ארכיון חודשי: ינואר 2020


משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן

 

שלשה ימים לפני בוא יום ראש השנה בא אלי משנה צרפת לאמר בשם משנה אינגיל״לינדיר הנמצא אז במיק״ניס, כי  צוה להוליכני שם להיות לסופר לאליהו לוי משנה הקיסר. אחרי ימים שב אלי ואמר: ׳לא תלך, ובשוב המשנה יאמר לך למה׳. בימי חג האסיף שב המשנה ממיק׳׳נים ואמר, כי לא רצה להכניסני בצרת אליהו, כי זעום מלך הוא.

בטאנ״גיא נזהרתי ונפשי מלטתי מצדית אהבה: בטיטו״אן  כמעט נאחזתי כצפור בפח עם בת בעל ביתי. יפיה ותומתה הלמו לבי בל ידעתי, הקנאה זחלה בעצמותי, התאוה הציקתני, היראה עצרתני והכבוד גערני. האהבה! גברת התאוות! משכנות מבטחיך אים? דבשך בלול ברעל, סבאך מהול במים, מצאנוך בלבנו ולא ידענו איככה, תציקי את נפשנו ולא ידענו למה.

אם בת אלהים את, למה תעננו? ואם בת צפעונים, למה תיטיבי?

ארץ משובבת מרעת יושבי בה, יהודי עשוק ורצוץ, שמלות העבדות, זקן כחרטום, הכל נעלם מעיני בעת ההיא, ואומר כדברי פו״פי על החטא ׳בתחלה נתעבנו, אחר נסבלנו, ולבסוף נחפצנו/ אך טרם בואי עד קצה השתרגו קורות אשר התיקוני.

175 אור לראש הדש שבט שמעתי אומרים כי איש טונ״ים ושמו יעקב עט״אל בא לעיר ואליהו עמו. הטו״נסי הזה ואחיו ידעתים בגיבר״אלטאר: שני בני בליעל מלאי מרמות ותוך, אשר ברחו משם על אשר הוליכו אבק השורף לקיסר מא״רוק בלי רשיון השר. שאלתי לפי תומי ׳מה משפט אליהו 180 הזה?׳ וישיבוני כי משנה קיסר היה ויחר אף הקיסר עליו, לא ידעו למה, וגזר להשחית זקנו ולהוליכו לבית הסורים באשר היה ימים רבים. ועתה שלחהו עם הטונסי לעבד לו. בבקר לפני יאירו פני המזרח והנה איש דופק על דלתות חדרי, חשתי להלבישני ויצאתי. ויען ויאמר: ׳חתנו של אליהו 185 לוי אני, וחותני כותב לי לשלחך אליו, בל תאחר רגע. הסוס מוכן למסעך, צידה לדרכך ואיש חברתך׳. ואומר: ׳ולא נתן לטו״נסי לעבד לו?׳ ׳כזבו משנאיו׳ (השיב): ׳הקיסר השיב שבותו וינשאהו מעל כל השרים אשר אתו׳. פוסח בשעפי הייתי ונדחף מהאיש. השלכתי את נפשי בזרועות יומי, נשאתי 190 בגדי, אמרתי שלום, רכבתי ונסעתי.

ביאורים: 171. משובבת (יח' לח, ח) — באן: פרועת מוסר. 172. כחרטום — במו מקור של ציפור. 173. כדברי פופי— בשירו ׳מסה על האדם׳ ב, 217—220. הטכסט האנגלי פותת Vice is a monster ורומאנילי תרגמו כאן לעברית. 174. הש­תרגו — הסתבכו פד שניתקוני מן האהבה). 176. יעקב עטאל — מאנשי החצר הידועים. למפרייר (לעיל א40) כותב עליו בין השאר (בעמ' 182—183):

Jacob Attal, the emperor’s Jewish and favourite secretary. .. did more mischief by his intrigues and address, than any of the persans about the emperor’s court.

איש זה ידע בין השאר אנגלית, ספרדית, איטלקית, צרפתית וערבית. 179. השר — שר העיר האנגלי של גיבראלטאר. 181. הסורים (קהלת ד, יד) — האסורים. 182. לעבר לו – כדי שהוא(אליהו) יהיה לעבדו(של יעקב). 189. יומי-גורלי. 2. לסופר — לעורך איגרות (ספרים), למזכיר. 3. מה יתהפך לאיזה פגע

שער תשיעי

כמה חליפות! הזמן הוא רק נכון בתהפוכותיו. עברתי מאז בדרך זו ללכת להיות לסופר, ואחר שתי שנים עודני עובר על זה. מי יודע מה יתהפך נא עלי במחנה יומי? בצפיָתי אצפה. בפעם הזאת אין איש אתי, רק הערבי בעל הסוס.

5 בלילה השמים היו סותי, והארץ יצועי. ממחרת מרגע בואי לעיר העברתי הבגדים הצואים מעלי, לבשתי מחלצות, גלחתי זקני ובאתי לראות את פני האדון החדש. האיש מלא ימים היה, פניו נקודים אבעבועות, ישב על כר לאכילת הצהרים, ובשפה רפה אמר לי שלום. הוא היה יושב בבית גדול אשר 10 היה מקדם בית מס עזבון המלך. נחשתי בזה אות לטובה, כי לא נתן רק לקרוב למלכות. לעת האכל ספר לי קורותיו בלשון ספרדית צחה: כי הקיסר צוהו להביא קני מתכת ואבק שורף מאיגגיל״לאנד, והוא שמר לעשות כאשר צוה. אך על אודות השודדות ים, האניות אשר היו בדרך יראו לבוא,

15 והקיסר לא חשב רק כי הוא הסיבן אחורנית וישימהו בבית הסהר וענש אותו שלשת אלפים פיאסט״ראס (והעלים ממני דבר הזקן, כי כבר צמח בפניו); ועתה כי נחם המלך על הרעה, הריצהו מן הבור, השיבו על כנו ויצוהו להביא סוחר מגיבר״אלטאר לשאת ולתת עמו. והוסיף (להתפאר בכבודו)

20 כי מני קדם ציר בספרד שלח במצות המלך. גם במעלליו נכר כי עקש דרכים הוא, אך לא דמיתי שיהיה ערום מכל נחש ומכל חית השדה. מסתתר היה בכל מעשיו, זמותו בל יעבר פיו, פורע ומעדיף אשר האיר מכבודו, וכוסה או מחסיר כל המחשיך הודו או יחוה קלונו. הוא היה מלך על כל בני 25 שחץ, הולך קוממיות, ורוח כביר אמרי פיו, ויעפיל לעבור לפני במת הערבים בל יסיר נעליו מעל רגליו, להראות לכל העמים כי עודנו בתקפו וגבורתו בחצר בית המלך וייראו ממנו.

מגודלי אהיה עוד צפוי? 6. לעיר — כפי שמראה ההמשך, הכוונה לתאנג׳יר. 7. מלא ימים – בא בימים. 10. מס עזבון המלך – עיין לעיל ח 69. כי לא נתן – זכה לכבוד כזה רק המקורב למלך. 12. קני־מתכת – תותחים. ואבק שורף — ואבק שריפה. 16. פיאסטראם – מטבע הנהוגה בארצות האיסלאמיות שמוצא שמה באיטליה. כאן צורת ריבוי ספרדית. 17. דבר הזקן-שהושחת לפי פקודת הסולטאן(לעיל ח 180).    20. שלח — היינו נשלח לספרד כציר מטעם הסולטאן.

  1. 22. זמותו(תה׳ יז, ג) – מחשבתו, 23. פורע ומעדיף – גומל בשפע למי שמפיץ את כבודו(על־פי יח׳ מג, ב). 26. במת־הערבים – המסגד, עיין לעיל ב, 62.

משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן-עמ' 77

Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA

« Les mariages mixtes »

La Tora nous a enseigné de ne pas avoir des liens de famille avec les membres des sept peuplades cananéennes : « … Tu les voueras à l’anathème, tu ne concluras pas d’alliance avec elles, tu n’en auras point pitié. Tu ne t’allieras point par mariage avec elles : tu ne donneras pas ta fille à leur fils, et tu ne prendras pas leur fille pour ton fils, car cela écarterait ton fils de derrière moi et il servirait d’autres dieux ; alors s’enflammerait contre vous la colère de Yahvé et Il t’anéantirait bien vite », cf. Deutéronome 7 : 2-4  et Exode 34 : 14-16.

Les peuplades cananéennes étaient des idolâtres, et l’idolâtrie était considérée comme une « prostitution » parce qu’elle s’adresse à un dieu autre que Yahvé, cf. bible Osty page 212 et page 385.

La Tora prévoit le cas particulier du mariage d’un juif avec une belle païenne qui se convertit soit volontairement soit par contrainte au Judaïsme, cf. Deutéronome 21 : 10-14. Il s’agit d’une captive en cas de guerre volontaire par Israël contre des peuples non cananéens. Rachi nous enseigne que ladite captive peut être une descendante de l’une des anciennes peuplades cananéennes. Il est question ici d’une femme bien faite de corps dont le guerrier juif s’éprend. Le chanoine Osty explique que « la prescription sur le mariage avec une captive, propre au Deutéronome, se rattache à celles sur la conduite de la guerre, cf. ch. 2) et se remarque par son esprit de tolérance et de modération. […] Les prescriptions des versets 12-13  symbolisent l’abandon total du milieu d’origine et le changement de condition de cette femme qui d’esclave devient épouse », cf. bible Osty, page 410. Cf. Babli Hullin 109b : l’avis donné sur ce point par Yalta l’épouse de Rab Nahman Bar Ya’aqob. Yalta, fille de Raba Bar Abhou, appartenait à une famille riche très renommée. Yalta connaissait les principes de la Tora et savait les commenter en donnant son avis. Ainsi, à titre d’exemple, elle disait que Dieu nous a interdit d’épouser une non-juive, mais Il nous a autorisés  à épouser une non-juive qui est belle. Un autre exemple : elle savait que l’on ne pouvait pas manger de la viande d’un quadrupède avec du lait. Elle avait envie de manger de la viande avec du lait. Son mari lui indiqua qu’elle pouvait manger le pis de la vache une fois la mamelle grillée.

Rab Nahman Bar Ya’aqob a été le disciple de son futur beau-père.

Il s’agit de deux amoraim en Babylonie, dans les années 250-290 de l’ère courante. Cf. Babli Baba Batra 46b ; Babli Yebamot 80b.

La Tora, par le texte susvisé du Deutéronome, nous inculque les principes qui gouvernent la conversion à la religion juive. La personne qui se convertit au Judaïsme est considérée comme un petit enfant qui vient de naître.

Il serait intéressant de lire et de méditer ce que dit sur ce point Rabbi Moché ben Nahman, Ramban, (1194-1270).  Il n’est pas demandé à la captive si elle entend se séparer d’elle-même de son culte et de se convertir au Judaïsme comme les prosélytes, mais le mari l’oblige d’observer scrupuleusement les prescriptions du Judaïsme. Il déduit cet enseignement de ce qui est écrit dans Deutéronome 21 : 12-13 : « Alors tu l’amèneras dans l’intérieur de ta maison. Elle se rasera la tête et se fera les ongles. Elle quittera son vêtement de captive, elle habitera dans ta maison et pleurera son père et sa mère pendant un mois. Après cela, tu iras vers elle, tu l’épouseras et elle sera ta femme ».  

« Elle pleurera son père et sa mère », c'est-à-dire qu’elle quitte son peuple et ses idoles. Elle est endeuillée car elle quitte son culte en s’intégrant à un autre peuple. Cf. Babli Yebamot 48b ; Sifré péricope Ki Tétsé 213.

Elle pleure parce qu’elle peut penser que ses parents sont morts dans la guerre. Le fait de pleurer va lui permettre de retrouver son calme,  une tranquillité  d’esprit, en se départant  de son chagrin (Maïmonide). La Tora recommande au mari de ne pas l’empêcher de pleurer son père et sa mère et d’être en deuil pour eux (Eben Ezra).

En général, il arrive qu’un juif rompt  avec les commandements de Yahvé, pour une raison ou une autre, sans pour autant s’assimiler à la société dans laquelle il vit ou contracter un mariage mixte.

Il arrive aussi à un juif de ne plus pratiquer les commandements de la Tora, de s’assimiler à la société dans laquelle il vit, allant jusqu’à épouser un conjoint non-juif.

Ce conjoint non-juif épousé par un juif peut être le meilleur du monde par sa gentillesse, par son intelligence, par son comportement irréprochable, ses valeurs, sa morale, ne sera jamais considéré comme juif à défaut de conversion. La pratique du judaïsme par le juif finira par s’émousser, voire par s’éteindre. Et le garçon qui naîtra d’une union entre un non-juif et une juive portera un nom qui n’est pas juif. Mais l’enfant est juif. Va-t-il être circoncis ? Etudier la Tora ? Faire sa Bar-mitsva ? Et la chaîne ascendante jusqu’aux trois patriarches et les quatre matriarches, via le Mont Sinaï, va disparaître pour toujours. C’est bien de cela qu’il s’agit. Et les enfants assimilés  se rendent compte de cette situation vers la fin de leurs jours. Et là, regrets et regrets. Mais, c’est peut-être  trop tard.

