה".

"צדיקים במיתתם – קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א).

פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית, מהווה סגירת מעגל בחייהם הסוערים והמורכבים של אבות האומה, ובפרט של בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה ובניו. זהו בוודאי רגע מאושר ליעקב אבינו ע"ה המוקף ב-י"ב שבטי יה אותם הוא מברך לפני מותו. בנושא הזה, יעקב אבינו הלך בדרכי יצחק אביו שברך אותו: "…בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר' כז' ד') . משה רבנו הלך בעקבות האבות וברך את ב"י לפני מותו ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל, לפני מותו" (דב' לג' א').

חז"ל אומרים שיעקב נפטר ביום א' של חג הסוכות, ונקבר בחנוכה. ה"חתם סופר" אומר, שהוא נקבר ב-י' בטבת.

"ויחי יעקב" – "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א). כלומר, חיי הצדיקים הם חיי נצח, חיים שמעל הזמן, כאשר הפרידה מהעולם הזה, היא רק פרידה מהגוף ומעולם החומר. מעין תחנת ביניים לעולם כולו טוב.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי הגמרא האומרת: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב).  לאחר שסיים לברך את בניו נאמר: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגוע ויאסוף אל עמיו" (בר' מט, לג). כלומר, ליעקב הייתה שליטה על רגע המוות, כך שמבחינה רוחנית, יעקב לא מת. וכדברי קדשו: "שאילו שלט בו המוות – לא הייתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו. וצא ולמד מה שאמרו ז"ל בפירוש הפסוק 'ואין שלטון ביום המוות (קהלת ח, ח), שאין מי שיתלה אינקומא" {טענות לביטול המיתה}. כלומר, מלאך המוות לא מחכה לאיש, ואפילו למלך, כדברי המדרש (דב' רבה ט, ג).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בפירושו ה-כ"א לפס': "אם בחוקתי תלכו" בספר ויקרא (כו, ג), שבזכות עמל התורה, האדם כן יכול לקבוע את יום מותו, כמסופר על רב שילא שאמר לאשתו שתכין לו תכריכים, כי ברצונו למות. אכן, לאחר הכנת התכריכים, הוא נפטר. וכדברי קדשו: "הרי שבערך בעלי התורה – יכולים ללכת לעולם העליון כשהם חפצים… ואפיל שעדיין לא הגיע זמנם… והוא מאמר 'אם בחוקתי' – בסיבת בחוקתי! שאתם עמלים בהם – אתם ברשות עצמכם, אם תרצו ללכת – תלכו".

הקב"ה כידוע, שינה את שמו של יעקב לישראל – "ויאמר לו אלוהם: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב – כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא שמו ישראל" (בר' לה, י). רבנו דן בהרחבה בפס' הנ"ל בפרשת 'וישלח', שם הבאנו בפירוט רב את נושא שם האדם ומהותו. רבנו אומר שם: "השם יעקב לא נעקר". כלומר, השם יעקב ממשיך ללוות אותנו.

האלשיך הק' מסביר בהרחבה את נושא "יעקב אבינו לא מת". בכל המקומות בפרשה בהם מוזכר נושא מות יעקב, מופיעה המילה ישראל ולא יעקב: "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף" (בר' מז , כט). "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (בר' מז, לא)."ועיני ישראל כבדו מזוקן" (בר' מח, י). פועל יוצא מהפס' הנ"ל, שישראל מת, ולא יעקב.

לדבריו, השם יעקב ממשיך ללוות את עמ"י לאורך הגליות, ובביאת המשיח יופיע השם ישראל המבטא נצחיות.

רבנו-אוה"ח-הק'  שואל בראשית דבריו, מדוע "הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים {"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"}. הרי נאמר בפרשה הקודמת שיעקב היה בגיל 130 שנה כאשר נפגש עם פרעה. וכאשר הוא נפטר, הוא היה בגיל 147, כך שאם נפחית, נגיע ל- 17 שנה.

שאלה שניה. לא היה צריך לומר אלא "ויהי ימי יעקב, שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנהו".

שאלה שלישית. מדוע התורה משתמשת בביטוי "ויחי יעקב… שני חייו"? הרי מדובר במות יעקב?

שאלה רביעית. במניין שנותיו נאמר "שני חייו – שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנה". מדוע מתחיל עם האחדות, עובר לעשרות, ואח"כ למאות, שלא כמו אצל אברהם שם נאמר: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה, וחמש שנים" (בר' כה, ז). כנ"ל אצל יצחק ושרה. מתחיל במאות, עובר לעשרות, ורק בסוף האחדות.

שאלה חמישית. מדוע מנין שנותיו לא מופיע בצמוד למיתתו, כמו אצל אברהם: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי… ויגוע וימות" (בר' כה, ז+ח). אצל יעקב, מספר שנותיו מופיע  בתחילת הפרשה (בר' בר' מז, כח), ורק אחרי 60 פס' מציינים את מותו – "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגווע ויאסף אל עמיו" (בר' מט, לג). המילה מיתה לא מופיעה – "צדיקים במיתתם נחשבים חיים" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס'.

בראשית תשובתו, אומר רבנו שהשימוש בשם יעקב – "ויחי יעקב", ולא בשם ישראל = "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" (בר' לה, י), נובע מכמה סיבות.

א. "כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב… ולצד שעודנה באיבו, לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו" כדברי קדשו. כל זאת, בניגוד לאברהם ושרה ששינוי שמם, היה מוחלט.

ב. רבנו מתאר שהשם יעקב מופיע, כאשר הוא נמצא בצער, והשימוש בשם ישראל "שהוא בחינת קדושה עליונה", כאשר הוא בשמחה. רבנו מביא דוגמא משבת בה זוכים אנו לנשמה יתירה, בגלל שהשבת באה ממקום עליון, ולכן מצווים להתרחק מהכעס ומהיגון, ולענג אותה.

להלן כמה דוגמאות: במיתת רחל נאמר: "ויצב יעקב מצבה על קבורתה" (בר' לה, כ).  באהבת יוסף נאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" (בר' לז, ג). רבנו מביא עוד דוגמאות.

מסר אמוני: כדי לזכות בקדושה עליונה, עלינו להיות תמיד בשמחה.

 לגבי השימוש בביטוי: "ויחי יעקב בארץ מצרים… שני חייו", רבנו מתאר את הסבל הרב שעבר יעקב, פרט ל-טו"ב = 17 שנים שהיה במצרים, ולהלן דברי קודשו: "כל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי כשנולד, נולד שטנו {עשיו}, ועדיין לא שקע שמשו {של עשיו}, עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו, ויבוא רוגז אבדת יוסף, הוא שאמר הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה – אלו היו חייו, ולא קודם, וסמך לזה אומרו 'ויהי ימי יעקב שני חייו', לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות. והוא אומרו 'ויהי ימי יעקב', פירוש אותם י"ז שנה. שני חייו, פירוש, שהיה לו בהם חיים… כל מי שסוף ימיו בטובה, כאילו כל ימיו בטובה, כדברי תנא דבי אליהו רבה (פרשה ו): 'כל שהשיגתו  שנה אחת טובה סמוך לזקנתו – סימן יפה לו… יעקב היה בטובה י"ז שנה…"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מז, כח).

כשהסוף טוב, זה מכסה על העבר הלא טוב, בבחינת: "טוב אחרית דבר – מראשיתו" (קהלת ז, ח). וכן ע"פ הפס' באיוב "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאד" (ח, ז), כדברי קדשו.

רבנו-אוה"ח-הק' מביא עוד פירושים, כמו "טובי"ם השניים מן האחד". כלומר, חייו הטובי"ם היו פעמיים כי טו"ב: טו"ב {17} שנים הראשונות כשלימד ופרנס את יוסף עד למכירתו, ועוד טו"ב שנים בהן יוסף פרנס את יעקב, בבחינת 'פעמיים כי טו"ב' = 34, השווים בגימטריה "ויחי".

לגבי השאלה מדוע הכתוב מקדים את האחדות והעשרות למאות במניין שנותיו, רבנו עונה: בגלל שרוב שנותיו בצער, וכדברי קדשו: "ואולי כי הקדים מניין המועט, שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים".

 רבנו גם עושה חשבון שהייתה לו שלווה רק ב- 47 שנים בהם היה עם רחל ויוסף, ובשש שנותיו כילד.

דעת זקנים בעלי התוספות: יעקב אבינו היה צריך לחיות 180 שנה כמו יצחק, אלא בגלל שהתלונן בפני פרעה על שנותיו שהיו "מעט ורעים היו שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם", הורידו לו 33 שנה, שנה על כל מילה (בר' מז, ח – ט).

מסר אמוני חשוב: לא להתלונן, ולקבל את הכל מאת ה' – מתוך אהבה ושמחה.

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר:

האספו – ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

  הקבצו – ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בר' מט, א).

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת אומר:

"מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר להם במה הוא תלוי:

 בשלום ובאחווה שישררו ביניהם, שאמרו:

גדול השלום שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם…" (ע"פ תנחומא צו, ז).

איסוף {"האספו"} וקיבוץ {"הקבצו"} השבטים לקבוצה מאוחדת

תחת כנפי השכינה – כתנאי לגאולת עם ישראל.

"ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" – ביקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר להם דברים אחרים" (רש"י  בר' מט' א', ע"פ פסחים נו' ע"א).

רבנו החיד"א אומר: יעקב רצה לגלות להם את הקץ, היות וראה שאין בבניו אותיות ח"ט, אבל הקב"ה אמר לו: כשם שאין בהם אותיות ח"ט, כך אין בהם אותיות ק"צ, ונסתלקה ממנו השכינה, והתחיל לומר דברים אחרים = לברכם". (החיד"א. 'פני דוד' בשם תוספות רי"ד).

 המדרש אומר: אמנם יעקב אבינו לא גילה להם את קץ הגלות, אבל מסר להם את המפתח לגאולה ובמה היא תלויה. הביטויים בדברי יעקב: "האספו… הקבצו", מבטאים את תהליך אחדות העם וגיבושו, כבסיס לגאולה.

"האספו" – יעקב אבינו מזמן את בניו לאסיפת צוואה ברוח הקודש {ע"פ המדרש}, היות והיו מפוזרים במצרים.

 באסיפה הנ"ל, נקבעו מטרותיה של 'קבוצת עם ישראל', בכך שהשבטים קיבלו עליהם את עול מלכות שמים, בהכריזם כאיש אחד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ויעקב עונה להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו, ע"א).  אלה הם שני הפס' הפותחים את ק"ש, והמוזכרים ערב ובוקר ע"י כל יהודי באשר הוא, תמידין כסדרן.

"הקבצו" – קבלת עול מלכות שמים הפכה אותם לקבוצה – {"הקבצו"} מגובשת המאמינה בא-ל אחד ובתורתו.

יעקב נהג כך, היות וחשש שמא יש פסול בזרעו, לאחר שלא יכל לבשר להם את מועד הגאולה.

אכן, ברכת יעקב אבינו עשתה פרי, בכך שבני ישראל צלחו 210 שנות שיעבוד כקבוצה משועבדת לפרעה, אבל מגובשת ומאוחדת באמונתה שהגאולה בא תבוא, כפי שהבטיח יעקב ליוסף: "ויאמר ישראל אל יוסף, הנה אנוכי מת, והיה אלהים עמכם – והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מח, כא), וכדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל: "הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם, באין ספק בדבר", כפי שאכן קרה כאשר הם נגאלו וקיבלו עליהם את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני, על שלל מצוותיה מתוך אחווה ואחדות – "כאיש אחד ובלב אחד", ובכך הפכו להיות שוב, קבוצה מאוחדת ומגובשת כאשר האמונה בא-ל אחד מהווה את הבסיס העיקרי לכך, כפי שהיה במעמד הפרידה מאביהם במצרים, ע"י אמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד".

כהוכחה להצלחת ברכת יעקב, ניתן לציין שגם כיום לאחר יותר מ- 3530 שנים לאחר אותה הברכה, ולאחר למעלה מ- 3333 שנים מאז קבלת התורה, עמ"י שב לארץ ישראל כישות עצמאית שאינה נשלטת ע"י הגויים, וכל יהודי בעולם, יכול לעלות ולהתעלות בארץ ישראל, מתוקף חוק השבות.

קולה של התורה הקדושה כבסיס קיומנו וגאולתנו, נשמע ביתר שאת בהיכלי התורה הרבים בהם ספונים תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם וליל.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "כי גלות רביעית בה יתגלה הגואל העצום –

צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה – יתעכב מבוא" (בר' מט, יא).

"הזהיר אותם מפני המחלוקת ואמר, תעשו אגודה אחת,

          והתקינו עצמכם לגאולה" (בר' רבה צח).

"האספו… הקבצו" {עם תיבותיהם} = משיח = 358 (רבנו ה"אביר יעקב").

אחדות  עם ישראל – כבסיס לגאולה.

רבנו יעקב אביחצירא המכונה ה"אביר יעקב" שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת {סמוך לפרשתנו} אומר: "מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום, שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז). ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, ככתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב".  הכתוב מקדים את הרחוק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקרוב. ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358.

רבי יעקב אביחצירא" שהיה בדרכו לא"י, עבר דרך מצרים שם עלתה נשמתו לגנזי מרומים, דוגמת יעקב אבינו.

שלש המלים הראשונות "ויחי יעקב בארץ" הפותחות את פרשת "ויחי", רומזות ע"פ נוטריקון לשם "רבי יעקב אביחצירא". הכינוי "אביר יעקב", שווה מבחינת האותיות, לשם "רבי עקיבא".

מספרים על זקן אחד שאסף את בניו לפני מותו ונתן לכל אחד קרש דק, וביקשו לשבור אותו. הבוחן עבר בקלות. לקח חבילת קרשים וביקש מכל אחד לנסות ולשבור אותה. הניסיונות כצפוי לא הצליחו.

"בני – אמר להם האב: עד עכשיו השתדלתי להיות הגורם המאחד, אחרי מותי, זו המשימה שלכם. כאשר תהיו מאוחדים כמו חבילת העצים, איש לא יוכל עליכם" – בהצלחה.

רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן ע"ה, המלומד בנסים מרבני מרוקו כותב: "הגאולה תלויה כשתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.

גם חמורה מצוה שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום כמה אלף פעמים רגעים יש בו, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').

רבנו בחיי בר אשר שואל: איך יתכן שיעקב ביקש לומר לבניו אודות הגאולה האחרונה באחרית הימים, ולא הודיעם על גאולת מצרים. הוא מתרץ שאכן יעקב סיפר להם על גאולת מצרים ונסיה ככתוב: "והיה אלהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", והאריך בה. אך לאחר מכן, ביקש לדבר אודות הגאולה העתידית והקבלתה ליציאת מצרים כמו שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו)… ולא הניחוהו ממרום לגלות את הקץ.

רבנו בחיי מביא ג' פירושים: לפי הפשט, הדרש והקבלה.

לפי הפשט, הוא מגלה להם בדרך רמז את העתיד, והברכה לכל אחד.

לפי הדרש, הברכות שקיבל כל אחד, אינן מוציאות אותו מכלל הברכות לכלל האחים.

לפי הקבלה, "איש אשר כברכתו ברך אותם, יב' שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה, ועליהם רמז דוד בתהלים (קכב' ד): "ששם עלו שבטים שבטי י-ה. הזכיר "שבטים" – על י"ב של מעלה, ו"שבטי י"ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף (במדבר כו, ז) "הראובני" ו"השמעוני". וזהו שאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם – כברכתם למעלה – ברך אותם למטה".

כלומר, "ששם עלו שבטים" = העליונים, "שבטי יה" = השבטים התחתונים, דוגמת "ירושלים של מטה שהיא כנגד ירושלים של מעלה". כשאמר "ששם עלו שבטים" – כנגד יב' שבטים של מעלה שהם יב' צינורות רוחניים, ואילו "יב' שבטי יה", הם כנגד יב' שבטי י-ה של מטה.

עלינו מוטלת החובה לנסות להוריד את האורות הרוחניים ע"י מצוות ומעשים הטובים. כמו כן, לכל שבט מעם ישראל נועד תפקיד חשוב בהפצת אורו יתברך של הקב"ה.

בנוהג שבעולם, אדם לפני מותו מחלק את רכושו לבני ביתו, וכאשר הרכוש הוא רב, היורשים "מגיעים" לעיתים קרובות לבתי דין. יעקב אבינו הולך בדרך אביו יצחק, ומוריש את ברכותיו הרוחניות המהוות קניינו הרוחני.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"המלאך הגואל אותי מכל רע –

                יברך את ה נ-ער-ים …" (בר' מח, טז).

נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – {הנמצאים} ב- ים.

 "ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…

והמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם" (רבנו-אוה"ח-הק').

'שיהיו בהדרגת שלושה אבות' (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו רומז שבכל יהודי קיימות דרגות מסוימות מהאבות

 של חסד, גבורה ותפארת – אותן יש לפתח.

 ברכת יעקב אבינו לנכדיו אפרים ומנשה,

 מהווה דגם לברכת אבות לצאצאיהם.

לפני ברכת הבנים, יעקב אבינו ברך את הנכדים אפרים ומנשה בברכה שנקבעה לדורות: "בך יברך ישראל לאמור, ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה…". בברכה הזו, מברכים האבות את בניהם בלילות שבת.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ברך אותם כל כך ברכות, עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכול אומרים בך ראוי לברך ישראל". על הביטוי בברכה "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", אומר רבנו-אוה"ח-הק' שיהיו בהדרגת שלושה אבות". את המילה "ויקרא בהם" מסביר רבנו, מלשון יקר וגדולה. כלומר, האבות יזכו ליקר וגדולה לאור התנהגותם הטובה של הבנים ההולכים בדרכי אבותם. הקב"ה מייקר את אפרים באומרו "הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיה לא, יט). אפרים כידוע, עסק בתורה, ואילו מנשה סייע בידי אביו בשלטון.

המדרש (ב"ר מח, יז-יט) מדגיש שבזכות העטרה שעיטר יעקב את אפרים, נקראים ראשי בנ"י בתואר "אפרתי": "ודוד בן איש אפרתי" (שמ"א יז יב), "ירבעם בן נבט אפרתי" (מל"א יא, כו) עם ישראל נקראים אפרתי (ויק"ר ב, א).

לגבי תוכן הברכה "וידגו לרוב בקרב הארץ" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו 'בקרב הארץ'. פירוש, הגם שהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. ידוע שבשביל להוליד יש צורך בחום הגוף, והדגים נמצאים בתוך המים הקרים בניגוד לכך, לכן הקב"ה ברכם שידגו לרוב, כך שיוכלו להתרבות למרות קור המים.

את אפרים ומנשה הוא ברך שיהיו יותר מהדגים, כך שלא תשלוט בהם עין הרע, למרות שהם בארץ כדברי רבי יוסי בר חנינא: "מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת עליהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם" (ב"ב קיח, ע"א-ע"ב).

בהקשר לשימוש בביטוי "המלאך הגואל אותי מכל רע" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "מלאך הרגיל אלי בצרתי, כעניין שנאמר: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב… אנוכי הא-ל…" (בר' לא, יא-יג)… והוא כוונתו באומרו המלאך וגו'. פירוש: שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…".

רבנו-אוה"ח-הק' רומז בביטוי 'שיהיו בהדרגת שלושה אבות', שבכל יהודי קיימות בפוטנציאל דרגות ומידות מסוימות מהאבות כמו החסד, הגבורה והתפארת, וע"י הברכה, המברך מנסה להוריד את השפע הרוחני למתברך, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין האומר: תפקידה של הברכה הוא, להוציא את הכוח שיש באדם לפועל.

'ברכה' – מלשון להבריך/להרכיב/לחבר. לחבר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי

"תרגום יונתן" אומר שאת הברכה "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלהים כאפרים ומנשה", מברכים את התינוק ביום המילה. בתינוק קיים הפוטנציאל להיות כאפרים שעסק בתורה, או כמנשה שעסק בצרכי ציבור עם אביו, ואנחנו מברכים אותו שיצליח באשר יבחר, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין. וכך לשון תרגום יונתן: "בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר: ישוינך כאפרים וכמנשה".

ה"כתב סופר" מוסיף שהרי כל אב מחויב ללמד את בנו תורה. מצד שני, "אלף נכנסים למקרא, ואחד להוראה". לכן, מברכים את התינוק שגם אם ירצה להיות כמנשה, ילמד תורה בצעירותו, וכשיגדל יעבוד, וכן יקבע עיתים לתורה.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע יעקב שואל את יוסף אודות בניו "מי אלה", הרי ידוע שיעקב לימד אותם תורה במצרים? על כך הוא עונה: "כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה. כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר: בני הם, ויהמו מעיו להם. והוא סוד "מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגומר" (בר' מח, ח).

רבנו יעקב אביחצירא אומר: יעקב חשב שבגלל שהם נולדו בגלות, אולי הפרידו בשם אלהים בבחינת אותיות "מי אלה". יוסף ענה לו: "חס ושלום! "בני הם אשר נתן לי "אלהים", ונעשו בקדושה, וזהו "אשר נתן לי אלהים בזה" – דהיינו, אין בהם חס וחלילה שום פירוד בשם אלהים. אז אמר לו יעקב: קחם נא לי ואברכם".

רבנו הרמ"ק מדגיש שיש להיזהר מעין הרע, לכן על האדם לא להבליט את הצלחותיו ונכסיו מפני עין הרע. וכדברי קדשו: "וראוי לאדם שברכתו מצויה, שיעלימנה מבני אדם ויסתיר מעשיו – ויתרבו נכסיו". (עין כל תמר ה, פרק לה).

חז"ל מסבירים את הביטוי "נ – ער – ים" כך: ער = עין רעה. נ נון בארמית = דגים הנמצאים ב- ים. הם יהיו מבורכים כמו הדגים הסמויים מהעין ככתוב: "יצו יהוה אתך את הברכה ב- אסמך – בדבר הסמוי מן העין".

   אחווה ורעות בין הנכדים,

מבטאת המשכיות בשרשרת הדורות.

נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו מקדים את ברכת נכדיו לברכת בניו? כמו כן, מדוע ברכת הנכדים חשובה כ"כ עד שנקבעה לדורות, כדברי הכתוב "בך יברך ישראל"?

הבהמה מגדלת את צאצאיה, ולא מכירה את המושג נכדים. בהמה = בה מה = בה מה שיש, היות ואין בה נשמה.

האדם לעומת זאת, מכיר ומוקיר את נכדיו, היות ויש להם נשמה אלוקית ששורשיה נטועים בעולמות העליונים. לכן, ישנה המשכיות וייחודיות הבאה לידי ביטוי בשרשרת הדורות. 

לברכת יעקב לנכדיו, נודעת חשיבות עצומה, היות ואפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו יצחק וישמעאל, נאלצו להיפרד זה מזה, דבר שיצר מריבה מתמשכת עד לימינו, וכנראה עד אחרית הימים. אצל שני בניו של יצחק יעקב ועשיו, הייתה מלחמת חורמה מצד עשיו, דבר הנמשך עד לימינו. הפתרון יהיה באחרית הימים כדברי הנביא חבקוק: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו – כי ה' דיבר" (חבקוק א, יח).

גם בין האחים בני יעקב שררה מלחמת חורמה דוגמת מכירת יוסף, ולאחר מכן בין מלכות יהודה למלכות אפרים.

לצערנו, הפילוגים לא מדלגים על ימינו, ועלינו ללמוד מן הניסיון, ולפעול ביתר שאת לאחדות המחנה, למרות שהפתרון המושלם והאידאלי יהיה רק ע"י מלך המשיח ככתוב: "… וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז כא – כב).

אפרים ומנשה לעומת זאת, מייצגים מערכת יחסים אידיאלית בין שני האחים, אליה אנו אמורים לשאוף בחינוך הדורות הבאים. עובדה זו גם מסבירה מדוע יעקב אבינו משכל את שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים [הצעיר מבין שני האחים], לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי שיכול הידיים, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה יריבות או מחלוקת (בר' מ"ח, יג-יד).

שיכול הידיים גם מצביע על התופעה הסימבולית הבאה: כאשר שני בני אדם עומדים איש מול רעהו, יד ימין החזקה של כל אחד, מופנית כלפי שמאלו החלשה של הצד השני. לעומת זאת, כאשר משכלים את הידיים, הימין מול הימין, וכנ"ל גם השמאל. כל זה מצביע שאיש אינו רוצה לנצח את השני.

ההורים המברכים את בניהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה חשובה, מאשר השכנת שלום בין האחים הצעירים המהווים את הדורות הבאים, כדברי דוד מלכנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג א).

אפרים ומנשה, הם הילדים היהודיים הראשונים שנולדו בגלות. כאשר נעיין היטב במשמעות השמות, נגלה שיוסף הצדיק רומז לדילמה בה נמצא היהודי בגלות. מצד אחד, ההצלחה הכלכלית בבחינת  "אפרים – כי הפרני אלהים בארץ עניי" (בר' מא, נב), מצד שני, למרות ההצלחה, הוא נזכר במשפחתו "בית אבי", בבחינת "מנשה – כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בר' מא, נא), גם אם זה בהקשר השלילי הרומז לפרשת המכירה.

לפני מותו, יוסף ביקש להעלות את עצמותיו לקבורה בא"י בזמן גאולת עמ"י, למרות שיכל להיקבר בפירמידה מפוארת דוגמת מלכי מצרים. בעצם, הוא הלך בעקבות אביו.

 ה"משך חכמה" מסביר את המסר אותו רצה יעקב ללמד את זרעו {כמו גם יוסף}: "ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם {במצרים} – הלא היו מתייאשים מארץ כנען, והיו משתקעים במצרים…." (ויקרא כו, מד).

למעשה, יוסף  מסמל את היהודי בגלות המצליח בעסקיו ושמח בהם. מצד שני, הוא מקושר לארץ ישראל, דבר המסביר את סיבת עליית מיליוני יהודים לארץ ישראל, למרות שאבות אבותיהם נולדו וגדלו בגולה.

"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז…

פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך…

שמעון ולוי… ארור אפם כי עז" (בר' מט' ג-ד).

"הפזיזות מן השטן" של ראובן – והכעס של שמעון ולוי.

חכמים אומרים שהברכה הסמוכה לשעת המיתה כמו אצל יעקב אבינו, היא הברכה הראויה והיעילה. הדוגמה לכך היא, בקשת אלישע הנביא מאליהו הנביא שיברך אותו בטרם עלייתו השמימה: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי".

ברכות יעקב לבניו מתחלקות לשלש קבוצות מרכזיות:

בקבוצה הראשונה, נמנים ראובן, שמעון ולוי אותם הוא לא רק שאינו מברך, אלא אף נוזף בהתנהגותם.

את הקבוצה השנייה הוא מברך ברכות נאצלות כמו יהודה, יוסף וגד וכו'. "יהודה אתה יודוך אחיך וכו'". "בן פורת יוסף וכו'", "גד גדוד יגודנו".

על הקבוצה השלישית נמנים כאלה המקבלים בעיקר תיאור מצב כמו "נפתלי איילה שלוחה".

ניתן לשאול, מדוע יעקב לא מברך את כל בניו בברכות נאמנות ונאצלות, כך שכולם יהיו מרוצים.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפסוק החותם את הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אותם – פירוש {הברכה} הראויה לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנשמות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך – ולא הפך המסילות" (בר' מט כח).

כלומר, כל אחד והברכה המתאימה לו לאור אישיותו ושרש נשמתו. בהתאם לכך, כל אחד ימנף את התכונות החיוביות, ויתקן את השליליות.

הרב יהודה עובדיה ע"ה, נין למקובל הרב יהודה פתיה ע"ה אומר: "הברכה קשורה לזהות הפנימית של האדם – לשמו של האדם. את כוחה של הברכה והשפעתה על האדם מסביר ה"שם משמואל": "והנה ענין הברכה היא המשכה של אורות אלקות ממעלה – ממקום גבוה לנמוך ממנו… והוא חיבור עליונים בתחתונים מלמעלה למטה…" (שם משמואל, ויקרא תרע"ח). כלומר, במובנה העמוק של הברכה, היכולת לתרגם עולמות עליונים בעולמות נמוכים. כל תהליך הברכה הוא תהליך הפנמה – יצירת תוכן מהדבר העמוק ביותר בהוי-ה, כדברי קודשו.  

לכן, אומר רבנו-אוה"ח-הק' בהקשר לברכת יעקב לנכדים אפרים ומנשה: "שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות". כלומר, להוריד את השפע האלוקי של האבות – אל הנכדים.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר במבוא לברכות, לאחר הקדמה ארוכה ע"פ הקבלה: "ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח" – ביטוי בו הוא משתמש כדי להסביר וליישב רעיונות מורכבים. בכך ניתן לראות שיעקב אבינו מצליח לחדור כקרן לייזר בתוך ערפילי ההיסטוריה הקרובה {גאולת מצרים}, וגאולה רחוקה {באחרית הימים}, בהצביעו על הגואל האחרון שהוא מלך המשיח שיבוא מזרעו של יהודה, ולא של ראובן הבכור שהתנהג בפזיזות – "פחז כמים אל תותר", ולא של שמעון ולוי ששלטה בהם מידת הכעס. שתי תכונות שאינן הולמות מנהיג.

רבנו אוה"ח הק' ממשיך ואומר: "ועל כל פנים, מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו "אל תותר" – ונתן יעקב ב' מעלות: אחת ליוסף {נחלת הארץ לאפרים ומנשה}, ואחת ליהודה {המלכות}, והשלישית {הכהונה}, תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו בפרשת העגל", הלא הוא שבט לוי ממנו יצאו משה ואהרן ע"ה.

ראובן הפסיד את המתנות הנ"ל בגלל הפזיזות בה נהג, בכך שבלבל יצועי אביו כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך, אלא שמיהרת כאיש פוחז, ולא עכבת עצמך לניצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות – ונעשה פשוט".  

רבנו-אוה"ח-הק' מציין את דברי הזהר הק' (וישלח קעו' ע"ב) האומר שבעצם, ראובן נולד מטיפה ראשונה, ולא ילד לפניו, וגם לא ננערה קשתו מעולם. וכדברי קדשו של רבנו  : "בכורי" – שלא ילדתי בן קודם לך. "כוחי" – שלא יצא ממני זרע קודם. "ראשית אוני" – שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט". כך שבעצם, ראובן הוא זה שגרם לעצמו לאבד את הבכורה לאור התנהגותו הפזיזה.

הזהר ממשיך ואומר, שיעקב אבינו חשב בליל הכלולות שהוא נמצא עם רחל, לכן הבכור חייב להיות יוסף לאור מחשבת יעקב. לכן, גם מהסיבה הזו, יוסף ראוי לבכורה ולא ראובן, גם אם הוא לא אשם בכך.

בעל "קדושת לוי" אומר: מהאדם הכועס, ניטלת נשמתו. המילה "כעס" {עם המילוי} כאעס, בגימטריה "אל ק.נ.א", וכן "מקוה" = 151, כך שעל הכועס לטבול במקוה כדי להיטהר, וגם כדי "להתקרר".

כמו כן, יעקב אבינו, מבליט באזני בניו את התכונה האופיינית לכל שבט, ומצד שני, האמונה המשותפת באל אחד כדברי רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב… ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו השכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו'. אמרו לו בניו: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד". יעקב פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

"גור אריה יהודה, מטרף בני עלית.

כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו".

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…

אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, ט-י).

א. המלכות – מזרעו של יהודה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלגבי הברכות אותן בירך יעקב אבינו את יהודה, ישומן מתחיל כבר מעכשיו, היות ואחיו מקבלים את הנהגתו, וזאת בניגוד לאחיו שהברכות נועדו לזמנים רחוקים. וכדברי קודשו: "אין השררה מתחילה לעתיד כדרך שאר הברכות האמורות לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך". יהודה מכונה "גור" לפני מעשה תמר, ואילו לאחר מעשה תמר, הוא בבחינת "אריה", ממנו יצאו פרץ וזרח שהם "מלכותו מלכות כל עולמים עד כי יבוא שילה". הוא מדגיש שמורכבות מעשה יהודה ותמר כלתו – יד ההשגחה בדבר.

רבנו יעקב אביחצירא {שיום ההילולה שלו ושל הרמב"ם בכ' בטבת}, מסביר בהרחבה את מעשה יהודה ותמר ע"פ רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה טו): "יש נשמות קדושות עליונות עשוקות ביד הסטרא אחרא שאינה מניחה אותן לצאת מתחת ידה, כי בעודן תחת ידה יש להן רווח גדול – שמגיע להם חיות מרובה, ובצאתן מתחת ידה, תתמעט חיותה, ולכן אינה מניחה אותן להיכנס במקום קדוש, שמא יפלטו מידה ולא ישובו להם… הקב"ה יתברך שמו מביא ע"י אדם גדול {כמו יהודה}, דבר שנראה לסטרא אחרא שהוא עוון גדול ופגם, ומניחים לנשמות להיכנס…" כמו במקרה של יהודה ותמר כלתו מהם יצאה מלכות יהודה ומלך המשיח.

לכן אומר רבנו יעקב אביחצירא: "וזה אות מובהק דמעשה תמר בקדושה נעשה, דאי לא תימא הכי, היכי שייך שיצאו צדיקים, חסידים ומלכים קדושים ממעשה זה. אלא וודאי בקדושה היה הדבר" ('פיתוחי חותם' ויחי, מט, ח-יא)

                                 ב. "עד כי יבוא שילה".

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מש-היה ה-וא שיהיה…" (קהלת א, ט).

משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון.

הפרשנים דנים במשמעות השם "שילה" המסמל את מלך המשיח.

רש"י: "מלך המשיח שהמלוכה שלו... ומדרש אגדה: "שילה = שי לו. שנאמר, "יובילו שי למורא" (תהלים עז, יב).

רבנו בחיי: שילה – מלשון שליית אישה. המשיח יוולד בלידה טבעית משליית אשה, בניגוד למסורת הנוצרית.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבוא שילה, שאליו אנו מקווים יום יום, ציפינו לישועה". {הכוונה למלך המשיח אליו מייחלים אנו}.

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…" (קהלת א, ט). משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון. לגבי השאלה המתבקשת, הרי משה רבנו משבט לוי, ואילו המשיח אמור להיות משבט יהודה? על כך עונה רבנו: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור – שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

הרב רפאל הירש: שילה – מלשון שוליים. כלומר, גם כאשר עם ישראל נמצא לעיתים בשוליים, הוא עוד יקום וינצח את אויביו ע"פ הכתוב: "ולו יקהת עמים" – יקום וירש אויב.

עם ישראל מתנהג לעיתים כגור אריות. ברגע שפוגעים בו, הוא יסתער על אויביו כאריה.

                    ג. "אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, יא).

עירה, אתונו" – המשיח והחמור.

בברכתו ליהודה, יעקב אבינו מציין את האתון נקבת החמור ובנה העיר, ובכך הוא רומז למלך המשיח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא זכריה המנבא את ימות המשיח, וכך הוא אומר: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע – עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בפירושו השני לפס', שהביטוי "אוסרי לגפן עירה" בברכה ליהודה, רומז לגאולת ישראל ממצרים בבחינת הכתוב: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ואילו הביטוי "ולשורקה בני אתונו", רומז לגאולתנו בבחינת הכתוב: "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח). הפעל "אשרקה" בזמן עתיד, רומז לקיבוץ {"אקבצם"} עמ"י בגאולה העתידה.

שלושה מנהיגים השתמשו בחמור, כסמל לתהליך הגאולה: אצל אברהם נאמר: "ויחבוש את חמורו" – חבש את החומריות שבו, והצליח לגייר בודדים. אצל משה רבנו נאמר: "וירכיבם על החמור" – לקח עם שלם, והעלה אותם מעל לחומריות. מלך המשיח – "עני ורוכב על חמור" – יעלה את כל העולם מעל לעולם החומר.

החמור הולך לאט, וגם אמין בניגוד לסוס המשתולל. גם גאולתנו בוא תבוא, גם אם קימעא קימעא.

ד.  "כיבס ביין לבושו – ובדם ענבים סותה".

הגאולה מתוך רחמים – בזכות עסק התורה, או חלילא מתוך דם ויזע.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהיין רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השי' רבה ב). ואילו  הביטוי "ודם ענבים סותה", רומז לגאולה מתוך יסורים בבחינת "עני ורוכב על חמור". הביטוי "סותה" הוא בגד תחתון שאינו מהודר ביופיו, ולכן הוא מסמל גאולה מתוך צרות.

 הביטוי "לבושו" לעומת זאת, מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים בבחינת הכתוב בדניאל: "וארו עם ענני שמיא, כבר אינש אתא" (דניאל ז, יג).

הרב סעדיה גאון אומר שבזמן הגאולה, העננים ינמיכו טוס, ועליהם יעלו יהודי הגולה לארץ ישראל. בפשט הכתוב, ניתן להתייחס לעליית מיליוני יהודים לא"י ברכבת אווירית לה אנו עדים כיום.

"מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). הרב קוק אומר: ישנם שני סוגי עולים לא"י. כאלה העולים בגלל סערות ורדיפות בגלות, דבר הדומה לעבים {עננים} המתקדמים כתוצאה מרוח סערה. העליה המשיחית לעומת זאת, דומה ליונים השבים אל קניהם גם ממרחקים.

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש בנושא גאולתנו: "גלות רביעית בה יתגלה הגואל… צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה. וזולת זה יתעכב" (בר' מג, יא). אכן, לאור דברי קדשו, צריכים להתחזק בעסק התורה.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 "אור זרוע לצדיק"

לכבוד הנשר הגדול הרמב"ם – כ' בטבת.

קבורת הרמב"ם בטבריה – על פי נס.

הנשר הגדול רבנו משה בן מימון – הרמב"ם, קבור במרכז טבריה עריסת התורה שבעל פה, לצדם של רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך – המהווים את הדור הראשון של התנאים, ואבות התושב"ע. למעשה, הם מהווים את אבות ההלכה כפי שהתפתחה ע"י תלמידם הגדול רבי עקיבא וחמשת תלמידיו: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע המוזכרים מאות פעמים בגמרא.

רבי יהודה הנשיא הלך לאורם של קודמיו אליבא דרבי מאיר, וערך את המשנה המהווה ספר היסוד של ההלכה.

רבנו הרמב"ם, הלך בדרכו של רבי יהודה הנשיא וחיבר את חיבורו המונומנטלי "משנה תורה – היד החזקה", בו קיבץ וכינס פסקי הלכה מכל מקצועות היהדות. את הספר הוא ערך בצורה אנציקלופדית לפי נושאים, כך שניתן למצוא בו בקלות כל הלכה.

בעצם, הרמב"ם שכלל את פסקי הרי"ף – הרב רבי יצחק פאסי מהעיר פס שבמרוקו, הבנויים ע"פ רצף הגמרא.   

הרמב"ם מעיד על עצמו שלקח לו עשר שנים מאומצות לכתוב את החיבור, וכדברי קדשו: "טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה" (איגרת הרמב"ם לרבי יהונתן הכהן מלוניל). את החיבור החל בגיל ל"ו.

נכדו של הרמב"ם רבנו דוד הנגיד כותב בספר "סדר הדורות": בלילה בו השלים הרמב"ם את הספר, הוא חלם את אביו רבנו מימון הדיין הספרדי המגיע אליו כשהוא מלווה באדם אחר. אביו אמר לו: "הנה לך, זה משה רבנו ונבהל, שאמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה אמר: "יישר כוחך".

רבנו הרמב"ם ציווה לפני מותו, שיעלו את עצמותיו בתוך ארון לארץ ישראל, אולם לא ציין באיזו עיר יקברו אותו. לדברי פרופ' זאב ווילנאי בספרו "מצבות הקודש בארץ ישראל", החליטו ראשי הקהילות לאפשר לגמל ללכת עם הארון, ובמקום בו יחנה, שם יקברו אותו. ההחלטה הנ"ל נבעה מכך, שכל קהילה בארץ ישראל, תרצה שהרמב"ם יקבר בעירה, ולא חסרות ערים קדושות בארץ ישראל.

הגמל נחת בטבריה, במתחם קברי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו – אבות ההלכה כפי שהיא מופיעה במשנה, דבר המהווה אות וסימן מן השמים שתורת ההלכה של הרמב"ם – זכה וטהורה, המהווה המשך ישיר של תורתם.

מתחם הרמב"ם עבר לאחרונה שיפוץ מפואר, כיאה לשוכנים בתוכו כבוד.  

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר בראשית.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד

 שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוהינו…

כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'}.

 שבת שלום ומבורך

 משה א. שמיר.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

קצידה — סי׳ אני דוד קים – פרשת ויחי-אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל

 

 (310) — קצידה — סי׳ אני דוד קים

פרשת ויחי

בשקל ״עשקי פכנאתא / יאטרא פלעאהד תבקאלי תאבתא / מן צאלת פג׳מאלהא חיאתי / ראחת רוחי לפאיקא מולאתי יאקות״

אֵין חֵקֶר לְשִׂמְחָתוֹ וּלְרִנַּת —

נַפְשׁוֹ, כִּי פִּתְאוֹם קַרְנוֹ גָּבְהָה / לִתְשׁוּעָה נַפְשׁוֹ כָמְהָה

יַ"ג שָׁנִים אָסִיר שָׁהָה / עֵת נָהָה / אוֹרוֹ גָּהָה / לֹא תָּהָה —

בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי־לִפְנֵי / לִפְנֵי פַּרְעֹה לִשְׁמֹעַ הַחֲלוֹמוֹת

וְלוּ נִגְלָתָה / צָרַת מִצְרַיִם כַּמָּה רָבְתָה

כְּרוֹפֵא וְחוֹזֵה עִתִּי / נִבָּא עַל רָעָב וַיְגַל תַּעֲלוּמוֹת:

 

נְבוּאוֹת מְבֹאָרוֹת כְּלִבְנַת —

סַפִּיר, שִׁמַּע שׁוֹכֵן עֲלִיָּה / הֶרְאָךְ רַב עֲלִילִיָּה

שֶׁבַע שָׁנִים צְפוּיָה / פּוֹרִיָּה / וִיפֵה־פִּיָּה / וְהָיָה —

שָׂבָע גָּדוֹל, וְהִנֵּה / שְׁנֵי רָעָב, כְּשִׁבֳלִים צְנוּמוֹת

חִישׁ לְעֶזְרָתָה / טֶרֶם תִּשּׁוֹם רַהַב וְחָלְתָה

יַעֲשֶׂה פַּרְעֹה יַאֲתֶה / אִישׁ חָכָם נָבוֹן יוֹדֵעַ סְתוּמוֹת:

 

יָדַע פַּרְעֹה וַיַּבֵּט בִּתְמוּנַת —

פְּנֵי יוֹסֵף כְּחַמָּה בָּרָה / הֵסֵב פָּנָיו וַיִּקְרָא

הַנִּמְצָא בְּעֵת צָרָה / אִישׁ עֶזְרָה / מָגֵן עֵרָה" / נַחְקוֹרָה —

בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי / אִישׁ שֶׁרוּחַ אֵ-ל בּוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת

וּלְךָ יָאָתָה / אָמַר אֶל יוֹסֵף, הִנֵּה אַתָּה —

עַל פִּיךָ יִשַּׁק כֹּל־בֵּיתִי — בִּלְעָדֶךָ אִישׁ לֹא יָרִים רוֹמְמוּת:

כנפי שחר

(310) — מתוך: פר׳ מקץ

אין חקר — אין קץ. קרנו גבהה — עלה לגדולה. כמהה — תאבה, שאפה. שהה — התעכב. עת נהה — צעק לה׳ בקול נהי. אורו גהה — זרח, באה ישועתו. לא תהה — דבק למעלה, לא התחרט על מעשיו הטובים על־אף יסוריו הרבים; או שהוא נמשך למטה, לא תמה בעמדו בפלטין של מלך, כי גדל בבית שזיו שכינה שרוי שם. וחוזה עתי— יודע איזו עת טובה ולהפך. נבואות… — דברים ברורים כאבן טובה בהירה. צפויה עתידה לבוא. שני רעב — שנים של רעב. צנומות — לקויות וצומקות. טרם תשוט רהב — לפני שמצרים תהיה שוממה. וחלתה — לפני שתחלה, שתסבול מרעב יַאֲתֶה— יביא. ידע פרעה — הפתרון נתיישב על לבו. מגן ערה — ערה מגן (ישע׳ בב,ו), גילה המגן שהסתיר החלום. בשבת תחכמוני — (ש״ב בג,ה), בישיבת אנשי החכמה והמדע. לך יָאָתָה — ראויה ויאה המשרה. ישק — יתזן, יתפרנס (רש״י). שמו נישא — פרעה נישא שמו של יוסף; נישא, מבנין פיעל.

דִּגְלוֹ הֵרִים, וַיִּתֵּן אֶת אָסְנַת —

בַּת פּוֹטִי־פֶּרַע לוֹ לְאִשָּׁה / עַל הַכֹּל שְׁמוֹ נָשָׂא

צָפְנַת אֶבֶן הָרֹאשָׁה / וּבְחֻרְשָׁה / אֹכֶל פָּשָׂה / וַיִּשָּׂא

עַד כִּי חָדַל הַמּוֹנֶה / אֹכֶל שְׂדֵה כָּל־עִיר הֵבִיא תּוֹךְ חוֹמוֹת

וְלֹא נִכְרָתָה / אֶרֶץ מִצְרַיִם אַךְ לָהּ עָלְתָה

אֲרוּכָה, קִרְיָה רַבָּתִי / לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב שׁוֹמֵמוֹת:

 

וְכֹל־מִצְרַיִם בָּאוּ בִּתְלֻנַּת —

לִבָּם, עַל כִּי הָרָעָב רַבָּה, / לִשְׁבֹּר בַּר, כִּי נִכְזְבָה —

תִּקְוַת נֶפֶשׁ רְעֵבָה / לְסִבָּה / כִּי נִקְבָּה / נִרְקְבָה —

תְּבוּאַת שֶׁבַע שֵׁנִי / הַשָּׂבָע, שֶׁאָצְרוּ קָמוֹת עֲרֵמוֹת

סִבָּה נִהְיָתָה / כִּי אֹרְחַת אֲחֵי יוֹסֵף חָנְתָה —

בֵּיתָה יוֹסֵף. יָרְדוּ בִּלְתִּי / בִנְּיָמִין, כִּי אָמַר אָבִיו, פֶּן יָמוּת:

 

דִּבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וּבִמְגַנַּת —

לֵב אָמַר, מְרַגְּלִים בָּכֶם / לְיָא יֵאָמְנוּ דִּבְרֵיכֶם

כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם / וְאֶתְכֶם / בֵּית מִשְׁמַרְכֶם / וּבְשַׂרְכֶם —

 יֵאָסֵר פֹּה כִּי אֲנִי / יָרֵא אֱ-לֵהִים, לֹא אֶעֱשֶׂה אֲשָׁמוֹת

קְחוּ אֹרְחָתָה / וּלְכוּ, וְהָבִיאוּ, כִּי כָלְתָה —

נֶפֶשׁ בָּתֵּיכֶם וּבָתֵּי / בְּנֵיכֶם, כֹּל, נְעָרִים וַעֲלָמוֹת:

 

קוֹלִי לֹא שְׁמַעְתֶּם, גַּם לִתְחִנַּת —

נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד לֹא שָׁמַעְנוּ / נָם רְאוּבֵן בְּאוֹנוֹ

עַל כֵּן בָּאָה עָלֵינוּ, / אַחֵינוּ, / צָרָתֵנוּ / הֵן מֶנּוּ

נִדְרַשׁ דָּמוּ נִתְאַנֶּה / וְלֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ בִּמְזִמּוֹת

אוֹי לְעֶבְרָתָה! / בִּשְׁמֹעַ יַעֲקֹב כִּי קָשְׁתָה —

יַד הַמּוֹשֵׁל, וְלוּ תָּפְתֶּה / עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל, וּלְפָנָיו רַב חֵמוֹת:

צפנת… — יוסף ראש מצרים. ובחורשה… — בשדה תבואה רבה. וישא — התחיל מונה כמות התבואה, ל׳ שא את ראש מלקוח השבי (במדי לא, בו). עד כי חדל… — הפסיק הסופר לספור, כי אין מספר. עלתה ארוכה — ניצלה מחרפת רעב. לשבע שני הרעב — דבק למעלה, ולא נכרתה מחמת שנות הרעב. בתלונת לבם — צעקה מקירות הלב. לשבור בר — לקנות תבואה. כי נכזבה… — תקוותם להסתפק ממה שאצרו היתה לשוא ודבר כזב מפני שהכל נרקב ונפסד. קמות ערמות — גדישים גבוהים. סיבה נהייתה… — הרעב היה סיבה לירידת אחיו מצרימה. אורחת… — אורחה, שיירה, קבוצת נוסעים. ובמגנת לב — בצער עמוק, כלומר, למרות רצונו דבר אתם קשות או: בלב חסוי (ראה מעשה חרש). מרגלים בכם — כלומר, מרגלים יש בכם; במקום ״אתם״ לצוה״ח; או: אחרים ריגלו בכם שאתם מרגלים. אחיכם ואתכם — הוא ואתם תבואו יחד. בית משמרכם ובשרכם — שיעורו: ובשרכם בית משמרכם; ובשרכם, אחיכם, ע״ש בי אחינו בשרנו הוא (לז, בז); בית משמרבם, בבית משמרכם. אשמות — מעשי רֶשַׁע. קחו אורחתה — הצטרפו לשיירה וסעו עמה. כלתה נפש — מייחלת עד כלות הנפש. ועלמות — נערות. נם… — אמר ראובן מתוך צערו. הן מנו — ממנו. דמו נדרש — מדת הדין דורשת שניענש על שפיכת דמו. נתאנה — מגיע לנו שנתאנה, שיבקשו תואנות ועלילות להרע לנו. במזמות — במעשה רשעם. אוי לעברתה! — אוי לצרה הממשמשת ובאה! כך קרא יעאע״ה בשמעו קורות בניו. ולו תופתה… — ועוד יש למושל תוכנית עלילות סדורה לפניו; תופתה, גיהנם, כנוי ליסורין. חימות — חרון אף.

דרידכה

יוֹם יְשׁוּעָתָהּ / מֵעָפָר תִּצְמַח וְגַם רָמְתָה

זֶרֶם הַזְּמַן יַחֲתֶה / בְּתוֹךְ צָרָה רְוָחָה וְנֶחָמוֹת:

 

מִיְּמֵי קַדְמָתָהּ / גַּם כִּי הִיא יֻשְּׁנָה וּבָלְתָה

תַּחֲלִיף כֹּחַ וְתֵאתֶה / תְּחַדֵּשׁ כְּנֶשֶׁר גַּף וַעֲצָמוֹת:

 

אִם לוֹ נִרְאֲתָה / אֲזַי עֲרָפֶל תָּעִיק תַּחְתָהּ

צַר וָאוֹר לִשְׂמֹאלָהּ תַּטֶּה / מֵאַרְבַּע רוּחוֹת תִּנְהַר עַל מְקוֹמוֹת:

 

כּוֹכְבֵי יִפְעָתָהּ / יְרוּצוּן, כְּיוֹם אֲשֶׁר פָּשְׂתָה —

גְּבוּרַת בְּנֵי אֶפְרָתִי / עַל אוֹיְבֵיהֶם בְּרֹב רֶצַח וּנְקָמוֹת:

 

יַעְרֵי עַרְבָתָהּ / עֲלֵי פַּלְגֵי הַמַּיִם חָרְטָה

כְּגַן־עֵדֶן מִלְּאֵתִי / כָּעֲרָבוֹת הָעוֹמְדוֹת בַּאֲלֻמּוֹת:

 

גַּנֵּי חֶמְדָּתָהּ / בְּגִיל דִּיצָה וְרִנָּה דָּשְׁתָה

נַחֲלֵי מַיִם וְתַשְׁטֶה / לְכָל־רוּחַ תַּעֲבֹד הַשְּׁדֵמוֹת:

כנפי שחר

מעפר תצמח — הישועה כעשב השדה הצומח מעפר ללא תקדים נראה לעין. רמתה — תרום, תעלה. זרם הזמן יחתה… — הזמן, אגב שטפו, יגרוף יחד עם גל הצרות גם ישועה ונחמות. מימי קדמתה — מאז היתה כ״י לגוי; גם כי היא יֻשְּנָה ובלתה — אפילו שתגיע למצב מיואש, כדבר שנתיישן ובלה; תחליף כוח… — סוף שתתחזק ותבוא להתחדשות, לימי נעוריה, כנשר המחדש כנף ועצמות. יֻשְּנָה, כנוי לאורך הגלות; ובלתה, כנוי ליאוש, לאיבוד בל תקוה. אם לו נראתה… — והלואי ותיראה שוב בזירת המלוכה, כי אז תציק לערפל שלא יחשיך, וחמה ולבנה תטה אותם לשמאלה, בי זהורה יאיר מכל הכיוונים על כל מקום בעולם; ערפל, כנוי לחושך הגלות; תעיק תחתה, תכריע תחתה, ר״ל במקום שעד אז הציקה לה הגלות, ונהפוך הוא אשר תציק היא לגלות, לאותם שמררו חייה בגלות. כוכבי יפעתה ירוצון — ואז בבוא גאולתה גם הכוכבים יילחמו לה באויביה; כיום אשר פשתה… — התעצמה ורבתה גבורתם של צבאות יהושע בן נון שהיה משבט אפרים. (ראה מעשה חרש). יערי ערבתה… כגן עדן — אדמות השממה תהיינה כגן־עדן מלאות עצי־פרי ושיחי־נוי ציצים ופרחים, בערבות… — רבים כערבי נחל העומדות צפופות באילו הם קשורות באגודות. חרטה — ציירה, שתלה העצים בצורת ציור. גני חמדתה — גני החמד שלה. בגיל… דשתה — דרכה והתהלכה בהם בשמחה. נחלי מים ותשטה… — שיעורו: ותשטה נחלי מים, הטתה והזרימה נחלי מים לכל עבר לעבוד שדות התבואה.

פִּרְחֵי נָצְתָה / לִפְטוּרֵי פִּרְחֵי־צִצִּים דָּמְתָה

וְרוּחַ צַח כְּאִישׁ פּוֹתֶה / יְגַלֶּה בְּקִרְבָּם רִקְמֵי רְקָמוֹת:

 

הֵיכְלֵי צִלָּתָהּ / בְּרֹב תַּעֲנוּג וָגִיל שָׁבְתָה

צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בָּתֵּי / הַצְלָחַת חֶלְדָּה, שׁוֹמֶרֶת פְּעָמוֹת:

 

יַלְדֵי שִׁלְיָתָהּ / גָּדְלוּ וְרָמוּ וְתָו תָּוְתָה

מֵתוּ־חַיִּים לֹא תַּחֲטִיא / לְלַמְּדָם וּלְשַׁכְלְלָם בְּחָכְמוֹת:

 

רוֹכְלֵי כִנְעָתָהּ / מִכָּל מִינֵי סְחוֹרָה קָנְתָה

מִצְּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה / בְּרַב חָכְמָתָהּ רוֹכֶלֶת בָּאֻמּוֹת:

 

רוֹכְבֵי סוּסָתָהּ / בְּגִבּוֹרֵי־חַיִל חֵיל צָרַתָּה

הִכַּרְתִּי הַפְלֵתִי / תִּתְחַר לִגְבֹּר כְּאִישׁ בַּעַל מִלְחָמוֹת:

 

אִשֵּׁי רִצְפָּתָהּ / מִנֶּשֶׁב הָרוּחוֹת לֹא נָטְתָה

שַׁלְהֶבֶת מוֹרָא תַּעֲטֶה / עַל סְבִיבָה תַּשְׁלִיךְ בּוּז וַחֲרָמוֹת:

 

מָלֵא תִּקְוָתָהּ / אָנָּא, יְיָ, שׁוּב שְׁבוּתָהּ

בֵּית מִקְדָּשִׁי שֶׁאָהַבְתִּי / יִתְגַּדָּל עַל כֹּל בְּעֹז תַּעֲצוּמוֹת:

כנפי שחר

פרחי נצתה — נצה, הכפתור שממנו יוצא הפרח. לפטורי… — התפתחות פרחים וציצים. ורוח צח — זך, ללא אבק. כאיש פותה — אין לב, לא יציב. רקמי רקמות — שלל צבעים. היכלי צלתה… שבתה — בהיכליה הגבוהים תמצא מנוח. צופיה… — עינה פקוחה על הנהגת בניה, שבהם תלוי קיום הצלחתה, ושומרת צעדיהם לבל יטו מדרך השכל. ילדי שליתה — בניה; שליה כיס שהעובר נתון בו במעי אמו. ותיו תוותה — הציבה להם קו שממנו תוצאות חיים. לא תחטיא — לא תטה מאותו הקו. ולשכללם — שיהיו מושלמים בכל מדע. רוכלי כנעתה… — עמים הסוחרים בסחורתה ימצאו אצלה כל מיני סחורה. קנתה — כי ארצה סיפקה אותם לה. מצפון זהב יאתה — מארץ הצפון יבוא הזהב, כי יבואו לקנות ממנה. רוכבי סוסתה — וכאלה יהיו גבוריה: בגבורי חיל — שלה, והם: הכרתי הפלתי — הַקַּשָׁתִים, מורי חצים בקשת, וְהַקַלָעִים, מורי אבנים בקלע, חיל צרתה — בגבוריה אלה תצור אל חומת האויב. תתחר לִגְבוֹר… — בגבוריה תתמודד ותגבר על יריביה כאיש מלומד מלחמה (ראה מעשה חרש). אשי רצפתה… — שלהבת גחלתה לא תטה מחמת הרוחות המנשבות בה, ר׳׳ל מכל הנלחמים אליה אין מי שינצחנה. שלהבת מורא… — כי תלבש מעטה חרון המטיל אימה על כל סביבה, ותשפוך עליהם קיתון של קלון ותחרים אותם. עד כאן תיאור חזון אחרית הימים, ומסיים בתפלה שכך יהיה וכן יקום.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד

כושר הריכוז השכלי

כל מחנהך העובד עם קבוצת נוער עולה מצפון־אפריקה, מלמד אותם יום יום בכיתה במשך כמה שעות. בכך כרוך מאמץ הסתגלות מרובה מצד ילדים אלה, שאינם רגילים בעבודה שכלית ממושכת הנדרשת בבית־ספר.

בית־הספר דורש התנהגות שהיא מיזוג של גישה מוטורית וגישה שכלית נרכשת. במשך שעות רבות צריך הילד לשבת בשקט, בלי שיוכל לתת פורקן לצורך התנועה שבו; בעת ובעונה אחת עליו לגלות פעילות שכלית רבה בכדי להבין ולהשיב תשובות. אמנם הילד הצפון־אפריקאי רגיל לשבת במשך שעות ארוכות, אך מראה ״חדר״ רגיל בצפון־אפריקה אינו משאיר צל של ספק לגבי מידת הפעילות השכלית המלווה חוסר תנועה זה.

מה דרוש איפוא לילד בכדי שיוכל לעשות ולהתמיד במאמץ של התרכזות שכלית? בראש ובראשונה, נחוץ מצב בריאות תקין, שכן העבודה השכלית גורמת לעייפות מיוחדת שאין הגוף הלקוי בבריאותו יכול לעמוד בה, אלא אם כן זכה לאימונים רבים. בין ילדים מצפון־אפריקה, שתזונתם לעתים קרובות בלתי מספקת, עלולים להימצא ילדים שלא יוכלו להסתגל לחיי בית־ספר, מחמת חולשתם הגופנית והנפשית.

התנאי השני הוא כושר הפנמת ההתנהגות. אם הילד מתקשה בהפנמת התנהגותו, תהיה תלויה מידת עבודתו השכלית במידת הפעילות המוטורית המלווה אותה. נקח נא דוגמה פשוטה שכוחה יפה כמעט לגבי כל הפעילויות השכליות: אם הילד צעיר מדי בכדי לעשות חשבון בעל פה, הוא לא יוכל לעשות פעולת חיבור אם יקשרו את ידיו מאחורי גבו, כי בכך תימנע ממנו האפשרות לספור בעזרת אצבעותיו. בכיתה, מוגבלת הפעילות המוטורית וילדים בעלי כושר הפנמה דל יגלו גם כושר התרכזות שכלית מוגבל. אין איפוא לראות כיתה שקטה מדי כהישג למחנך. חוסר תנועה מוחלט אצל ילדים רכים או מקופחים מופיע בד בבד עם פאסיביות שכלית. בהמשך נראה, כיצד אפשר לפתח כושר הפנמה של הפעילות בעזרת תרגילים מסויימים.

