ארכיון חודשי: ינואר 2020


המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

אחר כך: 1) אחר כך צאפדו עלא האדיך למרא ־ אחר כך שלחו [להביא] אותה אישה

 2) מן די קאל לפסוק אחר כך ואברכה ואגדלה שמך… = מכיוון שאמר הפסוק אחר כך ״ואברכה ואגדלה שמך״… /

אחרון]. [ברכה אחרונה, מים אחרונים, עד סוף פרוטה אחרונה, עד קצה אחרון](נביאים אחרונים (־הנביאים האחרונים), רבנים אחרונים]

אחרונים ! (aharonim) (פ) – החכמים האחרונים, בניגוד ל״ראשונים״:

  • הלכה פחאל לאחרונים = הלכה כמו האחרונים
  • האחרונים = כך הסכימו האחרונים

אחרית: אוקרתי האד דנייא… והנית לאחרית דייאלך די הייא לאצל ־ החשבת את העולם הזה… והזנחת את אחריתך , שהיא העיקר .

אחת – שלמה, מלאה, שאינה ניתנת להפרדה ולחלוקה. [אגודה אחת, אחדות אחת, בנשימה אחת (=בבת אחת)]

אי״ה – אם ירצה ה׳; ראה נספח עב״ז.

הביטוי העברי אס ירצה ה׳ איננו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העב״ז. במקומו משמש הביטוי הערבי המקביל אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳; וכן הביטויים הערביים בזהד ללאה או בזהד רבבי ־ בכוח האל. בפי ת׳׳ח משמשים הביטויים העבריים בעזרת האל ובישועתו, שבח לאל, בעזר הבורא יתברך, וכד׳.

איזה – תווית סיתום: קבל מא יתגזר עלינא איזה גזירה רעה = לפני שתיגזר עלינו איזו גזרה רעה / ש״צ א 4.

אייר [ayyar], ובפי ת״ח [iyyar]: מנשה כלאקלו פסהר אייר ־ מנשה נולד לו [ליעקב] בחודש אייר [חודש אייר, ראש חודש אייר)

איכא – [ixa] ותמסילו להרגשה ואיכא חשש נבילות ח״ו ־ [ייתכן שהשוחט יתעייף מרוב עבודה] ויאבד את ההרגשה [־הרגישות], ואיכא חשש נבילות חס ושלום [משום שהשחיטה לא תהיה כשרה] / ק״מ מג, ו.

איכה [ixa] – מגילת איכה: יקרא איכה ולקינות ־ יאמר איכה וקינות / ק״מ לה, ז. [שבת איכה] [ערב שבת די איכה, לקינות ואיכה]

אינפורמנטים שונים השתמשו בצירוף: ווזה איכה [wezeh ixa] ־ פרצוף איכה, אדם חמוץ פנים. ראה ב״א, היסודות

א־י-ם. iyyem (פ): למיסווה דלולאד כבר איימהא = מצוות הילדים [דהיינו מצוות פרו ורבו] כבר קיים אותה

2 השיג: כול עלא זמיע מא יכסב חתא לתמא איימו = [בתרגום חופשי:] כל מה שהוא היה אמור להשיג עד אז, כבר השיג אותו .

אימה: 1) ימסי לבית הכנסת באימה ויראה = ילך לבית הכנסת באימה ויראה bima wiyira

  • אידא יכונו כבאר סואיין ויגלסו באימה וביראה = אם הם [הילדים] קצת גדולים, וישבו באימה וביראה, [מותר להביא אותם לביה״כ] / מ״ב כס, ז. [ברעדה ואימה גדולה ima gidola (ראה רעדה)]

~ אימת הדין: יחדאז תכון ענדו לכופא פקלבו מאימת הדין ־ צריך שיהיה לו פחד בלבו מאימת הדין

אין להרהר אחר מידותיו יתברך – ביטוי להבעת ביטחון בה׳: אזיוו יא וולאדי תכזרו לעזאייב די הקב״ה… ואין להרהר אחר מידותיו יתברך = בואו ילדיי לראות את הנסים של הקב״ה…,(…) / ש״צ א 7.

איסראיל – ראה ישראל.

איריס איסראיל – ראה ארץ ישראל.

איריס יהודה, איריס נפתלי – ראה ארץ.

איריש יסראיל – ראה ארץ ישראל.

איש: 1) פחאל די קאל פאנשי נינוה = כמו שאמר באנשי נינוה / ק״מ לג, ב.

2) ובפרט די לאנשי חבורתו = [מותו של רבי פנחס הכוהן גורם צער רב לכולם] ובפרט לאנשי חבורתו

ורזעו כאנשי הארץ = [אנשים שהתגיירו ועלו לארץ התקבלו יפה,] הסתגלו ונהיו [מילולית: והפכו] כאנשי הארץ / ע׳ 83. [אשת איש, גבורת אנשים, מצוות אנשים מלומדה]

~ איש ישראלי – יהודי: לעונות די כא יעמל האיש הישראלי… = העוונות שעושה האיש הישראלי [־היהודי]…

~ כאיש אחד – מלוכדים, מאוחדים: נחדאזו כללנא נוקפו כאיש אחד = אנחנו צריכים כולנו לעמוד כאיש אחד [ולעזור…] .

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 110

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

 

7.1.60

אל: נץ [שלמה חביליו]

 מאת: צדוק [חסדאי דורון ( רודי ורון)

הנדון: סיור בסניף דרום גזר [ הכוונה לדרום ספרד]

סיורי בסניף זה נמשך מ-13 בדצמבר 1959 ועד ל-28 בו. להלן תמצא תיאור המצב לאשורו, הערותי והשגותי לאפשרויות הפעולה בכל מקום ומקום.

א. דזירה [ השם שניתן במחתרת לאלחסירס]

מבצע קלו: [מבצע עלייה עם ׳דרכוני-תוצרת׳ מטנג׳יר לאלחסירס באמצעות ספינות-המעבורת].כידוע לך, ראש חוליית המשטרה המשואתית[  המשטרה המרוקנית. משואה = מרוקו].על הפרי[ספינת-מעבורת]. המהלכת בין טינו[ טנג'יר]לדזירה-דומינגו[אלחסירס].  – הועבר לשדה התעופה בטינו ועל כן אי אפשר היה לחדש ניצול דרך זו, על-ידי קלו כבעבר, למרות ההכנות המוקדמות שנעשו בנידון. בדזירה נפגשתי עם ה׳קצין [איש־קשר של המחתרת].שסיפר לי כי החל מראשון בינואר ש.ז. יתחילו מפקדי משטרת דזירה, המחליפים את המפקחים שהחזיקו עד כה בתפקיד זה, לעבוד על הפרי בתורנות של שלושה ימים למשמרת. דבר זה יאפשר ל׳קצין להכיר מקרוב את החוליה המשואתית החדשה – 3 במספר – וינסה לשכנע את האחראי לעבוד בקלו.

בינתיים מאשרת הודעת נורי [ הרצל שר, עמד בראש מנגנון ׳המסגרת׳ בגיברלטר בשנים 1960-1959.

 במברק, כי הממונה מוכן לעבוד והוא מצדו רוצה לשתף בפעולה את שני חבריו האחרים. במידה וגיוס חוליה זו יצא לפועל בקרוב, הרי שנוכל לחדש מבצע קלו דרך נמל טינו והפעם ביעילות יתר, בגלל כיסוי מרבית שטח הנמל על-ידי החוליה בשלמותה.

* מקור: ארכיון מדינת ישראל/משרד החוץ 4317/101.

ה׳קצין אשר ישהה בטינו בכל פעם שלושה ערבים, מוכן לעשות עבורנו כל דבר שנבקשו. הוא בא בחשבון להעברת חומר וכן לאיתורים וגיוסים.

ב. צ׳רלס: מבצעים ימיים

מבצע דג [מבצע ימי חשוב באמצעות מבריחים מצפון־מרוקו לסיאוטה]. דג הפסיק פעולתו מראשית ספטמבר [1959] ועד למחצית השנייה של החודש. וזאת בגלל אי-הסכמתו של הגזרי [ כינוי לספרדי ] Rita- ,José Rincón, בעל הצריף בקרבת החוף ממנו מועלים האנשים לסירה, לעבוד סמוך לחג המולד, היות ולדבריו הגבירה המשטרה המשואתית את הפיקוח על החוף כדי למנוע הברחות של מצרכי מזון ומשקאות חריפים. היה הכרח, אפוא, לחדש העבודה בכל מחיר, לשם ניצולם לפחות עשרת הימים האחרונים של החודש.

עם הגיעי לצ׳רלס ב-18.12, יחד עם סולי ולרי [פעילי ׳המסגרת׳ במובלעות: לא עלה בידי לזהות אותם]. , הוגשה לי על־ידי חוליו תכנית הפעלת דג מנקודה אחרת בחוף הנמצאת בין Rincón- Rifien הקרובה יותר לצ׳רלס מכל נקודות העלאה שעבדנו עד כה. החידוש הפעם היה שהמבצע יאופשר בעזרתו הפעילה של מודיע משואתי, העובד בשביל הגזרים, ושנשלח לתפקיד זה על־ידי מפעילו הגזרי, סמל המשטרה החשאית בצ׳רלס בשם Don Salvador García שתפקידו פיקוח על המשואתיים בצ׳רלס.

סמל זה, נוסף על תפקידיו הקבועים במשטרה, הוא ממונה על חוליה המורכבת משלושה איש ואחראי מטעם השלטונות על קבלת העולים במבצע דג. הוא נמצא בקשר הדוק עם חוליו ואף יזם את חידוש דג בדרך זו.

ב־18.12 התקיימה בביתו של חוליו פגישה עם מישל [מישל דרמון מאנשי המחתרת]., ליאופולד [ליאופולד וגנר, מאנשי ׳המסגרת׳ המקומיים].וקנלס, שבאו במיוחד מסזר [כינוי לעיר הנמל לה־רש באזור טטואן]. כדי לקבל הסברים לחידוש המבצע ב-19.12.

חידוש מידי של המבצע היה הכרח המציאות. מאחר שבביתו של קנלס בסזר שהו במשך כשלושה שבועות 29 איש, דבר שסיכן את קנלס ואת העולים כאחד.

לצערנו הרב המכוניות עם העולים הגיעו בליל המחרת למקום המפגש עם המשואתי, אולם משום מה לא נפגשו עמו ועל כן המכוניות החזירו העולים לסזר והסירה חזרה ריקה לצ׳רלס. נקבעה, אפוא, פגישה שנייה בצ׳רלס עם ליאופולד וקנלס ב-20.12, כדי לקבוע מחדש את פרטי הפעולה ל-21.12. באותו מקום שיפגוש בלילה את המכוניות לשם הכוונת האנשים לשפת הים.

עם קבלת הודעה טלפונית שהפגישה יצאה לפועל, הוסכם על קיום הפעולה בלילה, ואכן מבצע דג ראשון לאחר הפסקה של כ־20 יום הביא לנו את 29 העולים ששהו בריכוז בסזר.

מאז חידוש מבצע דג ב־12.12 ועד לסוף החודש, התקיימו 6 מבצעים והוצאו 182 עולים. זאת בהתחשב שבסוף חודש זה היו מספר ימי חג שבעלי הסירה וכן השוטרים לא עבדו בהם. Rincón שהיה מוכן לחדש העבודה רק לאחר החגים, היינו בראשית חודש ינואר [1960], חזר בו מסירובו והתחיל לעבוד מיד לאחר המבצע השלישי. עלי להדגיש כי מתוך קשריו הענפים שיש לחוליו בצ׳רלס, אפשר להגיד בביטחון שנוכל להפעיל כיום את דג משלוש נקודות חוף שונות וכן על-ידי צוותי פעולה נפרדים, כדלקמן:

א-הסירה הנוכחית היוצאת מצ׳רלס לביתו של רינקון.

ב-סירה השייכת לדייג גזרי והנמצאת מתחת לגבעה של המחנה הצבאי הגזרי La Restinga. הדייג, לפי הוראת חוליו, בא בקרבת מקום. היתרון הגדול של נקודת העלאה זו הוא בגלל פיקוח הצבא הגזרי על החוף הנמצא בקרבת המחנה וכן בגלל המצאותה שם של הסירה בקביעות מבלי שתצטרך לבוא במיוחד מצ׳רלס, כפי שעושה זאת הסירה הראשונה.

ג-קיימת אפשרות להרכיב צוות פעולה נוסף, שיהיה מורכב מן המודיע המשואתי שיעבוד מהנקודה שחידשנו הפעולה ב-21.12.59 ומסירה נוספת שחוליו יוכל לגייסה בצ׳רלס. הנסיעה של מבצע דג מהנקודה המרוחקת ביותר ועד לצ׳רלס אינה אורכת יותר מאשר שעה עד שעה וחצי. כמו כן שהמפרץ הזה מצטיין במימיו השקטים. בהזדמנות זו ברצוני לציין שיחס השלטונות הגזריים לעבודתנו הוא טוב למעלה מהמשוער. אנשי חוליית המשטרה החשאית המטפלת בקבלת העולים הבאים בדג מצטיינים ביחס האנושי הנאה בו הם מטפלים בעולים וזאת ראיתי כשנוכחתי בשלוש הורדות לחוף.

בשעה שהסירה מתקרבת לצ׳רלס אינה מרשה המשטרה לאיש להסתובב בקרבת מקום. יש לזכור שההורדה אינה מתבצעת לפני חצות ושבלאו הכי הסביבה די שוממת.

בהסכמת המשטרה העולים מובאים למחרת לאנייה, הלוקחת אותם לדזירה כשלוש שעות לפני הפלגתה, כך שעובדת קיומם בעיר כמעט ואינה מורגשת.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו

התסיסה התפשטה לערים אחרות במרוקו, והדיכוי היה קשה מאוד. מאות פעילים לאומנים נעצרו, והעיתונות הלאומנית נאסרה. ראש –[Parti Narionai des ,PNR Réformes] עלעל אל פאסי גורש לגבון, והוא נותר שם עד 1946.

בדוח לפריז מ-9 באוקטובר 1937, הביע הנציב העליון את דאגתו מהידרדרות בדעת הקהל האירופית ומהשלכותיה על המוסלמים:

״פעילי התנועה הלאומית לא צריכים ללכת רחוק: הם מוצאים בעיתונות הימין הקיצוני הצרפתי התקפות חריפות ביותר נגד ממשלת צרפת ונציגיה במרוקו, קריאות לאנטישמיות, ופרשנויות נלהבות בעד מספר ממשלות זרות״ (רמז לגרמניה של היטלר ואיטליה של מוסוליני).

הנציב האשים עיתונות זו בהפצה של אידיאולוגיה פשיסטית השואפת לכונן משטר על פי מודל הנאציזם, וכן בתיאור קודר של צרפת כאומה חסרת יציבות, שסועה ועל סף פשיטת רגל מאז עלתה לשלטון החזית העממית ביוני 1936.

פעולות הדיכוי הקשות של התנועה הלאומית המרוקאית, התקיימה במקביל למחוות פוליטיות, שמטרתן הייתה לפייס את האוכלוסייה המוסלמית ולהאדיר את קרנו של הסולטאן ברוח המסורת של הנציב הראשון מרשל ליאוטי. אלה אפשרו לנוגס, קצין ואיש מנהל שנון ומנוסה, שגדל על ברכיו של ליאוטי, להחזיר את השקט לרחובות ולבריות. על פי ההיסטוריון הדגול שארל אנדרה ז׳וליין (Charles André Julien) שתי השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היו השקטות ביותר שידעה מרוקו בכל תקופת הפרוטקטורט.

אולם הקהילה היהודית לא נהנתה לגמרי מהפוגה זו, ולא הייתה שותפה לאופוריה המדומה, הן בשל דאגתה העמוקה לגורלם של יהודי גרמניה, והן מהמשך אווירת העוינות העמומה כלפיה מצד האוכלוסייה המוסלמית ומצד המתיישבים האירופים.

החרם על גרמניה חוזר

ב-1938, לאחר ליל הבדולח, התרחב החרם גם למוצרים האיטלקים וקיבל משנה תוקף. כך יכול היה סוחר עורות גרמני לכתוב לברלין כי שוק אמריקה הצפונית, שבו היהודים תופסים מקום בולט, סגור בפני גרמניה, וכי חיפוש אחר שווקים באלג׳יריה ובמרוקו הוא בזבוז זמן של ממש.

הנציבות לא ראתה הפעם בעין יפה את כניסתם המחודשת של יהודים לזירה הפוליטית. כשנודע לשירותי המודיעין על הקריאה המחודשת לחרם על מוצרי גרמניה ואיטליה בבתי הכנסת בקזבלנקה, דרש בתוקף המפקח האזרחי מהיועץ לעניינים שריפיים ״התערבות מיידית ככל האפשר אצל מר זגורי כדי שישתדל מאוד למנוע הישנות תקריות כאלה. יש לגלות ללא דיחוי מי הם יוזמי המכתב, ולהזכיר לו את האיסור הגורף לכל פעילות בעלת אופי ציבורי-פוליטי באתרים הדתיים״.

ראש קהילת קזבלנקה מיהר להרגיעו באגרת מדצמבר 1938 : ״על פי הידיעות הראשונות שאספתי, הקריאה לחרם על המוצרים האיטלקים והגרמנים לא הופצה ולא הוקראה בכל בתי הכנסת, אלא רק בבית כנסת בודד. מחבר הקריאה הוא איש בשם אלמליח. הוא כמובן לא ביקש את רשותי לקרוא אותה בבית הכנסת״.

קליטת הפליטים מאירופה

למרות המרחק מן המאורעות באירופה, היו מספר משכילים יהודים מרוקאים מסורתיים מנויים על כתבי עת יהודים בעברית שיצאו באירופה. הם התכתבו עם רבנים אשכנזים מפורסמים, ובדרך זו הגיעו אליהם הדים על ההתפתחות הטרגדיה באירופה. האליטות המודרניות, לעומת זאת, ניזונו רק מהעיתונות המקומית בצרפתית אשר לא גילתה התעניינות רבה ברדיפת היהודים. רק מיעוט מתוכם היה מנוי על עיתונים שיצאו בצרפת, אשר גם בהם לא תפש הנושא מקום נרחב.

כך למשל הרב יוסף משאש ממכנאס שימש אז כרועה רוחני של הקהילה היהודית בעיר תלמסן שבאלג׳יריה. כך כתב הרב משאש באפריל 1938 לרב זאב וולף לייטר, שנמלט מאירופה ומצא מקלט בפיטסבורג שבאמריקה:

״אדוני! יען תלאות הזמן לא נתנוני השב רוחי, ולכן לא הניפותי את עטתי עד עתה, לשאול ולדרוש מרו״מ להודיעני מה שלום מר אביו הגאון הצדיק ישצ״ו אם יצא מווארשא, או עדיין שם, כי למשמע אוזן דאבה נפשנו ממדורות פתנים אשר שתו ועדיין שותים יהודי פולין, ה׳ ינקום נקמתם ויקרב חיש מהר ישועתם, אמן. הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים ב, עמ׳ 9.

השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ הודיע בנובמבר 1938 על הגעתם של פליטים ראשונים מגרמניה, והוא שאל בנחרצות האופיינית לו על תנאי קליטתם:

״מספר משפחות כבר הגיעו לקזבלנקה. האם המגע הישיר עם המגורשים יצליח סוף סוף לעורר אצל יהודי מרוקו את חוש המציאות ולהזכיר להם את חובת הסולידריות האנושית, אם לא הסולידריות היהודית? מדברים על כינון ועדה לאסוף כספים, אשר יועברו לידי חברת כי״ח שתדאג לחלוקתם… ככל שזה יישמע קשה, מחובתנו להודיע שתוצאות המגבית לעזרת הפליטים לא הניבה עד כה כל פרי משמעותי… לכנס כינוסים, למחות בקולי קולות, זה כן! לאמץ החלטות זועמות נגד המדיניות ׳האנטי דמוקרטית׳ של היטלר, מצוין! אבל לתת משהו כדי לשקם את הקורבנות ולמנוע הידרדרותם למצוקה אשר תהפוך אותם למשא כבד יותר ומועיל פחות לחברה? זה, לא אצלנו!. הגיע הזמן להוכיח לאלה המאשימים אותנו בחומרנות מוגזמת שהסולידריות וחוש החסד היהודיים אינן מילים ריקות מתוכן״.

לעומת זאת העיתון שם לאות ולמופת את מעשה הבעלים של מלון ויקטוריה בקזבלנקה, אשר ארחו אצלם בחינם זוג פליטים צעיר.

כתב האשמה של העיתון, המסור לחלוטין לסולידריות היהודית, היה עם זאת חמור מדי, ולא התחשב מספיק במגבלות התנאים המקומיים. מרוקו תחת פרוטקטורט צ־פתי וספרדי לא יכלה להיות מדינת מקלט להמוני פליטים. הלן קאזס בן־עטר, האישה הראשונה במרוקו שהייתה עורכת דין, נתקלה ב-1938 בסירוב כשביקשה להקים בקזבלנקה ״ועד סיוע לפליטים״, כדוגמת הארגון שנוסד באותה עת בפריז.

בטנג׳יר לעומת זאת, עיר פתוחה יותר בשל מעמדה הבינלאומי, היה זרם הפליטים ניכר.

בשלב הראשון הגיעו הפליטים הראשונים שעזבו את גרמניה עוד ב-1933. הם התקבלו על פי הנורמות המסורתיות של אגודת העזרה ״חברת הכנסת אורחים״, שהייתה רגילה לקבל רבנים ועניים שעברו בעיר. אולם, לא היו לה הכלים למלא לבדה משימה מעין זו, והיא לא הייתה מסוגלת לשאת את נטל ההוצאות הדרושות. האגודה פנתה לחונטה (Junta; וועד הקהילה). החונטה הבינה כי לפניה משימה בעלת במדים כאלה הדורשים התערבות של המנהל הבינלאומי, כדי לאפשר לפליטים לשהות בעיר ולהעניק להם אשרות עבודה. חבר החונטה גילרמו אברג׳ל ביקר בחריפות את מסירותו היתרה של עמיתו הגזבר ח. אזנקוט למען הפליטים, והאשים אותו שהוא מרוקן את קופת הקהילה. אזנקוט זעם על הביקורת והגיש את התפטרותו, אבל חזר בו לבקשת חברי הוועד האחרים. ועד הסיוע לפליטים הוקם באופן רשמי בהנהגתו של ראש ועד הקהילה לשעבר אברהם לארידו בשותפות עם אלברט תיינהרט, בעצמו פליט מלוקסמבורג.

בשלב השני הגיעו פליטים מהונגריה. הם הפליגו על ספינה איטלקית כשפניהם לארצות הברית של אמריקה, אבל שלטונות איטליה חששו שאם תפרוץ מלחמה תיפול הספינה בידי האמריקנים. הם הורו לרב החובל לחזור באמצע ההפלגה לנמל הבית ולהוריד את הנוסעים בטנג׳יר. החונטה והוועד התגייסו לעזרה חומרית ורוחנית. פליטים שרצו להקים עסקים קטנים זכו להלוואות בתנאים נוחים. ועד הקהילה השיג משני הבנקים העיקריים, הבנק המסחרי ובנק המדינה של מרוקו, תנאי ריבית מופחתים מסיבות הומניטריות. בסופו של דבר, בין השנים 1940-1938 הסתכם מספר הפליטים בטנג׳יר בכ-3000. לאחר שהות קצרה המשיכו כמחציתם לעבר מדינות אחרות, וכ־1,500 השתקעו בטנג׳יר, שבה מנתה הקהילה היהודית המקומית כ-12,000 נפש. מרבית הפליטים הגיעו מפולין, גרמניה והונגריה אבל היו ביניהם גם ספרדים יוצאי רודוס, שהייתה אז תחת כיבוש איטלקי.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 43

הספרייה הפרטית של אלי פילו-נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון

שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך

(משלי א׳ ה׳):

אמר רבי שמעון בר יוחאי, מאי דכתיב (משלי כ״ב) אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אם ראית מנהג שנהגו בו אבותינו, אל תשנה אותו. ״אשר עשו אבותיך״, אמר רבי יוחנן, לא עשו אלא לכל הדורות (מדרש משלי):

ובגמ' תענית (דף כ״ח ע״ב) מובא: רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלל בראש חודש, סבר לאפסוקינהו, שמעינהו דמדלגי דילוגי ואזלי, אמר שמע מיניה,מנהג אבותיהם בידיהם ע״כ:

וכתב מהר״י קולון(בתשובותיו שורש ט׳) שמתוך דברי הגמרא הללו, אנו למדים יסוד גדול במנהגי ישראל, שאף מנהג תמוה, ושהוא סותר הלכה, אין לנו רשות לדחותו ולבטלו. ומעשה דרב יוכיח, שהרי ברכה זו שברכו בבבל על ההלל בראש חודש, לשיטת רב היא ברכה לבטלה, והמברך ברכה לבטלה עובר על הפסוק ״לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא״, ורב בהיותו גדול הדור ומנהיגו, היה בכוחו למחות בהם ולבטל את מנהגם מכל וכל, והם בודאי לא היו מסרבים לדעת גדול, והיו מבטלים דעתם מפני דעתו בלי ספק, ואף על פי כן, לא שינה מנהגם. כי מנהג אבותיהם בידיהם, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם עב״ד.

וכדברים הללו ממש, מובא בספר כסף נבחר למהר״י פינטו (סימן א׳) שיש ללמוד ממעשה דרב, שאפילו מנהג שיש בו נדנוד איסור, מנהג מבטל הלכה עיי״ש.

ולמעשה יסוד זה כבר כתבו רבינו נסים במגילת סתרים וזה לשונו: כל מנהגי האומה מעיקרים נעשו, ויש ליזהר מלבזותם או לדחותם, וככתוב (משלי א׳ ח,) שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. דת אומתך אל תעזוב, שלא יתבזה דבר ממה שתקנו הקדמונים עכ״ד (וראה עוד בזה בספר שריד ופליט למהר״י טולידאנו, בשם רבי מימון אבי הרמב״ם).

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר

  במאה העשרים הופיעה בעיית המחסור בנדוניה בשירה העממית:

?Ay, imma, ?cómo lo haré הו, אמא, מה אעשה?

sin dote y sin ajuar ללא מוהר ונדוניה

?a cómo yo me casaré כיצד אנשא?

נישואין שאליהם הגיעה האישה ללא נדוניה הולמת נרשמו בזיכרון הקולקטיבי של הסביבה הקרובה והרחוקה: כל הנדוניה מפות!(!.(Axuar Manteles

לצד המרכיב החומרי של הנדוניה — בגדים ותכשיטים ולעתים בית וחנות — עמדו כבודה וצניעותה של הנערה, דהיינו בתוליה. לאשואר היה ערך סימבולי: בגדים וכלי מיטה רקומים לבן על לבן היו סמל לבתוליות וצניעות. הבגדים והבדים נתפרו ונרקמו בידי הכלה עצמה. באמצעות דוגמאות הרקמה המסובכות והעשירות הציגה הכלה את סגולותיה. רקמה היא פעולה הנעשית בחברת נשים אחרות. הנערה הרוקמת יודעת להיות חלק מקבוצה, להקשיב להוראות המבוגרים ממנה, היא צייתנית, חרוצה מאופקת, סבלנית ומסודרת.

בחודשים שלפני הנישואין, הם תקופת הכנת האשואר, הפן בית הכלה כולו למרחב וזמן של נשים. בנות המשפחה ותופרות בשבר עסקו ברקמה, תפירה, כביסה וגיהוץ. הנשים שרו רומנסות עתיקות המספרות על אהבות גדולות, שירי חתן וכלה ומה שביניהם, שירי קנטור והומור המתייחסים לליל הכלולות ולמעשי חתן ובלה, ושירת געגועים ותקווה של הנערות שהגיעו לפרקן ועדיין לא נמצא להן חתן. נשמעו גם קולות פליאה ושמחה כשנפתחו המתנות שנשלחו לכלה מאת קרובי משפחה במהלך בל התקופה מאז הכרזת חגיגות החתונה ואף לפניה.

כשהסתיימה הכנת הנדוניה הודיעו הורי הכלה להורי החתן שהכנת הנדוניה תמה ונשלמה, ואפשר לקבוע תאריך לחגיגות הנישואין.

3.2 בחירת תאריך הנישואין

המנהג היה לערוך את הקידושין ביום רביעי. שבו נבראו השמש והלבנה. בית הדין היהודי התאסף בימי שני וחמישי; טקס הנישואין נערך ביום רביעי. על פי מסורת התלמוד ביום רביעי נישאת בתולה, וביום חמישי נישאת אלמנה. אם היתה איזו בעיה במימוש הנישואין — למשל, החתן לא מצא את כלתו בבתוליה, לא הצליח לממש את הנישואין או שהיו בעיות אחרות — יכלו בני הזוג לפנות למחרת היום לבית הדין היהודי ולשטוח את טענותיהם. היו הגבלות שונות על תאריך הנישואין. לא נישאו בימי ״בין המצרים״ (בין יז בתמוז לתשעה באב), בימי ספירת העומר, וכן לא קיימו חתונות בימי חגים אשר נפלו ביום רביעי. המשפחות העדיפו את ימי רביעי שבמחצית הראשונה של החודש, ימים שבהם הלבנה מתמלאת, וזה סימן טוב לנישואין: עלייה ולא שקיעה, מלאה ולא חסרה.

לעתים לא רצה החתן להמתין לכלתו זמן רב עד שיסתיימו כל ההכנות, והיה דחוק לשאתה לאישה. אז נערכו חגיגות הנישואין שלושה שבועות מיום השידוכין, ועל זאת יעיד הפתגם

Fiesta, boda y saftarray = חגיגות, נישואין וספטראיי

בן דלק, קולות מחביתיה, עם׳ 90. משמעות הפתגם היא ״חגיגות זו אחרי זו״. לפתגם גם משמעות שלילית — דברים רעים הבאים זה אחרי זה.

3.3 ההזמנות לנישואין

לאחר שנקבע תאריך הנישואין נרשמו על משקוף דלת הכניסה לבית החתן והכלה שמותיהם ותאריך הנישואים. ההזמנה לחתונה ולחגיגות המתלוות נעשתה באופן אישי על ידי מזמין מקצועי, העראד(El arrad), או העראדה. העראד הוא זה אשר נשא והביא את המתנות ששלח החתן לכלתו, ועבר מבית לבית והזמין באופן אישי כל אחד ואחד. אם היו בבית המוזמנים אורחים הוזמנו גם הם; פסיחה עליהם היתה בגדר חוסר נימוס. העראד לא הזמין והלך, אלא הפציר ושב וביקש מספר פעמים שיבואו, ולא ישכחו לבוא, ושיביאו את הילדים. ההפצרה היתה חלק מכללי הטקס וחלק מחיי היום־יום.

הערת המחברת: בר אשר, ספר התקנות, עט׳ 298. בשנת 1729 קבעו חכמי פאס: ״על הנשים לנהוג בצניעות יתר בימי חגיגות — הברח יהיה אישה זקנה…. ואם יחפצו להזמין איזו אישה למסיבה, יטילו זאת על אחת מן הזקנות מן אלה ששוכרים לחתונה, היא שתזמין את הנשים בצנעה״; ראה ריאיון עם פורטונה כהן סלמה; ״בלאראצ׳ה היתה ה׳עראדה׳ אלמנה מבוגרת״; בן דלק, לוס נואסטרוס, עמי 416-415: בטנג׳יר היה ״עראד״ מפורסם בשם יצחק אשר הזמין את האורחים בדון וכן שר וניגן בחתונות.

מסוף המאה ה־19 החלו המשפחות העשירות לחלק הזמנות כתובות, יפות, מעוטרות בזהב וכסף. הן חולקו באופן אישי על ידי מזמין מקצועי, אולם העראד לא נעלם מהעולם: במקביל להזמנות הכתובות המשיך העראד במסורת העתיקה של ההזמנה בעל־פה, מכיוון שהנייר אינו מפציר. מהיום שבו נשלח העראד עם ההזמנות לא יצאה הכלה מהבית. הן בבית החתן הן בבית הכלה היו הבול עסוקים בהכנות. מנקים, מסדרים, מבשלים ומכינים. משהחלו ההכנות לחתונה ונקבע התאריך ועד תום השנה הראשונה לנישואין או עד לידת הילד הראשון שוב לא בונו החתן והכלה בשמותיהם, אלא איל נוב׳יו ולה נוב׳יה, דהיינו החתן והכלה. בל זאת מחשש עין הרע. גם לאחר החתונה אין הכלה קוראת לבעלה בשמו אלא פראזמאל (Ferazmal) שפירושו רחוק מהרע (כעד עין הרע).

הכנת האוכל

השבת החלה עשרה ימים לפני החתונה נקראה שבת מיס, שיבוש של השאלה בעברית מה יש (=מה החדשות). הודיעו על החתונה בבית הכנסת, וחילקו סוכריות. ההכנות לחתונה החלו כשבוע לפני חגיגות החתונה. הגברים הביאו מן השוק שקי קמח, שקדים, אגוזים, סוכר, ירקות, פרות, עופות, עגל וחביות שמן. מכל המצרכים הובנו המאכלים לשבוע חגיגות החתונה. סעודות החתונה היו מפוארות, ועלו ממון רב. העשירים יכלו להרשות לעצמם את ההוצאות, אולם האמידים פחות שקעו בחובות; ואמנם כבר במאה ה־17 תיקנו רבנים תקנות ששללו את הסעודות המפוארות, אולם הציבור המשיך במסורת החתונות המפוארות.

  בר אשר, ספר התקנות, עמי 179-176, ״תקנות נגד מסיבות ראווה״(1618); שם, עמי 294, ״יש למעט בהוצאות של חתונות(אלול תפ״ט/1729)״; שם, עמי 295, ״צמצום בחגיגות החתונה (תשרי ת״ץ/1729)״; שם, עמי 297, ״למעט בשמחות ה׳חינה׳ והמחבואים (כסלו ת״ץ/1730)״.

כל הנשים השתתפו בהכנות ובבישול. נוצות התרגולות נמרטו, הבשר הומלח על פי דיני הכשרות, הוכנו עופות ממולאים, עופות מטוגנים, עופות מבושלים ומרק. לרוטב העופות לחתונה היתה משמעות: היה זה ״המרק של הכלה״ (El caldo déla novia). האמונה היתה, שהנערות הרווקות הטועמות מ״מרק הכלה״ תינשאנה במהרה.

הוכנו עוגיות מתוקות עם שקדים, קוקוס ובוטנים, עוגות, כיכרות לחם גדולות כגלגלים, ריבות מפרות העונה וריבות מירקות כמו דלעת, קישואים, חצילים ועוד. הנשים שרו בעודן לשות את הבצק, טוחנות את הקמח ומנפות את הגרעינים מהמוץ. הן רקדו, ללא נוכחות גברים, כשאחד השירים הידועים אשר ליוו את האפייה והבישולים היה השיר ״תחי ארדואניה״.

טקס נוסף שנערך כהכנות לסעודות הנישואין היה ״יום העגל״ או ״יום הפרה״, ובספרדית ״איל דיאה די לה וקה״. טקס שחיטת העגל היה טקס חגיגי שהשתתפו בו גברים ונשים. קרני העגל נצבעו בזהב, והיו שקישטו את הקרניים של העגל המבוהל בצמידים, טבעות ותכשיטי זהב, ואף הוקדש לכך שיר מיוחד.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'324

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה

שטרי הכתובה והנדוניה

מבוא

פרק זה הוא המשך טבעי לקודמו, והוא דן בשטרי הכתובה והנדוניה בקהילות תאפילאלת. חלקו הראשון הגדול מוקדש לשטר הכתובה, וחלקו השני — לשטר הנדוניה. הדיון בשטר הכתובה מתמקד בשטר הכתובה הסג׳למאסי ובהשוואה לזה הנהוג בקהילות תאפילאלת הצפוניות בקצר א־סוק וגלילותיה. נוסחו של שטר הכתובה הסג׳למאסי ייחודי הוא בקיצורו. אין הוא כולל סכומים כספיים ופירוט הנדוניה, ואין בו בטחונות לפירעון הכתובה: אחריות, שבועה ועדים וחתימות כלשהן. בכתבי יד מצויים דגמים מועטים כלליים של שטר הכתובה הסג׳למאסי בנוסחו הארוך המיועדים לסופרי בית דין הכוללים בטחונות הכתובה. נוסח ארוך זה מאפיין גם את קהילת קצר א־סוק ובנותיה.

נוסח ארוך זה המצוי בכתבי יד המיועד לסופרי בית הדין הוא רק להלכה, אבל למעשה, שטר הכתובה הפילאלי הכולל שמות חתן וכלה מופיע תמיד רק בנוסחו הקצר בכתובות הידועות לנו קרוב ל־120 שנה מתקפ״ח/1828 עד תש״ח/1948. נוסח קצר זה מאפיין את שטר הכתובה של תאפילאלת ובנותיה, של ארפוד וגרעיניה ושל בודניב המרוחקת מהעיר תאפילאלת כ־90 ק״מ. נוסח קצר זה מופיע בכל הכתובות בבצאר למן היווסדה בתרס״ג/1903 ועד לשנת התרוקנותה בתשכ״ב/1962.

הדיון על הכתובה נשען גם על מדגם של יותר משישים שטרי כתובות מקהילות תאפילאלת המפורטים להלן לפי שנים:

סג׳למאסא: תקפ״ז/1827, [תק]פ״ח/1828, תקצ״ה/1835, תקצ״ו/1836, תרס״ב/1902, תרם״ו/1906, תר״ע/1910, תרע״א/1911, תרפ״ט/1929, תרצ״א/1931, תרצ״ג/1933, תש״ו/1946, תש״ט/1949. הנוסח ׳כאן מתא סג׳למאסא׳ מופיע בכל הכתובות מתאפילאלת האם ובנותיה שפורטו למעלה כולל ארפוד 1950-1920.

ארפוד: תשי״א/1951, תשי״ג/1953, תשט״ז/1956, תשכ״ד/1964.

בצאר: 37 כתובות: אחת מת״ש/1940 והשאר בין השנים תש״י/1950- תשכ״ב/1962.

בובניב = בודניב: תר״ץ/1930, תשכ״ה/1965.

קצר א־סוק: תרמ״ז/1887, תר״ע/1910, תרפ״ז/1927, תרצ״ו/1936, תש״י/1950.

גוראמה: תר״פ/1920, תר״ץ/1930.

תאלסינת: תרצ״ט/1939, ת״ש/1940, תש״ג/1943, תש״ה/1945, תש״ך/1960 ותשכ״ב/1962.

אוטאט (=מידלת): תר"ם/1900, תרם״ט/1909, תרפ״ח/1928, תרצ״ב/1932.

בני אוניף: ת״ש/1940.

רוב הכתובות הנ״ל הן כתובות רגילות לבתולה, אבל יש בהן גם לגרושה, למחזיר גרושתו וכתובה דאירכסא (כתובה חדשה למי שאבדה כתובתו).

המקורות לשטרי הכתובות הם חמישה: א) קובצי שטרות בכתב יד משנת תקצ״ח/1838 המופיעים בבית הספרים הלאומי ירושלים 71795-? אמשטרדם — דפים 171-169 — שטרות תחת הכותרות: כתובת אלמנה או גרושה, כתובת מחזיר גרושתו, כתובת יבמה, ודפים 175-174 — חידוש כתובה אחר הנישואין, נוסח כתובה דאירכסא (חלקו הראשון) ונוסח שטר כתובה לבתולה. נוסחי שטרי כתובות אלה הם כלליים ללא שמות איש ואשה. ב) שטרי כתובות משנת תרע״ו/1916 מקובץ אחר בכ״י מכון בן צבי 38207-? דף 18ב; 25א כתובת מחזיר גרושתו וכתובת יבמה. ג) אוסף הכתובות שבבית הספרים הלאומי בירושלים הכולל כתובות שונות מקהילות ישראל ובכללן קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא. ד) אוסף כתובות מבצאר המופיעות בספרו השני של יעקב אוליאל על יהודי בצאר. ה) כמה כתובות מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. ו) שטרי כתובות, שהגיעו לידי ממשפחות שונות מארפוד, מן זרף, מקצר א־סוק, מבודניב ומבני אוניף.

הדיון על ה׳נחלה', הוא שטר הנדוניה, מבוסס על עיון בכמאה שטרי נדוניות: מבצאר תרפ"ד/1924; מגוראמה תר״ץ/1930; מתאפילאלת תר״י/1850; מארפוד תש״א/1941, תש״ה/1945, תשי״ג/1953, תשט׳׳ו/1955 ותשי״ח/1958; מקצר א־סוק תרפ״ז/1927, תש״י/1950 ומריסאני תשי״ז/1957, ועל שטרי נדוניות קדומים נוסח גרים (=גולמימא) תקצ״א/1831 וקצר א־סוק תרצ״א/1931, שטופלו ופורסמו על ידי שלום בר־אשר. רוב ה׳נחלות׳ הגיעו אליי ממשפחות בתאפילאלת, והן מובאות בהמשך.

אוסף של כמאה שטרי נדוניות בכתב יד מריש וקרראנדו הובא לידי על ידי אספן יודאיקא, וממנו צילמתי שמונה שטרי נחלה לדוגמה. אוסף זה הוא מ־1938 ואילך, והוא המחברת שבה נרשם כל שטר נדוניה, שעותק ממנו הופקד בידי הורי הכלה. השטרות חתומים על ידי סופרי בית דין ומקוימים בחתימת ידו של ר׳ ישראל אביחצירא וחותמת שנוסחה: ישראל אביחצירא דומ״ץ (דיין ומורה צדק) ארפוד ואגפיה. כל השטרות עשויים במתכונת שטר הנדוניה הפילאלי.

אוסף נוסף של כ־70 שטרות נדוניה כנ״ל מקהילת תאלסינת הגיע לידי בדגם של הקונטרים ריש וקרראנדו, וממנו הובאו דוגמות.

בשטרי הכתובות והגטין של כלל היישובים באזור תאפילאלת ובמרכזם ארפוד רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא/ הוא השם העתיק של תאפילאלת האם. השם ארפוד נרשם בשטרות אלה רק החל משנת תש״י/1950 בתקופת ר׳ מאיר אביחצירא. בראשיתו ציין השם ׳סג׳למאסא׳ שם היישוב המרכזי המקביל בשמו המאוחר ׳תאפילאלת׳ ואחר כך הורחב לציון שם האזור בכללותו. כך גם השם ׳תאפילאלת׳ המציין שם יישוב המקביל ל׳ריסאני', שבתוכו היה ה׳מלאח', וגם שם של כל האזור.

שאלת רישום השם סג׳למאסא בשטרי כתובות וגטין של יישובי תאפילאלת במקום שם כל יישוב בפני עצמו נידונה בהרחבה על ידי שניים מחכמי אביחצירא, ילידי תאפילאלת: ר׳ מכלוף אביחצירא ור׳ שלום אביחצירא.  בשני יישובים, שמנהגיהם זהים למנהגי תאפילאלת, לא נרשם השם סג׳למאסא: בודניב ובצאר.

כאמור, תיאור היישוב קשור גם בנהר הזורם בו. בסג׳למאסא זרם הנהר זיז, ולכן בשטרי הכתובות של תאפילאלת כתוב ׳כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳. גם קצר א־סוק יושבת על נהר זיז, ולכן שם הנהר מופיע גם בכתובה של קצר א־סוק בנוסח ׳כאן בכפר קצר אסוק דמארע מטגרא דעל נהר זיז מותבה׳. אולם בבודניב זרם נהר אחר, לפיכך הנוסח בכתובה הוא ׳כאן במתא בובניב דעל נהר תיוזאגין מותבה׳, ובבצאר — ׳כאן במתא בצאר דעל נהר בצאר מותבה׳.

בתקופה החדשה סמוך ל־1950 נכפפו יישובי היהודים באזור כולל קצר א־סוק וריש לרבנות בארפוד, שהמשיכה את המסורת של הקהילה היהודית בתאפילאלת. בתקופה זו מנהגי החתונה השונים נתקרבו זה לזה, ונוסח הכתובה הפך כמעט אחיד.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה

עמוד 117

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי

הטבילה במקווה

טְבִילַת מִצְוָה לְרָחְצָה / תִּטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה

אָז בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי

במהלך היום הולכים חסידים ואנשי מעשה ובראשם חכמי אביחצירא לטבול במקווה טהרה סמוך לחצות היום, וכך המנהג גם בריסאני. סדר הטבילות וכוונותיהן הם לפי החיד״א,

ומרא דאתרא, יש״א ברכה, ערך כוונות לפי האריז״ל והבעש״ט.

רחיצת פנים, ידיים ורגליים

דִּין מַיִם חַמִּים תַּדִּיחַ / פָּנִים יָדַיִם רַגְלִים

סוֹד שַׁלְהֶבֶת יָהּ תָּשִׂיחַ / פָּסוּק הַכָּתוּב לַחַיִּים

אָז הַקְּלִפּוֹת תַּזְנִיחַ / מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלַיִם

 מַהֵר תִּכּוֹנֵן וְתִבָּנֶה

את החרוזים הנ״ל נהגו נקיי הדעת שבתאפילאלת לשיר ולקיים: ערב שבת לפני מנחה נוהגים לרחוץ פנים, ידיים ורגליים בחמין, ואף על פי שכבר הלכו לבית המרחץ לכבוד שבת, מקפידים לחזור ולרחוץ פנים, ידיים ורגליים.

 וזה סדר הרחצה: ממלאים ערבה במים חמים, הרוחץ יושב על שרפרף ולידו הערבה, ועל כתפו מגבת. רוחץ את פניו תחילה ומנגבן, אחר כך רוחץ את ידיו ומנגבן ולבסוף רוחץ את רגליו ומנגבן. לאחר הרחצה לובש את בגדי השבת – הכול כמנהגם של ראשונים, ׳שכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין, ורוחץ בה פניו, ידיו ורגליו, ומתעטף בסדינים המצויינין ודומה למלאך ה׳ צבאות.

מנהג זה נפוץ גם בבצאר אצל הגברים ביום שישי.

הערת המחבר: על מנהג זה הקפידו בעיקר חכמי אביחצירא בריסאני, בבודניב ובארפוד, ואנשים המקורבים רוחנית לבבא מאיר או לבבא צאלי, כגון אדוני אבי. אבל בתקופה החדשה בריסאני לא הקפידו על הדחת פנים, ידיים רגליים, לאחר שהלכו לבית המרחץ(בשם ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מריסאני), וגם בקצר א־סוק לא הקפידו על מנהג זה אפילו תלמידי חכמים (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

גם אדוני אבי הקפיד כל ערב שבת לקיים את המנהג של הראשונים; מנהג זה זכור לי לטובה מימי נעוריי בארפוד בעת שאדוני אבי היה יושב על שרפרף ולידו קערת מים ורוחץ פניו, ידיו ורגליו, וכן זכור לי שהייתי עומד ליד בבא מאיר ומחזיק את המגבת בעת שהיה רוחץ פניו, ידיו ורגליו.

כך מספר גם ר׳ משה ב״ר יצחק שטרית מריסאני שאמו הייתה מחנכת אותו לרחיצה של פנים, ידיים ורגליים. גם ר׳ שמעון ב״ר מכלוף סבאג מגיגלאן הקפיד על מנהג זה (בשם בנו אהרן). הטעם למנהג הוא על פי האריז״ל, שעל ידי רחיצת פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת מכניעים את הקליפה של מעלה ומסירים את הזוהמה הדבקה באדם במקומות אלה (האריז״ל, שער הכוונות שם, עט׳ כח-כט, ור׳ חיים ויטל, פרי עץ חיים ב, עט׳ שפד).

גזיזת הציפורניים

מנהג תלמידי חכמים לגזוז ציפורניהם ערב שבת לאחר הטבילה במקווה ואחר כך להשמידן. יש שנוהגים לעשות זאת לאחר הטבילה, ויש שגוזזים ציפורניים לפני הרחצה והטבילה.

התבשילים לשבת

התבשילים לשבת נעשים ברובם ביום שישי, ובמיוחד בימות החמה, ובכללם סלטים למיניהם, מעשי קדרה ותבשילי בשר. רוב ההכנות לשבת נעשות בידי נשים, אבל יש תלמידי חכמים שנטלו חלק בהכנות, ובראשם יש״א ברכה שנהג להכין הכול בעצמו בימי חרפו ולבסוף הסתפק בהשחזת הסכינים, וכך נהג גם אדוני אבי.

׳את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו׳

הכנת התבשילים לסעודה של ליל שבת

לסעודה של ליל שבת אין נוהגים להטמין קדרות בתנור השכונתי, אלא להשהותן על הכיריים בבית.

הכנת קדרות החמין והתה לשבת בידי הנשים

החמין של שבת בעולם היהודי בכלל, ובמרוקו בפרט, נחשב לאירוע משפחתי ולנושא לפולקלור. תבשיל החמין למרכיביו באזורי המרכז במרוקו נעשה בקדרה אחת גדולה ומיוחדת לחמין. על חמין זה נתחברו קצידות מעניינות בערבית יהודית המתארות את

הכנתו ואת רכיביו תוך התעכבות על כל פרט ועל כל תבלין.

ואולם מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת הוא לא לעשות את החמין לכל רכיביו בקדרה אחת, כמקובל באזור המרכז, אלא כל תבשיל נעשה בקדרה נפרדת. לפיכך מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש, בנוסף לקנקני התה. וזה מעשה הקדרות ומניינן: קדרה קטנה לביצים קשות בנפרד, קדרה אחת לתפוחי אדמה אפויים / חצי מטוגנים, קדרה לבשר עם רוטב, קדרה לגרעיני חומוס וקדרה לעדשים בקיץ או לגריסי־חיטה (־להריסה) בחורף.

תבשיל אחר נעשה בקדרה נפרדת לסעודה שלישית. נוסף לקדרות מטמינים שני כדי חרס לתה: אחד לבוקר ואחד לצהריים. את התה מכינים מראש. בקנקנים שמים עלי תה משומשים רטובים של סוף השבוע וממלאים במים, וכך אין חשש לשתיית תה חדש בשבת, שכבר נתבשל די צורכו בתנור

הטמנת הקדרות לשבת בידי הנשים

מספר הקדרות והסירים שמשפחה מטמינה לשבת מגיע, כאמור, לחמישה עד שמונה. מספר הקדרות המוטמנות בתנור אחד לכל השכונה יכול להגיע עד למעלה ממאה קדרות, לפיכך מסדרים את הקדרות בתנור השכונתי בשתי קומות. מעל הקדרות המונחות על קרקע התנור מניחים שורות של קדרות נוספות. סדר הנחת הקדרות הוא באופן שכל הקרוב קרוב קודם, וכך נמנע הצורך להוציא מן התנור ולהחזיר. את הקדרות אורזים היטב על ידי חוטי מתכת דקים ואחרים, כדי שלא תישפך תכולתן, ואילו את פתחי קנקני החרס של התה ומכסיהם אוטמים בעיסה דביקה של בצק. לאחר סידור הקדרות ועריכתן אוטמים את פתח התנור, והוא נפתח רק בבוקרו של יום השבת. הולכת הקדרות, הטמנתן בערב שבת והוצאתן בשבת נעשית בידי נשות הקהילה, ולא בידי גוי כבשאר קהילות מרוקו.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ'41

להאיר באור החיים לפרשת שמות, והילולת הרמב"ם ורבנו יעקב אביחצירא – ביום שישי כ' טבת.מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר באור החיים לפרשת שמות,

והילולת הרמב"ם ורבנו יעקב אביחצירא – ביום שישי כ' טבת.

לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להזמנת הספרים במבצע – 70 ₪ .

טלפון: 0523-240-298 או במייל.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים,

למה ומדוע?

"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,

 ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…

והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…

"וכן יפרוץ" שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו,

 והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, יב)

בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".

בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.

הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.

בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים אז, והמוסלמים כיום, שאינם חדלים מלדרוש נתחים מארץ ישראל, אם לא את כולה, בטענה שאנחנו לא עם, חלילה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד, וכך דברי קדשו: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר:

כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.

ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.

 ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור  ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו".

שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):

93 שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.

30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".

87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".

ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.

הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.

עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?

כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.

השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?

בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.

בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".

בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.

בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.

יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.

גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.

כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

ניתן גם למצוא רמז לכפילות  של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:

באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.

הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ. 

בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.

יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).

כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.

זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו. 

הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)

המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?

לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).

לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).

הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

רבנו-אוה"ח-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט)  "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי  עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.

הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל  נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).

האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).

רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.

המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.

הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.

גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.

השל"ה הק' אומר: "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).

בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".

רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.

הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.

רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.

פועל יוצא מדברי קודשו: גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.

כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,

ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).

המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?

בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.

משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה

אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.

לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.

בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).  

חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה. המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.

רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.

רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"

רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".

"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).

"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,

 ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).

"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.

פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.

הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.

על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.

 הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),

לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.

משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –

בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').

תהליך השעבוד במצרים.

שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.

שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

 ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ). מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.

רבנו-אוה"ח-הק' שואל:  לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה". 

בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".

בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.

משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.

מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".

האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.

שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).

הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.

תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן  בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.

למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.

גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,

        וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).

הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.

הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').

רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.

"וירא בסבלתם"נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל. 

הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".

 המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.

רבנו-אוה"ח-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".

חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.

ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.

תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.

תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.

מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר:  משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולה הקרובה.

על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = ה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.

לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?

רבנו-אוה"ח-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).

מטה האלוקים – ומטה הקסם.

"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"

הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?

רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?

הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).

עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ  {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו. 

רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.

לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).  הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".

נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.

כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.

כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.

סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.

.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב).  מטה – מלשון הטיה.

מט"ה ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .

כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.

"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.

על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

גאולת עם ישראל – אז והיום.

גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).

רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.

 היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.

הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.

 א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.

 ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".

ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".

ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.

ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".

גם הגאולה העתידית תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).

א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".

ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".

ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".

ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".

ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).

הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".

"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).

                 "לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).

"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).

גאולתנו כיום – תלויה בעיקר  בלימוד תורה מתוך קדושה.

 בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".

רבנו-אוה"ח-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).

 רבנו-האוה"ח-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).

רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".

"ו-א-ל-ה  ש-מ-ו-ת" =

"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".

"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי  שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,

חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).

הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:

 ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.

 כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.

להאיר באור החיים – ליום שבת קודש.

ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.

"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):

ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.

רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא

לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…

כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…

כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…

המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).

בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:

  • כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.

               א. תיקון כוח התורה.

הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע"  (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי  ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

רבנו-אוה"ח-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב). 

רבנו-אוה"ח-הק' נותן לנו מרשם  איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).

 בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".

"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת  ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז 
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).

  • תיקון כוח הטהרה.

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה"שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

         את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה:   י – ע – ק – ב:    י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.

יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.

ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.

קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;

ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".

"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).

"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:

ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.

רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.

ג. תיקון כוח התפילה.

 עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,

     שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.

רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה    זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.

ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…

    עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.

אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.

רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.

רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט  לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.

הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.

רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.

ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.

אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.

שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי אספאלו ע"ה.

קצידה סי׳ מזמור לדוד קים הנושא: מתוך הפרשיות ״ויחי־שמות״-מתוך אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

(336) — קצידה סי׳ מזמור לדוד קים

הנושא: מתוך הפרשיות ״ויחי־שמות״.

— בפזמון בשקל ״יא סעדאת סעדי ב-אייאם למסעודה״

 

מַתַּן שְׁכֶם הִשִּׂיאוּ עַל אַחִים

קָרָא בָּנָיו לְהַגִּיד דָּבָר —

שֶׁיִּקְרָא לְעַם נָבָר

כִּי רוּחַ עָלָיו עָבַר

וְהָבָר / בְּמִלִּים חִבַּר

עַל כֶּלֶם נִבָּא / אַךְ נִשְׂגָּבָה / קֵץ מֹעֲדָה

קֵץ פִּדְיוֹם הָעָם הַמִּתְנוֹדָד / מִצַּעֲדִי / מִצְעָדַי —

אֵ-ל הֶעְלִימוּ מֵהַגִּיד / קוֹרוֹת עֲשִׂירִיָּה:

 

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

 

זָקֵן צִוָּה וַיִּשְׁכַּב מִבְטַחִים

נְשָׂאוּהוּ בָּנָיו מִמִּצְרָיְמָה

עַל פִּי פַּרְעֹה הִיא שׂוּמָה

שָׁבוּ עָטוּ בִּכְלִמָּה

בִּמְזִמָּה / פֶּן בְּמַשְׂטֵמָה —

יִנְטֹר הָאֵיבָה / מְלֵא־טוֹבָה / וּבַאְגֻדָּה —

נָפְלוּ, וְקָמוּ בְּהִתְעוֹדֵד / בְּשָׂהֲדֵי / בְּשָׂהֲדֵי

אָבִיךָ לָנוּ פִּקֵּד / שָׂא נָא לְעַבְדֵי יׇ־הּ:

 

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

 

כנפי שחר

336     — הנושא: מתוך הפרשיות ״ויחי־שמות״.

מתן שכם… — יעקב אע״ה השיאו ליוסף וכיבד אותו יתר על האחים בנתינת חלק נוסף, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראי מה, ה). שיקרא — באל״ף כמו בה״א, אשר יארע. נבר — טהור ונקי. רוח — נבואה. והבר… — חיבר הברות למלים והגיד לכל אחד עתידו. אך נשגבה… — אבל קץ אחרית הימים, שרצה להגיד, נבצר ונעלם ממנו. מצעדי — משעני ותומכי, כנוי להי. ויתכן שהוא רבק למעלה, עם המתנודד בגלות צעד כאן וצעד שם. קורות עשיריה — מאורעות אותה עשירית שתשאר מעם ישראל בעת ביאת המשיח. סעדני — סמוך אותי, חזקני. מסעדי — כנוי לה' אצעדי צביה — הליכתה של כ״י מבטחים — במנוחה. ממצרימה — כצ״ל. עטו בבלימה — כצ״ל, לבשו בושת, התביישו. במזימה — בגלל הרעה שעשו. פן במשטמה… — חששו שמא בשנאתו אותם ישמור להם עברתו ויתנקם מהם. מלא- טובה — כנוי ליוסף, שהוא מלא כל טוב וביכלתו להרע להם. ובאגודה… — כולם יחד נפלו לפניו. וקמו בהתעודד — כאשר דיבר על לבם קמו מעודדים ומחוזקים. בשהדי… בפני עדים אביך צוה לסלוח לנו.

 

מִהַר דִּבֵּר עַל לִבָּם וַיְנַחֵם —

אוֹתָם, עָלַי כָּל־מַשְׂאֲכֶם

אֲנָכִי אֲכַלְכֶּלְכֶם

וּלְבֵיתְכֶם וּלְטַפְּכֶם

וְאִתְּכֶם / אַגְּדִיל פְּאֵרְכֶם

אֲבָל קִצָּם בָּא / כִּי נֶעֶזְבָה / כָּל־כְּבֻדָּה

כָּל־חֹפֶשׁ וּדְרוֹר מֵהֶם שֻׂדַּד / מַחְמַדִּי / מַחְמַדִּי

מֵת יוֹסֵף וּבָא הַכִּיד / פָּקוּ פְּלִילִיָּה:

 

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

 

וַיָקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ לֹא רִחֵם

אָמַר אֶל עַמּוֹ הֵן עַם גָּדְלוּ

פָּן יַרְבֶּה וְרַב חֵילוֹ

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ

נִכְּלוּ / עָלָיו הֵטִילוּ

עֲבוֹדָה רַבָּה / וְנִתְעָבָה / מִתְנוֹדְדָה

בְּחֵמָר וָטִיט דַּרְכּוֹ הֵידָד / זֶה רוֹדֶה / וּמְרַדֶּה

 שָׂמוּ כֹּל־שַׂר וְנָגִיד / בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה:

 

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

 

רָם וְנִשָּׂיא, רָאָה עַם נִדָּחִים

שָׁמַע זַעֲקָתָם כִּי רָבְתָה

נֶאֶנְחוּ מִשַּׁוְעָתָה

פַּרְעֹה גָּזַר גִּזְרָתָה

נִגְלְתָה / בָּהּ יְשׁוּעָתָה

 

כנפי שחר

מהם שודד — ניטל מהם. מחמדי מחמדי — קריאת צער על מות יוסף. ובא הכיד — האיד והמפלה. פקו פליליה — המצרים עיוותו הדין. חילו — כוחו. ניכלו… — חשבו להרע להם ושמו עליהם עבודה קשה. ונתעבה, מתנודדה — בזויה ולא במקומה (ראה מעשה חרש). בחומר וטיט דרכו הידד — במקום דריכת ענבים בגת וקריאת השמחה והזירוז ״הידד! הידד!״ דרכו עתה בטיט. זה רודה

ל׳ שליטה ושעבוד. שמו… בזרוע נטויה — כל שר ונגיד עשו תפקידם בעריצות; ונגיד, כאן: שליט ונוגש. נידחים — גולים ונרדפים. גזר… — ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״ גזירה שהישועה טמונה בה. היתה נסיבה… — הקב״ה סיבב לבת פרעה לרחוץ ביאור בגלל התיבה שבה משה שלא ישטפוה המים

 

הָיְתָה נְסִבָּה / עֲבוּר תֵּבָה / בִּתּוֹ יָרְדָה —

לִרְחֹץ בַּיְּאוֹר, וְאֵ־ל לוֹ מַדָּד / יְלִידִי / יְלִידִי

בְּתוֹךְ הַנָּהָר יַשְׁמִיד / מִשָּׁם  גּוֹאֵל נִהְיָה

 

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

 

לִבָּהּ וּבְשָׂרָהּ הַמו הִלָּחֵם

תֵּבָה לָקְחָה מִמַּיִם גָּאוּ

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ

יֶלֶד מָה טוֹב מַרְאֵהוּ

עָלֵיהוּ / וּלְמַעֲנֵהוּ

 יַלְדָּה נִצָּבָה / כִּי תָּאֲבָה / וְחָמְדָה

לַהֲנִיקוֹ מִפִּטְמַת הַדָּד/ פַּקְּדִי /פַּקְּדִי'

אָמְרָה, הַאֵלֵךְ אוֹעִיד / מֵינֶקֶת עִבְרִיָּה ?

 

דָּהַר בְּגָדְלוֹ וַיְּיִף כִּפְרָחִים

מָה־טוֹב כִּי אִמּוֹ הֱנִיקַתְהוּ

בַּת פַּרְעֹה קְרָאתָהוּ

מִמַּיִם מְשִׁיתִיהוּ

מֹשֶׁה הוּא / אַךְ אֲכָלַתְהוּ

תּוֹךְ לִבּוֹ חָצְבָה / קִנְאָה אַרְבֶּה / וְעֻתְּדָה

 רָאָה בְּסִבְלוֹת עִם לְבָדָד/ הַלוּדִי / לִיהוּדִי —

מַכֶּה אוֹתוֹ,וְיוֹם אֵיד / לְצַלְעוֹ בִּרְמִיָּה

 

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה ובְמַדֻּוּחִים

פִּתְאוֹם חֲמָתוֹ בָּעֲרָה בּוֹ

וְאֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבּוֹ

נָקָם צָמַח בְּלִבּוֹ

וּבְאוֹיְבוֹ / הֵבִיא צוּר חַרְבּוֹ

כנפי שחר

וא-ל לו מדד — ענש אותו באותה מדה, הוא טיבע ילדי ישראל במים אף הקב״ה טיבעו עם עמו בים. ילידי… — דברי ה׳: בתוך אותו הנהר שבו השמיד פרעה את ילידי, בני בכורי, משם יהיה הגואל. לבה ובשרה… — רגשותיה ורחמגותה התעוררו להילחם נגד גזירת אביה. ילדה — מרים. מפטמת הדד — מראש השד. פקדי — צוי. אועיד — אזמין, אקרא. דהר… — גדל מהר והיה יפה כמו פרח. קראתהו — קראה לו שם. ממים משיתיהו, משה הוא — היות ומשיתי, הוצאתי, אותו מן המים לכן ייקרא ״משה״. אך אכלתהו… — שיעורו: אך אכלתהו קנאה חצבה תוך לבו, אך, למרות שהיה בבל טוב בבית המלבות, קנאת עמו הסובל אכלתהו וחפרה תוך לבו. ארבה ועותדה — קנאה אשר היתה טמונה תוך לבו ומעותדת להתקומם, להנקם.

 

מָחָר בָּרְחָבָה / גַּם בִּמְרִיבָה / יָדוֹ הָדָה

וַיּוֹכַח לָרָשָׁע וַיָּעַד. / שׁוֹדְדִי / שׁוֹדְדִי, —

אָמַר, מִי שָׁמְךָ פָּקִיד / הַלְהָרְגֵנִי בִּצְדִיָּה?

 

יָ-הּ, סְעָדֵנִי בְּחַסְדְּךָ סְעָדָה / סַעַד מִמָּךְ אֶשְׁאֲלָה, תִּסְעַד —

מִסְעָדִי / מִסְעָדִי / בִּימִינְךָ תִּהְיֶה סוֹעֵד / אֶצְעֲדֵי צְבִיָּה:

 

דִּבְרֵי נִרְגָּן זֶה יָרְדוּ כְּחוֹחִים —

תּוֹךְ לֵב מֹשֶׁה. נָם בְּלֵב נִשְׁבָּר —

אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר

וְיִבְרַח אֶל הַמִּדְבָּר

 וְגָבַר/ בְּמִדְיָן עָבַר

בֵּית רְעוּאֵל בָּא / כְּאִישׁ צָבָא / עַל נוֹעָדָה

בַּת חֵיקוֹ, צִפּוֹרָה, כִּי בָּא גָּד / מְדַדֶּה / מְדַדֶּה —

מוֹשִׁיעַ־עַם וְנָגִיד / מִמָאֲּפֵלְיָה:

 

קַיָּם נִגְלָה בַּסְּנֶה תּוֹךְ שִׂיחִים

סְנֶה בּוֹעֵר,  אֻכָּל אֵינֶנּוּ

 מַדּוּעַ ל־א תֹּאכְלֶנּוּ

תָּמַהּ עַל אֵשׁ, מָה מֶנּוּ?

עִנְיָנוֹ? / וַיַּטֶּה אָזְּנוֹ

עַל הַר חוֹרֵבָה / תּוֹךְ לֶהָבָה / בַּחֲרָדָה

 שָׁמַע קוֹל הָאֵ-ל, וְלוֹ הֻגַּד: / מַסָּדִי / מַסָּדִי,

רָאִיתִי צָרַת יָדִיד / מֵעַם זְעוּמֵי יָ-הּ":

 

הלודי… — ראה המצרי מכה יהודי בנוסף שאותו יום המיט אסון על אשתו, שטימא אותה במרמה. ויפן כה וכה ובמדוחים — הסתכל לצדדים שאין מי שרואה, והסתכל במדוחים, כאן: הניאוף והמכות; מדוחים, נטיה מדרך הישר. נקם צמח — התעורר. צור חרבו — חרבו החדה. מחר… — וגם למחרת ברחוב התערב בקטטה והוכיח בדברים לרשע והתרה בו. שודדי… — איש חמס ושוד, אמר ה״רשע״. פקיד — שר ושופט. בעריה — בכוונה, בזדון. נרגן — רכיל, מלשין. בחוחים — כמו קוצים. נם — נאם, אמר. וגבר… — במדין אשר שם הלך, גם שם גבר על הרועים שגירשו בנות יתרו מלהשקות צאן אביהן. מכל הנ״ל רואים אנו את משה נלחם תמיד נגד העוול ואי-הצדק. נועדה — מיועדת ומזומנת להיות אשתו. גד — מזל טוב כנוי לבעל ביחס לאשתו. מדדה — כאן: רועה, שמתנהל לאטו עם הצאן. מושיע… — שיעורו: נגיד ומושיע עם; נגיד, כאן: קצין וראש. ממאפליה — מחשכת השעבוד הכבדה. בסנה — שיח קוצני. אכל איננו — איננו נשרף. תמה — התפלא. מה מנו? ענינו? — במה הוא נבדל משאר אילנות? ולו הוגד: ״מסדי… — שמע קול האומר: ״משה, משה, ראיתי צרת ידיד״. ראה מעשה חרש. ״מעם זעומי י־ה״ — הסובל מעם אשר זעם ה׳.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא- מבוא ליצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא

פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים

א. פיוטי הגלות והגאולה

מבוא לסוגה: שירי הגלות והגאולה ביצירה העברית קדומים הם, וימיהם כימי ישראל בגלותם בעבר ובגאולתם בעתיד. תשתית ראשונית של הסוגה מונחת במקרא, דוגמת קינותיו של הנביא ירמיה ובראשן מגילת איכה על מראות החורבן בעבר ודוגמת נושאי הנחמה ומראות הגאולה לעתיד, כמו ההפטרות של ׳שבעה דנחמתא' נוסח הנביא ישעיה. נושא הגלות והגאולה מפרנס את היצירה הפיוטית העברית לדורותיה ולאסכולותיה בארץ ישראל, באיטליה, באשכנז, בספרד ובשירה שלאחר הגירוש בספרד. יש ששירתו של המשורר מתמקדת במראות החורבן דוגמת הקינות לתשעה באב, ויש שהמשורר שר על הדוד והרעיה בתקופת נדודיהם וכיסופיהם לשוב לתקופת נעוריהם וכלולותיהם כמו שירי ר, ישראל נג׳ארה בארץ ישראל, שירי ר׳ שלום שבזי בתימן ועוד. קובצי השירה העברית בצפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט מייחדים מדורים שלמים לפיוטי הגלות והגאולה. היצירה הפיוטית נוסח ׳יגל יעקב׳ מעשירה סוגה זו ב-35 פיוטים רובם לר׳ יעקב (22), ארבעה לר׳ מסעוד, שלושה לר׳ יצחק ושניים לכל אחד מן המשוררים: ר׳ דוד, ר' ישראל ור׳ מאיר. להלן סקירת הפיוטים ונושאיהם.

פיוטי ר׳ יעקב

מיון הפיוטים: 22 פיוטים מייצגים את שירת הגלות והגאולה נוסח ר׳ יעקב אביחצירא, ברובם מופיעה דמות היונה המוצגת בכמה צורות: שירים על היונה, שהמשורר משמש בהם נציג בפני דודה (כז-לד); שירי שיח של היונה לדודה (לה-לח); שירי דו-שיח בין הדוד ליונה (לט-מב) ושירי הדוד ליונתו (מג-מד). לפיכך מקובל לקרוא שירים אלה בשם ׳שירי יונים׳.

ריבוי שאלות: כל הפיוטים הנ״ל מתאפיינים בשאלות היונה או בא כוחה שמספרן מגיע לכ-40. מבחינת המענה עליהן זוכה היונה למענה ישיר על שאלותיה בשירי הדו-שיח. שאר השירים – יש שאין בהם מענה, ויש הכוללים מענה או מעין מענה בצורת הבעת תקווה למפנה חיובי. שירי הדוד ליונתו, שבהם מרעיף עליה שבחים והבטחות, מהווים מעין מענה כללי לכל שאלות היונה בשיריה ובפניותיה לדודה. להלן מדגם של שאלות.

א. שאלות בא כוחה של היונה המוצגות בתמיהה על תופעות מנוגדות: 'אֵיךְ הִיא גְּרוּשָׁה וְאַתָּה הוּא בַּעְלָהּ'?!; 'יוֹנָה אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ אֵיךְ עַתָּה גֵּרַשְׁתָּ / חָלִילָה לְךָ'!; אֵיךְ עָזַבְתָּ לָהּ וְכִעֲסַתָּהּ צָרָתָהּ ׳?! כניסיון למענה פונה המשורר לה׳ לעודדה ׳דִּבֵּר לָהּ נֶחָמָה / אֱמֹר שׁוּבִי שׁוּבִי עֲדִינָה׳! (בז).

ב.שאלות בפיוטי היונה לדודה (לה): ׳ אֵשֶׁת נְעוּרִים קְרָאַנִי / וְאֵיךְ עַתָּה לִי הוּא מוֹאֵס? חֶשְׁקוֹ בִּי בּוֹעֵר כְּמוֹ אֵשׁ / אֵימָתַי עוֹד אֵשֵׁב אֶצְלוֹ? בָּחוּר דָּגוּל מַחְמָד עֵינִי / אֵיךְ שָׁכַח חִבַּת נְעוּרִים'?!שאלות אלו ואחרות שאינן זוכות למענה הן אמצעי אמנותי לתיאור מצבה הקשה של היונה המביעה את אמונתה, דוגמת החרוזים הבאים: 'חָכִיתִי וְעוֹד אֲחַכֶּה / … עַתָּה יָשׁוּב לִי עוֹד מַלְכִּי / וִידַבֵּר אֵלַי נִחוּמִים… זָכֹר יִזְכֹּר דוֹדִי רֵעִי / לֶכְתֵי בַּמִּדְבָּר אַחֲרָיו // … וְיִקָּרֵב מַהֵר אֶת יִשְׁעִי / יַכְנִיסֵנִי לַחֲדָרָיו // … וְדוֹד הַטּוֹב לְטִירָתוֹ / וּלְבֵית קְדֵשׁוֹ וְהֵיכָלוֹ'.

ג.אמנם 15 השאלות הראויות לתשומת לב יתרה מופיעות בפיוטים המתאפיינים בדו-שיח בין הדוד ליונה, וכמה מהן זוכות לתשובת הדוד, ויש בהן גם מענה למשמעות הגלות וסיבותיה: בפיוט ל״ט שואלת היונה: 'אלי ודודי למה עזבתני… שכחתני נטושה בתוך מאסר'? והדוד משיבה: ׳יונה יפה תמתי רעיתי בת עיני / הלא בכל צרתך גם אני לי צר׳.

הרעיה מתארת את מצבה בגלות כמו שאלתם הקנטרנית של שכנותיה העוינות ׳איה הוא מלך ושר׳? והדוד משיבה 'בנים מרדו עוד היום לא רצו עבדני / אף בארך גלותם לא לקחו מוסר׳, ואם רק יביעו נכונותם לשוב לארמונו ׳אין מעכב בדבר ידי לא תקצר׳. היונה מלינה בפני דודה כיצד הוא מתעלם מהרעיה ומבניה, והיאך מלך יכול לתפקד בלי מלכה ׳איך תתעלם על שאר בשר… איך מלך בלא מלכה לבדו נעצר׳? והדוד משיבה שהוא החריד את שמי מעונו על כך, וכי מאז מעמדו נפגם, וגם השירה בארמונו אינה נשמעת. הרעיה מסיימת את שיחה בתחינה לפדותה ולחדש את הקשר איתה: ׳תשוב ותרצני… ופדני מיד אויב ושונא וצר׳, והדוד משיבה בהצהרה ברורה: ׳אשיב שבותך רעיה אביאך לגני / לא ארחיקך לעולם כל טוב לא תחסר׳.

שאלות כגון אלו נמשכות גם בפיוט מ׳ וזוכות למענה מעודד: ׳עורי בתי… חכי אתך נשוב לעמי'. הרעיה שואלת שוב ׳מה לידידי ירחק מביתי / איך עזבת מעון מקומי/ והלה מבטיחה שכבר הוא בדרכו אליה: ׳בתי… לא אשכחך… הנני בא לשכן בקרבך / בואי שכבי אחותי עמי׳, ביטוי ציורי המביע את עומק הקרבה אליה.

גם בפיוט מ״ב עולות שאלות קשות, כמו ׳בת איש כיהן של מעלה / עתה איך נתחללה׳? ובעקבותיהן מבטיחה הדוד לכתוב לה כתובה חדשה: ׳עוד אכתבה כתבה / בתוספת מרבה / כל תקנתה/ לחדש את חיבתו אליה כבראשונה בביטוי ׳ותהיה לחבבה / בתחלת ביאתה/ שיש בו עומק רגשי. הנמשל לביטויים הציוריים הוא שיגור המשיח, סיום הגלות ובניית ירושלים.

פיוט מ״ג חותם את הדו-שיח בדברי הדוד בפנייתו אל היונה בדברי עידוד מרובים על שאלותיה: 'שׁוּבִי לְעִיר תְּהִלָּה / תִּתְעַנְּגִי תַּחַת בָּשְׂמִי'… קוֹמָתְךָ דָּמְתָה לְתָמָר / כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי/ 'לֹא שָׁלַוְתִּי / מִנְּדוֹדְךָ מִמְּקוֹמִי / שִׂמְחָה לֹא הָיְתָה בִּמְרוֹמִי, ;רָצוֹן כַּצִּנָּה אֲעַטְּרֵךְ / וְאַכְנִיסֵךְ לַחֻפָּה'.

ד. שירי הדוד ליונתו(מד-מה): שני הפיוטים האחרונים הם מונולוג של שבחים, הבטחות והצהרות של הדוד לרעיה בעת הגאולה: שדרוג מעמדה, נקמה באויבים, התבטלות מלכי עולם בפני ישראל, הוצאת ישראל מן הגלות ביד רמה, הלבשת הרעיה בגדי מלכות, הכרזה על חירות ישראל, החשת הישועה והשפע והשלום לישראל ׳ישועתך אחיש אקרב / אביאך ממזרח למערב / אשפיע עליך טוב רב / וגם שלום בניך׳ ׳רצוני ותאותי / אביאך אל תוך נותי / אז תהיה שלמה שמחתי׳(מד).

פיוט מ״ה שופע חגיגיות רבה. הוא פותח בהרעפת שבחי יופי על הרעיה נוסח שיר השירים יַפְתְּ נָעַמְתְּ נְעִימָה מְעֻלָּה / נָעִים נֶחְמָד לִי זֶמֶר גְּרוֹנֵךְ / נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה / דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'… ולבסוף הדוד יוצא מגדרו בשאלה ׳ אִמְרִי נא אֲחוֹתִי בַּת מֶלֶךְ / מָה שְׁאֵלָתֵךְ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ'?! ובהצהרה של אהבה נצחית  'הַלֹּא תֵּדְעִי לָךְ כִּי הַכֹּל שֶׁלָּךְ'! 'שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ / מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת / אֶת הָאַהֲבָה חֶמְדַּת לְבָבוֹת / … מִי יוּכַל הַפְרֵד בֵּינִי לְבֵינֵךְ'?!

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא- מבוא ליצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 40

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

חוליו סיפר לי על מספר תקריות כשהמשטרה פעלה במהירות וביעילות לשם הבטחת שמירת סודיות העבודה, ושני המקרים החשובים הבאים יעידו על כך:

הראשון ־ כשהמכונית שהסיעה העולים מהחוף לפנסיון עברה ליד תחנת מוניות, היו מספר נהגים שצעקו לעבר חברם הנהג ׳כמה יהודים הגיעו הלילה?׳. חוליו הביא זאת לתשומת לבם של הנהגים לבל ישנו צעקות אלה. כידוע, כשהמשטרה בצ׳רלס מפנה תשומת לב, פירושו של דבר פקודה שאין להפר אותה.

התקרית השנייה והחמורה יותר היתה עם משפחה ענפה של צוענים שהתגוררה על החוף סמוך לנקודת הורדת העולים. בעל המשפחה ביקש מחוליו כופר נפש בעד כל איש שמורידים בחוף, ואם לאו, איים שילשין למשואתיים, שיחבל בספינה ואף ידקור אותו בסכין. חוליו הגישה תלונה ישירות למפקד המשטרה שפקד מיד לאסור את כל הגברים וכעבור 48 שעות הוציא נגד כל המשפחה צו גירוש מצ׳רלס – כינוי מחתרתי למובלעת סיאוטה – והועברו תחת משמר לדזירה, בצירוף הזהרה חמורה שאם יגעו בחוליו לרעה או יבצעו את איומם, יושלכו לבית הכלא לכל ימי חייהם. בד בבד הוצע צו הריסה של [המקומות] בהם גרו. ההסבר הפומבי שניתן על-ידי המשטרה לפעולה זו היה, כי הצוענים היו מעורבים בפרשת הברחה גדולה.

מקרים אלה ואחרים מראים בעליל כי מנוי וגמור עם הגזרים לעזור לנו ככל יכולתם להמשך ביצוע עבודתנו, אולם אותנו הדבר מחייב כפל כפליים בנקיטת אמצעים מתאימים לביצוע עבודה נקייה מצדנו, לאורך כל הקו ובמיוחד בנקודה החלשה – היינו, הורדת האנשים בדזירה והעברתם לקדרון [ כינוי מטה המסגרצ בגיברלטר ]. על כך הפניתי את תשומת לבו של נורי, כשראיתי אישית הצורה הבלתי זהירה בה מורדים העולים מהאנייה בדזירה.

ג. צ׳רלס מבצעים יבשתיים

מעבר הגבול היבשתי של צ׳רלס ברגל – חוליו השיג קשר אל משואתי הגר בצ׳רלס והמוכן לעקוף את הגבול עם עולים ברגל. הוא הציע להעביר מדי יום ביומו 12 איש, בשתי קבוצות שוות, האחת בבוקר והשנייה לפנות ערב.

התנאי שהתננו עם הנ״ל היה שעליו לחפש מקום ריכוז קטן על הציר כביש צ׳רלס־סזר [ כביש סיאוטה לה-רש ], אליו נביא בכל ערב את האנשים ושהוא יעבירם למחרתו לצ׳רלס.

המשואתי יצא מיד והצביע על מקום הריכוז, שנפסל על-ידי אנשינו בגלל ׳אי התאמתו׳. בינתיים הוא מציע מקום מפגש חדש, ובמידה ויימצא כשר, הרי שאפשר יהיה לגשת לניסוי דרך חדשה זו ולא מן הנמנע שתוכל להתפתח לקראת האביב ולתת תוצאות לגמרי לא מבוטלות.

תכניתו של הנ״ל מתבססת על כך שיביא את העולים עד כשני קילומטרים מהגבול ומשם יקחם על שביל הפונה מערבה והמתאחד עם הדרך הישנה העוקפת את הגבול הנוכחי.

דרך זו נבדקה על-ידי מהצד הגזרי, בנוכחות לרי וסולי, וקבענו כי סולי יבדוק אותה מהצד המשואתי, כדי לנסות ולהוציא דרכה אנשי בלט [ הכוונה לאנשי שלוחת תנועת הנוער החלוצית של המסגרת ] המיועדים להכשרות.

באותה פגישה קבענו סידורים מתאימים להפעלת הדרך על־ידי סולי וחוליו, כדי שהאחרון יתאם בואם של החברים עם המשטרה.

הקצין האחראי על המשטרה המשואתית בגבול צ׳רלס – חוליו הביא לידיעתי שהקצין הנ״ל הוא איש צעיר בשם Alawi שהעיר צ׳רלס משמשת לו כמרכז לבילוי זמנו החופשי. הנ״ל נוהג לבקר בקביעות בבר בשם Las Vegas, שם הוא חייב כ-3,000 פזטות. כמו כן נודע לי כי יש לו בעיר שתי פילגשות גזריות. בשעת ביקורי בצ׳רלס לא יכולתי לראותו אף מרחוק, היות ויצא לחופשה שנתית לאנטואן [ כינוי לטיטואן ] . מתוך ידיעות נוספות על האיש, מתברר שיש לו ידיד גזרי בשם Don Partida המחזיק בסוכנות לנסיעות ועמילות מכס בשם Partida בגבול המשואתי. בן אחיו של הנ״ל José Mary Carmona, הוא חבר ילדות של חוליו. הטלתי על האחרון לטפל בגיוס Alawi כדי לאפשר מעבר הגבול בשעות אשר אותן יוכל לקבוע הקצין.

ד. סירות דייג גדולות להעברת אנשים מסזר לצ׳רלס או ליבשת גזר חוליו – ניהל משא־ומתן עם גזרי בשם José Fuente Enrique בעל סירת דייג גדולה בשם El Juany Guillermo שמספר הרישום שלה הוא 1426. אורך הסירה כ-8 מטרים ורוחבה שלושה וחצי מטר. קיבולת מקסימלית של משא כ-10 טון.

הנ״ל מוכן לצאת עם סירתו לסזר ולהכנס לנמל בשפך הנהר Lukus כדי לקחת כ-70-50 איש בכל פעם. לדבריו ולדברי קנלס, המכיר את סדרי נמל סזר, אין צורך ברישומים מיוחדים בשעת כניסה ויציאה של סירה מסוג זה. על ניצול סירה זו או אחרת מתאימה יותר, ועל השימוש בה, חייב להחליט מומחה. היא תקצר לנו את ציר התנועה ביבשה לפחות ב-150 ק״מ וכן נקטין את העומס מאזור הקרוב לצ׳רלס, שהוא בשימוש מתמיד של מבצעינו.

בעל הסירה מציע להביא האנשים לצ׳רלס. הנסיעה מסזר לשם תארך כ-12 שעות ואילו לדרום גזר כ-8-7 שעות.

את הספינה לא ראיתי במו עיני כי היא שהתה מחוץ לצ׳רלס. נמסר לי שיש לה מוטור בעל עוצמה גדולה.

לצורך הפעלת מבצעים ימיים מנקודות שונות בחוף הצפוני־מערבי של משואת, נוכל לגייס ספינות דייג גדולות הן בצ׳רלס והן בדרום גזר.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל- מפפר החצירות והבתים אשר בעי״ת צפרו יע״א

פאס וחכמיה

מספר בית כנסיות אשר בעי״ת פאס יע״א

1—אצלא דלפאסיין, ונקרא ג״כ בית הכנסת של התושבים. ונתברר לי כי

לא זו היא בית הכנסת שהיתה נקראת בית הכנסת של התושבים,

בזמן שבאו המגורשים מספרד.

2— אצלא דשוק, ונקרא ג״כ על שם מר זקנינו הרב מוהר״ר מתתיה סרירו

זלה״ה.

3—בית הכנסת של מוהר״ר יעב״ץ ונקרא אצלא די רבי יעקב אבן צור

ז״ל.

4— אצלא די רבי מימון.

5—אצלא דדבאדבא

6— אצלא די עובד

7—אצלא די רבי יעקב כהן.

8— בית הכנסת של מר זקננו מוהר׳׳ר אליהו הצרפתי זלה״ה ונקרא אצלא דלחכם.

9— אצלא די רבי עקו

  • בית הכנסת של מוהר״ר שמואל אלבאז זלה״ה ונקרא ג״כ אצלא דצאבא.
  • אצלא די רבי עמנואל.
  • בית הכנסת ג״כ של מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה ונקרא ג״כ אצלא די רבי אהרן, בשביל שהיה מדהר׳׳ר אהרן מונסוניגו זלה״ה שליח צבור בה.
  • אצלא די רבי יהודה עטר האחרון.
  • בית הכנסת של מוהר״ר יהונתן סרירו זלה״ה ונקרא על שמו.
  • אצלא דלפזר.

