מורשת יהדות מרוקו

התסיסה התפשטה לערים אחרות במרוקו, והדיכוי היה קשה מאוד. מאות פעילים לאומנים נעצרו, והעיתונות הלאומנית נאסרה. ראש –[Parti Narionai des ,PNR Réformes] עלעל אל פאסי גורש לגבון, והוא נותר שם עד 1946.

בדוח לפריז מ-9 באוקטובר 1937, הביע הנציב העליון את דאגתו מהידרדרות בדעת הקהל האירופית ומהשלכותיה על המוסלמים:

״פעילי התנועה הלאומית לא צריכים ללכת רחוק: הם מוצאים בעיתונות הימין הקיצוני הצרפתי התקפות חריפות ביותר נגד ממשלת צרפת ונציגיה במרוקו, קריאות לאנטישמיות, ופרשנויות נלהבות בעד מספר ממשלות זרות״ (רמז לגרמניה של היטלר ואיטליה של מוסוליני).

הנציב האשים עיתונות זו בהפצה של אידיאולוגיה פשיסטית השואפת לכונן משטר על פי מודל הנאציזם, וכן בתיאור קודר של צרפת כאומה חסרת יציבות, שסועה ועל סף פשיטת רגל מאז עלתה לשלטון החזית העממית ביוני 1936.

פעולות הדיכוי הקשות של התנועה הלאומית המרוקאית, התקיימה במקביל למחוות פוליטיות, שמטרתן הייתה לפייס את האוכלוסייה המוסלמית ולהאדיר את קרנו של הסולטאן ברוח המסורת של הנציב הראשון מרשל ליאוטי. אלה אפשרו לנוגס, קצין ואיש מנהל שנון ומנוסה, שגדל על ברכיו של ליאוטי, להחזיר את השקט לרחובות ולבריות. על פי ההיסטוריון הדגול שארל אנדרה ז׳וליין (Charles André Julien) שתי השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היו השקטות ביותר שידעה מרוקו בכל תקופת הפרוטקטורט.

אולם הקהילה היהודית לא נהנתה לגמרי מהפוגה זו, ולא הייתה שותפה לאופוריה המדומה, הן בשל דאגתה העמוקה לגורלם של יהודי גרמניה, והן מהמשך אווירת העוינות העמומה כלפיה מצד האוכלוסייה המוסלמית ומצד המתיישבים האירופים.

החרם על גרמניה חוזר

ב-1938, לאחר ליל הבדולח, התרחב החרם גם למוצרים האיטלקים וקיבל משנה תוקף. כך יכול היה סוחר עורות גרמני לכתוב לברלין כי שוק אמריקה הצפונית, שבו היהודים תופסים מקום בולט, סגור בפני גרמניה, וכי חיפוש אחר שווקים באלג׳יריה ובמרוקו הוא בזבוז זמן של ממש.

הנציבות לא ראתה הפעם בעין יפה את כניסתם המחודשת של יהודים לזירה הפוליטית. כשנודע לשירותי המודיעין על הקריאה המחודשת לחרם על מוצרי גרמניה ואיטליה בבתי הכנסת בקזבלנקה, דרש בתוקף המפקח האזרחי מהיועץ לעניינים שריפיים ״התערבות מיידית ככל האפשר אצל מר זגורי כדי שישתדל מאוד למנוע הישנות תקריות כאלה. יש לגלות ללא דיחוי מי הם יוזמי המכתב, ולהזכיר לו את האיסור הגורף לכל פעילות בעלת אופי ציבורי-פוליטי באתרים הדתיים״.

ראש קהילת קזבלנקה מיהר להרגיעו באגרת מדצמבר 1938 : ״על פי הידיעות הראשונות שאספתי, הקריאה לחרם על המוצרים האיטלקים והגרמנים לא הופצה ולא הוקראה בכל בתי הכנסת, אלא רק בבית כנסת בודד. מחבר הקריאה הוא איש בשם אלמליח. הוא כמובן לא ביקש את רשותי לקרוא אותה בבית הכנסת״.

קליטת הפליטים מאירופה

למרות המרחק מן המאורעות באירופה, היו מספר משכילים יהודים מרוקאים מסורתיים מנויים על כתבי עת יהודים בעברית שיצאו באירופה. הם התכתבו עם רבנים אשכנזים מפורסמים, ובדרך זו הגיעו אליהם הדים על ההתפתחות הטרגדיה באירופה. האליטות המודרניות, לעומת זאת, ניזונו רק מהעיתונות המקומית בצרפתית אשר לא גילתה התעניינות רבה ברדיפת היהודים. רק מיעוט מתוכם היה מנוי על עיתונים שיצאו בצרפת, אשר גם בהם לא תפש הנושא מקום נרחב.

כך למשל הרב יוסף משאש ממכנאס שימש אז כרועה רוחני של הקהילה היהודית בעיר תלמסן שבאלג׳יריה. כך כתב הרב משאש באפריל 1938 לרב זאב וולף לייטר, שנמלט מאירופה ומצא מקלט בפיטסבורג שבאמריקה:

״אדוני! יען תלאות הזמן לא נתנוני השב רוחי, ולכן לא הניפותי את עטתי עד עתה, לשאול ולדרוש מרו״מ להודיעני מה שלום מר אביו הגאון הצדיק ישצ״ו אם יצא מווארשא, או עדיין שם, כי למשמע אוזן דאבה נפשנו ממדורות פתנים אשר שתו ועדיין שותים יהודי פולין, ה׳ ינקום נקמתם ויקרב חיש מהר ישועתם, אמן. הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים ב, עמ^׳ 9.

השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ הודיע בנובמבר 1938 על הגעתם של פליטים ראשונים מגרמניה, והוא שאל בנחרצות האופיינית לו על תנאי קליטתם:

״מספר משפחות כבר הגיעו לקזבלנקה. האם המגע הישיר עם המגורשים יצליח סוף סוף לעורר אצל יהודי מרוקו את חוש המציאות ולהזכיר להם את חובת הסולידריות האנושית, אם לא הסולידריות היהודית? מדברים על כינון ועדה לאסוף כספים, אשר יועברו לידי חברת כי״ח שתדאג לחלוקתם… ככל שזה יישמע קשה, מחובתנו להודיע שתוצאות המגבית לעזרת הפליטים לא הניבה עד כה כל פרי משמעותי… לכנס כינוסים, למחות בקולי קולות, זה כן! לאמץ החלטות זועמות נגד המדיניות ׳האנטי דמוקרטית׳ של היטלר, מצוין! אבל לתת משהו כדי לשקם את הקורבנות ולמנוע הידרדרותם למצוקה אשר תהפוך אותם למשא כבד יותר ומועיל פחות לחברה? זה, לא אצלנו!. הגיע הזמן להוכיח לאלה המאשימים אותנו בחומרנות מוגזמת שהסולידריות וחוש החסד היהודיים אינן מילים ריקות מתוכן״.

לעומת זאת העיתון שם לאות ולמופת את מעשה הבעלים של מלון ויקטוריה בקזבלנקה, אשר ארחו אצלם בחינם זוג פליטים צעיר.

כתב האשמה של העיתון, המסור לחלוטין לסולידריות היהודית, היה עם זאת חמור מדי, ולא התחשב מספיק במגבלות התנאים המקומיים. מרוקו תחת פרוטקטורט צ־פתי וספרדי לא יכלה להיות מדינת מקלט להמוני פליטים. הלן קאזס בן־עטר, האישה הראשונה במרוקו שהייתה עורכת דין, נתקלה ב-1938 בסירוב כשביקשה להקים בקזבלנקה ״ועד סיוע לפליטים״, כדוגמת הארגון שנוסד באותה עת בפריז.

בטנג׳יר לעומת זאת, עיר פתוחה יותר בשל מעמדה הבינלאומי, היה זרם הפליטים ניכר.

בשלב הראשון הגיעו הפליטים הראשונים שעזבו את גרמניה עוד ב-1933. הם התקבלו על פי הנורמות המסורתיות של אגודת העזרה ״חברת הכנסת אורחים״, שהייתה רגילה לקבל רבנים ועניים שעברו בעיר. אולם, לא היו לה הכלים למלא לבדה משימה מעין זו, והיא לא הייתה מסוגלת לשאת את נטל ההוצאות הדרושות. האגודה פנתה לחונטה (Junta; וועד הקהילה). החונטה הבינה כי לפניה משימה בעלת במדים כאלה הדורשים התערבות של המנהל הבינלאומי, כדי לאפשר לפליטים לשהות בעיר ולהעניק להם אשרות עבודה. חבר החונטה גילרמו אברג׳ל ביקר בחריפות את מסירותו היתרה של עמיתו הגזבר ח. אזנקוט למען הפליטים, והאשים אותו שהוא מרוקן את קופת הקהילה. אזנקוט זעם על הביקורת והגיש את התפטרותו, אבל חזר בו לבקשת חברי הוועד האחרים. ועד הסיוע לפליטים הוקם באופן רשמי בהנהגתו של ראש ועד הקהילה לשעבר אברהם לארידו בשותפות עם אלברט תיינהרט, בעצמו פליט מלוקסמבורג.

בשלב השני הגיעו פליטים מהונגריה. הם הפליגו על ספינה איטלקית כשפניהם לארצות הברית של אמריקה, אבל שלטונות איטליה חששו שאם תפרוץ מלחמה תיפול הספינה בידי האמריקנים. הם הורו לרב החובל לחזור באמצע ההפלגה לנמל הבית ולהוריד את הנוסעים בטנג׳יר. החונטה והוועד התגייסו לעזרה חומרית ורוחנית. פליטים שרצו להקים עסקים קטנים זכו להלוואות בתנאים נוחים. ועד הקהילה השיג משני הבנקים העיקריים, הבנק המסחרי ובנק המדינה של מרוקו, תנאי ריבית מופחתים מסיבות הומניטריות. בסופו של דבר, בין השנים 1940-1938 הסתכם מספר הפליטים בטנג׳יר בכ-3000. לאחר שהות קצרה המשיכו כמחציתם לעבר מדינות אחרות, וכ־1,500 השתקעו בטנג׳יר, שבה מנתה הקהילה היהודית המקומית כ-12,000 נפש. מרבית הפליטים הגיעו מפולין, גרמניה והונגריה אבל היו ביניהם גם ספרדים יוצאי רודוס, שהייתה אז תחת כיבוש איטלקי.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 43

שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך

(משלי א׳ ה׳):

אמר רבי שמעון בר יוחאי, מאי דכתיב (משלי כ״ב) אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אם ראית מנהג שנהגו בו אבותינו, אל תשנה אותו. ״אשר עשו אבותיך״, אמר רבי יוחנן, לא עשו אלא לכל הדורות (מדרש משלי):

ובגמ' תענית (דף כ״ח ע״ב) מובא: רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלל בראש חודש, סבר לאפסוקינהו, שמעינהו דמדלגי דילוגי ואזלי, אמר שמע מיניה,מנהג אבותיהם בידיהם ע״כ:

וכתב מהר״י קולון(בתשובותיו שורש ט׳) שמתוך דברי הגמרא הללו, אנו למדים יסוד גדול במנהגי ישראל, שאף מנהג תמוה, ושהוא סותר הלכה, אין לנו רשות לדחותו ולבטלו. ומעשה דרב יוכיח, שהרי ברכה זו שברכו בבבל על ההלל בראש חודש, לשיטת רב היא ברכה לבטלה, והמברך ברכה לבטלה עובר על הפסוק ״לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא״, ורב בהיותו גדול הדור ומנהיגו, היה בכוחו למחות בהם ולבטל את מנהגם מכל וכל, והם בודאי לא היו מסרבים לדעת גדול, והיו מבטלים דעתם מפני דעתו בלי ספק, ואף על פי כן, לא שינה מנהגם. כי מנהג אבותיהם בידיהם, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם עב״ד.

וכדברים הללו ממש, מובא בספר כסף נבחר למהר״י פינטו (סימן א׳) שיש ללמוד ממעשה דרב, שאפילו מנהג שיש בו נדנוד איסור, מנהג מבטל הלכה עיי״ש.

ולמעשה יסוד זה כבר כתבו רבינו נסים במגילת סתרים וזה לשונו: כל מנהגי האומה מעיקרים נעשו, ויש ליזהר מלבזותם או לדחותם, וככתוב (משלי א׳ ח^,) שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. דת אומתך אל תעזוב, שלא יתבזה דבר ממה שתקנו הקדמונים עכ״ד (וראה עוד בזה בספר שריד ופליט למהר״י טולידאנו, בשם רבי מימון אבי הרמב״ם).

  במאה העשרים הופיעה בעיית המחסור בנדוניה בשירה העממית:

?Ay, imma, ?cómo lo haré הו, אמא, מה אעשה?

sin dote y sin ajuar ללא מוהר ונדוניה

?a cómo yo me casaré כיצד אנשא?

נישואין שאליהם הגיעה האישה ללא נדוניה הולמת נרשמו בזיכרון הקולקטיבי של הסביבה הקרובה והרחוקה: כל הנדוניה מפות!(!.(Axuar Manteles

לצד המרכיב החומרי של הנדוניה — בגדים ותכשיטים ולעתים בית וחנות — עמדו כבודה וצניעותה של הנערה, דהיינו בתוליה. לאשואר היה ערך סימבולי: בגדים וכלי מיטה רקומים לבן על לבן היו סמל לבתוליות וצניעות. הבגדים והבדים נתפרו ונרקמו בידי הכלה עצמה. באמצעות דוגמאות הרקמה המסובכות והעשירות הציגה הכלה את סגולותיה. רקמה היא פעולה הנעשית בחברת נשים אחרות. הנערה הרוקמת יודעת להיות חלק מקבוצה, להקשיב להוראות המבוגרים ממנה, היא צייתנית, חרוצה מאופקת, סבלנית ומסודרת.

בחודשים שלפני הנישואין, הם תקופת הכנת האשואר, הפן בית הכלה כולו למרחב וזמן של נשים. בנות המשפחה ותופרות בשבר עסקו ברקמה, תפירה, כביסה וגיהוץ. הנשים שרו רומנסות עתיקות המספרות על אהבות גדולות, שירי חתן וכלה ומה שביניהם, שירי קנטור והומור המתייחסים לליל הכלולות ולמעשי חתן ובלה, ושירת געגועים ותקווה של הנערות שהגיעו לפרקן ועדיין לא נמצא להן חתן. נשמעו גם קולות פליאה ושמחה כשנפתחו המתנות שנשלחו לכלה מאת קרובי משפחה במהלך בל התקופה מאז הכרזת חגיגות החתונה ואף לפניה.

כשהסתיימה הכנת הנדוניה הודיעו הורי הכלה להורי החתן שהכנת הנדוניה תמה ונשלמה, ואפשר לקבוע תאריך לחגיגות הנישואין.

3.2 בחירת תאריך הנישואין

המנהג היה לערוך את הקידושין ביום רביעי. שבו נבראו השמש והלבנה. בית הדין היהודי התאסף בימי שני וחמישי; טקס הנישואין נערך ביום רביעי. על פי מסורת התלמוד ביום רביעי נישאת בתולה, וביום חמישי נישאת אלמנה. אם היתה איזו בעיה במימוש הנישואין — למשל, החתן לא מצא את כלתו בבתוליה, לא הצליח לממש את הנישואין או שהיו בעיות אחרות — יכלו בני הזוג לפנות למחרת היום לבית הדין היהודי ולשטוח את טענותיהם. היו הגבלות שונות על תאריך הנישואין. לא נישאו בימי ״בין המצרים״ (בין יז בתמוז לתשעה באב), בימי ספירת העומר, וכן לא קיימו חתונות בימי חגים אשר נפלו ביום רביעי. המשפחות העדיפו את ימי רביעי שבמחצית הראשונה של החודש, ימים שבהם הלבנה מתמלאת, וזה סימן טוב לנישואין: עלייה ולא שקיעה, מלאה ולא חסרה.

לעתים לא רצה החתן להמתין לכלתו זמן רב עד שיסתיימו כל ההכנות, והיה דחוק לשאתה לאישה. אז נערכו חגיגות הנישואין שלושה שבועות מיום השידוכין, ועל זאת יעיד הפתגם

Fiesta, boda y saftarray = חגיגות, נישואין וספטראיי

בן דלק, קולות מחביתיה, עם׳ 90. משמעות הפתגם היא ״חגיגות זו אחרי זו״. לפתגם גם משמעות שלילית — דברים רעים הבאים זה אחרי זה.

3.3 ההזמנות לנישואין

לאחר שנקבע תאריך הנישואין נרשמו על משקוף דלת הכניסה לבית החתן והכלה שמותיהם ותאריך הנישואים. ההזמנה לחתונה ולחגיגות המתלוות נעשתה באופן אישי על ידי מזמין מקצועי, העראד(El arrad), או העראדה. העראד הוא זה אשר נשא והביא את המתנות ששלח החתן לכלתו, ועבר מבית לבית והזמין באופן אישי כל אחד ואחד. אם היו בבית המוזמנים אורחים הוזמנו גם הם; פסיחה עליהם היתה בגדר חוסר נימוס. העראד לא הזמין והלך, אלא הפציר ושב וביקש מספר פעמים שיבואו, ולא ישכחו לבוא, ושיביאו את הילדים. ההפצרה היתה חלק מכללי הטקס וחלק מחיי היום־יום.

הערת המחברת: בר אשר, ספר התקנות, עט׳ 298. בשנת 1729 קבעו חכמי פאס: ״על הנשים לנהוג בצניעות יתר בימי חגיגות — הברח יהיה אישה זקנה…. ואם יחפצו להזמין איזו אישה למסיבה, יטילו זאת על אחת מן הזקנות מן אלה ששוכרים לחתונה, היא שתזמין את הנשים בצנעה״; ראה ריאיון עם פורטונה כהן סלמה; ״בלאראצ׳ה היתה ה׳עראדה׳ אלמנה מבוגרת״; בן דלק, לוס נואסטרוס, עמי 416-415: בטנג׳יר היה ״עראד״ מפורסם בשם יצחק אשר הזמין את האורחים בדון וכן שר וניגן בחתונות.

מסוף המאה ה־19 החלו המשפחות העשירות לחלק הזמנות כתובות, יפות, מעוטרות בזהב וכסף. הן חולקו באופן אישי על ידי מזמין מקצועי, אולם העראד לא נעלם מהעולם: במקביל להזמנות הכתובות המשיך העראד במסורת העתיקה של ההזמנה בעל־פה, מכיוון שהנייר אינו מפציר. מהיום שבו נשלח העראד עם ההזמנות לא יצאה הכלה מהבית. הן בבית החתן הן בבית הכלה היו הבול עסוקים בהכנות. מנקים, מסדרים, מבשלים ומכינים. משהחלו ההכנות לחתונה ונקבע התאריך ועד תום השנה הראשונה לנישואין או עד לידת הילד הראשון שוב לא בונו החתן והכלה בשמותיהם, אלא איל נוב׳יו ולה נוב׳יה, דהיינו החתן והכלה. בל זאת מחשש עין הרע. גם לאחר החתונה אין הכלה קוראת לבעלה בשמו אלא פראזמאל (Ferazmal) שפירושו רחוק מהרע (כעד עין הרע).

הכנת האוכל

השבת החלה עשרה ימים לפני החתונה נקראה שבת מיס, שיבוש של השאלה בעברית מה יש (=מה החדשות). הודיעו על החתונה בבית הכנסת, וחילקו סוכריות. ההכנות לחתונה החלו כשבוע לפני חגיגות החתונה. הגברים הביאו מן השוק שקי קמח, שקדים, אגוזים, סוכר, ירקות, פרות, עופות, עגל וחביות שמן. מכל המצרכים הובנו המאכלים לשבוע חגיגות החתונה. סעודות החתונה היו מפוארות, ועלו ממון רב. העשירים יכלו להרשות לעצמם את ההוצאות, אולם האמידים פחות שקעו בחובות; ואמנם כבר במאה ה־17 תיקנו רבנים תקנות ששללו את הסעודות המפוארות, אולם הציבור המשיך במסורת החתונות המפוארות.

  בר אשר, ספר התקנות, עמי 179-176, ״תקנות נגד מסיבות ראווה״(1618); שם, עמי 294, ״יש למעט בהוצאות של חתונות(אלול תפ״ט/1729)״; שם, עמי 295, ״צמצום בחגיגות החתונה (תשרי ת״ץ/1729)״; שם, עמי 297, ״למעט בשמחות ה׳חינה׳ והמחבואים (כסלו ת״ץ/1730)״.

כל הנשים השתתפו בהכנות ובבישול. נוצות התרגולות נמרטו, הבשר הומלח על פי דיני הכשרות, הוכנו עופות ממולאים, עופות מטוגנים, עופות מבושלים ומרק. לרוטב העופות לחתונה היתה משמעות: היה זה ״המרק של הכלה״ (El caldo déla novia). האמונה היתה, שהנערות הרווקות הטועמות מ״מרק הכלה״ תינשאנה במהרה.

הוכנו עוגיות מתוקות עם שקדים, קוקוס ובוטנים, עוגות, כיכרות לחם גדולות כגלגלים, ריבות מפרות העונה וריבות מירקות כמו דלעת, קישואים, חצילים ועוד. הנשים שרו בעודן לשות את הבצק, טוחנות את הקמח ומנפות את הגרעינים מהמוץ. הן רקדו, ללא נוכחות גברים, כשאחד השירים הידועים אשר ליוו את האפייה והבישולים היה השיר ״תחי ארדואניה״.

טקס נוסף שנערך כהכנות לסעודות הנישואין היה ״יום העגל״ או ״יום הפרה״, ובספרדית ״איל דיאה די לה וקה״. טקס שחיטת העגל היה טקס חגיגי שהשתתפו בו גברים ונשים. קרני העגל נצבעו בזהב, והיו שקישטו את הקרניים של העגל המבוהל בצמידים, טבעות ותכשיטי זהב, ואף הוקדש לכך שיר מיוחד.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'324

שטרי הכתובה והנדוניה

מבוא

פרק זה הוא המשך טבעי לקודמו, והוא דן בשטרי הכתובה והנדוניה בקהילות תאפילאלת. חלקו הראשון הגדול מוקדש לשטר הכתובה, וחלקו השני — לשטר הנדוניה. הדיון בשטר הכתובה מתמקד בשטר הכתובה הסג׳למאסי ובהשוואה לזה הנהוג בקהילות תאפילאלת הצפוניות בקצר א־סוק וגלילותיה. נוסחו של שטר הכתובה הסג׳למאסי ייחודי הוא בקיצורו. אין הוא כולל סכומים כספיים ופירוט הנדוניה, ואין בו בטחונות לפירעון הכתובה: אחריות, שבועה ועדים וחתימות כלשהן. בכתבי יד מצויים דגמים מועטים כלליים של שטר הכתובה הסג׳למאסי בנוסחו הארוך המיועדים לסופרי בית דין הכוללים בטחונות הכתובה. נוסח ארוך זה מאפיין גם את קהילת קצר א־סוק ובנותיה.

נוסח ארוך זה המצוי בכתבי יד המיועד לסופרי בית הדין הוא רק להלכה, אבל למעשה, שטר הכתובה הפילאלי הכולל שמות חתן וכלה מופיע תמיד רק בנוסחו הקצר בכתובות הידועות לנו קרוב ל־120 שנה מתקפ״ח/1828 עד תש״ח/1948. נוסח קצר זה מאפיין את שטר הכתובה של תאפילאלת ובנותיה, של ארפוד וגרעיניה ושל בודניב המרוחקת מהעיר תאפילאלת כ־90 ק״מ. נוסח קצר זה מופיע בכל הכתובות בבצאר למן היווסדה בתרס״ג/1903 ועד לשנת התרוקנותה בתשכ״ב/1962.

הדיון על הכתובה נשען גם על מדגם של יותר משישים שטרי כתובות מקהילות תאפילאלת המפורטים להלן לפי שנים:

סג׳למאסא: תקפ״ז/1827, [תק]פ״ח/1828, תקצ״ה/1835, תקצ״ו/1836, תרס״ב/1902, תרם״ו/1906, תר״ע/1910, תרע״א/1911, תרפ״ט/1929, תרצ״א/1931, תרצ״ג/1933, תש״ו/1946, תש״ט/1949. הנוסח ׳כאן מתא סג׳למאסא׳ מופיע בכל הכתובות מתאפילאלת האם ובנותיה שפורטו למעלה כולל ארפוד 1950-1920.

ארפוד: תשי״א/1951, תשי״ג/1953, תשט״ז/1956, תשכ״ד/1964.

בצאר: 37 כתובות: אחת מת״ש/1940 והשאר בין השנים תש״י/1950- תשכ״ב/1962.

בובניב = בודניב: תר״ץ/1930, תשכ״ה/1965.

קצר א־סוק: תרמ״ז/1887, תר״ע/1910, תרפ״ז/1927, תרצ״ו/1936, תש״י/1950.

גוראמה: תר״פ/1920, תר״ץ/1930.

תאלסינת: תרצ״ט/1939, ת״ש/1940, תש״ג/1943, תש״ה/1945, תש״ך/1960 ותשכ״ב/1962.

אוטאט (=מידלת): תר"ם/1900, תרם״ט/1909, תרפ״ח/1928, תרצ״ב/1932.

בני אוניף: ת״ש/1940.

רוב הכתובות הנ״ל הן כתובות רגילות לבתולה, אבל יש בהן גם לגרושה, למחזיר גרושתו וכתובה דאירכסא (כתובה חדשה למי שאבדה כתובתו).

המקורות לשטרי הכתובות הם חמישה: א) קובצי שטרות בכתב יד משנת תקצ״ח/1838 המופיעים בבית הספרים הלאומי ירושלים 71795-? אמשטרדם — דפים 171-169 — שטרות תחת הכותרות: כתובת אלמנה או גרושה, כתובת מחזיר גרושתו, כתובת יבמה, ודפים 175-174 — חידוש כתובה אחר הנישואין, נוסח כתובה דאירכסא (חלקו הראשון) ונוסח שטר כתובה לבתולה. נוסחי שטרי כתובות אלה הם כלליים ללא שמות איש ואשה. ב) שטרי כתובות משנת תרע״ו/1916 מקובץ אחר בכ״י מכון בן צבי 38207-? דף 18ב; 25א כתובת מחזיר גרושתו וכתובת יבמה. ג) אוסף הכתובות שבבית הספרים הלאומי בירושלים הכולל כתובות שונות מקהילות ישראל ובכללן קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא. ד) אוסף כתובות מבצאר המופיעות בספרו השני של יעקב אוליאל על יהודי בצאר. ה) כמה כתובות מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. ו) שטרי כתובות, שהגיעו לידי ממשפחות שונות מארפוד, מן זרף, מקצר א־סוק, מבודניב ומבני אוניף.

הדיון על ה׳נחלה', הוא שטר הנדוניה, מבוסס על עיון בכמאה שטרי נדוניות: מבצאר תרפ"ד/1924; מגוראמה תר״ץ/1930; מתאפילאלת תר״י/1850; מארפוד תש״א/1941, תש״ה/1945, תשי״ג/1953, תשט׳׳ו/1955 ותשי״ח/1958; מקצר א־סוק תרפ״ז/1927, תש״י/1950 ומריסאני תשי״ז/1957, ועל שטרי נדוניות קדומים נוסח גרים (=גולמימא) תקצ״א/1831 וקצר א־סוק תרצ״א/1931, שטופלו ופורסמו על ידי שלום בר־אשר. רוב ה׳נחלות׳ הגיעו אליי ממשפחות בתאפילאלת, והן מובאות בהמשך.

אוסף של כמאה שטרי נדוניות בכתב יד מריש וקרראנדו הובא לידי על ידי אספן יודאיקא, וממנו צילמתי שמונה שטרי נחלה לדוגמה. אוסף זה הוא מ־1938 ואילך, והוא המחברת שבה נרשם כל שטר נדוניה, שעותק ממנו הופקד בידי הורי הכלה. השטרות חתומים על ידי סופרי בית דין ומקוימים בחתימת ידו של ר׳ ישראל אביחצירא וחותמת שנוסחה: ישראל אביחצירא דומ״ץ (דיין ומורה צדק) ארפוד ואגפיה. כל השטרות עשויים במתכונת שטר הנדוניה הפילאלי.

אוסף נוסף של כ־70 שטרות נדוניה כנ״ל מקהילת תאלסינת הגיע לידי בדגם של הקונטרים ריש וקרראנדו, וממנו הובאו דוגמות.

בשטרי הכתובות והגטין של כלל היישובים באזור תאפילאלת ובמרכזם ארפוד רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא/ הוא השם העתיק של תאפילאלת האם. השם ארפוד נרשם בשטרות אלה רק החל משנת תש״י/1950 בתקופת ר׳ מאיר אביחצירא. בראשיתו ציין השם ׳סג׳למאסא׳ שם היישוב המרכזי המקביל בשמו המאוחר ׳תאפילאלת׳ ואחר כך הורחב לציון שם האזור בכללותו. כך גם השם ׳תאפילאלת׳ המציין שם יישוב המקביל ל׳ריסאני', שבתוכו היה ה׳מלאח', וגם שם של כל האזור.

שאלת רישום השם סג׳למאסא בשטרי כתובות וגטין של יישובי תאפילאלת במקום שם כל יישוב בפני עצמו נידונה בהרחבה על ידי שניים מחכמי אביחצירא, ילידי תאפילאלת: ר׳ מכלוף אביחצירא ור׳ שלום אביחצירא.  בשני יישובים, שמנהגיהם זהים למנהגי תאפילאלת, לא נרשם השם סג׳למאסא: בודניב ובצאר.

כאמור, תיאור היישוב קשור גם בנהר הזורם בו. בסג׳למאסא זרם הנהר זיז, ולכן בשטרי הכתובות של תאפילאלת כתוב ׳כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳. גם קצר א־סוק יושבת על נהר זיז, ולכן שם הנהר מופיע גם בכתובה של קצר א־סוק בנוסח ׳כאן בכפר קצר אסוק דמארע מטגרא דעל נהר זיז מותבה׳. אולם בבודניב זרם נהר אחר, לפיכך הנוסח בכתובה הוא ׳כאן במתא בובניב דעל נהר תיוזאגין מותבה׳, ובבצאר — ׳כאן במתא בצאר דעל נהר בצאר מותבה׳.

בתקופה החדשה סמוך ל־1950 נכפפו יישובי היהודים באזור כולל קצר א־סוק וריש לרבנות בארפוד, שהמשיכה את המסורת של הקהילה היהודית בתאפילאלת. בתקופה זו מנהגי החתונה השונים נתקרבו זה לזה, ונוסח הכתובה הפך כמעט אחיד.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה

עמוד 117

הטבילה במקווה

טְבִילַת מִצְוָה לְרָחְצָה / תִּטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה

אָז בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי

במהלך היום הולכים חסידים ואנשי מעשה ובראשם חכמי אביחצירא לטבול במקווה טהרה סמוך לחצות היום, וכך המנהג גם בריסאני. סדר הטבילות וכוונותיהן הם לפי החיד״א,

ומרא דאתרא, יש״א ברכה, ערך כוונות לפי האריז״ל והבעש״ט.

רחיצת פנים, ידיים ורגליים

דִּין מַיִם חַמִּים תַּדִּיחַ / פָּנִים יָדַיִם רַגְלִים

סוֹד שַׁלְהֶבֶת יָהּ תָּשִׂיחַ / פָּסוּק הַכָּתוּב לַחַיִּים

אָז הַקְּלִפּוֹת תַּזְנִיחַ / מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלַיִם

 מַהֵר תִּכּוֹנֵן וְתִבָּנֶה

את החרוזים הנ״ל נהגו נקיי הדעת שבתאפילאלת לשיר ולקיים: ערב שבת לפני מנחה נוהגים לרחוץ פנים, ידיים ורגליים בחמין, ואף על פי שכבר הלכו לבית המרחץ לכבוד שבת, מקפידים לחזור ולרחוץ פנים, ידיים ורגליים.

 וזה סדר הרחצה: ממלאים ערבה במים חמים, הרוחץ יושב על שרפרף ולידו הערבה, ועל כתפו מגבת. רוחץ את פניו תחילה ומנגבן, אחר כך רוחץ את ידיו ומנגבן ולבסוף רוחץ את רגליו ומנגבן. לאחר הרחצה לובש את בגדי השבת – הכול כמנהגם של ראשונים, ׳שכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין, ורוחץ בה פניו, ידיו ורגליו, ומתעטף בסדינים המצויינין ודומה למלאך ה׳ צבאות.

מנהג זה נפוץ גם בבצאר אצל הגברים ביום שישי.

הערת המחבר: על מנהג זה הקפידו בעיקר חכמי אביחצירא בריסאני, בבודניב ובארפוד, ואנשים המקורבים רוחנית לבבא מאיר או לבבא צאלי, כגון אדוני אבי. אבל בתקופה החדשה בריסאני לא הקפידו על הדחת פנים, ידיים רגליים, לאחר שהלכו לבית המרחץ(בשם ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מריסאני), וגם בקצר א־סוק לא הקפידו על מנהג זה אפילו תלמידי חכמים (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

גם אדוני אבי הקפיד כל ערב שבת לקיים את המנהג של הראשונים; מנהג זה זכור לי לטובה מימי נעוריי בארפוד בעת שאדוני אבי היה יושב על שרפרף ולידו קערת מים ורוחץ פניו, ידיו ורגליו, וכן זכור לי שהייתי עומד ליד בבא מאיר ומחזיק את המגבת בעת שהיה רוחץ פניו, ידיו ורגליו.

כך מספר גם ר׳ משה ב״ר יצחק שטרית מריסאני שאמו הייתה מחנכת אותו לרחיצה של פנים, ידיים ורגליים. גם ר׳ שמעון ב״ר מכלוף סבאג מגיגלאן הקפיד על מנהג זה (בשם בנו אהרן). הטעם למנהג הוא על פי האריז״ל, שעל ידי רחיצת פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת מכניעים את הקליפה של מעלה ומסירים את הזוהמה הדבקה באדם במקומות אלה (האריז״ל, שער הכוונות שם, עט׳ כח-כט, ור׳ חיים ויטל, פרי עץ חיים ב, עט׳ שפד).

גזיזת הציפורניים

מנהג תלמידי חכמים לגזוז ציפורניהם ערב שבת לאחר הטבילה במקווה ואחר כך להשמידן. יש שנוהגים לעשות זאת לאחר הטבילה, ויש שגוזזים ציפורניים לפני הרחצה והטבילה.

התבשילים לשבת

התבשילים לשבת נעשים ברובם ביום שישי, ובמיוחד בימות החמה, ובכללם סלטים למיניהם, מעשי קדרה ותבשילי בשר. רוב ההכנות לשבת נעשות בידי נשים, אבל יש תלמידי חכמים שנטלו חלק בהכנות, ובראשם יש״א ברכה שנהג להכין הכול בעצמו בימי חרפו ולבסוף הסתפק בהשחזת הסכינים, וכך נהג גם אדוני אבי.

׳את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו׳

הכנת התבשילים לסעודה של ליל שבת

לסעודה של ליל שבת אין נוהגים להטמין קדרות בתנור השכונתי, אלא להשהותן על הכיריים בבית.

הכנת קדרות החמין והתה לשבת בידי הנשים

החמין של שבת בעולם היהודי בכלל, ובמרוקו בפרט, נחשב לאירוע משפחתי ולנושא לפולקלור. תבשיל החמין למרכיביו באזורי המרכז במרוקו נעשה בקדרה אחת גדולה ומיוחדת לחמין. על חמין זה נתחברו קצידות מעניינות בערבית יהודית המתארות את

הכנתו ואת רכיביו תוך התעכבות על כל פרט ועל כל תבלין.

ואולם מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת הוא לא לעשות את החמין לכל רכיביו בקדרה אחת, כמקובל באזור המרכז, אלא כל תבשיל נעשה בקדרה נפרדת. לפיכך מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש, בנוסף לקנקני התה. וזה מעשה הקדרות ומניינן: קדרה קטנה לביצים קשות בנפרד, קדרה אחת לתפוחי אדמה אפויים / חצי מטוגנים, קדרה לבשר עם רוטב, קדרה לגרעיני חומוס וקדרה לעדשים בקיץ או לגריסי־חיטה (־להריסה) בחורף.

תבשיל אחר נעשה בקדרה נפרדת לסעודה שלישית. נוסף לקדרות מטמינים שני כדי חרס לתה: אחד לבוקר ואחד לצהריים. את התה מכינים מראש. בקנקנים שמים עלי תה משומשים רטובים של סוף השבוע וממלאים במים, וכך אין חשש לשתיית תה חדש בשבת, שכבר נתבשל די צורכו בתנור

הטמנת הקדרות לשבת בידי הנשים

מספר הקדרות והסירים שמשפחה מטמינה לשבת מגיע, כאמור, לחמישה עד שמונה. מספר הקדרות המוטמנות בתנור אחד לכל השכונה יכול להגיע עד למעלה ממאה קדרות, לפיכך מסדרים את הקדרות בתנור השכונתי בשתי קומות. מעל הקדרות המונחות על קרקע התנור מניחים שורות של קדרות נוספות. סדר הנחת הקדרות הוא באופן שכל הקרוב קרוב קודם, וכך נמנע הצורך להוציא מן התנור ולהחזיר. את הקדרות אורזים היטב על ידי חוטי מתכת דקים ואחרים, כדי שלא תישפך תכולתן, ואילו את פתחי קנקני החרס של התה ומכסיהם אוטמים בעיסה דביקה של בצק. לאחר סידור הקדרות ועריכתן אוטמים את פתח התנור, והוא נפתח רק בבוקרו של יום השבת. הולכת הקדרות, הטמנתן בערב שבת והוצאתן בשבת נעשית בידי נשות הקהילה, ולא בידי גוי כבשאר קהילות מרוקו.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ'41

(336) — קצידה סי׳ מזמור לדוד קים

הנושא: מתוך הפרשיות ״ויחי־שמות״.

— בפזמון בשקל ״יא סעדאת סעדי ב-אייאם למסעודה״

מַתַּן שְׁכֶם הִשִּׂיאוּ עַל אַחִים

קָרָא בָּנָיו לְהַגִּיד דָּבָר —

שֶׁיִּקְרָא לְעַם נָבָר

כִּי רוּחַ עָלָיו עָבַר

וְהָבָר / בְּמִלִּים חִבַּר

עַל כֶּלֶם נִבָּא / אַךְ נִשְׂגָּבָה / קֵץ מֹעֲדָה

קֵץ פִּדְיוֹם הָעָם הַמִּתְנוֹדָד / מִצַּעֲדִי / מִצְעָדַי —

אֵ-ל הֶעְלִימוּ מֵהַגִּיד / קוֹרוֹת עֲשִׂירִיָּה:

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

זָקֵן צִוָּה וַיִּשְׁכַּב מִבְטַחִים

נְשָׂאוּהוּ בָּנָיו מִמִּצְרָיְמָה

עַל פִּי פַּרְעֹה הִיא שׂוּמָה

שָׁבוּ עָטוּ בִּכְלִמָּה

בִּמְזִמָּה / פֶּן בְּמַשְׂטֵמָה —

יִנְטֹר הָאֵיבָה / מְלֵא־טוֹבָה / וּבַאְגֻדָּה —

נָפְלוּ, וְקָמוּ בְּהִתְעוֹדֵד / בְּשָׂהֲדֵי / בְּשָׂהֲדֵי

אָבִיךָ לָנוּ פִּקֵּד / שָׂא נָא לְעַבְדֵי יׇ־הּ:

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

כנפי שחר

336     — הנושא: מתוך הפרשיות ״ויחי־שמות״.

מתן שכם… — יעקב אע״ה השיאו ליוסף וכיבד אותו יתר על האחים בנתינת חלק נוסף, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראי מה, ה). שיקרא — באל״ף כמו בה״א, אשר יארע. נבר — טהור ונקי. רוח — נבואה. והבר… — חיבר הברות למלים והגיד לכל אחד עתידו. אך נשגבה… — אבל קץ אחרית הימים, שרצה להגיד, נבצר ונעלם ממנו. מצעדי — משעני ותומכי, כנוי להי. ויתכן שהוא רבק למעלה, עם המתנודד בגלות צעד כאן וצעד שם. קורות עשיריה — מאורעות אותה עשירית שתשאר מעם ישראל בעת ביאת המשיח. סעדני — סמוך אותי, חזקני. מסעדי — כנוי לה' אצעדי צביה — הליכתה של כ״י מבטחים — במנוחה. ממצרימה — כצ״ל. עטו בבלימה — כצ״ל, לבשו בושת, התביישו. במזימה — בגלל הרעה שעשו. פן במשטמה… — חששו שמא בשנאתו אותם ישמור להם עברתו ויתנקם מהם. מלא- טובה — כנוי ליוסף, שהוא מלא כל טוב וביכלתו להרע להם. ובאגודה… — כולם יחד נפלו לפניו. וקמו בהתעודד — כאשר דיבר על לבם קמו מעודדים ומחוזקים. בשהדי… בפני עדים אביך צוה לסלוח לנו.

מִהַר דִּבֵּר עַל לִבָּם וַיְנַחֵם —

אוֹתָם, עָלַי כָּל־מַשְׂאֲכֶם

אֲנָכִי אֲכַלְכֶּלְכֶם

וּלְבֵיתְכֶם וּלְטַפְּכֶם

וְאִתְּכֶם / אַגְּדִיל פְּאֵרְכֶם

אֲבָל קִצָּם בָּא / כִּי נֶעֶזְבָה / כָּל־כְּבֻדָּה

כָּל־חֹפֶשׁ וּדְרוֹר מֵהֶם שֻׂדַּד / מַחְמַדִּי / מַחְמַדִּי

מֵת יוֹסֵף וּבָא הַכִּיד / פָּקוּ פְּלִילִיָּה:

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

וַיָקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ לֹא רִחֵם

אָמַר אֶל עַמּוֹ הֵן עַם גָּדְלוּ

פָּן יַרְבֶּה וְרַב חֵילוֹ

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ

נִכְּלוּ / עָלָיו הֵטִילוּ

עֲבוֹדָה רַבָּה / וְנִתְעָבָה / מִתְנוֹדְדָה

בְּחֵמָר וָטִיט דַּרְכּוֹ הֵידָד / זֶה רוֹדֶה / וּמְרַדֶּה

 שָׂמוּ כֹּל־שַׂר וְנָגִיד / בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה:

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

רָם וְנִשָּׂיא, רָאָה עַם נִדָּחִים

שָׁמַע זַעֲקָתָם כִּי רָבְתָה

נֶאֶנְחוּ מִשַּׁוְעָתָה

פַּרְעֹה גָּזַר גִּזְרָתָה

נִגְלְתָה / בָּהּ יְשׁוּעָתָה

כנפי שחר

מהם שודד — ניטל מהם. מחמדי מחמדי — קריאת צער על מות יוסף. ובא הכיד — האיד והמפלה. פקו פליליה — המצרים עיוותו הדין. חילו — כוחו. ניכלו… — חשבו להרע להם ושמו עליהם עבודה קשה. ונתעבה, מתנודדה — בזויה ולא במקומה (ראה מעשה חרש). בחומר וטיט דרכו הידד — במקום דריכת ענבים בגת וקריאת השמחה והזירוז ״הידד! הידד!״ דרכו עתה בטיט. זה רודה

ל׳ שליטה ושעבוד. שמו… בזרוע נטויה — כל שר ונגיד עשו תפקידם בעריצות; ונגיד, כאן: שליט ונוגש. נידחים — גולים ונרדפים. גזר… — ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״ גזירה שהישועה טמונה בה. היתה נסיבה… — הקב״ה סיבב לבת פרעה לרחוץ ביאור בגלל התיבה שבה משה שלא ישטפוה המים

הָיְתָה נְסִבָּה / עֲבוּר תֵּבָה / בִּתּוֹ יָרְדָה —

לִרְחֹץ בַּיְּאוֹר, וְאֵ־ל לוֹ מַדָּד / יְלִידִי / יְלִידִי

בְּתוֹךְ הַנָּהָר יַשְׁמִיד / מִשָּׁם  גּוֹאֵל נִהְיָה

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

לִבָּהּ וּבְשָׂרָהּ הַמו הִלָּחֵם

תֵּבָה לָקְחָה מִמַּיִם גָּאוּ

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ

יֶלֶד מָה טוֹב מַרְאֵהוּ

עָלֵיהוּ / וּלְמַעֲנֵהוּ

 יַלְדָּה נִצָּבָה / כִּי תָּאֲבָה / וְחָמְדָה

לַהֲנִיקוֹ מִפִּטְמַת הַדָּד/ פַּקְּדִי /פַּקְּדִי'

אָמְרָה, הַאֵלֵךְ אוֹעִיד / מֵינֶקֶת עִבְרִיָּה ?

דָּהַר בְּגָדְלוֹ וַיְּיִף כִּפְרָחִים

מָה־טוֹב כִּי אִמּוֹ הֱנִיקַתְהוּ

בַּת פַּרְעֹה קְרָאתָהוּ

מִמַּיִם מְשִׁיתִיהוּ

מֹשֶׁה הוּא / אַךְ אֲכָלַתְהוּ

תּוֹךְ לִבּוֹ חָצְבָה / קִנְאָה אַרְבֶּה / וְעֻתְּדָה

 רָאָה בְּסִבְלוֹת עִם לְבָדָד/ הַלוּדִי / לִיהוּדִי —

מַכֶּה אוֹתוֹ,וְיוֹם אֵיד / לְצַלְעוֹ בִּרְמִיָּה

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה ובְמַדֻּוּחִים

פִּתְאוֹם חֲמָתוֹ בָּעֲרָה בּוֹ

וְאֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבּוֹ

נָקָם צָמַח בְּלִבּוֹ

וּבְאוֹיְבוֹ / הֵבִיא צוּר חַרְבּוֹ

כנפי שחר

וא-ל לו מדד — ענש אותו באותה מדה, הוא טיבע ילדי ישראל במים אף הקב״ה טיבעו עם עמו בים. ילידי… — דברי ה׳: בתוך אותו הנהר שבו השמיד פרעה את ילידי, בני בכורי, משם יהיה הגואל. לבה ובשרה… — רגשותיה ורחמגותה התעוררו להילחם נגד גזירת אביה. ילדה — מרים. מפטמת הדד — מראש השד. פקדי — צוי. אועיד — אזמין, אקרא. דהר… — גדל מהר והיה יפה כמו פרח. קראתהו — קראה לו שם. ממים משיתיהו, משה הוא — היות ומשיתי, הוצאתי, אותו מן המים לכן ייקרא ״משה״. אך אכלתהו… — שיעורו: אך אכלתהו קנאה חצבה תוך לבו, אך, למרות שהיה בבל טוב בבית המלבות, קנאת עמו הסובל אכלתהו וחפרה תוך לבו. ארבה ועותדה — קנאה אשר היתה טמונה תוך לבו ומעותדת להתקומם, להנקם.

מָחָר בָּרְחָבָה / גַּם בִּמְרִיבָה / יָדוֹ הָדָה

וַיּוֹכַח לָרָשָׁע וַיָּעַד. / שׁוֹדְדִי / שׁוֹדְדִי, —

אָמַר, מִי שָׁמְךָ פָּקִיד / הַלְהָרְגֵנִי בִּצְדִיָּה?

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

דִּבְרֵי נִרְגָּן זֶה יָרְדוּ כְּחוֹחִים —

תּוֹךְ לֵב מֹשֶׁה. נָם בְּלֵב נִשְׁבָּר —

אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר

וְיִבְרַח אֶל הַמִּדְבָּר

 וְגָבַר/ בְּמִדְיָן עָבַר

בֵּית רְעוּאֵל בָּא / כְּאִישׁ צָבָא / עַל נוֹעָדָה

בַּת חֵיקוֹ, צִפּוֹרָה, כִּי בָּא גָּד / מְדַדֶּה / מְדַדֶּה —

מוֹשִׁיעַ־עַם וְנָגִיד / מִמָאֲּפֵלְיָה:

קַיָּם נִגְלָה בַּסְּנֶה תּוֹךְ שִׂיחִים

סְנֶה בּוֹעֵר,  אֻכָּל אֵינֶנּוּ

 מַדּוּעַ ל־א תֹּאכְלֶנּוּ

תָּמַהּ עַל אֵשׁ, מָה מֶנּוּ?

עִנְיָנוֹ? / וַיַּטֶּה אָזְּנוֹ

עַל הַר חוֹרֵבָה / תּוֹךְ לֶהָבָה / בַּחֲרָדָה

 שָׁמַע קוֹל הָאֵ-ל, וְלוֹ הֻגַּד: / מַסָּדִי / מַסָּדִי,

רָאִיתִי צָרַת יָדִיד / מֵעַם זְעוּמֵי יָ-הּ":

הלודי… — ראה המצרי מכה יהודי בנוסף שאותו יום המיט אסון על אשתו, שטימא אותה במרמה. ויפן כה וכה ובמדוחים — הסתכל לצדדים שאין מי שרואה, והסתכל במדוחים, כאן: הניאוף והמכות; מדוחים, נטיה מדרך הישר. נקם צמח — התעורר. צור חרבו — חרבו החדה. מחר… — וגם למחרת ברחוב התערב בקטטה והוכיח בדברים לרשע והתרה בו. שודדי… — איש חמס ושוד, אמר ה״רשע״. פקיד — שר ושופט. בעריה — בכוונה, בזדון. נרגן — רכיל, מלשין. בחוחים — כמו קוצים. נם — נאם, אמר. וגבר… — במדין אשר שם הלך, גם שם גבר על הרועים שגירשו בנות יתרו מלהשקות צאן אביהן. מכל הנ״ל רואים אנו את משה נלחם תמיד נגד העוול ואי-הצדק. נועדה — מיועדת ומזומנת להיות אשתו. גד — מזל טוב כנוי לבעל ביחס לאשתו. מדדה — כאן: רועה, שמתנהל לאטו עם הצאן. מושיע… — שיעורו: נגיד ומושיע עם; נגיד, כאן: קצין וראש. ממאפליה — מחשכת השעבוד הכבדה. בסנה — שיח קוצני. אכל איננו — איננו נשרף. תמה — התפלא. מה מנו? ענינו? — במה הוא נבדל משאר אילנות? ולו הוגד: ״מסדי… — שמע קול האומר: ״משה, משה, ראיתי צרת ידיד״. ראה מעשה חרש. ״מעם זעומי י־ה״ — הסובל מעם אשר זעם ה׳.

פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים

א. פיוטי הגלות והגאולה

מבוא לסוגה: שירי הגלות והגאולה ביצירה העברית קדומים הם, וימיהם כימי ישראל בגלותם בעבר ובגאולתם בעתיד. תשתית ראשונית של הסוגה מונחת במקרא, דוגמת קינותיו של הנביא ירמיה ובראשן מגילת איכה על מראות החורבן בעבר ודוגמת נושאי הנחמה ומראות הגאולה לעתיד, כמו ההפטרות של ׳שבעה דנחמתא' נוסח הנביא ישעיה. נושא הגלות והגאולה מפרנס את היצירה הפיוטית העברית לדורותיה ולאסכולותיה בארץ ישראל, באיטליה, באשכנז, בספרד ובשירה שלאחר הגירוש בספרד. יש ששירתו של המשורר מתמקדת במראות החורבן דוגמת הקינות לתשעה באב, ויש שהמשורר שר על הדוד והרעיה בתקופת נדודיהם וכיסופיהם לשוב לתקופת נעוריהם וכלולותיהם כמו שירי ר^, ישראל נג׳ארה בארץ ישראל, שירי ר׳ שלום שבזי בתימן ועוד. קובצי השירה העברית בצפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט מייחדים מדורים שלמים לפיוטי הגלות והגאולה. היצירה הפיוטית נוסח ׳יגל יעקב׳ מעשירה סוגה זו ב-35 פיוטים רובם לר׳ יעקב (22), ארבעה לר׳ מסעוד, שלושה לר׳ יצחק ושניים לכל אחד מן המשוררים: ר׳ דוד, ר' ישראל ור׳ מאיר. להלן סקירת הפיוטים ונושאיהם.

פיוטי ר׳ יעקב

מיון הפיוטים: 22 פיוטים מייצגים את שירת הגלות והגאולה נוסח ר׳ יעקב אביחצירא, ברובם מופיעה דמות היונה המוצגת בכמה צורות: שירים על היונה, שהמשורר משמש בהם נציג בפני דודה (כז-לד); שירי שיח של היונה לדודה (לה-לח); שירי דו-שיח בין הדוד ליונה (לט-מב) ושירי הדוד ליונתו (מג-מד). לפיכך מקובל לקרוא שירים אלה בשם ׳שירי יונים׳.

ריבוי שאלות: כל הפיוטים הנ״ל מתאפיינים בשאלות היונה או בא כוחה שמספרן מגיע לכ-40. מבחינת המענה עליהן זוכה היונה למענה ישיר על שאלותיה בשירי הדו-שיח. שאר השירים – יש שאין בהם מענה, ויש הכוללים מענה או מעין מענה בצורת הבעת תקווה למפנה חיובי. שירי הדוד ליונתו, שבהם מרעיף עליה שבחים והבטחות, מהווים מעין מענה כללי לכל שאלות היונה בשיריה ובפניותיה לדודה. להלן מדגם של שאלות.

א. שאלות בא כוחה של היונה המוצגות בתמיהה על תופעות מנוגדות: 'אֵיךְ הִיא גְּרוּשָׁה וְאַתָּה הוּא בַּעְלָהּ'?!; 'יוֹנָה אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ אֵיךְ עַתָּה גֵּרַשְׁתָּ / חָלִילָה לְךָ'!; אֵיךְ עָזַבְתָּ לָהּ וְכִעֲסַתָּהּ צָרָתָהּ ׳?! כניסיון למענה פונה המשורר לה׳ לעודדה ׳דִּבֵּר לָהּ נֶחָמָה / אֱמֹר שׁוּבִי שׁוּבִי עֲדִינָה^׳! (בז).

ב.שאלות בפיוטי היונה לדודה (לה): ׳ אֵשֶׁת נְעוּרִים קְרָאַנִי / וְאֵיךְ עַתָּה לִי הוּא מוֹאֵס? חֶשְׁקוֹ בִּי בּוֹעֵר כְּמוֹ אֵשׁ / אֵימָתַי עוֹד אֵשֵׁב אֶצְלוֹ? בָּחוּר דָּגוּל מַחְמָד עֵינִי / אֵיךְ שָׁכַח חִבַּת נְעוּרִים'?!שאלות אלו ואחרות שאינן זוכות למענה הן אמצעי אמנותי לתיאור מצבה הקשה של היונה המביעה את אמונתה, דוגמת החרוזים הבאים: 'חָכִיתִי וְעוֹד אֲחַכֶּה / … עַתָּה יָשׁוּב לִי עוֹד מַלְכִּי / וִידַבֵּר אֵלַי נִחוּמִים… זָכֹר יִזְכֹּר דוֹדִי רֵעִי / לֶכְתֵי בַּמִּדְבָּר אַחֲרָיו // … וְיִקָּרֵב מַהֵר אֶת יִשְׁעִי / יַכְנִיסֵנִי לַחֲדָרָיו // … וְדוֹד הַטּוֹב לְטִירָתוֹ / וּלְבֵית קְדֵשׁוֹ וְהֵיכָלוֹ'.

ג.אמנם 15 השאלות הראויות לתשומת לב יתרה מופיעות בפיוטים המתאפיינים בדו-שיח בין הדוד ליונה, וכמה מהן זוכות לתשובת הדוד, ויש בהן גם מענה למשמעות הגלות וסיבותיה: בפיוט ל״ט שואלת היונה: 'אלי ודודי למה עזבתני… שכחתני נטושה בתוך מאסר'? והדוד משיבה: ׳יונה יפה תמתי רעיתי בת עיני / הלא בכל צרתך גם אני לי צר׳.

הרעיה מתארת את מצבה בגלות כמו שאלתם הקנטרנית של שכנותיה העוינות ׳איה הוא מלך ושר׳? והדוד משיבה 'בנים מרדו עוד היום לא רצו עבדני / אף בארך גלותם לא לקחו מוסר׳, ואם רק יביעו נכונותם לשוב לארמונו ׳אין מעכב בדבר ידי לא תקצר׳. היונה מלינה בפני דודה כיצד הוא מתעלם מהרעיה ומבניה, והיאך מלך יכול לתפקד בלי מלכה ׳איך תתעלם על שאר בשר… איך מלך בלא מלכה לבדו נעצר׳? והדוד משיבה שהוא החריד את שמי מעונו על כך, וכי מאז מעמדו נפגם, וגם השירה בארמונו אינה נשמעת. הרעיה מסיימת את שיחה בתחינה לפדותה ולחדש את הקשר איתה: ׳תשוב ותרצני… ופדני מיד אויב ושונא וצר׳, והדוד משיבה בהצהרה ברורה: ׳אשיב שבותך רעיה אביאך לגני / לא ארחיקך לעולם כל טוב לא תחסר׳.

שאלות כגון אלו נמשכות גם בפיוט מ׳ וזוכות למענה מעודד: ׳עורי בתי… חכי אתך נשוב לעמי'. הרעיה שואלת שוב ׳מה לידידי ירחק מביתי / איך עזבת מעון מקומי/ והלה מבטיחה שכבר הוא בדרכו אליה: ׳בתי… לא אשכחך… הנני בא לשכן בקרבך / בואי שכבי אחותי עמי׳, ביטוי ציורי המביע את עומק הקרבה אליה.

גם בפיוט מ״ב עולות שאלות קשות, כמו ׳בת איש כיהן של מעלה / עתה איך נתחללה׳? ובעקבותיהן מבטיחה הדוד לכתוב לה כתובה חדשה: ׳עוד אכתבה כתבה / בתוספת מרבה / כל תקנתה/ לחדש את חיבתו אליה כבראשונה בביטוי ׳ותהיה לחבבה / בתחלת ביאתה/ שיש בו עומק רגשי. הנמשל לביטויים הציוריים הוא שיגור המשיח, סיום הגלות ובניית ירושלים.

פיוט מ״ג חותם את הדו-שיח בדברי הדוד בפנייתו אל היונה בדברי עידוד מרובים על שאלותיה: 'שׁוּבִי לְעִיר תְּהִלָּה / תִּתְעַנְּגִי תַּחַת בָּשְׂמִי'… קוֹמָתְךָ דָּמְתָה לְתָמָר / כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי/ 'לֹא שָׁלַוְתִּי / מִנְּדוֹדְךָ מִמְּקוֹמִי / שִׂמְחָה לֹא הָיְתָה בִּמְרוֹמִי, ;רָצוֹן כַּצִּנָּה אֲעַטְּרֵךְ / וְאַכְנִיסֵךְ לַחֻפָּה'.

ד. שירי הדוד ליונתו(מד-מה): שני הפיוטים האחרונים הם מונולוג של שבחים, הבטחות והצהרות של הדוד לרעיה בעת הגאולה: שדרוג מעמדה, נקמה באויבים, התבטלות מלכי עולם בפני ישראל, הוצאת ישראל מן הגלות ביד רמה, הלבשת הרעיה בגדי מלכות, הכרזה על חירות ישראל, החשת הישועה והשפע והשלום לישראל ׳ישועתך אחיש אקרב / אביאך ממזרח למערב / אשפיע עליך טוב רב / וגם שלום בניך׳ ׳רצוני ותאותי / אביאך אל תוך נותי / אז תהיה שלמה שמחתי׳(מד).

פיוט מ״ה שופע חגיגיות רבה. הוא פותח בהרעפת שבחי יופי על הרעיה נוסח שיר השירים יַפְתְּ נָעַמְתְּ נְעִימָה מְעֻלָּה / נָעִים נֶחְמָד לִי זֶמֶר גְּרוֹנֵךְ / נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה / דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'… ולבסוף הדוד יוצא מגדרו בשאלה ׳ אִמְרִי נא אֲחוֹתִי בַּת מֶלֶךְ / מָה שְׁאֵלָתֵךְ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ'?! ובהצהרה של אהבה נצחית  'הַלֹּא תֵּדְעִי לָךְ כִּי הַכֹּל שֶׁלָּךְ'! 'שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ / מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת / אֶת הָאַהֲבָה חֶמְדַּת לְבָבוֹת / … מִי יוּכַל הַפְרֵד בֵּינִי לְבֵינֵךְ'?!

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא- מבוא ליצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 40

חוליו סיפר לי על מספר תקריות כשהמשטרה פעלה במהירות וביעילות לשם הבטחת שמירת סודיות העבודה, ושני המקרים החשובים הבאים יעידו על כך:

הראשון ־ כשהמכונית שהסיעה העולים מהחוף לפנסיון עברה ליד תחנת מוניות, היו מספר נהגים שצעקו לעבר חברם הנהג ׳כמה יהודים הגיעו הלילה?׳. חוליו הביא זאת לתשומת לבם של הנהגים לבל ישנו צעקות אלה. כידוע, כשהמשטרה בצ׳רלס מפנה תשומת לב, פירושו של דבר פקודה שאין להפר אותה.

התקרית השנייה והחמורה יותר היתה עם משפחה ענפה של צוענים שהתגוררה על החוף סמוך לנקודת הורדת העולים. בעל המשפחה ביקש מחוליו כופר נפש בעד כל איש שמורידים בחוף, ואם לאו, איים שילשין למשואתיים, שיחבל בספינה ואף ידקור אותו בסכין. חוליו הגישה תלונה ישירות למפקד המשטרה שפקד מיד לאסור את כל הגברים וכעבור 48 שעות הוציא נגד כל המשפחה צו גירוש מצ׳רלס – כינוי מחתרתי למובלעת סיאוטה – והועברו תחת משמר לדזירה, בצירוף הזהרה חמורה שאם יגעו בחוליו לרעה או יבצעו את איומם, יושלכו לבית הכלא לכל ימי חייהם. בד בבד הוצע צו הריסה של [המקומות] בהם גרו. ההסבר הפומבי שניתן על-ידי המשטרה לפעולה זו היה, כי הצוענים היו מעורבים בפרשת הברחה גדולה.

מקרים אלה ואחרים מראים בעליל כי מנוי וגמור עם הגזרים לעזור לנו ככל יכולתם להמשך ביצוע עבודתנו, אולם אותנו הדבר מחייב כפל כפליים בנקיטת אמצעים מתאימים לביצוע עבודה נקייה מצדנו, לאורך כל הקו ובמיוחד בנקודה החלשה – היינו, הורדת האנשים בדזירה והעברתם לקדרון [ כינוי מטה המסגרצ בגיברלטר ]. על כך הפניתי את תשומת לבו של נורי, כשראיתי אישית הצורה הבלתי זהירה בה מורדים העולים מהאנייה בדזירה.

ג. צ׳רלס מבצעים יבשתיים

מעבר הגבול היבשתי של צ׳רלס ברגל – חוליו השיג קשר אל משואתי הגר בצ׳רלס והמוכן לעקוף את הגבול עם עולים ברגל. הוא הציע להעביר מדי יום ביומו 12 איש, בשתי קבוצות שוות, האחת בבוקר והשנייה לפנות ערב.

התנאי שהתננו עם הנ״ל היה שעליו לחפש מקום ריכוז קטן על הציר כביש צ׳רלס־סזר [ כביש סיאוטה לה-רש ], אליו נביא בכל ערב את האנשים ושהוא יעבירם למחרתו לצ׳רלס.

המשואתי יצא מיד והצביע על מקום הריכוז, שנפסל על-ידי אנשינו בגלל ׳אי התאמתו׳. בינתיים הוא מציע מקום מפגש חדש, ובמידה ויימצא כשר, הרי שאפשר יהיה לגשת לניסוי דרך חדשה זו ולא מן הנמנע שתוכל להתפתח לקראת האביב ולתת תוצאות לגמרי לא מבוטלות.

תכניתו של הנ״ל מתבססת על כך שיביא את העולים עד כשני קילומטרים מהגבול ומשם יקחם על שביל הפונה מערבה והמתאחד עם הדרך הישנה העוקפת את הגבול הנוכחי.

דרך זו נבדקה על-ידי מהצד הגזרי, בנוכחות לרי וסולי, וקבענו כי סולי יבדוק אותה מהצד המשואתי, כדי לנסות ולהוציא דרכה אנשי בלט [ הכוונה לאנשי שלוחת תנועת הנוער החלוצית של המסגרת ] המיועדים להכשרות.

באותה פגישה קבענו סידורים מתאימים להפעלת הדרך על־ידי סולי וחוליו, כדי שהאחרון יתאם בואם של החברים עם המשטרה.

הקצין האחראי על המשטרה המשואתית בגבול צ׳רלס – חוליו הביא לידיעתי שהקצין הנ״ל הוא איש צעיר בשם Alawi שהעיר צ׳רלס משמשת לו כמרכז לבילוי זמנו החופשי. הנ״ל נוהג לבקר בקביעות בבר בשם Las Vegas, שם הוא חייב כ-3,000 פזטות. כמו כן נודע לי כי יש לו בעיר שתי פילגשות גזריות. בשעת ביקורי בצ׳רלס לא יכולתי לראותו אף מרחוק, היות ויצא לחופשה שנתית לאנטואן [ כינוי לטיטואן ] . מתוך ידיעות נוספות על האיש, מתברר שיש לו ידיד גזרי בשם Don Partida המחזיק בסוכנות לנסיעות ועמילות מכס בשם Partida בגבול המשואתי. בן אחיו של הנ״ל José Mary Carmona, הוא חבר ילדות של חוליו. הטלתי על האחרון לטפל בגיוס Alawi כדי לאפשר מעבר הגבול בשעות אשר אותן יוכל לקבוע הקצין.

ד. סירות דייג גדולות להעברת אנשים מסזר לצ׳רלס או ליבשת גזר חוליו – ניהל משא־ומתן עם גזרי בשם José Fuente Enrique בעל סירת דייג גדולה בשם El Juany Guillermo שמספר הרישום שלה הוא 1426. אורך הסירה כ-8 מטרים ורוחבה שלושה וחצי מטר. קיבולת מקסימלית של משא כ-10 טון.

הנ״ל מוכן לצאת עם סירתו לסזר ולהכנס לנמל בשפך הנהר Lukus כדי לקחת כ-70-50 איש בכל פעם. לדבריו ולדברי קנלס, המכיר את סדרי נמל סזר, אין צורך ברישומים מיוחדים בשעת כניסה ויציאה של סירה מסוג זה. על ניצול סירה זו או אחרת מתאימה יותר, ועל השימוש בה, חייב להחליט מומחה. היא תקצר לנו את ציר התנועה ביבשה לפחות ב-150 ק״מ וכן נקטין את העומס מאזור הקרוב לצ׳רלס, שהוא בשימוש מתמיד של מבצעינו.

בעל הסירה מציע להביא האנשים לצ׳רלס. הנסיעה מסזר לשם תארך כ-12 שעות ואילו לדרום גזר כ-8-7 שעות.

את הספינה לא ראיתי במו עיני כי היא שהתה מחוץ לצ׳רלס. נמסר לי שיש לה מוטור בעל עוצמה גדולה.

לצורך הפעלת מבצעים ימיים מנקודות שונות בחוף הצפוני־מערבי של משואת, נוכל לגייס ספינות דייג גדולות הן בצ׳רלס והן בדרום גזר.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

מספר בית כנסיות אשר בעי״ת פאס יע״א

1—אצלא דלפאסיין, ונקרא ג״כ בית הכנסת של התושבים. ונתברר לי כי

לא זו היא בית הכנסת שהיתה נקראת בית הכנסת של התושבים,

בזמן שבאו המגורשים מספרד.

2— אצלא דשוק, ונקרא ג״כ על שם מר זקנינו הרב מוהר״ר מתתיה סרירו

זלה״ה.

3—בית הכנסת של מוהר״ר יעב״ץ ונקרא אצלא די רבי יעקב אבן צור

ז״ל.

4— אצלא די רבי מימון.

5—אצלא דדבאדבא

6— אצלא די עובד

7—אצלא די רבי יעקב כהן.

8— בית הכנסת של מר זקננו מוהר׳׳ר אליהו הצרפתי זלה״ה ונקרא אצלא דלחכם.

9— אצלא די רבי עקו

• בית הכנסת של מוהר״ר שמואל אלבאז זלה״ה ונקרא ג״כ אצלא דצאבא.
• אצלא די רבי עמנואל.
• בית הכנסת ג״כ של מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה ונקרא ג״כ אצלא די רבי אהרן, בשביל שהיה מדהר׳׳ר אהרן מונסוניגו זלה״ה שליח צבור בה.
• אצלא די רבי יהודה עטר האחרון.
• בית הכנסת של מוהר״ר יהונתן סרירו זלה״ה ונקרא על שמו.
• אצלא דלפזר.

כל בתי הכנסיות הנ״ל הם של יחידים, זולת האחרונה היא של ציבור.

מפפר החצירות והבתים אשר בעי״ת צפרו יע״א

אזנקא לפוקייא

דאר אברהם אלבאז          8

דאר בן ערפא      15

דאר ישועה, פרייאט         4

דאר רפאל זכרי   8

דאר שלום כהן    15

דאד יצחק           אלבאז   7

אזנקא די רבי יעקב

דאר מסעודא דבדובייא     3

דאר רבי יתייא הכהן         5

דאר רבי יעקב דהאן         6

דאד מאיר סודרי  6

דאר שאול יתאח  11

דאר עיוש יתאח   6

דאר מסעודי בן חסינא       5

דאר רבי מרדוך   10

דאו־ אהרן בן סיסו           6

דאד רפאל אלבאז            2

דאר שלוש         6

דאר פנחס כהן     6

דאר בן קמיח       6

דאר יוסף בן לילתי  3

אספלי    3

אזנקא די בני עמסאן

דאר יהודה אלבאז              8

לפוקי    3

דאר שלום עטייא 6

דאר יסו דמאג     6

דאר מאיר צבע    12

דאר בן ביהי        10

דאר לכוואהנא    10

דאר סלימאן        11

דאר יעקב כהן     4

דאר רפאל ברוך  9

דאר אברהם צבע 7

דאר אברהם צבע אזדידא   4

לפוקי דצלא לכבירא         6

אזנקא דלפראן

דאר שלמה בן שמואל       11

דאר שחול בספלי 7

ארווא    1

דאד ישועה ברוך 6

דאר רבי חיים מאמאן        7

דאר יעקב אדבדובי           7

דאר בן עבדון      10

דאר שיד יהודה   5

דאר לפראן         10

דאר סתאס         18

דאר משה אגייני  6

דאר יעקב בוזמימא           7

דאר מימון הכהן  6

ארחיבא

דאר חיים בן כליפא          2

דאד מימון דבדובי            16

דאר אלבאז         13

אזנקוא דצלא דלחכם

דאר אסאבוני      6

דאר אהרן אלבאז 3

דאד בן לעסרי     16

דאר רבי יהודה אלבאז      9

דאר יעקב טרזמאן            12

דאר שלום לקובי 19

דאר מסעוד ביהי  7

דאר זדידא          10

דאר די לוזהא     4

דאר זעים           23

דאר בן נאמוס     6

מספר החצרות שבעיר יע״׳א, הנזכרים לעיל, סך 64, מספר הבתים 542, לפי חשבון השוה ארבע נפשות לכל בית יכיל עיר צפרו 2168 נפש אדם מישראל, יוסיף ה׳ עליהם כהם אלף פעמים.

בתי כנסיות שבעיר צפרו

אצלא דתאזי, אצלא לכבירא, אצלא אזדידא, אצלא דלחכם, אצלא די רבי רפאל משה אלבאז.

פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל– מפפר החצירות והבתים אשר בעי״ת צפרו יע״א-עמ' 132