 Personnellement, relativement à mes enfants, je ne peux ni me résigner ni accepter le fait accompli. Je peux crier et hurler, seul le vent me répondra. Dommage, mile fois dommage. Mais espérons. L’espoir relève de la foi et de l’espérance. L’avenir, seul maître en la matière, nous fixera. Nos Sages nous ont inculqué de revenir dans la bonne voie un jour avant notre mort. Mais personne ne sait exactement le jour de sa mort. En d’autres termes, ce retour un jour aura lieu chaque jour pour ne pas être surpris par la mort.

A tout cela y a-t-il une explication à donner, une raison à avancer, une cause à pointer ? Quand je regarde sur l’écran de ma mémoire mon itinéraire personnel, la chronique de ma vie, je peux isoler deux dates importantes, dans la mesure où je peux les considérer comme la genèse, voire mon anamnèse, de mon histoire personnelle. Le premier fait remonte  à octobre 1956, date de mon départ de Marrakech en Angleterre à Ramsgate dans le Kent pour y étudier au Collège de Moïse et Judith Montefiore. Le deuxième fait, et de loin le plus déterminant, est le départ définitif de mes parents de Marrakech pour Israël, en avril 1962, soit trois mois avant mon départ pour la France pour y étudier le Droit et devenir Avocat à la Cour. Dans mon esprit, une fois terminées à Paris les études en Droit, je pensais rejoindre mes parents en Israël et vivre à leur côté. Les circonstances et les vicissitudes de la vie ont décidé autrement. Je me suis inscrit à l’Agence juive à Paris pour faire ma ‘aliya, j’ai passé les examens médicaux. Une personnalité de l’Agence juive qui me connaissait me dit : « Joseph, nous avons besoin de toi en France ». Il parlait alors au militant que j’ai été, hyper actif dans différentes associations, en particulier, à cette époque, le Mouvement Oded. Il se trouve que depuis mon arrivée en France en juillet 1962, je n’ai jamais quitté ce pays. Il y a certainement d’autres évènements qui ont compliqué ma vie en France, évènements dont je ne me souviens pas. A ce jour, je n’ai jamais accepté la situation,  mais le fait est là.

Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA

אֶל נֶאְזָר בִּגְבוּרָה-לשבת וראש חודש, י״ג עיקרים ועשר ספירות-אעירה שחר, רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

פרשת שמות / סדרה י״ג

דודי ירד לגנו — סתיהלאל או מאיא

ידיד נפש — נועם ״לעקרה לא ילדה״ מס׳ 323/324

בקשה — א-ל נאזר בגבורה

(311) — בקשה — סי׳ אני עמרם חזק

ע״מ ה-ו הגאים ברובה נועם ״א-ל אל מרבצך״

 

אֶל נֶאְזָר בִּגְבוּרָה / לוֹ לִשְׁמוֹ אֲקַדֵּשׁ

 וְאָשִׁיר שִׁירָה / בְּיוֹם שַׁבָּת קֹדֶשׁ:

 

נָאוֹר וְנוֹרָא / לוֹ עֹז וּמִבְטֶחָה

הוֹצִיא לָאוֹרָה / עוֹלָמוֹ בְּשִׂמְחָה

 

וְגַם הֲנָחָה / וְהֵסִיר אֲנָחָה

נוֹתֵן מְנוּחָה / בְּיִחוּד מִתְקַדֵּשׁ

 

יָחִיד וּמְיֻחָד / אֵין לוֹ גּוּף וְדִמְיוֹן

מָצוּי וְנֶעְבָּד / קַדְמוֹן יָדַע חֶבְיוֹן

 

בִּנְבִיאֵי הֶגְיוֹן / לְמֹשֶׁה שָׂם עֶלְיוֹן

גְּמוּל וּפִדְיוֹן / מַחֲלָה וּמְחַדֵּשׁ:

 

עָשָׂה מְאוֹרוֹת / גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים

יִהְיוּ מְאִירוֹת / כָּל יָמִים וְשָׁנִים

 

כנפי שחר

311 — הנושא: שבת וראש חודש, י״ג עיקרים ועשר ספירות.

נאזר — חגור. נאור — עוטה אור והוד. ונורא — מפיל אימה ומורא. לו עוז ומבטחה –לו יתב׳ הכוח והוא המבצר שיש להישגב בו. הנחה — נחת ושלוות נפש. אנחה — יגון. מנוחה — שקט ומרגוע הגוף. ביחוד… — בקריאת ״ה' אחד!״ מקדשים אנו את שמו. מבאן מתחילים י״ג עיקרים: א) — יחיד — שהקב״ה אחד. ומיוחד — קדוש, נבדל מן הנמצאים. ב) — אין לו גוף… — ואין לו דמות הגוף. ג) — מצוי — משגיח. ד) — ונעבד — ואין עבודה לזולתו. ה) — קדמון — לבל קדומים. ו) — ידע חביון — יודע מחשבות בני אדם. בנביאי הגיון… — ביאור השורה: הקב״ה ״שם למשה עליון״ בתוך הנביאים; בנביאי הגיון, שמות נרדפים, כי נביא נגזר מן ניב, דבור והגיון, או: בנביאים המביעים נבואותיהם, והנה רמזיה: ז) — בנביאי — שהנבואה מן השמים. ח) — הגיון שהתורה נתונה מן השמים ולכן לא תשתנה בשום זמן ח״ו. ט) — למשה — ונבואת מרע״ה אמת. י) — שט עליון — ושהוא אדון לכל הנביאים. יא) — גמול — שהקב״ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים. יב) — ופדיון — ושיבוא מלך המשיח. יג) מחיה ומחדש — ושהמתים עתידים להיחיות. עשה מאורות — שמש וירח. גדולים וקטנים — כולל הכוכבים.

 

וּבְכֹל־זְמַנִּים / לֹא שָׁנוּ עִנְיָנִים

וְהֵם מְשֻׁנִּים / בָּם אֶחָד מִתְחַדֵּשׁ:

 

מוֹצִיא צְבָאָם / בְּמִסְפָּר, לְכֻלָּם —

בְּשֵׁם קָרָאָם / וּנְתָנָם בָּעוֹלָם

 

וְהוּא הִמְשִׁילָם / וְהֵאִיר אֶת הִלָּם

אֵ־ל חַי הַנֶּעֱלָם / נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ:

 

רָם בַּתִּפְאָרָה / לוֹ כּי"חַ וּבִינָה

חֶסֶד וּגְבוּרָה / תִּפְאֶרֶת נְכוֹנָה

 

נהִ"י בֶּאֱמוּנָה / וּמַלְכוּת נֶאֱמָנָה

בָּם אֲתַעֲדֶנָּה / הֵם  עֶשֶׂר בַּקֹּדֶשׁ:

 

מַלְכֵי וּמְאֹדִי / אֵ־לִי מָעוֹז רֹאשִׁי

הָשֵׁב לִי הוֹדִי / וְהָרֵם אֶת נִסִּי

 

קַבֵּץ נְפוֹצִי / מְהֵרָה אֶל אַרְצִי

הוֹצֵא לַחָפְשִׁי / לְעַם אוֹמְרִים קַדִּישׁ:

 

חַי רַב הָאֵיכוּת / עִמֵּיהּ שְׁרֵא נְהוֹרָא

זְכוֹר לִי זְכוּת / יְשֵׁנֵי מְעָרָה

 

קַבֵּץ בִּמְהֵרָה / אֶל בֵּית הַבְּחִירָה

אֻמָּה טְהוֹרָה / חִישׁ בַּזֶּה הַחֹדֶשׁ:

 

כנפי שחר

 

והם משונים — בגודלם ואורם. בם אחד מתחדש — הירח נכסה ושוב מתחדש אחת לחודש. מספרם — צבאם הרב והעצום. ונתנם בעולם — ברקיע להאיר על הארץ. המשילם — השליטם. חילם — יפעתם וזהורם. נאדר — אדיר, נערץ. כ״ח — ראשי־תיבות כתר חכמה. נה״י — ר״ת נצח הוד יסוד. (יש לקרוא המלה נה״י בהגיה אחת). אתעדנה — אמצא עונג. ומאודי — כוחי. מעוז ראשי — מגן ומחסה לראשי. הודי — כבודי. נסי — דגלי. נפוצי — עמי המפוזר. לחפשי — לחירות. רב האיכות — איכות, שם נגזר ממלת השאלה ״איך?״, ופירושה קביעת טיבו של דבר, תכונתו, ערכו ומהותו, ואילו הוא יתב׳ שמו איכותו רבה, שאין לעמוד עליה ולסיימה. עמיה… — עמו שרוי ושוכן האור. ישיני מערה — האבות אברהם יצוי״ע הקבורים במערת המכפלה (ברא׳ מט, כט-לא). בית הבחירה — כינוי לביהמ״ק ולירושלים.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

בצפון־אפריקה יש מספר גדול של קדושים מוסלמים אנונימיים הידועים בכינוי ״אל מראבט״ ובמיוחד בכינוי ״סידי למאכפי״, .דהיינו, ׳אדוני הנסתר׳. בחלקם אלה קדושים ששמם והפרטים על חייהם נשכחו ובחלקם אלה קדושים שנוצרו על־פי מסורת עממית ללא ריאליה היסטורית מאחוריהם. אמנם גם אצל היהודים מספר הקדושים האלמוניים לא קטן, אולם חוץ ממקרים מועטים כמו הצדיק מאזרו, למשל, נהגו היהודים לתת לקדושים אלה שמות.

בשתי הקבוצות שיחקו עצמי הטבע תפקיד חשוב מאוד הן במסגרת הקדושים האלמוניים והן במסגרת המקום הקדוש ומעניין לבדוק את המשותף והמייחד כל קבוצה. המספר הגדול של עצמים בטבע כגון אבנים, סלעים, מערות, מקורות מים, עצים וכו׳ הקשורים לקדושים מוסלמים בצפון־אפריקה או המזוהים איתם. עוררו את תשומת לבם וסקרנותם של חוקרים רבים שכתבו בהרחבה על התופעה. דוטה, דרמנגם ווסטרמרק הביאו במחקריהם דוגמאות רבות שמאפשרות לנו לעמוד על מקומה החשוב של תופעה זו במסגרת פולחן הקדושים בכללותו. יש לציין שלפחות מהבחינה האיכותית, ידועה התופעה גם במרחב המוסלמי שמחוץ לצפון־אפריקה, ועל מימדיה אצל המוסלמים בארץ־ישראל כתב כנען בהרחבה.

בקווים כלליים בולט הדמיון הרב בתופעה אצל היהודים ואצל המוסלמים. גם פה וגם שם נמצאים עצמים אלה לרוב ליד הקבר של הקדוש ושואבים את קדושתם מעצם הקירבה אליו. במקרים רבים, בשתי התרבויות, לא ידועים פרטים על הקדוש הקבור במקום שבו נמצא העץ, המעיין, ההר וכו' ומעניין לציין שבקבוצה זו נמצאים קדושים רבים הזוכים להערצה משותפת מצד היהודים והמוסלמים כמו סידי מהאסר, מול סדרה, לאלה ג׳מילה, לאלה תאקרקוזת, צדיק אזרו, תוקשושת, מול אז׳בל אל־כביר, מערת אופראן.

יש תופעות מספר הנפוצות אצל המוסלמים ואינן קיימות או שהן נדירות אצל היהודים. אצל המוסלמים, עצמים כמו אבנים או עץ יכולים לסמל לא רק את המקום שבו קבור הקדוש, אלא גם את המקום שבו הוא נח או התפלל, בו בזמן שאצל היהודים קיימת תמיד האמונה ששם קבור הקדוש, גם כאשר אין קבר במקום ולא ידועים פרטים על הקדוש. אבנים, מקורות מים ועצים מקבלים הרבה פעמים שמות של קדושים, כאילו הם בעצמם קדושים ובולט אצל המוסלמים המספר הגדול של שמות של קדושות, כמו ערימות אבנים בשם לאלה הסנה, לאלה תיגנוגי ולאלה נפיסה, מעיינות בשם לאלה תאבאקיות וזימה וסלעים בשם לאלה רחמה ומוסה ולאלה תבולאת. לעצים הקדושים יש שמות משלהם בין אם הם בודדים ובין אם הם ליד הקבר הקדוש ועצים רבים נושאים את השם לאלה זינב או אמא זינב. גם כאשר השם הוא על סוג העץ בולטות הקדושות: לאלה כירה, לאלה כאתמה ולאלה זארורה. נפוצות מאוד בצפון־אפריקה קדושות בשם לאלה תאורירת, בעלת הגבעה. ידועות אצל היהודים אבנים בשם לאלה ספיה ולאלה קאפיה, והעץ שליד ר׳ מסעוד נקרא לאלה סדירא, אך לרוב נותנים היהודים שמות של קדושים לעצמי הטבע, כמו מול טרייא, מול אל־חאזרה אל־מנזורה, מול תאורירת, מול אז׳בל אל־כביר, מול שזרא, מול אל־שזרא אל־כדרא (זהו ר׳ חנניה הכהן), מול סדרה, מול אל־כארמה וכו'.

דוטה — טריבו, עמ׳ 223, מציין שהיהודים מתנהגים אצל לאלה תאקרקוזת בדיוק כמו המוסלמים, וטובלים במים את כפות רגליהם, כשעליהן חתיכות לחם שישמשו מזון לצבים המקודשים שבבריכה.

אצל המוסלמים הדגים והצבים הנמצאים במעיינות ובבריכות שליד הקדושים נחשבים גם הם לקדושים, והאנשים מאכילים אותם ונמנעים מלפגוע בהם. תופעה דומה לא מצאנו אצל היהודים במסגרת מחקר זה.

החוקרים מחולקים בדעתם על מהות התופעה של קדושתם של עצמי טבע. גלנר מגדיר אותה כצורה שונה של קדושה, להבדיל מהקדושים שבמתכונת הרגילה והמסודרת, ורואה בה הערצה של הטבע בצורה די גלויה. גם דוטה רואה כאן שרידים של פולחן עתיק של אבנים, מערות, מעיינות, עצים וכו' שעברו תהליך של איסלמיזציה עם קשירת שם של קדוש מוסלמי למקום בשלב יותר מאוחר. שרידים אלה חזקים עוד היום ואפילו במקרה שקיים קבר של קדוש במקום, כמו אצל סידי אחמד אל עמרי בדרך למראכש, העץ שעומד לידו בשם סידי עבדנבי זוכה להערצה גדולה יותר.

 במסגרת תפיסה זו מציע דוטה הסבר להערצה המשותפת של לאלה תאקרקוזת מצד יהודים ומוסלמים לפי תהליך בעל כמה שלבים: בהתחלה היה קיים הפולחן הברברי של המעיין והצבים; בתקופה הקדומה של התפשטות היהדות בצפון־אפריקה קיבלה הדת היהודית פולחן זה בעין יפה; כאשר נכפה האיסלאם על הברברים, הם לא הסכימו לוותר על מסורותיהם העתיקות ועשו איסלמיזציה לכאורה של פולחן המעיין תחת השם לאלה תאקרקוזת, ויהודים ומוסלמים המשיכו את הפולחן ביחד; בשלב יותר מאוחר עם החמרת האיסלאם, נוצרה המסורת של שבעת הקדושים (שבעתי ריג׳ל) שהתפללו במסגד ליד המעיין, ונבנה שם מבנה קדוש, ומאז הפרידו בין היהודים והמוסלמים, שהמשיכו את הפולחן כל אחד בבריכה נפרדת. וסטרמרק מביא גם הוא מקורות המצביעים על קיום פולחן אבנים, הרים, מעיינות וכו' אצל הברברים מאז תקופות קדומות. גם לדעת פרייזר היתה קיימת בקרב כל העמים הערצת עצים מאז התקופה הקדומה, ושרידים מפולחן זה ניתן למצוא באירופה עוד בימינו.

בניגוד לחוקרים אלה, מחזיק דרמנגם בדעה שלא מדובר בדנדולטריה — פולחן העץ, כמו שאין הכוונה לפולחן המים של המעיין או של הדגים והצבים בתוכם, אלא יש כאן קשר בין העץ או המעיין ובין הקדושה. הדגים במעיין ממחישים את קדושת המקום. גם שלהוד רואה את ההתייחסות לעץ או למעיין בקשר למקום הקדוש, כשהקדושה הזו קשורה לגילוי ישיר או בלתי ישיר של כוח בעל אופי מקודש.

הגדרתו של אליאד לגבי היחס שיש להעניק לקדושתם של אלמנטים בטבע יונקת מן הקונצפטים של קדושת הזמן וקדושת המקום. המקום בו אדם גר הוא מרכז העולם בשבילו והוא עצמו טעון מטען של קדושה; אלמנטים מיוחדים בו, כמו עץ, מעיין, אבן וכדומה, קדושים לא מפני שהם קרובים למקום קדוש, אלא משום שהם בעצמם חלק ומרכיב של הקדושה. אלמנטים אלה הם עכשיו סימנים־סמלים בעלי משמעות מיוחדת ובתור שכאלה זוכים להתייחסות מיוחדת. הטבע כולו טעון מטען דתי, אך לגבי החברה המסורתית, זיקתה מותחמת באיזור גיאוגרפי מאוד מוגדר. מעבר לו זהו התוהו ובוהו.

מושג זה של המקום הקדוש והנובע ממנו מושרש באיסלם. הבאראכה של הקדוש החי מתפשטת לסביבתו, אך עם מותו מתקרב הקדוש יותר לאלוהים וכוחו העל־טבעי מתעצם. מקברו, שהוא מרכז הכוח של הקדוש, מתפשטת השפעתו גם לסביבה הקרובה, ה״חורם״. מכאן ניתן להבין את חשיבותם העצומה של הקבר והחורם, במיוחד במסגרת המסדרים הדתיים, לא רק בתחום הפעילות הדתית אלא גם בתחום הפעילות החברתית, הכלכלית והפוליטית של הכפר.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 201

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם

ר׳ אפרים מאימראן (סאלי)

“A Salé, il existe aussi des saints juifs réputés pour leur science et  leur vie intègre. On peut retrouver dans le cimetière deux tombes qui remonteraient à la fin du XVI' siècle (1570 environ). L’une d’elles serait celle d'Ephraïm Maimaram, qui aurait été un des principaux notables de la ville"

ר׳ אשר (איית יחייא)

קהל קדוש ברוכים תהיו!

כיואני לעזאז! בא נעלמבום באיין 267.000.1 פראנך די אופרת מן דוכול דצדיק רבי דוד ומשה זיע"א אנא וסחאכי האדי תלת שנין די באס אנא פאקיד . פתאריך 11 אבריל פררקנא פאגווים וריזיון די רבי דוד ומשה עלא לעניים דיאלו. ותפריק הווא האדא : פלוס 500.000 פראנק . כּתאן 0001 מיתרו . מאנטאת דצוף 177 חוואייז דלבאם 352 חאזא . צוובנא מקואות פלקלעא, חמאדנא, אוריכּא, ואולאד זנאגייא באקי ענדנא פסנדוק דלקומיתי די מראקס בלוקי 281.000 די נפררקוהום פי ווקת אכור בעדה.

למקואות די צוובת מן ענדי אנא נתיפא, אמזורו, תידילי ותאמזרת. בלחק מא נקדרס נקולקום לעדאב ולכסראן דלוקת דלפלום דיאלי . די פרדית עלא האד לפלום באס קדרו וקבדוהום לעניים דלבלאד ותפריק עלא יד לקומוסיון דרבאט ידי מאראקיס וכל ואחד מעללם בכט ידו די קבד . ודי יחב יסוף תפריק כיף תפררק ונאס די קבדוהום יזי לענדי נביינלו כולסי בדיטאיי דייאלו.

זאייד בא נעלמכום באיין עטית דימיםיון דיאלי פלחכמים כאמלין באקי גיל פלכומיסיון דלכונטרול דרבאט ולפלוס די בא נסאל פדרע לדמנאת סך 563.000 מעלמא עלא יד לכונסיי סירפייאן עלא כמם שנין נחדאז נקבדהא די אופאת תאריך פזאנפיי51 סמחתלהום פיהא ועתית דימיסיון מן קתרת צער די ענדי ומא תכמומס יא צחאבי זייאר באיין עיית מן לכדמא או מן לפלוס שית כא יעארפ עלאס עתית דימיסיון דייאלי.

וכא נקתר ביר צחאבי זייאר די דימא כא יעאוונוני שיית יעתיהום רזק וטולאן לעמר ויכלילהום אולאדהום ועמרני מא נסא לכיר לכתיר די עמלולי צחאבי די מאראקס ודי דמנאת

ע"ה יצחק אלמליח

קונטרול דסרביס דצדיקים

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 277

הרב אליהו בכור חזן-חוכמה מקדם-חזי כהן

לוב

הרב אליהו בכור חזן

מגדולי הפוסקים (1908-1848), מחבר שו״ת ״תעלומות לב״. נולד באזמיר, ויצק מים על ידיו של סבו, הראשון לציון חיים דוד חזן. התגלה כגאון בתורה, וקנה לעצמו ידיעה גם בשפות זרות: ערבית, צרפתית, איטלקית וספרדית. ייחס חשיבות רבה לקשר עם קהילות ישראל באירופה. היה מיוזמי כנס הרבנים ההיסטורי בפולין שיועד לעסוק בשאלות המודרנה והיהדות – ולבסוף בוטל בלחץ המתנגדים למודרנה. ב־1874 חנך את משרת חכם באשי בלוב ושימש בתפקיד זה במשך שלוש־עשרה שנים. יישם שיטות חינוך חדשות במערכת החינוך היהודית בלוב: הרחבת נושאי הלימוד והעמקתם, שיפור התנאים בבתי הספר ולימוד מקצועות חופשיים שיקנו לתלמידים כלים להתפרנס בכבוד. הקים את חברת "יגדיל תורה״ על מנת לקדם את מהפכת החינוך בטריפולי. לאחר מכן שימש רב ראשי באלכסנדריה שבמצרים. היה בקיא בתלמוד ובפוסקים ובספרות החדשה. כתב מחזה בשם "זיכרון ירושלים״, שעסק במפגש שבין העולם היהודי לעולם המודרני. השיב לשאלות מכל רחבי העולם ומתשובותיו ההלכתיות עולה דמות של תלמיד חכם חדשן. עסק בהגותו ובפסקיו בתופעת החילון והמודרנה. כשנפטר הראשון לציון היש״א ברכה (הרב יעקב שאול אלישר) הוזמן להחליפו, אך סירב משום שלא רצה להיות שותף במחלוקות הרבות שהתעוררו סביב משרה זו.

כיצד מזהים גנב?

בערב שבת אחד הגיעו לעיר שלושה סוחרים יהודים. מכיוון שלא הכירו איש מתושבי העיר החליטו להטמין את כספם מתחת לעץ תאנה עד למוצאי השבת. במהלך השבת, אחד הסוחרים לא עמד בפיתוי וגנב את הכסף. במוצאי שבת ניגשו הסוחרים אל המחבוא שבעץ התאנה ולא מצאו את כספם. הם חשדו איש ברעהו והגיעו לכדי מריבה קשה. הסוחרים התייצבו בבית המשפט העירוני אך השופט הנבוך לא הצליח לפסוק בעניינם ושלח אותם לרבי חזן. שמע הרב חזן את טענותיהם אך גם הוא התקשה להכריע ושלחם בחזרה אל השופט. רגעים אחדים לאחר שיצאו שלח לקרוא להם ואמר, ״אשמע טענותיכם שוב, אולי אוכל בכל אופן לשפוט ביניכם.״ הרצו הסוחרים את טענותיהם בשנית, והרב חזן הודה בשנית שאין בידו לשופטם.