כל בתי הכנסיות הנ״ל הם של יחידים, זולת האחרונה היא של ציבור.

 

מפפר החצירות והבתים אשר בעי״ת צפרו יע״א

 

אזנקא לפוקייא

13

דאר בן עדי

חדרים

 

8

דאר רבי שאול

5

דאר רבי עמור ז״ל

4

דאר יסו סחראווי

22

דאר ריכא

 

דאר אברהם אלבאז          8

דאר בן ערפא      15

דאר ישועה, פרייאט         4

דאר רפאל זכרי   8

דאר שלום כהן    15

דאד יצחק           אלבאז   7

 

אזנקא די רבי יעקב

דאר מסעודא דבדובייא     3

דאר רבי יתייא הכהן         5

דאר רבי יעקב דהאן         6

דאד מאיר סודרי  6

דאר שאול יתאח  11

דאר עיוש יתאח   6

דאר מסעודי בן חסינא       5

דאר רבי מרדוך   10

דאו־ אהרן בן סיסו           6

דאד רפאל אלבאז            2

דאר שלוש         6

דאר פנחס כהן     6

דאר בן קמיח       6

דאר יוסף בן לילתי  3

אספלי    3

 

אזנקא די בני עמסאן

דאר יהודה אלבאז              8

לפוקי    3

דאר שלום עטייא 6

דאר יסו דמאג     6

דאר מאיר צבע    12

דאר בן ביהי        10

דאר לכוואהנא    10

דאר סלימאן        11

דאר יעקב כהן     4

דאר רפאל ברוך  9

דאר אברהם צבע 7

דאר אברהם צבע אזדידא   4

לפוקי דצלא לכבירא         6

 

אזנקא דלפראן

דאר שלמה בן שמואל       11

דאר שחול בספלי 7

ארווא    1

דאד ישועה ברוך 6

דאר רבי חיים מאמאן        7

דאר יעקב אדבדובי           7

דאר בן עבדון      10

דאר שיד יהודה   5

דאר לפראן         10

דאר סתאס         18

דאר משה אגייני  6

דאר יעקב בוזמימא           7

דאר מימון הכהן  6

 

ארחיבא

דאר חיים בן כליפא          2

דאד מימון דבדובי            16

דאר אלבאז         13

 

אזנקוא דצלא דלחכם

דאר אסאבוני      6

דאר אהרן אלבאז 3

דאד בן לעסרי     16

דאר רבי יהודה אלבאז      9

דאר יעקב טרזמאן            12

דאר שלום לקובי 19

דאר מסעוד ביהי  7

דאר זדידא          10

דאר די לוזהא     4

דאר זעים           23

דאר בן נאמוס     6

 

מספר החצרות שבעיר יע״׳א, הנזכרים לעיל, סך 64, מספר הבתים 542, לפי חשבון השוה ארבע נפשות לכל בית יכיל עיר צפרו 2168 נפש אדם מישראל, יוסיף ה׳ עליהם כהם אלף פעמים.

 

בתי כנסיות שבעיר צפרו

אצלא דתאזי, אצלא לכבירא, אצלא אזדידא, אצלא דלחכם, אצלא די רבי רפאל משה אלבאז.

 

פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל מפפר החצירות והבתים אשר בעי״ת צפרו יע״א-עמ' 132

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן- החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות

פרק יג: החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות

בפרק זה נדון במקרים בהם חזר המתאסלם ליהדותו, או שהיה קרבן לעלילה כי התאסלם וחזר בו. מבחינת האסלאם והמציאות ההיסטורית, שתי התופעות זהות.

מי שחוזר בו מההתאסלמות לדתו הקודמת נקרא 'מורתד,. נטישת האמונה נקראת 'ארתאדה', מי שחוזר בו מהאמונה באסלאם אחת דתו למות. בסורה ה, 'השלחן', פסוק 59 נאמר: 'המאמינים, כל אשר יבקש מכם לשוב מאחרי דתו, יביא אללה תחתיו אנשים אשר יאהב אותם ואהבו אותו, נוחים למאמינים וקשים לכופרים, יחרפו נפשם במלחמת אללה ולא יפחדו מפני חרפת מחרף'.

סורה טז, 'הדבורה', פסוק 108: 'אשר יכחש באללה אחרי האמינו בלעדי אשר אכפוהו ולבו בטוח באמונה-אולם אשר ירחיב לבו לכחש, עליהם חרון מאת אללה ועונשם כבדי.

לאחר מותו של מוחמד, הרג אבו בכר את כל אלה שחזרו מהאמונה באסלאם. אלה נדונו למוות בשריפה. ניתנים לאדם כזה שלושה ימים כדי לחזור לאסלאם. גיל הבגרות לאחריות משפטית הוא- 15 ויכול להיות נמוך מזה.

מוסלמי שכתב ספר על היסודות התרבותיים של הממשל המרוקאי רשם את הדברים הבאים It ,was impossible to abandon Islam for another religion (Hammoudi (60.1997, p [אין אפשרות לעזוב את האסלאם לדת אחרת].

בפועל, כפי שנראה להלן, היו מקרים שיהודים שעברו לאסלאם חזרו בהם, אבל נאלצו לנטוש את מרוקו.

אם עזיבת האסלאם מתבצעת בשקט ללא הוצאת המעשה לרשות הרבים, לא ירדפו אותו, אבל אם הוא מפרסם את הדבר, אז הוא נחשב כמורתד ודינו מוות (ליטבק, תשס״ה, עמי 73).

חכמים לא ראו בעין יפה משומד אפילו שחזר ליהדות

חכמים ענו לשאלה בדבר מי שהשתמד וחזר בו, האם נדבק בו משהו שלילי?

'וששאלתם משומד שאמר רוצה אני לחזור שלא באותה המדינה שפשעי. בהמשך השאלה האם צריך טבילה (תשוה״ג'שערי צדקי, כד ע״ב סי' יא, אוצה״ג סנהדרין, עמי פב).

'וששאלתם בשביל משומד שחזר בו אם צריך לטבילה או לא. כך ראינו דמלקות הוא צריך דהא עבד ליה כמה עבירות עשה ולא תעשה וכריתות בית דין' (תשוה״ג ׳שערי צדק; חלק ג, שער ו, סי׳ ה, דף נה).

גאון כתב בהקשר למשומד שרצה לחזור ליהדות, כי מי שאכל שרץ צריך להלקותו(שם, דף נז ע״א).

האם הוא עולה לדוכן?

'וששאלתם כהן שנשתמד וחזר, עולה לדוכן וקורא בתורה תחלה או לא?'. התשובה: כך ראינו שאם חזר בו דיו הוא להיות כשאר ישראל או ככהן בעל מום, אבל לעלות לדוכן ולקרות בתורה תחלה לא ('תשוה״ג חמדה גנוזה', סי' נד)

ר' אברהם בן נתן כתב: 'מצאתי בתשובות הגאונים, כהן שנשתמד וחזר, לא יקרא בתורה, ולא יפרוש את כפיו' (יספר המנהיג', מהדי רפאל, ח״א, תשל״ח, עמי קסב).

לעומתם רבנו גרשום כתב באגרת כי: 'כהן שנשתמד ועשה תשובה ראוי לעלות לדוכן ולישא את כפיו' (׳מחזור ויטרי׳, סי׳ קכה). וכן בתשובות רש״י, סי' קע: 'כהן שהמיר דתו וחזר בתשובה כשר לדוכן',

בתשובות ר' שלמה בן אדרת (ברצלונה 1310-1235) מופיע הנוסח הבא: 'נשאל הגאון מי שנשתמד ורוצה לחזור בו שלא באותה מדינה שפשע בה, אם צריך טבילה ומלקות, ואם חוששין לערמה, כי שמא מטעה אותנו.' לפי תשובתו 'מלקות אינו צריך שהרי על כמה עבירות עבר, אך טבילה אינו צריך',

כנראה שהיתה בידו מסורת מגאוני בבל אותה ציטט (׳שו״ת רשב״א׳, חלק שביעי, סי׳ תיא).

ברשימות של ר' חיים בן עטר (1690- 1743) מסופר כי אחרי גירוש ספרד היה בן קטן שנחטף [כנראה על ידי מוסלמים] וכעבור שנים נודע לו שהוא בנו של חכם וברח לגברלטר (ט. פרידמאן, תשי״ט, עמי צז).

מי שחוזר מהתאסלמות – דינו רגימה או שריפה

לפי השוודי אגרל אולוף (1832-1755) שכיהן כמזכיר הקונסוליה של שודיה בטנגייר, ולאחר מכן סגן קונסול כתב, כי יזיד התאהב בשתי יהודיות. הן התאסלמו וחזרו ליהדות, ובגלל זה פקד לשרוף אותן (209 ,181 .Agrell, 1798, pp).

בדורות הבאים, מי שנאלץ להתאסלם ורצה לחזור ליהדות, היה בורח מארץ הנשלטת על ידי מוסלמים לארץ נוצרית. לעתים היה מגיע לגברלטר שאינה רחוקה מצפונה של מרוקו.

בשנת 1820 יהודי שיכור שחזר ליהדות- ראשו נכרת

יהודי שיכור נכנס למסגד, והדבר חייבו להתאסלם. אבל למחרת לאחר שהתפכח משכרותו חזר ליהדות. והלך למושל כדי להסביר את מעשיו. הנושא הובא בפני הסולטאן סלימאן השני (1822-1792) וזה החליט שראשו ייכרת והגולגולת תובא בפניו.

(Meakin, JQR, IV, p. 376; Coreos, 1964-5, pp. 55-56).

יהודי חזר בו «התאסלמות בימי הסולטאן עבד ארחמן השני(«לד בשנים 1859-1822)

במכתב מ-10 במאי 1832 עליו חתומים שני מוסלמים מסופר, כי עדים הופיעו בפקודת הממשל לביתו של קונסול בריטניה בטנגיר אדוארד ויליאם דרומונד האי(1845-1785 שכיהן שם בשנים 1829 עד 1845) במטרה להתקשר עם הדימי משה בן יהודה בן אסאייאג מטנגייר, שהתאסלם לפני מספר ימים. נראה לפי תעודה אחרת כי התחרט על צעדו זה, ומצא מקלט בביתו של הקונסול הבריטי. העדים שאלוהו האם הוא מוכן להישאר נאמן לדת האסלאם. ואם לאו, האם יחזור לדתו וינמק צעדו זה, ויתנצל על כך. וכן שאלוהו מהי הדת שהוא מאמין בה עתה. הוא ענה שעתה הוא יהודי. ושוב שאלוהו על מה שאמר קודם, וענה שלא אמר דבר, ואם אמר אינו זוכר. ולעתים נוחתת עליו רוח רעה, וכי היה נתון לרוח זו בעת המעשה של ההתאסלמות. אבל אינו זוכר מה שאמר אז, כאשר העדים שמעו זאת ממנו. הם העידו על מה ששמעו.

חתומים שני שמות, ועד נוסף חתם לאשר כי העדים הצהירו על עדותם בפניו.

(FO174/126 תעודה מסי 2).

לפי ידיעה מטנגייר, התאסלמות יהודי בטנגייר היא תופעה נדירה, ואם עשה זאת, המתאסלם חוזר ליהדות (5 .je, 1880, 9 April, p).

בתזכיר של הארגונים היהודים בלונדון שהוגש ב־1888 לשר חוץ נאמר בסעיף האחרון מסי 27:

If Moors choose to assert that a Jew has abjured his faith, he is compelled to become a Moslem; and should he afterwards attempt to conform to the Jewish ritual, he would be liable to be stoned or אם מוסלם טוען שיהודי התכחש לאמונתו, היהודי] burned to death (F099/250) נאלץ לקבל עליו את האסלאם. ואם אחר כך הוא מנסה לנהוג כיהודי, הוא נדון להירגם או להישרף עד מותו]

מי שחזר מהתאסלמות – כדי להינצל עשה עצמו למשוגע

איש יהודי אשר יצא מפיו בזעפו הדברים האלה [השהאדה] אחריה היותו רוכב נחם ובקש תואנה להנצל, יהיה ערמה או פחד הסך את רגליו על כר הפרדה ועלה באשו אל אפם ויכוהו ויגרשוהו ויחשבוהו למשוגע עודנו חי במוגאדור ותהי האולת לו למושיע. מי שרוצה לחזור לדתו המקורית, יעשה צרכיו על הכר של הבהמה בעת התהלוכה אתו כמתאסלם, כדי שיחשבוהו למשוגע. ויש יהודי אחד במוגדור שנהג כך. ('משא בערבי, שער יג, עמי 60-59).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות-עמוד קלה

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר