אשר כנפו-חזן בבית המרחץ-מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו-יֶלֶד רִאשׁוֹן
יֶלֶד רִאשׁוֹן
אמרנו מריבה ראשונה? אמרנו. כמובן היו עוד אחרות אחריה. אבל בדרך כלל מסתדרים. מתחילים להרוויח כסף. חולמים על משפחה גדולה. הם התחתנו צעירים, על־כן על הרוב הילד הראשון לא ממהר להגיע. וכשהוא בא השמחה רבה מאוד. במיוחד אם זה בן! אבל מה לעשות? כמו שלא היו מוכנים כל כך לחתונה, כך לא היו מוכנים לילד הראשון, על כל מה שמשתמע מזה. ראו למשל מה קרה בקשר לשמו של הילד הנחפץ:
עַל שֵׁם אָבִי אוֹ עַל שֵׁם אָבִיךָ?
פְרֵחָה וּבְרֶהְמוֹ זוּג מֵאֻשָׁר
הֵם הוֹלְכִים תָּמִיד בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר
אִם רַק תִּגְדַּל הַמִּשְׁפָּחָה,
תַּרָקִיעַ שְׁחָקִים הַשִּׂמְחָה.
וְהִנֵּה, בְּהַגִּיעַ תּוֹר הָאָבִיב
נוֹלַד לָהֶם בֵּן נָאֶה וְחָבִיב
אֶת הַחֲגִיגוֹת מִיָּד הִתְחִילוּ
כִּי הִגִּיעַ הַיּוֹם לוֹ יִחֲלוּ.
בְּמֶרֶץ מִתְכּוֹנְנִים הֵם לַבְּרִית
שֶׁתִּהְיֶה מָחָר אַחֲרֵי שַחֲרִית.
בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה כְּבָר מֻזְמָנִים
וְכֵן הַיְּדִידִים וְכַמָּה פַּיְטָנִים.
וְהֻזְמַן גַּם מְנַחֵם הַמּוֹהֵל
שֶׁיָּקִים מָחָר מַצּוֹת הָאֵ-ל
יִכְרֹת לָרַךְ הַנּוֹלָד הָעָרְלָה
כְּשֶׁהָאָב מְבָרֵךְ עַל הַמִּלָּה.
הַסַּנְדָּק יֹאחַז בְּבִרְכֵּי הַוָּלָד
הַמְּזַמְּנִים יַעֲנוּ 'אָמֵן' כְּאֶחָד
הַנָּשִׁים תִּשְׁמַעְנָה צַהֲלוּלִים
וּפַיְטָנִים יַשְׁמִיעוּ הִלּוּלִים.
פְרֵחָה תַּבִּיט בִּבְנָהּ בְּחֶדְוָה
בַּעֲלָהּ יִסְתַּכֵּל סְבִיבוֹ בְּגַאֲוָה
שְׂמֵחִים הֵם וְנִשְׁנַק גְּרוֹנָם
כְּשֶׁיִּתְבַּקְּשׁוּ לָתֵת שֵׁם לִבְנָם.
וְהִנֵּה הִגִּיעָה שְׁעַת הַבְּרִית
הַוָּלָד בִּידֵי הַסַּנְדָּק עַל כָּרִית
בָּאוּלָם שָׁקֵט אִישׁ לֹא נוֹשֵׁם
כְּשֶׁשּׁוֹאֵל הַמּוֹהֵל: ־ מָה הַשֵּׁם?
הָיִיתִי רוֹצֶה, לוֹחֶשֶׁת פְרֵחָה,
לָתֵת לוֹ שֵׁם אָבִי זִכְרוֹ לִבְרָכָה!
הָיִיתִי מַעֲדִיף, אוֹמֵר בְּרֶהְמוֹ,
שֶׁיִּהְיֶה כִּשְׁמוֹ שֶׁל אָבִי, שְׁמוֹ!
לֹא! אוֹמֶרֶת פְרֵחָה, אִי אֶפְשָׁר,
כִּי אָבִי כַּיָּדוּעַ הָיָה שֵׁם דָּבָר!
שִׁכְחִי מִזֶּה אִשְׁתִּי הָאֲהוּבָה
לִקְרֹא לוֹ עַל שֵׁם אֲבִי חוֹבָה!
לֹא אַסְכִּים שֶׁיִּקְרְאוּ לוֹ כְּאָבִיךָ!
מַגְבִּיהָה קוֹלָהּ הָאֵם פְרֵחָה.
אָז יִצְעַק בְּרֶהְמוֹ בִּפְנֵי הָאוֹרְחִים
הָעוֹמְדִים מִשְׁתָּאִים וּנְבוֹכִים:
אָבִי וְלֹא אָבִיךְ יִזְכֶּה בַּכָּבוֹד
וְאֶל תְדַבְּרִי אֵתִי בָּעִנְיָן עוֹד!
יַקִּירַי לָמָּה לָרִיב? מִתְעָרֵב הָרַב,
וְכִי בִּגְּלָל שֵׁם הַיֶּלֶד הָעוֹלָם יֶחֱרַב?
הָבָה נִבְדֹּק הָעִנְיָן בִּמְתִינוּת
וְנִנְהַג זֶה כְּלַפֵּי זֶה בְּסוֹבְלָנוּת,
אִמְרִי לִי אֵשֶׁת חַיִל יְקָרָה
אֵיךְ אָבִיךְ הַיָּקָר בְּחַיָּיו נִקְרָא?
־ שְׁמוֹ הַטּוֹב בְּיִשְׂרָאֵל הָיָה יוֹסֵף!
עוֹנָה ?פְרֵחָה וְקוֹלָהּ עוֹד זָעֵף.
אָז יִפְנֶה הָרַב שְׁאֵלָה לִבְּרֶהְמוֹ:
־ וְאָבִיךְ זַ"ל מֶה הָיָה שְׁמוֹ ?
־ שְׁמוֹ שֶׁל מֹר אָבִי הָיָה יוֹסֵף!
עוֹנֶה הַבַּעַל בְּשֶׁצֶף קֶצֶף.
־ אִם כֵּן הֵיכָן הַבְּעָיָה יְדִידַי ?
נִקְרָא לַיֶּלֶד יוֹסֵף וְדַי!
־ אֲנִי דּוֹרֶשֶׁת שֶׁיִּקְרָא יוֹסֵף כְּאָבִי
הַשֵּׁם יוֹסֵף כְּאָבִיו אֵינוֹ כִּלְבָבִי!
־ יוֹסֵף כְּאָבִי לְהִקָּרֵא הוּא צָרִיךְ
אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּקְרָא יוֹסֵף כְּאָבִיךְ!
כָּךְ הִגִּיעוּ הַשָּׁנִים לְמָבוֹי סָתוּם
הָאִשָּׁה הָעִקֶּשֶׁת וְהַבַּעַל הֶחָמוּם.
אָז יָרִים הָרַב קוֹלוֹ וְיִצְעַק: ־ דַּי!
לָרִיב עַל דָּבָר פָּעוּט לֹא כְּדַאִי!
פְרֵחָה בְּמָה עָסַק אָבִיךְ אִמְרִי לִי!
־ אִם תִּרְצֶה לָדַעַת, הַבֵּט בְּנַעֲלִי!
כֵּן, כְּבוֹד הָרַב, הוּא הָיָה סַנְדְּלָר
וְהִנְעִיל אֶת רַגְלֵי כֹּל־תּוֹשָׁבֵי הַכְּפָר!
־ אַתָּה בְּרֶהְמּוֹ מֶה הָיָה אָבִיךְ זַ"ל?
־ בִּשְׁתֵּי יָדָיו יָצַר אֲבִי כִּסֵּא וְסַפְסָל,
כְּבוֹד הָרַב, אָבִי הָיָה נַגָּר אֻמָּן
בּוֹנֶה רָהִיטִים חָרוּץ וּמְיֻמַּן!
־ אִם כָּךְ תַּם וִכּוּחַ הַסְּרָק
קָרָא הָרַב, עַתָּה אֶפֶּסֹק הַפְּסָק:
לְעֵת עַתָּה יִקְרָא בִּנְכֶם יוֹסֵף
כֹּה יִתֵּן לוֹ ה' וְכֹה יוֹסִיף!
וְלִכְשֶׁיִּגְדַּל, אִם בְּסַנְדְּלָרוּת יִבְחַר
יוֹסֵף שְׁמוֹ כְּאָבִיךְ יִהְיֶה לְלֹא שַׁחַר,
וְאִם בְּנַגָּרוּת לַעֲבֹד חָפְצָה נַפְשׁוֹ
שֵׁם אָבִיךְ יוֹסֵף יִהְיֶה עַל רֹאשׁוֹ!
כָּךְ כְּחָכְמָה בִּשְׁנִינָה בְּחֵן וּבְנֹעַם
מָנַע הָרַב מַחֲלֹקֶת הֲרַת עוֹלָם
הַתִּינוֹק נִמּוֹל וְיוֹסֵף הָיָה שְׁמוֹ
וּבֵין בְּנֵי הַזּוּג שָׁב הַשָּׁלוֹם לִמְקוֹמוֹ:
Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton
Le 22 avril
La ville est calme. Nos troupes, réparties entre Fez Bali et Fez Jdid et les camps de Dar Dbibagh et Dhar Mahrez, en gardent toutes les issues et font des rondes dans les quartiers. Les soldats chérifiens révoltés qui sont encore en ville sont réunis et désarmés. On arrête également un certain nombre de gens sans aveu qui ont pris part aux massacres et au pillage.
- Régnault nomme une commission chargée de pourvoir aux besoins les plus pressants des israélites; des distributions de vivres leur sont faites par l’autorité militaire et le consulat britannique.
On connaît aujourd’hui le total de nos pertes. Elles s’élèvent, pour les civils, à 9 tués (dont 2 femmes) et 2 blessés; pour la mission militaire, à 19 officiers et sous-officiers massacrés: pour les tirailleurs, à 35 tués (dont 2 officiers) et 70 blessés (dont 5 officiers): au total, 63 tués et 72 blessés. Les pertes du mellah sont de 51 tués et 40 blessés. Il est impossible d’indiquer, même approximativement, les pertes subies par les tabors révoltés et la population musulmane.
L’état de siège ayant été proclamé, on procéda au désarmement des habitants, et le vendredi suivant, 26 avril, à l’occasion de la khotba, le sultan fit donner lecture dans les mosquées du message suivant:
Serviteurs de Dieu,
Vous savez de quels meurtres et de quels actes de pillage ont été victimes les Européens qui étaient nos hôtes.
En agissant ainsi, c’est contre Dieu que se sont insurgés les meurtriers, les instigateurs, ceux qui leur ont donné leur approbation tacite et tous ceux qui, pouvant s’opposer à leurs actes, s’en sont abstenus.
Ne saviez-vous pas que les Européens vivaient dans la paix de Dieu et sous sa garde? Ignoriez-vous que dans ces conditions il n’était pas licite de se livrer contre eux à de pareils attentats?
Votre devoir était de combattre pour eux comme pour vos propres enfants alors même que l’issue de la lutte eût été avantageuse pour l’islam, et à plus forte raison si elle devait lui être nuisible.
Or il est évident que pour chaque Européen tué une foule d’entre vous devait trouver la mort, et que la ville devait s’effondrer sur vous et vos enfants si vous touchiez à un seul Français.
Craignez Dieu dans votre intérêt et dans le nôtre et obéissez à ses décrets!
On notera qu’aucune mention n'est faite des atrocités commises contre les Juifs ou de l’obligation des musulmans de respecter les termes de la dhimma. L'original de cette khutba est conservé à Nantes, AAE, Légation de France à Tanger; série B, 279.
Il nous reste à rechercher les causes de la sédition et à en dégager la leçon.
- Régnault considérait la révolte des tabors comme un accident fortuit ayant des causes purement militaires. Le général Moinier, au contraire, la croyait entièrement fomentée par le makhzen. Les deux conceptions étaient aussi éloignées l’une que l’autre de la vérité.
La cause profonde, autant de la sédition des troupes chérifiennes que de l’attentat projeté contre l’ambassade au moment de son départ de Fez et de l’attaque ultérieure de la capitale par les tribus, ce fut l’état d’esprit que je n’avais cessé de signaler dans mes lettres au «Temps» dont la dernière, datée du 12 avril, parvint à Paris le 20, trois jours après le début de l’émeute. Cet état d’esprit avait contaminé toutes les classes de la population dont, bien entendu, les soldats recrutés dans sa lie et en contact constant avec elle.
Quelque temps après, cette vérité fut proclamée du haut de la tribune de la Chambre par M. Barthou, alors président de la commission des affaires extérieures:
… Ce qu’il faut dire, c’est que des faits particuliers se sont produits dans une atmosphère de malaise — pour ne pas employer une autre expression—. Ce qui peut étonner, c’est que les autorités chargées de représenter la France au Maroc n’aient pas eu le sentiment de ce malaise… Il y avait des précautions à prendre. Il est regrettable qu’elles n’aient pas été prises… Cela est d’autant plus fâcheux que des hommes, qui habitaient le Maroc depuis longtemps, ne s’étaient pas mépris sur la situation.
Il est certain que le sultan portait une large part de la responsabilité de ce malaise, auquel il avait contribué par son attitude avant l’arrivée de M. Régnault, sa hâte à vouloir quitter Fez après la signature du traité et certains propos tenus aux oulama pour leur prouver qu’il n’avait cédé qu’à la contrainte. Il n’est pas douteux non plus que ces propos, déformés et grossis, ont été colportés par un entourage mécontent de l’avènement d’un régime d’ordre, et que certains hauts fonctionnaires et chefs militaires indigènes, une fois l’émeute déchaînée, n’ont pas, par dépit, par crainte, ou par simple veulerie, déployé tout le zèle désirable pour tenter de l’étouffer. Mais de là à les incriminer d’avoir poussé les soldats à la révolte il y a de la marge.
Les askris étaient profondément atteints du mauvais état d’esprit général; ce qui les conduisit finalement à la révolte, ce furent diverses mesures d’ordre militaire dont je ne mentionnerai ici que les deux principales: le sac et l'ordinaire. En réalité les sacs n’avaient pas encore été distribués, mais les soldats avaient pu les voir au mechouar, dans de grandes caisses à claire-voie, et ils savaient qu’ils leur étaient destinés. Or l'askri marocain assimilait le sac a un bât (bardâa) et considérait son port comme une humiliation à laquelle il ne voulait se soumettre à aucun prix. Quant à la question de l’ordinaire, la voici en deux mots: les soldats chérifiens, dont la plupart vivaient avec des femmes, étaient tous engagés volontaires en vertu d’un dabit (contrat) qui leur assurait une solde de cinq bilioûn' (environ un franc) par jour. Ils se nourrissaient comme ils l’entendaient et plutôt mal. Pour y remédier, on avait décidé de porter la solde journalière à six bilioûn mais d’en retenir la moitié ou même les deux tiers pour la création de l’ordinaire. Cette mesure fut annoncée aux tabors sans aucune préparation, à l’occasion de la paye du 17 avril.
Ce fut l’étincelle qui mit le feu aux poudres. Les soldats ne voyant que le fait brutal de la réduction de leur solde, quelques-uns osèrent protester; d’autres, enhardis par l’exemple, élevèrent la voix; aux murmures succédèrent les cris, et aux clameurs les coups de feu en l’air. Une députation se rendit auprès du sultan pour protester contre la rupture du dabit. Celui-ci les invita à se, réfugier à la mosquée de Moulay Abdallah, leur promettant d’arranger leur conflit avec les instructeurs. Cette réponse n’ayant pas donné satisfaction aux mutins, ils se répandirent en ville et appelèrent les musulmans au jihad. La populace se joignit à eux et les massacres et le pillage commencèrent.
Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton-page 109
הטריטל בפאס-הצפירה 82 (26.4.1912 / ט׳ אייר תרע״ב), עמ׳ ב.
הסדר הוחזר בפאס תעודה מס' C39
לפי הודעת הממשלה שוררה כבר מנוחה בפאס, ואף שאפשר לשער מראש את טיב המנוחה הזאת, שהוקמה ע״י החיילים הצרפתים. לעומת זה באות בימים האחרונים ידיעות מרגיזות מגלילות טאנז׳יר, ממאראקעש ועוד. כפי הנראה, אחזה אש המרידה בכל הארץ, מפחדים שראשי השבטים יכריזו בקרוב מלחמת מצוה.
הממשלה הצרפתית מתכוננת להוסיף לשלוח למארוקו גדודי צבא חדשים. ע״י הטלגרף שלחה הממשלה לצירה בפאס, ריניא, סכום של עשרת אלפים פרנק בשביל משפחותיהם של הצרפתים שנהרגו בשעת הפרעות. ע״ד עזרה למשפחות היהודים ההרוגים אינה חושבת, כנראה, הממשלה המרכזת כלום, ואולם הציר הצרפתי קנה מכסה גדולה של בד ומפרשי אניות, כדי להקים אהלי בד בשביל היהודים שנשארו בלי מחסה במעללאה השרופה. מלבד זה שלחה ה״אלליאנס״ ארבעים אלף פר׳ וגם מטאנז׳יר נתקבלו כספים וצידה בשביל האומללים. עתה הוברר כבר, כי המרידה הוכנה מכבר וכי היה בדעת הקושרים להתנפל יום אחד על הצרפתים וגם על מוליי האפיד ולהרוג אותם, באותה העת צריכים היו גם השבטים שבסביבות העיר להתאחד עם הקושרים, אפס שבשעה האחרונה נחפזו החיילים אשר בחצרות השולטן והקימו את המרידה לפני הזמן הקבוע מראש.
בפאס דרש בכל תוקף מאת השולטן, כי יתן ליהודים להסתתר בחצרות ארמונו. שם מצאו להם מחסה כעשרת אלפים יהודים(מספר היהודים בפאס עולה, כידוע, לי״ב אלפים איש).
הטריטל בפאס-הצפירה 82 (26.4.1912 / ט׳ אייר תרע״ב), עמ׳ ב.
קצידה — סי׳ אני דוד קים-מתוך הפרשיות שמות־וארא-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידה מס 361 כרך ב'
(361) — קצידה — סי׳ אני דוד קים
ע״מ ו־ה יב הגאים בבתים ודרידכּה
בשקל ״כיל אל־גראם גִ׳טטאמא״
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
מֹשֶׁה לִבּוֹ הָמָה. / בִּפְרוֹשׂ כַּפַּיִם —
עַל עַם יִשְׂרָאֵל, הֵעֵז פָּנָיו רָעָמוּ:
אֲדוֹנִי, וְלָמָּה / אֱ־לֹהִים חַיִּים,
חֵרֵף אִישׁ רָשָׁע וְגָזַר עַל כֻּלָּמוֹ —
עֲבוֹדַת נְקָמָה / עַל חַד כִּפְלַיִם?
הַצֵּל לֹא הִצָּלְתָּם וְקָשְׁתָה עָלֵימוֹ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
צוּרִי, מָה תֶּחֱמֶה / לְעַם יִבְזְזוּם?
שְׁמַע וְאַל תִּדְמֶה / לֹא עוֹד יַרְגִּיזוּם
כנפי שחר
361 — הנושא: מתוך הפרשיות שמות־וארא (ג,ז — ט,כו).
מאז רמו — משעה שצרות עמו עלו לפניו, או: משעה שגברו ונתרבו. לבו המה — התעורר מרגשי רחמים. בפרוש כפים — בתפלה. העז פניו — כביכול, התחצף. פניו רעמו — נתכרכמו מכעס. אדוני… — שיעורו: אדוני א-להים חיים, ולמה…? חרף — ביזה, זלזל. חד — אחד. כפליים… — הכפיל מכסת העבודה והוסיפה להיות קשה. צורי, מה תחמה… — בחי״ת, כצ״ל, פועל נגזר מן השם ״חימה״, ר״ל כמה יש לך, צורי, להיות מלא חימה ורוגז לגבי העם השודדים אותם! ואל תדמה — אל תעבור בשתיקה. לא עוד ירגיזום — לא יצערום עוד. עוד מעט… — דברי ה׳. אסמא עינם — אסתום עיניהם, אעיק להם, שיסתתמו עיניהם מרוב יסורין
עוֹד מְעַט אֲסַמֵּא / עֵינָם יַחְפִּיזוּם
וְחִיל יֹאחַזוּם:
נָאקַת רֻחָמָה / בְּרִבּוֹתַיִם
בַּשְּׂרֵם אֲנִי יְיָ אֶגְאָלֵמוֹ":
יְמִינִי רוֹמְמָה / בִּנְשׂוֹא יָדַיִם —
אֶזְכּוֹר בְּרִית אָבוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָמוֹ:
קוּם וּקְרָא נֻחָמָה / כִּי בְּמִצְרַיִם
אַרְאֵם כֹּחִי, וּגְבוּרָתִי אוֹדִיעֵמוֹ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
כְּחֵץ בְּיַד רוֹמֶה / דִּבְרִי צִיר עָשׂוּם
כִּקְצַר־רוּחַ־צָמֵא / אַךְ לֹא כִּחֲשׁוּם
שָׁמְעוּ קוֹל "הֵן עַמִּי / סָבְלוּ צוּק עָצוּם
מִצָּרוֹת יִשּׂוֹם":,
יָסַד מִסְפָּר, כַּמָּה / יַחַס הַלְּוִיִּם
עִם שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים מֵאָב הֻכְלָמוּ:
לְךָ לָבָן־הָאַמָּה / לְבֶן־פְּתָאִים
אֱמוֹר לוֹ, כִּי יְיָ פָּקַד אֶת עַמּוֹ:
וְדַבֵּר בִּזְעָמָה / לִפְדּוֹת שְׁבוּיִם
אַתָּה וְאַהֲרֹן לְבֵיתוֹ הַשְׁכִּימוּ:
כנפי שחר
יחפיזום — ישלחום מהר. וחיל — רעדה. נאקת רוחמה… — צעקת ישראל שצעקו ברבבותיהם באה אלי, ולכן לך בשרם כי עומד אני לגאולם; רוחמה, כ״י. ימיני רוממה — נשואה בשבועה. קום… — לך וקרא באזני ב״י כי אראם וכו'. כחץ… — דברי משה שאמר לפרעה ״כה אמר ה׳: שלח את עמי״ היו לישראל כחץ ביר היורה, כלומר עשו להם רק צרות, כי מאז הרע להם פרעה עוד יותר. כקצר־רוח־צמא… — שיעורו: בצמא קצר־רוח, שאינו שומע לדברי עידוד, כמו־כן לא שמעו אל משה, אבל לא בפרו בדבריו; קצר־רוח, חסר סבלנות. שמעו קול… — האומר ״הן עמי…״. צוק עצום — צרה גדולה. מצרות ישום — עמי נדהם, תוהה ובוהה מרוב הצרות. יסד מספר… — כדי להודיע סדר יחסם של משה ואהרן התחיל. סיפור תולדותם של שלשת השבטים מן היסוד, ראובן שמעון ולוי, ללמד ״כמה יחס״ וחשיבות יש להם, בניגוד לנזיפה שקבלו מאביהם (עי׳ ברא׳ מט,ג־ז); מספר — כאן: סיפור. הוכלמו — קבלו גערה ונזיפה. לבן־האמה — הגר המצרית. לבן־פתאים — כסילים: תירק תחת היו״ד. פקד — זכר. בזעמה — בזעם, ברוגז, כלומר בעזות.
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
בְּנֵי הָעַמְרָמִי, / קַבֵּץ קַבְּצוּם
אַל תִּתְּנוּ דָּמִי / עַל עִם רִצְּצוּם
וְאָמְרוּ מִשְּׁמִי / לְעַם לְחָצוּם —
"מַהֵר חַלְּצוּם!"
דְּעוּ, כִּי בְּחֵמָה / יַאְטֵם אָזְנַיִם
כִּי אֲנִי אֶקְשֶׁה לִבּוֹ לְהַשְׁחִיתֵמוּ:
וְאַרְבֶּה בְּעָצְמָה / מַרְבִּית חֳלָיִים
לְפַרְעֹה הָרָשָׁע אֲשֶׁר הוּא עָרֵמוֹ:
וּלְשָׂרָיו אַרְעִימָה / עַל מְרָתַיִם
אָז יָדְעוּ כֹל, כִּי יְיָ אֱ־לֹהֵמוֹ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
אִם אָמְרוּ כֹּל־חַכְּמִי / מִצְרַיִם "נַסּוּם".
הַכְחֵשׁ כֹּל־חַרְטֻמֵּי / אַשָּׁפִים, הַסּוּם!.
וּלְעֵינֵי אִישׁ־חֶרְמִי / —פַּרְעֹה, גָּרְשׁוּם,
הָנֵס הֲנִיסוּם!
וְיָדְעוּ מִצְרַיְמָה / חַי דָּר שָׁמַיִם
כִּי יִכְבַּד לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלְּחֵמוֹ:
הֵן יוֹצֵא הֲמַיְּמָה / בֵּית חֹרוֹנָיִם
הַתְרֵה בוֹ עַל עַמִּי וְאַל יְצוּרֵמוֹ:
כנפי שחר
בני העמרמי — פניה למשה ואהרן בני עמרם. קבצום — אספו אותם, הקהילום. אל תתנו דמי — אל תנוחו ואל השקהו; דמי, דומיה, שתיקה. רצצום — עשקום ולחצום. מהר חלצום — שחררום לצאת מהר. בחימה — בכעס, כלומר בעקשנות. יאטם — יסתום. בעצמה — בכוח ועוז. מרבית חוליים — מכות רבות. ערמו — שונאם. ארעימה — אשפוך כעסי. על מרתים — כאן: בגלל מריים ומרדם. נסום — נסו אותם, בחנום. הכחש — בטל, הראה כי רק מכשפים הם. הסום… — שַּׁתֵּקו אותם ובזה גם תבריחו אותם. איש חרמי — שגזרתי עליו חרם, השמדה. וידעו… — ע״י שיכביד לבו ידעו כי יד ה׳ עשתה זאת. יוצא המימה — לעשות צרכיו. בית חורונים — כאן: בית שמוש. התרה בו — הזהרהו. ואל יצורמו — אל יצער אותם. מקדמה וימה — ממזרח וומערב.
מִקֵּדְמָה וָיָמָּה / יִשְׁלַח עִבְרִיִּים
וְאִם לֹא, אַכֶּה הַמַּיִם אַשְׁחִית טַעְמוֹ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
הֵרִים יָד עַל מֵימֵי / נַחַל וּבְאָשׁוּם
דָּם הָפַךְ כֹּל־אַגְמֵי / יְאֹר וּמְאָסוּם
אַךְ לִבְנֵי לְאֻמִּי / מַיִם יְשׂוּשׂוּם
כִּתְמוֹל וּכְשִׁלְשׁוֹם:
דִּבְרָתוֹ עָצְמָה / זֶה פַּעֲמַיִם
אִם הִקְשָׁה לֵב, בִּצְפַרְדְּעִים אֲכַלְּמוֹ:
תּוֹךְ חַדְרֵי תְּנוּמָה / גַּם בֵּין כִּירַיִם
עָלוּ וּבָאוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ:
קָרָא־ הֵן אֲשֵׁמָה / בְּרִשְׁעָתַיִם —
נַפְשִׁי, אָנָּא לָאֵ־ל הַעְתִּירוּ יֻחְרָמוּ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
גַּם בְּמַכַּת כִּנִּים / כֹּל־אַשָּׁף יָזֹם
רֵעִים נֶאֱמָנִים / רָאוּם וְחָזוּם
רֶמֶשׁ קְטֹן אוֹנִים / בּוֹ יְרַגְּזוּם
וְגַם יְבַזּוּם:
קוֹל נִשְׁמָע בְּרָמָה / כְּעַל שְׁפָיִים
קָרְאוּ כֹּל, "אֶצְבַּע אֱ־לֹהִים הִיא!", נִכְלָמוֹ:
כנפי שחר
אשחית טעמו — שיהפכו לדם. הרים יד — אהרן. ובאשום — הבאיש אותם, הסריחם. אגמי יאור — אגמיהם (ז\ט), ״קבוצת מים שאינן נובעין ואינן מושבין אלא עומדין במקום אחד״ (רש״י). ומאסום — תיעב אותם, גיעלם. ישושום… — ישישו וישטחו אותם כמאז, כרגיל. דברתו עצמה… — אמרתו של פרעה, כלומר סירובו לשלח את העם, שוב קשתה וחזקה. זה פעמים — במטה, שנהפך לנחש, ובמים, שנהפכו לדם. אכלמו — כלומר, אוסיף להכותו. חדרי תנומה — חדרי שינה. כירים — תנורים. עלו — מן היאור. אשמה ברשעתים… — חוטאת היא נפשי וראויה לעונש בגלל שתי רשעיות. העתירו… — התפללו לה׳ שיסורו. גם במכת בנים… — כמו במכות הקודמות גם במכה זו כל מכשף יחשוב להוציא כנים, אבל הא-ל ב״ה החריד ברמש קטן זה וגם ביזה אותם בו, כי לא יכלו להוציאו. רמש קטון אונים — זחל דל כוח. ברמה — כאן: בקול גבוה. שפיים — הרים גבוהים וחשופים ששם הקול נשמע למרחוק. קראו כל… — החרטומים כולם קראו שהמכה מאת ה׳ היא ולא מעשה כשפים. נכלמו —התביישו.
וְעָרוֹב בִּמְהוּמָה / אִיִּים וְצִיִּים
דֻבִּים אֲרָיוֹת גַּם זוֹחֲלִים תּוֹכָמוֹ:
שָׁם אֶרֶץ נְשַׁמָּה / כֹּל־דְּרָכִים —
אָבְלוּ מִבְּלִי עוֹבֵר־אֹרַח הָשָׂמוּ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
כִּנְלוֹז הַצִּפְעוֹנִים / שָׁב וְיִעֲצוּם
"בְּנֵי הָאֵיתָנִים / עֲבָדַי רָצוּם
יִהְיוּ צֹאן נְכוֹנִים / לִמְקוֹם תִּכְסוּם
בְּאַרְצִי רָשׁוּם":
יָסַף יָד מְרִימָה / בִּמְזִמּוֹתַיִם
הִכְבִּיד לִבּוֹ רָאָה מִגַּפּוֹתָיו תַּמּוּ:
דֶּבֶר בַּבְּהֵמָה / בֵּין חֹמֹתַיִם —
הִכָּה. הִפְלָה מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, לֹא דָּמוּ:
עוֹד לָקְחוּ עֲרֵמָה / מְלוֹא חָפְנַיִם —
פִּיחַ כִּבְשָׁן, זָרַק לִשְׁחִין בִּבְשָׂרְמוֹ:
אֵ-ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חָנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
דרידכּה
מָחָר עוֹד אַרְעִימָהּ / בָּרָד כִּלְאַיִם
אֵשׁ וּמַיִם יָשִׂימוּ שָׁלוֹם בֵּינֵימוֹ:
כנפי שחר
וערוב — ״כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא״(רש״י). במהומה — בבהלה וברעש. איים — עופות הדרים במקומות שוממים. וציים — חיות השוכנות בארץ ציה. גם זוחלים… — נחשים ארסיים בתוכם, יחד עמם. שם… — הערוב שם את ארץ מצרים שממה. השמו — קרא: הושמו. כנלוז… — פרעה שהוא מעוקם בנחש חזר ונתן להם עצה באמרו: ״אתם בני אברהם יצוי״ע, אשר עבדי אהבום, תוכלו לשחוט את הצאן, אבל זה יהיה במקום רשום ומסומן בארצי. תכסום — תכסון; תרגום של תשחטו. יסף… — הוסיף למרוד בתחבולות רשע. ראה… — סבור היה שנגמרו המכות. בין חומותים — בין חומות הערים, בשדות. הכה — הנושא: דבר. הפלה — הבדיל ה׳. לא דמו — לא נכרתו, לא מתו. ערימה — קומץ, חופן. מלוא הפנים — כדי מלוא היד כפול. פיה כבשן — אפר שחור הנוצר מן העשן בתנור. זרק… — פיזר אותו והיה לשחין, המתהוה מחמימות העור, בבשרם. ברד כלאים… — מעורב עם האש ואינו מכבה אותה. אש ומים — כצ״ל. בשדמותים — בשדות. קיים על איומה… — הקב״ה שמר על ב״י וגדר בעדה להצילה ממכת הברד.
עֵץ עֵשֶׂב וְקָמָה / בְּשָׁדְמוֹתַיִם —
לִשְׁבֹּר, גַּם שִׁבֳּלִים בַּאֲלֻמּוֹתֵימוֹ:
קָיָּס, עַל אֲיֻמָּה / בִּגְדֵרֹתָיִם —
גָּדַר עֲלֵיהֶם, מִבָּרָד פִּלְטׇמוֹ:
כֵּן יַרְאֶה נֶחָמָה / לִירוּשָׁלַיִם
קֵץ פְּדוּת אָרַךְ, וְלִבְנִיָּה יִפְדֵּמוֹ:
עִיר יְיָ, שָׁמָּה / עֲדַת עֲנִיִּים
יְרַחֵם יַרְבֶּה חִנּוֹ בְּתַעֲצוּמוֹ:
שְׁדוּפָה וּצְנוּמָה / מַכַּת שׁוֹקַיִם
מֵרֹב צָרוֹתֶיהָ פָּנֶיהָ נִקְרָמוּ:
בְּאַבְנָה רְגוּמָה / אֶפֶס אֲפָסִים
לֹא מָצְאָה נוֹחַ, גְּרוּשֶׁיהָ נֶחְתָּמוּ:
אוֹי כִּי בַּת נַעֲמָה / הִיא בֵּין הַגּוֹיִם
הָאוֹמְרִים עָרוּ־עָרוּ אֶת כָּל בָּתֵּימוֹ —
חַיִּים בְּעוֹלָמָהּ. / כְּאוֹר קַרְנַיִם
יַשְׁפִּיעַ עַל עַמּוֹ רוּחַ מִמְּרוֹמוֹ —
אֱ־לֹהֵי נְשָׁמָה. / מִטַּל אֶגְלַיִם
טַל חַיִּים וָדַעַת, בּוֹ רַבִּים יֶחְכָּמוּ:
יַשְׁבִּית כָּל־מִלְחָמָה / בֵּין עַם וְעִיִּים
בֶּן־דָּוִד קַיָּם יָבוֹא וַיִגְאׇלֵמוֹ:
וְלִירוּשַׁלְיְמָה / בֵּית מַחֲנִים
בְּבִנְיַן מִקְדָּשׁ בָּנֶיהָ יְנֻחֲמוּ
כנפי שחר
עיר ה׳ — ירושלים. ירבה חנו — יגדיל רחמיו. שדופה — יבישה כעשב שהוכה בשדפון. צנומה — בחושה ורזה. נקרמו — העלו קרום מרוב יובש. באבנה רגומה — כלומר, בניה היו סבה לחורבנה. אפס… — ירדה מתחת לבל אפסים. גרושיה נחתמו — כגזר־דין שנחתם ואין לבטלו; או: ימי גלותה נסתמו, שלא פורש במה יארכו. בת נעמה — ב״י שהיתה נעימה ומכובדת. ערו… — גלו, החריבו עד שתגלו את היסוד. חיים בעולמה — דבק למעלה, הגוים האומרים ערו חיים הם בתענוגיה ובטובתה של ב״י, של ״בת נעמה״; או: בעולמה, במקום משכנה של השכינה. באור קרנים… — (כאן: תחילת ענין) בקרני אור המפיצים והרם, כן יזרים וישפוך עלינו אדון־כל־הנשמות רצון ממרומו; ״א-להי נשמה״ דבק למעלה. מטל אגלים… — וישפיע ממרומו על עמו אגלי ונטפי טל־תחיה; ודעת, וישפיע דעת. ישבית… — ״א-להי נשמה״ יבטל מלחמות בין עמים ויבטל תל־חורבות הנגרמות מכך;
וְסָפָה וְתַמָּה / שִׂנְאַת עַם עִיִּים
עַם מְחָרֵף כִּי חַטֹּאתֶיהָ נִכְתָּמוֹ:
קֵץ פְּדוּת נִשְׁלָמָהּ / חֶשְׁבּוֹן שִׁשִּׁיִּים
עוֹד שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ נְקַוֶּה בּוֹ יֻשְׁלָמוּ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
ועיים, ל׳ הרם וחורבן. וספה ותמה… — פעלים נרדפים תכלה שנאת עם־עיים, כנוי לעמון ומואב. עם מחרף... — ויכלה כל עם האומר כי חטאותיה של ירושלים נרשמו, ר״ל שאין לה כל תקוה להיגאל; או: חטאותיה של עם מחרף כבר נכתמו להביא עליה כליה. עם, כאן, ל׳ נקבה. קץ פדות נשלמה — קץ הגאולה בא עד תומו, הגיע זמנו הסופי. חשבון ששיים.:.נקוה שבשנת תר״ס(5,660) יבוא הגואל, או בשנת תרס״ו(666) שיתמלאו אז כל הששיות. ראה שיר ו4ד ד״ה סוד הנחתם נגלה לנו.
המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבא
טופס פסק דין על ענין קידושין זה נסחו.
פ׳׳ב. לפי שישועה אוג׳ואילוס בר ש״ט נ״ע, הוציא לעז על ג׳אמילא בת יצחק קמחי שקדש אותה ואמר בפני עדים שקידש אותה, ושאלו אותו על העדים מי הם, ואמר הלא הם פ׳ ופ׳, ובתוך כדי דיבור חזר בו כמו שנתברר לחכמים השלמים יצ״ו עפ׳׳י עדים, שהוציא הקול לפניהם ואמר ישועה הנז׳ בתוך כדי דיבור שדברו כולם תוהו, ושמעולם לא קדשה אלא שכוונתו היתה לאוסרה על בן גילה, ושרצונו היה להשכיר עדי שקר שיעידו איך קדשה. ואח״כ נתקבצו ג׳ מחכמי המעמד יצ״ו, ושאלו את העדים שאמר ישועה הנז׳ שבפניהם קדשה. ואחד מהעדים הנז׳ נשבע באותו מצב בהיכל הקדש, שמעולם לא עבר דבר זה בפניו. והעד השני מעיד שהוא ראה איך קדשה ישועה הנז׳ לג׳אמילא הנז', ולזה נתקבצו החכמים השלמים יצ׳׳ו, בב״ה של תלמוד תורה הי״ג, הלא המה החכם יוסף אבן עמרם יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבזרדיל יצ״ו, והחכם הה״ר יוסף נחון יצ׳׳ו, והחכם הה״ר יצחק אבן שלום יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבן צור יצ׳׳ו, והחכם הה״ר שמואל אבן דנאן יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ׳׳ו, והחכם הה״ר וידאל הצרפתי יצ״ו, ונשאו ונתנו בדבר הזה היטב כמה פעמים, לראות אם יש לחוש לקול זה העד הנז׳, שהעיד שראה איך קדשה לענין שיאמר ישועה הנז', בקרובות ג׳אמילא הנזכרת, להיות שכבר קידש אחותה של ג׳אמילא הנז', וראו כל החכמים הנז׳ שעם היות שנראה מתשובת הרשב״א ז״ל הביאה הב״י ז״ל, שהאומר קדשתי אשה בפני עדים אפי׳ בא העד והכחישו שאסור בקרובותיה, מטעמא דשוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא. עכ״ז בנדון זה הרי קול ושוברו עמו, שבתוך כדי דיבור חזר בו ישועה הנז׳, כמו שהעידו העדים והקול נתבטל מאליו, כאילו לא היה ולא נשאר כי אם עד אחד, והמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו.
ועם היות שכבר נראה שתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי לענין קידושין.
הני מילי לענין המקדש את האשה וחזר בו תוך כדי דיבור, ואמר מעות שנתתי לה במתנה הן, דכי האי גוונא לאו כדיבור דמי, וכן מפורש בטא״ה סי' מ״ט המשפט העברי בקהילות מרוקו וג״כ במס׳ נדרים בסוף הגמ׳ בשם הר״ן והרא״ש ז״ל, ור׳ נתן בעל הערוך ז יל הסכים לזה בערך תוך, אמנם בנדון זה שלא היה כי אם דיבור בעלמא, כל זמן שעוסקים באותו ענין וחזר בו המוציאו, נתבטל הדיבור מעיקרו. דהו״ל כשאר מילי כדיני מקח וממכר, שחוזר בו כל זמן שעסוקים באותו ענין. ולכן יצא מבין החכמים השלמים יצ״ו, ברובא דמינבר שמותר ישועה הנז׳ בקרובות ג׳אמילא הנז׳, ורשאי לישא ריינא אחותה. ומצורף לזה ג״כ ראו החכמים יצ״ו, עדים אחרים שהעידו שישועה הנז׳, אמר בפניהם שרצונו לומר שקדשה ולהוציא לעז, כדי לאוסרה על בן גילה ולהשכיר עדי שקר שיעידו שקדשה. ולכן מכח הדין ומכח האמתלאות הנז' שנראו לחכמים השלמים יצ״ו, התירו ריינא הנז', להנשא עם ישועה הנז', ולראיה וזכות ביד ישועה הנז׳ צוו לנו החכמים לחתום פסק דין זה להיות להם למשמרת.
המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד-60
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
אכזר: לאזם יכון חס עלא כואנו ומא יכונס אכזר ־ [האדם] צריך לחוס על אחיו, ולא יהיה אכזר .
אכזרי axzari (פ). (שונא אכזרי, מכות אכזריות)
אכזריות axzarinot וגם :xzarinót פיה אכזריות כתירא ־ [הממשלה בגרמניה רוצה לחוקק חוק נגד השחיטה היהודית מפני ש]יש בה אכזריות גדולה .
כאיין סי אכזריות קבירא קד האד סי ־ [מי שלא מחנך את בנו למצוות גורם לו לאיבוד העולם הבא;] האם יש אכזריות גדולה כמו זו?. [רשעות ולאכזריות)
אכילה axila (פ): אכילה ושתית מן תורה = [איסור] אכילה ושתייה [ביו׳׳כ הוא] מן התורה / ק״מ מו, ג. [שתיה בכלל אכילה)
אכי״ר – ראה אמן כן יהי רצון.
א-כ-ל – אכל: שבעו מליח אכול והותר = שבעו היטב אכול והותר.
א״ל – אם לאו: וא״ל מא בקית נתיק ביך = [המלך התפלל ליד קבר הצדיק ואמר: מחר תדאג שהטבעת שאבדה לי תהיה כאן,] ואם לאו – לא אאמין בך יותר.
אל (מילת יחס): אל כבוד הרבנים הגדולים ולעסקני הצבור במארוקו.
אל – אלוהים: כיף קל האל יתברך למשה = כמו שאמר האל יתברך למשה. [בעזרת האל, בעזרת האל ובישועתו, עז״א, שבח לאל]
~ אל חי כל ישראל – לשון שבועה: כאן יחלף ויקול אל חי כל ישראל = היה נשבע ואומר: ״אל חי כל ישראל״
~ אל רחום, אל רחום וחנון il rahum vihannón (פ) – כינוי להקב״ה:
- שי״ת די פידדו כללסי אל רחום ־ השי״ת שבידו הכול, אל רחום. 2
- ) נתי כא תשמא אל רחום וחנון ־ אתה נקרא ״אל רחום וחנון״ .
~ אל רם, אל רם ונישא – כינוי לה׳. [שיכינה אל רם, שכינת אל רם ונישא)
אלא: כללסי בני אדם פחאלך פחאלהום אלא ודאי לפירינסייא די בינאתכום הייא… = כל בני האדם כמוך כמוהם; אלא, ודאי ההבדל ביניכם הוא …
אלהא דבר יוחאי ענני ilaha di bar yóhay anini (מ) — ביטוי של קריאה לעזרה בעת צרה:
1-כא תבכי ותקול אלהא דבר יוחאי ענני = [אישה שבנה נפל לאש בעת ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי] הייתה בוכה ואומרת: ״אלהא דבר יוחאי ענני״ .
2-אילא חבתי… אמא דזאז אד״ע = אם אתה רוצה…, אבל התרנגולות אלהא דבר יוחא ענני 51 / ש״ח 4.
אלהות ilahot (פ) – אלהויות ברבים או אלהות כש״ע מופשט: חב יקול ח״ו זוז אלהות = הוא רוצה לומר, חס וחלילה, [שיש] שתי אלוהויות . [חכמת האלוהות (=תאולוגיה ומטפיזיקה)] [נגד הדת והאלהות]
אלוה – אלוהים: 1) נתי הווא נמרוד לכאפר די עמלתי רוחיך אלוה = אתה הוא נמרוד הכופר, שעשית את עצמך אלוה. 2) הקב״ה הווא אלוה ואחי פלעולם ־ הקב״ה הוא אלוה אחד בעולם.
3) דרכנא באס יכוך ענדנא ואחד לאלוה נורא יתברך ־ [יש לנו מזל ש]זכינו שיהיה לנו אלוה נורא יתברך .
אלוהי, אלוקי. [התנא האלוהי, התנא האלוקי, הרב הקדוש האלוקי]
אלוהים] ilohim: מא ענדו חתא חלק פי אלהי ישראל = [המדבר באמצע התפילה] אין לו שום חלק באלוהי ישראל /. [מציאות חן בעיני אלוהים ואדם] [שם אלוהים)
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 111
מועצת הרבנים השנייה-משה עמאר-המשפט העברי במרוקו-״הגרושה תטול שכר הנקתה במושלם״.
נאם הרב מימון ח. וחיון יחשל״א
ע ׳ע שלמות הבגרות
רבותי!
פעמים רבות ישאלונו אנשי השררה יר״ה מסיבת ענינים שונים עד מתי זמן הגבלה לשנים לזכרים ולנקבות להיותם עומדים ברשות עצמם לכל דבר.
ועל השאלה הזאת נשמעו תשובות שונות מפי רבני הב״ד והדיליגי שבכל עיר ועיר, וזה אומר כו״כ שנים על פי הדין, וזה אומר כו״כ שנים על פי המנהג וכו׳ וכו׳.
ולא נעלם מרו״מ שמזה יהיה גרמא בנזקין בענינים גדולים עד מאד כי יותן כח לחלושי הדעת הרכים בשנים למלאות חפצם לעשות, ולא בלב שלם רק דרך נערות ובעמדם על דעתם יבואו לידי חרטה גמורה ואין להשיב.
וע׳׳ז דאגו רבותינו וחכמינו אף מימי התלמוד לגזור אומר שפחות מבן עשרים שנה שמכר קרקע שירש יכול לחזור בו בהיותו בן עשרים, כי הם בחכמתם אמרו להגבלת שלום הדעת הזמן הזה.
וכן ראינו ג׳׳כ בעי״ת פאס תקנו רבותינו הרא׳ שכל בת נשואה שתמחול בכתו׳ או אף בא' מתנאיה בהיותה פחותה מבת עשרים, מחילתה כאין. כי הם ידעו אל נכון חולשת דעת האדם בפחות מזמן הזה.
ודבר זה גלוי לכל העמים והמה קצבו עד כ״א שנה.
איך שיהיה, לפני מורי אין צריך עוד להרחיב בדבר, הכל מובן ונודע לפניהם מודעא רבה.
בכן רבותי, יואל כבודם להסכים בזה: ״שאין האדם נקרא עומד ברשות עצמו בכל מעשיו בשלמות רק עד מלאת לו עשרים שנה, א׳ זכר וא׳ נקבה. והפחותים מעשרים צריך הסכמת ב״ד של המחוז״.
נתקבל הבל בהחלטה גמורה.
נאם הרב דוד עובדיה יחשל״א
ע״ע ההנקה
רבותי!
אנכי הדל באלפי, תהלת ה׳ ידבר פי, אשר בחסדו הביאני עד הלום לדרוך בציות, ולהיות זנב לאריות, בהתאסף ראשי עם קדש המכונות והעמודים, הם העומדים על הפקודים, אשר קטנם עבה ממתני, ואני אנה אני בא במקלי ותרמילי ודוד הוא הקטן ומה גם לדבר לפניהם בלעגי שפה דברות שתים, ואני ערל שפתים אכן היתה עלי יד הקדש על העליונה, המה הגבורים אנשי השם היושבים ראשונה אשר הרהיבוני, ועד כה הביאוני, ולרגלי קדשם ספחוני, המקום יגדיל ויאדיר תורתם, ואופני האושר וההצלחות ינשאו לעומתם, אמן.
אפריון למע׳ השר והטפסר, הנשיא הוא האיש משה, אשר הוא עומד הכן לעבודת הקדש ודרך תבונות להוציא לפועל דברי חכמים כדרבנות, המקום יהי בעזרו, ושמרו כרועה עדרו, וזכות התוה״ק תהיה בעדו מגן וסתרה, צנה וסוחרה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
לדאבון לבב לא היתה שמחנו שלמה יען כי יד הזמן נגעה בדוקין שבעין, הוא ניהו הרה״ג הוא הראש כמוהר״ר יהושע בירדוגו הי״ו, ה׳ ברחמיו ישלח דברו וירפאהו, ועל קו הבריאות, החיים והשלום יעמידהו, אמן.
רבותיי
מטרת האסיפה הקדושה הזאת כשמה כן היא, מועצת הרבנים לרכז ולבסס משפטי התוה״ק על בסיס נאמן, בכן הציקתני רוח בטני, ואמרתי אני אל לבי עת לדבר על משפטי ״ההנקה׳׳ לפי הדין ולפי המנהג והתקנה, שאין ראוי להתעלם מהם ולהניחם כמות שהם לפי המצב הנכחי אשר אנו עומדים על מפתן גבולו הקשה, וטוב ונכון לתקן ״שתטול האשה דמי ההנקה במושלם וישאר הולד אצל אמו אע״פ שעדין לא הכירה״ יען כי בימים האלה אשה בכל אלה לא עבידה למיגר להניק בן חברתה בשכר, ואם האשה תשליך הולד לאביו כפסק מר״ן ז״ל באה״ע ס״י פ״ב אין הולד יונק משדי אשה רק בהנקה מלאכותית ע״י החלב ״ניצטלי״ או מחלב בהמה ונחוץ לזה השתדלות ושמירה גדולה בסדר ההנקה ובשיעור החלב יום יום והרתחת ונקיות הכלים כנודע וצריך לזה נשים חכמניות ורחמניות היודעות לכלכל תפקיד זה על מכונו ובזה לא דברו הפוס׳ שלא אמרו אלא שישכיר לו אביו מניקת כאמו ולא להיות חייו תלואים לו מנגד והרי פסק מור״ם ז״ל שאם לא מצא מניקת חייבת אמו להניקו והיא סברת רבינו ירוחם שהביא הרב״י בלי שום חולק, והרב לך שלמה הי׳ פסק כן באין לו לאב שכר הנקה זאת שנית שאפי׳ אם כבר הכיר את אמו לעת כזאת אין השכל סובל שלא תטול האשה רק חצי הנקה ותהיה מתבטלת ממלאכתה, ומאין תביא לחמה במצב קשה כזה? מלבד ב״ז הרי יש בידינו תקנה מבוררת על הגרושה, ולא נמצא זכר למנהג זה רק בפס״ד שכתבו רבני פאס לרבני מראקש נ״ן שהובא בספר כרם חמר ס״י תמ״ד וזה ודאי עלבון גדול נוסף לגרושה על קשי יומה ורוע מזלה ואנחנו לא נדע טעמו ונמוקו של מנהג זה, וע״ז צווחו בתראי ז״ל הרב נפת צופים חאה״ע ס״י פ״ו דפשיטא ופשוט שאין ריח טעם לקונסה ליטול חצי הנקה דמה פשעה ומה חטאתה לגרוע כחה במה שזכתה בו מן הדין ובו׳ ואם יש איזה חכמים מפטפטים וכו'׳ אין להם ע״מ שיסמוכו עכל״ה, וז״ל הרב מארי דאתרין הרב רמ״א בינמוקיו לקיצור הת״ק ובאמת שהיא סברה תמוהה, דשאני אלמנה כיון שחולקת בנכסי׳ דין הוא שלא תטול וכו׳ אבל גרושה מה הפרש יש בינה לבין אשה שכתו׳ כדת עכ״ל.
לפ ׳ז גם באלמנה שתקנו רבותינו הרא׳ שלא תטול רק חצי־הנקה, היינו בשביל שהיתה ידה על העליונה לחלוק בנכסי הבעל קו״ט שהוא יותר מסכי כתובה בכתובותיהם שהיו נמוכו ב״כ משא״ב בימינו אלה שנגרע כחה עפ״י תקנת הבחירה שלא תטול רק הפחות שבסכומים, מאין הרגלים לגרוע כחה בהנקה נוסף על מה שהיא מרת נפש? חלילה לנו להיות משפט כזה בתורה שלמה שלנו והתורה אמרה, כל אלמנה ויתום לא תענון, ואין לך ענוי גדול מזה, הנה כי כן אם ייטב בעיני מעכ״ת לתקן המעוות ולהסיר המכשלה הזאת ושכרכם כפול מן השמים וה׳ ברחמיו יעזרנו עדכ׳׳ש להקים משפטי הדת על תלם כקדם וכימי עולם אמן.
וזה מה שנתקבל מנאם הרב;
״הגרושה תטול שכר הנקתה במושלם״.
מועצת הרבנים השנייה-משה עמאר-המשפט העברי במרוקו-״הגרושה תטול שכר הנקתה במושלם״.
עמוד 243
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
נישואין בקפריסין. מדד לשילוב חברתי עשוי היה להיות נישואים בין יוצאי אירופה למעפילי צפון
אפריקה. המסע בספינה והשהייה במחנות זימנו הזדמנות לנישואים מעורבים בין צפון אפריקאים ליוצאי אירופה.
הסיכוי לנישואים מעורבים היה, כנראה, גבוה יותר בקרב מעפילי צפון אפריקה שהעפילו מנמלי אירופה בספינת מעפילים במסע שנמשך 21- 14 ימים ונאלצו לשהות מתחת לסיפון כדי שלא יתגלו על ידי הסיורים האוויריים והימיים הבריטיים וכך מצאו, אולי, זמן להכיר זה את זו. נישואים מעורבים העידו שרגשות סייעו להתגבר על מחסומים ופערים תרבותיים. במאגר נמצאו שבעה נישואים מעורבים:
יהודה בן אוליאל נישא להנרייטה אנדסטר שניהם העפילו ב'המעפיל האלמוני'. המעפילים מרסלה )לא – נרשם שם נעוריה ( וג'ק שריקי מ'יחיעם' נישאו אף הם. דוד כהן מ'לנגב' נישא לנחמה )לא נרשם שם נעוריה ( מ'חיים ארלוזורוב'. יונה בלחסן מלוב מ'בן הכט' נישא ללאה אורבך מפולניה מ'חיים ארלוזורוב'. שלמה פרץ ממרוקו מ'יהודה הלוי' נישא לשרה פלץ מרומניה מ'פאן יורק'. אוחיון חביב, מעפיל ממרוקו מ'תיאודור הרצל' נישא לחנה ) לא נרשם שם נעוריה( מעפילה מרומניה מ'מדינת היהודים'. אדדי אברהם ופלח סימה שהעפילו מלוב ב'משמר העמק' נישאו בקפריסין. שיתוף פעולה בין הרבנות המקומית, הוועד הדתי והתנועות הפוליטיות בקפריסין סייע לבטל מס שהוטל על חתנים. זו הייתה דרישת הרב הראשי בקפריסין ומזכיר הוועד הדתי ש"אין לחייב, את החתנים לשלם כסף בשעת חתונתם". לבסוף, גם בין מעפילי ה'אקסודוס' היו זוגות מעורבים. השהייה הארוכה בספינה תרמה את חלקה לקידום נישואין אלה . עדה לוסקי נישאה לדוד בנישו ושלמה טובול ממרוקו נישא לשרה (לא צוין שם נעוריה) מצרפת.
שירותי דת, חברה, חינוך והכשרה במחנות קפריסין במחנות קפריסין סופקו שירותי דת בידי התנועות הדתיות שפעלו בקפריסין. שירותי הרווחה סופקו על ידי הג'וינט ושירותי בריאות על ידי רופאים מטעם הסוכנות היהודית והג'וינט. חולים טופלו בבית החולים הצבאי הבריטי בקרבת מחנות הקיץ והחורף. חולים קשים הועברו לבתי חולים בפלשתינה א"י.
דת. התנועות הפוליטיות הדתיות 'הפוהמ"ז', 'פאג"י' ו'אגו"י' דאגו לצורכי הדת בקפריסין. רוב מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' באו מרקע דתי ושמרו מסורת. בדוח שהגיש אלי מויאל לראשון לציון מאיר חיים עוזיאל ולמר אברהם אלמאליח, נציג ועד העדה הספרדית בירושלים, על מעפילי צפון אפריקה ארבעה חודשים אחרי גירושם לקפריסין, הוא ביקש לספק להם סידורים, טליתות ותפילין. הסידורים שהגיעו לידי המעפילים הצפון אפריקאים, לקראת ראש השנה תש"ח, היו בנוסח ספרד ]נוסח האר"י, ב.ד[ שלא היה מוכר להם. גם מוריס לאוב, מנהל הג'יונט בקפריסין, הזכיר שהיה "פיאסקו בהזמנת סידורי תפילה לימים הנוראים בנוסח ספרד שלא התאימו לנוסח הצפון אפריקאי ] נוסחליוורנו, ב.ד[. מכתבו של המעפיל ראובן חי פרץ מ'יהודה הלוי' לראשון לציון הרב עוזיאל המחיש את המחסור בתשמישי קדושה של המעפילים המוגרבים: "הטלית והתפילין שהבאתי איתי נשארו במחנה העלייה באלג'יר". בדיווח של השליח חיות מרדכי לתנועת 'תורה ועבודה', שחפף לדיווח של מויאל, ספטמבר 1947 נכתב "ובקשר עם יוצאי צפון אפריקה, רובם הגיעו בלי תשמישי קדושה, סדורים כפות" ]כיפות, ב.ד [ ]…[ "טוב תעשו אם תעבירו במיוחד משלוח כיפות, סידורים בנוסח מערבי, ]מוגרבי, ב.ד[ תפילין וטליתות קטנות". ניתן להניח, שאלי מויאל, לא היה מצוי, כנראה, בנוסחים השונים של סידורי התפילה ולכן לא הגדיר במדויק את בקשתו כפי שעשה זאת השליח מתנועת 'תורה ועבודה' בקפריסין שגם הוא לא הכיר את המנהג הצפון אפריקאי לא לעטות טלית קטן. בדוח של הסתדרות 'פועלי אגודת ישראל' ) פאג"י( אין מידע על צורכי הדת של מעפילי צפון אפריקה, אף שהיו ביניהם שהשתייכו לתנועה זו.
חינוך והעשרה. בקפריסין פעלו גני ילדים ובתי ספר. מחנה 65 היה מחנה נוער בו רוכזו לימודיהם לפי תנועות שייצגו את המפלגות הארץ ישראליות. קורסים התנהלו בידיעת הארץ, אנגלית וספרייה עמדה לרשות המעפילים. תיאטרון פעל במחנה 55.
סמינר בית רוטנברג. שפעל בחסות ובמימון הג'וינט, הכשיר מדריכים. התנהלו בו שיעורים בידיעת הארץ, בהיסטוריה של עם ישראל ובלימודי עברית. לפי המאגר 29 מעפילים מצפון אפריקה השתתפו בסמינר אך רק שישה מהם מעפילים מחוף אלג'יר לעומת 14 ממעפילי צפון אפריקה מנמלי אירופה. תשעה צפון אפריקאים נוספים השתתפו בסמינר, אך לא נרשמה שם הספינה בה העפילו . גד כהן, מעפיל ב'יהודה הלוי', תיאר, בעלון הסמינר, את חלומו של בוגר סמינריון, "בידיהם לפידים, מעל ראשם מתנוססות סיסמאות ומגמת פניהם לחדר העיון. ]…[ והנה בחדר העיון פנימה על מרבדי שש וארגמן יושבות: החכמה, הבינה וההשכלה וממתיקות סוד. ]…[ את הספרן שניסה למנוע בעדם להיכנס כירבלו והקיפו שקרא לעברם שמעו רודפי ההשכלה, והאזינו מבקשי החכמה. בעוז אזרו חלציכם ופחד הסירו מלבבכם". משנכנסו הבוגרים אמר נציגם שאיפותינו נעלות ביותר, כי רק בעזרתכם ותחת פיקודכם נוכל לבוא להיכלי השכלה ולארמונות החכמה".
חלום ציורי שביטא את שאיפתם של לפחות חלק ממעפילי צפון אפריקה שהכירו בחשיבות ההשכלה כמפתח להשתלבות בחברה החדשה בישראל. החלום הביע תסכול מאחר והיו מעפילים מוגרבים רבים אנאלפביתים.
לימודים. אלי מויאל העלה את הצורך בטיפול באנאלפביתיות של 250 מעפילים מבוגרים מצפון אפריקה. יזמה של מעפילים ושליחים במחנה 55 ייסדה גן לילדים למעפילי מארוקא. ]כך במקור, ב.ד[ בכיתות למדו 30 ילדים ויתומים מרוקאים. לקראת השחרור מהמחנות, יוסף תויתו ]טויטו[ מ'יהודה הלוי' הביע את תסכולו ממיעוט לומדי השפה העברית בקרב חבריו המעפילים, "עדיין יש בינינו חברים שהעברית טרם שגורה בפיהם. והרי ניתנה לנו הזדמנות טובה והרוצה בכול יכול לרכוש לעצמו את שפתנו ולהעמיק את ידיעותיו בה". תויתו השכיל לצפות את קשיי הקליטה בארץ ישראל ללאידיעת השפה העברית.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
בַּת, אֲהוּבַת־אֵ-ל, קָמָה / בַּשׇׁחַר-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-בקשה מס 372 כרך ב'
(372) — בקשה — סי׳ בנימן חזק
ע״מ ז-ג בבתים | ז-ז-ג באזור
בַּת, אֲהוּבַת־אֵ-ל, קָמָה / בַּשׇׁחַר
תִּתְלַבֵּן אָדָם כִּתְמָהּ / כַּצׇחַר
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר
נָדְּדָה שְׁנַת עֵינָהּ / גּוֹבֶרֶת
וּלְבַקֵּשׁ עַל עֲוֹנָהּ / שׁוֹחֶרֶת
צוֹעֶקֶת עַל חַטָּאתָהּ / שׁוֹפֶכֶת בִּמְעָתָהּ / עֲתֶרֶת
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר
יוֹשֶׁבֶת בְּרֹב פַּחְדָּהּ / כִּי חָטְאָה
לוֹבֶשֶׁת סוּת חֲרָדָה / לָךְ קוֹרְאָה
עוֹרֶכֶת תְּשׁוּבָתָהּ / אוּלַי מִמְּשׁוּבָתָהּ / נִרְפְּאָה
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר
מִדַּי עֲלוֹתָהּ בֵּית אֵ־ל / לִתְפִלָּה
אַבִּיר, גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל, / מָחוֹל לָהּ
תִּשָּׂא אֶת חַטֹּאתֶיהָ / וּבְרִית מֵאֲבוֹתֶיהָ / תִּזְכּוֹר לָהּ
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר
נוֹרָא אַתָּה, שַׁוְעָתָהּ / הִקְשִׁיבָה
אֶת רִיבָהּ מִצָּרָתָהּ / אֵ־ל, רִיבָה
נַחֵם נָא אֶת עַם אֶבְיוֹן / גַּם בִּרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן / הֵיטִיבָה
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר
חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ / לָךְ שָׁבִים
וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ / נִצָּבִים
יְרֵאִים עֵת ִיקָּרְאוּ / לְדִין, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ / נִכְאָבִים
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר
כנפי שחר
372 — הנושא: סליחה לפני תפלת השחר. בעונת הסליחות.
בת — כ״י, והיא מלה נפרדת. קמה בשחר… — בדי לכבס לכלוך החטא ויתלבן כצמר צחר, לבן. למנצח… — דבק למעלה, קמה בשחר להלל לך עם אילת השחר, והוא כוכב הבוקר, ר״ל בבוקר השכם, בעוד הכוכב ההוא מאיר; על, עם, כמו והקרבתם על הלחם (ויקי כג, יח/עם הלחם). ראה מעשה חרש. האודם כנוי לחטא, הלובן כנוי לסליחת העון, והליבון כנוי לחזרה בתשובה. נדדה… גוברת, ולבקש… שוחרת — מתאמצת לנדד שנת עינה להשכים בשחר כדי לבקש סליחה על עונה; נדדה, שה״פ; שוחרת, ל' שחרית. ראה מעשה חרש. צועקת — מתפללת. שופכת… עתרת — מביעה תפלה ותחינה. סות — כסות, לבוש. עורכת… — מסדרת דברי וידוי ותשובה, הכוונה לשירי סליחה וריצוי כזה. אולי… — מתוך תקוה ששובבותה ומרדה תיסלחנה. מדי — כל פעם . אביר… — נא גבור ישראל סלח לה למען אבותיה. את ריבה מצרתה… — מחמת צרתה שהיא נתונה בה, קומה והענש את המתגרים בה. ונר׳ שצ״ל; את ריבה מִצּוֹרַרְתָּהּ, מכל אומה המציקה לה, לך שבים — בתשובה. הפר — הסר, בטל.
זָכוֹר תִּזְכּוֹר רַחֲמִים / יוֹם הַדִּין
הָפֵר כַּעַס וּזְעָמִים / עֵת תָּדִין —
לִירֵאֶיךָ וּלְחוֹשְׁבִי / שְׁמֶךָ, הֵמָּה יוֹשְׁבִי / עַל מִדִּין
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר
קָרֵב לִי שְׁנַת גּוֹאֵל / וּפְדֵנִי
עַל מִי מְנוֹחוּת, הָאֵ־ל / תַּנְחֵנִי
וּזְכוֹר לִי זְכוּת אִישׁ תַּם / עַל לִבְּךָ כַחוֹתָם / שִׂימֵנִי
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר
אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמוֹר לִי / לֶמַשָּׁא
רְאֵה צוּרִי גּוֹאֲלִי / אֵיךְ אֶשָּׂא
לֹא אוּכַל שְׂאֵת עֻלִּי / אֲבָל רוֹעַ מִפְעָלִי / אֵ־ל תִּשָּׂא
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת / לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת / הַשַּׁחַר
כנפי שחר
עת תדין ליראיך — כלומר, ושים חלקנו עמהם. ולחושבי שמך — שמהשבתם רק בך. יושבי על מדין — כאן: החושבים שעתידים לשבת בבית דינך הצדק לתת דין וחשבון על מעשיהם, ובכך אין הם באים לידי עבירה. על מי מנוחות… — שתוליכני לארצי בדרך נוחה וסלולה. איש תם — יעקב (ברא־ כה, כז). על לבך כחותם… — אל תשכחני, כמו שאין אדם שוכח החותם שעל זרועו, כלומר, יעל זכרוני לטובה לפניך. לְמַשָּׁא — שי״ן־ ימנית, לחוב, שעתיד לבוא לידי פירעון, איך אשא? — איך אוכל לסבול העונש? עולי — כובד עווני. א־ל, תשא — תסלח.
https://www.youtube.com/watch?v=1dPTlnPZXHI&list=PLPDsmHc70VCUDM4Thz-tzTEJhWedyH5iS&index=10
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-ביריה-כוחו של מנהג
מבוא לספר
שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך
(משלי א׳ ה׳):
אמר רבי שמעון בר יוחאי, מאי דכתיב (משלי כ״ב) אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אם ראית מנהג שנהגו בו אבותינו, אל תשנה אותו. ״אשר עשו אבותיך״, אמר רבי יוחנן, לא עשו אלא לכל הדורות (מדרש משלי):
ובגמ' תענית (דף כ״ח ע״ב) מובא: רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלל בראש חודש, סבר לאפסוקינהו, שמעינהו דמדלגי דילוגי ואזלי, אמר שמע מיניה,מנהג אבותיהם בידיהם ע״כ:
וכתב מהר״י קולון (בתשובותיו שורש ט׳) שמתוך דברי הגמרא הללו, אנו למדים יסוד גדול במנהגי ישראל, שאף מנהג תמוה, ושהוא סותר הלכה, אין לנו רשות לדחותו ולבטלו. ומעשה דרב יוכיח, שהרי ברכה זו שברכו בבבל על ההלל בראש חודש, לשיטת רב היא ברכה לבטלה, והמברך ברכה לבטלה עובר על הפסוק ״לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא״, ורב בהיותו גדול הדור ומנהיגו, היה בכוחו למחות בהם ולבטל את מנהגם מכל וכל, והם בודאי לא היו מסרבים לדעת גדול, והיו מבטלים דעתם מפני דעתו בלי ספק, ואף על פי כן, לא שינה מנהגם. כי מנהג אבותיהם בידיהם, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם עב״ד.
וכדברים הללו ממש, מובא בספר כסף נבחר למהר״י פינטו (סימן א׳) שיש ללמוד ממעשה דרב, שאפילו מנהג שיש בו נדנוד איסור, מנהג מבטל הלכה עיי״ש.
ולמעשה יסוד זה כבר כתבו רבינו נסים במגילת סתרים וזה לשונו: כל מנהגי האומה מעיקרים נעשו, ויש ליזהר מלבזותם או לדחותם, וככתוב (משלי א׳ ח,) שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. דת אומתך אל תעזוב, שלא יתבזה דבר ממה שתקנו הקדמונים עכ״ד (וראה עוד בזה בספר שריד ופליט למהר״י טולידאנו, בשם רבי מימון אבי הרמב״ם).
וכן כתב בספר נחלת אבות למהר״י קורייאט ז״ל (עמוד ע״ג): יש כמה מנהגים, אשר י אין להם טעם על פי הפשט, ואפילו הכי ישראל קדושים מקיימים אותם, כמו שקבלו אותם בסיני, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם, ולכן כל מי שיראת ה׳ נגעה ללבו, אל יזלזל במנהגי קדמוננו עכ״ד.
ובספר פקודת אלעזר (או״ח סימן קל״ג) ג״כ נגע בענין זה, וכך כתב בין היתר:צא ולמד כוחו של מנהג, שאין לנו לשנות מנהגים שנהגו אבותינו הקדמונים, שהיו חסידים ואנשי מעשה, ואפילו יבוא אליהו הנביא ז״ל לבטל מנהג לא שומעים לו עכ״ד.
וכן כתב בספר מטה יהודה למהר״י עייאש (סימן תקפ״ב): וזה דרכי תמיד, שלא לשנות מהמנהגים כלל וכלל, מכיון שנתקנו על ידי רבנים וגאונים ז״ל, וכל המשנה מנהגים ידו על התחתונה, ואינו אלא טועה, ונקרא פוריץ גדר עכ״ד.
ובספר קרית חנה דוד לרבי דוד הכהן סקלי (ח״א סימן י״א) כתב ג״כ בענין זה, וזה לשונו: ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בו בית ישראל, והגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחה במעשה אבותיו, ולא יהיה חכם בעיניו, שאם המנהג נראה ״ריק״, הוא מכם, שבודאי לא לחנם הוקבעו, כי הראשונים שהיו בקיאים בכל דבר יסדום ביסוד מוסד, וצופים אמרום עכ״ד.
ובספר נוהג בחכמה למהר״י בן נאים בהקדמתו הנפלאה לספרו, אשר ממנו נשאבו רבים מהמנהגים אשר הובאו בספרנו זה, כותב לסיכום הענין: אנו למדים מכל זה, שאף מנהג שאין לו בסיס ואדנים לעמוד עליו, אין לזלזל בו, דמנהגי ישראל תורה, ובהם נפשם קשורה, ועליהם יופיעו נהרה, ליהודים היתה אורה עכ״ד.
אלא שכנגד כל הדברים הללו, עומדים לנגד עינינו פסקי השלחן ערוך אשר קבלו אישור ממלכו של עולם, וכל פסקיו נתקבלו בכל העולם, ובפרט אצל בני ספרד, וכמובא בספר משפט וצדקה ביעקב לרבינו יעקב בן צור (ח״ב סימן ה׳): שלאחר שנתפשטו בעולם חיבורי מרן הבית יוסף והשלחן ערוך, שוב אין לנו אלא פסקיו, לכל אשר יאמר כי הוא זה, ואפילו נגד אלף פוסקים, ע״כ דבריו.
ובספר אהל יוסף לרבינו יוסף מולכו ז״ל (יו״ד סימן ל׳) כתב גם כן כעין זה, וזה לשונו: כיון שקבלנו הוראות מרן הכי נקטינן, ואפילו כשהרמ״א ואלף פוסקים כמותו חולקים עליו, אנו בני ספרד בתר מרן גרירן הן לקולא והן לחומרא עכ״ד.
וכן כתב בספר רב פעלים לרבינו יוסף חיים (ח״ב יו״ד סימן ז׳), שאפילו מאה אחרונים חולקם על פסק מרן השלחן ערוך, אין אנו שומעים להם להקל, ואפילו במקום הפסד מרובה, כי אנו מחוייבים ללכת אחרי הוראות מרן מכח הקבלה עכ״ד.
ולכן כאשר יקרא הקורא בספר מנהגים זה, בודאי תמוה יתמה, איך זה שבמרוקו וסביבותיה עזבו את פסק מרן בהרבה דינים והלכות, והלכו אחרי הרמ״א, והרי אפילו הרמ״א עצמו בתשובותיו (סימן מ״ח) כתב על מרן כדברים הללו: באתי להשיב מפני הכבוד, לדברי מורינו ורבינו, הגאון הגדול, רבי יוסף קארו יצ״ו, אשר מימיו אנו שותים, מכדו וקנקנו, אתפלל אל ה׳, שיאריך ימי מורנו ורבינו, נשיא אלקים בתוכינו, והנני אומר, מתניתא דמור, וספרו קא מתנינא, וחלילה להמרות דברי מעלת כת״ר, שכל החולק עליו כחולק על השכינה, ועליו יש לסמוך אפילו באיסורא דאורייתא עב״ל.
והתשובה לשאלה קשה זו, נמצאת בהקדמתו של מר"ן עצמו, לספרו הגדול בית יוסף, שעליו מושתת השלחן ערוך ופסקיו אחד לאחד, וזה לשונו שם בין היתר: ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אף על פי שאנו נכריע בהיפך, יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר, ואסור להם לנהוג היתר, וכדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נ״א ע״א) עכ״ל. והרי תשובה על המנהגים שנהגו דלא כמרן.
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 31
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
בבית מרומם זה גדל רבינו וממנו שאב את הדוגמה הרוחנית ואת יראת השמים שאפיינו אותו משנותיו הצעירות ועד שיבה. מאביו קיבל גם את יסודות הלימוד בעיון, ובפרט את מסורת המנהגים ודרכי ההוראה כפי שמקובלת היא בידם של רבני משפחת טולידאנו מדורי דורות עד לאבותיהם חכמי קסטיליה ולמעלה בקודש.
בנוסף להשפעת הוריו הגדולים, ספג רבינו מגיל צעיר את האווירה המיוחדת של המלאח היהודי – הוא המלאח המקורי אשר לפני בוא הצרפתים ומהפכת ההשכלה שהביאו עימם.
במבט גשמי ומצומצם הצטייר המלאח כמקום דל, אבל כמה טהרה וגדלות הנפש היו מקופלות בין חומותיו. מבחינתם של יהודי מקנס לא היה העולם הזה אלא פרוזדור לחיי נצח, ואם כן מה חשיבות יש אם מפואר הוא הפרוזדור או פשוט – העיקר הם קנייני הנצח אותם צובר האדם בחייו ולהם הוא צריך להקדיש את עיקר מעייניו. ואם בדרך כלשהי הצליח אחד מבני הקהילה לצרף פרוטה לפרוטה ולחסוך כמה דירהאמים, הרי שיש לתתם לצורכי מצווה או לבנות בהם בית מדרש.
רק לאור השקפה זו ניתן להסביר את העובדה המפליאה שחרף חיי הפשטות והצניעות שאפיינו את יהודי מקנס, נודעה העיר כיעד ראשון במעלה עבור שד״רים וגבאי צדקה מכל רחבי העולם היהודי. תלמוד תורה בטבריה, כלות עניות בירושלים, בתי מדרש בסלוניקי או בבגדד – כולם זכו למתת ידם הנדיבה של יהודי מקנס שלא תהו ולא התרעמו על פשר הנהירה ההמונית של פושטי יד
לעירם. ברורלהם כי אם מבקשים מהם עזרה לדבר שבקדושה – הרי שיש לתת במלוא היכולת.
בפרט היו חביבים על יהודי מקנס הקמת בתי כנסת ובתי מדרש. לא פחות מ"ט בתי כנסת שונים פעלו בתחומיו המצומצמים של המלאח הישן עד כי נדמה כי שאיפתה של כל משפחה הייתה להקים בית כנסת, ואם לא היו בידה האמצעים לכך אזי לפחות לרכוש חלק מבית תפילה. היה את ׳צלאת [בית הכנסת] טוֹבִי/ ו׳צלאת אל-חָכִּם׳ הקרוי על שם רבי יעקב בירדוגו ממשפחת גולי ספרד. וגם ׳צלאת הלביאה׳ על שם דבר פלא שאירע בימי קדם, כאשר הקדוש רבי שמואל בן וואעיש, מגדולי חכמי מקנס, גירש מתוכו לביאה. מרובים היו בתי הכנסיות במקנס, והגיעו הדברים לידי כך שרבני העיר אסרו על הקמת בית כנסת חדש ללא אישור הקהילה.
בתי הכנסת הללו היו פשוטים בחזותם החיצונית, מחמת גזרת המלכות שאסרה בניית בתי תפילה מפוארים ליהודים. אך עששיות השמן שבערו בהם עד לשעות הלילה המאוחרות העידו על התמדתם בתורה של יושביהם.
בית כנסת ׳הלביאה׳
אחד מבתי הכנסת המיוחדים שמקנס התעטרה בהם היה בית הכנסת שבמבוי בן עטאר שנקרא על שם קדוש עליון רבי שמואל בן וואעיש זיע״א מגדולי חכמי מקנס. לבית כנסת זה נקשר סיפור יוצא דופן:
בימיו של רבי שמואל בן וואעיש לכדו הערבים יושבי העיר לביאה אימתנית אותה הגישו כדורון למלך. הלה בנה עבורה כלוב ברזל גדול בחצר ארמונו, סיפק את מזונה ביד רחבה, והתפאר בה בפני אורחיו הרבים.
דא עקא שבאחד הימים הצליחה הלביאה לפרוץ את כלוב הברזל ולצאת לחופשי. במשך שעות ארוכות הסתובבה ברחבי העיר והטילה את חיתתה על יושביה. רק מקץ מאמצים רבים הצליחו חיילי משמר המלך ללכוד אותה ולהשיבה אל הכלוב. מאורע זה גרם למלך חרדה רבה. מה אם יעלה בידה של הלביאה לפרוץ שוב את כלובה? ומה אם תיתן בו את עיניה ותחליט לקבוע עליו את סעודתה?
הרהר המלך בבעיה עד שמצא לה פתרון יצירתי: הלביאה תורחק מחצר הארמון ותונח למשמרת באחת מחצרות המלאח היהודי. באופן כזה גם אם תשתחרר הלביאה ותטרוף אי אלו אנשים בדרכה אל החופש, יהיו אלה בסך הכל יהודים שאיש לא יחוש בחסרונם. הלביאה נקשרה אפוא בשלשלאות ברזל ומדי יום היה מגיע אחד מעבדי המלך ומשליך לפניה את מזונה.
באחד הלילות התממש חששם של יהודי מקנס. הלביאה ניתקה את מוסדותיה ויצאה לשוטט ברחבי המלאח. אותה שעה יושב היה הצדיק רבי שמואל בבית הכנסת 'בן עטר׳ ומקונן מרה על גלות השכינה. כה שקוע היה בתפילה עד כי לא שם לב לחיית הטרף האימתנית המתגנבת חרש בעד הדלת הפתוחה ומתקרבת אליו בלאט. רק כאשר עמדה החיה מולו ממש ונהמה בקעה מגרונה הרים רבי שמואל את עיניו ונתקל במבטה מזרה האימה.
רבי שמואל, שדעתו נתונה הייתה לקינתו ולתפילתו, לא הבחין בכך שמדובר בלביאה. לתומו סבר כי כלב גדול עומד מולו. הוא נטל את מקלו והחל מכה את הלביאה ומגרש אותה מבית הכנסת. הלביאה נהמה וזעקה, אך לא הייתה מסוגלת לפגוע לרעה באיש האלוקים עד שנאלצה בחירוק שיניים לסגת לעבר פתח בית הכנסת.
בינתיים הגיע משרת המלך כמדי ערב כדי להשליך ללביאה את מזונה, והנה לחרדתו הוא מגלה כי השלשלאות מנותקות וחיית הטרף איננה. עד מהרה הוזעק חיל המשמר ופתח בחיפושים נמרצים. קולות הנהמה הובילו את הפמליה אל עבר בית הכנסת ׳בן עטר׳ בו מצאו את הרב הקדוש יושב בשלווה בעוד החיה נוהמת מולו בחוסר אונים…
מאותו היום התפרסם שמו של רבי שמואל כאיש אלוקים קדוש ונערץ גם בקרב גויי מקנס. המלך לא העז להשיב את הלביאה אל שכונת היהודים, אולם החצר בה התארחה החיה נקראה מאז ואילך בשם ׳דאר אלביא', כלומר חצר הלביאה, לזכר הנס שהתרחש בה בזכותו של הצדיק.
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 42
העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים
מבצע יכין
חזרתי לפאריז, בשעה טובה ומוצלחת, ביום שישי (2.8.63). הספקתי בינתיים להשתתף בישיבה עם מר יוסף מלמד בג׳נבה אשר על כך אדווח לכם בנפרד.
ברצוני למסור לכם סקירה כללית על הנעשה במ. [הכוונה למרוקו] אם גם ידוע לי שרוב העניינים מוכרים לכם ממקורות טובים. המצב ביהדות מרוקו השתנה לחלוטין לגבי נושא העלייה במשך החודש האחרון נוכחתי לדעת שהגענו לקצה העלייה ההמונית. הדבר בא עלינו בצורה פתאומית היות והיינו שקועים בעבודה היום־יומית; מצב זה שיערנו בדיון המשותף בו השתתף גם יהודה בהיותו בפ. אולם לאמיתו של דבר יעלה מספר היהודים שיצאו בעלייה המונית על אמדן שהיה במאי ש.ז. הערכנו את מספרם ל־15 אלף איש ואכן אי״ה בסוף חודש זה נגיע למספר ששיערנו אז ואף נעלה עליו.
היום נמצאים בידינו כ-3,600 דרכונים חדשים אשר הסעתם תתחיל עם הגעתה של האנייה הגדולה לאירמה[אירמה, הכוונה בלשון ׳המסגרת׳ לעיר ולמחוז קזבלנקה]. ב-8 לח.ז., בשלב זה טרם ידוע אם האנייה תסע פעם נוספת ובוודאי תתפלאו על כך – לאור מספר הדרכונים שבידינו. אולם הדבר תלוי במספרם הגדול של אנשי אירמה הרשומים על דרכונים אלה. על מנת להסביר זאת היטב אאלץ בנקודה זו למסור לכם ביתר פירוט את המצב באירמה:
לפני כחודש החלטתי להתרכז יותר בעלייה מאירמה, לאור העובדה שביתר חלקי הארץ העלייה הולכת ונחלשת. אך בגלל גישתו העוינת של דון החלטנו לשמור יותר על חשאיות ושקט ובראש ובראשונה להוציא את היהודים בקבוצות קטונות, ובהיותם גרים באזורים צפופים ומרוכזים ־ יציאתם מעל ל-150-100 תגרום לרעש ולתקלות. זאת נוכחתי בעצמי כשבפברואר ש.ז. נתתי הוראה להסיע על אנייה גדולה 200 איש, הגיע הדבר עד לאוזני דון ודי צרות היו אז.
בהזדמנות זו אציין שמתוך 4,133 שיצאו את הארץ בחודש יולי, היו כ-2,000 מאירמה. הפתרון הטוב ביותר כדי להוציא יהודים מאירמה הוא להוציאם בקבוצות קטנות, בכל יום שני ואולי בעתיד גם בכל יום, ולהסיעם בלילה באוטובוסים מיוחדים עד לטינו. אך גם על אנייה גדולה לא נוכל להעלות יותר מ-100־150.
מבין המסמכים הנמצאים בידינו בחודש אוגוסט ישנם כ-2,000 מאירמה וכ-1,600 מיתר חלקי מ. מספר זה מאפשר למעשה נסיעה נוספת של האנייה הגדולה אולם ביניהם ה״מתאחרים״ רובם אנשי הדרום. אנשינו בודקים כיום כמה מבין ה-1,600 מוכנים ליציאה בחודש זה וכמה מהם ישתייכו לקבוצת ה״מתאחרים״, ובהתאם לתוצאות נוכל לקבוע אם האנייה הגדולה תחזור ב־15 לאוגוסט או שנסיעתה ב-8 לח.ז. תהיה, בשלב זה, האחרונה.
המצב במ. לאחר חודש אוגוסט
לאחר יציאתם של 4,000 (מספר משוער לחודש זה) ישארו באירמה כ-6,000 יהודים המוכנים לנסוע בכל עת. יש להניח שעם 6,000 אלה קשורים בני משפחה בלי דרכונים רגילים שמספרם נע בין 2,500-1,500. הבטחות לעלייה ישנן גם מ-500 יהודים מאזור טפיללט (בעיקר בארפוד) עשירים בחלקם הגדול אשר נשארו מבודדים בכפרים וביקשו לנסוע בספטמבר לאחר שיחסלו את רכושם. במשרדנו מונחים דרכונים של יהודי טזנדט (הדרום הרחוק) 450 במספר, שהחליטו לנסוע בצוותא בסביבות 15 בספטמבר ש.ז. היות וכ-20 משפחות בעלי רכוש מחפשים דרך לחיסולו.
״המתאחרים״
מספר ה״מתאחרים״ הלך וגדל מאז ינואר 1963. כיום מונחים במשרדנו דרכונים של כ-3,500 יהודים. החלטנו לחקור מה בעצם גרם לכך שאלה החליטו ברגע האחרון לדחות את עלייתם. מתברר שהיו לכך כמה סיבות:
- לפני שנה רגילים היו שמיום בו נרשמו לעלייה עד ליציאתם עברו שבועות ואפילו חודשים, כי מספר הקולקטיב היה קטן יותר מהשנה ועל כן חשבו שגם השנה יהיה כן. הקצב המהיר בו יצאו, לפעמים שבוע לאחר רישומם, גרם לכך שלא היו מוכנים לכך.
- אשתקד מספר ה״מתאחרים״ היה כמעט אפסי. אז לא הכרנו היטב את הטכניקה ונהגנו לחסל דרכונים שלא נוצלו. השנה אנו מחברים את הדרכון הבודד למחברת אחרת כך שיהודי יכול לנסוע בכל עת שירצה. דבר זה התפרסם מהר מאוד במ. ואנשים נוהגים כאילו דרכון אינדיבידואלי בכיסם.
- היחס האידיאלי השורר בין השלטונות לבינינו נותן להם ביטחון כי יכולים הם לעלות בקולקטיב גם לאחר החיסול, ללא הפסדים, של עסקיהם.
לפני שנה היתה זו יציאה כ״יציאת מצרים״, כלומר בחיפזון. השנה היציאה דומה יותר ל״עליית בבל״. ישנם כמובן גם מקרים של חרדה.
- הזכאים לחובות העם ערים יותר מאשר בשנה שעברה ועומדים הם על המשמר. לא פעם נתפס עולה זה או אחר על-ידי התובע ממש ברגע האחרון ועל-ידי כך נמנע ממנו מלעלות עד להסדר החוב. יש לנו ״סיפור יפה״ על מקרה שקרה באחד הכפרים בטפיללט.
כמובן שרוב רובם של ה״מתאחרים״ ממשיכים להיות מועמדים לעלייה. ההתקפה הרצינית הראשונה נעשתה באנט, משה שואבי הוציא חוזר ל-24 משפחות והזמין אותן למשרד. הוא הודיע להם שלא נוכל להחזיק לעולמים בדרכוניהם אלא אם כן יחליטו על מועד סופי לעלייתם. 21 מהנדרשים הופיעו במשרד – 18 מהם במועד מוקדם יותר משנקבע ־ ולאחר שנאמר להם שבמצב הנוכחי ייתכן שהמשרד שלנו באנס ייסגר ודרכוניהם יוחזרו לשלטונות, קבעו את תאריך יציאתם (רובם בסוף אוגוסט והשאר במחצית ספטמבר). התכנית היא כעת להסתער על ה״מתאחרים״ באשר הם שם.
העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת
ב. ״לקחת כיפי מֵאֲנוֹ
ישנו עוד עניין מיוחד במינו בפיוט הזה ביחס לפיוטים האחרים. מונסונייגו טוען בשירו שמעניה של סול סירבו לקחת כופר תמורת שחרורה מעונש מוות:
יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כְּפַר מֵאֲנוֹ
לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ
לעובדה זאת משנה חשיבות, והיא דורשת מראשי הקהל היערכות כספית. ואמנם, אם הקהילה אכן הציעה כופר כנאמר בשיר, סביר להניח שהרשויות המשפטיות המוסלמיות יידעו את הנהגת הקהילה, על רבניה, על דייניה ועל נגידיה, בפרשת סול חשואל. סול הייתה בחורה מעיר רחוקה שנשפטה בפאס בבית משפט מוסלמי. היהודים לא יכלו לדעת על המקרה אלמלא יידעו אותם הרשויות המוסלמיות על הדבר. אולם אם הקהילה הציעה כופר, היה העניין צריך לקבל גושפנקה כלשהי בפנקסי הקהילה או לפחות להיות מוזכר בכתביהם של הדיינים ושל מנהיגי הקהילה. אך הכופר לא הוזכר כלל, כשם שלא נזכר אצל שמואל אלבאז, שהיה בעת המקרה מבוגר יותר ממונסונייגו ונתן דיווח מפורט יותר על השתלשלות העניינים. אילו התרחש דבר כה חשוב מעין זה, ודאי היה זוכה לאזכור ולפירוט אצלו. למוסלמים לא היה כל צורך ליידע את הקהילה על סול, כיוון שמבחינתם סול הייתה מוסלמית כופרת החייבת לתת את הדין על כפירתה על פי חוקי האסלאם. אשמה בסעיף ״רידה״ שוללת מהנאשם כל אפשרות לחנינה או להקלה מסוימת בדרך ביצוע גזר הדין, כך שהאפשרות של הצעת כופר אין לה אחיזה במציאות במקרה של עוון כפירה בדת האסלאם. במציאות החברתית והדתית שתיארנו לעיל, לרשויות המשפטיות של פאס לא הייתה כל חובה להודיע לקהילה היהודית על הימצאותה של נערה בשם סול חשואל ברשותן, זאת מכוח החוק. ואם קיבלה הקהילה את הבשורה, כנראה נעשה הדבר בדרך בלתי רשמית ולפנים משורת הדין, יזמה חסרת תועלת וחסרת מוצא מלכתחילה כיוון שגזר הדין, שניתן כנראה כבר בטנג׳יר (על פי המסתבר מהפיוטים עצמם), אינו ניתן לשינוי.
אם כן, הצעת הכופר על ידי הקהילה היהודית של פאס נראית בלתי סבירה. וכאן מתבקשת השאלה: האם השערת הכופר עולה באופן טבעי בדמיונו של כל יהודי כאשר הוא נתקל בדבר חמור כגון הוצאה להורג של יהודי בידי עריץ אכזר שאינו יהודי? כידוע, בקינה על עשרה הרוגי מלכות שקוראים בשחרית של תשעה באב, מדובר על הצעת כופר למענים ולמוציאים להורג:
תקפו עלינו מצוות להפר / ומיאנו לקחת הון וכופר
בפיוט של מונסונייגו, דמותה של סול וצרותיה נראות כאילו הן משתקפות מתוך הקינה על עשרה הרוגי מלכות, ולא לחינם מופיעה ההשוואה הזאת בסוף הפיוט:
יונתי מנוח חן תמצא / עם הרוגי לוד במחיצה
הקינה על עשרה הרוגי מלכות פותחת ב״אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה", ובפיוט של מונסונייגו נאמר:
צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה / שיחו לבניכם ספרו
מקור אחר שהשפעתו נראית מכרעת בשילוב נושא הכופר הוא פיוט העקדה ״עת שערי רצון״ של אבן עבאם, שבו מסופר על התערבותם של מלאכי מרכבה שהתחננו לאל שימצא כופר תמורת יצחק:
וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכפֶר הָבָה
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ
לפיכך, עולה נושא הכופר במסורת היהודית בהקשר של מוות על קידוש השם גם באמצעות המורשת של עשרה הרוגי מלכות. אם מעניהם ״מיאנו לקחת כופר״, כך יהיה גם באשר לדמות ההיסטורית סול, כי פרשת הרוגי המלכות חייבת לחזור על עצמה עם כל האטריבוטים המאפיינים אותה.
אפשר להניח שהקינות לתשעה באב, ובאותה מידה גם הפיוט ״עת שערי רצון״, נכחו בתודעתו של מונסונייגו בעת חיבור הפיוט על הרוגת המלכות שהייתה בת דורו. אולי חזר לקרוא בקינות כדי לכתוב את פיוטו, ואז צץ הכופר והשתלב כקונוטציה ספרותית ולא כעובדה היסטורית, כי כל כולו צץ ועלה בהשראת הקינות של תשעה באב בכלל ושל עשרה הרוגי מלכות בפרט. בעניין זה יש להזכיר שפיוטו של מונסונייגו חובר ביום השלושים למותה של סול, כלומר בכ״ז בסיוון לערך, עשרים יום לפני י״ז בתמוז, ומכאן חותמן של קינות תשעה באב על ״צדקת אשת חיל זכרו״.
בגרסה הקודמת של סיום הפרק העלינו השערה שהפיוט חובר בסביבות חודש אב, בתקופת האבל על חורבן ירושלים, וזאת כשעוד לא ידענו על מכתבו של דרומון היי (1844) למשרד החוץ הבריטי. בעקבות התאריך החשוב באותו המכתב והתאמתו ללוח העברי התברר בדיעבד שמסקנותינו היו נכונות: הפיוט מאמץ ניבים וביטויים מקיבות על הרוגי מלכות גם בגלל הסמיכות לימי האבל על חורבן בית המקדש.
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת
עמוד 32