יצאו הסוחרים לדרך ושוב קרא להם וביקשם להשמיע את טענותיהם בשלישית. לבסוף הודיעם שאינו מצליח להכריע מי הגנב ומסר בידם מכתב לשופט. הסוחרים חזרו אל השופט, וכשזה פתח את המכתב ראה שכתוב בו שמו של הגנב. מיד עצרו את הסוחר הנדהם, סטרו על פניו, ועד מהרה הודה במעשיו וגילה היכן הטמין את הכסף. השופט הנפעם הלך לרב חזן ושאלו כיצד ידע מי הגנב, ומדוע אמר שאינו יודע מיהו הפושע. הסביר הרב חזן, ״כשנכנסו השלושה זיהיתי שאחד מהם פוסע חלושות ותמהתי אולי הוא חולה או אטי ברגליו. כששילחתי אותם אליך הבחנתי שהחשוד מיהר לצאת ברגליים קלות. הבנתי שהוא שמח שסודו לא התגלה. וכדי לבדוק זאת עשיתי זאת פעמיים נוספות. ואז ידעתי בביטחון שהוא האשם.״

תורה עם דרך ארץ

הרב אליהו חזן ביקש להקים בלוב מוסדות חינוך המשלבים לימוד תורה עם מקצועות חול, וכך הציע: ״בית ספר אחת חדרים־חדרים, אשר יכילו כל התלמידים לקבל לימוד עברית, כתב וחשבון ושפה, וגם שפה איטלקית המהלכת בין הסוחרים.״

ועוד הציע, ״באשר נייסד בית ספר גדול ורחב ידיים, אשר שם יתקבלו המלמדים החכמים ללמד לעם ה' תורה ומשנה וגמרא ושעה או שתי שעות ביום ילמדו אותם כתיבה עברית ואיטלקית שהיא צריכה לעיר הזאת.״

רב לא יהודי

הרב אליהו חזן תמך בהקמת בתי ספר מודרניים המשלבים לימודי קודש ולימודים כלליים וסייע לכי״ח במצרים. הוא התנגד לשליחת ילדים לבתי ספר לא יהודיים. בשנת 1885 נחנך בית ספר ליהודים שכל מוריו היו קתוליים. הרב חזן העיר בציניות, ״קרוב לוודאי שבית הספר ישמח להוסיף לצוות המורים רב, אך העניין מתעכב משום שככל הנראה עדיין לא מצאו רב לא יהודי…"

ירושלים במקום טבריה

כשהגיע הרב אליהו חזן כשד״ר למרוקו נחשף לפיוטו של רבי דוד חסין "אוחיל יום יום אשתאה״, המדבר בשבחה של טבריה. הפיוט מצא חן בעיני הרב חזן, שחיבר

בהשראתו שיר דומה שבלבו ירושלים: הפיוט של הרב דוד חסין:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה
אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה

נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ גַּם טוֹבָה רְאִיָּתָהּ
יָם כִּנֶּרֶת חוֹמָתָהּ שָׁמָּה הָעִיר בְּנוּיָה

הגרסה של רבי אליהו חזן:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה עֵינֵי תָּמִיד צוֹפִיָּה

מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה

נַעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ יָפָה מְאֹד יְרֻשָּׁתָהּ

הֵרִים סָבִיב לְעֻמָּתָהּ חוֹמַת אִישׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה

 

הרב אליהו בכור חזן-חוכמה מקדם-חזי כהן

Ben Nehemia-Ben Nouna-Ben Olo-Benoudiz-Benplata-Bensabat

 

BEN NEHEM1A

Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom biblique masculin Néhémia avec sens consolation de Dieu. Ce prénom est illustré dans la Bible par le grand dirigeant qui réussit à remettre sur pied le royaume de Judée après le retour du premier exil de Babylone, comme il est raconté dans le livre portant son nom, alors que le prêtre Ezra se consacra à la restauration de vie spirituelle du peuple revenu sur sa terre (vers 450 avant J.C). Ce prénom n'était que très rarement donné au Maghreb, n'a subsisté que comme nom patronymique. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Autres formes, sans l'indice de filiation: Néhamia, Namia Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement en Algérie, dans le Constantinois: Constantine, Philippeville.

BEN NOUNA

Nom patronymique d'origine phénicienne, le fils du poisson, porté aussi bien chez les Juifs que chez les Musulmans. Son caractère votif est évident souhaitant la prospérité à son porteur, les poissons étant le symbole de la fécondité. Le nom est attesté au Maroc sur la liste Tolédano des noms usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc.

BEN OLO

Nom patronymique d'origine hébraïque, littéralement le fils de son joug, de sa servitude. Nom porté uniquement au départ dans les oasis sahariens du Touat et après leur destruction dans le reste du Maroc. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Tétouan, Meknès, Taza).

  1. R. ITSHAK: Grand rabbin de Taza, à l’est du Maroc à la fin du XVIIIème, début du XIXème siècle.
  2. SAADIÀ: Rabbin à Meknès à la fin du XVIIIème, début du XIXème siècle.

BENOUDIZ

Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la ville de Cadix, Adiz en arabe, le fils de Cadix. Larédo penche pour une autre ethnique, celle de la ville d'Uzes en France qui abrita au Moyen Age une très importante communauté juive. Autre forme: Oudis. Oudiz Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc (Salé. Larache, Meknès ) et par émigration au Portugal et au Brésil.

MOSES: Né à Larache, il s'installa à Libonne au Portugal ou il mourut en 1935. M. BENAUDIS – Industriel et président du Comité de la Communauté de Salé à la fin des années quarante et des années cinquante. Militant sioniste, il s'intéressa au transfert de son usine de produits d’emballage en Israël. Il revint en 1949 d'un voyage d'études convaincu que l'Etat d'Israël n'était pas intéressé à l'époque à la promtion de la alya des classes moyennes du Maroc.

ALBERT: Conseiller fiscal à Casablanca. Militant communautaire, il est actuellement trésorier du Comité de la Communauté de Casablnca et trésorier du Conseil des Communautés Israélites du Maroc depuis 1979.

JACQUES: Educateur et écrivain e: journaliste né à Salé. A son arrivée, en Israël il entra comme journaliste au département des informations en langue française de Kol Israël, poste qu'il devait quitter pour mener avec succès la campagne qui permit à l'homme d'affaires français Samuel Flato Sharon d'entrer à la Knesset en 1977 et d'éviter ainsi d'être extradé par la France qui le réclamait pour détournement de fonds. Il devait consacrer un livre à l'affaire et quelques années plus tard il devait publier à Paris deux livres sur Tsahal, l'Armée de Défense d'Israël, armée du peuple et sur l'histoire de l’industrie du diamant. Installé en France depuis quel­ques années, il a mis au point une méthode révoltionnaire d'apprentissage de l'hébreu et publié dans ce cadre un manuel d'études et un dictionnaire pratique novateur..

BENPLATA

Nom patronymique d'origine espagnole, littéralement le fils de l'argent, par extension l'homme riche, fortuné. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté dans le nord du Maroc.

BENSABAT

Nom patronymique formé du mot hébreu shabbat qui signifie repos, pause, précédé de l'indice de filiation ben .Le prénom Shabbat était traditionnellement donné aux garçons nés un jour de Shabat (voir le faux-messie Shabtaï Zvi né un jour de shabbat). D'après la tradition de la famille Benshabat du Maroc, elle n'aurait ajouté à son nom originel de Lévy le sumom Bensabat qu'à la suite de l'apparition du prophète Elie à leur ancêtre au XVÏÏème siècle. Mais il convient de faire remarquer que ce patronyme n'est pas né au Maroc, et qu'il était déjà porté en Espagne et qu'il figure sur la liste des noms courants au Maroc au début du XVIème siècle. Au XXème siècle, nom peu très répandu porté au Maroc ( Safi, Mogador, Tanger, Tétouan ),au Portugal en Algérie avec ou sans l'indice de filiation Ben: Shabat, Shebat, Shabat, Scebat.

JOSEPH HALEVY ABI-SHABBAT :

Célèbre financier à Ejica en Espagne. Sa famille a laissé des biens très considérables en Espagne en quittant en 1492.

  1. YAACOB: Rabbin, kabbaliste, descendant de la famille des Lévy installée depuis des siècles à Oufran, dans le Sous. D’après la tradition c'est le prophète Elie qui lui apparut en rêve la nuit du chabbat et lui ordonnant de changer désormais son nom de famille en celui de Bensabat. YAACOB: Il fut avec deux autres membres de sa famille, Azouz et Shmouel parmi les 50 martyrs, les nisrafim d'Ouffan qui préfèrent être brûlés vifs plutôt que d'abjurer en 1790 (voir famille Afriat). LEVY: Né à Mogador, il fut parmi les premiers juifs installés au Portugal. Il se mêla activement de la vie politique de son pays d'adoption, luttant contre le régime dictatorial de Don Miguel (1828-1834). Son fils, Marcos (Makhlouf), fit carrière dans l'artillerie portugaise d'Afrique à San Tome et Principe.

MOSES: Né à Mogador, il s'installa aux Açores en 1830 et fut président de la nouvelle communauté de Angra de Heroismo.

YAACOB: Rabbin, kabbaliste à Safi, début du XIXème siècle, auteur d'un livre de commentaires mystiques, "Rouah Yaacob" et d'un recueil de poèmes liturgiques: "Yaguel Yaacob". Il monta avec toute sa famille à Haïfa en 1893. Son fils, Abraham, fut un grand commerçant entretenant des relations avec l'Angleterre qu'il visita souvent, et la France. Traducteur au consulat anglais de Haïfa, il fut aussi le guide spirituel de la communauté sépharade de la ville jusqu'à sa mort en 1917.

YOSSEF: Fils de Abraham qui fut un des grands commerçants de Safi au XIXème siècle, proche du sultan Moulay Hassan Ier. En 1893 il décide de monter en Terre Sainte et s'installe à Haifa avec sa famille. Son fils Yossef, poursuivit les activités commerciales de son père et publia de nombreuses études dans divers journaux en hébreu et en arabe. Il fonda en 1921 au Caire un périodique pour la diffusion de l'hébreu moderne, "Israël".

Ben Nehemia-Ben Nouna-Ben Olo-Benoudiz-Benplata-Bensabat

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

התאקלמות מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

תת פרק זה ישלים את דיוקן המעפילים הצפון אפריקאים עם הגעתם לקפריסין ויעסוק בהתאקלמותם במחנות. המעפילים המוגרבים שעברו תקופת הסתגלות קצרה יחסית במחנות המעבר באלג'יר ובצרפת גורשו למחנות קפריסין בו שהו יוצאי אירופה  שארית הפליטה. הם התמודדו עם מסגרות פורמליות השליחים והג'וינט ואוכלוסייה יהודית מאירופה שיצאה מהתופת שלא הכירו.  הם גם לא הוכנו לשהייה ארוכה במחנות. הפרק לא יעסוק בדימוים ולא בהדרתם ממסגרות קבלת החלטות במחנות.

מוגרבים במחנות קפריסין. לא תמיד נרשמו פרטיהם האישיים של המעפילים לפלשתינה א"י ולמדינת – ישראל. לפי המאגר רק עבור 1,355 מוגרבים  -54%-  מכלל מעפילי צפון אפריקה נרשם מספר מחנה. מתוכם 753 העפילו מחופי אלג'יר 529 מנמלי אירופה ו – 73 שלא זוהתה שם ספינתם. עבור 631   46% — מקבוצת המעפילים הצפון אפריקאים לא נרשם מספר מחנה. אי רישום מספר המחנה תמוה. כיוון שמעפילים מספינה מסוימת הופנו למחנה מסוים לפי התנועה הפוליטית אליה השתייכו.

הסטטיסטיקה שהתבצעה תכופות במחנות והרישום לעלייה לפלשתינה א"י התבססה על זיהוי מעפיל – לפי מספר המחנה שלו כדי לאמת את הנתונים. ברשימות שונות בנוסף למספר המחנה נרשם לעתים גם מספר הצריף או האוהל בו שכנו. המעפילים הראשונים מצפון אפריקה מהספינות 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' שגורשו לקפריסין בחודש פברואר 1947 , שוכנו במחנות האוהלים מחנות הקיץ . 63 60,55 חלקם ביקשו לעבור למחנות הצריפים מחנות החורף  – 68 64-, מאחר שנפוצה שמועה שבספינה 'חיים ארלוזורוב' הגיעו בסוף אותו חודש בנות שוודיות ואנגליות שגורשו למחנה .64  שני מעפילים צפון אפריקאים טענו שזו הייתה הסיבה לבקשתם לעבור ממחנות הקיץ למחנה 64.

תנאי החיים במחנות הקיץ בהם שוכנו מעפילים היו קשים מנשוא. היו אלה מחנות אוהלים ללא הגנה מפגעי הטבע בחורף ובקיץ, לכן לא נמצאו דיווחים על מעבר של מוגרבים ממחנות חורף למחנות הקיץ. מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' שוכנו המעפילים במחנה 55 שהיה למבצרם של מעפילי צפון אפריקה. במשך 28 חודשים בקפריסין 134 מעפילים צפון אפריקאים עברו ממחנות הקיץ למחנות החורף ו – 47 עברו בתוך מחנות הקיץ והחורף . לעומת זאת, ממחנות החורף לא עברו למחנות הקיץ. לקראת סיום שנת 1948 יוצאי אירופה מבקשים העברות ממחנות קיץ לחורף.

לפי דיווחים במחנה קיץ 55 היו בין 770 ל- 840 מעפילים מהמגרב. הממצאים במאגר מראים שבמחנה 55 שהו למעלה מ- 1,100 מעפילים מהמגרב לעומת 255 ששהו במחנות החורף. הסבר אפשרי לריכוז גבוה של צפון אפריקאים במחנה 55 הוא שהמעפילים המוגרבים העדיפו להישאר ביחד, למרות התנאים הקשים, כדי לתמוך ולעודד זה את זה. אם כי מיעוט בקשות ההעברה קיבע את מעמדם של המוגרבים במחנה 55 וחיזק את תדמיתם כ'אאוט סיידרים' בקפריסין. לאחר 'האינצידנט המרוקני' בשלהי  1947 ניתן לשער שהיו מעפילים צפון אפריקאים שביקשו לעבור ממחנות קיץ לחורף. מאחר ולא תמיד צוינו תאריכי ההעברה יש קושי לאשש השערה זו.

לקראת הקמת המדינה, מחנות הקיץ, הראשונים לקלוט מעפילים מוגרבים, הלכו והתרוקנו עם עליית מעפילי ספינות שהקדימו את גירוש המוגרבים לקפריסין. ראשי הקבוצות במחנה 55 פנו למזכירות המשותפת של המחנה בשם מעפילי 'שיבת ציון' בבקשה להישאר בו "אולם עתה משהלכו החברים למחנה חורף וגם לארץ יש ברוך השם די מקום לכולנו". הם ביקשו שגם ילדיהם, שנרשמו למחנה הילדים והנוער 65 ]…[ "לא ילכו בעוד שיש פה בית ספר לילדים".  במילים אחרות, מחנה 55 היה ונשאר מבצרם של מעפילי צפון אפריקה והשהייה בו תרמה לגיבושם החברתי ולהתמודדותם בתנאים הקשים במחנות שלא היו רגילים בהם עד שחרורם בפברואר 1949.

ילידי קפריסין למעפילים מוגרבים. החיים במחנות נמשכו. מעפילים נפטרו, עלו לפלשתינה א"י – ולאחרים נולדו בנים ובנות. כ- 3.5% מכלל המעפילים בקפריסין היו בקבוצת הגיל 4- 0  לפי המאגר משפחות צפון אפריקאיות עלו עם ילדים בגיל 4- 0 בעיקר מנמלי אירופה 374 .ילדים – 48% – העפילו עם הוריהם מחוף אלג'יר לעומת 277 ילדים – 35% – שעלו עם הוריהם מנמלי אירופה. למעלה מאלף תינוקות נולדו למעפילי קפריסין מתחילת הגירושים עד שלהי חודש פברואר .1949  לפי המאגר למעפילי צפון אפריקה, נולדו 127 תינוקות כ- 10% מכלל התינוקות בקפריסין.

 למעפילי צפון אפריקה נולדו 89 בנים – 81% – ו- 17 בנות – 19% – 30 ילדים נולדו למעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון'. מתוכם שש בנות ו- 24 בנים. למעפילי 'שיבת ציון' נולדו 14 ילדים, מתוכם 9 בנים ו-  5 בנות. לעומתם, למעפילי 'יהודה הלוי' נולדו בת אחת ו- 15 בנים. למוגרבים שהעפילו מנמלי אירופה נולדו  59 ילדים בקפריסין, מתוכם 48 בנים ו- 11 בנות. הפסקת העלייה הממוסדת מאורגנת מחופי -אלג'יר גרמה לעלייה לא מבוקרת וספונטנית 'הבריחה'.

מהנתונים בטבלה 11 נמצא, כי 127  -16%- ילדים היו בגילאי שנה עד שנתיים 144 ילדים  -5.7%-  בגילאי 5-2 העפילו עם הוריהם 154 ילדים – 6% – בגילאי 12- 6 ו- 370 בני נוער – 14.6% – בגילאי 18- 13  – 135 ילדים –  18%  עלו בתת קבוצות שלא זוהו עבורן ארץ מוצא ושם ספינה.

מזכירות המחנות העדיפה בראייה מערכתית את עליית בני נוער, ילדים ותינוקות לפלשתינה א"י. יתכן – שהעדפה זו ניכפתה על יושבי המחנות מפני שעל פי נוהל סוכנות האו"ם לילדים היה צריך לדווח על מצבם של ילדי פליטים ממלחמת העולם השנייה והתנאים במחנות לא היו אידאליים לגידול ילדים. סיטואציה שהשאילה את עצמה להסדר העלאת התינוקות בנובמבר .1947  אפשר להניח, שגם התנועה הציונית העדיפה את דור העתיד באותה עת על פני שארית הפליטה המבוגרת. לפי דיווח של הג'וינט בקפריסין היו 2,301 ילדים ובני נוער, 913 בכפר הנוער ששכן במחנה .65  556 ילדים ובני נוער היו במחנות הקיץ מתוכם 249 במחנה 55 והשאר ילדים 193 במחנות .63 – 60  שנה לאחר מכן נספרו 619 תינוקות במחנות החורף .68- 64  במחנה 65 נולדו למעפילי 'יהודה הלוי' 13 תינוקות ולמעפילי שיבת ציון' 3 תינוקות. בין החודשים ספטמבר דצמבר – 1947 עלו לפלשתינה א"י בעליית הנוער – 59  ילדים ובני נוער ממעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון'.

צפון אפריקאים בעלי תפקידים במחנות קפריסין. לפי רפאל חמל המעפילים הצפון אפריקאים לא מילאו תפקידים בכוח עבודה שסיפק פרנסה ואפילו מועטה. צפון אפריקאים שהעפילו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה מילאו תפקיד בעיקר בתחום הנוטרות .ברשימות אותרו 22 צפון אפריקאים שהועסקו במשטרה המרכזית וכנוטרים במחנות  הם אכפו את החלטות המזכירות וועד המשפט, ושמרו על הרכוש הציבורי במחנות. עובדים צפון אפריקאים עסקו בחלוקת מים והיה גם שרת בבית ספר.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

הפקעת מחירים

תופעה אחרת, שאף היא מכונה ״גזל עניים״ בפיהם של חכמים היא הפקעת מחירים של דירות, סחורות ועוד. נצביע על מספר ביטויי תגובה של חכמי המזרח והמגרב לתופעות אלה.

מעשה באשה בעיר לפנטו שביוון במאה ה-ט״ז, שהעלתה מחיר השכרת חנויות. ר׳ שמואל קלעי (תלמיד הרד״ך מקורפו) כותב עליה במלים בוטות:

עונה גדול מנשוא וקראתי עליה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר כלה מצודים וחרמים, ועל המסייעים לחטא ילכד בה, והמיסרה ירא ד׳… כי ראוי לכל יודע לעמוד בפרץ.

החכמים יוצאים לא רק נגד מפקיעי השערים, אלא גם נגד בעלי היכולת המוכנים לשלם מחירים גבוהים, ובכך מעלים המחירים ומכבידים על העניים. המבי״ט (ר״ס- ש״מ, 1580-1500), חבר בית דינו של ר׳ יוסף קארו, מותח ביקורת על המשלמים מחירים גבוהים לאתרוגים, וכך פוגעים בחסרי היכולת שאין ידם משגת לקנות אתרוגים:

קנא קנאתי במהללים את עצמם ליקר ולהוסיף על שיווי האתרוגים של מצוה אפילו להדור מצוה יותר על שליש… שהוא סבה ליקר שיווי הכשרים אע״פ שיש אחרים שהם הדר והם מראים שאינם כשרים אותם האחרים, ומתפארים על שהולכים כמה בני אדם רובם הדיוטות לבית אחד שיצא לו שם בעיר שקנה אתרוג בשני פרחים ושהוא מהודר ליטול אותו אתרוג ומזלזלים באתרוגים הכשרים.

כיון שהעשירים דורשים אתרוגים מהודרים, הרי האתרוגים האחרים, שאינם מהודרים אבל כשרים נחשבים כפסולים, וכך יוצא שהעני אין בכוחו לשלם עבור אתרוג.

גם ר׳ חיים אבולעפיה מאיזמיר, שהזכרנוהו לעיל, קרא חמס על תופעה שלילית זו, ואף נקט באמצעים למנוע אותה.

הוא מגיב על מפקיעי השערים של גבינה, חנויות, דירות ובהמות משא. מקרים כאלה היו חמורים בייחוד בזמן מגפות, כאשר המונים יצאו את העיר והציפו את הכפרים, ובעלי בהמות ודירות בכפר ניצלו את הביקוש. ר׳ חיים זורק מרה ב״בעלי כיסים״ המשלמים מחירים גבוהים

"וגורמין שהעניים מוכרין כסות אשתו ובניו לברוח לכפרים… ואין שמים לבם כי זה הוא גרמא בנזקין ומסירות ממון ישראל לאומות העולם, ומלעיגין ואומרים כל אחד רשאי לעשות בממונו כרצונו, ודרשתי להם שעוון זה חמור מכל העבירות וגיהנם כלה והם אינם כלים… וכמה נפשות ניספו בעבורם והזהרתי להם שיעשו קצבה כעשיר כדל".

בקשר להפקעת מחירי החנויות הוא כותב, כי מי שמפקיע שערים כאילו מלווה בריבית

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי ורומז כי המלווים לא יקומו לתחיה בתחיית המתים. הוא גם מוחה על רמאות במידה ומשקל שעונשה קשה מעריות, והחרים כל מי שהפקיע שער או רימה במידה ומשקל לדבריו, הקהל קיבל על עצמו למכור ביושר.

שביתת קונים

מה היו אמצעי הלחץ למנוע הפקעת מחירים, או להורידם לאחר שהמחירים הועלו ללא הצדקה? אחת הדרכים היתה שביתת קונים. ואמנם מצויים שני מקומות במאה ה-18. באלג׳יר ובאיזמיר, בהם הוסכמו הסכמות לא לקנות דגים עד שהמחירים יירדו. הגושפנקה ההלכתית הראשונה לכך ניתנה על ידי ר׳ מנחם מנדל קרוכמאל (רבה של ניקולסבורג משנת ת״ח -1648, עד פטירתו בתכ״א-1661. בעל ״צמח צדק״), בעקבות הסכמה באחת מקהילות מורביה. הוויכוח התעורר נוכח סירובם של העשירים לקבל את הסכמת הרוב בדבר שביתת קונים, בטענה שהם רוצים לקיים מצוות עונג שבת המתבטאת באכילת דגים. ר׳ מנחם קרוכמאל פסק שההסכמה תקפה וכי היא מחייבת גם את בעלי היכולת, שעליהם להתחשב בשכבות העניות, ומוטב שיבטלו מעונג שבת אחת, ובלבד שחסרי היכולת יוכלו ליהנות בעתיד מעונג של שבתות הרבה. הלכה זו נתקבלה גם על ידי נושאי הכלים של השלחן ערוך, כי במקרים מסוג זה יש לתקן שלא יאכלו דגים, למען יורדו מחיריהם לטובת העניים.

ההסכמה באלג׳יר מובאת על ידי ר׳ יהודה עייאש (ת״ס-תק״כ, 1760-1700), דיין בעיר זו בקשר לשאלה שהתעוררה, והיא: האם מותר ליהודי לשלוח עכו״ם לקנות בשבילו את הדגים, שהרי עליו לא חלה ההסכמה. היה כאן איפוא נסיון לעקוף את ההסכמה. תשובתו של ר׳ יהודה שלילית כמובן, באשר יש לראות את טעם ההסכמה ומטרתה. ואם כל אדם ישלח שלוחו, הדבר לא ישפיע על סוחרי הדגים והם יימנעו מהורדת המחירים. נוסף לכך, יש בדבר חילול ד׳ כלפי הגוים שיראו את ההסכמה כחוכא ואטלולא, שלפי הנחתם חומרת ההסכמה היא כאיסור אכילת נבלות, ועתה יראו שניתן לפרוץ אותה בקלות. הוא קובע כי אסור לקבל דגים גם במתנה. באיזמיר היתה זו יוזמתו של ר׳ חיים אבולעפיה לגזור שלא יאכלו דגים עד שיחזור השער למקומו. הוא התלונן, כי סוחרים יהודים הסיתו את חבריהם הגוים שיעלו את המחיר (פי חמש!) לקראת שבת, תוך ניצול הביקוש בימים אלה, וכך ״מוסרין דמן של ישראל.

נגד הסגת גבול

החכמים גילו רגישות להסגות גבול, הגיבו בחומרה ועודדו הסכמות על זכויות חזקה ומניעתם של יהודים מלהסיג גבול רעיהם. הדברים אמורים בתפקידים קהילתיים ששכרם בצידם, באומנויות זכויות סחר וחזקה על בתים, חצרות וחנויות. במציאות של הממלכה העות׳מאנית והסולטאנות במארוקו היו מספר מקצועות ועיסוקים מנופוליסטיים חכורים תמורת תשלום לשלטונות כגון מוכסים, ממונים על מטבעות וכן סרסורים ותורגמנים שהועסקו על ידי סוחרים זרים או קונסולים. המקורות הרבניים מגלים מקרים שיהודים רצו לרשת אומנויות של חבריהם בדרכים שונות, ובין השאר על ידי הצעות תשלום או שוחד.

באשר לנכסי דלא ניידי, חלק גדול מהם היו נכסי ההקדש – הווקף המוסלמי, שהוחכרו ליהודים. בואם של מגורשי ספרד בהמוניהם למרכזים הכלכליים שבמזרח התיכון בסוף המאה ה-15 ובתחילת ה-16, הגביר את הביקוש לדירות וחנויות, ונשקפה סכנה, כפי שאירע למעשה, כי בעלי יכולת יציעו דמי שכירות גבוהים יותר, וכך יוציאו את הדייר הקודם מדירתו.

בשאלוניקי, בה נושא זה היה חמור במיוחד בהיותה עיר שקלטה רבים ממגורשי ספרד, הוסכמה הסכמה כבר בדור הראשון לבואם מספרד, שבאה להבטיח את זכויות החזקה של השוכרים נכסי דלא ניידי ולמנוע הסגת גבולם. על פי דוגמתה הוסכם גם במקומות אחרים וביניהם בירושלים. גם בקהילות שלא נתקבלה הסכמה זו(כגון בחברון) היו בתי דין מעכבים יהודי מלרדת לאומנות או לדירת חבירו, שהרי הדבר מעוגן גם בהלכה על פי צו התורה ״לא תסיג גבול רעך״(דברים טו: יד). זכות החזקה הוכרה איפוא, ובכך נמנעה תחרות פרועה של כל דאלים, וכל שיכול לשלם יותר ישלם וכך יקפח את זולתו־ לעומת זאת, במוצרים בהם היה קיים סחר חופשי, הוכרה זכותו של כל אדם לסחור. ובמידה שקבוצת מיעוט אינטרסנטית רצתה להשתלט, תוך מניעת האחרים מלסחור במוצר, הובעה התנגדות לנסיון כזה, אלא אם כן הוסכם בדבר על ידי כל בני העיר. באשר למצרכי יסוד חיוניים, אם עשויה היתה התחרות להביא להורדת מחירים, וזה היה האינטרס של המוני העם, הרי התחרות חיובית. לדוגמה, ר׳ לוי בן חביב (לפני ר״מ, עד ש״א, 1541-1480), דן בנושא זה: בטריקלה שביוון היו שלושה אומנים בתעשיית צמר. שנים מהם רצו שהשלישי לא יעסוק במלאכה, כי הוא מתחרה בהם. החכם המקומי צידד בעמדתם, אבל הרלב״ח פסק, כי יש תועלת בעבודת שלושתם, כי התחרות ביניהם עשויה להוריד את מחיר הצמר והבגדים.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

אָנֹכִי הַיּוֹם אֲשִׁירֶהָ-פיוטים מיוסדים לשמח חתן וכלה ועל שבע ברכות-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו

76 – אָנֹכִי הַיּוֹם אֲשִׁירֶהָ

לשמחת חתן וכלה. לקדיש. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שמונה טורים. שלושה טורי ענף א, שני טורי ענף ב ושני טורי ענף ג. הטור השמיני מעין אזור ואליו מצטרף הרפרין. הטורים מתחלקים לשתי צלעות. טורים ד, ו מתחלקים לשלוש צלעות.

משקל: שמונה הברות בצלע א, שבע הברות בצלע ב. בטורים המשולשים ארבע הברות בצלעית.

כתובת: פיוטים מיוסדים לשמח חתן וכלה ועל שבע ברכות, סדורות בהם ערוכות.

 נועם ׳אל נא מרחמים תתיאש׳. סימן: אני דוד.

מקור: א-ל ע״א; ק-לא ע״ב.

 

אָנֹכִי הַיּוֹם אָשִׁירָה / לֵאלֹהֵי הָרוּחוֹת

אַדִּיר נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה / מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת

לוֹ אֶפְצְחָה שִׁיר וְזִמְרָה / וְגַם שׂבַע שְׂמָחוֹת

צוּר נָעֲלָה / אֵין לוֹ תִּכְלָה / בְּרֹב גִּלָה

5-וְצַהֲלָה גַּם לִתְהִלָּה / בָּרָא חָתָן גַּם כַּלָּה

חָתָן רַךְ טוֹב / בֶּן אֲחִיטוּב / הָאֵל הַטּוֹב

תִּזְבֹּד אוֹתוֹ זֶבֶד טוֹב / יְהִי בֵּיתוֹ כְּגַן רָטֹב

מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'

 

נְהַלֶּלְךָ יָ-הּ צְבָאוֹת / הָאֵ-ל גְּדוֹל הָעֵצוֹת

10-כִּי תְּהִלָּהּ לְךָ תֵּאוֹת / בִּשְׁחָקִים וַאֲרָצוֹת

הַתָּרַת לָנוּ נְשׂוּאוֹת / וְאַסְרַת אֲרוּסוֹת

אוֹר עֵינִי / צוּר מָגִנִּי / רְצֵה חִנִּי

הָרֵם קַרְנִי / וַחֲתָנִי / בָּרֵךְ בִּבְנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנִי

וְגַם בֵּיתוֹ / זוֹ הִיא אִשְׁתּוֹ / וְכַלָּתוֹ

15-יוֹשֶׁבֶת בְּצֵל קוֹרָתוֹ / שָׁאַל מִמְּךָ בִּתְפִלָּתו

1-אנכי היום אשירה: על-פי שו׳ ה, ג. לאלהי הרוחות: כינוי לקב״ה, על-פי במ׳ טז, כב. 2. מהולל בתשבחות: על-פי תפילת ׳ברוך שאמר׳. 3. שובע שמחות: על-פי תה׳ טז, יא. 5. ברא… כלה: על-פי ברכות הנישואין ׳אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה…׳ 6. חתן רך וטוב: לשון של הומור, על-פי בר׳ יח, ז לציין את צעירותו ואת טובו. בן אחיטוב: בן טובים, על-פי שמ״א, כב, והשתמש בשם פרטי במשמעותו הכללית. 7. תזבוד אותו: על-פי בר׳ ל, כ. 8. מצא… מה׳: על־פי מש׳ יח, כב. 11. התרת… ארוסות: מברכות האירוסין. 13. ברך… ומזוני: הם הדברים התלויים במזל, על־פי מו״ק כח ע״א. 14. ביתו… אשתו: על-פי יומא ב ע״א. 15. בצל קורתו: על-פי בר' יט,ח.

יָהּ אֶל רָם בְּרַחֲמֶיךָ / מֶלֶךְ יוֹשֵׁב כְּרוּבִים

כְּשַׂמֶּחֲךָ יְצִירֶךָ / שָׂמַח רֵעִים אֲהוּבִים

וְצַו אוֹתָם בִּרְכָתְךָ / זַרְעָם שִׂים כַּכּוֹכָבִים

20-יִשְׁרְצוּ / וְיִפְרְצוּ / וְיָפוּצוּ

וְיַעַלְצוּ / אֲנָחוֹת מֵהֶם יָנוּסוּ

וּתְנַהֲלֵם / וְתַעֲלֵם / וְתַנְחִילֵם

עִיר הֶקְדֵּשׁ עִיר שָׁלֵם / וּמִכָּל צָרָה תַּצִּילֵם

פּוֹדֶה וּמַצִּיל ה' / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'

 

25-דְּבַר נְבִיאֲךָ הָקֵם / לָהֶם שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

וְאַמְּצֵם וְחַזְּקֵם / בְּבָנוֹת וּבְבָנִים

בְּתוֹרַת אֵל יִהְיוּ עוֹסְקִים / מְלֵאִים כָּרִמּוֹנִים

מִצְוֹת רַבּוֹת / מִדּוֹת טוֹבוֹת / וַחֲשׁוּבוֹת

נֶאֱהָבוֹת / לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת

30-וְתִנְצְרֵם / וְתִשְׁמְרֵם / וְתַעַזְרֵם

כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֵם

שׂוֹשׂ יָשִׂישׂוּ בַה' / וַיָּפֶק רְצוֹן מָה'

 

וְסִימָן טוֹב וְהַצְלָחָה / יִהְיֶה לַעֲדָתֵנוּ

וְקוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה / יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ

35-וַאֲזַי תִּהְיֶה הַרְוָחָה / בְּבִיאַת מְשִׁיחֵנוּ

בֶּן יִשָׁי / יוּבָל לוֹ שָׁי / יָשִׁיב נְגוּשָׂי

גַּם נְפוּצָי / וּמְגֹרָשַׁי / יוֹרֶה דֶּרֶךְ לַאֲנָשָׁי

יִנּוֹן שְׁמוֹ / מָה טוֹב טַעְמוֹ וּנְאוּמוֹ

עֵת יָבוֹאוּ יִלָּחֲמוּ / כָּל הַגּוֹיִים עַל עַמּוֹ

40-יִבְטַח בְּשֵׁם ה' / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'

 

דִּיצָה וְרִנָּה וְגִלָה / גַּם אַהֲבָה וְאַחְוָה

וְקוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה / וְקוֹל שָׂשׂוֹן וְחֶדְוָה

תִּתְבַּשֵּׂר זֹאת הַקְּהִלָּה / כָּל הַיּוֹם הִיא מְקַוָּה

אֱיָלוּתִי / וְעֶזְרָתִי / בְּךָ שָׂמְתִּי

45-מְגַמָּתִי / וְתִקְוָתִי / כִּי אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתִי

נָא אַל תִּדֹּם / לִבְנֵי אֱדוֹם / שָׂרְפוּ הֲדֹם

עֲשֵׂה לָהֶם כִּסְדֹם / דּוֹדִי הַצַּח וְהָאָדֹם

כִּי אֶל נוֹקֵם ה' / וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'.

  1. 16. עזרי מעם ה׳: תה׳ קכא, ב, ורמז לאישה שהיא ׳עזר כנגדו׳. 17. יושב כרובים: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ צט, א. 18. כשמחך… ואהובים: ברכה שישית משבע ברכות הנישואין. 19. זרעם שים ככוכבים: על-פי בר׳ כב, יז. 20. שרצו: שמי א, ז. 24. ומכל צרה תצילם: תה׳ כד, ט. 31. כצינה רצון תעטרם: תה׳ ה, יג. 32. שוש ישישו בה: יש׳ סא, י. 34. קול… שמחה: על-פי יר׳ ז, לד; טז, ט; לג, יא. ברכה ז׳ משבע ברכות. ישמע בארצנו: על-פי שה״ש ב, יב. 38. ינון שמו: הוא המשיח על-פי תה׳ עב, יז, וראה: סנהדרין צח ע״ב. 41. דיצה ורינה: ברכה שביעית מברכות הנישואין. 46. הדום: כינוי לבית המקדש. 47. דודי הצח והאדום: שה״ש ה, י. 48. אל נוקם ה׳: נח׳ א, ב. ועתה… ה׳: על-פי במי יד, יז.

Tehila le David- Section francaise-Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan-1999

Après la destruction des communautés juives andalouses par les Almohades, au milieu du Xlle siècle, l’Ecole espagnole amorce son déclin. Cependant, des poètes hébraïques comme Yéhouda Al-Harizi ou Todros AbouBafia, en Espagne chrétienne, Yishaq Ben Shéshet Perfet et Shim‘on Ben Sémah Douran, réfugiés espagnols à Alger, ou Yéhouda Ben Dra‘ et Yéhouda Sigilmassi, au Maroc, continuent à composer leurs poèmes selon les normes classiques. De même, après l’Expulsion de 1492, des poètes espagnols comme Sa‘adya Ibn Danan, Abraham Ha- Lévi Baqrat et Abraham Abi-Zimra s’installent au Maghreb, où, avec des poètes expulsés de la deuxième et troisième générations comme Abraham Gabishon et Yishaq Mandil Aben Zimra, ils constituent un pont entre la poésie et la culture andalouses et la poésie hébraïque nord-africaines des siecles suivants.

  1. Yéhouda Al-Harizi (c.ll70-m. après 1235): auteur espagnol de maqamat, pièce

 en prose rimée, imitées de l’arabe-sefer tahkemoni- et traducteur du (more nevouchi,) de Maimonide.

Todros Ben Yéhouda Ha-Lévi Aboul'afia (1247-C.1300): poète populaire à la Cour de Tolède.

Yishaq Ben Shéshet Perfet, dit Ha-Ribash (1326-1408): illustre rabbin et poète espagnol né à Barcelone, réfugié à Alger à la suite des massacres de 1391 (voir ci- dessus, note 31, p. 61).

Shim'on Ben Sémah Douran, dit Rashbas (1361-1444): savant rabbin, philosophe, médecin et poète espagnol, lui aussi réfugié à Alger à la suite des massacres de 1391. Ses responsa y exercent une grande influence.

Yéhouda Ben Shémouel Ben Dra‘: poète marocain du XHIe ou XIVe siècle (cf.

Ephraïm Hazan, ״רבי יהודה בן שמואל בן דראע משורר קדום ממרוקו״, Sinaï 92 [1983]:138-149).

Yéhouda Ben Yossef Sigilmassi: poète marocain de la deuxième moitié du XlVe siec (cf. Shim‘on Bernstein, ״ר׳ יהודה בן יוסף סג׳למאסי, הפייטן הנשכח ופיוטיו״, in 19561:217-233] 12 חורב

  1. Sa’adya Ben Maïmon Ibn Danan (mort en 1493): illustre rabbin, grammairien, grand poète et médecin originaire de Grenade, réfugié en Algérie à la suite de l’Expulsion espagnole de 1492, auteur d’un traité sur la versification hispano- hébraïque, מלאכת השיר (Francfort-sur-le-Main, 1865).

Abraham Ben Shélomo Ha-Lévi Baqrat (fin du XVe-début du XVIe siècle): poète originaire de Malaga, en Espagne, réfugié à Tlemcen à la suite de l’Expulsion de 1492, auteur de nombreux poèmes encore inédits.

Abraham Ben Méir Abi-Zimra, ou Zmiro: poète espagnol, originaire de Malaga, réfugié à Tlemcen avec son ami Abraham Baqrat après l’Expulsion. Loué pour son érudition et sa connaissance de la langue et de la poésie arabe dans עומר השכחה, d’Abraham Gabishon (Livourne, 1748), pp. 126-127.

Abraham Ben Ya’aqov Gabishon (15657-1605): talmudiste, médecin et poète algérien, descendant d’Expulsés espagnols. Nombre de ses poèmes ont  été publiés dans

עומר השכחה

Yishaq Mandil Aben Zimra (mort après 1614): rabbin et poète à Fez, puis en Algérie, fils d’Abraham Abi-Zimra.

David Ben Hassine connaît "les traités théoriques et la poésie des grands classiques" séphardis, et il considère "notre maître Yéhouda Ha-Lévi" comme "le plus grand des poetes"

 Du XVIe au XVIIIe siècle, les poètes hébraïques maghrébins restent conscients de la prééminence des modèles classiques espagnols. Ya‘aqov Abensour, de Fez (1673-1752), et Moshé Abensour, de Salé (mort après 1717), sont les derniers poètes à rester fidèles à la métrique classique d’origine arabe, dans une partie de leur oeuvre. Mais la poésie marocaine va bientôt suivre sa propre voie, et adopter progrès- sivement les techniques et les thèmes que nous retrouvons chez les poètes des XVIIIe et XIXe siècles. En général, ces derniers s’affranchissent des modèles prosodiques arabes, par trop contraignants. Ainsi, David Ben Hassine et ses contemporains, en Afrique du Nord comme en Orient, n’utilisent plus le mètre quantitatif espagnol, mais le mètre "syllabique- phonétique", beaucoup plus souple et plus naturel, mieux adapté à la langue hébraïque.

Au point de vue linguistique, ils abandonnent le purisme biblique des grands classiques séphardis. Leur hébreu, plus simple, plus populaire, puise dans toutes les sources historiques de la langue: Mishna, Talmud, prières, langue de la philosophie et de la kabbale. Ils n’hésitent pas à utiliser l’araméen. La langue de David Ben Hassine abonde en néologismes: mots nouveaux créés de toutes pièces par le poète, acceptions nouvelles données à des termes existant déjà dans la langue hébraïque.

Les poètes maghrébins généralisent l’usage de la signature en acrostiche, et adoptent avec enthousiasme la technique du shibbous, ou insertion dans leurs piyyoutim d’une mosaïque de versets ou de fragments de versets bibliques, et de textes des prières et du Talmud, prati- quée par les poètes séphardis depuis l’époque classique espagnole. Chez David Ben Hassine, nous trouvons même un hémistiche entier pris dans un poème de Yéhouda Ha-Lévi, ce qui confirme qu’il connaît bien les grands classiques du Moyen Age. En fait, il ne se contente pas d’insérer des fragments de textes sacrés dans ses compositions poétiques. Avec une virtuosité éblouissante, il change l’orthographe des termes

empruntés, ce qu’il signale souvent, avec un clin d’oeil au lecteur, par des guillemets. Il leur attribue un sens inattendu, riche de sous-entendus, radicalement différent de celui qu’ils avaient dans le texte sacré original, ou encore se livre avec humour à des jeux de mots, des calembours spirituels qui montrent sa maîtrise de l’hébreu et de l’araméen, mais en même temps, intègrent harmonieusement ces insertions dans sa création poétique.

La poignante "Elégie sur la mort d’une femme en couches" con­tient de nombreuses illustrations de cette technique. Le vers 6, "Pour prendre le deuil de Sara et pour la pleurer" reproduit Genèse, xxiii, 2. Au vers 7, "Une voix retentit dans Rama" (Jérémie, xxxi, 14) devient "Un cri d’affliction amer" (mara, en hébreu). Au vers 22, les avances lascives de la femme de Poutifar à Joseph, "pour être à ses côtés et coucher avec elle" (Genèse, xxxix, 10), évoquent l’image saisissante d’un bébé innocent qui veut téter le sein de sa mère morte! Aux vers 17־ 18, l’appel pathétique de la mère mourante, qui donne le ton à toute cette élégie, est pris directement dans le livre de Job (xvii, 14). Elle aussi crie à la tombe qui l’attend: "Tu es mon père!", et aux vers de terre qui vont bientôt ronger son cadavre: "Tu es ma mère et ma soeur!" Enfin, au vers 35, comme dans beaucoup d’autres de ses piyyoutim, le nom du poète se profile derrière un des noms donnés au Tout-Puissant dans le Psaume 89, verset 9 ("Hassine", en hébreu). L’usage, et souvent l’abus, du shibbous caractérise la poésie hébraïque nord- africaine des quatre derniers siècles.

  1. Ces jeux de mots sont très nombreux dans les piyyoutim de David Ben Hassine. Ainsi, dans l’élégie ״הנה מית״תו שלשלמה״,״קול שופר במחנה״, au lieu de ״הנה מטתו שלשלמה״ (Cantique des Cantiques, iii, 7); dans le piyyout ״מזמור שיר השירים״, il écrit au premier vers, ״שיר השירים אשי״ר לשלמה״, au lieu de ״שיר השירים אשר לשלמה״ (Cantique des Cantiques, i, 1), et, au vers 29, "זהו מקומן של שבחים" au lieu de "איזהו מקומן של זבחים״ CMishna, Zévahim, v, 5); dans le piyyout ידידי תן הוד״", le poète joue avec les lettres du dernier mot de chacun de ses vers, par exemple, au début, en épelant le nom de la personne louangée, Eliézer: ׳אל״ף למ״ד יו״י עי״ן זיי״ן רי״ש׳, etc.
  2. On trouvera d’autres exemples de la technique du shibbous dans l’introduction hébraïque.

Tehila le David- Section francaise-Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan-1999-page-103

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז- תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין

ממשיכי דרכו של ר׳ דוד חסין

על השירה העברית במכנאס ניתן לצטט את המליצה ׳וזרח השמש ובא השמש׳ עד שלא שקעה שמשו של רבי משה בן יעקב אדהאן, מחבר ׳סוכה ולולב לעם סגולה/ זרחה שמשו של רדב״ח שהיה בן עשר בעת פטירתו של רבי משה, ועד שלא שקעה שמשו של ר׳ דוד, זרחה שמשם של ממשיכי דרכו, הלא הם רבי שלמה חלואה בן דורו הצעיר, ורבי יעקב בירדוגו, דור אחריו.

כבר הזכרנו את סדרת הקינות שכתב רבי שלמה על מותו של רדב״ח ואת ההערכה הרבה העולה מהם למשורר ולשירתו. ר׳ שלמה חלואה הוא אמנם משורר מקורי ובעל ייחוד אישי רב אבל בכל זאת השפעתו של רדב״ח ניכרת היטב על שירתו. השפעה זו ניכרת בבירור מתוך שירים שונים ומביטויי שיר על דרך שירת חסין, ואף סידור הדיוואן וחלוקתו לשערים הם על דרך ׳תהילה לדוד׳ כשהוא מציג מבחר דומה של סוגי שיר, וכתובות השיר מלמדות גם על ניסיון חיים דומה של נדודים וחיפוש נדבנים ומקורות פרנסה. רבי יעקב בירדוגו, גיסו הצעיר של רדב״ח, היה בן תשע בעת פטירתו של משוררנו, ושירת רדב״ח שנישאה בפי כול ובהזדמנויות רבות הרשימה את המשורר הצעיר. מנגינותיה ונעימותיה נקלטו היטב באוזניו, ורבים משיריו נכתבו על­פי לחנים נפוצים של שירי רדב״ח כפי שהדבר מצוין בכתובות השונות לשירי ר׳ יעקב בירדוגו. כך למשל השיר ׳ידידי שמחת ששוני׳ כתוב בנועם שירו של רדב״ח ׳אל הר הטוב הזה׳ ובמקרה זה מתקשר גם תוכן שירו של רדב״ח שכן שיר חתונה זה הוקדש לנכדתו של רבי דוד חסין.

דוגמה נוספת נוכל למצוא בשיר ׳אל אלהים עודנו׳ המיועד לסיום מסכת, ואשר נכתב בנועם הפיוט ׳אספר פלאיך׳. סוגי השיר תואמים את סוגי שירתו של רדב׳׳ח ומושפעים מהם. פיוט מעניין, ׳דודי לי בר נקי כפים׳, שכתבו ר׳ יעקב וידידו במשותף כשכל אחד מחבר מחרוזת לסירוגין, מעין דו-שיח שירי, הולך בעקבות שיר דומה שכתב רדב״ח במשותף עם ידידו רבי יעקב אלמליח. שני השירים מלמדים על אווירה חברתית אוהדת לשירה ועל קיומה של תרבות שירה מפותחת. נמצאנו למדים כי שירתו של רדב״ח זכתה להמשכיות ולתפוצה עצומה עוד בחייו, וכי יש משיריו שזכו להתקבל בכלל קהילות המזרח כולן, ואף זכו לעיבודים ולחיקויים ושירתו של משוררנו הגיעה אף לאירופה.

תפוצה זו לא יכלה שלא לצוד את עיניהם של חוקרים שונים ואכן אחד הלחנים של השיר ׳אוחיל יום יום אשתאה׳ נרשם בתווים מוסיקאליים מפורטים בספרו של א״ל פראנקל ׳ירושלימה׳ שיצא לאור בלייפציג 1858. ר׳ דוד בן חסין, שהתפעל כל כך כשראה לראשונה תווי נגינה, שעל-פיהם ניגנה התזמורת בגיברלטר, התפעלות שלימדה אותו כיצד אפשר לשיר על גדולת הבורא באמצעות העיניים, היה, בוודאי, נהנה מאוד לראות את תווי הנגינה של שיר משלו, והיה קורא בהתפעלות ׳ועינינו מאירות כשמש וכירח׳.

מעגל התפילה

מבוא

שירתו של ר, דוד חסין כוללת אותם סוגים האופייניים לשירה העברית בצפון אפריקה, כפי שהתפתחו מן המאה השש־עשרה ואילך.

בתקופה המאוחרת החלה ׳תזוזה׳ בסוגי השיר. משנסגרו בפני הפיוטים רוב מקומות היעד שבתפילה, משום חשש הפסק בתפילה או משום שמסכת הפיוטים נחתמה, חיפשו להם הפיוטים יעדים, שנראו מותרים לכניסה. בוודאי, אין חידושי הסוגים והשימוש בסוגים מסורתיים מצטמצמים בפיוטי בית הכנסת בלבד, ואת סוגי הפיוטים ניתן לחלק לארבעה מעגלים או מחזורים:

  • מעגל התפילה, ובו פיוטים הנכתבים כדי לשרת את עבודת בית-הכנסת. פיוטים אלו מובאים, כאמור, לא בתוך התפילה ממש, אלא בפתיחות ובהפסקות (הפיוטים סביב תפילת נשמת, פיוטים לקריאת התורה וכד׳).
  • מעגל השנה, ובו פיוטים הנכתבים לשבתות ולמועדים ומהם, מדרך הטבע, רבים המשתלבים במעגל א ־ מועד מועד ופיוטיו, מאלול עד תשעה באב ועד ט׳׳ו באב.
  • מעגל חיי האדם, ובו פיוטים ושירים למאורעות שונים בחיי האדם, מן הלידה ועד המוות, והוא כולל פיוטים להולדת הבן, לפדיון הבן, לבר- מצווה, לחתונה, לצידוק הדין וכדומה.
  • מעגל היחיד והחברה, ובו שירים לרגל אירועים שונים בחיי הפרט ובחיי הכלל. שירים היסטוריים, שירים לכבוד מינוי, לרגל מלחמה, לרגל מסע, שירים בשבחי צדיקים וכדומה. כמו כן יש במעגל זה שירים במתכונת שירת החול הספרדית על­פי סוגיה המסורתיים או בשינויים.

בכל המעגלים האלה מתחדשים חידושי תוכן וחידושי צורה מתוך זיקה למסורת השיר הספרדית.

המשוררים המאוחרים לא ראו את עצמם בני חורין להוסיף סוגי פיוט חדשים, משום צניעותם ומשום שכבר נקבעו הפיוטים והפכו לחלק בלתי נפרד מן הסידור הנדפס. ובכל זאת לא ויתרו לגמרי בעניין זה, ופה ושם הם הציעו למתפלל פיוטים למסגרת התפילה, בעיקר רשות לקדיש הפותחת תפילה, לפי שבמקרה זה אין בפיוט המוצע משום הפסק כלשהו; ויש שהציעו פיוטים בתחנות שבשולי התפילה, הפנויות מפיוטים; ולעתים אף הציעו מקבילה לפיוט מפורסם שקנה מקומו בעניין מסוים ובמועד מסוים, והפייטן המאוחר הקביל לו פיוט לעניין אחר ולמועד אחר.

בין מאות פיוטיו של רבי דוד חסין נמצאים פיוטים ליטורגיים אחדים, מהם למסגרת ליטורגית גמישה, כגון הפיוטים שכתב לעצירת גשמים או פיוטי ההודאה על ירידת גשמים, ומהם שמיועדים היו למסגרת התפילה. על ייעודם הליטורגי של פיוטים אלה הודיענו רבי דוד עצמו בכתובות שהקדים לשירתו, כגון הפיוט ׳אל קדוש בצדקה נקדש׳, שהכתובת שבו מכריזה: ׳פיוט ליראו עינינו׳, והוא פיוט המיועד להיאמר לפני לקט פסוקים מיוחדים הנאמרים לפני תפילת עמידה של ערבית במנהגי חוץ לארץ, ומשוררנו הקדים לפסוקים אלה פיוט, בוודאי לתפילות החגיגיות של ערבית במוצאי שבת או בשמחות משפחתיות.

מעצם הניסיון הזה של משורר בן המאה השמונה-עשרה להציע מפיוטיו למסגרת התפילה נוכל ללמוד על גמישות-מה שעדיין נתקיימה, ואולי גם על הביטחון של המשורר בכוח שירתו ובהתקבלותה על הקהל. אמנם אין אנו מכירים מנהג כלשהו המשתמש הלכה למעשה בפיוטים הליטורגיים הללו, אך שימוש בהם אינו מן הנמנע, וכאמור, עצם הניסיון מאלף הוא. מבחר הפיוטים הליטורגיים המוצעים על-ידי רבי דוד מעניין במיוחד, ויש בו כדי להצביע על יחס הציבור לתפילה מסוימת או לרעיון חדש שביקשו להציע לו תיקון פיוטי. עם זאת בולטים הפיוטים בעלי סיומת המתקשרת לתפילת ׳נשמת׳ או אל הקדיש לברכת ׳ישתבח׳, אך הפייטן נמנע מלציין תפילות אלה כיעד לפיוטו. כיוון שכך ומכיוון שלא היו הוכחות חותכות כי אכן שימשו פיוטים מעין אלה בתפילה, ואף אם נאמרו לקראת התפילה המתקשרת אליהם, הרי שרישומה של התפילה על הפיוט אינו בולט חוץ מן הסיום הנראה כמין שריד של מסורת ארוכה ורבת שנים. משום כך לא יכולנו לדון בפיוטים אלה כאן, והם נדונו במסגרת היעד הבולטת והמוצהרת על-ידי המשורר.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין.עמ' 52

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20

מתקופה זו אין מידע חד משמעי. ב' מיקין[B.Meakin ] שחי במרוקו, היה בקי במתרחש בארץ זו, ופרסם כמה חיבורים עליה. לדבריו בערים הפנימיות על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. לעומת זאת, לדברי אנגלי שביקר בשנת 1892 במרוקו, גזירה זו היא נחלת העבר, ואילו החובה לחלוץ ליד מסגד קיימת עד עתה. לעומת זאת, לפי דיווח בכ"ו באייר תרנ"ד – 1894 – נתחדשה הגזירה הישנה שכל יהוד העובר ליד מסגד עליו לחוץ נעליו.

לפי דו"ח מתחילת המאה העשרים שנמסר בידי איש שנשלח למרוקו לבדוק את מצבם של היהודים, הגזירה חלה רק על יהודי פאס, בהיותה עיר קדושה, ואסור שכופרים יחללוה בנעליהם. ואילו בערים אחרות האיסור הזה כבר בוטל. אולם לפי מקורות אחרים בשנים אלה, הדבר חל על ערים אחרות.

היה זה בימי הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי שעלה על כסאו בגיל 14 בשנת 1894 ושלט עד שנת 1908. שנות מלכותו הצטיינו בחולשה ובחוסר יציבות, קרבות בין שבטים. התערבות ותחרות של מדינות אירופה על השליטה במדינה חלשה זו. מהומות ותסיסה נגד צרפת שכבשה בשנת 1907 את אוג'דה, קזבלנקה ורבאט. הייתה תביעה להדיח את הסולטאן, והאיבה נגד הנוצרים והיהודים גברה. בשנת 1907 חייב מושל מראכש את היהודים היוצאים מהמללאח לחלוץ נעליהם. העובדה שהדבר חייב פקודה אומרת שלא נשמר בקפדנות. בשנה זו ואחריה חלה הרעה במצבם של היהודים שהתבטאה גם במצוקה כלכלית ובגזירות.

באגרת שכתב הרב עמאר ממכנאס, בכ"ד אדר תרס"ח – 26 בפברואר 1908 – ונשלחה לאברהם ריבי, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כדי שימליץ בפני ראשי כי"ח בפריס לקבל סיוע חומרי, נאמר : מאז שהתחיל בעירו המרד נגד עבד אלעזיז, יהודי מרוקו במצוקה גדולה, והוא מונה אותן. ראשית כי גזרו עלינו ללכת יחף. ובזה תם כבודינו, ונכרת אוכל מפיות אלפי אחינו בני ישראל אשר לא יוכלו ללכת יחף ולסבול בושה. לאחר מכן מנה צרות אחרות.

מנהיגי קהילת ואזאן פנו ב-28 ביוני 1908 לכי"ח במכתב בו ביקשו עזרה במצוקתם. הם כתבו בין השאר :

" אנחנו מדוכים ומעונים תחת הישמעאלים באיבוד הגופות והאיבוד הממון, ואין מציל מידם. וכעת גברה שנאתם עלינו ויוסיפו לחטוא בהסרת המנעלים והריסת בתי כנסת "

אירופי ששהה בפאס בתחילת מלכותו של מולאי חאפט', שהוכרז בתור סולטאן ב-23 באוגוסט 1908, כתב : " בעבר נאלצו יהודים ללכת יחפים, ולמרות שבערי החוף עתה אין זה כפוי, בערים הפנימיות לא יעיז יהודי לעבור ליד מסגד כשהוא נועל נעליים.

 מקורות לועזיים אחרים מהעשור הראשון ותחילת השני, חוזרים על החובה שחלה על היהודים לחלוץ נעלים ביוצאם הממללאח. בספר שפורסם בשנת 1911 על החליפות של המגרב נאמר, שלעתים מוצאים היהודים פחם תחת רגליהם כדי שרגליהם יפגעו.

כניסה לארמון המלכות.

במכתבו של אברהם אלמליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כי"ח ב-30 ביונואר 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ"ל, בבקשה שישפיע על הוזיר לענייני חוץ השוהה עתה בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. וכי עמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף או חמה בקיץ גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע כמה פעמים בשליחות הקהילה בחצר המלכות, חזר לעתים כשהוא חולה. לדעתו, אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר הארמון עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסים עם היהודים. אבל ניתן להשיג זאת על ידי מאמצי היהודים.

הכותב ציין שהוא עודד יהודים, תושבים או אזרחי מדינות זרות, שיכנסו לחצר הארמון בנעליהם. הוא גם הציע ללוותם בביקורם הראשון להערכתו, במשך הזמן ייעלמו ההבדלים בין יהודים נתיני הסולטאן ובין בעלי חסות זרה, ולכל היהודים תהיה זכות להיכנס בנעליהם לחצרות הפנימיים של הארמון. הכותב לא ראה אומץ מצד היהודים גם מאלה שנלוו אליו, לעבור את המפתן של חצר הארמון בהיותם נועלים נעליים. מסקנתו כי יש תקווה שעם חדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, הפליה זו על היהודים תיעלם.

הגזירה והחרפה הכרוכה בכל נמשכה עד לשנת 1912. הדבר בוטל רק הודות למשטר החסות הצרפתי. הרב שאול אבן דנאן יליד פאס, ראש בית הדין הגבוה ברבאט והרב הראשי של יהודי מרוקו משנת 1949 עד 1964, כתב בהסכמה לספרו של רבי יוסף בן נאיים "מלכי רבנן", ירושלים תרצ"א :

" גזירת חק הייתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו, הלחץ המר הזה הוסר אז ליהודים בעת התפתחה ארץ מארוק לתושבי אירופה…וירבו הימים וה' פקד את עמו וירא בשפלותם בהושע רבה. הממשלה הצרפתית, ממשלת החופש והמדע פרשה כנפיה על תושבי מארוק, ותביא את העם לחסות בצל עוזה, העם היהודי הסיר אז בגדיו הצואים, בגדי העבדות, וילבש בגדי החופש והדרור "

אזרחים זרים ובעלי תעודת חסות.

הבעיה שהתעוררה מדי פעם הייתה האם ההגבלות החלות על יהודי מרוקו חלות גם על יהודים אזרחי מדינה זרה וכן על יהודים שרכשו תעודות חסות של מדינה זרה. לפי ההסכמים בין מרוקו לבריטניה בשנת ת1856, לספרד בשנת 1861, צרפת בשנת 1863, הותר לנציגיהן הדיפלומטים במרוקו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן המכהנים בסגל הדיפלומטי ומשרתים אותו. נושאי תעודה זו משוחררים מתשלום מס גולגולת ומההגבלות החלות על הד'מים. נוסף לאלה היו אחדים ביניהם יהודים שלא שירתו את הדיפלומטים ורכשו תמורת תשלום תעודת חסות. גם אצל בעלי החסות עלתה הבעיה של חליצת נעליים.

לפי אולוף אגרל, הסולטאן (מוחמד אבן עבדאללאה שלט בשנים 1757 – 1790) הכריז כי האיסור על נעילת נעליים בחלקים המוסלמים של הערים, אינו חל יהודי מארצות נוצריות. אולם לא הייתה עקביות בנידון, וגם יהודים בעלי מעמד דיפלומטי חלצו נעליהם. רופא צבאי ששירת בגיברלטר ונשלח לפאס בשנת 1806 כתב, שיהודי שכיהן בתור סגן קונסול, חלץ מנעליו בעוברו ליד מסגד, דבר שהנוצרים באותו תפקיד אינם חייבים לעשות. אברהם בן סעדון בעל חסותה של צרפת סירב בשנת 1849 לחלוץ נעליו ליד מסגד בטנג'יר, והדבר גרם לעימות בין נציגי צרפת לממשל של מרוקו.

ג'יימס ריצ'רדסון 1806- 1861 שערך מסעות בצפון אפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-19 כותב שלפני שנים הורה הסולטאן שיהודים הבאים מאירופה דינם כאחיהם בממלכתו, אבל בפועל התעלמו מהוראה זו. הוא מספר על יהודי יליד בריטניה ששאל את סגן קונסול בריטי האם עליו לחלוץ נעליו בהופיעו בפני הסולטאן, ואם יעשה כך האם ישללו ממנו זכויותיו בתור יליד בריטניה. כוונתו שאם יחלוץ נעליו, יגלה זהותו היהודית, ויחול עליו הנוהג המחייב יהודים מקומיים. הדיפלומט לא ידע מה לענות לו. הוא גם מספר שבהופיעו בפני מושל עם תורגמנו היהודי, חלץ הלה את נעליו.

הגרמני היינריך קרל פון מָלצָאן שביקר בצפון אפריקה באמצע המאה ה-19 במשל כשלוש שנים, כתב בהיותו בתיטואן שיהודים בעלי תעודות חסות שרכשו מהקונסולים, אינם חולצים נעליהם מחוץ למללאח. לפי זכרונותיו של דרומונד האי, התורגמנים היהודים של הקונסולים נאלצו לחלוץ נעליהם כשהיו עוברים ליד מסגד או מקום קדוש, הדיפלומט הביע התנגדות לדבר. כשהגיע לטנג'יר בראשית תפקידו כקונסול הבחין בכך שתורגמנו היהודי דוד סיסקו שנלווה אליו, חלץ נעליו בעוברו ליד מסגד. דרומונד נזף בו באומרו שעליו לזכור שהוא מועסק על ידי דיפלומט ונהנה מזכויות בהתאם להסכמים.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמ'406

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר