ארכיון חודשי: ינואר 2020


נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-ביריה-כוחו של מנהג

מבוא לספר

שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך

(משלי א׳ ה׳):

אמר רבי שמעון בר יוחאי, מאי דכתיב (משלי כ״ב) אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אם ראית מנהג שנהגו בו אבותינו, אל תשנה אותו. ״אשר עשו אבותיך״, אמר רבי יוחנן, לא עשו אלא לכל הדורות (מדרש משלי):

ובגמ' תענית (דף כ״ח ע״ב) מובא: רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלל בראש חודש, סבר לאפסוקינהו, שמעינהו דמדלגי דילוגי ואזלי, אמר שמע מיניה,מנהג אבותיהם בידיהם ע״כ:

וכתב מהר״י קולון (בתשובותיו שורש ט׳) שמתוך דברי הגמרא הללו, אנו למדים יסוד גדול במנהגי ישראל, שאף מנהג תמוה, ושהוא סותר הלכה, אין לנו רשות לדחותו ולבטלו. ומעשה דרב יוכיח, שהרי ברכה זו שברכו בבבל על ההלל בראש חודש, לשיטת רב היא ברכה לבטלה, והמברך ברכה לבטלה עובר על הפסוק ״לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא״, ורב בהיותו גדול הדור ומנהיגו, היה בכוחו למחות בהם ולבטל את מנהגם מכל וכל, והם בודאי לא היו מסרבים לדעת גדול, והיו מבטלים דעתם מפני דעתו בלי ספק, ואף על פי כן, לא שינה מנהגם. כי מנהג אבותיהם בידיהם, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם עב״ד.

וכדברים הללו ממש, מובא בספר כסף נבחר למהר״י פינטו (סימן א׳) שיש ללמוד ממעשה דרב, שאפילו מנהג שיש בו נדנוד איסור, מנהג מבטל הלכה עיי״ש.

ולמעשה יסוד זה כבר כתבו רבינו נסים במגילת סתרים וזה לשונו: כל מנהגי האומה מעיקרים נעשו, ויש ליזהר מלבזותם או לדחותם, וככתוב (משלי א׳ ח,) שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. דת אומתך אל תעזוב, שלא יתבזה דבר ממה שתקנו הקדמונים עכ״ד (וראה עוד בזה בספר שריד ופליט למהר״י טולידאנו, בשם רבי מימון אבי הרמב״ם).

וכן כתב בספר נחלת אבות למהר״י קורייאט ז״ל (עמוד ע״ג): יש כמה מנהגים, אשר י אין להם טעם על פי הפשט, ואפילו הכי ישראל קדושים מקיימים אותם, כמו שקבלו אותם בסיני, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם, ולכן כל מי שיראת ה׳ נגעה ללבו, אל יזלזל במנהגי קדמוננו עכ״ד.

ובספר פקודת אלעזר (או״ח סימן קל״ג) ג״כ נגע בענין זה, וכך כתב בין היתר:צא ולמד כוחו של מנהג, שאין לנו לשנות מנהגים שנהגו אבותינו הקדמונים, שהיו חסידים ואנשי מעשה, ואפילו יבוא אליהו הנביא ז״ל לבטל מנהג לא שומעים לו עכ״ד.

וכן כתב בספר מטה יהודה למהר״י עייאש (סימן תקפ״ב): וזה דרכי תמיד, שלא לשנות מהמנהגים כלל וכלל, מכיון שנתקנו על ידי רבנים וגאונים ז״ל, וכל המשנה מנהגים ידו על התחתונה, ואינו אלא טועה, ונקרא פוריץ גדר עכ״ד.

ובספר קרית חנה דוד לרבי דוד הכהן סקלי (ח״א סימן י״א) כתב ג״כ בענין זה, וזה לשונו: ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בו בית ישראל, והגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחה במעשה אבותיו, ולא יהיה חכם בעיניו, שאם המנהג נראה ״ריק״, הוא מכם, שבודאי לא לחנם הוקבעו, כי הראשונים שהיו בקיאים בכל דבר יסדום ביסוד מוסד, וצופים אמרום עכ״ד.

