מורשת יהדות מרוקו

בצפון־אפריקה יש מספר גדול של קדושים מוסלמים אנונימיים הידועים בכינוי ״אל מראבט״ ובמיוחד בכינוי ״סידי למאכפי״, .דהיינו, ׳אדוני הנסתר׳. בחלקם אלה קדושים ששמם והפרטים על חייהם נשכחו ובחלקם אלה קדושים שנוצרו על־פי מסורת עממית ללא ריאליה היסטורית מאחוריהם. אמנם גם אצל היהודים מספר הקדושים האלמוניים לא קטן, אולם חוץ ממקרים מועטים כמו הצדיק מאזרו, למשל, נהגו היהודים לתת לקדושים אלה שמות.

בשתי הקבוצות שיחקו עצמי הטבע תפקיד חשוב מאוד הן במסגרת הקדושים האלמוניים והן במסגרת המקום הקדוש ומעניין לבדוק את המשותף והמייחד כל קבוצה. המספר הגדול של עצמים בטבע כגון אבנים, סלעים, מערות, מקורות מים, עצים וכו׳ הקשורים לקדושים מוסלמים בצפון־אפריקה או המזוהים איתם. עוררו את תשומת לבם וסקרנותם של חוקרים רבים שכתבו בהרחבה על התופעה. דוטה, דרמנגם ווסטרמרק הביאו במחקריהם דוגמאות רבות שמאפשרות לנו לעמוד על מקומה החשוב של תופעה זו במסגרת פולחן הקדושים בכללותו. יש לציין שלפחות מהבחינה האיכותית, ידועה התופעה גם במרחב המוסלמי שמחוץ לצפון־אפריקה, ועל מימדיה אצל המוסלמים בארץ־ישראל כתב כנען בהרחבה.

בקווים כלליים בולט הדמיון הרב בתופעה אצל היהודים ואצל המוסלמים. גם פה וגם שם נמצאים עצמים אלה לרוב ליד הקבר של הקדוש ושואבים את קדושתם מעצם הקירבה אליו. במקרים רבים, בשתי התרבויות, לא ידועים פרטים על הקדוש הקבור במקום שבו נמצא העץ, המעיין, ההר וכו' ומעניין לציין שבקבוצה זו נמצאים קדושים רבים הזוכים להערצה משותפת מצד היהודים והמוסלמים כמו סידי מהאסר, מול סדרה, לאלה ג׳מילה, לאלה תאקרקוזת, צדיק אזרו, תוקשושת, מול אז׳בל אל־כביר, מערת אופראן.

יש תופעות מספר הנפוצות אצל המוסלמים ואינן קיימות או שהן נדירות אצל היהודים. אצל המוסלמים, עצמים כמו אבנים או עץ יכולים לסמל לא רק את המקום שבו קבור הקדוש, אלא גם את המקום שבו הוא נח או התפלל, בו בזמן שאצל היהודים קיימת תמיד האמונה ששם קבור הקדוש, גם כאשר אין קבר במקום ולא ידועים פרטים על הקדוש. אבנים, מקורות מים ועצים מקבלים הרבה פעמים שמות של קדושים, כאילו הם בעצמם קדושים ובולט אצל המוסלמים המספר הגדול של שמות של קדושות, כמו ערימות אבנים בשם לאלה הסנה, לאלה תיגנוגי ולאלה נפיסה, מעיינות בשם לאלה תאבאקיות וזימה וסלעים בשם לאלה רחמה ומוסה ולאלה תבולאת. לעצים הקדושים יש שמות משלהם בין אם הם בודדים ובין אם הם ליד הקבר הקדוש ועצים רבים נושאים את השם לאלה זינב או אמא זינב. גם כאשר השם הוא על סוג העץ בולטות הקדושות: לאלה כירה, לאלה כאתמה ולאלה זארורה. נפוצות מאוד בצפון־אפריקה קדושות בשם לאלה תאורירת, בעלת הגבעה. ידועות אצל היהודים אבנים בשם לאלה ספיה ולאלה קאפיה, והעץ שליד ר׳ מסעוד נקרא לאלה סדירא, אך לרוב נותנים היהודים שמות של קדושים לעצמי הטבע, כמו מול טרייא, מול אל־חאזרה אל־מנזורה, מול תאורירת, מול אז׳בל אל־כביר, מול שזרא, מול אל־שזרא אל־כדרא (זהו ר׳ חנניה הכהן), מול סדרה, מול אל־כארמה וכו'.

דוטה — טריבו, עמ^׳ 223, מציין שהיהודים מתנהגים אצל לאלה תאקרקוזת בדיוק כמו המוסלמים, וטובלים במים את כפות רגליהם, כשעליהן חתיכות לחם שישמשו מזון לצבים המקודשים שבבריכה.

אצל המוסלמים הדגים והצבים הנמצאים במעיינות ובבריכות שליד הקדושים נחשבים גם הם לקדושים, והאנשים מאכילים אותם ונמנעים מלפגוע בהם. תופעה דומה לא מצאנו אצל היהודים במסגרת מחקר זה.

החוקרים מחולקים בדעתם על מהות התופעה של קדושתם של עצמי טבע. גלנר מגדיר אותה כצורה שונה של קדושה, להבדיל מהקדושים שבמתכונת הרגילה והמסודרת, ורואה בה הערצה של הטבע בצורה די גלויה. גם דוטה רואה כאן שרידים של פולחן עתיק של אבנים, מערות, מעיינות, עצים וכו' שעברו תהליך של איסלמיזציה עם קשירת שם של קדוש מוסלמי למקום בשלב יותר מאוחר. שרידים אלה חזקים עוד היום ואפילו במקרה שקיים קבר של קדוש במקום, כמו אצל סידי אחמד אל עמרי בדרך למראכש, העץ שעומד לידו בשם סידי עבדנבי זוכה להערצה גדולה יותר.

 במסגרת תפיסה זו מציע דוטה הסבר להערצה המשותפת של לאלה תאקרקוזת מצד יהודים ומוסלמים לפי תהליך בעל כמה שלבים: בהתחלה היה קיים הפולחן הברברי של המעיין והצבים; בתקופה הקדומה של התפשטות היהדות בצפון־אפריקה קיבלה הדת היהודית פולחן זה בעין יפה; כאשר נכפה האיסלאם על הברברים, הם לא הסכימו לוותר על מסורותיהם העתיקות ועשו איסלמיזציה לכאורה של פולחן המעיין תחת השם לאלה תאקרקוזת, ויהודים ומוסלמים המשיכו את הפולחן ביחד; בשלב יותר מאוחר עם החמרת האיסלאם, נוצרה המסורת של שבעת הקדושים (שבעתי ריג׳ל) שהתפללו במסגד ליד המעיין, ונבנה שם מבנה קדוש, ומאז הפרידו בין היהודים והמוסלמים, שהמשיכו את הפולחן כל אחד בבריכה נפרדת. וסטרמרק מביא גם הוא מקורות המצביעים על קיום פולחן אבנים, הרים, מעיינות וכו' אצל הברברים מאז תקופות קדומות. גם לדעת פרייזר היתה קיימת בקרב כל העמים הערצת עצים מאז התקופה הקדומה, ושרידים מפולחן זה ניתן למצוא באירופה עוד בימינו.

בניגוד לחוקרים אלה, מחזיק דרמנגם בדעה שלא מדובר בדנדולטריה — פולחן העץ, כמו שאין הכוונה לפולחן המים של המעיין או של הדגים והצבים בתוכם, אלא יש כאן קשר בין העץ או המעיין ובין הקדושה. הדגים במעיין ממחישים את קדושת המקום. גם שלהוד רואה את ההתייחסות לעץ או למעיין בקשר למקום הקדוש, כשהקדושה הזו קשורה לגילוי ישיר או בלתי ישיר של כוח בעל אופי מקודש.

הגדרתו של אליאד לגבי היחס שיש להעניק לקדושתם של אלמנטים בטבע יונקת מן הקונצפטים של קדושת הזמן וקדושת המקום. המקום בו אדם גר הוא מרכז העולם בשבילו והוא עצמו טעון מטען של קדושה; אלמנטים מיוחדים בו, כמו עץ, מעיין, אבן וכדומה, קדושים לא מפני שהם קרובים למקום קדוש, אלא משום שהם בעצמם חלק ומרכיב של הקדושה. אלמנטים אלה הם עכשיו סימנים־סמלים בעלי משמעות מיוחדת ובתור שכאלה זוכים להתייחסות מיוחדת. הטבע כולו טעון מטען דתי, אך לגבי החברה המסורתית, זיקתה מותחמת באיזור גיאוגרפי מאוד מוגדר. מעבר לו זהו התוהו ובוהו.

מושג זה של המקום הקדוש והנובע ממנו מושרש באיסלם. הבאראכה של הקדוש החי מתפשטת לסביבתו, אך עם מותו מתקרב הקדוש יותר לאלוהים וכוחו העל־טבעי מתעצם. מקברו, שהוא מרכז הכוח של הקדוש, מתפשטת השפעתו גם לסביבה הקרובה, ה״חורם״. מכאן ניתן להבין את חשיבותם העצומה של הקבר והחורם, במיוחד במסגרת המסדרים הדתיים, לא רק בתחום הפעילות הדתית אלא גם בתחום הפעילות החברתית, הכלכלית והפוליטית של הכפר.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 201

ר׳ אפרים מאימראן (סאלי)

“A Salé, il existe aussi des saints juifs réputés pour leur science et  leur vie intègre. On peut retrouver dans le cimetière deux tombes qui remonteraient à la fin du XVI' siècle (1570 environ). L’une d’elles serait celle d'Ephraïm Maimaram, qui aurait été un des principaux notables de la ville"

ר׳ אשר (איית יחייא)

קהל קדוש ברוכים תהיו!

כיואני לעזאז! בא נעלמבום באיין 267.000.1 פראנך די אופרת מן דוכול דצדיק רבי דוד ומשה זיע"א אנא וסחאכי האדי תלת שנין די באס אנא פאקיד . פתאריך 11 אבריל פררקנא פאגווים וריזיון די רבי דוד ומשה עלא לעניים דיאלו. ותפריק הווא האדא : פלוס 500.000 פראנק . כּתאן 0001 מיתרו . מאנטאת דצוף 177 חוואייז דלבאם 352 חאזא . צוובנא מקואות פלקלעא, חמאדנא, אוריכּא, ואולאד זנאגייא באקי ענדנא פסנדוק דלקומיתי די מראקס בלוקי 281.000 די נפררקוהום פי ווקת אכור בעדה.

למקואות די צוובת מן ענדי אנא נתיפא, אמזורו, תידילי ותאמזרת. בלחק מא נקדרס נקולקום לעדאב ולכסראן דלוקת דלפלום דיאלי . די פרדית עלא האד לפלום באס קדרו וקבדוהום לעניים דלבלאד ותפריק עלא יד לקומוסיון דרבאט ידי מאראקיס וכל ואחד מעללם בכט ידו די קבד . ודי יחב יסוף תפריק כיף תפררק ונאס די קבדוהום יזי לענדי נביינלו כולסי בדיטאיי דייאלו.