התנאי השלישי נוגע לכוח ההרגל. אם המשמעת בבית־הספר דורשת ריסון מסויים של המוטוריות על מנת להגביר את הפעילות השכלית, הרי שהתהליך הלימודי בעצמו מפתח את יכולת הריסון ואת השליטה העצמית, הילד האירופי שוהה, החל מגיל 5 או 6, שעות אחדות ליום בכיתה ; וכך הוא מתרגל בהדרגה למשמעת. אולם הילד הצפון־אפריקאי זוכה פחות, ואולי בכלל אינו זוכה, לאימון זה ולפיכך אין לדרוש ממנו מיד אותה כמות ואיכות של מאמץ לימודי, שאנו רשאים לדרוש מילד אירופי בן אותו גיל.

התנאי הרביעי לעבודה שכלית יעילה היא שליטה בטכניקות הדרושות בעבודה זו. אדם שרכש את פעולת החיבור עד לידי אוטומאטיזאציה מלאה והתאמן בשטח זה במידה מסוימת, יוכל, ללא ליאות מרובה, לעסוק בפעולות חיבור במשך שעה תמימה; אולם אם ידיעתו בחשבון היא בראשית צעדיה, תדרוש ממנו אותה עבודה מאמץ גדול יותר של תשומות לב, ולפיכך תגדל עייפותו והישגו ירד. אין אדם מתרכז אלא בשעת עבודה מדוייקת הדורשת טכניקה מסוימת. אם אדם שולט היטב בטכניקה נוצר הרושם שהוא מתרכז בעבודה על נקלה; אך למעשה יתרונו בכך שעומדות לעזרתו הידיעות שרכש קודם. ואילו הילד הצפון־אפריקאי אינו נהנה מיתרון זה, שכן לא היתה לו הזדמנות להגיע לשלב של אוטומאטיזאציה של הטכניקות הלימודיות היסודיות.

גורם חמישי הוא ההנעה (המוטיבציה) לפעילות הלימודית. אם הילד מגלה ענין בלימוד, יהיה לו קל יותר להתרכז. עניין זה תלוי בסיפוק שהוא מוצא בידיעת החומר הנלמד, ביחסיו עם המורים (הוא מעריץ את המורה ורוצה לרכוש השכלה כמוהו; הוא אוהב את המורה ומבקש לגרום לו נחת ע״י עבודתו מרצון; או להיפך — הוא מתנגד למורה ומתחמק מהעבודה, כדי להפגין את התנגדותו האישית) וכן במידה שהוא מבין את ערך הלימודים לגבי חייו העתידים ומעדיף את המטרה הרחוקה (להגיע לרמת חיים גבוהה יותר) על פני הצורך המיידי לשחק או לשוטט במקום לעבוד.

באשר ליחסים האישיים שבין המורה ובין התלמידים, אותם המצבים המצויים בין ילדים אירופיים עלולים להתהוות גם בין ילדים מצפון־אפריקה. לעומת זה המוטיבציה של ילדים מצפון־אפריקה עלולה להיות חלשה יותר, בכל הנוגע ליכולת העדפת מטרה רחוקה וליכולת להתנהג לפי עקרון המציאות ולא לפי עקרון ההנאה והסיפוק המיידי.

ולבסוף, התנאי הששי ליכולת ההתרכזות של הילד הוא שחרור מכל דאגה המטרידה את מנוחתו. אין לצפות מהילד לתשומת הלב הדרושה אם הוא טרוד בבעייות משפחתיות או אישיות, או בקונפליקטים פנימיים, בין אם דאגות אלה מבוססות על בסים אובייקטיבי ובין אם הן פרי דמיונו או פרי מבנהו הרגשי. קשיים בלימוד הקשורים בהפרעות רגשיות ובדאגות נסתרות עלולים להתעורר ביתר תכיפות בקרב ילדים שלרבים מהם עבר סוציאלי ומשפחתי עגום, ילדים שעובר עליהם משבר בעקבות המעבר לסביבה חדשה והניתוק מעל משפחתם.

ילדים מצפון־אפריקה נבחנו בשני מבחנים, שאינם גורמים בדרך כלל כל קושי לילדים אירופיים, והמודדים בעיקר את מידת הריכוז של הנבחן.

במבחן הראשון נדרש הילד לספור מהר ככל האפשר, במשך 5 דקות, נקודות המפוזרות ללא סדר בתוך משבצות. מספר הנקודות אינו עולה על 20, כך שהמבחן אינו דורש רמה גבוהה של דיפרנציאציה שכלית או רמה גבוהה של ידיעות בחשבון. ואף על פי כן אין הישגיהם הממוצעים של ילדים מרוקאיים בניי 12—14 במבחן זה מגיעים אלא להישגיהם של ילדים אירופיים בני 8.

המבחן השני,  הוא בדרך כלל מורכב יותר ודורש התרכזות ממושכת יותר. הילד מתבקש לסדר בטור עולה סדרות של ספרות הנתונות באי סדר (כגון: 0, 5, 2, 8). תוצאותיהם של ילדים מרוקאיים מהמלאח שגילם הממוצע הוא 14, דומות לאלו של ילדים אירופיים בני 10 שנים. אין ספק כי כל אחד מן הגורמים שצויינו לעיל משפיע על הישגיהם הירודים של ילדים מצפון־אפריקה. חשיבותו של הגורם הלימודי בולטת בהשוואה שנערכה בין קבוצות בעלות עבר לימודי שונה: הישגיהם של ילדים שלמדו בבית ספר של האליאנס עולים על אלה של ילדים מבית־ספר של תלמוד־תורה באותה עיר. ואמנם ידוע כי צורת ההוראה ורמתה שונה מאוד בשני סוגי בתי־ספר אלה.

ילדים יהודיים מרוקאיים מסביבה אמידה יותר (שאינם מתושבי המלאח), שזכו בלימודים סדירים מן הטיפוס האירופי, השיגו תוצאות שוות לאלו של ילדים אירופיים.

מבחן זה נערך שנית לאחר חודש ימים בקבוצת ילדים קטנה במחנה המעבר בקמבוס שבדרום צרפת. הישגיהם של כל הילדים העידו על התקדמות. אפשר להניח כי לגבי ילדים מסויימים היתד, ההתקדמות קשורה בלימודים בהם השתתפו בינתיים.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג פיתוח האינטליגנציה זכרון ולימודעמוד 99

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט- השיטפון-ערב סוכות תשי"א – 25/09/50

השיטפון

ערב סוכות תשי"א – 25/09/50

העיר צפרו בנויה על שתי גדות הנהר הנקרא, "וואד אגאי" או "וואד אל יהוד", היורד ובוקע מצפון העיר לדרומה וחוצה אותה לשתיים.

מוצא הנהר הוא מן המעיינות ואפיקי הנחלים, הנובעים מרגלי ההרים, דרך בקעות ועמקים. אשד הנחלים יורד ושוטף במורד גבוה דרך הגאיות, ועובר ובא את העיר בארובות וחריכי החומה, מראשה ועד סופה, במשך הימים הצרו צעדיו ובתחומו על שפתיו מזה ומזה, נבנו שורת חנויות וחצרות שחלונותיהם פתוחים אליו. על צווארו הוקמו גשרים לתחבורת דרכי הכלל והפרט, ולא נשאר למהלך הנהר רק משעול צר ומתפתל על פי הבניינים הבנויים לאורכו, וחוסמים בעדו. גובה המים בנורמלי הוא סנטימטרים אחדים.

אולם כאשר גשמי זעם ניתכים על רכסי ההרים במקום הנקרא אלבקעייא – לפאת מוצאו, אזי הוא מתפרנס עוד מגולות מים ותעלות, הבאים ונקווים לתוכו, מימיו גוברים ונוהרים בשטף עז ובהמולה רבה, ההרים נמחים תחתיו והעמקים יתבקעו, בדרכם סוחפים סוחבים גושי עפר וצרורות ורגבים עצים ועשבים, וגדרי הכרמים – כגן עדן ארץ לפניהם ואחריהם כמדבר שממה – בעוברם תוך העיר דרך העקלתון זורמים ושוטפים הורסים ומערערים כל הבניינים העומדים לנגדם. כאשר כן אירע באייר התר"ן ( 1890 ) שהרסו כמה בתים, ומתו מ"ח נפשות בישראל.

מכאן והלאה, מדי פעם בפעם, לא הייתה תגבורת המים עולה רק לאיזה מטרים אחדים, כאשר כן גבהו בערב ראש השנה תש"י ששטפו ועברו לתוך בתים אחדים, ולתוך החנויות הנמצאות בתחום הנהר, הגם שהנפשות נצולו, הנה הסוחרים נזוקו וממונם אבד. הממשלה עזרה להם במקצת וסר מהם הנזק.

ערב סוכות תש"י 25 לספטמבר 1950, היה יום בהיר, העיר הייתה שוקטת. ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. הקהילה הייתה עומדת בשמחה להכין צורכי החג, הדרכים והרחובות היו מלאם אנשים השוטפים ועוברים רצוא ושוב, הפנים מאירים והשמחה ניכרת, קרני הוד השמש העליזים הוסיפו חן, והם היו מרקדים ומפזזים לפרסים ולהעביר הרינה בכל פינות העיר, אחר עבור חצות היום, התקדרו השמים בעבים, השמש אספה נוגהה, ופניה לא היו עוד, נעתמה והועמה, הסירה עדיה מעליה ולבשה בגדי אלמנות על אסון – בלי שם – והתהפוכה הקרובה לבוא על העיר העליזה, הרעננה והנחמדה.

בשעה שלוש אחר הצהרים, התחיל גשם מבולי לרדת והמשיך עד שתיים עשרה בלילה, רעם וברק, בזק וחזיזי קולות, בלי הגזמה מי הים נשפכו על הארץ, וארובות השמים נפתָחו, קדרות ועלטה, החוצות נשמו, הלב דפק, הנשימה קצרה והאנחה התפרצה.

הגם שהורגלנו לגאות הנהר בימים החולפים, מעולם לא היה זועף כבפעם הזאת, הנהר הצטבר ולגם בהלעטה מי ההרים היורדים אליו, ודכה בגליו בפראות עזה את העיר, בהתפרצות רגזנית ומוזרה שלא נשמע כמוה.

בשעה שבע בערב בא לתוך תוכה, עבר ורמס בתוך הרחובות והמרתפים הנמצאים על שפת המללאח, לא נשא פנים גם לשני בתי כנסיות הסמוכים וחדר ובא לתוך היכלי הקודש וספרי התורה העומדים שם. כל העיר עלתה כיאור כולה כבריכת מים ואנשיה נסים. הנהר טלטל והנהיג בדחיפה עזה עצים וחלקי תבן, רסיסי צורים, ושרידי מפולת, וכבואו אל החומה סתם את מוצא המים ואסף מימיו עד רדת החומה הגבוהה, וכנהר גיחון גנח, הרס וניתץ השחית וזעזע הרוב הגדול של הדירות הנמצאות על שפתו הימנית אשר שם חונה הגיטו.

שתי שורות חנויות, רוב מסחר היהודים, כמעט כולם נהרסו, הרבה דירות הנמצאות גם לפאתי השמאלית נתמלאו מים והם נפלו על הדרים בהם ובתיהם היו קבריהם.

כל תושבי העיר היהודים ומוסלמים סובלים ומצטערים על האסון הבא עליהם, וביותר הקהילה היהודית אשר לקחה החלק הגדול מהנזק. שמחת החג נהפכה לאבל, והממשלה הביאה חיל ההנדסה, להרוס ולהפיל כל המקומות הרעועים והחשודים למפולת, ההרס היה על ידי פצצות, אשר כל העם נסו לקולם. הקהילה היהודית שיכלה 21 נפש. מהם 14 ילדים, 6 נשים וגבר אחד.

והם שתי משפחות אשר מתו, הסבתא וששת נכדיה, והאם הוציאוה לאחר רדת המים עודה בחיים, עתה נמצאת בבית החולים במצב מסוכן. כשלושים נפשות חולים וזקנים נוצלו על ידי בחורים שהראו מסירות נפש.

החצרות שנהרסו 7 אשר בהן מתגוררים למעלה מ-41 משפחות.

החצרות שנוטים למפולת ונתרוקנו מדייריהם 53.

המשפחות הנמצאות בלי דירה 286 המונים , 1450 נפש.

חנויות היהודים שנהרסו כליל : 48.

חנויות שנכנס לתוכם השטף והסחורה נאבדה : 79

מספר כללי : 127 חנויות ומחסנים הנמצאים בעורקי המסחר.

מצב הגיטו : הרבה חצרות הבנויות על גבי מרתפים, ודיוטות תחתונות נמלאו מים ושקעו בטיט. הרבה מהם צפויים להרס. הביבין ותעלות המים, הצינורות והמרזבים, בתי כסאות של הקהילה, הושבתו, ולדעת מומחים אי אפשר להחזירם למצבם. גם חוטי החשמל נפסקו ותחשך הארץ.

אכסניה לנמצאים בלי דירה, המקומות המיוחדים שאנו יכולים לסדר בהם לפי שעה האנשים שנפגעו בשיטפון הם בתי הספר, " אם הבנים " ואליאנס. עד עתה אוכסנו בהם 650 נפש, עם מספר רב העומד לבוא בכל רגע. והנשארים מצאו מחסה אצל קרוביהם שאי אפשר להם להשאר שם, כי אם לימים ספורים בלבד, יען שכל בתי היהודים מרובים באוכלוסים וכל בית מכיל 10, 12 נפש.

חלק גדול מהנפגעים שנמלטו לא הצילו כי אם מלבושם שעל עורם וכל רכושם אבד, רהיטים, תלבושת, מצע ומכשירי מטבח.

על ועד הקהילה הוטל לפקח על המצב במה שאפשר.

פרנסתם : התקציב לפי המספר של אלף נפש ורק לערך שישים פרנק ליום לכל נפש. נחוץ לפרנסתם שני מיליון פרנק לחודש חוץ מעזרתה הכלכלית של הג'וינט.

הלבשתם.

המצע, הקור מתחולל ומורגש, החורף הגיע ולכל נפש נחוצים מכסה, מיטה מטלטלת, אם נגין על מצב בריאותם של הנפגעים.

הסתדרות ועדי הקהילות, ועד הקהילה המונה שישה חברים יסתייע מעשרים חברים נוספים שיתהווה מכולם ועד כולל אשר יחולק לועדות.

הועדה למגע עם השלטונות. ועדה לגזברות מרכזית. ועדה לחקירת נפגעים. ועדה לכלכלה. ועדה להלבשה ולמצע. ועדה לבריאות. ועדה לפינוי ולניקוי.

הסתדרות בין ועדי הקהילות : ועדי הקהילות בפאס, מכנאס שהתעוררו ובאו לבקר, קראו לאסיפה ב-28 לספטמבר, בה נוכחו הרב ש. אבן דנאן ראש הרבנים במרוקו, וכל חברי ועדי הקהילות פאס, מכנאס וצפרו, והנאספים בועדה ראשית המורכבת מחברי צפרו, פאס ומכנאס בראשה עומדים הרב הראשי אבן דנאן, והמזכיר הכללי של מועצת ועדי הקהילות במרוקו י. אדאהן. המשלחת תתאסף לעתים, לשאת ולתת על הבעיות העומדות על הפרק, בעניין האסון והתהפוכה שסבלה הקהילה היהודית בעיר צפרו. בועדה נמנו עוד האדונים דאנאן, בירדוגו, חמו, צירי מועצת הממשלה שיכולים לבוא במגע והתערבות עם ראשי נציבות ממשלת צרפת בעיר רבאט.

עתה דנים על הקמת דירות ל-300 משפחות מחוסרי דירה ולהרוב הגדול הדרים בגיטו, בתנאים קשים. בעיה זו לא תפתר כי אם על ידי הממשלה.

העזרה : העזרה הראשונה שהגיעה לנפגעים היא מהאליאנס בפאריס, מהג'וינט. כן חשו לעזרה ועדי הקהילות מכנאס, פאס, ורוב קהילות מרוקו, לסיבה זו נסעו רב העיר דוד עובדיה והאדון בוטבול לקזבלנקה, טאנג'יר וטתיטואן.

קאזה : האסיפה הייתה מנבחרי הקהילה מסולת ושמנה, בנוכחות האדונים בראנשוויג, טאזורי, ביין זווינט, ד"ר רפאל, ש. לוי א.צבח.

טאנג'יר, הרב מ. אנקוואה, י. כהן, אזינקוט וסגן הנשיאות נהון.

טיטואן, הרב י. כלפון, והאדונים מ. חסאן, סגן הנשיאות כ. גוויזון, א. עלול, ש. בן נאיים, אסא.

כן הגישו עזרה ממשית העשירים והנכבדים של הקהילה במקום, ולא כמו שציינו לגנאי בעתוני הארץ חס וחלילה.

בשנת תשט"ז כאשר מרוקו קיבלה את עצמאותה, נתמנה הבאשה של צפרו אלבקאי, לראש הממשלה ולשר הפנים שלה. כמובן שידידותי אתו לא נשכחה, ויכולתי אז להיות לעזר לא רק לקהילתנו אלא לכל קהילות מרוקו. טיפוח קשרים טובים עם השלטונות היה דבר עדין המצריך שיקול דעת וטאקט.

באותם ימים הייתה עליה גדולה לארץ. משרד הפנים שהרגיש בכך, עיכב את מתן הפספורטים. ביקשוני להתערב אצל שר הפנים, ביקשתי ראיון איתו ובראיון אמרתי לו : מדוע אתם מעכבים מתן פספורטים ? על ידי זה אתם לא מצמצמים את העליה להיפך אתם נוטעים בתוך היהודים הרגשה שהם אסירים כאן.

טבעו של אסיר שמחפש כל דרך להשתחרר מבית הכלא. אדרבה תנו להם פספורטים ככל שירצו וכשיהיה הפספורט בכיסו הוא עצמו יהרהר טוב אם כדאי לו להגר, שהרי הוא מאבד את מעמדו הכלכלי ועוד. ועוד אמרתי אם מי שהוא יבוא ויספר לכם שאנו היהודים לא אוהבים את ארץ ישראל אל תאמין לו.

לא כולנו מזכירים יום יום בתפילותינו את ארץ ישראל כמה פעמים אבל סיבות אחרות, של עבודה ושל פרנסה מכתיבים לנו להישאר כאן ואין דופי בכך שאנו אוהבים את ארץ ישראל. כמו שאתם אוהבים את מכה. דברי עשו רושם על השר והתוצאות לא איחרו לבוא. כאשר היה רעש באגאדיר בשנת תשכ"א, ורבים נשארו ללא משפחה וללא קורת גג, לא הרשו השלטונות לשלוח מכתבים לקרובים בישראל.

ביקשתי משר הפנים שיאפשר העברת המכתבים דרך הצלב האדום. כמה פעמים הזמינני שר הפנים אלבקאי שהיה אדם פיקח ונבון ומקבל את האמת ממי שאמרה, והתייעץ עמי מה לעשות בשאלה זו או אחרת. פעם אחת כשביקרתי בארמון הממשלתי אמר לי : יא אלחאזאן (הה רבי) כמה קשה לטפל באנשינו אלה ! אני זקוק לעידוד ולברכה, אנא ברכני, התכופף והניח את ידי על ראשו ובירכתיו.

בשנת תשי"ח מוניתי על ידי שר החינוך של מרוקו כחבר ועדה לרפורמה בחינוך במרוקו, ובאותה שנה נתמניתי על ידו כמפקח על החינוך היהודי במרוקו. זכורה לי עדיין חזרתו של המלך מוחמד החמישי לאחר עצמאות מרוקו, כאשר הושב למלכות לאחר גלותו. אנו רבני מרוקו הלכנו לברכו.

היה זה יום שבת. ואלפי שרים ופחות היו בין הבאים. ביניהם היו כאלה אשר שיתפו פעולה עם הצרפתים בימי גלותו. חבורה של צעירים מתנועת האיסתיקלאל, עמדו בשער הארמון, והיה תור עצום. הם היו רואים כל אחד, ואותם שנחשדו על ידם בשיתוף פעולה נהרגו בצורה אכזרית. על ידי רוצצו את גולגלתו של אחד מהפחות המכובדים במרוקו.

חיל ורעדה אחזונו אנו הרבנים, אף על פי כן חובתנו הייתה זאת ומילאונה. כשהוצגנו בפני אלבקאי שם, פנה אלינו ואמר היו שקטים, אני לא אתן לנגוע באף יהודי, לא תיפול משערת ראשיכם ארצה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט השיטפון-ערב סוכות תשי"א – 25/09/50-עמ' 195

ד״ר שלמה אלקיים הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו-ברית מס' בעריכת מר אשר כנפו-קיץ תשס"ה

ד״ר שלמה אלקיים

הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו

דברי מבוא

אנו מפרסמים כאן לראשונה את הפיוט ״כל הנשמה תהלל מעשי יה״ על שלושה עשר העיקרים מתוך כתב יד שברשותי(להלן כ״י א4) בתוספת ניקוד, ביאורים וציון מקורות.

מעט מאוד ידוע על מחברו. במשפט וצדקה ביעקב(= מוצב״י) לר׳ יעקב אבן צור(= יעב״ץ ־ מכנאס 1752-1673) נמצא ר׳ סלימאן חתום על פסק דין יחד עם הרב שלום אדרעי מבית דינו של יעב״ץ, מכאן שפייטננו חי בפאס במאה הי״ז-י״ח, שם שימש כמורה צדק. כתב היד הנ״ל משמר חמישה מפיוטיו: אעירה שחר לצלצל / אני רמה דומה כצל״(דף כז ע״א), והוא שיר תוכחה שנועד להיאמר, כפי הנראה, במסגרת פיוטי הבקשות שמשמעים כתפילות הכנה בעלות השחר; ״אלהא רבא די תלת אבהתא״(דף כה, ע״א), המיועד ל"בריך שמיה דמרי עלמא״; ״אזרני אלי חיל ורוח נדיבה״(דף כה ע״ב), פיוט רשות לברכה; ״אזכיר נסי אל מקדם נעשו״ (צה ע״ב), פיוט רשות ל״על עצמותי״ לפורים, והפיוט שמתפרסם כאן לראשונה ״כל הנשמה תהלל מעשי יה״ (כד ע״א), לרשות ל״ויברך דוד״.

פיוט י״ג העיקרם  במחקו

פיוט זה יסודו בשלושה עשר העיקרים שניסח הרמב״ם במבואו לפרק ״חלק״, פרק י׳ של מסכת סנהדרין קביעת העיקרים עוררה מחלוקת ארוכה בישראל, שהרי כל התורה עיקר. אף על פי כן הם נתקבלו בעם ישראל כמכלול עקרונות היסוד של האמונה היהודית, נתקדשו בקדושת המסורת והפכו ל״אני מאמין״ הרשמי, שחיובו או שלילתו קובעים את השתייכותו לכלל ישראל. עיקרים אלה מהווים אם כן את תמצית האמונה היהודית, הם נפוצו ונתקבלו במהירות רבה ע״י כלל ישראל. משוררים ופייטנים מן המאה הי״ג ואילך, ברוב קהילות ישראל, ניסו להציע עיצוב שירי. המפורסם שבהם הוא ״יגדל אלהים חי״ לדניאל בן יהודיה, הדיין מרומא בן המאה הי״ג.

אלכסנדר מארכס העמיד רשימה של 91 שירים וקטעי שירים, שעניינם י״ג העיקרים. עיון ברשמיה זו מעלה שכעשרים ארצות היו שותפות ביצירה פואטית זו ובתוכם פייטנים ממרוקו. אלה האחרונים העשירו סוגה זו בעשרות פיוטים, גיוונו את תכניה ושילבו את יצירותיה במסגרת תפילות היומיום, בשבת ובמועד. להלן דוגמאות אחדות:

מציאותו ואחדותו

אמירת הפיוט ״יגדל אלהים חי״ נהוגה בקהילות מרוקו בשבת ובימים טובים לפני ״ברוך שאמר״. מנהג זה, המתקיים עד היום, מוזכר כבר במחזור פאס, והוא מובא בכל ספרות המנהג של בני מרוקו. ב״נהגו העם״ לר׳ דוד עובדיה״ מועלה נימוק של זיקה בין ״יגדל״ לבין ״ברוך שאמר". בשניהם עיקרי האמונה היהודית. מתוך הנחה זו אפשר להבין את שילובו של הפיוט ״מציאותו ואחדותו באין קץ״ פיוט על י״ג העיקרים במסגרת זמירות של חול שלפני ברוך שאמר:

מציאותו ואחדותו באין גוף           וקדמון נעבד ידע נביאיו.

למשה שם ותורה לא תשונה         גמול ישע מחיה הוא צבאיו.

פיוט זה אין ספק במוצאו. הוא מופיע לראשונה במחזור פאס (כ״י ליידן 94) במסגרת זמירות של חול שלפני ״ברוך שאמר״ ואח״כ בכל קובצי השירה ממוצא צפון אפריקאי. הוא שימש השראה לפייטנים רבים ובתוכם גדול המשוררים במרוקו, ר׳ דוד חסין מן המאה הי״ח:

אודה לאל בקול נעים וזמרה

מציאותו בארבע עולמות

ואחדותו ברקיעים ואדמות

דוד מלך ישראל חי וקיים

 בן אהרון הוא אליה הנביא  

 

בשלש עשרה עקרי דת טהורה

אל״ף בי״ת יו״ד עי״ן שמות

 ואין שני נמנה עמו בחברה.

משרשיו יקבץ שה פזורה

יבוא לפני יום ה׳ הנורא

הפייטן ר׳ דוד מעמיד כל מלה מן ״מציאותו ואחדותו״ בראש מחרוזות שירו. לשון אחר: מציאותו ואחדותו הוא שיר האם, שיר קצר ותמציתי, כל אחת ממילותיו מציינת אחד מן העיקרים, ועליו בנה בן חסין את שירו הארוך. שירו של בן חסין הוא מעין שיר חרוזי הכתוב בחרוז אחד, אך שלושת הטורים האחרונים הם תוספת לי״ג העיקרים, הם בקשה לגאולה ותפילה לביאת המשיח. יתר על כן, המשורר משלב בשירו עניינים מעולמה של הקבלה: ״מציאותו בארבע עולמות אל״ף בי״ת יו״ד עי״ן״: אבי״ע, שמשמעו ארבעת העולמות: אצילות, בריאות, יצירה, עשייה, שסימנם אבי״ע. עולמות אלה מהווים יחד את הדרגות השונות שבהם מתממש כוחו הבורא של ה׳.

אברך את שם האל

המפורסם מבין פיוטי י״ג העיקרים הוא ״אברך את שם האל הגדול והנורא״, הפותח את טקס ההבדלה בכל מוצאי שבת ויום טוב. בשל שימושו המרובה הודפס בקובצי השירה העממיים של קהילות מרוקו ובדפים בודדים וכמובן, הוא מובא, בחלקו לפחות, בספרות המנהגים שלהם.  לחנו העליז והקצבי שימש בסיס לחיבור שירים נוספים, כגון שירו של הרב יוסף משאש, רבה הראשי הספרדי לשעבר של חיפה. אל יחיד רם ונשא     אברך בתפארה כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא

  • אפתח פי בשיר ומזמור

רבי י׳ קארו ממליץ שלא לומר פיוטים במסגרת ברכות קריאת שמע ובמקומות אחרים בתפילה שיש בהם משום הפסק, ובהתאם לכך נוהגות קהילות הספרדים בכל מקום עד היום. אך קהילות מרוקו מעולם לא נהגו עפ״י פסק זה. הם הותירו את הפיוטים בתחנותיהם הליטורגיות בלא חשש להפסק, וכך נהגו גם בפיוטי העיקרים בשעה שבאו לשבצם בפרקי התפילה השונים.

ר׳ משה בן יעקב אדהאן (מכנאס המאה הי״ז-י״ח) תלמיד חכם גדול ומנהיג רוחני לבני קהילתו, זכה להערכה גדולה גם כמשורר, בין שאר פיוטיו חיבר שיר רשות אל ״נשמת כל חי״

אפתח פי בשיר ומזמור

לכבוד דודי צרור המור

נעלה על כל עליון

נשגב בשפריר חביון

קדמון האציל בדמיון

כל אשר חפץ עשה

 

ורשות מאל אשאלה

גבה מאד ונעלה

מצוי והמציא כל נמצא

אחד מקור כל מוצא

ברא ויצא ועשה

בתכלית יופי וגדולה

 

יה אל מסתתר מצד מהותו

הפייטן ר׳ אהרן בן סמחון, שחי במכנאס במאה הי״ט, רואה בשירי העיקרים תכנים שמביאים ליראת שמים.

בקבוצת הפיוטים המיועדים ליום הכיפורים מקדיש שלושה מהם לי״ג העיקרים:

״ימי חיי מדת ימי ושני״(זקן אהרן, עמ׳ 26) ; ״רחש אערוך ניבי בשלוש עשרה עיקרים ( שם 26) ; ״יה אל מסתתר מצד פעולתו" (שם, עמ׳ 21). פיוט זה נושא את הכותרת הבאה: ״פזמון  נאה לאומרו ביוה"כ לעורר לב האדם ולשוב , והוא מיוסד על י״ג עיקרי הדת, נועם (לחן) אל מסתתר, ס' אני אהרן בן שלמה חזק.

 יה אל מסתתר מצד מהותו

שעה אל עבדך ואל מנחתו

מזמרת ארצו תחת פרים

על שלוש עשרה הם עיקרים

 

ונגלה מצד פעולתו

וברחמיך אל נא תבזה שיח רנתו

קח נא מפיו שיר יסודתו

יסוד תורת משה ונבואתו

סיכום

שלשה עשר העיקרים שניסח רבנו הרמב״ם זכו לעיצוב פיוטי בכל מקהלות ישראל. הגדילו פייטני מרוקו עשות והפכום לשירים המלווים את איש ישראל בשוכבו ובקומו בתפילותיו בבית הכנסת ובהסיבו על שולחנו. ואין זאת אלא משום ההערכה המופלגת ל/האיש משה, רבן של ישראל, הפוסק שאין אחריו והסמכות המוסרית העליונה שאין עליה עוררין.

כה״י הועתק בפאס או במכנאס במאה הי״ט. הוא כולל כ-400 פיוטים על נושאים המאפיינים את שירת יהודי צפון אפריקה בשלוש מאות השנים האחרונות: שירים המעטרים את לוח השנה העברי, שירת בית הכנסת, שירים למעלת התורה ולומדיה, שירי תוכחה ומוסר וכיוצא בהם, וכן שירים אירועיים בודדים. הפיוטים הם פרי יצירתם של כשמונים פייטנים, רובם מבני המקום, בחלקם הם אינם מזוהים.

ד״ר שלמה אלקיים

הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו-ברית מס' בעריכת מר אשר כנפו-קיץ תשס"ה

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״

אנשי הסוכנות היו מוטרדים מדעת הקהל השלילית שעלולה להיווצר כשיוודע ברבים עניין הפעלת המשטרה לצורך שכנוע העולים. כצעד מונע, זימן קלמן לוין פגישת עיתונאים שבמהלכה מסר להם את השתלשלות האירועים ובמהלכה הצהיר: ״אנו רואים בעניין זה הפרה חמורה של דרכי הקליטה בארץ, כי כל הכנסה לשער העלייה, פירושה הכתבת תנאים ע״י העולים ואי־רצון ללכת לאזורי הפיתוח, המדינה והסוכנות לא יסכימו לכך בכל מחיר״.

[״עולי דמנת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955]

לטענתו של לוין, הסוכנות הסכימה באופן חד־פעמי להעביר לשער העלייה ארבע משפחות מיוצאי דמנאת שהגיעו בערב חג השבועות באניה ״ארצה״ אך מעתה ״מנוי וגמור שלא להעביר לשם עולים נוספים ולא לשבש את דרכי הקליטה״. במהלך עדכון העיתונאים נמסר כי המשטרה לא נזקקה כלל להפעלת כה.

המרד הזה גרם לפקידי הקליטה לחשוש מפני בעיות נוספות שתתעוררנה בשבוע שלאחר מכן, מועד שבו תוכנן לפנות את עולי דמנאת ששהו בשער העלייה למקומות הקליטה החדשים שיועדו להם. הדבר ניכר בהתבטאויות שצוטטו בעיתונות בדבר הפעלת אמצעים חריגים, במידה וכך יידרש.

בידיעה בעיתון למרחב הביא הכתב דברים מפי קלמן לוין על אירוע קודם של סרוב לצאת למשואה ודרישה לעבור לשער העלייה: ״…בינתיים הגיעו באניה ׳ארצה׳ 11 משפחות נוספות מדמנת, 7 מהן יצאו מרצונם הטוב ל׳חרובית׳ ו־4 הודיעו כי גם הם יצאו ל־׳משואה׳, אך לאחר שעתיים התחרטו בהשפעת קרוביהם, ודרשו העברתם לשער העליה״. בעיתון הצפה אוזכר עניין העברת ארבע משפחות שנועדו למשואה לשער העליה גם כן, אולם עניין זה לא יוחס ספציפית לעולים מדמנאת. ראו: ״עולי דמנאת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955, וכן ״17 משפחות עולים ממארוקו הועברו למחנה משואה״, הצפה, 5 ביוני 1955. נראה כי בידיעה זו יש מעיין fake news גירסת 1955 ביחס לעולי דמנאת, מכיוון שעיון ברשימת העולים שהגיעו באניה ״ארצה״ ב- 26 במאי 1955 מלמד שהעולים שהועברו לשער העלייה היו ארבעה עולים בודדים מפולין ומשפחה ושני בודדים ממצרים, בניגוד למה שנכתב בלמרחב שעולים אלו היו מדמנאת.

בעיתון למרחב נכתב: ״מיום א׳, תנקוט הסוכנות באמצעים נגד עולי דמנת הנמצאים בשער העלייה, באם לא יסכימו לעבור לאחד מיישובי העולים״, ואילו בעיתון על המשמר אוזכרה סנקציה אפשרית ספציפית: ״לפי החלטת הסוכנות היהודית תסתיים הפרשה כולה ביום א׳(היום). כפי הנראה, לא יהיה צורך כאן במשטרה, משום ששער העלייה הוא מחנה סגור ומחלקת הקליטה יכולה לנקוט כאן באמצעים אחרים (אי אספקת אוכל וכד׳)״.

שיירה מעולי דימנת נשלחה למשואה שבנגב בעזרת המשטרה״, על המשמר, 5 ביוני 1955.

דבר, ״פרשת עולי דימנאת בסיומה״, 10 ביוני 1955.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – הסוף

מחלקת הקליטה של הסוכנות המשיכה לחפש פתרון ליישובן של משפחות עולי דמנאת, שהוכנסו להסגר בשער העלייה ב־23 במאי 1955. נציגי המשפחות יצאו ביום חמישי ה־2 ביוני 1955 לסיורים באיזור הגליל, כדי לבחון מקומות קליטה אפשריים. ביום ראשון ה־5 ביוני 1955 התקיימה פגישה בשער העלייה בין נציגי מחלקת הקליטה ונציגי העולים למציאת הסדר. העולים סרבו להיפרד ודרשו ליישבם ביחד במקום אחד, אולם אף אחד מהמקומות בגליל שעמדו על הפרק לא יכל היה לקלוט מספר כה גדול של משפחות. לבסוף נתרצו והסכימו להתפצל. ביום שלישי ה־7 ביוני הועברו 12 משפחות למושב רוויה וארבע משפחות לסביבות צפת, ובסך הכל כמחצית מתוך 230 העולים עזבו את המחנה. בהמשך הועברו משפחות נוספות לצוריאל, כפר עבודה של קק״ל בצפון. אחרונות המשפחות תוכננו לעזוב את שער העלייה ביום ראשון ה־12 ביוני 5 5 95.19 בסך הכל שהו העולים בשער העלייה בין 16 ל־21 יום.

סכום

שלא מרצונם נקלעו העולים מדמנאת לשתי מערכות של מאבקי כח באשר לדמותה של העלייה. המאבק הראשון היה מאבק פוליטי-דתי בין תנועת ההתיישבות של מפא״י לבין איגוד המושבים של ־פועל המזרחי. סופו של מאבק זה שהביא לביטול המכסות הנוקשות, שהיו נהוגות לגבי הפניית עולים לתנועות ההתיישבות השונות וההכרה שזכות העולה לבחור האם הוא רוצה להגיע למושב דתי או מושב חילוני. המאבק השני היה מאבק בין מנגנון הקליטה לבין העולים עצמם, על השאלה האם ־'עולה, שעולה במימון הסוכנות, יש זכות בחירה חופשית לגבי מקום יישובו עם עלייתו. במאבק זה יצאו העולים כשידם על התחתונה. חלום ההתיישבות כקהילה מאוחדת, שזכה לעידודו של יהודה גרינקר עוד בשלב הרישום לעלייה בדמנאת, התנפץ בעת המפגש של משפחות העולים עם המציאות של יכולת הקליטה במושבי היעד.

מספר העולים מדמנאת שהגיעו לישראל במהלך החודשים מאי-אוקטובר 1955 היה 581 נפש. טבלה מס. 4 להלן מסכמת את מסכת העלייה מדמנאת בתקופה זו, וממחישה את פיזור הקהילה במפת ההתיישבות בישראל.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״-עמ' 50

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת

שפת הלימוד בבתי המדרש הייתה עברית, שהייתה שגורה בפיהם של יהודי המחוז. לעתים היו משתעשעים בה עד כדי עיוות לצורך ייצור מילים דבדיחותא, או מתפלפלים בשיבוש מכוון למשמעויות של מילים, כמו בעת קריאת "פיטום הקטורת". בעת התפילה, כאשר היו מגיעים למילים "מעלה עשן כל-שהוא רבי נתן הבבלי אומר", היו אומרים: "מעלה עשן כל־שהוא", ומפסיקים מעט ואומרים "רבי". בדרך זו היה מתקבל כאילו שכל מי שמעשן נקרא "רבי". גם הערבית המוגרבית נוצלה בפיהם ליצירת אלפי פתגמים ומכתמים הקשורים למציאות אותה חוו ביום יום. הפתגמים ביטאו את תחושותיהם השונות, לעתים צער לעתים כעס ולעג, ולעתים כוונו הדברים לשכניהם הערבים, בעת שאמרו עליהם: סְלְם עְלָה לְעְרְבִּי, תְכְסְר כְבְזָה" (אמור שלום לערבי, תפסיד ככר לחם). "מָה תוּרִיס בָאב דָאר לְעְרְבִּי, לַמָה אִילסְקְ פִיהָא" (אל תראה את פתח הבית לערבי, שמא ידבק בה). "סְלְח אִלָא יִתְבֵּלד, כָּא יִתְזְלְד" (הברברי שהופך לעירוני, מתקשה כעור(כעור התוף המשמיע קול רם כשמכים עליו), וכן הלאה.

בתחילת המאה ה-20, כאשר חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") עמדה להגיע לעיר ריסאני, משפחת אבוחצירא התנגדה לבואה מחשש לחילון בתוך הקהילה. את הסכמתה התנתה בכך שביה״ס יבנה מחוץ למלאח ולעיר, וכך היה. החשש היה פן תהליכי ההסתגלות יהפכו לתהליכי התבוללות, אלא שעצמת שלטון הדת בחברה המוסלמית ויציבות היסודות השמרניים בסדרי המשפחה בתוכה, הקרינו גם על הקהילה היהודית, ומנעו בעד האפשרות של השתלבותם היתרה בהמשך תהליכי המודרניזציה, והתרחקות עד כדי התבוללות. תוצאות החינוך ב״אליאנס" כפי שידועות לנו, יצרו הנהגה יהודית חדשה, במידה רבה, פרי השתלבות של יהודים לא מעטים במגמות החיים החדשות והמודרניות. כתוצאה מכך, התעניינותם של העשירים והמשכילים בענייני הקהילה, פחתה.

בקרב השכבות האלה התחילו להתגלות תופעות חברתיות שבעבר כמעט ולא נודעו. גברים ונשים הלובשים בגדים אירופאים, גילויי ראש, בילויים בבתי קפה ובמסעדות וריקודים מעורבים בטקסי חתונות וכד'. הם השקיפו על החברה העממית כעל נחותה, ושאפו להצלחה כלכלית ללא התחשבות בדרכים להשגתה. היו ביניהם שסברו שיש להתקרב לגויים כדי לספוג מהם את תכונותיהם הטובות, תוך שמירה על אופייה המסורתי של הקהילה. מכאן שהמעבר לתרבות הצרפתית ולשפתה, הייתה נחלת בוגרי "אליאנס", לעומתם, בשכבות העממיות, ההנהגה המסורתית הוסיפה להתקיים ולהשפיע. ואמנם בתפילאלת לא ראינו את אותו חילון שאיפיין חלק משאר הקהילות שבאו במגע עם "אליאנס", ומרבית הקהילה נותרה שמרנית-אורתודוקסית. אלה שכן השלימו את לימודיהם ב״אליאנס", זכו להחזיק במשרות חשובות בכלכלה ובמסחר, וכן במשרדי הממשלה השונים.

חיי המסחר של היהודים הביאו לפריחה בחבל תפילאלת. ערים כמו תאיות (Tayout), החיים הכלכליים בה התבססו על היהודים ששימשו כסוכנים בסחר הבינלאומי שהתנהל בין מרוקו לאנגליה. כל תוצרת שהובאה מאנגליה, עברה דרך הסוחרים היהודים, תוך שיתופם של סוחרים מוסלמים בפעילות המסחרית. סוחרים אלה היו בעלי זיכיון על פיו ספקו סוכר תוצרת המבשלות המרוקניות שהיו מוחכרות להם מטעם בית המלוכה. נוכחותם ופעילותם הייתה בעלת חשיבות רבה, לפיכך היו פטורים מתשלום הגיזיה, אולם במקומה, היו מעניקים מתנות למכובדי השלטון. סוחרים אלה נודעו בקשריהם עם "סוחרי המלך"מהם קיבלו את סחורותיהם להפצה בכל דרום מרוקו. פרט לסוכר, הפיצו תה, נרות, משי ואפילו "לואיזה" (La Verveine). עיר אחרת במחוז הייתה קסר תאבוסאמת (Tabusamt), שם הוענקה ליהודים הזכות הבלעדית להטביע מטבעות כסף וזהב לכלל תושבי המחוז, בין יהודים בין מוסלמים. משפחות יהודיות לא מעטות התעשרו בעת הזאת, בין אלה שבלטו בעושרן ניתן למנות את משפחת אזרואל, שיטרית, אילוז, אמסלם, סבאג, ואלזרע, אולם מרבית יתר הקהילה המשיך לחיות בצמצום, גר בצפיפות בתוך המלאח, עסק במסחר הזעיר כמו נפחות, נגרות, סנדלרות, צורפות, חייטות והיו גם כאלה שעסקו בסחר בהמות ובחקלאות. חלק מפעילותם נערך בתוך רחובותיה וסימטאותיה של עיר המחוז ריסאני, במסגרת הגילדות המקצועיות, ורובו של המסחר התנהל ברחבת השוק הססגוני של העיר שפעל בימים שני וחמישי, אז היו נוהרים אל העיר המוני אנשים מכל רחבי המחוז. על מנת למשוך את הציבור לבוא לקניות ולהנעים את השהות בשוק, היו מופיעות להקות להטוטנים, מאלפי נחשים, רופאי אליל, קוראים בקלפים וכדי. הפעילות הכלכלית שהביאה בצידה גם רווחים נאים, לא נעלמה מעיני הגובים הממלכתיים, וכל מם שהוטל על כלל האוכלוסייה, לא פסח על היהודים, והם שילמו כמקובל לנציגי הממשל את המגיע מהם, אולם גם ידעו"להסתדר" עם הגובים, בעיקר בתשלומי המס הגבוהים, כאשר היו מערבים את המושל המקומי שנהנה תמיד ממתנות ומענקים.

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת-עמ'104

 Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain-Brit 31

Les métiers des juifs dan la region

En raison de leur situation, ces Juifs "politiquement neutres" ou exclus, sont restés indépendants dans l'histoire de la région, ils ont toujours sauvegardé leur autonomie, mais souvent sous la protection d'un clan ou d'une tribu, en tirant profit des conflits opposant ces groupes protecteurs. A ce titre, ils étaient même devenus des agents sûrs pour le pouvoir central qui n'hésitait pas à leur confier les affaires commerciales (Toujjar as Sultan) c'est-à-dire les commerçants du Sultan, leur activité essentielle était avant tout le commerce. Suivant G. Ayache "au Maghreb al'Aqsa jusqu’au 19eme siècle, la frappe de la monnaie pour le compte de l’état était leur apanage."

Ainsi pour répondre aux exigences du commerce local, plusieurs colonies se sont formées (comme nous l'avons remarqué) dans les ksours importants du Tafilalet, ou des légendes leur attribuent l'introduction de plusieurs techniques. Certains secteurs leur étaient presque réservés : le travail des métaux et, en particulier, celui de l'or et de l'argent, mais également d'autres artisanats tels que (la cordonnerie, orfèvrerie…) René Caillié a remarqué à propos des Juifs du Tafilalet : " … les uns sont forgerons. Ils prêtent leur argent à intérêt aux marchands qui font le commerce du Soudan, et n’y vont jamais eux-mêmes." Par contre Ch. Monteil, affirme d'après les révélations d'un juif nommé Mardochée l'existence, au Sahara, de Juifs blancs, qu'il nomme Doggatoum. Ce sont, dit-il, des pasteurs que l’on rencontre depuis le Tafilalet jusqu'aux environs de Timbuctou. Ils vivent sous la protection des Touaregs. Beaucoup d'entre eux étaient aussi colporteurs, approvisionnant les ksours et les souks au cours de longues tournées.

Dans un monde de 'Siba', caractérisé par les guerres et l'insécurité, les Juifs semblent les seuls à entretenir les relations avec tous les ksours de la région, certains d'entre eux se sont consacrés aussi à l'agriculture. Dans les ksours de "Farkla", il y avait des paysans juifs cultivateurs.

Leurs conditions de vie dans la région.

Compte tenu des conditions de vie dans le Bled Siba, décrites par divers voyageurs leur distribution géographique des groupes juifs ne semble guère avoir changé du 16eme (Léon l'Africain) au I9eme siècle (Ch. De Foucauld – René Caillié).

Contrairement à certains Juifs de Fès et des grandes villes qui parviennent à se glisser jusqu'au proche entourage des souverains et des gouverneurs, (la plupart de ces derniers, étant en relation avec les ports méditerranéens et en relation directe avec les européens et grands commerçants), les juifs de Tafilalet comme leurs frères ruraux ne bénéficient que de la liberté religieuse qui leur est reconnue malgré quelques intermèdes douloureux, mais ils demeurent victimes d'une série de mesures infamantes: regroupés dans les Mellahs, vivant dans des communautés repliées sur elles mêmes, bien structurées, les Juifs étaient soumis à des obligations vestimentaires (djellaba sombre, zabadour) peu différent d'ailleurs de l'habillement des musulmans.

Ils n'avaient pas le droit de porter des armes ou d'enfourcher une monture. Ils sont tenus de se déchausser dans les ksours musulmans et en particulier au voisinage des Mosquées. René Caillié raconte que "les Juifs au Tafilalet sont très sales, et ne vont que pieds nus, peut-être pour éviter l'inconvénient d'ôter trop souvent leurs sandales, en passant devant une mosquée ou devant la porte d'un chérif obligation qui leur est imposée…"74 II ajoute qu'ils habitent les mêmes ksours que les musulmans, et qu'ils y sont très malheureux, souvent insultés ״Ces fanatiques vont jusqu'à les frapper indignement et leur lançant des pierres comme à des chiens…"

Gautier de son coté dit que "les Juifs de bled Siba ne sont pas une population humiliée, refoulée comme dans les grandes villes du bled Mekhzen. Ce sont des berbères comme les autres. D'après Ibn Khaldoun, c'est-à-dire au 14 eme siècle, les Fazaz était encore une grande tribu juive, le nom des Fazaz survit aux sources de l'Oum er- Rebia (dans l'Atlas״). Dans un des ksours de Midelt (sur la route de Fès) dans la Haute Moulouiya, ״on voit des paysans juifs cultiver leurs champs et vivre pêle-mêle en communauté municipale avec les autres paysans du ksar;" Il ajoute qu'à Damnat "les Juifs venaient au souk le fusil sur l'épaule."

Il ne faut pas croire René Caillié qui parle à propos des Juifs du Tafilalet d’une façon dramatique en généralisant tous les Juifs de la région, certains Juifs de Ferkla et d'Alqualaa par exemple, ne vivaient pas dans une telle misère, indépendants dans leur ksours mais sous la protection des tribus. Gautier non plus, car la vie que connaissaient les Juifs à l'intérieur du pays était vraiment très éloignée de cette description.

Les Juifs dont la plupart étaient commerçants dans un monde d'anarchie échappé au pouvoir central, n'avaient aucun soutien en dehors de leur protecteur, généralement une tribu ou une fraction soit Arabe ou Berbère (après le 17eme siècle les tribus berbères).

Tout le monde avait internet à les protéger pour assurer le reste du commerce au Tafilalet. Malgré les humiliations qu'ils subissaient, on ne connait aucune mention de massacre dans cette région depuis 1492 AJC, alors qu'à Meknès seulement, on a compté à quatre reprises au moins au 18ème siècle, le mellah des Juifs fut mis à feu et à sang chaque fois. Parmi tout ce qui peut aider à éclaircir cette question nous possédons un manuscrit " qui nous montre comment les Juifs ont été protégés par les notables et les tribus pour assurer la continuité du commerce local.

Traduction du document :

"Louange à Dieu seul. Pour Mouha Uquassou et son fils Alhadj, salut à vous. De la part de Bahnin de Zrigat. Nous voulons vous dire qu'il n'y a pas de différences entre nous, c'est les Juifs qui ont triché vos fils Ait Moussa, ils sont faibles et n'ont pas de soutien. Soyez indulgents avec eux. Nous vous le demandons avec toute notre amitié, nos relations de Tad a, nos parentés, qu'il y a entre nous. Dieu est témoin. Soyez patients, les jours ne sont éternels pour personne. Salut".

  1. Tada ou Tafrgant : ce terme chez les populations orasiennes désigne un pacte d'affrètement. Pour plus de détails voir Mezzine, "Contribution" op, cit; vol 2 p.463. Note 24 (le mot affrèrement utilisé ici est une traduction de l'Arabe : al oukhoua en Arabe (frère).

Aucune indication ne permet d'en dater l'établissement qu'on peut cependant situer plutôt à la fin du 17 eme siècle. Cette lettre remonte évidemment à la période de Siba. Il s'ensuit qu'on ne possède aucun moyen pour préciser la date de ce document et de sa rédaction : en revanche, son auteur a été identifié, il s'agit d'un notable du ksar Zrigat, l'un des ksours protégés par la confédération des Ait Atta. On peut donc considérer cette brève missive comme ayant été rédigée en une période de désordre, envoyée à un membre de la tribu des Ait Ounebgui des Ait Atta en le suppliant de ne pas faire de mal aux Juifs, sachant que ces derniers étaient membres de son ksar (le seul d'ailleurs de la vallée moyenne du Ziz où l'on trouve une forte population juive). Il fallait bien les protéger pour le bien et le profit de son ksar. Les Juifs du Tafilalet dont la plupart étaient commerçants, ont été protégés par les tribus dans un monde de Siba: ils pouvaient ainsi maintenir la continuité de leur activité commerciale.

 Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain-Brit 31-page  76

ד״ר שלמה אלקיים הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו-ברית מס' 24 בעריכת מר אשר כנפו-קיץ תשס"ה-הפיוט השלם וביאורו

פיוט סי׳ אני סלימאן בן דוד חזק

מקורות: כתב יד אלקיים, דף, כד. ע"א – ע"ב. סמוך ל"ויברך דוד«"

כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל מַעֲשֶׂה יָהּ

הַלְלוּיָהּ

אָרִים קוֹלִי בְּשִׁירָה

אֶל מוּל נֶאְזָר בִּגְבוּרָה

עוֹטֶה כַּשַּׂלְמָה אוֹרָה

זַמָּרוֹ יָהּ הַלְלוּיָהּ

 

נִמְצָא בְּכָל עֵת וּזְמַן

כְּדוֹר דַּרְדַּע וְהֵימָן

עוֹבְדֵי פֶּסֶל וְחַמָּן

יַשְׁמִידֵם יָהּ         הַלְלוּיָהּ

 

יָחִיד הוּא וְלֹא בְּמִנְיָן

הוּא הָעֵד הוּא הַדַּיָּן

כָּל מַעֲשֶׂה וְכָל עִנְיָן

מַשְׁגִּיחַ יָהּ          הַלְלוּיָהּ

 

סוֹמֵךְ נוֹפְלִים סָמְכֵנִי

אֵין לוֹ גּוּף וְאֵין לוֹ שְׁנִי

 רוֹפֵא חוֹלִים עוֹדְדֵנִי

בִּרְפוּאָה יָהּ         הַלְלוּיָהּ

 

לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם

שָׁלַח בָּם חֲרוֹן זַעַם

קַדְמוֹן הוּא כִּי בְּנֹעַם

אֶחֱזֶה יָהּ הַלְלוּיָהּ

 

  1. 1. כל הנשמה… – עפ״י תהליס קנ. גרונכם – ארים… אזר בגבורה – כינוי לה׳(תהלים סה. ז). עוטהאורה – עפ״י תהלים קד. ב: ״עטה אור כשלמה. 2. נמצא… וזמן – היסוד הראשון בשלושה עשר העיקרים של הרמב״ם: ״והוא שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות״. כדור… והימן – עפ״י מלכים א׳ ה. יא: ״ויחכם [שלמה] מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע ובני מחול״. הקשרו כאן אינו ברור. וחמן – במקור מזבח לפולחן החמה. כגון בישעיהו כז. ט. כאן נרדף ל״פסל״. 3. יחיד וכו׳ – היסוד השני של העיקרים: ״והוא שזה עילת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים״. הוא… הדין ־ עפ״י אבות ד. כב: ״הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין״. כל מעשה… משגיח יה ־ היסוד העשירי של העיקרים: ״שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם״. 4. טומך נופלים ־ כינוי לה׳. מתוך ״תפילת י״ח, ברכת גבורות. אין לו גוף… ־ היסוד השלישי של העיקרים: ״והוא שזה האחד אינו גוף ולא כח בגוף״. רופא חולים ־ כינוי לה׳. עפ״י תפילת י״ח (ראה לעיל). עודדני ־ חזקני. עפ״י ״מעודד ענוים ה׳ ״(תהלים קמז. ו).5.. לא … עם – (תהלים ג. ז.) שלח… זעם – עפ״י תהלים עח. מט. קדמון הוא – היסוד הרביעי של העיקרים: ״והוא שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט״. כי בנועם… יה – עפ״י תהלים כז. ד: ״לחזות בנעם ה׳ ולבקר בהיכלו״

 

יְצוּרָיו כֻּלָּם עוֹבְדִים

לוֹ מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים

שְׁתֵּי פְּעָמִים מְיַחֲדִים

בְּיִחוּד יָהּ            הַלְלוּיָהּ

 

מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה

 [יָדַע מָ]ה בַּחֲשׁוֹכָא

מַהֵר יִשְׁלַח אֲרֻכָּה

לְעַבְדִּי יָהּ           הַלְלוּיָהּ

 

אֶל סוֹעֵד הַבְּרוּאִים

מַשְׁפִּיעַ עַל נְבִיאִים

לִנְבוּאָתוֹ קְרוּאִים

נְבוּאַת יָהּ            הַלְלוּיָהּ

 

נֶאֱמָן עֶבֶד נִקְרָא

לוֹ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה

הוּא מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה

מִסִּינַי יָהּ            הַלְלוּיָהּ

 

בֶּן בַּיִת קָרַן פָּנָיו

יֵשׁ לוֹ שֵׁם בֵּין בְּחוּנָיו

הָאִישׁ מֹשֶׁה מְאֹד עָנָיו

בָּעֲנָוָה יָהּ            הַלְלוּיָהּ

 

דּוֹר אַחַר דּוֹר בִּסְפִירָה

אֵין שִׁנּוּי וְאֵין תְּמוּרָה

לַתּוֹרָה הַטְּהוֹרָה

וּנְקִיָּה יָהּ                       הַלְלוּיָהּ

 

  1. 6. יצוריו… ומודים – היסוד החמישי של העיקרים . ״שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו״. שתי פעמים… יה – עפ״י קדושת ״כתר יתנו לך: ״המיחדים שמו… פעמים באהבה״. 7. מרומם על כל ברכה (נחמיה ט. ה). ידע מה בחשוכא (דניאל ב. כב), ארוכה. רפואה עפ״י תפילת י״ח, ברכת רפואה ו״והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו״ כגירסת הספרדים. 8. אל… משפיע על נביאים… נבואת יה. היסוד השישי של העיקרים – הנבואה: ״והוא לדעת שזה המין האנושי… ויאלצו עליהם ממנו אצילות שפע… וזוהי הנבואה״. 9. ־ נאמן עבד נקרא. היסוד השביעי של העיקרים – נבואת משה רבנו: ״והוא שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו ומהבאים אחריו… אמר יתעלה… לא כן עבדי משה״ (במדבר יב. ח). זרוע עם גבורה – (תהלים פט. יד). משה קבל תורה מסיני(אבות א.א.) 10. בן בית – לא מצאתי שמשה רבנו נקרא ״בן בית״ אלא מכללא: ״ועליתי ודרכתי דרך בשמים, והייתי תופס במלחמתן של מלאכים, וקבלתי תורה של אש, ודרתי תחת כסא אש, וסוכתי תחת עמוד אש, ודברתי עמו פנים בפנים, ונצחתי פמליא של מעלה, וגיליתי רזיהם לבני אדם, וקבלתי תורה מימינו של הקב״ה״ (דב״ר סוף פרשה י״א). קרן פניו – עפ״י שמות לד. כט ועוד. בחוניו – כינוי לאבות האומה שנבחנו ועמדו בנסיונות, עפ״י פסחים פז, ע״ב: ״ישראל שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב״. אך אפשר שכאן הכוונה למלאכים. ראה מה שכתוב לעיל על ׳בן בית׳ ״. האיש משה וכד – עפ״י במדבר יב.ג. 11. דור… ואין תמורה ־ היסוד התשיעי של העיקרים: ״והוא שזו תורת משה לא תבטל ולא תבוא תורה מאת ה׳ זולתה״ ובהלכות מלכים יא. ו. כותב הרמב״ם: ״ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם ולעולמי עולמים״ ובלשון הפייטן ״דור אחר דור וכו׳ ״. לתורה הטהורה והנקייה ־ עפ״י הכתוב ביסוד השמיני של העיקרים: ״והכל תורת ה׳ תמימה טהורה קדושה אמת".

 

וִיפוֹצֵץ וְגַם יַקְרִיץ

וּמַשְׂכִּיר וְגַם מַעֲנִישׁ

וּמַעֲשִׁיר וְגַם מוֹרִישׁ

כִּרְצוֹנוֹ יָהּ           הַלְלוּיָהּ

 

דַעְתְּיכֶם אֶל תָּזוּחוּ

מַהֵר יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ

וְנָחָה עָלָיו רוּחוֹ

רוּחַ יָהּ   הַלְלוּיָהּ

 

חַיִּים וְטַלְלֵי בְּרָכָה

לְהַחֲיוֹת רוּחַ נְמוּכָה

יָקִיצוּ לוֹ בִּבְרָכָה

יְבָרְכוּ יָהּ            הַלְלוּיָהּ

 

זַכִּים בָּרִים וּנְקִיִּים

כֻּלָּם יִהְיוּ רְצוּיִים

מִכָּל חֵטְא וְעָוֹן פְּדוּיִים

מְסַפְּרֵי יָהּ           הַלְלוּיָהּ

 

קַיְּימוּ וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם

שְׁלָשׁ עֶשְׂרֵה עִקָּרַי דַּתְכֶם

כְּרָבִיד עַל גְרוֹנְכֶם

 

זַמְּרוּ יָהּ הַלְלוּיָהּ12. ויפוצץ וכו'– היסוד האחד עשר של העיקרים: ״שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה ומעניש מי שעובר על אזהרותיה״. ״יפוצץ״ במשמע ירעיש, והוא עפ״י ״עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים״ (ויק״ר כז). יקריץ – יחתוך, כהוראת הקל בלשון חכמים: הביאו לו את התמיד, קרצו ומרק שחיטה על ידו״ (יומא ג.ד.) צורת ההפעיל ״יקריץ״ אינה מובאת במילונים, הפייטן יצרה כזיווג צורה ל״משכיר/ מעניש״ הסמוכות לה. ומשכיר ־ משלם שכר, בהוראה זו אינה במילונים. ומעשיר וגם מוריש – (עפ״י שמואל א            ב. ז). 13. דעתכם ־ וכו׳ היסוד השנים עשר של העיקרים ־ המשיח: והוא להאמין ולאמת שיבוא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו״. תזוחו – תסיטו. עפ״י תוספתא סנהדרין ח.ח.: ״למה נברא [אדם] באחרונהי כדי שלא תזוח דעתו עליו״. ונחה עליו רוחו – (ישעיה יא. ב). 14 ־ חיים… יקיצו ־ היסוד השלושה עשר של העיקרים: ״והיסוד השלושה עשר תחיית המתים וכבר ביארנוהו״ בהקדמה לפרק ״חלק״ שם נאמר: ״ותחיית המתים יסוד מיסודות תורת משה רבנו. אין דת ואין קשר עם האומה היהודית למי שאינו מאמין בכך״. וטללי ברכה ־ מתוך ״אלהינו ואלהי אבותינו בטללי אורה. פיוט מסוג הרהיט, דוידזון: א 4816. רוח נמוכה – ענווה יתירה, עפ״י אבות ה. יט: ״עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו״, וזה בהתאם לאמור במסכת תענית ז. ע״א: ״אמר ר׳ אבהו: גדול יום הגשמים מתחית המתים, דאילו תחית המתים לצדיקים ואלו גשמים ־ בין לצדיקים בין לרשעים״. 12. זכים ברים ונקיים – כינוי לישראל. עפ״י איוב יא. ד: ״זך לקחי ובר הייתי בעיניך״. מטפרי יה – כינוי לישראל ע״ש ״השמים מספרים כבוד אל״(תהלים יט.ב). 16. קיימו… עליכם ־ עפ״י אסתר ט. לא. שלוש עשרה עיקרי דתכם ־ השימוש במספר המונה להגדרת מינו של שם העצם נוהגת בו ערבוביה בלשונם של חכמי צפון אפריקה. כרביד על גרונכם ־ עפ״י יחזקאל טז. יא: ״ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך״.

 

ד״ר שלמה אלקיים

הפיוט "כל הנשמה תהלל מעשה יה״ לר׳ סליסאן בן דוד חמו-ברית מס' 24 בעריכת מר אשר כנפו-קיץ תשס"ה

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

החופש והדרור והרוחות הזרות ששררו במצרים באותם ימים, הדיחו רבים וטובים מדרך היהדות ומוסרה. אף הולידו נגיפים רעילים ביותר, שהתבטאו לא מעט באיבוד עצמם לדעת של צעירים רבים, שאיבדו כל ענין בחיים. מתוך דאגה רבה להתפתחות זו של ריבוי המאבדים עצמם, החל רבי רפאל אהרן להלחם בעוז בתופעה זו בכל הדרכים שעמדו לרשותו. הוא הקהיל קהילות ברבים ודרש בפניהם על חומר האיסור שבדבר, ואף עשה תקנה שבאמצעותה ביקש לעצור את המגיפה, וזו לשון התקנה:

"אמר המחבר בדורנו זה אשר הפרוץ מרובה, ואבדה האמונה ונתרופפה היראה מאד לדאבון לבב, ראוי והגון לכל רב ומו״ץ היושב על כסא ההוראה להיות נוטה ראשו ורובו לצד החומרא בענין מאבד עצמו לדעת, כאשר יגישו לפניו את משפטו. ואחרי שהרב המו״ץ חקר ודרש והתברר לו שהמעל״ד לא היה שכור, ולא מבולבל כדעתו, ולא בעל יסורים ומכאובים קשים שהיה סובל, ורק טרף נפשו באפו ברגזו ובחמתו, ובפרט אם הוא מפורסם לאיש בלי דת, ידונו בו ככל חומר הדין שכתב מהריק״ש בדין מעל״ד מבלי התחסד לבקש לו קולות וקולי קולות להעבירו מסוג מעל׳׳ד.

והנה בשמים עדי וסהדי במרומים, כי בשנים הראשונות לשבתי על כסא ההוראה בקריה עליזה זאת מצרים יע״א, נמס לבי כדונג ורעדה אחזתני מראות ברע. כי ענין מעל״ד היה כאב מצוי מאד, וכמה איבדו עצמם לדעת על סיבה קלה, או בעבור כבוד מדומה, או לחשק טינוף הזימה אשר לא השיג, וכהנה מהסיבות אשר תיו הקיקלון רשום עליהם. ואני שנסתי מתני וגמרתי בלבי לגדור את הפרץ הזה אם יהיה ה׳ עמדי אשר הושיבני לכסא שופט. ובמקרה הראשון שבא לידי, אחר הבירור שאיבד על״ד מחמת רוגז וקצף ולא היה שכור ומבולבל וכו׳, נתתי עליו חומר הדין ככל אשר כתב מרן מהריק״ש ז״ל. ולא נתתי אל לבי לתור ולחפש בדברי ההפוסקים למצוא צד קולא אשר אולי אמצאנה בדבריהם ז׳׳ל. כי לבי הומה עלי מאד שראיתי שנשתרבב הנגע הזה מערי אירופא, ובילדי נכרים הספיקו להתלמד מן המקולקלים שבאומות אשר זה דרכם בכל שנה מאבדים על״ד למאות ולאלפים על סיבת מה בכך. כי אין להם אמונת השארות הנפש, ולא דין וחשבון בשאול אשר הוא הולך שם ולא יראת אלהים, וע׳׳כ בהציק להם הזמן מעט קט לא יקבלו דין שמים באהבה, ובשעה מועטת יוציא עצמו למרחב ע״י המות אשר יקרא לו. לא כאלה חלק יעקב אשר הוזהרנו ע   רציחת הנפש ושמירתה, ואנחנו מאמינים באמונת הגמול והעונש ע״כ המעשה אחר המות, ברוך אלהינו שהבדילנו מן התועים. ועוד אחריו בזמן לא רחוק, אירע עוד מאורע שאיבד על״ד אשר נתברר לי ענינו, וגם עליו נטיתי קו הדין לכל חומרותיו בפרהסיא ותהי העיר לחרדת אלדים. וכאשר ראו כל זאת אלה רופפי אמונה שהעונש החמור כזה יעטה עליהם חרפה ועל משפחתם אחריהם, בהיות נעדר מהם כל כבוד המתים וכיוצא, מאז חדלו רוגז. ותלי״ת שנגררה הפרצה כמעט כולה. ומאותו זמן עד היום אין פרץ ואין צוחה. כן יהיה תמיד. וגם פי מלאתי תוכחות מוסר בדרשות ברבים לעת מצוא.

ועל כן הרב המו״ץ תהיינה עיניו פקוחות לראות מה הזמן דורש ממנו ולהיות עומד לגדור פרץ, ובפרט בדורותינו אשר מלחמת החיים קשה כקריעת ים סוף. ומרי נפש רבים המה. ה׳ ימתיק להם את חייהם ברחמיו המרובים. ועל כן אין לו להתחסד יותר מהמרה. וממ׳׳נ למאי יחוש, אם בשביל כבוד החיים של משפחת המת הלא אין נגרע מכבודם בשגם יהיה המת מעל״ד לכל חקותיו ומשפטיו. ואם יחוס על נפש המת, הלא בכל כבוד אשר נעשה לו אין בכח אנושי למלטו ממשפטי העונשים הצפויים לו מאת הבורא יתברך שמו על אשר שלח ידו בפקדון שאינו שלו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן. ואדרבא בהחמירו על מעל״ד אחד לעשות בו משפט כתוב אחרי שנתברר לו ענינו — הלא הוא יתן חיים למרי נפש אחרים שלא יעשו כמעשהו, והוא והם יבחרו בחיים, ויוסיפו לו ולהם שנות חיים. וד״ב הערה.

מקוה ישראל— מושיעו

נושא טהרתן של בנות ישראל כדת וכהלכה, עמד בראש דאגותיו של רבינו: ״הא מילתא ידעי לה רבנן דבקריה עליזה הזאת ק״ק ברוך עמי מצרים ישצ״ו, הן בעון מכה ישנה יש בה מדורות לפנים בזלזול טבילת הנדה רח״ל… ולדאבון לב הפרצה הזאת לא נגדרה ובפרט בדורות האלה דאחסור ולא איכשור… וכמעט נשתכחה תורת הטבילה מבני הדור החדש… ומיום בואי לשרת בקדש בק׳׳ק הנז׳ הע׳׳י מלאו מתני חלחלה על המכשול הזה, ולא מצאתי מה לעשות לרפאת שבר בת עמי״.

רבי רפאל אהרן מונה אחת לאחת את הסיבות שהביאו לזלזולן של נשים במקוה טהרה. ראשית הוא מתאר את המציאות המיוחדת של ארץ הנילוס אשר ״גם טבע הארץ עזר לרעה במכשלה הזאת…״. שאין בה גשמים, והנילוס הוא בה המקור היחיד לאספקת מים גם קיץ גם חורף, ועל כן המקואות כולם היו חפורים במעבה האדמה ״ומקום המקוה עצמו עמוק כשאול, יורדים אליו במדרגות רבות, ויש מהם שגם אורם מצומצם ואפל קצת. ויש איזה מקואות שראיתי, שגם האיש גבר בגוברין אשר לא חונן באבירות לב יתירה יפחד וירתע לאחריו ויסבול צרה ומצוקה לעת הצורך לטבילתו…״. יתירה מזאת, שמי הנילוס היו מתכנסים לתוך גומה אחת במקוה והסרחון נדף מהן, זאת ועוד, שהמקואות ניצבו ברשות הרבים ״ובושים מלטבול בו מפני פריצי הדור אשר יסתכלו בהם בבואם ובצאתם״, גם המרת מקום מגוריהם של היהודים היה בעיצומו ״וקבעו דירתם במגרשי היער ופרבריה בנינים חדשים מקרוב ושם אין מקוה ואין טבילה כדת של תורה״.

רבי רפאל אהרן לא שקט ולא נח. הוא עשה לילות כימים כדי למצוא מזור ותרופה ״למכה״ זו, כהגדרתו.

סיעתא דשמיא מיוחדת האירה ליהדות מצרים באותם ימים, כאשר הוכנסו לראשונה לארץ הנילוס על ידי חברה צרפתית תחנות כוח בעלות עוצמה רבה, באמצעותם הותקנה מערכת אספקת מים מסועפת הדוחפת את מי הנילוס למערכת הצינורות הקבועים העוברים מתחת לפני הקרקע ומספק מים לכל בית ודירה.

רבי רפאל אהרן הגה בכל פעלו וטכס עצה עם גדולי עדתו ונשיאיה, ויחד הגו תכנית כיצד לפטור את בעיית.המקואות במצרים : ״ובכן אפשר למצוא אופן לבנות מקוה כשר בבנין אבנים כדת של תורה בכל הבתים ולמלאות אותם מהמשכת מי הנילוס לתוכם…״.

רבינו שנס את מותניו והלך ללמוד את סדרי פעולת המכונה ״ולא חסתי על כל הטורח והיגיעה, לקחת צורת המכונה ההיא ולהתבונן בפעולותיה על ידי אנשים מבני ישראל מומחים ואומנים ובקיאים בחכמת המיקאניק…״.

רבי רפאל אהרן כתב פסק הילכתי ארוך ומנומק ואף צירף תרשים מפורט של תכנית אספקת המים, עם הסברים ברורים ומאירים.

כשמוע תושבי מצרים את תוכניתו של רבם הנערץ, שמחו מאוד. כך מתאר רבינו את שמחתם: ״אשריהם ישראל וקדושים הם לא שבקי היתירא ואכלי איסורא ח״ו, ושמחו שמחה רבתי על זאת, וכולם ענו ואמרו

שאם הדבר הזה יצא לפועל מצד הדין, יתוקן הדבר בע׳׳ה. כי כולם מרוצים לבנות להם מקוה כשר בבתיהם בשמחה רבה״.

מפאת חומרתה ההילכתית של שאלת הנדה ואיסור הכרת שבה, ובעיקר לאור המצאה חדשה זו, לא רצה רבינו להכריע בסוגיא חמורה זו ולסמוך על עצמו בלבד כי ״יראתי לעשות מעשה רב כזה ולסמוך אדידי חלילה. כי מכיר אני את ערכי עלי מך הוא, ועל כן אמרתי אערכה משפטי לפני רבנן תקיפי ארעא דישראל וגובה להם רבנן גאוני הדור אשר בירושלים בית תפארתי ועלימו תטוף מלתי מה שהעלתי במצודתי בכח ההיתר. והיה אם יעזרוני ויחזקוני ויאמרו כי דיברתי נכונה, אזי שוש אשיש בהי אשר זיכני להיותי מזכה את הרבים על ידי קדשם ולהסיר מכשול רב ועצום מקרב עם הקודש…״. בקשתו של רבינו היתה שטוחה לפני רבני ישראל שישתדלו ״בכל אשר תמצא ידם לעשות בכח ההיתר… ועת לעשות לה׳… ודעת קדשם הלא תבין כי חוץ מהאופן הזה כמעט אין אופן אחר לעשות מקוה טהרה״. עוד מוסיף רבינו לבאר ״כי אם יהיה היתר מצד הדין הנה יש בזה זכות גדולה להיות מזכה את הרבים ולהצילם ממכשול איסור הנדה דחמירא באיסור כרת שבה, כי עי״ז נקל לכל איש לבנות מקוה טהרה בביתו כדבר האמור ויתקדשו ויהיו קדושים״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת – עמוד 188

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח

ג. ״אגוז״ ומבצעי בזק

הפלגותיה של ״אגוז״ ומבצעי בזק (הדבקת כרוזים) שהתקיימו לאחר אסון הטביעה, מהווים פרק מיוחד בתולדות העפלת יהודי מרוקו לישראל. התפתחות הדברים הייתה אחרת בוודאי אלמלא אסון הטביעה ואלמלא פרשת העינויים של יהודי קזבלנקה לאחר ביקור עבדול־נאצר במרוקו. כלי השחמט השונים של המתחרים היו עושים בוודאי מהלכים אחרים, וספק אם מבצע בזק זה או שכמותו היה מתקיים, אך ללא ספק שבסופו של חשבון, היה מפעל העלאת יהודי מרוקו לישראל, גם מבלעדי פרק זה, נתון במקום שהוא נתון היום. עם זאת, מהוות הפלגותיה של ״אגוז״, שנסתיימו בטרגדיה גדולה, ומבצע בזק שבא בעקבות פרשת העינויים של היהודים בקזבלנקה, מעין תמרור-דרך, המזדקר למרחקים, לעלילה הגדולה של שיבת בנים לגבולם.

הספינה ״אגוז״ (פיסס) נשכרה בגיברלטר מבעל מספנה סקוטי, שעיסוקו היה בענייני ספנות והברחה כאחת. תנאי השכירות כללו תשלום מינימום עבור הפלגה בצירוף תשלום מסוים עבור כל נפש שתעבור ממרוקו לגיברלטר. שני סוגי התשלום נושאים בחובם אינטרס מסחרי של בעל הספינה ומאידך את הדרוש לבטיחותם של הנוסעים בספינה לרבות בטיחות צוות העובדים. תשלום המינימום נעשה בכדי למנוע את ההתפרצות להפלגה בכל תנאי מבלי להתחשב בסכנות של חציית־ים גדול בכלי שייט קטן וישן, דבר שהוא פועל יוצא מאינטרס מסחרי טהור של בעל הספינה.

הסעת עולים בספינה זו הייתה שלב מתקדם במבצעיה המרובים של ״עלייה ב׳״. ע״י ה״אגוז״ ניתנה האפשרות להסיע את המעפילים ישירות מנקודת חוף מסוימת באדמת מרוקו לגיברלטר מרחק 300 ק״מ לערך, דבר שלא נעשה ע״י ספינות הדייג של המבריחים השונים שהבריחו עולים יהודיים ואשר פעלו מנקודות סמוכות למובלעות הספרדיות אל כברת היבשה של המובלעות עצמן(למען הדיוק יש לומר, שאי אלה הפלגות ישירות בוצעו ע״י ספנים מבריחים שונים מאזור טנז׳ר לגיברלטר מרחק של 80 ק״מ לערך). ע״י הפלגה ישירה של ה״אגוז״ נחסכה מן העולים תחנת מעבר אחת בדרכם לאדמת אירופה. יחסית ולפי מושגי עבודה אז, הייתה ה״אגוז״ מסיעה מספר ניכר של עולים (בין 40 ל-45 נפשות במקסימום), ומה שלא פחות חשוב היה שמפעל ״אגוז״ הקנה אפשרויות פיקוח על דרך הברחת העולים, דבר שהיה קל לעשותו ב״אגוז״ יותר מאשר על ספינות המבריחים האחרות. בכל הפלגותיה, לרבות ההפלגה האחרונה הרת-האסון, נמצא בספינה איש ה״מסגרת״ שמתפקידו היה לקיים את הקשר האלחוטי עם גיברלטר, דבר שחיזק במקצת את הרגשת הבעלות של המסגרת על הספינה בזמן הפלגותיה. מאז החלה ה״אגוז״ בהפלגותיה ועד להפלגה האחרונה היא העבירה לגיברלטר מאות יהודים ממרוקו. מספרים אלה אינם עומדים בהתחרות עם מספרי עולים שעלו לישראל בפרק זמן כזה בתקופת ״עלייה ג׳״, אך מבחינת הביטוי ההיסטורי של רצון העם היהודי לחיות ומבחינת התושייה שגילו שליחי ישראל בעבודתם במחתרת, יהוו מספרים אלה את עדי המלך המהימנים ביותר. עשרות עולים שהגיעו בכל פעם לחוף גיברלטר עם ״אגוז״ יכולים לשמש חומר לסיפור רב מתח, אשר נבנה קטעים קטעים מן המאבק לחיים של עם יודע סבל. לדוגמא, אפשר לרשום אי אלה ראשי פרקים שיתאימו לאותו סיפור: ההווי של מלח יהודי באדמת מרוקו; אורח-חיים ומסורת יהודית במשפחות ובחברה; קשרי דורות למורשת יהודית שראשיתה בארץ הקדומה, כל אלה מצופפים בתוך ד׳ אמות של דירה וד׳ אמות של רחוב ושכונה; מצוקה, מחסור, עניות מנוונת וחמת המציק; גולה עתיקת־יומין וגורל יהודי עצוב על אדמת נכר ובקרב נכרים; תפילת יום־יום של שחרית, מנחה ומעריב, ותפילות של ״בשנה הבאה בירושלים״ או ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״ בימי חג ומועד, כל אלה, בנפרד ובמצורף, מהווים את המדגרה לטיפוס האדם המושיט ידו לגאולה לעברם של שמים חופשיים וארץ הנותנת לחם לאדם ומחסה מזעם האספסוף. את המורגלים בכל אלה, קיבלו עליהם אלמונים להסיע בדרכים ובהסתר מעיני המשמרות האורבים אל חופו של ים, אל עברו השני של הים ואל הארץ הנכספת. מן המגע הראשון של האלמונים עם המועמדים לטלטלה רבתי זו, נתונה המשימה בידיים אמונות ורחומות. בדרכים לא דרכים, ולילות שהינם ידידים בהיותם נותנים הסתר למבקשים אותו וחנייה ונסיעה, וחנייה ושוב נסיעה. שתיקתם של הנוסעים במכונית האוצרת סודות למכביר, ופעימות הלב לרחשים שמסביב, כשמלפנים ומאחור ומן הצדדים מרצדים, באישונם של לילות, כל הצווים והגזרות והאיסורים המלווים לובשי־מדים חמורי-פנים ובתי-מעצר וחדרי-עינויים, וכנגדם, כנגד כולם וכנגד חשכת האפלה של גולה שוררת תמיד ובכל מקום, מקדמת-דנא ועד היום, התקווה לחיים ולהמשך הקיום. אותה תקווה המצווה על המרי ועל העמידה בכל התנאים, ועל כל הגלום ב״אף על פי כן״.

את כל אלה הוליכו דרכיה של מרוקו לעברו של החוף, ואת האדם על עצבותו הגדולה, ועל תקוותו שלו לחיות, ויהי מה. ולעוד מספר ראשי-פרקים שמהם נרקמת העלילה נועד מקום בין השאר: בית עזוב בצד הדרך אשר נבחר להיות מחסה ארעי לפני הזניקה האחרונה, וציפייה למזג אוויר מצהיל פנים, ולו• במקצת; חופו של ים והחול החורק ואנשים העושים באפלה; אורות זעירים מבליחים ותכונת משוטים החותרים בים; סירה הננעצת בחוף והים הגדול, האפל והנזעם, שיש בו מן האויב המתנכל והידיד המוליך אל הפדות. זוהי היריעה וזו התמונה. כך עשו דרכן השיירות לעברו של החוף, הם וספינתם הזעירה שהלכה וחזרה, חזרה והלכה. י״ג שיירות פרצו ועלו, והאחרונה הי״ד נטרפה בים. נחנקו שוועותיהם של הטובעים הקוראים לעזרה, סגרה עליהן המצולה, ואומר המספיד ברוך־דיין־האמת.

נסתיים דף נוסף של המרטירולוגיה היהודית.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח-עמוד 14

היהודים בתקופה הקולוניאלית-ירון צור-מרוקו – בעריכת חיים סעדון

כי"ח נאבקת על האזרוח של יהודי מרוקו, מאי 1947

… היהודי איננו יליד במובן הקולוניאלי של המושג; למן היום שבו נכנס לבית הספר, הוא השתנה תכלית שינוי; הוא הפך להיות אירופי, וזכותו שיתייהסו אליו בהתאם. ובאשר אני אומר אירופי,הנני משתמש ב… מלה כללית כדי להימנע מלפגוע ברגישויות מסוימות; היה עלי לומר צרפתי; הילדים בבתי הספר של כי״ה רוכשים לעצמם את הרעיונות הצרפתיים ולומדים לאהוב את צרפת; כל חינוכם, כל מסורותיהם מטים את לבם לרעיונות הצדק, השוויון והחירות, וכמובן, לעבר צרפת הרפובליקאנית והליבראלית…

הנני משוכנע, שבמדיניות צרפת כלפי מרוקו שלטת התחושה, שצו כרמייה היה בזמנו טעות. אך הרי היהודים האלגיירים הוכיחו מאו, שהם היו ראויים לזכות הזו שהוענקה להם. צריכים היו להימצא ביום אנשים משוחררים מכל דעה קדומה, שביכולתם להבין את היתרונות שתוכל צרפת להפיק מקידומם של היהודים המרוקאים לרמתה, מיכולתה לבולל אותם בתוך פרק ומן ארוך פחות או יותר; אין המדובר מזכויות מיוחדות בהווה, כי אם בפיצוי הולם שיוענק למי שיהא ראוי לו,למי שימלא את חובתו, מי שייאות ליטול על עצמו את האחריות. כל מאמצי השלטון, כל פעילותם של מנהיגי הקהילות, כל שאיפותיהם של המחנכים צריכים לכוון לנקודה הוו: לצרפת את היהודים; ובאשר תושג המטרה הזו, תחזיק צרפת בידיה כוח מעולה! 150,000 יהודים, ואולי אף יותר, פוורים בבל חבלי האימפריה, פעילים, אינטליגנטים, משכילים, הם יהוו משקל נגד יעיל, שיאזן את הפעולה המוסלמית. ככל שיהיו המוסלמים משכילים יותר, כן ישכילו לתת דעתם על אחדותם ויתבדלו בלאומיותם בנחישות תקיפה.

מדיניות יהודית כזו היתה צרפת צריכה ליזום לפני שלושים או ארבעים שנה. אילו עשתה כן, וכדוגמת ספרד או פורטוגל היתה מעניקה ליהודים ברוחב לב את האזרחות או החסות הצרפתית, היתה בעיית טאנגייר נפתרת כיום ביתר קלות לתועלתה. צרפת חשה לעזרתם של היהודים, כל אימת שהם נרדפו בצורה מחפירה, היא נותנת להם השכלה, העניקה להם את רגש הכבוד העצמי, אך כאשר הם ביקשו את חסותה המדינית, היא סירבה, כדי לא להסב מורת רוח לעולם הערבי… כמה יהודים בעלי חסות זרה היו מאושרים להיות צרפתים! העבר צריך להועיל להווה, כדי שתהיה במרוקו מדיניות יהודית.

מבחינה תרבותית הוכרע אפוא כבר בשלב מוקדם כי הנוער היהודי המקומי יתפתח תחת השפעתה של יהדות המטרופולין. הכרעה זו, לצד השינויים בתחומי הביטחון הפנימי והכלכלה, קבעה את מסלול היחסים בין השלטון הצרפתי ליהודים. התמורה העיקרית בחיי הארץ הייתה פתיחתה לכלכלה האירופית. תנופה הורגשה ברוב ענפי הכלכלה, הבניין, המסחר, החקלאות, אך מי שנהנו ממנה בעיקר היו חברות הענק הצרפתיות והמתיישבים האירופים. התושבים המקומיים, שלא היו בידיהם כלים תרבותיים ואף לא זכויות יתר במשטר החדש, התקשו להשתתף ב״חגיגה״ הכלכלית, ולעתים קרובות אף נפגעו מתנופת הפיתוח: אדמותיהם הופקעו ועסקיהם לא עמדו בתחרות האירופית.

חברת כי״ח לא יכולה הייתה לשנות את מעמדם המשפטי של יהודי מרוקו, אך היה בידה לספק להם כלים להשתלב בכלכלה האירופית: שליטה בשפה הצרפתית, יסודות החשבון וידע תרבותי כללי המוסיף לכושר התקשורת בציביליזציה המערבית. במשימה זו פתח הארגון עוד בתקופה הקדם־קולוניאלית. עתה, תחת שלטון צרפתי ישיר, ובעזרת ההסדר עם השלטונות, יכול היה להעמיק את החדירה התרבותית הצרפתית לשכבות החברה היהודית המקומית בנקודות היישוב השונות. גם אצל המוסלמים התפתח החינוך

המערבי, אך לא בקצב ובהיקף שהבטיח הארגון היהודי לבני דתו. כך הלך ונוצר פער בכושר ההשתלבות של שתי האוכלוסיות המקומיות בסדר החדש. בעקבות זאת נפער בקע גם בשביעות הרצון מן המעצמה השלטת ובהזדהות עמה. ההתערות בתרבות המתיישבים האירופים, בתוספת השיפור במצב הביטחוני, עשו את היהודים ליסוד פרו־ צרפתי ברור.

הנטייה הפרו־צרפתית שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו ללא עוררין בשנות העשרים והשלושים, אך הצרפתים לא היו צריכים להתאמץ רבות כדי להשיג מטרה זו של מדיניותם. התהליכים הכלכליים והמעורבות הצרפתית־היהודית עשו בעבורם את עיקר המלאכה. מכל מקום, תהליך השינוי התרבותי לא היה מהיר ומקיף. המשאבים שעמדו לרשות כי״ח היו מצומצמים, ורק אחוז קטן מן הנוער היהודי עבר תהליך התמערבות של ממש במוסדותיה. הציבור היהודי הרחב נעשה פרו־צרפתי בעיקר בשל תחושת הביטחון שהביאה עמה הנוכחות הצרפתית, אך הוא לא המיר את נאמנותו הקהילתית והדתית היהודית הישנה בפטריוטיות צרפתית. הרוב, שלא עבר תהליכי התמערבות, דבק בדת והמשיך לראות במנהיגיו הישנים, הרבנים והפרנסים, מדריכים רוחניים ומושא להזדהות. בחברה היהודית, כמו בחברה המרוקאית, התפתחו מגזרים שונים, נבדלים במעמדם התרבותי־ הכלכלי ובכושר ניידותם, ולכן נוצרו פערים בנטיותיהם הרוחניות והפוליטיות של המגזרים השונים וביעדי ההזדהות שלהם.

בחוג המתמערבים היהודים, בוגרי בתי הספר של כי״ח או מוסדות חינוך צרפתיים אחרים, החלה להתפתח נאמנות פוליטית ברורה לצרפתים, והתפתחה אף מעין הזדהות לאומית מודרנית עמם. אך גם הזדהות זו לא הייתה יציבה, בשל המתח הטבוע במצב הקולוניאלי בין מעמדם של המקומיים ושל המתיישבים האירופים. בעניין זה חלה בתוניסיה, שהמשיכה לשמש מושא השוואה למרוקו, התפתחות חשובה. בשנת 1923 החליטו הצרפתים לפתוח בצורה מבוקרת את שערי ההתאזרחות הצרפתית לפני חוגי העילית הילידית. תמורה זו בדגם התוניסי הייתה בעלת משמעות רבה לדידם של המתמערבים היהודים במרוקו: הם יכלו לקוות ללחוץ לאימוץ מדיניות דומה גם בארצם, ולהיחלץ באמצעותה ממעמדם הנמוך בחברה המקומית. אלא שהשלטונות הצרפתיים במרוקו לא גילו כל כוונה לאמץ התפתחות חדשה זו, ולא ענו מבחינה זו על הציפייה שהתעוררה בקרב היהודים המתמערבים.

למרות החזות המנצחת של הנוכחות הצרפתית במרוקו, רחשה מתחת לפני השטח מרירות בקרב המקומיים שלא נטלו חלק בזינוק הכלכלי של הארץ. חמור מזה: הלכו והתגבשו חלופות פוליטיות לנאמנות לשלטון הקולוניאלי ולהזדהות עמו. על רקע מצוקת ההמונים בעיר ובכפר, שגברה בשנות השלושים, ועל רקע טריזים שניסו הצרפתים לתקוע בין מרכיבי האוכלוסייה המקומית, החל קומץ משכילים ומתמערבים מוסלמים להפיץ את בשורת הלאומיות המרוקאית, כלומר את הרעיון כי כל תושביה הוותיקים של מרוקו מהווים אומה אחת שהצרפתים מנסים עתה לפוררה, וכי יש להתנגד לשלטון הזר. בתפיסה האידאולוגית של הלאומיות המרוקאית, שהלכה והתגבשה אז, נכללו גם היהודים באומה המקומית, וראשוני הלאומיים ביקשו לצרף לשורותיהם הדלילות גם תומכים יהודים. חלופה לאומית אחרת, שנגעה רק ליהודים, הציונות, ספגה אמנם מכות קשות בראשית התקופה הצרפתית, אך החלה לגלות סימני התאוששות בשלהי שנות השלושים, הן על רקע התגברות האנטשימיות האירופית, שהדיה הגיעו גם למרוקו, והן על רקע התגברות המצוקה במלאחים העירוניים, שעוררה מחשבות על עלייה. הפרו־צרפתיות של היהודים הייתה אמנם ברורה, אך לאו דווקא יציבה ובעלת שורשים עמוקים. תמורות בנסיבות המקומיות יכלו לטלטל את יחסי היהודים עם השלטון הצרפתי.

היהודים בתקופה הקולוניאלית-ירון צור-מרוקו בעריכת חיים סעדון-עמו' 53

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

השפעת קבלת רבי משה קורדוברו וקבלת האר"י על הקבלה בצפון אפריקה

העלייה לצפת מעמק דרעה נבעה משילוב של כיסופים משיחיים-קבליים אל ארץ ישראל עם רדיפות שרדפו השלטונות את יהודי מרוקו. כך הגיעו יהודים מהמגרב לארץ, מקצתם מקובלים. המקובלים שהגיעו לצפת היו לתלמידי האר"י או לתלמידי רבי חיים ויטאל, ובהם רבי אברהם הלוי ברוכים, רבי יוסף אבן טבול, רבי מסעוד סגי נהור, רבי סלימאן אוחנא ורבי מסעוד אלחדאד.

על תלמידי האר"י שהגיעו מהמגרב מספר רבי שלומיל מדרעזניץ, בן תקופתו של רבי חיים ויטאל בצפת, באיגרתו על עלייתם ממרוקו של תלמידי האר"י, רבי מסעוד סגי נהור ורבי שלמון מערבי: "שני חכמים אלה באו ממארוקו ושניהם בקיאים היו בזוהר, בספרי קבלה ואף בכתבים שהיו ברשות רבי חיים ויטאל".  על הקשר בין חכמי דרעה למקובלים בצפת אפשר ללמוד גם ממה שכתב רבי חיים ויטאל ב"ספר החזיונות" על חכמי דרעה שהגיעו לצפת ועל פגישתם של שני מקובלים מהמגרב מדרעה: רבי אברהם שלום אומר לרבי מסעוד אזולאי כי יודיע לרבי חיים ויטאל שהוא משיח בן יוסף, ושילך לירושלים. בספר "נר המערב" מביא הרב טולידאנו את רשימת החכמים שהגיעו מעמק דרעה לצפת, ובה מסעוד מצליח בן גואשוש, אברהם שלום רבי מסעוד הכהן ואחרים.

המאה השש עשרה הייתה תקופת פריחה בקבלת צפת. השד"רים מארץ ישראל הביאו עימם למרוקו ספרות קבלה צפתית, והיא השפיעה על הקבלה במרוקו באזורים מסוימים, אולם בדרום מרוקו, בתרודאנט ובעמק דרעה, שמרה קבלת מרוקו על ייחודיותה, וספר הזוהר המשיך להיות דומיננטי, וכן "שערי אורה", ספרי הרמב"ן, "ספר יצירה", ספרי רבנו בחיי, "מערכת האלוקות", "ספר הייחוד" ועוד, שכולם טרום לוריאניים. לכן בדיון על השפעות קבליות צריך להבחין בין האזורים השונים והתקופות השונות, וכך יש להידרש למה שכתב חלמיש על שמירת ייחודיותה של הקבלה במרוקו לצד השפעות מספרד: "לאורך כל התקופה הקבלה במרוקו אופיינה ביצירה קבלית פנימית בהשפעה של קבלה מוקדמת ובהשפעה קבלית מאוחרת של מגורשי ספרד".

אפשר לראות את השפעת קבלת רבי משה קורדוברו על רא"א: ספרו של קורדוברו "פרדס רימונים" הגיע למרוקו בסוף המאה השש עשרה, וקריאתו הייתה לאירוע מכונן בחייו של רא"א, המעיד כי בעקבותיה החליט לעלות לארץ ישראל. השפעת רבי משה קורדוברו בארצות המזרח קדמה להתפשטותה של קבלת האר"י, לכן סביר להניח כי גם במרוקו זה היה כך, והראיה היא רא"א, שהספר "פרדס רימונים" הגיע אליו, אך לפי הבנתי נחשף לקבלת האר"י בעיקר בהיותו בארץ ישראל ולא קודם לכן.

לקראת סוף המאה השבע עשרה גדלה השפעתה של קבלת צפת על הקבלה במרוקו בזרם המגמה הכללית של התפשטות קבלת האר"י בארצות אירופה ובארצות המזרח בהשפעת שד"רים בעלי אוריינטציה לוריאנית שהגיעו למרוקו, כמו אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שהביא עימו ספרי קבלה מצפת. לדוגמה, תיקונים והנהגות של חכמי צפת נשלחו מארץ ישראל לצפון אפריקה.

סביר להניח כי תלמידי האר"י שהגיעו מהמגרב, כמו יוסף אבן טבול, סלימאן אוחנא, אליעזר אזיקרי ואחרים, שהיו בעלי השפעה במרוקו, עזרו להפיץ את קבלת האר"י והשפיעו גם על הלכי הרוח ביצירה הקבלית במרוקו, ומקובלים חשובים מדרעה ומפאס שעלו לצפת נסחפו בהשפעתה הדומיננטית של קבלת האר"י. בתקופה מאוחרת נראית כבר השפעה גלויה ומפורשת של תורת האר"י במרוקו בכתבי רבי יעקב אבוחצירא ובעיקר בפירושו לתורה "מחשוף הלֹבן", ב"מערת שדה המכפלה" לרבי משה בן צור וב"מקדש מלך" לרבי שלום בוזגלו.

הקבלה בדרעה ובתרודאנט

מחוז תרודאנט שוכן בחבל סוס שבדרום מרוקו, אזור שיהודים ישבו בו תקופה ארוכה, כבר מגלות בית שני, ויש מי שסובר כי מתקופת בית ראשון. ראיה לכך מובאת בספר "נר המערב", שבו הכותב מביא את דברי הגמרא בסנהדרין צד ע"א על גלות עשרת השבטים: "'מר זוטרא אמר לאפריקי כי מטו שוש אמרי שויא כארעין, כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין' כשהגיעו לסוס אמרו דומה היא לארצנו".  בתרודאנט פעלה קבוצת מקובלים שבראשה עמד רבי משה רפאל אלבז ) להלן: רמב"ם אלבז(, מחבר הספר "היכל הקודש", פירוש לסידור התפילה לימות החול, לשבת, למועדים ולראש חודש. תלמידיו של הרמב"ם אלבז היו רבי יעקב איפרגאן, בעל "פרח שושן", ורבי יוסף הכהן, בעל "גינת ביתן".

בשנת השנ"ח  (1598) פקדו את העיר תרודאנט רעב ומגפות, והקשיים גרמו ליהודי העיר לגלות לעיר אקה, שאף היא שוכנת בחבל סוס. ואולם גם שם סבלו היהודים מנחת ידי התושבים המקומיים. הרמב"ם אלבז בהקדמה לספרו מתאר את הגירוש מאקה, את הרעב, את הבצורת ואת הרדיפות שהיו נחלתם של היהודים בתרודאנט.

מרכזי הקבלה בדרעה ובתרודאנט שבדרום מרוקו פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, שישבו בערים הגדולות בצפון מרוקו, כמו פאס, מכנס, ספרו ועוד, שאליהן הגיעו מרבית מגורשי ספרד ובהן ישבו גם חשובי הרבנים של התושבים הוותיקים. מרחק גאוגרפי עצום מפריד בין הערים הגדולות שבצפון מרוקו ובין עמק דרעה ותרודאנט, והוא מסייע להבין את היבדלותם ממקורות השפעה חיצוניים. על דרעה כמרכז קבלה כתב שלום שהייתה "קן מקובלים".  אליאור כותבת כי יש עדויות רבות לבדילותן של הקהילות בדרום המגרב מהערים הגדולות, כי לשם לא הגיעו המגורשים, ולא פקדו את האזורים הללו גלי ההגירה. אם כן, המקובלים בדרעה ובדרום המגרב בכלל פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, בערים פאס ומכנס.

בכלל, אזור דרעה מאופיין בחוסר חשיפה למפגש שבין הקבלה לפילוסופיה ולתרבות הרנסאנס, ולכן נשתמרו בו מנהגים ודפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. במנהגים הללו שנשתמרו אפשר לציין את נוסח ההגדה של פסח שנאמר באזורים אלה, ובו תוספות שונות מהנוסח המקובל, ויש גם מנהגים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים, כגון בראש השנה, בערב יום הכיפורים, בפורים, בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב.

על ייחודיותה של הקבלה בעמק דרעה הביאה אליאור עדויות של כתבי יד שנתגלו באזור ומאפיינים כתיבה קבלית באמצעות חוכמת הצירוף, שאינה מושפעת מקבלה חיצונית, ושל פירושים קבליים שנכתבו לתפילות, המעידים על אפיון ייחודי של הקבלה. אליאור מציינת את עדותו של רבי אברהם גלאנטי בספר "ירח יקר", המובאת גם בספר "זוהרי חמה" לרא"א, ועדות זו דנה במשמעות המנהגים הרווחים במגרב על פי פירושם של חכמי דרעה ועל זיקה בין מקובלי דרעה לספר הזוהר.

רבי דוד הלוי היה מהמקובלים הבולטים בתקופתו. הוא הגיע לפאס שבמרוקו מסיביליה שבספרד בגל הראשון של גירוש ספרד, בשנת רנ"ב  (1492), והיה אחד מהמקובלים המפורסמים במרוקו. הוא למד תורה בפאס מפי רבי יהודה עוזיאל הראשון, שהיה פוסק מוסמך, ומפאס עבר לטאמגרוט שבאזור דרעה, שימש שם דיין בקהילה וכתב על פי חוכמת הצירוף את הספר הקבלי המפורסם "כתר מלכות". בהמשך כתב הלוי כמה ספרים נוספים בקבלה על פי תורת הצירוף. לפי המסורת היה מוצאו מארץ ישראל, והוא היה נערץ גם בעיני המוסלמים והעמיד תלמידים רבים, ובהם רבי מרדכי בוזגלו ורבי אברהם אסקירה. רבי דוד הלוי נפטר באמצע המאה השש עשרה, כאשר היה כבן שישים, לפני שהצליח לסדר ולפרש את כל הלכות "ספר המלכות". הוא נפטר ונקבר בטאמגרוט, ומקום קברו היה לאתר עלייה לרגל של יהודים וגם של מוסלמים. אלו הם הספרים שכתב והגיעו לידינו: "כתר מלכות" נכתב כאמור על פי חוכמת הצירוף, גימטראות, שמות הקודש וקבלה מעשית; "כסף צרוף" נכתב גם הוא על פי חוכמת הצירוף; "מאור אור" עניינו בירור שמות מלאכים וכוחותיהם; "השמים והבקעה" מבאר את תכונות האותיות.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם" הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר