מורשת יהדות מרוקו

רבי וידאל הצרפתי הג'

רבי וידאל הצרפתי הג׳ ב״ר יצחק נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבנו דרשה לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג (1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]; השתמר הדרוש שדרש רבי וידאל בפקידת החודש של אביו. דומה כי הוא נמנה לרבנות סביב שנת תל״א (1671), כי הוא חותם לראשונה באלול שנת תל״א על פסק דין עם הרבנים רבי סעדיה בן דנאן ורבי עמנואל סירירו. באייר התמ״ח (1688) הוא חותם עם חכמי העיר על התקנה העוסקת בדאגה לעניי העיר. הוא חתום על התקנות עם הרבנים: רבי יהודה בר יוסף עוזיאל, רבי מנחם ב״ר דוד סירירו, רבי שאול אבן דנאן, רבי מימון אפלאלו, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי. בשנת תל״ה עד סוף תל״ז היו בפאס דיינים רק הוא ורבי סעדיה אבן דנאן, והם דנו פעמים ביחיד ופעמים ביחד. וכן בשנת תנ״ז קרוב לשנה כיהנו כדיינים בעיר רק הוא ורבי מנחם סירירו. בשנת ת״ם חתום על פסק דין עם רבי יהודה עוזיאל, רבי מנחם סירירו, רבי שאול אבן דנאן ורבי מימון אפלאלו. באייר שנת התמ״ו חתום על פס״ד עם הרבנים רבי מימון אפלאלו ורבי שאול אבן תאן. וכן חתום ראשון עם חכמי מכנאס רבי משה ורבי חביב טולידאנו על פסק דין בענין דרכי שומא ועריכת מס, שעה שהטיל המלך סמאעיל מס מאה קנטרין כסף על כל יהודי מרוקו ועשרים ושנים מתוכם על יהודי פאס, וזה חוץ מהשוחדות וההוצאות כנודע. בנוסף על יהודי פאס הטיל מולאי זידאן בן המלך מסים מיוחדים. היעב״ץ מזכיר פעמים רבות את רבי וידאל ורבי מנחס סירירו בתואר ׳מורי׳:

אכן מורי הרב המובהק מוהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל, הנהיג לכתוב [=בשמות גטין] ביליידא, ריינא, אורא, בואינא, באל״ף. ושלא לחלק כלל בין לשון ערבי ללשון לעז.

ללשון תרגום בזה ושלא לחלק גם כן בין כשיש שם יה בסוף או לאו, אלא לעולם באל״ף. ואין לכתוב ה״א לבסוף, אלא בשמות שהם מלה״ק דוקא, כגון רבקה שרה לאה חנה וכדומה. וטעמו מהא דכתב מרן בא״ה קכ״ט ל״ד. ואף שהביאה בשם יש מי שאומר, מכל מקום לא הביא על סברא זו שום חולק. וגם מורי מהר״ם סירירו הנז״ל, עם היות שהיה מחזיק במנהג הקדמונים, היה רואה שהיינו כותבין באלף עפ״י מורי מהר״ר וידאל הנז״ל והיה שותק.

או ׳וכן היו דנין רבותי הרב המובהק מהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל והרב המובהק מהר״ר מנחם סירירו ז״ל…׳. כלומר, למד מהם תוך כדי עבודתו כספרא דדיינא בבית דינם. כי היעב״ץ כותב במקום אחר, שהוא למד לימודים סדירים רק מאביו. רבי וידאל חתום על פסקים עם רבי מנחם סירירו, רבי מימון אפלאלו, רבי משה בן חמו, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי. רבי וידאל מתואר כחסיד ״וזאת תשובת חכמי פאס יע״א הלא הם החכם השלם ודיין ה״ר מנחם סירירו נר״ו והחה״ש דיין וחסיד ה״ר וידאל הצרפתי נר״ו ומורי החה״ש ה״ר יהודה אביעטר נר״ו והחכם השלם ה״ר שמואל הצרפתי נר״ו׳. לגבי מי שמת והניח שלוש נשים ויורשים כיצד תהיה חלקת העזבון ביניהם, נאמרו חלוקות שונות מפי חכמים, ׳ונהגו לדון כסברת הרב ר׳ וידאל הנז', לפי שהוא אחרון, ואנן קיימא לן דהלכה כבתראי׳. רבי אליהו הצרפתי [=הרא״ה] הביא ענין זה וסיים ׳ואע״ג שהיו שניהם שוים בהנהגת הדור, מכל מקום כיון שנשאר מוהר״ר וידאל זלה״ה בחיים אחר פטירת מהר״ם ז״ל, קרי ליה בתרא׳. דומה כי לרבי וידאל היתה משפחה מצומצמת, או שבני משפחתו מתו ברעב של שנת התצ״ח ובמגפות שהיו בתקופה זו. בן אחד המוזכר עזב את מרוקו לאלג׳יריה דומה שזה היה בשנת התצ״א וכנראה שמו אברהם. הוא התיישב שם ולא הגיעו ידיעות אודותיו אם הוא עדיין בחיים ואם יש לו בנים נוספים. לבן זה היו שתי בנות נשואות בפאס, אחת לר׳ מימון בן פגין והשניה לר׳ משה בן אמוזג, ונפטרה אשתו של רבי משה בן אמוזג ללא זרע, ונותרה אשתו של ר׳ מימון הקרובה היחידה הידועה. בית הדין הורידו את ר׳ מימון בעלה להחזיק בשליש המשכנתא המגיעה לה בתור יורשת יחידה לפי שעה. אחר כך מתה גם אשתו של רבי מימון ללא זרע. והתעוררה השאלה האם בעלה יכול להמשיך להחזיק במשכנתא, או המשכנתא תעבור למשמרת לאחד מבני משפחת צרפתי המורחבת שהם קרובים קירבת בשר, עד שיתברר אם הבן עודנו בחיים ואם יש לו בנים נוספים. היעב״ץ בטבת שנת תקי״א פסק להעביר את חזקת המשכנתא למשמרת אצל בני משפחת הצרפתי, ׳שהרי בת קול מכרזת והקול נשמע שעדין זרעו של אותו צדיק בחיים באלגזאייר יע״א…. כ״ש עכשו שנשמע הקול שנכדו בן בנו של הרב המובהק החסיד הנז״ל חי וקיים באלגזאייר יע״א׳. כנראה שהיתה לרבי וידאל גם בת שנישאת לרבי יעקב בן עטר בן אחיו של רבי יהודה. רבי וידאל חיבר מפתח על מדרשי הלכה: מכילתא, ספרא וספרי, ועל מדרש אגדה תנחומא ופסיקתא. הרא״ה מביא בשמו הגהה שהגיה במסכת סנהדרין: ״אח״כ נזדמנה לי גמרא דפוס וינציאה, ומצאתי העברת קולמוס שהעביר קולמוס ושרט שריטה אחת על ׳וכן בדוד הוא אומר עד קשיא ליה לרבי׳, והמגיה הזה הוא הרב כמוהר״ר דודי וידאל הצרפתי ז״ל, והבוחר יבחר״.

רבי וידאל נפטר בליל חמישי י״ד כסלו שנת תס״ד (1704), בהיותו כבן שבעים ושתים שנה: ׳ונקבר באותו הלילה באשמורת בבוקר בכנופיא רבה ולא יכלו להתמהמה יען היו מוכרחין להטמן ביום מחר מפני חמת המציק…׳. היעב״ץ קונן עליו עשר קינות, קינה אחת לכל יום משבעת ימי האבל, אחת ליום השבעה, אחת ליום החודש ואחת לפקודת השנה. מהאמור ׳היו היהודים מוכרחין להטמן נלמד שיהודי פאס מפחד היו צריכים להסתתר ולא להראות בחוץ, כי באותו היום הגיע מולאי חאפיץ׳ בן המלך סמאעיל לפאס, ומנהגם של בני המלך כשהם מבקרים במקום לדרוש כספים רבים מהיהודים הנקרים בדרכם שלא כדין. כפי שכותב בעל דברי הימים של פאס, שמתאר את הקבורה החפוזה של רבי וידאל: ׳ונקבר באותה הלילה עצמה קודם עלות השחר, יען בעונותינו הרבים והרעים היה בכאן מולאי חאפיץ׳, בנו של המלך מסיר״ה, כי זה דרכם בניו של המלך עוברים עלינו תמיד בכל יום לגוזזנו ולכלותנו. מצב יהודי פאס הורע עוד יותר, כי באותו שבוע המלך מינה את בנו הנזכר, להיות מושל בפאס ועשה שמות ביהודים בהיטלים חוזרים ונשנים.

רבי יעקב הצרפתי ב״ר יצחק נולד סביב שנת שצ״ד (1634), כי אביו הכין לו דרוש שדרש בבר מצוה ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו, יום ג׳ י״ו לאדר שנה ת״ה לפ״ק, יום שהניח תפילין ואמר הלכה. אין לנו פרטים נוספים עליו. דומה כי בנו הוא רבי יצחק ב״ר יעקב הצרפתי, שערך עם היעב״ץ את ספר תקנות פאס בשנת התנ״ג (1693), וחתם עמו על קיומן של חתימות החכמים בספר תקנות.״ ומכאן שבשנת תנ״ג רבי יעקב לא היה בין החיים. אחד מצאצאי רבי יעקב היגר לתיטואן. כי הגיעה לידינו שושלת יוחסין של רבי וידאל הצרפתי שהועתקה לבקשתו בתיטואן בידי סופרי העיר בשנת תר״ך (1860) מכתב יד שבלה, ואושרה חתימתם על ידי בית הדין בשנת תרל״ב (1872 ).

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 29

י. זמירות ליל שבת ומשניות

1 . שרים זמירות שבת המופיעות ב׳תפילת החודש׳, כמו ׳כי אשמרה שבת', וגם שירים נוסח ׳יגל יעקב׳ ובמרכזם הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳ לר׳ מסעוד ב׳׳ר יעקב אביחצירא.

2. 2. מנהגו של מרא דאתרא יש׳׳א ברכה היה לשיר ׳מזמור שיר ליום השבת׳ תחילה, לאחר אכילת הדגים, ולאחר מכן היה שר שירים שהוא עצמו חיבר, " ובכללם שירי דודו, ר׳ יצחק אביחצירא. "

בין פיוט לפיוט נוהגים למזוג מאחיא ולומר ׳שמחת שבת קדש, שמחת יצחק אבינו בעל הסעודה, שמחת בעל הפיוט, שמחתכם כולכם/ ואחר כך שותים ביחד.

הערת המחבר: ראה ישראל סבא, עמ׳ 250. השווה מנהגי ארץ ישראל, עמ׳ פב סעיף ז: ׳המנהג בארץ ישראל וסת״מ כששותין במסיבה אומר השותה להמסובין ״בשמחתכם״ ומנהג אשכנז שהשותה אומר ״לחיים״'. הטעם לנוסח ׳לשמחתכם' הוא שהיין נועד לנחם אבלים, ׳תנו שכר לאובד ויין למרי נפש׳(משלי לא, ו), ובתאפילאלת הגישו מאחיא לאבל בסעודת הבראה, לפיכך אומרים ׳לשמחתכם׳ ולא לניחום (שם הערה ז), והשווה ישראל סבא, תשע״ה, עמ׳ 219, ׳כשנתן רבנו כוס ערק ליהודי היה אומר לו: ״תשתה ותשמח, תגיל ותפרח״׳.

נוהגים לקרוא את כל כ״ד הפרקים של מסכת שבת, שמונה פרקים בכל סעודה, ומרא דאתרא יש״א ברכה קרא גם משניות מסכת עירובין כולה.

יא. קבלת אורח הבא באמצע הסעודה

המנהג בקהילות דרום תאפילאלת שכאשר בא אורח באמצע הסעודה שרים לכבודו פזמון שרק חלקו הראשון ידוע לנו: ׳צדיק על שלחן יבוא / הבו לו כבוד הבו / מרעיתו וצאן ידו/¹²²

יב. ההכנות לברכת המזון

הכול מקפידים על מים אחרונים, על זימון ועל ברכת המזון.

אנשי מעשה אומרים לפני מים אחרונים את שלוש המילים ׳מים אחרונים חובה/¹²³

המנהג בקהילות תאפילאלת לא לברך ברכת המזון על כוס יין בשבת ובחג.¹²⁴

לפני ברכת המזון נוהגים לומר ׳למנצח בנגינות׳ (תהלים סז) ואחריו ׳אברכה את ה׳ בכל עת.

נוסח ׳אברכה את ה' בכל עת׳ בנוי מלקט פסוקים מן הכתובים הנחתם בפסוק מן הנביאים:

  אֲבָרְכָה אֶת-יְהוָה בְּכָל-עֵת;    תָּמִיד, תְּהִלָּתוֹ בְּפִי. (תהלים לד, ב).

 סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם (קהלת יב, יג).

תְּהִלַּת יְהוָה, יְדַבֶּר-פִּי:    וִיבָרֵךְ כָּל-בָּשָׂר, שֵׁם קָדְשׁוֹ–לְעוֹלָם וָעֶד. (תהלים קמה, כא).

וַאֲנַחְנוּ, נְבָרֵךְ יָהּ–    מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם: הַלְלוּ-יָהּ. (תהלים קטו,יח).

וַיְדַבֵּר אֵלַי–זֶה הַשֻּׁלְחָן, אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה. (יחזקאל מא, כב).

מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לומר לפני ׳למנצח בנגינות׳ ו׳אברכה את ה׳ בכל עת׳ את שני הפסוקים הבאים מן התורה כדי להשלים פסוקי תורה על השולחן עם פסוקי הכתובים והנביאים: ׳ וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ, אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא ׳ (שמות כג, כה-כו).

הערת המחבר: מנהג תוספת הפסוקים מן התורה ידוע בארפוד ממעשה יום יום של אדוני אבי, וכך היה המנהג גם בריסאני(מפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית). מנהג זה איננו ידוע בקצר א־סוק(מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי). בט״ו בשבט תשע״ו איתרתי מקור דומה למנהג זה במנהג של ארץ ישראל: ׳ואכלתם לחמכם לשבע… והסירותי מחלה מקרבך לא יהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא אח״כ למנצח בנגינות ואברכה׳(ראה מנהגי ארץ ישראל, עט׳ עט סעיף ח).

יג. נוסח הזימון

נוסח הזימון בסעודה ראשונה: ׳ברשות מלכא עלאה קדישא, ברשות שבת מלכתא, ברשות יצחק אבינו בעל הסעודה(ליל שבת), ברשותכם כולכם, הב לן ונברך…׳.

בסעודה שנייה: ׳ברשות… ברשות אברהם אבינו בעל הסעודה…׳.

בסעודה שלישית: ׳ברשות… ברשות יעקב אבינו בעל הסעודה…׳.

בסעודה רביעית: ׳ברשות… ברשות דוד המלך בעל הסעודה…׳.

בברית מילה: ׳ברשות אליהו הנביא זכור לטוב׳.

בסוכה אומרים ברשות האושפיז של אותו יום, כמו: ׳ברשות מאריה דיומא אברהם אבינו ע״ה׳(ליום א׳ של סוכות).

יד. ברכת המזון

1 . ברכת המזון נאמרת בקול רם על ידי בעל הבית.

בסוף ברכת המזון המברך אומר: ׳להניח ברכה אל ביתך/ מניח קצת לחם על השולחן ומכסה אותו עד הבוקר, לקיים מה שנאמר ׳ויאכלו ויותירו כדבר ה״.

בריסאני הנוסח בשבת הוא:

וּלְבַשׁ בְּגָדִים חֲשׁוּבִים כְּפִי הַשָּׂגַת יָדֵךְ / וּמִטְּעָמִים עֲרֵבִים יַעַרְבוּ לְנַפְשְׁךָ / וַאֲהוּבִים וְרָעִים סְבִיב עַל שֻׁלְחָנְךָ / לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ / זָכוּר וְשָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

הנוסח של מרא דאתרא יש׳׳א ברכה אחרי ברכת המזון הוא:

לְהַנִּיחַ בְּרָכָה / עָנְוָה צֶדֶק לוֹבְשׁוֹ / זְכֹר וְשָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

ובהילולות:

לְהַנִּיחַ בְּרָכָה / עָנְוָה צֶדֶק לוֹבְשׁוֹ / אֶת יוֹם הַהִלוּלָה לְקַדְּשׁוֹ.

ואחר כך:

וּלְבַשׁ בְּגָדִים חֲשׁוּבִים כְּפִי הַשָּׂגַת יָדֵךְ / וּמִטְּעָמִים עֲרֵבִים יַעַרְבוּ לְנַפְשְׁךָ /

וַחֲכָמִים וַאֲהוּבִים וְרָעִים סְבִיב עַל שֻׁלְחָנְךָ / לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ /

מַתָּנָה טוֹבָה וּמְעֻלָּה / נְתָנָהּ צוּר עוֹלָמִים / מַתַּן שְׂכָרָהּ לֹא נִגְלָה / לְעֵינֵי כָּל הָעַמִים

לְהַנִּיחַ בְּרָכָה / עָנְוָה צֶדֶק לוֹבְשׁוֹ / זְכֹר וְשָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

ברכת המזון של תלמיד חכם, כמו יש״א ברכה ואדוני אבי, נאמרת בקול רם, מילה במילה, בשמחה ובכוונה, בעיניים עצומות, כשיד ימין מונחת על יד שמאל על החזה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש–עמ' 75

יצירתו של הרמ״א תוכננה לכתחילה, כנראה, לחטיבה אחת בת שבע מחרוזות היוצרות את חתימת המשורר ׳אני רפאל׳ והנחתמת בבקשה ותפילה לכליון הרשעים: 'לָאֵל נִשָּׂא נַפְשִׁי אֶשָּׂא בְּתִפְלָתִי… נָא כַלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ…/ מְחֵה זִכְרָם מֵאֶרֶץ / אַבֵּד פִּרְיָמוֹ / כִּי רְשָׁעִים יֹאבְדוּ…/ וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי / מִגֶּשֶׁת לִי יִפְחָדוֹ / יִבְרְחוּ מִנְּוָתִי'. הרשעים הנזכרים במחרוזת זו הם הפשפשים ברובד הגלוי המוסבים גם על רשעי הגויים ברובד הסמוי כמשתמע גם מכתובת השיר. מחרוזת זו מטעינה את הקצידה במשמעות נוספת חדשה גם כיצירה אלגורית כתלונה על הגויים ותפילה לכליונם.

 כל זה חל על חטיבה א׳ לכתחילה. ואולם התוספת של שתי חטיבות משווה ליצירה סוגה חדשה כשיר ויכוח והתנצחות דרמטי, וזו השתלשלות חיבור השיר: תלונתו של הרמ״א על הפשפשים בחטיבה א׳ הגיעה לחברו ר׳ אבנר צרפתי או נשלחה אליו, וזה מגיב בשיר תחרות וסנגוריה משלו בחטיבה ב׳ בשבח חרקים אלה, כשהוא מוחה על הקטרוג כנגדם ומונה את תועלתם לאדם. חטיבה זו הכוללת שתי מחרוזות של המשורר האורח מעשירה את הסוגה גם כשיר שבח בזכות הפשפשים וכשיר תחרות בין שני משוררים. הרמ״א המופתע מן התגובה הספרותית ומכתב הסנגוריה על הפשפשים רואה בה אתגר ספרותי כדרכו ומגיב בחטיבה שלישית הכוללת גם היא שתי מחרוזות הסותרות את טיעוני חברו ומחזקות את הקטגוריה שלו נגד הפשפשים. שיר התלונה המתוכנן לחטיבה אחת התרחב אפוא בדיעבד לשלוש חטיבות בנות אחת עשרה מחרוזות הקובעות סוגה חדשה כשיר ויכוח והתנצחות המתנהל בין האדם לבין הפשפשים וכשיר תחרות בין שני משוררים. חיבור יצירה זו שיש בה חילופי סוגות, חילופי דמויות ומשוררים המייצגים את הפשפשים אחד כקטגור ואחד כסנגור מקנים ליצירה ממד תאטרלי ודרמטי.

זוהי יצירה משעשעת, מבדחת ומרשימה בזיקוקי לשון ובעושר מקורות מקראיים ומדרשיים, שכל אחד משני המשוררים מגייס לצדו תוך שינוי מגמתם ומשמעם המוסיפים ליצירה גם יסודות מפתיעים. מכלל הטיעונים ומקורותיהם מקבלת היצירה גם אופי של איזו סוגיה תלמודית של שאלות ותשובות, קושיות ופרכות מפיהם של שני תלמידי חכמים מובהקים המלמדים את הקורא פרק אחד גדול ועשיר בתחרות שירה ובכבודה של אכסניה. כללו של דבר: הקורא יוצא מן הקצירה, כשהוא מבודח ומופתע, משכיל ומלא הנאה. הנה תוכן היצירה בקיצור ומערכת הטיעונים של שני המשוררים עם מגוון שיבוציה:

המשורר פותח את יצירתו בתחינה גדולה: ׳ אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה לִפְנֵי מֶלֶךְ עֶלְיוֹן …. הַצִּילֵנִי מְדַמִּים

הם הפשפשים המוצצים את דמו, ניזונים מלחמו ונותנים לילדיהם ׳ אוֹכְלֵי לַחְמִי מִכָּל מַחְמַדִּי טוֹעֲמִים. ׳ ומטנפים את בגדיו ואת ידיו ׳ יָדַי דָּמִים מָלְאוּ טִנְּפוּ בְּגָדַי מִכְתְּמֵיהֶם. ׳. הם באים בהמונים: ׳ לַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת… זְכָרִים וּנְקֵבוֹת…כַּמָּה רָבוּ הַנּוֹטְפִים עַל הַזּוֹחֲלִים. ׳, והמשורר חסר אונים לתפוס אפילו אחד מהם, כשהוא שואל: ׳
אַחַר מִי אֶרְדֹּף? אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד'?!בהמשך הוא קורא לכותבי סגולות וקמעות לעשות משהו: 'יוֹדְעֵי סְגֻלָּה, לְכוּ חָזוּ מִפְעֲלוֹת בְּשֵׁמוֹת וּפְעֻלּוֹת'נגד המזיקים הגורמים לו נדודי שינה ולכלוך בגדיו: ׳ פָּשַׁטְתִּי כֻּתָּנְתִּי אֵיכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה/ 'רֵיחַ עַז וְקָשֶׁה מַבְהִיל הָרַעֲיוֹנִים',המאסת לחמו ׳ מֵאֲכֹל לַחְמִי מָאַסְתִּי. ׳ ומשחק התעתועים שעושים לו: ׳ רָאוּנִי נֶחְבָּאוּ'…בָּעֶרֶב יוֹצְאִים וּבַבֹּקֶר נֶעֱלָמִים', כי כל שאיפתם לכלות את הדם הזורם בעורקיו 'גַּם סְבָבוּנִי הַנְּהוּ בּוּקֵי סְרִיקֵי / לְכַלּוֹת אֶת עוֹרְקִי. ׳ עד כדי ייאוש מוחלט ׳קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה׳.

כאן מגיב הפשפש על ידי בא כוחו, המשורר אבנר צרפתי, בחטיבה ב׳ וטוען, שזעקת המשורר על דבר פעוט אינה אלא סתם רדיפה:
'אַחַר מִי יָצָא מֶלֶךְ קֹרֵא בֶּהָרִים / בָּאֲמָרִים מָרִים / אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ יַתּוּשׁ זְבוּב מְאִיסוּתָא'?! הנובעת מחוסר התחשבות ונכונות לעזור ליצורים אלה: ׳ הַאִם אַתָּה מְשֻׁנֶּה/ מִבָּאֵי עוֹלָם נִבְדָּל?
כֻּלָּם בְּשִׂמְחָה נָתְנוּ מִלְּחָמָם לַדַּל. ׳! לפיכך יש להתייחס לתלונת המשורר כמו אל סוגיה תלמודית משובשת ׳ כְּעוּרָה זוֹ שָׁנָה רִבִּי מְשַׁבַּשְׁתָּא. ׳ ולחפש את התועלת בהופעת הפשפשים בעוררם את האדם לתפילת הבוקר: שְׁמַע נָא תּוֹעֲלוֹתַי ;וְאֶל נָא נֹאבְדָה / בִּי מִדָּה חֲמוּדָה… לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים אִם אִישׁ יִשְׁכַּב שַׁאֲנָן / פִּשְׁפֵּש פִּשְׁפֵּשׁ לֹא מָצָא /הִנֵּה עַרְשׂוֹ רַעֲנָן…לוֹ בְּפִי עֲקִיצָה / אֶחְמֹל עָלָיו לַעֲבֹד בּוֹרֵא לוֹ אָעִיר'.

על טיעון זה מגיב הרמ״א בזעם בחטיבה ג׳: ׳מה לי ולמדה החמודה שבכם …/ לעורר ישנים מערב עד בקר׳?! להיפך, בגלל נדודי השינה נאלץ האדם להשלים את החסר דווקה בבוקר, ואז הוא מתפלל יחיד בביתו ומפסיד תפילה במניין, קדיש וקדושה, ותפילתו אינה מתקבלת: ׳איש יעור משנתו / בקר שנתו ערבה / בית תפלה שם ביתו / חוטא יאבד טובה / קדשה ואמן יהי שמיה רבא

/ נפקא מנה חורבא / כי יוצרו פנה אל תפלת הערער/ זאת ועוד, האדם חייב להתעורר מעצמו ולעורר את השחר: ׳ארח חיים למעלה דבר ויקרא / באימה ובמורא / יתגבר כארי לעורר השחר׳ רמז לכתוב באורח חיים שולחן ערוך הפותח בסימן א׳ סעיף א׳: ׳יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר/ ואם מתעורר מחמת פשפשים, אין בכך גבורה! ׳ואם האמת כי דרככם ישרה / מה צריך גבורה / כל הנשוך יעור מהר לא יאחר׳! המסקנה – הנכם ׳בריות נמוכות׳ המנצלות מקורות ומשבשים אותם, ומה שאמרו חז׳׳ל, שצריך ללמד זכות, זה דווקה לאדם הנבחר, ולא ליצורים פחותים כמותכם.

סגולות השיר

התבנית: היצירה עשויה בתבנית הקצידה המורחבת. תבנית זו ביסודה כוללת בתים תלת טוריים, אבל המשורר שילב בכל מחרוזת משולשת בתים עוד מחרוזת קצרה בת שני טורים דו צלעיים. התבנית המורחבת הממולאת עשירה גם בחרוזים המתחלפים לא רק בכל חטיבה, אלא גם בכל מחרוזת. זאת ועוד, החרוז היחידי החותם את המחרוזות בחטיבה א׳ גם הוא מתחלף בשתי החטיבות שלאחריו. תבנית רחבה זו הבנויה ממחרוזות גדולות המשלבת מגוון טורים ארוכים וקצרים ומגוון חרוזים משווה לקצידה עלילה מעין פרוזאית ומקרבת אותה למקאמה על הפרעוש נוסח אלחריזי.

הלשון השיבוצית: הלשון השיבוצית המגוונת והמפתיעה המשלבת מקורות הבאים בצפיפות ובהקשרים חדשים כזיקוקי דינור מבזיקים בזה אחר זה בצבעים חדשים לעיני הצופים המשתאים הם הגורם המרכזי והבולט ביותר בשיר זה. הנה מבחר שיבוצים הפזורים במחרוזת:

שיבוצי הדמים: ׳הצילני מדמים׳, ידי דמים מלאו׳, אולי ישובו מבוא בדמים׳

– כל אלה מופיעים ממקורות המתארים הרג ושפיכות דמים המוסבים כאן על דרך ההגזמה על הפשפשים האדומים המוצצים את דם האדם בלילות עד כדי זיהוים עם שופכי דמים ועד כדי זעקה ׳הצילני מדמים׳ להמחיש את סכנתם הגדולה לאדם.

שיבוצי השנינה החידתיים

׳גם סבבוני הנהו בוקי סריקי׳ (טור 35). מי הם ה׳בוקי סריקי׳ הללו, ומניין באו? מעקב ראשון אחרי מקורם מוביל לבבלי חולין נ ע״ב, שרש״י פירשם: ׳כדים ריקים כלומר דברים שאינם׳ קרוב לתרגומו של יונתן בן עוזיאל לשופטים ט, ד שתרגם ׳ריקים: סריקין. אבל חיפוש בסביבתם הקרובה ביותר חושף את זהותם, הוא שמם הערבי של הפשפשים בפי המשורר וקהל קוראיו ׳בַּקּ׳ ככתוב גם בכתובת השיר: ׳פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק/ המשורר גם הדביק להם שם תואר אדום ׳סריקי׳ מלשון ׳לא כחל ולא שרק׳ (כתובות יז ע״א) ו׳שרק (הוא) צבע המאדים את הפנים׳ כפירוש רש״י שם. מכל האמור, ׳בוקי סריקי׳ הם פשפשים אדומים, שהם יצורים פחותים. השילוב של צירוף לשוני מרובד תלמודי ורובד לשוני ערבי הוא גורם מפתיע, שאינו עולה בקרב הקורא הרגיל, אבל עולה בידי המשורר המיוחד, ובכך משדרג הוא את הקצידה הספרדית נוסח ראב״ע להיות ׳עולה עמו ואינה יורדת׳.

כיוצא בזה השיבוץ ׳אחר מי ארדף אחרי פרעש אחד׳ (15). שיבוץ זה במקורו מובא שלא כפשוטו, אלא כביטוי ציורי מטפורי על פי שמואל א כד, טו ׳אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד׳?! ואילו כאן מפתיע בפשטותו הוא הפשפש. ושיעורו: לא אוכל אף לרדוף אחריהם, כי רבים  הם, ואם ארדוף אחרי פרעוש אחד, מה      זה יועיל? עוד פשפש הולך וחברו בא: ׳אם איש ישכב שאנן / פשפש פשפש לא מצא / הנה ערשו רענן / הוא מטל בעריסה׳ (69), שיבוץ תלמודי אמנותי על פי בבלי ברכות ה ע״א ׳אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו…      פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה׳. גם כאן ייסורי הפשפשים נועדו לעורר את האדם מתרדמתו לקום להתפלל, שאם לא ימצא פשפש אחד בסביבתו שיעירנו, לא יקום לתפילה כתינוק.

כבר מלתא אמורה לנכרי תשיך / כי מרבה בנשך׳… (87). כבר נאמר: ׳לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך׳ (דברים כג,כא), לנכרי שאינו אחיך מותר לך ללוות לו בנשך בריבית, אבל לא לאחיך, והוא הדין לענייני נשיכות הפשפשים, שאין לנשוך ישראל הרגיל להשכים לתפילה.

׳כמה רבו הנוטפים על הזוחלים / יורדים ועולים / בערב יוצאים ובבקר נעלמים׳ (31). התיאור כאן הוא על פי משנה מקואות ה, ה. הנוטפים הם כינוי למי גשמים והזוחלים למים זורמים. כאן: הם הפשפשים הקופצים ועפים, ואלו מרובים על הזוחלין. המהומה רבה, והמשורר חש עצמו כטובל בתוכם. עוד ביטויים תלמודיים: ׳לא יכלתי אימא משום דמאיסא׳ (20), ׳פרעש יתוש זבוב מאיסותא׳ (58), ׳כעורה זו שנה רבי משבשתא׳ (60).

2. 2. הוויכוח בין היום ובין הלילה — ׳לך ידיד נאמן׳ (שיר ב) היתרונות והחסרונות של היום והלילה

יצירה ספרותית ראשונה המתארת ויכוח בין היום ובין הלילה היא המקאמה הל׳׳ט לד׳ יהודה אלחריזי. יצירה שנייה ואחרונה באותו נושא הידועה לנו היא הקצידה של הרמ״א. בין שתי היצירות מפרידות כ-700 שנים. כל אחד מן היריבים של הזמן, היום והלילה מונה את מעלותיו ואת מגרעות זולתו. הוויכוח מתנהל בגוף

ראשון לסירוגין. מערכת הטיעונים אחת היא, ומה שנמנה במקאמה, נשנה בקצירה.

טיעוני היום ביתרונותיו: ליום המזוהה עם השמש – מעמד הבכורה בשליטתו בעולם, ואילו הלילות הם עבדיו. היום הוא מוקד החיים הכלכליים: העבודה והעשייה, ואילו הלילה הוא זמן של חשכה כפולה פיסית ורוחנית המנוצל לפשיעה כלכלית ומוסרית, לביצוע מעשי גנבה וזימה. גם נקודת האור שבו, הירח, שבו מתפאר הלילה, אין מקורו אלא מן השמש, שמאורה הוא ניאות ולה הוא חייב את קיומו.

טיעוני הלילה ביתרונותיו: הלילה הוא זמן מנוחה לעמלים ולעייפים. זהו הזמן לקיומם של אירועים חברתיים, מוסיקליים ומשפחתיים, מסיבות רעים ומצהלות חתנים. גם כל קשרי הזוגיות נרקמים בלילה. לעומת זאת, היום הוא זמן העמל והיגיעה, וגם הסממן הגדול של היום, השמש – נזקיו ממשיים: השמש שורפת ומייבשת, וחומה מונע תנועת אנשים ברחובות.

גם הסיום של הוויכוח שווה בשתי היצירות: הלילה נכנע בפני היום, והירח – בפני השמש.

הקצידה נשענת על המקאמה גם בתשתיות לשוניות משותפות. הנה טבלה משווה.

ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.

שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מדריכלי השירה העברית-מאיר נזרי-עמ31

La communaute de Sefrou

VOLUME III

L’histoire des Juifs de Sefrou, ville du Maroc, traitant de leur situation et leur statut économique, social, politique et religieu, les faits et les évènements marquant leur vie, leurs activités, leurs mémoirs, leurs moeurs et coutumes dans leur vie courante et dans l’observance des fêtes et du Sabbat.

PAR LE RABBIN DAVID OVADIA

le dernier des générations de chefs spirituels de cette communauté, ancien Dayan des Bet Din de Sefrou, Fez et Marrakech, anciennement membre de l’Assemblée National Consultative à Rabat, et actuellement membre du Conseil du Grand Rabbinat de Jérusalem.

Jerusalem (1975)

THE COMMUNITY OF SEFROU VOLUME III

The history of the Jews of the Community of Sefrou, in Morocco, their economic, social, political, and religious situation and status, the facts and the events marking their life, their activities, their memoirs, their customs in their daily life and in the observance of the Holydays and Sabbath

BY RABBI DAVID OVADIA

the last spiritual leader of generations of Rabbis of this Community, former Dayan in the Beth Din of Sefrou, Fez, and Marrakech, formerly member of the National Consultative Assembly in Rabat and at present member of the Council of the Chief Rabbinate in Jerusalem.

Jerusalem (1975)

AMERICAN־ JOINT DISTRIBUTION COMMITTEE

 headquarters for overseas operations

Genève, le 8 juin 1964

A QUI DE DROIT

Concerne :- Monsieur David. OBADIA. Grand Rabbin dè Sefrou

Monsieur le Rabbin Obadia a récemment immigré en Israël où il a décidé d'ouvrir une Yechiva pour étudiants d'origine marocaine. J'ai eu le plaisir et le privilège de collaborer avec le Rabbin Obadia dans le domaine de l'éducation juive au Cours de ces 12 dernières années.

Ceux qui connaissent la vie juive au Maroc seront certainement de mon avis que Monsieur Obadia est un des Rabbins les plus doués de l'Afrique du Nord. Il a toujours considéré sa tâche au-delà de celle des fonctions officielles, d'un Rabbin., marocain. Il a organisé des écoles générales et professionnelles pour filles à Sefrou à une époque où l'éducation religieuse des filles était négligée au Maroc. Il a organisé et dirigé l'école primaire Em Habânim, qui fut la meilleure en son genre au Maroc. Il a organisé une Yechiva qu’il a pu maintenir grâce à ses propres efforts. Il est bien connu au Maroc et en dehors du pays pour la profondeur de ses pensées, son dynamisme et ses talents d'organisatqur, sans oublier son érudition en matière juive.

Je n'ai aucun doute que le Rabbin Obadia peut apporter une contribution très importante à la vie juive en Israël, sur­tout parmi la jeunesse sépharade négligée. Son expérience et ses talents lui permettront sans aucun doute à diriger le juda­ïsme sépharade en Israël. Ses efforts pour l'avancement de l'éducation juive méritent tout le soutien possible. Un inves­tissement dans l'éducation juive par le .Rabbin Obadia ne manquera pas de produire des résultats permanents pour le bien du peuple juif tout entier.

Stanley Abramovitch-Directeur

Département de l'Education

AMERICAN JOINT DISTRIBUTION COMMITTEE

HEADQUARTERS FOR OVERSEAS OPERATIONS

Geneva, 9 th June, 1964

TO WHOM  IT MAY CONCERN

Re:- Rabbi David. OBADIA, Grand Rabbi of Sefrou

Ra'b'bi David Obadia, Grand Rabbi of Sefrou, has recently settled in Israel and decided to open a Yeshiva for students from Morocco. I have had the pleasure and privilege of working with Rabbi Obadia in the field of Jewish education during the last 12 years.

Those who know Jewish life in Morocco will probably agree with me that he is one of the most able Rabbis from North Africa. He has always seen his task as much larger than the official functions of a Moroccan Rabbi. He started girls  general and vocational schools in Sefrou at a time .when the religious education of girls was neglected in Morocco. He. organized and directed the Em Habanim elementary school which was the best of its kind in Morocco. He set up a Yeshiva  which he maintained practically with his own efforts. He’is known in Morocco and outside for his visiton, his depth of thought, his dynamism and organizing abilities, not to mention his Jewish  scholarship.

There is no doubt in my mind that Rabbi Obadia cdn make a very important contribution to Jewish life in Israel, especially on behalf of neglected Sephardi youth. His-back­ground and his ability will undoubtedly make him a leader of Sephardi Judaism in Israel. His efforts on behalf of Jewish education deserve fullhearted support. Any investment made through Rabbi Obadia in Jewish education will certainly bear permanent beneficial results for the Jewish people as a whole.

Stanley Abramovitch-Director

Department of Education

La communaute de Sefrou- Par le rabbin David Ovadia

תפלתו הידועה היתה: שכשם שארץ ישראל התפתחה רבות בגשמיות, כן תתפתח ברוחניות.

מגלגלין זכות על ידי זכאי רבים הזמינוהו לערבי דינר למוסדותיהם, וכן ליום שכולו תורה, וכשהיה נודע לאנשים שרבנו יכבד את המעמד, היה דבר זה מחזק ומעודד את האנשים לבוא ביודעם שאם הרב משאש יהיה שם אזי בודאי המעמד יהיה נכבד, וודאי שהמוסד גם הוא חשוב ושכדאי לתמוך בו, וכך זכה להיות כאבן שואבת לכנסים ולדרשות. היה נוסע גם למרחקים עד לקריות בצפון, ועד לערי הדרום לבאר

שבע, לקרית גת, ולנתיבות, ובכל מקום שהגיע היה ראש המדברים. רבנו השתדל לא לסרב מלהגיע

לדרשות שהזמינוהו, ואף יומיים לפני פטירתו השתתף בכנס בכותל המערבי מול קרני השמש הקורנות. ופחות מיממה לפני פטירתו ביום שישי בשעה 6:00 לפני קבלת שבת דרש את דרשת שבת הגדול מביתו לבתי ישראל כשהיא מועברת לכמה מערוצי הקודש.

פעמים רבות היה רבנו נשאל מידידיו מדוע נענה הוא לכל בקשה, הרי הוא לא מרגיש טוב ופעמים הוא גם עייף? ורבנו היה עונה מה אני יעשה, הם כבר כתבו את השם שלי במודעות, ואם לא אגיע אגרום לחילול ה׳. כלומר מרוב שמארגני הכנסים היו בטוחים שלא יתקלו בסירוב מרבנו, היו כותבים אותו במודעות עוד לפני שהיו מזמינים אותו – ולפני שיקבלו את הסכמתו.

 קיים לעיני כל "אהוב את המלאכה – שברבנות, ושנא את הכבוד ־ שברבנות״. היה לסמל ולדוגמא מהו רב בישראל, וממש עד יום רביעי האחרון הגיע למשרדו הידוע שהיה ברח׳ חבצלת 12, כהרגלו בקודש להגיע למשרדו מידי יום בין השעות 11:00 – 14:00. רבנו הכיר בתפקידו שהוא מכשיר להרמת קרן התורה, והרגיש שהוא עבד לעבדי ה' ולכך גם בביתו כל זמנו היה שייך לציבור, ללא הבדל בין שאר ימות השבוע ־ לחגים ימי שישי ללילות לשאר השבוע.

למען ירושלים לא אשקוט

בענין הקידושין שנעשים דרך שחוק כאב רבנו, ובפרט שזה נעשה כאן בארץ הקודש, וכך כותב רבנו: מר לי על מה שקורה כאן בארץ הקודש ובתוככי עיר הקודש ירושלים, מה שלא היה בגלות בהיותי משרת בקודש במרוקו – מי שהיה מקדש ללא תיאום עם הרבנות, הוא והעדים היו נאסרים בבית האסורים והיה חייב לגרשה אף אם היה רוצה לקדשה אח״כ, שכן תקנו מזמן המגורשים, וכן נכנס זה לדינא דמלכותא של הממשלה ונקנסים על כך בקנסות כספיים, וכותב רבנו שצריך לטכס עצה איך לעצור את הנגע הלזה. (שמש ומגן ח״א/רכג)

קנאי לדבר ה׳

כאשר רצו להכיר בנשואין אזרחיים היה כל כולו בוער כאש על הענין, וכל מי שפגשו היה יכול לשמוע ממנו את התנגדותו על כך, והיה אומר להם ישראל זקוקה לסייעתא דשמיא – ומי יודע כמה גזירות רעות יהיו כתוצאה ממה שיאשרו את הנשואים הללו.

על משמרת השבת

כשנודע לו התכנון על הקמת אצטדיון טדי, רגש ורעש מאד ואף שלח מכתב לראש העיר שעליו להימנע מלהקימו, כי המקום יגרום חלול לירושלים עיר הקודש והמקדש. (המכתב מופיע בספר הליכות מוסר)

גיבור ואיש מלחמה בדת תורה תמימה

בשו"ת שמש ומגן ח״ב/קצ׳ נשאל מתושבי חו״ל: על הקברים שצפופים בלי הרחקת ששה טפחים המבוארים בהלכה שצריך להרחיק מקבר לקבר. ענה רבנו: ולפי דעתי די לנו להלחם על עיקרי הדת ולא על עניינים אלו, ובפרט בחו״ל במקום בו האנטישמיות מורגשת, ולכן בכגון זה אפשר לסמוך על הפוסקים שכתבו שנתפשט המנהג דלא כהשולחן ערוך.

ברוך גוזר ומקיים

כבר בחודשים הראשונים שבא לכהן כרבה של ירושלים תיקן שלא יניחו לשום אחד להביא סעודתו לרחבת הכותל המערבי, ואף לא סעודת בר מצוה, וזה ממה שהסיק שרחבת הכותל דינה כבית הכנסת. וכאב והיצר לו שאין נוהגים ברחבת הכותל כבוד כפי שצריך לנהוג בבית הכנסת. ומאז הכל באים רק להתפלל, והסעודה עושים אותה במקום קרוב לכותל. (שמש ומגן ח״ג/כג).

אשרי אדם עוז לו בך

כשנשאל רבנו האם מותר להרשות לקונסרבטיבים להטביל גרים במקוה של הקהילה היהודית החרדית, ושיש חשש שאם ימנעו אותם אזי ראשי הקונסרבטיבים יכולים למנוע תקציבים למוסדות תורה? ענה ואמר: שבעזרת ה׳ בקרוב יבוא זמן ועם ישראל בכל מושבותיו יעמוד על האמת ומעט מן האור שלנו, ידחה את החושך הגדול שמחשיכים את העולם ע״י לגימה שלהם לקרב אצלם את הרחוקים מהם, ומה שיש מן החכמים שיראים שמא זה יזיק למוסדות תורה, לפי דעתי כל עזרה שלהם אסורה משום לא תביא… וצריכים אנו להאמין באמונה שלימה שהקב״ה נותן התורה הוא יעזור לכל מקימי התורה ואין לחוש לקיפוחם, רק שצריכים מעט מסירות נפש. (שמש ומגן ח״א/קצח)

 נאזרת בגבורה

רבנו לא נשא פנים לאיש, וקיים בעצמו ״לא תגורו מפני איש״. מעשה היה בשופט שהעיד בקדושין, וספרו זאת לרבנו. כששמע זאת הורה חד משמעית לערוך קדושין וכתובה מחדש, בטענה: שהשופט

הלזה הינו פסול לעדות, כי בזה שהוא מוציא ממון שלא עפ״י דיני התורה ־ על פי עד אחד, ועל פי עדות אשה, מחלל שבת, ונותן ירושה לבת וכו', ואפיל שהינו חובש כיפה מתפלל ושומר שבת, הרי הוא כגזלן שפסול לעדות. (מעשה זה תואם למה שכתב רבנו בספרו שמש ומגן ח״ג/רפז). פסק זה התפרס: בעיתונות ועשה רעש גדול, בחושבם שרבנו יחזור בו מהפסק, אך רבנו כידוע היה גיבור ואיש מלחמה, בעניני קדושת וכשרות עם ישראל, ולכן לא רגש כלל. רבנו שחש איך שאויבי ה׳ מנסים באופן מתמיד, לנגוס חלקים בתורת ה', חגר חרבו להילחם כנגדם, ואירגן את הרבנים לפעול נגד פעולות כת המסיר. וכשרצו הרפורמים להיכנס לכהן במועצה הדתית, לא נח ולא שקט עד שנתבטלה מזימתם.

על הגט של הרפורמים היה אומר שאין בו ׳ריח׳ הגט והיה אומר עליהם בתפלתי ישאם ׳הרוח', ומידי פעם היה אומר ליו״ר המועצה הדתית הרה״ג יצחק רלב״ג תסדר לי שאדבר בכנסת ואומר לכולם את מעמדם אחרי שהם ביטלו את כל סדרי הקדושין והגרושין שקבעו חכמים.

בתוקף תפקידו היה שותף להכריע בבחירות לדיינים לרבני ערים, ועשה ופעל כפי שהורו גדולי הדור.

דעת תורה

לשאלת רבים מאחינו בני ישראל שיחיו, שיש רופאים המייעצים לנשים הרות להפיל עובריהן כשמתגלה אצלן מחלת האדמת ר׳׳ל.

להוי ידוע שעל פי דת תורתנו הקדושה אין לסמוך במקרים כאלה על הרופאים בלבד, אלא אחרי התיעצות עם רב מוסמך ומומחה בהוראה. וכל מי שמחליט ע״פ דעת הרופא בלבד, יחוש לפסוק ״שופך דם האדם באדם" וכו׳, ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת הטוב.

עובדיה יוסף       יעקב בצלאל זולט׳י           שלום משאש

(מתוך מכתב שפורסם בשנת תשל׳׳ט)

אותיות מחכימות כאב מאוד על הידרדרות הרוחנית בחברה הישראלית, ודיבר על כך פעמים רבות, וכדי להכיר את הנתונים מקרוב קם ועשה מעשה ובדק בכמה קיבוצים חילוניים, ומצא אותם רקים מיהדות. וגם כאב על העליה מרוסיה החל משנת 1990 ש – 96% מהם פנו לחינוך החילוני וכך נוצר מצב שנמנעה מהם הבחירה, לאחר הבירור שזעזע אותו, הזדרז לארגן את מועצת הרבנים שע״י הרבנות הראשית לישראל, למצוא להם תקנה! תקופה לאחר הכינוס, שיגר רבנו מכתב למועצת הרה״ר לישראל בו׳ שבט תשנ״ד שבו זועק הוא את דאגתו לבעיה שעדיין לא נפתרה, ושיש לפעול ולתקן המצב, ומצא לנכון להעלות הדברים על הכתב באומרו ׳שהקולר תלוי בצוארם של הרבנים/ (שמש ומגן ח״ג/של -א).

וכן בסוף הקדמתו לספרו שמש ומגן ח״ב כותב רבנו וז״ל: ויה״ר שיהיו כל בניך למודי ה', גם אותם הרחוקים בקיבוצים החילונים אשר נגזרה עליהם גזירה קשה להיות מעוכבים מללמוד תורה ומצוות, הוא יעשה למען שמו להוציא אסירים בכושרות… ובזה נזכה לגאולה שלימה גאולת הגוף והנפש גם יחד. הרי שהרגיש את אחריותו למצב הדור.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו- עמ'155

הסכמות על ספרים הקוראים לעזרת ה׳ בגבורים

חשון התקי״ב– 1752

אשד כתבתי להסכים על הדפסת הספר הנחמד כתנת תשבץ ונשאר בכ"י (מלכי רבנן)

לכו חזו מפעלות איש צדיק תמים, שר המעלות תחלתו מר ואהלות וצו״פו מתוק לנפש ומרפא לעצם פלפלא חריפא, גבר חכם בעוז מגלה עמוקות מתיר ספיקות באמרות טהורות מדבש מתוקות שבעתים מזוקקות ומנוקות בי״ג נפה, סיני ועוקר הרים וטוחנן זה בזה פום ממלל רברבן טינרא תקיפא, הלא הוא החכם השלם המקובל מעין המתגבר גברא רבא ויקירא שרגא דנהורא בוטח בצור ישעו ומתפרנס ונהנה מיגיעו כמה״ר שמעון בן סעדון זלה״ה נשמתו בגן עדן מסתופפה, אשר יגע בעשר אצבעותיו ופעל ועשה חיבור נחמד למראה וכי תאוה הוא לעינים אשר פי ה׳ יקבנו כמבואר בהקדמתו ספר כתנת תשבץ (ר״ל כתנת התלמיד שמעון בן צעדון, ואע״פ שכנוי המשפחה של בן סעדון הוא בסמ״ך בכגון דא לית קפידא דסימנא מילתא היא בעלמא ואותיות זשסר״ץ מתחלפות) דבריו מתוקים מדבש ונופת צופים ואמרתו צרופה, בו הראנו ידו הנפלאה ועוצם גבורותיו בשאלותיו וקושיותיו ותירוציו בספר מלחמות ה׳ במלחמתה של תורה ואת והב בסופה, התהלך בג״ן לרוח היום המאיר ובא בכל ג״ן פרשיות של זאת התורה אשר שם משה לעיני בני ישראל ביום נגלה נגלה בסיני צור נורא עלילה ועליהם ההר כגיגית כפה, הלו מחיל אל חיל ובכחו ובאונו שרה את אלהים, אין אלהים בכל מקום אלא מומחים בנחלת ה׳ מסתפחים וחרבה של תורה בידם שלופה, וילך הלוך ואור באורה של תורה ופתח ג״ן נעול בכל פרשיותיה ויחלקם ביעקב כל פרשה לשלשה חלקים מרישא ועד סיפא, על גרגרותיו ענדם ועמד בסודם וגלה יסודם ואת מקורם הערה בזרוע עם גבורה והניף אותם תנופה, טייל בפרדם פשט רמז דרש סוד לא הניח זוית שלא נשתטח בו לאורכו ולרהבו בין בפירושי הפסוקים בין בביאורי מאמרי חז״ל והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה.

והנה המחבר זלה״ה עלה אל האלהים למתיבתא דרקיעא ביום שבת שנים וארבעים יום לעומר שגת ת ג ל נפשי באלהי לפרט האלף הששי (אשר בו ביום נולדתי אני החותם למטה) ויפן ויעל אל רמות גיל עד לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו ויש לו שם בשדה אשר ברכו ה׳ חקל תפוחין קדישין כזית הנטופה, ונשאר ספר זה שמור וגנוז וטמון באוצרותיו ובבית גנזיו ובאהלי אפדנו כל זמן היותם בחיים הוא ובנו ובן בנו שמירה מעולה כטל אורות וזוהר המאורות למחסה ולמסתור כמגלת סתרים ומגלה עפה, ואחר עבור שלשה דורות והספר גנוז על שלשים כנז״ל והגיע עכשיו לעל רבעים ת״ל דוד רביעי שבו הנה בגיל וברננה וצור שוכן מעונה העיר את רוח נכדיו אלה שני בני היצהר הנבון כה״ר יהודה נר״ו והנבון כה״ר יוסף נר״ו מאיר עיני שניהם ה׳ ובכן קמו עמדו וקרסוליהם לא מעדו זה בא בחביט״ו חבי״ט חבי״ט ובריך לאלה שמייא כה״ר יהודה הנז׳ אשר טרח בהונו ובממונו ונתן לכסף מוצא כאשר נדבו לבו והפטיר בשפה, וזה בא בקורת״ו בקריאת״ו והושיב ארמון על משפטו ואת הכל עשה יפה בעט״ו ע״ט לעשות לה׳ כה״ר יוסף הנז׳ בע״ט סופר מהיר ובין שורותים יצהיר וטרח בגופו בידו המיומנת והעתיקו בכתיבה נאה והדורה בטירחא דגופא, ותעל מחשבתם וכוונתם אל האלהים ונדבה רוחם אותם להעלותו על מזבח הדפוס לזכות בו את הרבים לבעבור כל צמא ילכו למים אין מים אלא תורה לדלות ולהשקות מים קרים על נפש עיפה, אתלינו יכונו לפני האומנים המדפיסים ישמרם האל לעשות רצונם של זרע קדש להוציא כלי למעשהו ולא נצרכה אלא להעדפה, להוסיף אומץ לעשות מצוד.

מן המובחר משום זה אלי ואנוהו להדפיס באותיות נאות כמרגליות ראויות ורצויות וכתיבה תמה יפה כלבנה ברה כחמה וכמו שחר נשקפה, וכבר ידוע שכשם שאי איפשר לבר כלא תבן כך אי איפשר לדפוס בלא טעיות לפיכך ראוי לזרז ולהזהיר לבעלי הדפוס לבל ידפיסו הספרים בנייר רך וחלוש וקלוש ומעוך וכתות אשר בבוא איש לתקן איזה טעות בקולמוסו בשעת אונסו או להוסיף תוספת טובה איזו הגהה על הספר בדיו אז במקום שיוכר יופיו ניכר דופיו כי הדיו מתפשט לארבע רוחות ויורד ונוקב ומתפלש מעבר אל עבר יען הידיעה חלושה וקלושה ורפ״ה, ולכן זאת העצה היעוצה לעשות ההדפסה בנייר לבן ונקי וחזק ושריר וקים למען יעמוד ימים רבים ולמען יוכל אדם לתקן הטעיות אשר בו מצויות ולכתוב בגליונותיו הגהות בכתיבה חשובה וטובה ונעימה ושלימה ויפה.

ובכן נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים יקבוץ נפוצותינו ויאסוף נדחנו וכימי צאתנו מארץ מצרים נפלאות יראנו כאשר נפשנו נכספה, ועינינו יחזו עפעפינו יבחנו בן ישי בראש בוא יבוא ברנה ביד רמה ובזרוע חשופה, ויראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו בבנין בית קדשנו ותפארתנו ובעיר עוז לנו ושם נעלה בקומה זקופה, ונקרב ונבואה ונראה ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושנו מגננו וקרן ישענו משגבנו ומנוסנו וצור עוזנו וכבודו וזרוע תפארתו תהי עלינו סוככת ומחפפה.

נאם חדל אישים ושפל אגשים מדרס לפרושים כי קטון הוא מר ממות יעקב אבן צור יס״ט אשר כל ימיו מדוכה ביסדרין ושדהו נסתפחה ומתוגה נפשו דלפה, בן לאותו צדיק הרב המובהק המקובל חסיד ועניו הוא הקדוש מורי ורבי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר ראובן זצוק״ל אשר כל ימיו מן בקר עד ערב היה קורא בתורה אשר בספירים מעולפה, וזרועו מושלה לו אלו תפלין של זרוע ונזר אלהיו על ראשו אלו תפלין שבראש ומעטה תהלה זו טלית גדולה של מצוה על ראשו ורובו כל היום לפופה ועטופה, וקיימי עליה כוליה יומא בבל יזה ובל יסור כמצנפת צנופה, וכתבתי וחתמתי פה פאס יע״א להסכים על הדפסת הספר הנחמד הזה בחשון שנת בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך לפרט האלף הששי. יהי רצון שזרעו וזרע זרעו של המחבר זלה״ה יחיו עולם לפני אלהים וישישו וישמחו ויציצו ויצמחו ויפרחו כגפן פוריה וענפה.

הסכמות על ספרים הקוראים לעזרת ה׳ בגבורים

חשון התקי״ב- 1752

אשד כתבתי להסכים על הדפסת הספר הנחמד כתנת תשבץ ונשאר בכ"י (מלכי רבנן)

עמוד 251

הנהגת קהילת יהודי מרוקו ושאלת העלייה

הוועדה המרכזית של הסתדרותנו, דנה בישיבתה האחרונה במצב העלייה במרוקו. ידיעותינו התבססו על דו״חים טלגרפיים וידיעות אישיות במיוחד על-ידי היו״ר שלנו מביקורו בפאריס אצל נציגי הסוכנות ונציגי הממשלה הישראלית.

כולם היו משוכנעים לגמרי בגישה הרצינית של כל גורמי העלייה, הוועדה המרכזית בכל זאת, נאלצת לקבוע שהתוצאות הן רחוקות מלהתאים להחלטות שנתקבלו על־ידי כל הגורמים.

אנו יודעים בבירור שהירידה הגדולה במספר העולים במשך החודשים האחרונים אינה כתוצאה מחוסר רצונן של הסוכנות והממשלה, כי אם כתוצאה מהמצב הכללי, שענייני הביטחון דורשים את כל תשומת הלב ויש להעדיפן על כל יתר הבעיות ואנו מבינים שבתנאים הללו – אין אפשרות לבצע את יתר ההחלטות כפי רצון כולנו, בכל זאת מחובתנו לעורר תשומת לבם של מנהיגינו, בהיותם שקועים כולם בדאגה לסכנות הנשקפות לישראל אינם רואים את הסכנה האורבת ליהדות מרוקו.

המצב הפוליטי במרוקו כפי שהתפתח במהירות בשבועות האחרונים אינו משאיר כל ספק אצל כולם ובייחוד אצל העסקנים הציונים, ביחס לקו של ממשלת מרוקו בעתיד הקרוב בנוגע לעלייה.

מבלי לייחס לממשלה המרוקאית עמדה עוינת להגירה, היא לא תרשה עלייה המונית מאורגנת מפני שהכריזה שהיא נאמנת להכרזת זכויות האדם, ומתיימרת להיות דמוקרטית היא תתנגד לעלייה מסוג זה שתתפרש כחוסר אמון בממשלה וישמש כהוכחה שהיחסים בין היהודים והמוסלמים אינם תקינים.

כל ההצהרות הרשמיות, בין מצד הסולטן ובין מצד השרים מכריזות על התקרבות אמתית בין האזרחים היהודים והמוסלמים של מדינה זו.

בחוגים הגבוהים של השלטון מבטיחים התמזגות ואיחוד מלא של כל אזרחי המדינה על בסיס של שוויון, ורבים מהקהילה היהודית הולכים שולל ונאחזים בסיסמאות הללו כעל דבר של קיימא.

כתוצאה מכך נמצאים כבר יהודים התומכים בשיטת המיזוג הכללית ומתנגדים לא רק לעלייה מאורגנת והמונית אלא גם שוללים את הפעולות של מוסדות חסד כמו ג׳וינט, אוז״ע (התאחדות ההסתדרויות הציוניות במרוקו) וכו'. כתוצאה מתנועה זו וההצהרות הנ״ל אנו חוששים לבאות ופוחדים שיוקטן מספר המועמדים, ה׳ יודע עד איזו מידה.

לשרגאי מקלמרו, יו״ר ההסתדרות הציונית במרוקו, 11 בינואר 1956. מקור:  תרגום  תורגם מצרפתית.842/256  אצ׳׳מ

יהיה זה קשה להסתדרויות בינלאומיות זרות, כגון: הקונגרס היהודי העולמי, לעמוד על כך שהעלייה המעשית תימשך בו בזמן שאחינו הבלתי-אחראיים, העיוורים והפנטיים הנם הראשונים הדורשים מיזוג מלא.

ידוע לנו אל-נכון שדמגוגים אלה יתנו במוקדם או במאוחר את הדין על שגיאה חמורה כזו, כאילו אין אלא שאלת הביטחון הפיזי העומדת על הפרק בשעה זו. למעשה קיימת שאלה של ביטחון כלכלי שזה דבר בטוח שתתעורר בכל חומרתה ולא הקהילות היהודיות ולא הממשלה המרוקאית תוכלנה לפתור את הבעיה.

זוהי מסקנתנו על המצב. בראייה לא פסימיסטית מוגזמת אבל בבהירות על סמך ניסיוננו בעבר.

כתוצאה מכך, תפקידה של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הוא להכיר את סכנת השעה ולנקוט בכל המאמצים להקדים את התרופה. הדבר נוגע, למעשה, לניצול מקסימלי של השער הפתוח עדיין. יש לחשוב היטב שהפסקת העלייה היא אבדן כוחות היכולים להיות לעזר כלכלי וביטחוני לישראל והיהודים המרוקאים יישארו כבני תערובת, מוזנחים ונתונים במצב עלוב.

בקשתנו היא, לכן, שמספר העולים לחמשת או ששת החודשים הקרובים יוגדל ל-5,000 לחודש ובאם אפשר: להגדיל ל-6,000. להקדיש את הסמסטר להצלה, ולנקוט בכל האפשרויות לעליית הצלה.

חיסול כפיים

בערך כ-30,000 עד 40,000 איש, בעלי רצון עז לעלות כבר נרשמו, עיניהם נשואות לישראל מתוך רעדה. לכן, יש צורך להבין את אנשי הכפרים שתנאי-חייהם קשים מנשוא.

בשביל אנשי כפרים אלה המפוזרים באזור האטלס, ההגנה היחידה על חייהם הם מוצאים אצל הקאיד (המוכתר) ולפעמים על-ידי המבקר הצרפתי האזרחי. אלה האחרונים נעלמים עם הקמת המשטר החדש במרוקו. היהודים נעזבו לנפשם ואין להם אפשרות לעבוד והם סובלים חרפת רעב. חייהם בסכנה ואין פתרון אחר מאשר העברתם לישראל.

חיסול הכפרים הללו אינו ניתן לביצוע באופן חלקי ויש לבטל לגביהם את חוקי הסלקציה. הניסיון הראה שזה בלתי-אפשרי להפריד בין בני משפחה אחת ובאותה מידה בין אנשי כפר אחד. בין אוכלוסייה של 200 נפש בערך, נניח ש-150 שקיבלו אשור, יעזבו לאנחות את 50 הנותרים.

נעשה ניסיון להעברת אלה שנפסלו לעלייה למרכזים גדולים מתוך חישוב שיהיו מוחזקים על־ידי הקהילות והג׳וינט, שהם מוכנים לעזור ברצון. אולם התוצאה היתה פטלית. אותם המפונים שאנו מכנים אותם ״מקרים סוציאליים״ לא נקלטו, ולא יכלו למצוא תעסוקה, ובכלל לא יכלו להתאים את עצמם לחיי העיר. היו מחזות איומים שסיכנו את הקהילה בערים הללו, ואשר משך תשומת-לב השלטונות האזרחיים. להשאיר את 50 האנשים הללו בתוך הכפר לא ניתן לביצוע מתוך טעמים פשוטים של מצב הבריאות והעוני של הנ״ל.

רמזנו שישנה אפשרות של קיצוץ או סגירת העלייה בעתיד הלא-רחוק. ישנה אפשרות שיוחזרו השליחים באחד הימים וכתוצאה מכך יהיה אי-סדר וחוסר ארגון במסגרת הביצוע. משום כך, ומשום הצורך בשיתוף פעולה בין ״קדימה״ וא.ס.מ. באמצעות ועדת העלייה העלינו בפני מר דובדבני [ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בפאריס]. את הרעיון למנות אחד מחברינו שישא בעול של אדמיניסטרציה ושל כל הפעילויות המוטלות על ״קדימה״. האחראים על ״קדימה״ – עמוס רבל, אברהמי ווילנר מסכימים בהחלט לצרף נציג קבוע של א.ס.מ.; גם מר דובדבני הסכים באופן עקרוני, הוא אמר לנו להציע בפניכם הצעה זו והוא מוכן לתמוך בזה. אנו מביעים את הדחיפות במימוש ההצעה לפי אי-הביטחון של מחר. אנו מבקשים את האחראים מטעם הסוכנות היהודית לחת הוראה דחופה לביצוע.

א.ס.מ הכוונה –ICEM – Integrovenmental Committee for European Migration

העליות הגדולות מארצות האסלאם- הנהגת קהילת יהודי מרוקו ושאלת העלייה

פה תועלת יש בנתינת פרוטה לצדקה

אומר רבא האי מילתא אשתעי לי עולה משמיה דר׳ אלעזר, מאי דכתיב ״וילבש צדקה כשריון׳׳, לומר לך מה שכיון זה שכל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

מה יעשה אדם שאין לו מעות. ורוצה לזכות במצוות צדקה:

אסר רבי יצחק מאי דכתיב ׳׳רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד׳. משום דרודף צדקה ימצא צדקה. אלא לומר לך, כל הרודף אחר צדקה הקב״ה ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה.

מפני מה העושה צדקה בסתר גדול ממשה רבינו.

אמר רבי אלעזר, גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה דאילו במשה רבינו כתיב ׳׳כי יגורתי מפני האף והחמה׳׳. ואילו בעושה צדקה כתיב ׳׳מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה׳׳.

לפי מה משתלמת הצדקה:

אמר רבי אלעזר אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר זרעו לכם צדקה וקצרו לפי חסד שבה. וברש״י אלא פי גמילות חסדים שבה ־ הנתינה היא צדקה והטורח הוא החסד כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה. כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש, או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד. שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני.

האם כל אחד יכול לזכות לתת צדקה לעניים מהוגנים:

ואמר רבי אלעזר, כל העושה צדקה ומשפט כאלו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר ״אוהב צדקה ומשפט חסד ה׳ מלאה הארץ׳׳. שמא תאמר כל הבא לקטוף קוטף, תלמדו לומר ״מה יקר חסדך אלקים וגו׳״ יכול אף ירא שמים כן, תלמוד לומר ״וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראי!״ שמא כל הבא לקפוף, ולעשות צדקה וחסד, קופף ומספיקין וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך, תלמוד מה יקר, צריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה לסי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים.

אבא ברוב חוכמתו ופירוש הזוהר הקדוש שבו קרא רוב ימיו, אמר, הנותן צדקה לעניים וחילק את ממונו עם עני ואביון, אין מצווה גדולה מזו. בכל הסיפורים שלו שסיפר נתן לנו את הידע בקבלת המצוות שאדם צריך לעשות ולקיים מדי יום. תמיד דאג לקיים את מצוות הצדקה ודגל בה תמיד כל אדם הדופק על דלתו לא יוצא ריקם.

אמא האישה הצדיקה ושומרת המצוות היתה גם היא שותפה למצווה גדולה מעין זו, ותמיד כשהלכה לעבודה שלה ובהיותה בריאה וראייתה טובה נתנה גם היא צדקה לעניים וגם חילקה מזון לעניים שהכירה ושלא הכירה, ותמיד עודדה את אבא בכל מהלכיו מאז ומתמיד. כשאבא היה יושב מסביב לשולחן תמיד נתן לנו כמה דרשות בנושא הצדקה שצריך אדם לתת ולהשתתף במצווה זו כסי שאבא הקריא לנו כמה פסוקים אלו:

האם גם כשמתבייש העני, מקבל שכר על כך:

״כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע״ מאי אם טוב אם רע אמרי דבי ר׳ ינאי זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא, כי הא דרבי ינאי שראה לאותו איש שנתן זוז לעני בפרהסיא אמר לו, מוטב שלא נתת לו, מעכשיו שנתת לו וביישתו.

האם רשאים למנוע רגלי עניים בטענת ״עניי עירך קודמיך

וחדשים מקרוב באו. שמונעין רגלי עניים הלכו אל פתחי בעלי בתים, ואין דואג עליהם לחיותם ברעב, ותירוצים לפניהם, שכוונתם לטובה. כי ע׳׳י שמתרבים העניים יש היזק לאביוני העיר ענייך ועניי עיר אחרת קודמין, דזה שייך ביחיד שרוצה לתן צדקה, ויודע בנפשו שאין בכוחו לתן רק לאחד, על זה אמרו: ענייך קודמין, אבל לתת פלס ומאזני משפט על כל העיר ולומר שאין בכוחם לתן רק לעניי עירם, ולסגור בשביל זה הדלת על כל עניי עולם, זה לא נמצינו.

האם הכוונה שלאחר זמן יתמלא חסרונו, או שבשעת נתינת הצדקה לא נחסר כלום:

פעמים שאדם מחשב בלבו לעשות צדקה, אך יצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך – עד שאתה נותן לאחרים, תן לבנך, ויצר הטוב אומר תן מצוה ראה מה כתיב כי נר מצוה, מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין (נרות שעווה) וסבקין (נרות חלב) מדליקין הימנו אור במקומו. כך כל מי שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו, לכן נאמר כי נר מצוה ותורה אור.

מה גדול ממה, צדקה או קרבנות:

אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות שנאמר ׳׳עושה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח׳׳.

היחסר אדם מממונו בנתינת צדקה:

לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר ׳׳והי ה מעשה הצדקה שלום״.

איזה יום עולה על כל יפי השנה במצות צדקה:

ומה נכבד היום הזה(פורים) והוא העולה על כל שאר ימות השנה, במצות הצדקה, כי ביום הזה עושה אדם במצות הצדקה תיקונים נפלאים גדולים ונוראים במדות ובעולמות העליונים הקדושים לאין תכלית, יותר מבשאר הימים, לכן ירבה אדם בצדקה ומתנות לאביונים אף יותר מהשגת ידו, וכל הפושט יד לטול, אף שיודעין בו שאינו צריך לטול צדקה, נותנים כי במידה זו של ותרנות ביום זה עושה תיקונים גדולים בעולמות העליונים הקודשים. והמעיין בכתבי הארי ז״ל, יראה פעולות בוטחות בה׳ ועושים חסד וצדקה ביום הזה, בודאי יעורר נדבת לבו הטהור לזה.

כסה פעמים מחויב האדם להפריש צדקה:

נתון תיתן לו, אפילו מאה פעמים.

האם מותר לנסות את הקב״ה בדבר זה:

הצדקה דוחה את הגזרות הקשות וברעב תציל ממצוות כפו שאירע לצרפית: הגה והיא מעשרת ואסור לנסות הקב׳׳ה כי אם בדבר זה שנאמר ובחנוני נא בזאת וגו' וי״א דווקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקב״ה אבל לא בשאר צדקה.

מה בין הנותן ״מעשר׳ לנותן ״חומש״:

כל השומר מעשר מובטח בכך שלא יבוא לידי היזק כלל. והשומר חומש מובטח שיתעשר. וישרש בזה מדת הביטחון והלואי כל ישראל היו שופרים מעשר היה מתקיים הפסוק: "אפס כי לא יהיה בך אביון׳.

היכן נצטווינו בתורה במצות הצדקה:

מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד וכפה פעמים נצטווינו בה במצות עשה, ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנה שנאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאלו עובד אלילים ואמד יש להיזהר בה כי אפשר שיבא לידי שפיכת דמים שימות העני המבקש אם לא ייתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו.

אבא העניק לנו חינוך פעולה, הוא ואמא עשו הכל כדי שנוכל ללמוד ממנו דברים מיוחדים שכל חייו עשה למען אחרים. הוא עשה את כל הדברים מתוך ליבו ובשמחה, ונטע בנו אמונה שלמה להאמין במי שמנהל את העולם. אבא עשה מעל ומעבר ונטל הכל על כתפיו, הביא את בניו לגיל מצוות וללא עזרה של אף אחד. כשהחליט לעשות אירוע משפחתי הוא דאג לכל ולא החסיר כלום, רק הזמין את כל המשפחה שלו, אביו ואמו, ואחיו ואחיותיו, ואת כל פי שהכיר, כדי שיבואו לחגוג עימו את השמחה.

לאחר בר המצווה של אברהם בנו, התכונן לבר מצוה של בנו משה, חסך וקנה דברים כדי להרים אירוע מעין כמוהו לבנו השלישי. התכונן נפשית, הוא ואמא טרחו עבדו והשקיעו את ממונם והתכוננו לאירוע בצורה טובה, ולפני הבר מצוה לימד את משה את עול המצות ואת התורה מילה במילה, וישב אתו ימים ולילות ללמדו, כדי שיוכל לעמוד בגאוה מול כל האורחים והמשפחה ולהתפאר במעשה ידיו. אבא ואמא דאגו מראש לכל הילדים לבגדים חדשים, נעליים חדשות ולכל הדברים הנחוצים, והדבר הכי חשוב שאבא הקפיד לקנות, שתיה אם חריפה או מתוקה, ולשמור לאירועים אלו או אחרים, ומילא את המחסן בכל טוב, בסכו״ם, בצלחות ובציוד, והתכונן בצורה יסודית.

זה האבא שלנו, וממנו למדנו שהשמחה העיקרית שנטע בנו הניבה פרי, ולא נתן לנו להיות עצובים, וכך למדנו ממנו עוד כשהיה אדם בריא, שאת כל הסידורים הקניות עשה בעצמו, ולא נתן לאמא לעבוד קשה. זאת הסגולה והחוכמה שלו. עוד בהיותו צעיר ישב ללמוד בלילות, והחדיר בנו פה גדולה של התורה שה׳ נתן לנו, ונטע אותה בנשמתנו, אם בתפילות וקריאת תהילים, הנחת תפילין כל בוקר תפילת שחרית מנחה וערבית.

אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-עמ' 35

משפחת אלאשקר במרוקו

גם במרוקו אנו פוגשים במשפחת אלאשקר, אם כי לא ברור אם היא חלק מהענפים שהוזכרו לעיל או שזהו ענף נוסף. הצדיק המכונה ״מולאי איגגי״ נמנה כנראה עם משפחה זו. הוא נקרא על שם מקום קבורתו – כפר איגגי הנמצא באזור גלאווא מרחק כמאה ק״מ מדמנאת. הוא ידוע כמלומד בנסים, יהודים ומוסלמים באים ממרחקים להשתטח על קברו, ועורכים הילולות גדולות לכבודו. סביב מקום קבורתו בנו בניינים רבים לאיכסון העולים לזייארה. לפי אחת המסורות שמו הוא רבי דוד אלאשקר. ידוע גם הצדיק רבי חיים אלאשקר, הקבור בכפר תאזארת, גם הוא מלומד בנסים, ובאים להשתטח על קברו. ולפי אחת המסורות הוא אחיו של רבי דוד. תקופת חייהם אינה ידועה והפרטים המציאותיים סביבם נתערפלו ונתמזגו בסיפורים על שבחי צדיקים ומעשי נסים.

רבי משה אבי רבי יוסף

רבי משה אבי רבי יוסף היה תלמיד חכם בעל השכלה כללית, רופא ומשורר. נראה שגם הוא הגיע לתלמסאן בגירוש. לרבי משה היה בן נוסף בשם רבי יהודה שלמד עם רבי יוסף לפני רבי שלמה כלץ, והוא היה בין אלה שהציעו לאחיו ר׳ יוסף, לחבר ספר שיסביר את סדר המסכתות בש״ס, וזה הגרעין לחיבור צפנת פענח. את שמחתו על יצירת אחיו הביע בחיבורם של שירים אחדים לכבודה.

נראה כי הייתה קרבה משפחתית בין רבי יוסף לבין חברו לספסל הלימודים, רבי אברהם גאבישון. האחרון מביא פירוש בשמו: ״אמר לי מסרפי החכם הה״ר יוסף אשקר ז״ל״. ומכאן כי אחת מבנות רבי משה הייתה נשואה לאחד מבני משפחת גאבישון. משפחה נכבדה של רבנים, רופאים ועשירים, אשר גם היא הגיעה לתלמסאן עם המגורשים.

לא ידוע לנו אם רבי משה השאיר חיבורים כלשהם. בנו רבי יוסף, הזכירו בחיבורו דרך עץ החיים. ואף כלל בחיבורו עדות ביהוסף שיר דידקטי על דיני שחיטה שכתב אביו, ומצטט אותו בביאורו שם להלכה. את ההלכות בשיר לא ביסס ר׳ משה רק על פסיקתו של הרמב״ם אלא נסתמך גם על פוסקים אחרים ולפעמים העדיף את פסיקתם על זו של הרמב״ם.

שנת פטירתו של רבי משה אינה ידועה. בפתיחת ההקדמה לצפנת פענח שכתב בנו בשנת רפ״ח (1528) הוא מזכירו בברכת המתים. וייתכן שהוא נפטר זמן רב לפני כן, בעוד ר׳ יוסף נער, ולא הספיק ללמוד ממנו הרבה. כנראה זו הסיבה למיעוט אזכורו בחיבוריו הרבים של בנו.

מצאנו אזכור נוסף של רבי משה בקובץ דרשות, כתב יד בית מדרש לרבנים בניו יורק מס׳ 6224, דרשה לשבת תשובה: ״דרוש לשבת בינתים מיסוד הגביר הנגיד ר׳ משה לשקר יצ״ו״, נושא הדרשה פסוק מפרשת האזינו ״ימצאהו בארץ מדבר, גרסינן במדרש הזוהר״. ומכאן שעסק בחכמת הנסתר. מקור זה חסר תאריך, אך כיוון שרוב הדרשות בקובץ הן של חכמי הגירוש, ייתכן שמדובר ברבי משה דנן.

אם אמנם מדובר ברבי משה אבי ר׳ יוסף, יש בידינו לפרש את התואר ״הנגיד״ שהוצמד לשמו, כמי שנמנה עם ראשי הקהל, שכן מתקופה זו ידועים לנו כמה משמותיהם של אישים שכיהנו בתפקיד הנגידות בתלמסאן ורבי משה לא נמנה עמהם.

כמו כן הגיע אלינו שיר קילוסין ששלח ר׳ אברהם בן דיסוס לכבוד ר׳ משה ך אלאשקר לתלמסאן, ודומה שהמדובר ברבי משה דנן:

מא ארסל [= מה ששלח] ה״ר אברהם ן' דיסוס לה״ר משה ן׳ אלאשקר ז״ל לתלמסאן יעזרה אלי״ם.

לבי ביום תראה גבר ישר ותם –      נאה במהלכו ושכלו עלה.

נאה בדבורו דבריו שומעים            –           ברים ומשנתו בעוז נשתלה

מתת אלי״ם לעבדהו וגם אמו –            בסוס פגעה ביום נטבלה.

השיר מעלה על נס את חכמתו הרבה של רבי משה, הליכותיו, את יראת הכבוד והמשמעת שזכה להם מן הציבור. וגם אלה מעידים שהיה ממנהיגי הקהילה, ומכאן אישוש למה שהוזכר בספר הדרושים לעיל.

הערת המחבר: כי ממידת חסידות אישה הטובלת לנדתה, יש לה להיזהר כשיוצאת מהמקווה שלא לפגוש תחילה בגוי או בבהמה טמאה. ואם פגשה בהם רצוי שתחזור לטבול שנית. וכתב בספר הרוקח, שסוס אינו בכלל בהמה טמאה לעניין זה, ואדרבה אם פגעה בסוס זו סגולה: ״שבניה עומדין נאה בדבורן, שומעים ומבינים, לומדים תורה ואינם משכחין, וממעטין בשינה. ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות״. מובא בשו״ע יו״ד, סימן קצח, מח, בנושאי כלים. וראה שם, בבית יוסף.

והארה מא גאובה בה [=וזאת מה שהשיבו עליה, רבי משה]

מעין חכמה ומקור דעת

עץ כל פרי שתלת בו

ימצא שירים בזמיר נעים

על כך חשקך דוד תוך קרבי

איך אנשך הן אמך

צדקו קורים שם הנעים

תוך פרדסך מימם כנוס

כל קונה שיר אליו ינוס

נגדם דמם עגור וסוס.

ובאהבתך לבי תפוס.

עת טבלה פגעה בסוס.

רבי אברהם בן ריסוס.

אמנם לא ברור מן השירים למי מן האישים הכוונה, אם לרבי משה הראשון, או לשני – אבי רבי יוסף. אולם הרי רבי אברהם בן ריסוס חי בדור הגירוש, ומכאן שהמדובר ברבי משה השני. עדות מסייעת עולה משיר נוסף באותו עמוד, כתב היד, ששלח ה״ר אברהם ן׳ ריסוס לרבי אברהם אבן זמרה, רבי משה ור״א אבן זמרה היו בני אותו הדור ושניהם באו בגירוש לתלמסאן. גם מתשובת רבי משה ניכר ששלח ידו במלאכת השיר, וזה מצאנו אצל רבי משה השני, דנן.

בדיוואן של רבי אברהם אבן זמרה מצאנו קינה ארוכה שכתב לכבוד ״הנבון הותיק ה״ר משה אלשקר יצ״ו״ לפטירת אחיו. ונראה שהמדובר ברבי משה אבי רבי יוסף.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 57

קירבה משפחתית אחים ואחיות. – 3% ממעפילי צפון אפריקה היו אחים ואחיות

 קירבה משפחתית של אחים ואחיות צפון אפריקאים היו יותר זוגות אחים שעזבו את בית הוריהם כדי לעלות לפלשתינה א"י מאשר זוגות אחיות או זוגות -מעורבים של אח ואחות. פערי הגיל בין האחים והאחיות אינם גדולים משנה עד חמש שנים. 43 זוגות אחים העפילו מנמלי אירופה לעומת 13 זוגות אחים מחוף אלג'יר 5 .זוגות של אחים ואחיות העפילו מנמלי אירופה ו- 6 מחוף אלג'יר. העפלת צעירות עם אחיהם מלמדת שהמסורת והמנהג של הטלת אחריות על בחורות צעירות המשפחה נשמר בקרב מעפילי צפון אפריקה. לפי המאגר אשריאל בוזגלו העפיל עם אחותו פנינה בספינה 'יהודה הלוי'.

בראיונות עם מעפילי ספינות 'יהודה הלוי', 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' הם סיפרו שנמנעו, עד הרגע האחרון, מלהודיע להוריהם על העלייה לפלשתינה א"י כדי למנוע מהמשפחה להשפיע על החלטתם. – נתונים אלה לא מבטאים את סיפור העפלת אחים ואחיות בודדים שהעפילו ללא הוריהם וניתן להניח שלא הייתה לרצון הוריהם. צעירים אלה לא העפילו ממניעים משיחיים ולא היו 'ארחי פרחי' כפי שטען מויאל בדוח שלו, אלא ממניעים אידאולוגיים.

השכלה המעפילים. גם המידע על השכלת המעפילים הצפון אפריקאים לא נרשם באופן קבוע לצד שמותיהם, כך גם ברשימות מעפילי שארית הפליטה. כפי הנראה, מידע זה לא היה רלוונטי לגבי פעולות הצלה של יהודים ממחנות העקורים באירופה ולא כל שכן מצפון אפריקה. מטרת התנועה הציונית, עם הכרזת 'הספר הלבן' של שנת ,1939  היה למלא את ארץ ישראל ביהודים. מעטים מבין המוגרבים סיימו 8- 7  שנות לימוד. מספר שנות הלימוד נמוך מאחר ובני נוער במגרב יצאו לעתים קרובות לעבוד אחרי   4-3 שנות לימוד בבית ספר יסודי כדי לסייע בפרנסת המשפחה. יותר שנות השכלה היו למעפילים מחוף אלג'יר מאשר למעפילים מנמלי אירופה. לנתון זה עשויה הייתה להיות השפעה בהמשך על דימוים של מעפילי צפון אפריקה .

עירונים וכפריים. רק עבור 223 מעפילים – 9% – נרשמה מקום מגוריהם. למרות שנתון זה אינו גבוה הוא משמעותי. מארגני ההעפלה שביקרו בערים, בעיירות ובכפרים מרוחקים ממרכזים עירוניים הצליחו בכול זאת להעלות עירוניים ולא רק כפריים מדרום מרוקו ואלג'יר.

24% מהמעפילים שיצאו מחוף אלג'יר היו עירוניים לעומת 13% מהמעפילים העירוניים מנמלי אירופה לגבי האחרונים יותר ממחציתם הגיעו ממרוקו 66% – – והשאר מתוניס – 17% -, אלג'יר  13%  ולוב 4%  . נתון זה מעיד שאופייה של ההעפלה מנמלי אירופה – -'הבריחה' היה כפרית.

הדוחות של מויאל, חמל ופרידמן 'צבעו' את מעפילי צפון אפריקה בגוונים של צעירים חמומי מוח שנאספו מהרחוב או ממשפחות עניות מדרום מרוקו ומדרום אלג'יר. לעומת דיווחיהם קיימת עדות

אחרת של צעירים עירוניים ממרוקו שהעפילו לפלשתינה א"י. רפאל אביטל סיפר ש"קבוצה של – 30 בנים ובנות בני 16- 15 שאורגנה על ידי סאם אביטבול ]אביטל[ עזבו את צפרו ]ספרו, ב.ד[ בליל המימונה לכיוון מחנה 'שלווה ובריאות' בטנס, אלג'יר".  רפאל אביטל התייחס אמנם למעפילים מספינת 'יהודה הלוי' אולם במאגר רשומים 18 מעפילים עירוניים מספרו שהעפילו בספינה 'נחשון/קסטל' שהפליגה מנמל בצרפת כשנה אחרי ההעפלה הראשונה מצפון אפריקה. עם זאת, בארכיון לבון נמצאה רשימה של 12 מעפילים מספרו שגורשו בשנת 1946 לקפריסין.

משלח יד. גם נתון זה לא נרשם במדויק ברשימות המעפילים  . ברשימות שנרשם בהן משלח יד לא היה הבדל בין משלח ידם של מעפילים יוצאי אירופה למעפילי צפון אפריקה. לפי דוח משנת 1947 של הסוכנות היהודית נמצא שהמקצועות של עולים מארצות שונות היו דומים. הם עסקו בענפי המזון, המכונאות, הספּרות והמתכת. אם כי בין יוצאי אירופה היו גם פקידים ובעלי מקצועות חופשיים.

המקצועות של מעפילי צפון אפריקה היו: צורפות, חשמלאות, בנאות, רצענות וחקלאות. ברשימה אחרת נמנו בעלי מקצוע ב סנדלרות, חייטות, פחחות, אריגה ונגרות שהיו נפוצים בקרב המעפילים – מצפון אפריקה ומעפילים מאירופה כאחד. כמו בקהילות יהודיות אחרות גם בצפון אפריקה ניתן לזהות בעלי מקצוע לפי שמות המשפחה; נפח )חדאד (, נגר )נג'ר (, פלח )איכר (, צבאג )צבע(,  כייאט )חייט( דהבי (צורף).

בעדותו של רפאל חמל נמסר, שיש בין המעפילים הצפון אפריקאים אחוז גבוה של בעלי מלאכה ופועלים בקרב המשפחות "והם חומר טוב עם פוטנציאל".  גם בדיווחו של גרשון אדומי, ששהה חמש שנים במרוקו, לסוכנות היהודית נאמר ש"היהודי המרוקני הוא בעל מלאכה טוב, נגר, חיט ומסגר".  ואילו בבקשה של 15 עולים שהועברה לסוכנות היהודית על ידי המשרד הארץ ישראלי באלג'יר, בשנת 1945 פורטו מקצועות זהים למקצועות של המעפילים: חקלאים, צלמים, סנדלרים, מכונאים, חשמלאי רכב וחייטים. נתונים אלה מעידים שהסוכנות היהודית ידעה מה לצפות מעליית והעפלת המוגרבים.

הכשרה חלוצית במגרב ובצרפת. מוטיב מרכזי של התנועה הציונית היה הכשרה חלוצית. כבר בשנת 1945 בפגישה בקזבלנקה, בנוכחות אליעזר קפלן, לייב יפה ופריץ ליכטנשטיין, האחראי על המשרד הארץ ישראלי בפורטוגל ושולמן, האחראי על המשרד המקביל במרוקו, דווח על 150 צעירים שלמדו עברית ו- 50 מהם עסקו בהכשרה בחווה ליד קזבלנקה. בין המעפילים הצפון אפריקאים היו שהוכשרו במגרב בתנועות נוער ציוניות 'עטרת ציון' בג'רבה, 'צעירי ציון' בתוניס ו'קבוצות בן יהודה' בטריפולי וקזבלנקה, לא לאורך זמן ולא כול חברי התנועה השתתפו בפעילות. גם בדרום צרפת הפעילו חוות הכשרה ב'קומפ דה פיזול'. המידע על הכשרת מעפילים לא מולא כפי שלא מולאו פרטים אישיים ונתונים אחרים של מעפילים מוגרבים. ברשימות יוצאי אירופה בספינות העפלה לא צוין נתון זה.

חיים בן המוזג, מעפיל מהספינה 'יהודה הלוי', כתב ביומנו על ההכשרה בקזבלנקה במסגרת מועדון 'שארל נטר' עדותו של סאם אביטבול ]אביטל[ על חוות הלימוד ליד קזבלנקה, 'חוות אמסלם', מלמדת שבכול יום ראשון 40- 30 צעירים ממועדון 'שארל נטר' השתתפו בעבודת האדמה. ראיון אישי עם אליהו ביטון מ'יהודה הלוי' חיזק את עדותו של סאם אביטבול, וציין את שמות חבריו, שלמה אלקבץ אסתר ויצחק תורג'מן, שהשתתפו איתו בהכשרה בחווה זו.

לסיכום המעגל הראשון המאגר של מעפילי צפון אפריקה סיפק מידע שאפשר לשרטט את דיוקנם – של המוגרבים הראשונים החלוצים שהעפילו לפלשתינה א"י למרות שמלוא הפרטים הדמוגרפים שלהם – לא מולאו ברשימות העלייה מקפריסין. למעלה משני שליש מהמעפילים העפילו מנמלי אירופה. תופעה שלא הובלטה דיה במחקרים על ההעפלה מצפון אפריקה. יותר גברים מנשים העפילו מנמלי אלג'יר ואירופה. ממרוקו העפילו יותר מעפילים משאר מדינות המגרב ולוב. גיל הצעירים נע מגיל גיוס ועד שנות ה- 40 . ל- 91 זוגות נשואים לא היו ילדים, ל- 42 משפחות היו שני ילדים, ל- 68 משפחות היו שלשה ילדים ל- 74 משפחות היו 5- 4 ילדים ולחמש משפחות היו עשרה ילדים. נתון זה מפזר את הערפל בקשר לאופייה של העלייה שהתבססה על התרשמותם של שליחים. העפלת בודדים תאמה את תפיסת העלייה הציונית. ראוי לציין שעליית מעפילות בודדות צעירות מסורתיות מארצות האסלאם הייתה תופעה ייחודית. לחלקן התלווה אח או אחות בוגרים. לרוב המעפילים היו שנות לימוד מעטות, משלח ידם היה 'גלותי' 'עבודת ידיים' ולא 'עבודת כפיים' לפי תפיסת הציונות החלוצית. ראויה לציון התלהבותו של השליח כלב קסטל שתיאר תמונה ממחנה ההכשרה בבאראקי באלג'יריה של "קבוצת צעירים, בנים ובנות, עם טוריות ואתים. תמונה חלוצית מובהקת. בפוזות של גיבורים, בחיוכים של מגשימים".  עם  זאת רוב מעפילי צפון אפריקה לא עברו הכשרה חלוצית חקלאית ומעטים שלטו בשפה העברית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

 (310) — קצידה — סי׳ אני דוד קים

פרשת ויחי

בשקל ״עשקי פכנאתא / יאטרא פלעאהד תבקאלי תאבתא / מן צאלת פג׳מאלהא חיאתי / ראחת רוחי לפאיקא מולאתי יאקות״

אֵין חֵקֶר לְשִׂמְחָתוֹ וּלְרִנַּת —

נַפְשׁוֹ, כִּי פִּתְאוֹם קַרְנוֹ גָּבְהָה / לִתְשׁוּעָה נַפְשׁוֹ כָמְהָה

יַ"ג שָׁנִים אָסִיר שָׁהָה / עֵת נָהָה / אוֹרוֹ גָּהָה / לֹא תָּהָה —

בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי־לִפְנֵי / לִפְנֵי פַּרְעֹה לִשְׁמֹעַ הַחֲלוֹמוֹת

וְלוּ נִגְלָתָה / צָרַת מִצְרַיִם כַּמָּה רָבְתָה

כְּרוֹפֵא וְחוֹזֵה עִתִּי / נִבָּא עַל רָעָב וַיְגַל תַּעֲלוּמוֹת:

נְבוּאוֹת מְבֹאָרוֹת כְּלִבְנַת —

סַפִּיר, שִׁמַּע שׁוֹכֵן עֲלִיָּה / הֶרְאָךְ רַב עֲלִילִיָּה

שֶׁבַע שָׁנִים צְפוּיָה / פּוֹרִיָּה / וִיפֵה־פִּיָּה / וְהָיָה —

שָׂבָע גָּדוֹל, וְהִנֵּה / שְׁנֵי רָעָב, כְּשִׁבֳלִים צְנוּמוֹת

חִישׁ לְעֶזְרָתָה / טֶרֶם תִּשּׁוֹם רַהַב וְחָלְתָה

יַעֲשֶׂה פַּרְעֹה יַאֲתֶה / אִישׁ חָכָם נָבוֹן יוֹדֵעַ סְתוּמוֹת:

יָדַע פַּרְעֹה וַיַּבֵּט בִּתְמוּנַת —

פְּנֵי יוֹסֵף כְּחַמָּה בָּרָה / הֵסֵב פָּנָיו וַיִּקְרָא

הַנִּמְצָא בְּעֵת צָרָה / אִישׁ עֶזְרָה / מָגֵן עֵרָה" / נַחְקוֹרָה —

בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי / אִישׁ שֶׁרוּחַ אֵ-ל בּוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת

וּלְךָ יָאָתָה / אָמַר אֶל יוֹסֵף, הִנֵּה אַתָּה —

עַל פִּיךָ יִשַּׁק כֹּל־בֵּיתִי — בִּלְעָדֶךָ אִישׁ לֹא יָרִים רוֹמְמוּת:

כנפי שחר

(310) — מתוך: פר׳ מקץ

אין חקר — אין קץ. קרנו גבהה — עלה לגדולה. כמהה — תאבה, שאפה. שהה — התעכב. עת נהה — צעק לה׳ בקול נהי. אורו גהה — זרח, באה ישועתו. לא תהה — דבק למעלה, לא התחרט על מעשיו הטובים על־אף יסוריו הרבים; או שהוא נמשך למטה, לא תמה בעמדו בפלטין של מלך, כי גדל בבית שזיו שכינה שרוי שם. וחוזה עתי— יודע איזו עת טובה ולהפך. נבואות… — דברים ברורים כאבן טובה בהירה. צפויה עתידה לבוא. שני רעב — שנים של רעב. צנומות — לקויות וצומקות. טרם תשוט רהב — לפני שמצרים תהיה שוממה. וחלתה — לפני שתחלה, שתסבול מרעב יַאֲתֶה— יביא. ידע פרעה — הפתרון נתיישב על לבו. מגן ערה — ערה מגן (ישע׳ בב,ו), גילה המגן שהסתיר החלום. בשבת תחכמוני — (ש״ב בג,ה), בישיבת אנשי החכמה והמדע. לך יָאָתָה — ראויה ויאה המשרה. ישק — יתזן, יתפרנס (רש״י). שמו נישא — פרעה נישא שמו של יוסף; נישא, מבנין פיעל.

דִּגְלוֹ הֵרִים, וַיִּתֵּן אֶת אָסְנַת —

בַּת פּוֹטִי־פֶּרַע לוֹ לְאִשָּׁה / עַל הַכֹּל שְׁמוֹ נָשָׂא

צָפְנַת אֶבֶן הָרֹאשָׁה / וּבְחֻרְשָׁה / אֹכֶל פָּשָׂה / וַיִּשָּׂא

עַד כִּי חָדַל הַמּוֹנֶה / אֹכֶל שְׂדֵה כָּל־עִיר הֵבִיא תּוֹךְ חוֹמוֹת

וְלֹא נִכְרָתָה / אֶרֶץ מִצְרַיִם אַךְ לָהּ עָלְתָה

אֲרוּכָה, קִרְיָה רַבָּתִי / לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב שׁוֹמֵמוֹת:

וְכֹל־מִצְרַיִם בָּאוּ בִּתְלֻנַּת —

לִבָּם, עַל כִּי הָרָעָב רַבָּה, / לִשְׁבֹּר בַּר, כִּי נִכְזְבָה —

תִּקְוַת נֶפֶשׁ רְעֵבָה / לְסִבָּה / כִּי נִקְבָּה / נִרְקְבָה —

תְּבוּאַת שֶׁבַע שֵׁנִי / הַשָּׂבָע, שֶׁאָצְרוּ קָמוֹת עֲרֵמוֹת

סִבָּה נִהְיָתָה / כִּי אֹרְחַת אֲחֵי יוֹסֵף חָנְתָה —

בֵּיתָה יוֹסֵף. יָרְדוּ בִּלְתִּי / בִנְּיָמִין, כִּי אָמַר אָבִיו, פֶּן יָמוּת:

דִּבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וּבִמְגַנַּת —

לֵב אָמַר, מְרַגְּלִים בָּכֶם / לְיָא יֵאָמְנוּ דִּבְרֵיכֶם

כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם / וְאֶתְכֶם / בֵּית מִשְׁמַרְכֶם / וּבְשַׂרְכֶם —

 יֵאָסֵר פֹּה כִּי אֲנִי / יָרֵא אֱ-לֵהִים, לֹא אֶעֱשֶׂה אֲשָׁמוֹת

קְחוּ אֹרְחָתָה / וּלְכוּ, וְהָבִיאוּ, כִּי כָלְתָה —

נֶפֶשׁ בָּתֵּיכֶם וּבָתֵּי / בְּנֵיכֶם, כֹּל, נְעָרִים וַעֲלָמוֹת:

קוֹלִי לֹא שְׁמַעְתֶּם, גַּם לִתְחִנַּת —

נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד לֹא שָׁמַעְנוּ / נָם רְאוּבֵן בְּאוֹנוֹ

עַל כֵּן בָּאָה עָלֵינוּ, / אַחֵינוּ, / צָרָתֵנוּ / הֵן מֶנּוּ

נִדְרַשׁ דָּמוּ נִתְאַנֶּה / וְלֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ בִּמְזִמּוֹת

אוֹי לְעֶבְרָתָה! / בִּשְׁמֹעַ יַעֲקֹב כִּי קָשְׁתָה —

יַד הַמּוֹשֵׁל, וְלוּ תָּפְתֶּה / עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל, וּלְפָנָיו רַב חֵמוֹת:

צפנת… — יוסף ראש מצרים. ובחורשה… — בשדה תבואה רבה. וישא — התחיל מונה כמות התבואה, ל׳ שא את ראש מלקוח השבי (במדי לא, בו). עד כי חדל… — הפסיק הסופר לספור, כי אין מספר. עלתה ארוכה — ניצלה מחרפת רעב. לשבע שני הרעב — דבק למעלה, ולא נכרתה מחמת שנות הרעב. בתלונת לבם — צעקה מקירות הלב. לשבור בר — לקנות תבואה. כי נכזבה… — תקוותם להסתפק ממה שאצרו היתה לשוא ודבר כזב מפני שהכל נרקב ונפסד. קמות ערמות — גדישים גבוהים. סיבה נהייתה… — הרעב היה סיבה לירידת אחיו מצרימה. אורחת… — אורחה, שיירה, קבוצת נוסעים. ובמגנת לב — בצער עמוק, כלומר, למרות רצונו דבר אתם קשות או: בלב חסוי (ראה מעשה חרש). מרגלים בכם — כלומר, מרגלים יש בכם; במקום ״אתם״ לצוה״ח; או: אחרים ריגלו בכם שאתם מרגלים. אחיכם ואתכם — הוא ואתם תבואו יחד. בית משמרכם ובשרכם — שיעורו: ובשרכם בית משמרכם; ובשרכם, אחיכם, ע״ש בי אחינו בשרנו הוא (לז, בז); בית משמרבם, בבית משמרכם. אשמות — מעשי רֶשַׁע. קחו אורחתה — הצטרפו לשיירה וסעו עמה. כלתה נפש — מייחלת עד כלות הנפש. ועלמות — נערות. נם… — אמר ראובן מתוך צערו. הן מנו — ממנו. דמו נדרש — מדת הדין דורשת שניענש על שפיכת דמו. נתאנה — מגיע לנו שנתאנה, שיבקשו תואנות ועלילות להרע לנו. במזמות — במעשה רשעם. אוי לעברתה! — אוי לצרה הממשמשת ובאה! כך קרא יעאע״ה בשמעו קורות בניו. ולו תופתה… — ועוד יש למושל תוכנית עלילות סדורה לפניו; תופתה, גיהנם, כנוי ליסורין. חימות — חרון אף.

דרידכה

יוֹם יְשׁוּעָתָהּ / מֵעָפָר תִּצְמַח וְגַם רָמְתָה

זֶרֶם הַזְּמַן יַחֲתֶה / בְּתוֹךְ צָרָה רְוָחָה וְנֶחָמוֹת:

מִיְּמֵי קַדְמָתָהּ / גַּם כִּי הִיא יֻשְּׁנָה וּבָלְתָה

תַּחֲלִיף כֹּחַ וְתֵאתֶה / תְּחַדֵּשׁ כְּנֶשֶׁר גַּף וַעֲצָמוֹת:

אִם לוֹ נִרְאֲתָה / אֲזַי עֲרָפֶל תָּעִיק תַּחְתָהּ

צַר וָאוֹר לִשְׂמֹאלָהּ תַּטֶּה / מֵאַרְבַּע רוּחוֹת תִּנְהַר עַל מְקוֹמוֹת:

כּוֹכְבֵי יִפְעָתָהּ / יְרוּצוּן, כְּיוֹם אֲשֶׁר פָּשְׂתָה —

גְּבוּרַת בְּנֵי אֶפְרָתִי / עַל אוֹיְבֵיהֶם בְּרֹב רֶצַח וּנְקָמוֹת:

יַעְרֵי עַרְבָתָהּ / עֲלֵי פַּלְגֵי הַמַּיִם חָרְטָה

כְּגַן־עֵדֶן מִלְּאֵתִי / כָּעֲרָבוֹת הָעוֹמְדוֹת בַּאֲלֻמּוֹת:

גַּנֵּי חֶמְדָּתָהּ / בְּגִיל דִּיצָה וְרִנָּה דָּשְׁתָה

נַחֲלֵי מַיִם וְתַשְׁטֶה / לְכָל־רוּחַ תַּעֲבֹד הַשְּׁדֵמוֹת:

כנפי שחר

מעפר תצמח — הישועה כעשב השדה הצומח מעפר ללא תקדים נראה לעין. רמתה — תרום, תעלה. זרם הזמן יחתה… — הזמן, אגב שטפו, יגרוף יחד עם גל הצרות גם ישועה ונחמות. מימי קדמתה — מאז היתה כ״י לגוי; גם כי היא יֻשְּנָה ובלתה — אפילו שתגיע למצב מיואש, כדבר שנתיישן ובלה; תחליף כוח… — סוף שתתחזק ותבוא להתחדשות, לימי נעוריה, כנשר המחדש כנף ועצמות. יֻשְּנָה, כנוי לאורך הגלות; ובלתה, כנוי ליאוש, לאיבוד בל תקוה. אם לו נראתה… — והלואי ותיראה שוב בזירת המלוכה, כי אז תציק לערפל שלא יחשיך, וחמה ולבנה תטה אותם לשמאלה, בי זהורה יאיר מכל הכיוונים על כל מקום בעולם; ערפל, כנוי לחושך הגלות; תעיק תחתה, תכריע תחתה, ר״ל במקום שעד אז הציקה לה הגלות, ונהפוך הוא אשר תציק היא לגלות, לאותם שמררו חייה בגלות. כוכבי יפעתה ירוצון — ואז בבוא גאולתה גם הכוכבים יילחמו לה באויביה; כיום אשר פשתה… — התעצמה ורבתה גבורתם של צבאות יהושע בן נון שהיה משבט אפרים. (ראה מעשה חרש). יערי ערבתה… כגן עדן — אדמות השממה תהיינה כגן־עדן מלאות עצי־פרי ושיחי־נוי ציצים ופרחים, בערבות… — רבים כערבי נחל העומדות צפופות באילו הם קשורות באגודות. חרטה — ציירה, שתלה העצים בצורת ציור. גני חמדתה — גני החמד שלה. בגיל… דשתה — דרכה והתהלכה בהם בשמחה. נחלי מים ותשטה… — שיעורו: ותשטה נחלי מים, הטתה והזרימה נחלי מים לכל עבר לעבוד שדות התבואה.

פִּרְחֵי נָצְתָה / לִפְטוּרֵי פִּרְחֵי־צִצִּים דָּמְתָה

וְרוּחַ צַח כְּאִישׁ פּוֹתֶה / יְגַלֶּה בְּקִרְבָּם רִקְמֵי רְקָמוֹת:

הֵיכְלֵי צִלָּתָהּ / בְּרֹב תַּעֲנוּג וָגִיל שָׁבְתָה

צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בָּתֵּי / הַצְלָחַת חֶלְדָּה, שׁוֹמֶרֶת פְּעָמוֹת:

יַלְדֵי שִׁלְיָתָהּ / גָּדְלוּ וְרָמוּ וְתָו תָּוְתָה

מֵתוּ־חַיִּים לֹא תַּחֲטִיא / לְלַמְּדָם וּלְשַׁכְלְלָם בְּחָכְמוֹת:

רוֹכְלֵי כִנְעָתָהּ / מִכָּל מִינֵי סְחוֹרָה קָנְתָה

מִצְּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה / בְּרַב חָכְמָתָהּ רוֹכֶלֶת בָּאֻמּוֹת:

רוֹכְבֵי סוּסָתָהּ / בְּגִבּוֹרֵי־חַיִל חֵיל צָרַתָּה

הִכַּרְתִּי הַפְלֵתִי / תִּתְחַר לִגְבֹּר כְּאִישׁ בַּעַל מִלְחָמוֹת:

אִשֵּׁי רִצְפָּתָהּ / מִנֶּשֶׁב הָרוּחוֹת לֹא נָטְתָה

שַׁלְהֶבֶת מוֹרָא תַּעֲטֶה / עַל סְבִיבָה תַּשְׁלִיךְ בּוּז וַחֲרָמוֹת:

מָלֵא תִּקְוָתָהּ / אָנָּא, יְיָ, שׁוּב שְׁבוּתָהּ

בֵּית מִקְדָּשִׁי שֶׁאָהַבְתִּי / יִתְגַּדָּל עַל כֹּל בְּעֹז תַּעֲצוּמוֹת:

כנפי שחר

פרחי נצתה — נצה, הכפתור שממנו יוצא הפרח. לפטורי… — התפתחות פרחים וציצים. ורוח צח — זך, ללא אבק. כאיש פותה — אין לב, לא יציב. רקמי רקמות — שלל צבעים. היכלי צלתה… שבתה — בהיכליה הגבוהים תמצא מנוח. צופיה… — עינה פקוחה על הנהגת בניה, שבהם תלוי קיום הצלחתה, ושומרת צעדיהם לבל יטו מדרך השכל. ילדי שליתה — בניה; שליה כיס שהעובר נתון בו במעי אמו. ותיו תוותה — הציבה להם קו שממנו תוצאות חיים. לא תחטיא — לא תטה מאותו הקו. ולשכללם — שיהיו מושלמים בכל מדע. רוכלי כנעתה… — עמים הסוחרים בסחורתה ימצאו אצלה כל מיני סחורה. קנתה — כי ארצה סיפקה אותם לה. מצפון זהב יאתה — מארץ הצפון יבוא הזהב, כי יבואו לקנות ממנה. רוכבי סוסתה — וכאלה יהיו גבוריה: בגבורי חיל — שלה, והם: הכרתי הפלתי — הַקַּשָׁתִים, מורי חצים בקשת, וְהַקַלָעִים, מורי אבנים בקלע, חיל צרתה — בגבוריה אלה תצור אל חומת האויב. תתחר לִגְבוֹר… — בגבוריה תתמודד ותגבר על יריביה כאיש מלומד מלחמה (ראה מעשה חרש). אשי רצפתה… — שלהבת גחלתה לא תטה מחמת הרוחות המנשבות בה, ר׳׳ל מכל הנלחמים אליה אין מי שינצחנה. שלהבת מורא… — כי תלבש מעטה חרון המטיל אימה על כל סביבה, ותשפוך עליהם קיתון של קלון ותחרים אותם. עד כאן תיאור חזון אחרית הימים, ומסיים בתפלה שכך יהיה וכן יקום.