זאייד בא נעלמכום באיין עטית דימיםיון דיאלי פלחכמים כאמלין באקי גיל פלכומיסיון דלכונטרול דרבאט ולפלוס די בא נסאל פדרע לדמנאת סך 563.000 מעלמא עלא יד לכונסיי סירפייאן עלא כמם שנין נחדאז נקבדהא די אופאת תאריך פזאנפיי51 סמחתלהום פיהא ועתית דימיסיון מן קתרת צער די ענדי ומא תכמומס יא צחאבי זייאר באיין עיית מן לכדמא או מן לפלוס שית כא יעארפ עלאס עתית דימיסיון דייאלי.

וכא נקתר ביר צחאבי זייאר די דימא כא יעאוונוני שיית יעתיהום רזק וטולאן לעמר ויכלילהום אולאדהום ועמרני מא נסא לכיר לכתיר די עמלולי צחאבי די מאראקס ודי דמנאת

ע"ה יצחק אלמליח

קונטרול דסרביס דצדיקים

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 277

לוב

הרב אליהו בכור חזן

מגדולי הפוסקים (1908-1848), מחבר שו״ת ״תעלומות לב״. נולד באזמיר, ויצק מים על ידיו של סבו, הראשון לציון חיים דוד חזן. התגלה כגאון בתורה, וקנה לעצמו ידיעה גם בשפות זרות: ערבית, צרפתית, איטלקית וספרדית. ייחס חשיבות רבה לקשר עם קהילות ישראל באירופה. היה מיוזמי כנס הרבנים ההיסטורי בפולין שיועד לעסוק בשאלות המודרנה והיהדות – ולבסוף בוטל בלחץ המתנגדים למודרנה. ב־1874 חנך את משרת חכם באשי בלוב ושימש בתפקיד זה במשך שלוש־עשרה שנים. יישם שיטות חינוך חדשות במערכת החינוך היהודית בלוב: הרחבת נושאי הלימוד והעמקתם, שיפור התנאים בבתי הספר ולימוד מקצועות חופשיים שיקנו לתלמידים כלים להתפרנס בכבוד. הקים את חברת "יגדיל תורה״ על מנת לקדם את מהפכת החינוך בטריפולי. לאחר מכן שימש רב ראשי באלכסנדריה שבמצרים. היה בקיא בתלמוד ובפוסקים ובספרות החדשה. כתב מחזה בשם "זיכרון ירושלים״, שעסק במפגש שבין העולם היהודי לעולם המודרני. השיב לשאלות מכל רחבי העולם ומתשובותיו ההלכתיות עולה דמות של תלמיד חכם חדשן. עסק בהגותו ובפסקיו בתופעת החילון והמודרנה. כשנפטר הראשון לציון היש״א ברכה (הרב יעקב שאול אלישר) הוזמן להחליפו, אך סירב משום שלא רצה להיות שותף במחלוקות הרבות שהתעוררו סביב משרה זו.

כיצד מזהים גנב?

בערב שבת אחד הגיעו לעיר שלושה סוחרים יהודים. מכיוון שלא הכירו איש מתושבי העיר החליטו להטמין את כספם מתחת לעץ תאנה עד למוצאי השבת. במהלך השבת, אחד הסוחרים לא עמד בפיתוי וגנב את הכסף. במוצאי שבת ניגשו הסוחרים אל המחבוא שבעץ התאנה ולא מצאו את כספם. הם חשדו איש ברעהו והגיעו לכדי מריבה קשה. הסוחרים התייצבו בבית המשפט העירוני אך השופט הנבוך לא הצליח לפסוק בעניינם ושלח אותם לרבי חזן. שמע הרב חזן את טענותיהם אך גם הוא התקשה להכריע ושלחם בחזרה אל השופט. רגעים אחדים לאחר שיצאו שלח לקרוא להם ואמר, ״אשמע טענותיכם שוב, אולי אוכל בכל אופן לשפוט ביניכם.״ הרצו הסוחרים את טענותיהם בשנית, והרב חזן הודה בשנית שאין בידו לשופטם.

יצאו הסוחרים לדרך ושוב קרא להם וביקשם להשמיע את טענותיהם בשלישית. לבסוף הודיעם שאינו מצליח להכריע מי הגנב ומסר בידם מכתב לשופט. הסוחרים חזרו אל השופט, וכשזה פתח את המכתב ראה שכתוב בו שמו של הגנב. מיד עצרו את הסוחר הנדהם, סטרו על פניו, ועד מהרה הודה במעשיו וגילה היכן הטמין את הכסף. השופט הנפעם הלך לרב חזן ושאלו כיצד ידע מי הגנב, ומדוע אמר שאינו יודע מיהו הפושע. הסביר הרב חזן, ״כשנכנסו השלושה זיהיתי שאחד מהם פוסע חלושות ותמהתי אולי הוא חולה או אטי ברגליו. כששילחתי אותם אליך הבחנתי שהחשוד מיהר לצאת ברגליים קלות. הבנתי שהוא שמח שסודו לא התגלה. וכדי לבדוק זאת עשיתי זאת פעמיים נוספות. ואז ידעתי בביטחון שהוא האשם.״

תורה עם דרך ארץ

הרב אליהו חזן ביקש להקים בלוב מוסדות חינוך המשלבים לימוד תורה עם מקצועות חול, וכך הציע: ״בית ספר אחת חדרים־חדרים, אשר יכילו כל התלמידים לקבל לימוד עברית, כתב וחשבון ושפה, וגם שפה איטלקית המהלכת בין הסוחרים.״

ועוד הציע, ״באשר נייסד בית ספר גדול ורחב ידיים, אשר שם יתקבלו המלמדים החכמים ללמד לעם ה' תורה ומשנה וגמרא ושעה או שתי שעות ביום ילמדו אותם כתיבה עברית ואיטלקית שהיא צריכה לעיר הזאת.״

רב לא יהודי

הרב אליהו חזן תמך בהקמת בתי ספר מודרניים המשלבים לימודי קודש ולימודים כלליים וסייע לכי״ח במצרים. הוא התנגד לשליחת ילדים לבתי ספר לא יהודיים. בשנת 1885 נחנך בית ספר ליהודים שכל מוריו היו קתוליים. הרב חזן העיר בציניות, ״קרוב לוודאי שבית הספר ישמח להוסיף לצוות המורים רב, אך העניין מתעכב משום שככל הנראה עדיין לא מצאו רב לא יהודי…"

ירושלים במקום טבריה

כשהגיע הרב אליהו חזן כשד״ר למרוקו נחשף לפיוטו של רבי דוד חסין "אוחיל יום יום אשתאה״, המדבר בשבחה של טבריה. הפיוט מצא חן בעיני הרב חזן, שחיבר

בהשראתו שיר דומה שבלבו ירושלים: הפיוט של הרב דוד חסין:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה
אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה

נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ גַּם טוֹבָה רְאִיָּתָהּ
יָם כִּנֶּרֶת חוֹמָתָהּ שָׁמָּה הָעִיר בְּנוּיָה

הגרסה של רבי אליהו חזן:

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה עֵינֵי תָּמִיד צוֹפִיָּה

מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה

נַעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ יָפָה מְאֹד יְרֻשָּׁתָהּ

הֵרִים סָבִיב לְעֻמָּתָהּ חוֹמַת אִישׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה

הרב אליהו בכור חזן-חוכמה מקדם-חזי כהן

התאקלמות מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

תת פרק זה ישלים את דיוקן המעפילים הצפון אפריקאים עם הגעתם לקפריסין ויעסוק בהתאקלמותם במחנות. המעפילים המוגרבים שעברו תקופת הסתגלות קצרה יחסית במחנות המעבר באלג'יר ובצרפת גורשו למחנות קפריסין בו שהו יוצאי אירופה  שארית הפליטה. הם התמודדו עם מסגרות פורמליות השליחים והג'וינט ואוכלוסייה יהודית מאירופה שיצאה מהתופת שלא הכירו.  הם גם לא הוכנו לשהייה ארוכה במחנות. הפרק לא יעסוק בדימוים ולא בהדרתם ממסגרות קבלת החלטות במחנות.

מוגרבים במחנות קפריסין. לא תמיד נרשמו פרטיהם האישיים של המעפילים לפלשתינה א"י ולמדינת – ישראל. לפי המאגר רק עבור 1,355 מוגרבים  -54%-  מכלל מעפילי צפון אפריקה נרשם מספר מחנה. מתוכם 753 העפילו מחופי אלג'יר 529 מנמלי אירופה ו – 73 שלא זוהתה שם ספינתם. עבור 631   46% — מקבוצת המעפילים הצפון אפריקאים לא נרשם מספר מחנה. אי רישום מספר המחנה תמוה. כיוון שמעפילים מספינה מסוימת הופנו למחנה מסוים לפי התנועה הפוליטית אליה השתייכו.

הסטטיסטיקה שהתבצעה תכופות במחנות והרישום לעלייה לפלשתינה א"י התבססה על זיהוי מעפיל – לפי מספר המחנה שלו כדי לאמת את הנתונים. ברשימות שונות בנוסף למספר המחנה נרשם לעתים גם מספר הצריף או האוהל בו שכנו. המעפילים הראשונים מצפון אפריקה מהספינות 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' שגורשו לקפריסין בחודש פברואר 1947 , שוכנו במחנות האוהלים מחנות הקיץ . 63 60,55 חלקם ביקשו לעבור למחנות הצריפים מחנות החורף  – 68 64-, מאחר שנפוצה שמועה שבספינה 'חיים ארלוזורוב' הגיעו בסוף אותו חודש בנות שוודיות ואנגליות שגורשו למחנה .64  שני מעפילים צפון אפריקאים טענו שזו הייתה הסיבה לבקשתם לעבור ממחנות הקיץ למחנה 64.

תנאי החיים במחנות הקיץ בהם שוכנו מעפילים היו קשים מנשוא. היו אלה מחנות אוהלים ללא הגנה מפגעי הטבע בחורף ובקיץ, לכן לא נמצאו דיווחים על מעבר של מוגרבים ממחנות חורף למחנות הקיץ. מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' שוכנו המעפילים במחנה 55 שהיה למבצרם של מעפילי צפון אפריקה. במשך 28 חודשים בקפריסין 134 מעפילים צפון אפריקאים עברו ממחנות הקיץ למחנות החורף ו – 47 עברו בתוך מחנות הקיץ והחורף . לעומת זאת, ממחנות החורף לא עברו למחנות הקיץ. לקראת סיום שנת 1948 יוצאי אירופה מבקשים העברות ממחנות קיץ לחורף.

לפי דיווחים במחנה קיץ 55 היו בין 770 ל- 840 מעפילים מהמגרב. הממצאים במאגר מראים שבמחנה 55 שהו למעלה מ- 1,100 מעפילים מהמגרב לעומת 255 ששהו במחנות החורף. הסבר אפשרי לריכוז גבוה של צפון אפריקאים במחנה 55 הוא שהמעפילים המוגרבים העדיפו להישאר ביחד, למרות התנאים הקשים, כדי לתמוך ולעודד זה את זה. אם כי מיעוט בקשות ההעברה קיבע את מעמדם של המוגרבים במחנה 55 וחיזק את תדמיתם כ'אאוט סיידרים' בקפריסין. לאחר 'האינצידנט המרוקני' בשלהי  1947 ניתן לשער שהיו מעפילים צפון אפריקאים שביקשו לעבור ממחנות קיץ לחורף. מאחר ולא תמיד צוינו תאריכי ההעברה יש קושי לאשש השערה זו.

לקראת הקמת המדינה, מחנות הקיץ, הראשונים לקלוט מעפילים מוגרבים, הלכו והתרוקנו עם עליית מעפילי ספינות שהקדימו את גירוש המוגרבים לקפריסין. ראשי הקבוצות במחנה 55 פנו למזכירות המשותפת של המחנה בשם מעפילי 'שיבת ציון' בבקשה להישאר בו "אולם עתה משהלכו החברים למחנה חורף וגם לארץ יש ברוך השם די מקום לכולנו". הם ביקשו שגם ילדיהם, שנרשמו למחנה הילדים והנוער 65 ]…[ "לא ילכו בעוד שיש פה בית ספר לילדים".  במילים אחרות, מחנה 55 היה ונשאר מבצרם של מעפילי צפון אפריקה והשהייה בו תרמה לגיבושם החברתי ולהתמודדותם בתנאים הקשים במחנות שלא היו רגילים בהם עד שחרורם בפברואר 1949.

ילידי קפריסין למעפילים מוגרבים. החיים במחנות נמשכו. מעפילים נפטרו, עלו לפלשתינה א"י – ולאחרים נולדו בנים ובנות. כ- 3.5% מכלל המעפילים בקפריסין היו בקבוצת הגיל 4- 0  לפי המאגר משפחות צפון אפריקאיות עלו עם ילדים בגיל 4- 0 בעיקר מנמלי אירופה 374 .ילדים – 48% – העפילו עם הוריהם מחוף אלג'יר לעומת 277 ילדים – 35% – שעלו עם הוריהם מנמלי אירופה. למעלה מאלף תינוקות נולדו למעפילי קפריסין מתחילת הגירושים עד שלהי חודש פברואר .1949  לפי המאגר למעפילי צפון אפריקה, נולדו 127 תינוקות כ- 10% מכלל התינוקות בקפריסין.

 למעפילי צפון אפריקה נולדו 89 בנים – 81% – ו- 17 בנות – 19% – 30 ילדים נולדו למעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון'. מתוכם שש בנות ו- 24 בנים. למעפילי 'שיבת ציון' נולדו 14 ילדים, מתוכם 9 בנים ו-  5 בנות. לעומתם, למעפילי 'יהודה הלוי' נולדו בת אחת ו- 15 בנים. למוגרבים שהעפילו מנמלי אירופה נולדו  59 ילדים בקפריסין, מתוכם 48 בנים ו- 11 בנות. הפסקת העלייה הממוסדת מאורגנת מחופי -אלג'יר גרמה לעלייה לא מבוקרת וספונטנית 'הבריחה'.

מהנתונים בטבלה 11 נמצא, כי 127  -16%- ילדים היו בגילאי שנה עד שנתיים 144 ילדים  -5.7%-  בגילאי 5-2 העפילו עם הוריהם 154 ילדים – 6% – בגילאי 12- 6 ו- 370 בני נוער – 14.6% – בגילאי 18- 13  – 135 ילדים –  18%  עלו בתת קבוצות שלא זוהו עבורן ארץ מוצא ושם ספינה.

מזכירות המחנות העדיפה בראייה מערכתית את עליית בני נוער, ילדים ותינוקות לפלשתינה א"י. יתכן – שהעדפה זו ניכפתה על יושבי המחנות מפני שעל פי נוהל סוכנות האו"ם לילדים היה צריך לדווח על מצבם של ילדי פליטים ממלחמת העולם השנייה והתנאים במחנות לא היו אידאליים לגידול ילדים. סיטואציה שהשאילה את עצמה להסדר העלאת התינוקות בנובמבר .1947  אפשר להניח, שגם התנועה הציונית העדיפה את דור העתיד באותה עת על פני שארית הפליטה המבוגרת. לפי דיווח של הג'וינט בקפריסין היו 2,301 ילדים ובני נוער, 913 בכפר הנוער ששכן במחנה .65  556 ילדים ובני נוער היו במחנות הקיץ מתוכם 249 במחנה 55 והשאר ילדים 193 במחנות .63 – 60  שנה לאחר מכן נספרו 619 תינוקות במחנות החורף .68- 64  במחנה 65 נולדו למעפילי 'יהודה הלוי' 13 תינוקות ולמעפילי שיבת ציון' 3 תינוקות. בין החודשים ספטמבר דצמבר – 1947 עלו לפלשתינה א"י בעליית הנוער – 59  ילדים ובני נוער ממעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון'.

צפון אפריקאים בעלי תפקידים במחנות קפריסין. לפי רפאל חמל המעפילים הצפון אפריקאים לא מילאו תפקידים בכוח עבודה שסיפק פרנסה ואפילו מועטה. צפון אפריקאים שהעפילו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה מילאו תפקיד בעיקר בתחום הנוטרות .ברשימות אותרו 22 צפון אפריקאים שהועסקו במשטרה המרכזית וכנוטרים במחנות  הם אכפו את החלטות המזכירות וועד המשפט, ושמרו על הרכוש הציבורי במחנות. עובדים צפון אפריקאים עסקו בחלוקת מים והיה גם שרת בבית ספר.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הפקעת מחירים

תופעה אחרת, שאף היא מכונה ״גזל עניים״ בפיהם של חכמים היא הפקעת מחירים של דירות, סחורות ועוד. נצביע על מספר ביטויי תגובה של חכמי המזרח והמגרב לתופעות אלה.

מעשה באשה בעיר לפנטו שביוון במאה ה-ט״ז, שהעלתה מחיר השכרת חנויות. ר׳ שמואל קלעי (תלמיד הרד״ך מקורפו) כותב עליה במלים בוטות:

עונה גדול מנשוא וקראתי עליה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר כלה מצודים וחרמים, ועל המסייעים לחטא ילכד בה, והמיסרה ירא ד׳… כי ראוי לכל יודע לעמוד בפרץ.

החכמים יוצאים לא רק נגד מפקיעי השערים, אלא גם נגד בעלי היכולת המוכנים לשלם מחירים גבוהים, ובכך מעלים המחירים ומכבידים על העניים. המבי״ט (ר״ס- ש״מ, 1580-1500), חבר בית דינו של ר׳ יוסף קארו, מותח ביקורת על המשלמים מחירים גבוהים לאתרוגים, וכך פוגעים בחסרי היכולת שאין ידם משגת לקנות אתרוגים:

קנא קנאתי במהללים את עצמם ליקר ולהוסיף על שיווי האתרוגים של מצוה אפילו להדור מצוה יותר על שליש… שהוא סבה ליקר שיווי הכשרים אע״פ שיש אחרים שהם הדר והם מראים שאינם כשרים אותם האחרים, ומתפארים על שהולכים כמה בני אדם רובם הדיוטות לבית אחד שיצא לו שם בעיר שקנה אתרוג בשני פרחים ושהוא מהודר ליטול אותו אתרוג ומזלזלים באתרוגים הכשרים.

כיון שהעשירים דורשים אתרוגים מהודרים, הרי האתרוגים האחרים, שאינם מהודרים אבל כשרים נחשבים כפסולים, וכך יוצא שהעני אין בכוחו לשלם עבור אתרוג.

גם ר׳ חיים אבולעפיה מאיזמיר, שהזכרנוהו לעיל, קרא חמס על תופעה שלילית זו, ואף נקט באמצעים למנוע אותה.

הוא מגיב על מפקיעי השערים של גבינה, חנויות, דירות ובהמות משא. מקרים כאלה היו חמורים בייחוד בזמן מגפות, כאשר המונים יצאו את העיר והציפו את הכפרים, ובעלי בהמות ודירות בכפר ניצלו את הביקוש. ר׳ חיים זורק מרה ב״בעלי כיסים״ המשלמים מחירים גבוהים

"וגורמין שהעניים מוכרין כסות אשתו ובניו לברוח לכפרים… ואין שמים לבם כי זה הוא גרמא בנזקין ומסירות ממון ישראל לאומות העולם, ומלעיגין ואומרים כל אחד רשאי לעשות בממונו כרצונו, ודרשתי להם שעוון זה חמור מכל העבירות וגיהנם כלה והם אינם כלים… וכמה נפשות ניספו בעבורם והזהרתי להם שיעשו קצבה כעשיר כדל".

בקשר להפקעת מחירי החנויות הוא כותב, כי מי שמפקיע שערים כאילו מלווה בריבית

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי ורומז כי המלווים לא יקומו לתחיה בתחיית המתים. הוא גם מוחה על רמאות במידה ומשקל שעונשה קשה מעריות, והחרים כל מי שהפקיע שער או רימה במידה ומשקל לדבריו, הקהל קיבל על עצמו למכור ביושר.

שביתת קונים

מה היו אמצעי הלחץ למנוע הפקעת מחירים, או להורידם לאחר שהמחירים הועלו ללא הצדקה? אחת הדרכים היתה שביתת קונים. ואמנם מצויים שני מקומות במאה ה-18. באלג׳יר ובאיזמיר, בהם הוסכמו הסכמות לא לקנות דגים עד שהמחירים יירדו. הגושפנקה ההלכתית הראשונה לכך ניתנה על ידי ר׳ מנחם מנדל קרוכמאל (רבה של ניקולסבורג משנת ת״ח -1648, עד פטירתו בתכ״א-1661. בעל ״צמח צדק״), בעקבות הסכמה באחת מקהילות מורביה. הוויכוח התעורר נוכח סירובם של העשירים לקבל את הסכמת הרוב בדבר שביתת קונים, בטענה שהם רוצים לקיים מצוות עונג שבת המתבטאת באכילת דגים. ר׳ מנחם קרוכמאל פסק שההסכמה תקפה וכי היא מחייבת גם את בעלי היכולת, שעליהם להתחשב בשכבות העניות, ומוטב שיבטלו מעונג שבת אחת, ובלבד שחסרי היכולת יוכלו ליהנות בעתיד מעונג של שבתות הרבה. הלכה זו נתקבלה גם על ידי נושאי הכלים של השלחן ערוך, כי במקרים מסוג זה יש לתקן שלא יאכלו דגים, למען יורדו מחיריהם לטובת העניים.

ההסכמה באלג׳יר מובאת על ידי ר׳ יהודה עייאש (ת״ס-תק״כ, 1760-1700), דיין בעיר זו בקשר לשאלה שהתעוררה, והיא: האם מותר ליהודי לשלוח עכו״ם לקנות בשבילו את הדגים, שהרי עליו לא חלה ההסכמה. היה כאן איפוא נסיון לעקוף את ההסכמה. תשובתו של ר׳ יהודה שלילית כמובן, באשר יש לראות את טעם ההסכמה ומטרתה. ואם כל אדם ישלח שלוחו, הדבר לא ישפיע על סוחרי הדגים והם יימנעו מהורדת המחירים. נוסף לכך, יש בדבר חילול ד׳ כלפי הגוים שיראו את ההסכמה כחוכא ואטלולא, שלפי הנחתם חומרת ההסכמה היא כאיסור אכילת נבלות, ועתה יראו שניתן לפרוץ אותה בקלות. הוא קובע כי אסור לקבל דגים גם במתנה. באיזמיר היתה זו יוזמתו של ר׳ חיים אבולעפיה לגזור שלא יאכלו דגים עד שיחזור השער למקומו. הוא התלונן, כי סוחרים יהודים הסיתו את חבריהם הגוים שיעלו את המחיר (פי חמש!) לקראת שבת, תוך ניצול הביקוש בימים אלה, וכך ״מוסרין דמן של ישראל.

נגד הסגת גבול

החכמים גילו רגישות להסגות גבול, הגיבו בחומרה ועודדו הסכמות על זכויות חזקה ומניעתם של יהודים מלהסיג גבול רעיהם. הדברים אמורים בתפקידים קהילתיים ששכרם בצידם, באומנויות זכויות סחר וחזקה על בתים, חצרות וחנויות. במציאות של הממלכה העות׳מאנית והסולטאנות במארוקו היו מספר מקצועות ועיסוקים מנופוליסטיים חכורים תמורת תשלום לשלטונות כגון מוכסים, ממונים על מטבעות וכן סרסורים ותורגמנים שהועסקו על ידי סוחרים זרים או קונסולים. המקורות הרבניים מגלים מקרים שיהודים רצו לרשת אומנויות של חבריהם בדרכים שונות, ובין השאר על ידי הצעות תשלום או שוחד.

באשר לנכסי דלא ניידי, חלק גדול מהם היו נכסי ההקדש – הווקף המוסלמי, שהוחכרו ליהודים. בואם של מגורשי ספרד בהמוניהם למרכזים הכלכליים שבמזרח התיכון בסוף המאה ה-15 ובתחילת ה-16, הגביר את הביקוש לדירות וחנויות, ונשקפה סכנה, כפי שאירע למעשה, כי בעלי יכולת יציעו דמי שכירות גבוהים יותר, וכך יוציאו את הדייר הקודם מדירתו.

בשאלוניקי, בה נושא זה היה חמור במיוחד בהיותה עיר שקלטה רבים ממגורשי ספרד, הוסכמה הסכמה כבר בדור הראשון לבואם מספרד, שבאה להבטיח את זכויות החזקה של השוכרים נכסי דלא ניידי ולמנוע הסגת גבולם. על פי דוגמתה הוסכם גם במקומות אחרים וביניהם בירושלים. גם בקהילות שלא נתקבלה הסכמה זו(כגון בחברון) היו בתי דין מעכבים יהודי מלרדת לאומנות או לדירת חבירו, שהרי הדבר מעוגן גם בהלכה על פי צו התורה ״לא תסיג גבול רעך״(דברים טו: יד). זכות החזקה הוכרה איפוא, ובכך נמנעה תחרות פרועה של כל דאלים, וכל שיכול לשלם יותר ישלם וכך יקפח את זולתו־ לעומת זאת, במוצרים בהם היה קיים סחר חופשי, הוכרה זכותו של כל אדם לסחור. ובמידה שקבוצת מיעוט אינטרסנטית רצתה להשתלט, תוך מניעת האחרים מלסחור במוצר, הובעה התנגדות לנסיון כזה, אלא אם כן הוסכם בדבר על ידי כל בני העיר. באשר למצרכי יסוד חיוניים, אם עשויה היתה התחרות להביא להורדת מחירים, וזה היה האינטרס של המוני העם, הרי התחרות חיובית. לדוגמה, ר׳ לוי בן חביב (לפני ר״מ, עד ש״א, 1541-1480), דן בנושא זה: בטריקלה שביוון היו שלושה אומנים בתעשיית צמר. שנים מהם רצו שהשלישי לא יעסוק במלאכה, כי הוא מתחרה בהם. החכם המקומי צידד בעמדתם, אבל הרלב״ח פסק, כי יש תועלת בעבודת שלושתם, כי התחרות ביניהם עשויה להוריד את מחיר הצמר והבגדים.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

76 – אָנֹכִי הַיּוֹם אֲשִׁירֶהָ

לשמחת חתן וכלה. לקדיש. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שמונה טורים. שלושה טורי ענף א, שני טורי ענף ב ושני טורי ענף ג. הטור השמיני מעין אזור ואליו מצטרף הרפרין. הטורים מתחלקים לשתי צלעות. טורים ד, ו מתחלקים לשלוש צלעות.

משקל: שמונה הברות בצלע א, שבע הברות בצלע ב. בטורים המשולשים ארבע הברות בצלעית.

כתובת: פיוטים מיוסדים לשמח חתן וכלה ועל שבע ברכות, סדורות בהם ערוכות.

 נועם ׳אל נא מרחמים תתיאש׳. סימן: אני דוד.

מקור: א-ל ע״א; ק-לא ע״ב.

אָנֹכִי הַיּוֹם אָשִׁירָה / לֵאלֹהֵי הָרוּחוֹת

אַדִּיר נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה / מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת

לוֹ אֶפְצְחָה שִׁיר וְזִמְרָה / וְגַם שׂבַע שְׂמָחוֹת

צוּר נָעֲלָה / אֵין לוֹ תִּכְלָה / בְּרֹב גִּלָה

5-וְצַהֲלָה גַּם לִתְהִלָּה / בָּרָא חָתָן גַּם כַּלָּה

חָתָן רַךְ טוֹב / בֶּן אֲחִיטוּב / הָאֵל הַטּוֹב

תִּזְבֹּד אוֹתוֹ זֶבֶד טוֹב / יְהִי בֵּיתוֹ כְּגַן רָטֹב

מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'

נְהַלֶּלְךָ יָ-הּ צְבָאוֹת / הָאֵ-ל גְּדוֹל הָעֵצוֹת

10-כִּי תְּהִלָּהּ לְךָ תֵּאוֹת / בִּשְׁחָקִים וַאֲרָצוֹת

הַתָּרַת לָנוּ נְשׂוּאוֹת / וְאַסְרַת אֲרוּסוֹת

אוֹר עֵינִי / צוּר מָגִנִּי / רְצֵה חִנִּי

הָרֵם קַרְנִי / וַחֲתָנִי / בָּרֵךְ בִּבְנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנִי

וְגַם בֵּיתוֹ / זוֹ הִיא אִשְׁתּוֹ / וְכַלָּתוֹ

15-יוֹשֶׁבֶת בְּצֵל קוֹרָתוֹ / שָׁאַל מִמְּךָ בִּתְפִלָּתו

1-אנכי היום אשירה: על-פי שו׳ ה, ג. לאלהי הרוחות: כינוי לקב״ה, על-פי במ׳ טז, כב. 2. מהולל בתשבחות: על-פי תפילת ׳ברוך שאמר׳. 3. שובע שמחות: על-פי תה׳ טז, יא. 5. ברא… כלה: על-פי ברכות הנישואין ׳אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה…׳ 6. חתן רך וטוב: לשון של הומור, על-פי בר׳ יח, ז לציין את צעירותו ואת טובו. בן אחיטוב: בן טובים, על-פי שמ״א, כב, והשתמש בשם פרטי במשמעותו הכללית. 7. תזבוד אותו: על-פי בר׳ ל, כ. 8. מצא… מה׳: על־פי מש׳ יח, כב. 11. התרת… ארוסות: מברכות האירוסין. 13. ברך… ומזוני: הם הדברים התלויים במזל, על־פי מו״ק כח ע״א. 14. ביתו… אשתו: על-פי יומא ב ע״א. 15. בצל קורתו: על-פי בר' יט,ח.

יָהּ אֶל רָם בְּרַחֲמֶיךָ / מֶלֶךְ יוֹשֵׁב כְּרוּבִים

כְּשַׂמֶּחֲךָ יְצִירֶךָ / שָׂמַח רֵעִים אֲהוּבִים

וְצַו אוֹתָם בִּרְכָתְךָ / זַרְעָם שִׂים כַּכּוֹכָבִים

20-יִשְׁרְצוּ / וְיִפְרְצוּ / וְיָפוּצוּ

וְיַעַלְצוּ / אֲנָחוֹת מֵהֶם יָנוּסוּ

וּתְנַהֲלֵם / וְתַעֲלֵם / וְתַנְחִילֵם

עִיר הֶקְדֵּשׁ עִיר שָׁלֵם / וּמִכָּל צָרָה תַּצִּילֵם

פּוֹדֶה וּמַצִּיל ה' / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'

25-דְּבַר נְבִיאֲךָ הָקֵם / לָהֶם שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

וְאַמְּצֵם וְחַזְּקֵם / בְּבָנוֹת וּבְבָנִים

בְּתוֹרַת אֵל יִהְיוּ עוֹסְקִים / מְלֵאִים כָּרִמּוֹנִים

מִצְוֹת רַבּוֹת / מִדּוֹת טוֹבוֹת / וַחֲשׁוּבוֹת

נֶאֱהָבוֹת / לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת

30-וְתִנְצְרֵם / וְתִשְׁמְרֵם / וְתַעַזְרֵם

כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֵם

שׂוֹשׂ יָשִׂישׂוּ בַה' / וַיָּפֶק רְצוֹן מָה'

וְסִימָן טוֹב וְהַצְלָחָה / יִהְיֶה לַעֲדָתֵנוּ

וְקוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה / יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ

35-וַאֲזַי תִּהְיֶה הַרְוָחָה / בְּבִיאַת מְשִׁיחֵנוּ

בֶּן יִשָׁי / יוּבָל לוֹ שָׁי / יָשִׁיב נְגוּשָׂי

גַּם נְפוּצָי / וּמְגֹרָשַׁי / יוֹרֶה דֶּרֶךְ לַאֲנָשָׁי

יִנּוֹן שְׁמוֹ / מָה טוֹב טַעְמוֹ וּנְאוּמוֹ

עֵת יָבוֹאוּ יִלָּחֲמוּ / כָּל הַגּוֹיִים עַל עַמּוֹ

40-יִבְטַח בְּשֵׁם ה' / וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'

דִּיצָה וְרִנָּה וְגִלָה / גַּם אַהֲבָה וְאַחְוָה

וְקוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה / וְקוֹל שָׂשׂוֹן וְחֶדְוָה

תִּתְבַּשֵּׂר זֹאת הַקְּהִלָּה / כָּל הַיּוֹם הִיא מְקַוָּה

אֱיָלוּתִי / וְעֶזְרָתִי / בְּךָ שָׂמְתִּי

45-מְגַמָּתִי / וְתִקְוָתִי / כִּי אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתִי

נָא אַל תִּדֹּם / לִבְנֵי אֱדוֹם / שָׂרְפוּ הֲדֹם

עֲשֵׂה לָהֶם כִּסְדֹם / דּוֹדִי הַצַּח וְהָאָדֹם

כִּי אֶל נוֹקֵם ה' / וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'.

16. 16. עזרי מעם ה׳: תה׳ קכא, ב, ורמז לאישה שהיא ׳עזר כנגדו׳. 17. יושב כרובים: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ צט, א. 18. כשמחך… ואהובים: ברכה שישית משבע ברכות הנישואין. 19. זרעם שים ככוכבים: על-פי בר׳ כב, יז. 20. שרצו: שמי א, ז. 24. ומכל צרה תצילם: תה׳ כד, ט. 31. כצינה רצון תעטרם: תה׳ ה, יג. 32. שוש ישישו בה: יש׳ סא, י. 34. קול… שמחה: על-פי יר׳ ז, לד; טז, ט; לג, יא. ברכה ז׳ משבע ברכות. ישמע בארצנו: על-פי שה״ש ב, יב. 38. ינון שמו: הוא המשיח על-פי תה׳ עב, יז, וראה: סנהדרין צח ע״ב. 41. דיצה ורינה: ברכה שביעית מברכות הנישואין. 46. הדום: כינוי לבית המקדש. 47. דודי הצח והאדום: שה״ש ה, י. 48. אל נוקם ה׳: נח׳ א, ב. ועתה… ה׳: על-פי במי יד, יז.

ממשיכי דרכו של ר׳ דוד חסין

על השירה העברית במכנאס ניתן לצטט את המליצה ׳וזרח השמש ובא השמש׳ עד שלא שקעה שמשו של רבי משה בן יעקב אדהאן, מחבר ׳סוכה ולולב לעם סגולה/ זרחה שמשו של רדב״ח שהיה בן עשר בעת פטירתו של רבי משה, ועד שלא שקעה שמשו של ר׳ דוד, זרחה שמשם של ממשיכי דרכו, הלא הם רבי שלמה חלואה בן דורו הצעיר, ורבי יעקב בירדוגו, דור אחריו.

כבר הזכרנו את סדרת הקינות שכתב רבי שלמה על מותו של רדב״ח ואת ההערכה הרבה העולה מהם למשורר ולשירתו. ר׳ שלמה חלואה הוא אמנם משורר מקורי ובעל ייחוד אישי רב אבל בכל זאת השפעתו של רדב״ח ניכרת היטב על שירתו. השפעה זו ניכרת בבירור מתוך שירים שונים ומביטויי שיר על דרך שירת חסין, ואף סידור הדיוואן וחלוקתו לשערים הם על דרך ׳תהילה לדוד׳ כשהוא מציג מבחר דומה של סוגי שיר, וכתובות השיר מלמדות גם על ניסיון חיים דומה של נדודים וחיפוש נדבנים ומקורות פרנסה. רבי יעקב בירדוגו, גיסו הצעיר של רדב״ח, היה בן תשע בעת פטירתו של משוררנו, ושירת רדב״ח שנישאה בפי כול ובהזדמנויות רבות הרשימה את המשורר הצעיר. מנגינותיה ונעימותיה נקלטו היטב באוזניו, ורבים משיריו נכתבו על­פי לחנים נפוצים של שירי רדב״ח כפי שהדבר מצוין בכתובות השונות לשירי ר׳ יעקב בירדוגו. כך למשל השיר ׳ידידי שמחת ששוני׳ כתוב בנועם שירו של רדב״ח ׳אל הר הטוב הזה׳ ובמקרה זה מתקשר גם תוכן שירו של רדב״ח שכן שיר חתונה זה הוקדש לנכדתו של רבי דוד חסין.

דוגמה נוספת נוכל למצוא בשיר ׳אל אלהים עודנו׳ המיועד לסיום מסכת, ואשר נכתב בנועם הפיוט ׳אספר פלאיך׳. סוגי השיר תואמים את סוגי שירתו של רדב׳׳ח ומושפעים מהם. פיוט מעניין, ׳דודי לי בר נקי כפים׳, שכתבו ר׳ יעקב וידידו במשותף כשכל אחד מחבר מחרוזת לסירוגין, מעין דו-שיח שירי, הולך בעקבות שיר דומה שכתב רדב״ח במשותף עם ידידו רבי יעקב אלמליח. שני השירים מלמדים על אווירה חברתית אוהדת לשירה ועל קיומה של תרבות שירה מפותחת. נמצאנו למדים כי שירתו של רדב״ח זכתה להמשכיות ולתפוצה עצומה עוד בחייו, וכי יש משיריו שזכו להתקבל בכלל קהילות המזרח כולן, ואף זכו לעיבודים ולחיקויים ושירתו של משוררנו הגיעה אף לאירופה.

תפוצה זו לא יכלה שלא לצוד את עיניהם של חוקרים שונים ואכן אחד הלחנים של השיר ׳אוחיל יום יום אשתאה׳ נרשם בתווים מוסיקאליים מפורטים בספרו של א״ל פראנקל ׳ירושלימה׳ שיצא לאור בלייפציג 1858. ר׳ דוד בן חסין, שהתפעל כל כך כשראה לראשונה תווי נגינה, שעל-פיהם ניגנה התזמורת בגיברלטר, התפעלות שלימדה אותו כיצד אפשר לשיר על גדולת הבורא באמצעות העיניים, היה, בוודאי, נהנה מאוד לראות את תווי הנגינה של שיר משלו, והיה קורא בהתפעלות ׳ועינינו מאירות כשמש וכירח׳.

מעגל התפילה

מבוא

שירתו של ר^, דוד חסין כוללת אותם סוגים האופייניים לשירה העברית בצפון אפריקה, כפי שהתפתחו מן המאה השש־עשרה ואילך.

בתקופה המאוחרת החלה ׳תזוזה׳ בסוגי השיר. משנסגרו בפני הפיוטים רוב מקומות היעד שבתפילה, משום חשש הפסק בתפילה או משום שמסכת הפיוטים נחתמה, חיפשו להם הפיוטים יעדים, שנראו מותרים לכניסה. בוודאי, אין חידושי הסוגים והשימוש בסוגים מסורתיים מצטמצמים בפיוטי בית הכנסת בלבד, ואת סוגי הפיוטים ניתן לחלק לארבעה מעגלים או מחזורים:

• מעגל התפילה, ובו פיוטים הנכתבים כדי לשרת את עבודת בית-הכנסת. פיוטים אלו מובאים, כאמור, לא בתוך התפילה ממש, אלא בפתיחות ובהפסקות (הפיוטים סביב תפילת נשמת, פיוטים לקריאת התורה וכד׳).
• מעגל השנה, ובו פיוטים הנכתבים לשבתות ולמועדים ומהם, מדרך הטבע, רבים המשתלבים במעגל א ־ מועד מועד ופיוטיו, מאלול עד תשעה באב ועד ט׳׳ו באב.
• מעגל חיי האדם, ובו פיוטים ושירים למאורעות שונים בחיי האדם, מן הלידה ועד המוות, והוא כולל פיוטים להולדת הבן, לפדיון הבן, לבר- מצווה, לחתונה, לצידוק הדין וכדומה.
• מעגל היחיד והחברה, ובו שירים לרגל אירועים שונים בחיי הפרט ובחיי הכלל. שירים היסטוריים, שירים לכבוד מינוי, לרגל מלחמה, לרגל מסע, שירים בשבחי צדיקים וכדומה. כמו כן יש במעגל זה שירים במתכונת שירת החול הספרדית על­פי סוגיה המסורתיים או בשינויים.

בכל המעגלים האלה מתחדשים חידושי תוכן וחידושי צורה מתוך זיקה למסורת השיר הספרדית.

המשוררים המאוחרים לא ראו את עצמם בני חורין להוסיף סוגי פיוט חדשים, משום צניעותם ומשום שכבר נקבעו הפיוטים והפכו לחלק בלתי נפרד מן הסידור הנדפס. ובכל זאת לא ויתרו לגמרי בעניין זה, ופה ושם הם הציעו למתפלל פיוטים למסגרת התפילה, בעיקר רשות לקדיש הפותחת תפילה, לפי שבמקרה זה אין בפיוט המוצע משום הפסק כלשהו; ויש שהציעו פיוטים בתחנות שבשולי התפילה, הפנויות מפיוטים; ולעתים אף הציעו מקבילה לפיוט מפורסם שקנה מקומו בעניין מסוים ובמועד מסוים, והפייטן המאוחר הקביל לו פיוט לעניין אחר ולמועד אחר.

בין מאות פיוטיו של רבי דוד חסין נמצאים פיוטים ליטורגיים אחדים, מהם למסגרת ליטורגית גמישה, כגון הפיוטים שכתב לעצירת גשמים או פיוטי ההודאה על ירידת גשמים, ומהם שמיועדים היו למסגרת התפילה. על ייעודם הליטורגי של פיוטים אלה הודיענו רבי דוד עצמו בכתובות שהקדים לשירתו, כגון הפיוט ׳אל קדוש בצדקה נקדש׳, שהכתובת שבו מכריזה: ׳פיוט ליראו עינינו׳, והוא פיוט המיועד להיאמר לפני לקט פסוקים מיוחדים הנאמרים לפני תפילת עמידה של ערבית במנהגי חוץ לארץ, ומשוררנו הקדים לפסוקים אלה פיוט, בוודאי לתפילות החגיגיות של ערבית במוצאי שבת או בשמחות משפחתיות.

מעצם הניסיון הזה של משורר בן המאה השמונה-עשרה להציע מפיוטיו למסגרת התפילה נוכל ללמוד על גמישות-מה שעדיין נתקיימה, ואולי גם על הביטחון של המשורר בכוח שירתו ובהתקבלותה על הקהל. אמנם אין אנו מכירים מנהג כלשהו המשתמש הלכה למעשה בפיוטים הליטורגיים הללו, אך שימוש בהם אינו מן הנמנע, וכאמור, עצם הניסיון מאלף הוא. מבחר הפיוטים הליטורגיים המוצעים על-ידי רבי דוד מעניין במיוחד, ויש בו כדי להצביע על יחס הציבור לתפילה מסוימת או לרעיון חדש שביקשו להציע לו תיקון פיוטי. עם זאת בולטים הפיוטים בעלי סיומת המתקשרת לתפילת ׳נשמת׳ או אל הקדיש לברכת ׳ישתבח׳, אך הפייטן נמנע מלציין תפילות אלה כיעד לפיוטו. כיוון שכך ומכיוון שלא היו הוכחות חותכות כי אכן שימשו פיוטים מעין אלה בתפילה, ואף אם נאמרו לקראת התפילה המתקשרת אליהם, הרי שרישומה של התפילה על הפיוט אינו בולט חוץ מן הסיום הנראה כמין שריד של מסורת ארוכה ורבת שנים. משום כך לא יכולנו לדון בפיוטים אלה כאן, והם נדונו במסגרת היעד הבולטת והמוצהרת על-ידי המשורר.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז– תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין.עמ' 52

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20

מתקופה זו אין מידע חד משמעי. ב' מיקין[B.Meakin ] שחי במרוקו, היה בקי במתרחש בארץ זו, ופרסם כמה חיבורים עליה. לדבריו בערים הפנימיות על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. לעומת זאת, לדברי אנגלי שביקר בשנת 1892 במרוקו, גזירה זו היא נחלת העבר, ואילו החובה לחלוץ ליד מסגד קיימת עד עתה. לעומת זאת, לפי דיווח בכ"ו באייר תרנ"ד – 1894 – נתחדשה הגזירה הישנה שכל יהוד העובר ליד מסגד עליו לחוץ נעליו.

לפי דו"ח מתחילת המאה העשרים שנמסר בידי איש שנשלח למרוקו לבדוק את מצבם של היהודים, הגזירה חלה רק על יהודי פאס, בהיותה עיר קדושה, ואסור שכופרים יחללוה בנעליהם. ואילו בערים אחרות האיסור הזה כבר בוטל. אולם לפי מקורות אחרים בשנים אלה, הדבר חל על ערים אחרות.

היה זה בימי הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי שעלה על כסאו בגיל 14 בשנת 1894 ושלט עד שנת 1908. שנות מלכותו הצטיינו בחולשה ובחוסר יציבות, קרבות בין שבטים. התערבות ותחרות של מדינות אירופה על השליטה במדינה חלשה זו. מהומות ותסיסה נגד צרפת שכבשה בשנת 1907 את אוג'דה, קזבלנקה ורבאט. הייתה תביעה להדיח את הסולטאן, והאיבה נגד הנוצרים והיהודים גברה. בשנת 1907 חייב מושל מראכש את היהודים היוצאים מהמללאח לחלוץ נעליהם. העובדה שהדבר חייב פקודה אומרת שלא נשמר בקפדנות. בשנה זו ואחריה חלה הרעה במצבם של היהודים שהתבטאה גם במצוקה כלכלית ובגזירות.

באגרת שכתב הרב עמאר ממכנאס, בכ"ד אדר תרס"ח – 26 בפברואר 1908 – ונשלחה לאברהם ריבי, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כדי שימליץ בפני ראשי כי"ח בפריס לקבל סיוע חומרי, נאמר : מאז שהתחיל בעירו המרד נגד עבד אלעזיז, יהודי מרוקו במצוקה גדולה, והוא מונה אותן. ראשית כי גזרו עלינו ללכת יחף. ובזה תם כבודינו, ונכרת אוכל מפיות אלפי אחינו בני ישראל אשר לא יוכלו ללכת יחף ולסבול בושה. לאחר מכן מנה צרות אחרות.

מנהיגי קהילת ואזאן פנו ב-28 ביוני 1908 לכי"ח במכתב בו ביקשו עזרה במצוקתם. הם כתבו בין השאר :

" אנחנו מדוכים ומעונים תחת הישמעאלים באיבוד הגופות והאיבוד הממון, ואין מציל מידם. וכעת גברה שנאתם עלינו ויוסיפו לחטוא בהסרת המנעלים והריסת בתי כנסת "

אירופי ששהה בפאס בתחילת מלכותו של מולאי חאפט', שהוכרז בתור סולטאן ב-23 באוגוסט 1908, כתב : " בעבר נאלצו יהודים ללכת יחפים, ולמרות שבערי החוף עתה אין זה כפוי, בערים הפנימיות לא יעיז יהודי לעבור ליד מסגד כשהוא נועל נעליים.

 מקורות לועזיים אחרים מהעשור הראשון ותחילת השני, חוזרים על החובה שחלה על היהודים לחלוץ נעלים ביוצאם הממללאח. בספר שפורסם בשנת 1911 על החליפות של המגרב נאמר, שלעתים מוצאים היהודים פחם תחת רגליהם כדי שרגליהם יפגעו.

כניסה לארמון המלכות.

במכתבו של אברהם אלמליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כי"ח ב-30 ביונואר 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ"ל, בבקשה שישפיע על הוזיר לענייני חוץ השוהה עתה בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. וכי עמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף או חמה בקיץ גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע כמה פעמים בשליחות הקהילה בחצר המלכות, חזר לעתים כשהוא חולה. לדעתו, אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר הארמון עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסים עם היהודים. אבל ניתן להשיג זאת על ידי מאמצי היהודים.

הכותב ציין שהוא עודד יהודים, תושבים או אזרחי מדינות זרות, שיכנסו לחצר הארמון בנעליהם. הוא גם הציע ללוותם בביקורם הראשון להערכתו, במשך הזמן ייעלמו ההבדלים בין יהודים נתיני הסולטאן ובין בעלי חסות זרה, ולכל היהודים תהיה זכות להיכנס בנעליהם לחצרות הפנימיים של הארמון. הכותב לא ראה אומץ מצד היהודים גם מאלה שנלוו אליו, לעבור את המפתן של חצר הארמון בהיותם נועלים נעליים. מסקנתו כי יש תקווה שעם חדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, הפליה זו על היהודים תיעלם.

הגזירה והחרפה הכרוכה בכל נמשכה עד לשנת 1912. הדבר בוטל רק הודות למשטר החסות הצרפתי. הרב שאול אבן דנאן יליד פאס, ראש בית הדין הגבוה ברבאט והרב הראשי של יהודי מרוקו משנת 1949 עד 1964, כתב בהסכמה לספרו של רבי יוסף בן נאיים "מלכי רבנן", ירושלים תרצ"א :

" גזירת חק הייתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו, הלחץ המר הזה הוסר אז ליהודים בעת התפתחה ארץ מארוק לתושבי אירופה…וירבו הימים וה' פקד את עמו וירא בשפלותם בהושע רבה. הממשלה הצרפתית, ממשלת החופש והמדע פרשה כנפיה על תושבי מארוק, ותביא את העם לחסות בצל עוזה, העם היהודי הסיר אז בגדיו הצואים, בגדי העבדות, וילבש בגדי החופש והדרור "

אזרחים זרים ובעלי תעודת חסות.

הבעיה שהתעוררה מדי פעם הייתה האם ההגבלות החלות על יהודי מרוקו חלות גם על יהודים אזרחי מדינה זרה וכן על יהודים שרכשו תעודות חסות של מדינה זרה. לפי ההסכמים בין מרוקו לבריטניה בשנת ת1856, לספרד בשנת 1861, צרפת בשנת 1863, הותר לנציגיהן הדיפלומטים במרוקו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן המכהנים בסגל הדיפלומטי ומשרתים אותו. נושאי תעודה זו משוחררים מתשלום מס גולגולת ומההגבלות החלות על הד'מים. נוסף לאלה היו אחדים ביניהם יהודים שלא שירתו את הדיפלומטים ורכשו תמורת תשלום תעודת חסות. גם אצל בעלי החסות עלתה הבעיה של חליצת נעליים.

לפי אולוף אגרל, הסולטאן (מוחמד אבן עבדאללאה שלט בשנים 1757 – 1790) הכריז כי האיסור על נעילת נעליים בחלקים המוסלמים של הערים, אינו חל יהודי מארצות נוצריות. אולם לא הייתה עקביות בנידון, וגם יהודים בעלי מעמד דיפלומטי חלצו נעליהם. רופא צבאי ששירת בגיברלטר ונשלח לפאס בשנת 1806 כתב, שיהודי שכיהן בתור סגן קונסול, חלץ מנעליו בעוברו ליד מסגד, דבר שהנוצרים באותו תפקיד אינם חייבים לעשות. אברהם בן סעדון בעל חסותה של צרפת סירב בשנת 1849 לחלוץ נעליו ליד מסגד בטנג'יר, והדבר גרם לעימות בין נציגי צרפת לממשל של מרוקו.

ג'יימס ריצ'רדסון 1806- 1861 שערך מסעות בצפון אפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-19 כותב שלפני שנים הורה הסולטאן שיהודים הבאים מאירופה דינם כאחיהם בממלכתו, אבל בפועל התעלמו מהוראה זו. הוא מספר על יהודי יליד בריטניה ששאל את סגן קונסול בריטי האם עליו לחלוץ נעליו בהופיעו בפני הסולטאן, ואם יעשה כך האם ישללו ממנו זכויותיו בתור יליד בריטניה. כוונתו שאם יחלוץ נעליו, יגלה זהותו היהודית, ויחול עליו הנוהג המחייב יהודים מקומיים. הדיפלומט לא ידע מה לענות לו. הוא גם מספר שבהופיעו בפני מושל עם תורגמנו היהודי, חלץ הלה את נעליו.

הגרמני היינריך קרל פון מָלצָאן שביקר בצפון אפריקה באמצע המאה ה-19 במשל כשלוש שנים, כתב בהיותו בתיטואן שיהודים בעלי תעודות חסות שרכשו מהקונסולים, אינם חולצים נעליהם מחוץ למללאח. לפי זכרונותיו של דרומונד האי, התורגמנים היהודים של הקונסולים נאלצו לחלוץ נעליהם כשהיו עוברים ליד מסגד או מקום קדוש, הדיפלומט הביע התנגדות לדבר. כשהגיע לטנג'יר בראשית תפקידו כקונסול הבחין בכך שתורגמנו היהודי דוד סיסקו שנלווה אליו, חלץ נעליו בעוברו ליד מסגד. דרומונד נזף בו באומרו שעליו לזכור שהוא מועסק על ידי דיפלומט ונהנה מזכויות בהתאם להסכמים.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמ'406

• סירה מהירה למלחמה בהרחת טבק – האחראי על סירה העוסקת במלחמה במבריחי טבק פנה אל חוליו והציע את סירתו להעברת עולים. בעל הסירה יבקש מאת השלטונות המשואתיים אישור לרדוף אחר סירות העוסקות בהברחה אף בקרבת החופים המשואתיים. לדבריו, אישור זה יתן כיסוי לסירתו להגיע לכל נקודת חוף בקרבת צ׳רלס כדי להעלות' משם אנשים. הסירה היא חצי ממשלתית ויש לשקול אם כדאי להכניסה לעבודה מסוג זה, אם כי מהירותה לפחות כפולה ממהירות הסירות בהן אנו משתמשים כיום.
• מבצע ניסן – [Bouchaid], נהג האוטובוס העובד בקו אנטואן־צ׳רלס ואשר הסכים להעביר בכל נסיעה שלושה עולים היה בפעם האחרונה בצ׳רלס ב-12.59 והתקשר עם חוליו והודיע לו שהוא מוכן לעבוד. הוא התלונן שלא מביאים לו אנשים בהתאם למוסכם. מאז ועד ליום צאתי לצ׳רלס, 26.12.59, לא בא יותר לעיר. בינתיים, עם צאתו של מירבו־׳־[המילה מחוקה במקור] למשואת בראשית ינואר [1960], נתבקש להפעיל דרך זו על-ידי הקמת קשר ישיר אל הנהג באנטואן, ולא דרך טלפונים, אשר להם בוודאי חלק לא קטן באי ההבנות וההתמרמרות שנוצרו אצל שני הצדדים.
• תפקידים שהוטלו על חוליו על-ידי – עם צאתי את המקום, ביקשתי את חוליו לטפל בנושאים הבאים:
• לערוך חקר ורישום מדויק של צי סירות וספינות דייג מכל הגדלים אשר תהיינה מוכנות בשעת הצורך לצאת לפעולות ימיות, ובמיוחד לקראת החודשים מרץ־אפריל, הן בקרבת צ׳רלס והן לחופים רחוקים ממנה.
• חוליו יכין רשימת נהגים גזריים אשר לדעתו יוכל לגייסם בשעת הצורך ולהכניסם למשואת להסעת עולים.
• יאתר משואתיים הגרים בקרבת הגבול המשואתי ואשר יסכימו לאכסן בביתם מספר קטן של אנשים, אותם יעבירו את הגבול (מרחק 400-300 מטר) בשעות הערב המוקדמות.
• חוליו יגייס מיד בצ׳רלס 4-3 מספרי טלפונים, כדי שקנלס ימסור דרכם הודעות בשביל חוליו. חוליו נתבקש על־ידי להפסיק לאלתר לטלפן בכיוון ההפוך מביתו הוא. מספרי הטלפון שיימסרו לקנלס יועברו למטה [בגיברלטר] על־ידי נורי…

ח. הלנה – הכינוי במחתרת למובלעת מלייה

בגלל פגישתי עם קרן האור  של צ׳רלס, שנקבעה לתאריך לא נוח מבחינת אפשרויות הנסיעה, לא יכולתי הפעם לשהות בהלנה זמן רב, כפי שתכננתי לפני יציאתי לסיור והקדשתי לבעיות עיר זו יום אחד בלבד.

במקום לא פגשתי את ביל [מפקד העיר׳ של ׳המסגרת׳ במלייה; לא עלה בידי לזהות את שמו האותנטי], שהיה בחופשת חתונה. יחד עם שני עוזריו של ביל – סיסיליו וחוסה – נפגשתי עם האנשים הבאים:

1-המשואתי Tahar – שבעבר הפעיל את מרבית הדרכים להלנה. הנ״ל ביקש סכומים מוגזמים בעד הפעלת מבצע ליפ [מבצעי עלייה באמצעות מבריחים בים וביבשה].– הבאת עולים במוניות שלנו ומסירתם לנהגיו על אם הדרך בכביש הראשי בין וינסנט לאוג׳ן. נראה לי שמצבו הכלכלי החמור בו נתון המשואתי הנ״ל יכריחוהו בסופו של דבר להציע מחירים מתקבלים על הדעת.

יש לזכור שטהר אינו יכול לשוב לעיר מולדתו בגלל מאסר אחד הנהגים שהאשימו כאחראי להברחת העולים.

2-המשואתיים שהפעילו Anís[מבצעי הברחה יבשתיים בסיוע של מוסלמים ]- נפגשתי עם שני המשואתיים שפעלו במבצע Anís, אולם לצערי הרב גם המשא־ומתן עמם נכשל בשל המחירים שהם דרשו עבור עבודתם.

3-הדייג הגזרי(פקו) שעבד בסרדין – גם עם הנ״ל נפגשתי פעמיים וביקרתי יחד עמו את סירתו. הנ״ל כבן 50-45, עושה רושם רציני מאוד ומוכן לעבוד אתנו בתנאים מאוד נוחים. בעבר הוא נלקח לעבוד על-ידי טהר. אולם הוא מבכר לעבוד אתנו במישרין מאשר עם המשואתי.

תכנית עבודתו היא שאנו נביא את האנשים עד לנקודת La Restinga הנמצאת ליד Karia Arkeman ומשם יקחם בסירתו להלנה. הוא דורש בעד (ועד) 10 איש 4,000 פזטות ועד 20 איש 6,000 פזטות.

בתכנית זו יש קושי מיוחד, והוא – כדי להגיע אל הנקודה שהוא מבקש, חייבים לעבור ב-Karia Arkeman לשעבר מחנה צבאי גזרי וכיום מיושב על-ידי משואתיים. הוא מוכן לצאת יחד עם איש שלנו לסיור ביבשה, כדי לקבוע את נקודת העלאת האנשים ואחר-כך לעשות הסיור עם סירתו מצד הים. נראה לי שאם נמצא מקומות מתאימים על החוף, הרי שמבצע זה יוכל לתת תוצאות דומות לדג בצ׳רלס.

4-הגעתי לידי מסקנה שיש להחליף מיד את הפיקוד של העיר [הכוונה לנציגי ׳המסגרת׳ במלייה] ולהביא לשם כוחות חדשים ורעננים. אחרת אני חושש שהמקום יכנס לתרדמה עמוקה ומסוכנת. ׳המסגרת׳ הוציאה אנשים מכלל פעולה לאחר שעבדו בשטח תקופה ממושכת, וזאת כדי לרענן את המערכת ולמנוע אפשרות של ירידה במוטיווציה.

כצעד ראשון הודעתי לסיסיליו, העובד אצלנו כשלוש וחצי שנים, שבסוף חודש ינואר שנה זו יפסיק את עבודתו. הוא הודיע על רצונו לעלות [לישראל],

יש, אפוא, למצוא באופן דחוף ביותר ממלא מקום לביל כמפקד העיר, שאף הוא עובד שם קרוב לשלוש שנים. על יתר פגישותי עם חברי ׳מסגרת׳, בנספח נפרד.

ט. קדרון

כדי לפקד ביעילות ומקרוב על סניף זה, ששתי זרועותיו העיקריות – צ׳רלס והלנה – מרוחקות מקדרון, מקום מושבו של מפקד הסניף, עלינו לבנות את הפיקוד של סניף זה על עיקרון ניידותו הקבוע של המפקד.

נראה לי שאנו חייבים לתת לנורי סגן או עובד ברמה גבוהה שעמו יחלק את העבודה, כך שבקביעות אחד מהם יהיה חייב להמצא בשטח והשני בקדרון וחוזר בלילה. נוסף לכך חייב שיימצא ליד המפקד איש ברמה נמוכה יותר, אשר יעשה בשביל הסניף עבודות טכניות שונות, כדוגמת ישי, שעבודתו הופסקה. בקשר לכך ראיינתי בהלנה את דוד וקנין, אשר עבר קורס מ״כ  בקיץ האחרון. וסיכמתי עמו שיתחיל בעבודתו בדרגה ב׳. לנ״ל דרכון גזרי והוגשה בקשה לגזריים  לאפשר לו תנועה בין קדרון לגזר.[ בין גיברלטר לספרד].

במידה והאיש הנ״ל ייקלט בעבודה, הרי שזו תהיה כבר הקלה גדולה לנורי, שיוכל להיות פנוי לבעיות חשובות יותר.

נראה שבמידה ומבחינת כוח אדם, סניף זה יועמד על התקן הנכון בחודשים הקרובים, הרי שפעילותו, ובמיוחד לקראת הקיץ כשבדעתנו להשתמש במבצעים ימיים רבים, תהיה במלוא עצמתה.

י. הפעלת דרכי יציאה לכיוונים חדשים

1-הראל – בהיותי בהלנה, הציע הדייג הגזרי (פקו) להעביר עולים לכיוון הראל [סניף ׳המסגרת׳ באלג׳יריה בכינוי המחתרתי]. אנו חייבים לעשות את המקסימום כדי לפתח אפשרות זו, עליה חשבנו כבר בעבר ובנואנסים שונים, היינו בים וביבשה (בכביש הצפון).

• איפני [מובלעת ספרדית בדרום מרוקו לאורך החוף האטלנטי.] – כפי שהזכרתי בדו״ח אחר, נשאלתי על-ידי קרן אור של הלנה מדוע איננו פועלים גם לכיוון המובלעת הגזרית בדרום משואת, איפני. לא אחת חשבנו גם על אפשרות זו, אולם מחובתנו לבדוק, ובהקדם גם אפשרויות מקום זה, כדי לחלק את המאמץ שלנו לכיוונים שונים ולפעמים מנוגדים, כדי להקשות על המשואתיים את מלאכתם. ולבסוף ברצוני לציין בסיפוק, שהסניף הנ״ל מוכן למלא את התפקיד הגדול שהטלנו עליו, וזאת בתנאי שנבצע בו, ובהקדם, את השינויים בכוח אדם, כפי שהצעתי לגבי הלנה ותוספת איש מרכזי לקדרון.

בברכה.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

יחסי הרב והקהילה.

ביחסי עם הקהל השתדלתי לא לעשות שום דבר מבלי שיהיה ידוע לועד הקהילה וליחידי הקהל. שקלתי שאם אעשה דברים מאחורי גבם ייווצר חיץ בינינו, ושיתוף הפעולה יפגע. עמדה בפני בעיה אחת הנוגעת למנהל בית הספר. אחת הסיבות שלפי דעתי הביאו להצלחת בית הספר כי"ח, הייתה שהם על פי רוב הביאו צוות המורים ממקומות אחרים, ובהיותם זרים, זכו לראות כבוד הן מצד ההורים והן מצד התלמידים שלא הכירום, ולא העזו להמרות פיהם או לפגוע בכבודם.

ב "אם הבנים ", כיוון שהמורים היו מעורים בקהילה ומוכרים היטב להורי התלמידים ואף לתלמידים עצמם, המשמעת הייתה רפויה. החלטתי אפוא להביא ל "אם הבנים" מנהל זר, מצרפת, אשר בעצם היותו זר יצליח להשליט את מרותו הן על צוות המורים והן על התלמידים.

הבעיה שעמדה בפני היא שעלולים לרנן אחרי, מדוע אני נותן משרה כזאת לזרים, ולא לאחד מבני הקהילה. לכן הזמנתי לאסיפה את הועד ואת יחידי הקהל, ושטחתי לפניהם את הבעיה ואת שיקולי . הם הסכימו לדעתי, ואני הזמנתי את המנהל בו רציתי, יהודי שהוצל משואת גרמניה ממשפחת אליוביץ, ואכן הוא הצליח במילוי תפקידו.

אחת התחומים שצריך לנהוג בו בעדינות הוא השחיטה, המגע עם הקצבים, וההקפדה על הכשרות מצריך שיתוף פעולה מירבי בין הרב לבין הקצבים. בעיירה תכננו בניית בית מטבחים כללי שישרת את כל התושבים, נוצרים ערבים יהודים ביחד.

התוכנית נודעה לי, וחזיתי שאם נהיה ביחד, זוהי פירצה שעלולה להצמיח תקלות של תערובת טרפות וכשרות. באתי בדברים עם ראש העיר והמהנדס, וביקשתי שיקימו מדור נפרד לשחיטה היהודית, והסברתי להם את נימוקי. הם שוכנעו ועשו שינויים בתוכנית, ואפשרו לנו מדור מיוחד ונפרד לשוחטים היהודים, וכך נחה דעתי.

תרגום במכתב שנשלח מטעם הממשלה אל החכם הרב דוד עובדיה, התרגום הינו מערבית.

רבאט.

הממלכה המוגרבית

משרד החינוך והתרבות

מאת שר החינוך.

אל החכם עובדיה.

ועדת החינוך, אשר אדונינו הורה להרכיבה, ואשר כבודו חבר בה, תפתח את עבודתה ביום ד' הקרוב 30 ג'ומאד אלוואל 1376 – 2 בינואר 1957 בשעה 3. מצפים לשיתוף פעולה מצידכם.

שר החינוך והתרבות

מינויי כחבר פרלמנט.

ביום ט' שבט תשי"ט – 20/01/59 נתמניתי על ידי המלך מוחמד החמישי לחבר האסיפה הלאומית המחוקקת, אך לא עזבתי את העיר צפרו אף שהייתה לי העילה לכך. ואף לפני כן עוד בשנת 1952 הוצע לי על ידי בית הדין העליון לשרת אב בית דין בעיר רבאט וסירבתי לעזוב את צפרו. גם בשנת 1953 הוצעה לי משרה של ראש אב בית דין בקזבלנקה, ומנהלי הג'וינט הפצירו בי לשרת שם ברבנות, שאהיה קרוב אליהם, אך מחמת הקשר הנפשי שלי עם עיירתי, ויתרתי אף על משרה זו.

הקשר ביני לבין קהל צפרו היה הדדי גם הם הפצירו בי לא לעזוב אותם. ואף בשנת 1961 כאשר נתמעטה הקהילה בעקבות העלייה שזרמה לארץ ונאלצתי לקבל משרה של דיין בעיר פאס, שמרתי על קשר מתמיד עם צפרו, ולא עקרתי דירתי ממנה ושיתוף הפעולה ביני לבין ועד הקהילה בפרט והקהילה כולה בכלל, נמשך. מפאס המשכתי לפקח ולדאוג למוסדות החינוך טפוחי ידי בצפרו אף מרחוק.

כאשר כיהנתי כדיין בפאס, וחבר הפרלמנט המרוקאי, הופנתה תשומת לבו של מזכיר משרד המשפטים לכך שאני אוחז בשתי משרות ממשלתיות, וקיבלתי מכתב ממנו שלעי לוותר על אחת מהן.

ידעתי שאם אפנה למשרד המשפטים לא יקבלו ממני שום טיעון ויאלצוני לוותר על משרת הדיינות. נסעתי אפוא עם המכתב ליושב ראש האסיפה הלאומית. אמרתי לו אני משרת בדיינות שנים רבות, אדוננו המלך מינה אותי כחבר באסיפה הלאומית, דבר שלא אני ביקשתי והנה עתה קיבלתי המכתב ממשרד הפנים, אמר לי אין לך מה לחשוש אתה מונית על ידי המלך בנוסף על תפקידך כדיין, ויהודי שהיה שם פקיד והעליל על כך העלה חרס בידו.

בימי כהונתי בצפרו, השתדלתי בהדפסת ספרי חכמיה. בשנת תש"י הדפסתי את ספרו של רבי שלמה אביטבול ובנו רבי עמור בשם "מנחת העומר". ובסוף הספר הדפסתי את עומר מן, דרשותיהם של הרבנים הנ"ל, ופרפראות לחוכמה, הערות מן הצד בכתב יד שמצאתי על ספרי תשובות הרא"ש ואחרים, בכתיבת ידו של רבי שמואל אבן דנאן ועוד. דומה שהערות אלו הם לעת עתה כל מה שיש לנו מתורתו של חכם גדול זה, ונשתמר הספר דווקא בספריית רבי עמור אביטבול ז"ל.

בשנת תשט"ו הדפסתי ספר "בת רבים" לרבי יעקב בן סמחון ובשנת תשכ"ב את ספר מלל לאברהם, שו"ת לרבי אברהם אבן שטרית יחד עם "קבוץ גלויות ", חידושים לרבי מאיר די אבילה ועוד. שניהם מחכמי העיר בדורות שלפנינו וכך הקימונו שם לרבנים הנ"ל, וזכרון לעיר צפרו אשר גידלה אותם.

מובן גם כן שהשתדלתי בהדפסת ספרי מור אבי זצ"ל : שאלות ותשובות ישמח לבב בשנת תשי"ב, וספר תורה וחיים, שנדפס בג'רבה ומהדורה שניה בירושלים.

עבודתי במסגרת מועצת הרבנים העליונה במרוקו.

בשנת 1948 נתקבלה החלטה ביית הדין העליון לכונן מועצה רבנית עליונה, שתטפל בבעיות של כלל המדינה, להפנות תשומת הלב לדברים הטעונים תיקון, ולחפש דרכים לשמור על גחלת היהדות, בחברה המרוקאית המתפתחת והפתוחה להשפעות מבחוץ. מוניתי כחבר במועצה הנ"ל, ומילאתי תפקידים בהרבה מועדותיה.

אין ספק שפעולות המועצה היו נחוצות וברוכות. היה צורך לאחד את נוהגי הפסיקה ולתקן תקנות שיחייבו את כל בתי הדין ואת הקהילות, ואכן הושגו על ידה תוצאות חיוביות רבות.היה צורך לאחד את מנהגי השחיטה שעד אז היו הערים מפולגות, אלה אוחזים במנהג הנפיחה ואלה לא וכדומה.

בשנת תש"י נתנה מועצת הרבנות את דעתה על זה ומונתה ועדה שתכין את התקנות והמנהגים החדשים, ואני הייתי חבר ועדה זו ותרמתי את חלקי לגיבוש מסקנותיה. בכנס בשנת 1954 הפניתי תשומת לב המועצה לנושא האפוטרופוסות, הצעתי על סמך נסיוני בקהילתי למנות אפוטרופוס קהילתי לכל יתומי הקהילה.

בנושא אחר התרעתי על נוהל שהיה לאסור נשים יהודיות בבית הסוהר אחד עם גברים יהודים וערבים וביקשתי שמועצת הרבנות תתערב בנושא זה להשיג הפרדה של אסירות יהודיות, ומה גם שבעירנו צפרו היה נהוג משנים קדמוניות בית סוהר מיוחד לנשים יהודיות בתוך המללאח, תחת אחריותו של הנגיד. גם התרעתי על העסקת אסירים יהודים בשבת וביקשתי להסדיר את הנושא הכאוב הזה. בועדת החינוך של המועצה הייתי חבר קבוע.

מינוי כראש אב בית דין במראכש.

בשנת 1963 התחלתי לחשוב על עלייתי ארצה. חששתי שדבר עלייתי יתגלה ויש בכך סכנה לי ולאחרים על כן חיפשתי הזדמנות בה אוכל לתכנן את עלייתי בשקט מלא. ההזדמנות ניתנה לי. הוצע לי להיות אב בית דין בעיר מראכש הדרומית. קיבלתי את ההצעה, ועברתי למראכש לכהן במשרתי.

כמובן שבני ביתי נשארו בפאס והם התכוונו לארוז את הכל, רהיטים, ספרים ושאר חפצים על מנת לעבור למראכש. הכנתי הכל וארזתי את חפצי מעט מעט, והקול יצא שאני עובר למראכש. בינתיים המשכתי בעבודתי של הרבנות במראכש, והכנסתי סדר בעבודה, עברתי על התיקים שהצטברו בבית הדין וזימנתי את הצדדים לבוא לדין.

תוך כמה שבועות הוצא פסק דין בכל התיקים הרבים שנצטברו. יום אחד בא לפני סגן יו"ר ועד הקהילה בלווית מורה גוי צרפתי שהורה בבית הספר התיכון בעיר. המורה הנזכר התאהב בנערה יהודיה בת המקום, ואף הייתה מעוברת לו. ראש הועד ביקש ממני לגייר אותו. אני לא רציתי כי היה ברור שבגלל אהבתו לנערה מסכים הוא להתגייר.

התפתחו הדברים עד כדי כך שהוא הגיש קובלנה נגדי למשרד המשפטים שאיני רוצה לגיירו. אני עניתי שלא סירבתי לגיירו במוחלט, אלא אני עוקב וחוקר אחריו, ולכשתסתיים חקירתי אזמינו להתגייר. סגן ראש הועד בא ואמר לי אנו נעליל עליך שאתה ציוני ואם אתה תמשיך להקשות עלינו את הדבר ותסרב לגיירו בהקדם אנו נעביר את הידיעה הנ"ל לכתובת הנכונה.

באותה שעה גמלה בלבי ההחלטה. ואת המטען שהייתי אמור להעביר למראכש, הועבר לנמל קזבלנקה ומשם לצרפת. אף אחד לא ידע על הדבר. כשחזרתי לביתי בשבת אמרתי שאנו נוסעים קודם לצרפת, ותוך כמה ימים הייתי בצרפת. ובזה נסתיימה תקופה אלף ברבנות שלי. רבנות מפוארת שהייתה שרשרת של עבודה בפועל, ועבד לעובדי ה'.

ומשם עליתי לארץ ישראל משאת נפשי ורוחי, ביום כ"ו לחודש אב הרחמן השתכ"ד באוניה "ירושלים". ארץ ישראל וירושלים אשר קניתי לי ביסורים (שנפל עלי ארון (ליפט) המטען שהבאתי מחו"ל בליל מוצאי שבת כ"א תשכ"ה ושבר שתי רגלי, ברוך פודה ומציל). ונתקיים בי מאמר חז"ל : חייב אדם לקבל פני רבו ברגל.

וברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, והנני היום משמש בקודש חבר לשכת הרבנות בירושלים יה"ר שיתקנני ה' בעצה טובה מלפניו ויפרוס עלי ועל בני ביתי יוצא חלצי עם כל ישראל סוכת רחמים ושלום אמן.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט- יחסי הרב והקהילה.

-סוף פרק  ששה עשר. עמ' 203