ובספר נוהג בחכמה למהר״י בן נאים בהקדמתו הנפלאה לספרו, אשר ממנו נשאבו רבים מהמנהגים אשר הובאו בספרנו זה, כותב לסיכום הענין: אנו למדים מכל זה, שאף מנהג שאין לו בסיס ואדנים לעמוד עליו, אין לזלזל בו, דמנהגי ישראל תורה, ובהם נפשם קשורה, ועליהם יופיעו נהרה, ליהודים היתה אורה עכ״ד.

אלא שכנגד כל הדברים הללו, עומדים לנגד עינינו פסקי השלחן ערוך אשר קבלו אישור ממלכו של עולם, וכל פסקיו נתקבלו בכל העולם, ובפרט אצל בני ספרד, וכמובא בספר משפט וצדקה ביעקב לרבינו יעקב בן צור (ח״ב סימן ה׳): שלאחר שנתפשטו בעולם חיבורי מרן הבית יוסף והשלחן ערוך, שוב אין לנו אלא פסקיו, לכל אשר יאמר כי הוא זה, ואפילו נגד אלף פוסקים, ע״כ דבריו.

ובספר אהל יוסף לרבינו יוסף מולכו ז״ל (יו״ד סימן ל׳) כתב גם כן כעין זה, וזה לשונו: כיון שקבלנו הוראות מרן הכי נקטינן, ואפילו כשהרמ״א ואלף פוסקים כמותו חולקים עליו, אנו בני ספרד בתר מרן גרירן הן לקולא והן לחומרא עכ״ד.

וכן כתב בספר רב פעלים לרבינו יוסף חיים (ח״ב יו״ד סימן ז׳), שאפילו מאה אחרונים חולקם על פסק מרן השלחן ערוך, אין אנו שומעים להם להקל, ואפילו במקום הפסד מרובה, כי אנו מחוייבים ללכת אחרי הוראות מרן מכח הקבלה עכ״ד.

ולכן כאשר יקרא הקורא בספר מנהגים זה, בודאי תמוה יתמה, איך זה שבמרוקו וסביבותיה עזבו את פסק מרן בהרבה דינים והלכות, והלכו אחרי הרמ״א, והרי אפילו הרמ״א עצמו בתשובותיו (סימן מ״ח) כתב על מרן כדברים הללו: באתי להשיב מפני הכבוד, לדברי מורינו ורבינו, הגאון הגדול, רבי יוסף קארו יצ״ו, אשר מימיו אנו שותים, מכדו וקנקנו, אתפלל אל ה׳, שיאריך ימי מורנו ורבינו, נשיא אלקים בתוכינו, והנני אומר, מתניתא דמור, וספרו קא מתנינא, וחלילה להמרות דברי מעלת כת״ר, שכל החולק עליו כחולק על השכינה, ועליו יש לסמוך אפילו באיסורא דאורייתא עב״ל.

והתשובה לשאלה קשה זו, נמצאת בהקדמתו של מר"ן עצמו, לספרו הגדול בית יוסף, שעליו מושתת השלחן ערוך ופסקיו אחד לאחד, וזה לשונו שם בין היתר: ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אף על פי שאנו נכריע בהיפך, יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר, ואסור להם לנהוג היתר, וכדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נ״א ע״א) עכ״ל. והרי תשובה על המנהגים שנהגו דלא כמרן.

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 31

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

בבית מרומם זה גדל רבינו וממנו שאב את הדוגמה הרוחנית ואת יראת השמים שאפיינו אותו משנותיו הצעירות ועד שיבה. מאביו קיבל גם את יסודות הלימוד בעיון, ובפרט את מסורת המנהגים ודרכי ההוראה כפי שמקובלת היא בידם של רבני משפחת טולידאנו מדורי דורות עד לאבותיהם חכמי קסטיליה ולמעלה בקודש.

בנוסף להשפעת הוריו הגדולים, ספג רבינו מגיל צעיר את האווירה המיוחדת של המלאח היהודי – הוא המלאח המקורי אשר לפני בוא הצרפתים ומהפכת ההשכלה שהביאו עימם.

במבט גשמי ומצומצם הצטייר המלאח כמקום דל, אבל כמה טהרה וגדלות הנפש היו מקופלות בין חומותיו. מבחינתם של יהודי מקנס לא היה העולם הזה אלא פרוזדור לחיי נצח, ואם כן מה חשיבות יש אם מפואר הוא הפרוזדור או פשוט – העיקר הם קנייני הנצח אותם צובר האדם בחייו ולהם הוא צריך להקדיש את עיקר מעייניו. ואם בדרך כלשהי הצליח אחד מבני הקהילה לצרף פרוטה לפרוטה ולחסוך כמה דירהאמים, הרי שיש לתתם לצורכי מצווה או לבנות בהם בית מדרש.

רק לאור השקפה זו ניתן להסביר את העובדה המפליאה שחרף חיי הפשטות והצניעות שאפיינו את יהודי מקנס, נודעה העיר כיעד ראשון במעלה עבור שד״רים וגבאי צדקה מכל רחבי העולם היהודי. תלמוד תורה בטבריה, כלות עניות בירושלים, בתי מדרש בסלוניקי או בבגדד – כולם זכו למתת ידם הנדיבה של יהודי מקנס שלא תהו ולא התרעמו על פשר הנהירה ההמונית של פושטי יד

 לעירם. ברורלהם כי אם מבקשים מהם עזרה לדבר שבקדושה – הרי שיש לתת במלוא היכולת.

בפרט היו חביבים על יהודי מקנס הקמת בתי כנסת ובתי מדרש. לא פחות מ"ט בתי כנסת שונים פעלו בתחומיו המצומצמים של המלאח הישן עד כי נדמה כי שאיפתה של כל משפחה הייתה להקים בית כנסת, ואם לא היו בידה האמצעים לכך אזי לפחות לרכוש חלק מבית תפילה. היה את ׳צלאת [בית הכנסת] טוֹבִי/ ו׳צלאת אל-חָכִּם׳ הקרוי על שם רבי יעקב בירדוגו ממשפחת גולי ספרד. וגם ׳צלאת הלביאה׳ על שם דבר פלא שאירע בימי קדם, כאשר הקדוש רבי שמואל בן וואעיש, מגדולי חכמי מקנס, גירש מתוכו לביאה. מרובים היו בתי הכנסיות במקנס, והגיעו הדברים לידי כך שרבני העיר אסרו על הקמת בית כנסת חדש ללא אישור הקהילה.

בתי הכנסת הללו היו פשוטים בחזותם החיצונית, מחמת גזרת המלכות שאסרה בניית בתי תפילה מפוארים ליהודים. אך עששיות השמן שבערו בהם עד לשעות הלילה המאוחרות העידו על התמדתם בתורה של יושביהם.

בית כנסת ׳הלביאה׳

אחד מבתי הכנסת המיוחדים שמקנס התעטרה בהם היה בית הכנסת שבמבוי בן עטאר שנקרא על שם קדוש עליון רבי שמואל בן וואעיש זיע״א מגדולי חכמי מקנס. לבית כנסת זה נקשר סיפור יוצא דופן:

בימיו של רבי שמואל בן וואעיש לכדו הערבים יושבי העיר לביאה אימתנית אותה הגישו כדורון למלך. הלה בנה עבורה כלוב ברזל גדול בחצר ארמונו, סיפק את מזונה ביד רחבה, והתפאר בה בפני אורחיו הרבים.

דא עקא שבאחד הימים הצליחה הלביאה לפרוץ את כלוב הברזל ולצאת לחופשי. במשך שעות ארוכות הסתובבה ברחבי העיר והטילה את חיתתה על יושביה. רק מקץ מאמצים רבים הצליחו חיילי משמר המלך ללכוד אותה ולהשיבה אל הכלוב. מאורע זה גרם למלך חרדה רבה. מה אם יעלה בידה של הלביאה לפרוץ שוב את כלובה? ומה אם תיתן בו את עיניה ותחליט לקבוע עליו את סעודתה?

הרהר המלך בבעיה עד שמצא לה פתרון יצירתי: הלביאה תורחק מחצר הארמון ותונח למשמרת באחת מחצרות המלאח היהודי. באופן כזה גם אם תשתחרר הלביאה ותטרוף אי אלו אנשים בדרכה אל החופש, יהיו אלה בסך הכל יהודים שאיש לא יחוש בחסרונם. הלביאה נקשרה אפוא בשלשלאות ברזל ומדי יום היה מגיע אחד מעבדי המלך ומשליך לפניה את מזונה.

באחד הלילות התממש חששם של יהודי מקנס. הלביאה ניתקה את מוסדותיה ויצאה לשוטט ברחבי המלאח. אותה שעה יושב היה הצדיק רבי שמואל בבית הכנסת 'בן עטר׳ ומקונן מרה על גלות השכינה. כה שקוע היה בתפילה עד כי לא שם לב לחיית הטרף האימתנית המתגנבת חרש בעד הדלת הפתוחה ומתקרבת אליו בלאט. רק כאשר עמדה החיה מולו ממש ונהמה בקעה מגרונה הרים רבי שמואל את עיניו ונתקל במבטה מזרה האימה.

רבי שמואל, שדעתו נתונה הייתה לקינתו ולתפילתו, לא הבחין בכך שמדובר בלביאה. לתומו סבר כי כלב גדול עומד מולו. הוא נטל את מקלו והחל מכה את הלביאה ומגרש אותה מבית הכנסת. הלביאה נהמה וזעקה, אך לא הייתה מסוגלת לפגוע לרעה באיש האלוקים עד שנאלצה בחירוק שיניים לסגת לעבר פתח בית הכנסת.

בינתיים הגיע משרת המלך כמדי ערב כדי להשליך ללביאה את מזונה, והנה לחרדתו הוא מגלה כי השלשלאות מנותקות וחיית הטרף איננה. עד מהרה הוזעק חיל המשמר ופתח בחיפושים נמרצים. קולות הנהמה הובילו את הפמליה אל עבר בית הכנסת ׳בן עטר׳ בו מצאו את הרב הקדוש יושב בשלווה בעוד החיה נוהמת מולו בחוסר אונים…

מאותו היום התפרסם שמו של רבי שמואל כאיש אלוקים קדוש ונערץ גם בקרב גויי מקנס. המלך לא העז להשיב את הלביאה אל שכונת היהודים, אולם החצר בה התארחה החיה נקראה מאז ואילך בשם ׳דאר אלביא', כלומר חצר הלביאה, לזכר הנס שהתרחש בה בזכותו של הצדיק.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לעמוד 42

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

מבצע יכין

חזרתי לפאריז, בשעה טובה ומוצלחת, ביום שישי (2.8.63). הספקתי בינתיים להשתתף בישיבה עם מר יוסף מלמד בג׳נבה אשר על כך אדווח לכם בנפרד.

ברצוני למסור לכם סקירה כללית על הנעשה במ. [הכוונה למרוקו] אם גם ידוע לי שרוב העניינים מוכרים לכם ממקורות טובים. המצב ביהדות מרוקו השתנה לחלוטין לגבי נושא העלייה במשך החודש האחרון נוכחתי לדעת שהגענו לקצה העלייה ההמונית. הדבר בא עלינו בצורה פתאומית היות והיינו שקועים בעבודה היום־יומית; מצב זה שיערנו בדיון המשותף בו השתתף גם יהודה בהיותו בפ. אולם לאמיתו של דבר יעלה מספר היהודים שיצאו בעלייה המונית על אמדן שהיה במאי ש.ז. הערכנו את מספרם ל־15 אלף איש ואכן אי״ה בסוף חודש זה נגיע למספר ששיערנו אז ואף נעלה עליו.

היום נמצאים בידינו כ-3,600 דרכונים חדשים אשר הסעתם תתחיל עם הגעתה של האנייה הגדולה לאירמה[אירמה, הכוונה בלשון ׳המסגרת׳ לעיר ולמחוז קזבלנקה]. ב-8 לח.ז., בשלב זה טרם ידוע אם האנייה תסע פעם נוספת ובוודאי תתפלאו על כך – לאור מספר הדרכונים שבידינו. אולם הדבר תלוי במספרם הגדול של אנשי אירמה הרשומים על דרכונים אלה. על מנת להסביר זאת היטב אאלץ בנקודה זו למסור לכם ביתר פירוט את המצב באירמה:

לפני כחודש החלטתי להתרכז יותר בעלייה מאירמה, לאור העובדה שביתר חלקי הארץ העלייה הולכת ונחלשת. אך בגלל גישתו העוינת של דון החלטנו לשמור יותר על חשאיות ושקט ובראש ובראשונה להוציא את היהודים בקבוצות קטונות, ובהיותם גרים באזורים צפופים ומרוכזים ־ יציאתם מעל ל-150-100 תגרום לרעש ולתקלות. זאת נוכחתי בעצמי כשבפברואר ש.ז. נתתי הוראה להסיע על אנייה גדולה 200 איש, הגיע הדבר עד לאוזני דון ודי צרות היו אז.

בהזדמנות זו אציין שמתוך 4,133 שיצאו את הארץ בחודש יולי, היו כ-2,000 מאירמה. הפתרון הטוב ביותר כדי להוציא יהודים מאירמה הוא להוציאם בקבוצות קטנות, בכל יום שני ואולי בעתיד גם בכל יום, ולהסיעם בלילה באוטובוסים מיוחדים עד לטינו. אך גם על אנייה גדולה לא נוכל להעלות יותר מ-100־150.

מבין המסמכים הנמצאים בידינו בחודש אוגוסט ישנם כ-2,000 מאירמה וכ-1,600 מיתר חלקי מ. מספר זה מאפשר למעשה נסיעה נוספת של האנייה הגדולה אולם ביניהם ה״מתאחרים״ רובם אנשי הדרום. אנשינו בודקים כיום כמה מבין ה-1,600 מוכנים ליציאה בחודש זה וכמה מהם ישתייכו לקבוצת ה״מתאחרים״, ובהתאם לתוצאות נוכל לקבוע אם האנייה הגדולה תחזור ב־15 לאוגוסט או שנסיעתה ב-8 לח.ז. תהיה, בשלב זה, האחרונה.

המצב במ. לאחר חודש אוגוסט

לאחר יציאתם של 4,000 (מספר משוער לחודש זה) ישארו באירמה כ-6,000 יהודים המוכנים לנסוע בכל עת. יש להניח שעם 6,000 אלה קשורים בני משפחה בלי דרכונים רגילים שמספרם נע בין 2,500-1,500. הבטחות לעלייה ישנן גם מ-500 יהודים מאזור טפיללט (בעיקר בארפוד) עשירים בחלקם הגדול אשר נשארו מבודדים בכפרים וביקשו לנסוע בספטמבר לאחר שיחסלו את רכושם. במשרדנו מונחים דרכונים של יהודי טזנדט (הדרום הרחוק) 450 במספר, שהחליטו לנסוע בצוותא בסביבות 15 בספטמבר ש.ז. היות וכ-20 משפחות בעלי רכוש מחפשים דרך לחיסולו.

״המתאחרים״

מספר ה״מתאחרים״ הלך וגדל מאז ינואר 1963. כיום מונחים במשרדנו דרכונים של כ-3,500 יהודים. החלטנו לחקור מה בעצם גרם לכך שאלה החליטו ברגע האחרון לדחות את עלייתם. מתברר שהיו לכך כמה סיבות:

  • לפני שנה רגילים היו שמיום בו נרשמו לעלייה עד ליציאתם עברו שבועות ואפילו חודשים, כי מספר הקולקטיב היה קטן יותר מהשנה ועל כן חשבו שגם השנה יהיה כן. הקצב המהיר בו יצאו, לפעמים שבוע לאחר רישומם, גרם לכך שלא היו מוכנים לכך.
  • אשתקד מספר ה״מתאחרים״ היה כמעט אפסי. אז לא הכרנו היטב את הטכניקה ונהגנו לחסל דרכונים שלא נוצלו. השנה אנו מחברים את הדרכון הבודד למחברת אחרת כך שיהודי יכול לנסוע בכל עת שירצה. דבר זה התפרסם מהר מאוד במ. ואנשים נוהגים כאילו דרכון אינדיבידואלי בכיסם.
  • היחס האידיאלי השורר בין השלטונות לבינינו נותן להם ביטחון כי יכולים הם לעלות בקולקטיב גם לאחר החיסול, ללא הפסדים, של עסקיהם.

לפני שנה היתה זו יציאה כ״יציאת מצרים״, כלומר בחיפזון. השנה היציאה דומה יותר ל״עליית בבל״. ישנם כמובן גם מקרים של חרדה.

  • הזכאים לחובות העם ערים יותר מאשר בשנה שעברה ועומדים הם על המשמר. לא פעם נתפס עולה זה או אחר על-ידי התובע ממש ברגע האחרון ועל-ידי כך נמנע ממנו מלעלות עד להסדר החוב. יש לנו ״סיפור יפה״ על מקרה שקרה באחד הכפרים בטפיללט.

כמובן שרוב רובם של ה״מתאחרים״ ממשיכים להיות מועמדים לעלייה. ההתקפה הרצינית הראשונה נעשתה באנט, משה שואבי הוציא חוזר ל-24 משפחות והזמין אותן למשרד. הוא הודיע להם שלא נוכל להחזיק לעולמים בדרכוניהם אלא אם כן יחליטו על מועד סופי לעלייתם. 21 מהנדרשים הופיעו במשרד – 18 מהם במועד מוקדם יותר משנקבע ־ ולאחר שנאמר להם שבמצב הנוכחי ייתכן שהמשרד שלנו באנס ייסגר ודרכוניהם יוחזרו לשלטונות, קבעו את תאריך יציאתם (רובם בסוף אוגוסט והשאר במחצית ספטמבר). התכנית היא כעת להסתער על ה״מתאחרים״ באשר הם שם.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

 

ב. ״לקחת כיפי מֵאֲנוֹ

ישנו עוד עניין מיוחד במינו בפיוט הזה ביחס לפיוטים האחרים. מונסונייגו טוען בשירו שמעניה של סול סירבו לקחת כופר תמורת שחרורה מעונש מוות:

יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כְּפַר מֵאֲנוֹ

לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ

לעובדה זאת משנה חשיבות, והיא דורשת מראשי הקהל היערכות כספית. ואמנם, אם הקהילה אכן הציעה כופר כנאמר בשיר, סביר להניח שהרשויות המשפטיות המוסלמיות יידעו את הנהגת הקהילה, על רבניה, על דייניה ועל נגידיה, בפרשת סול חשואל. סול הייתה בחורה מעיר רחוקה שנשפטה בפאס בבית משפט מוסלמי. היהודים לא יכלו לדעת על המקרה אלמלא יידעו אותם הרשויות המוסלמיות על הדבר. אולם אם הקהילה הציעה כופר, היה העניין צריך לקבל גושפנקה כלשהי בפנקסי הקהילה או לפחות להיות מוזכר בכתביהם של הדיינים ושל מנהיגי הקהילה. אך הכופר לא הוזכר כלל, כשם שלא נזכר אצל שמואל אלבאז, שהיה בעת המקרה מבוגר יותר ממונסונייגו ונתן דיווח מפורט יותר על השתלשלות העניינים. אילו התרחש דבר כה חשוב מעין זה, ודאי היה זוכה לאזכור ולפירוט אצלו. למוסלמים לא היה כל צורך ליידע את הקהילה על סול, כיוון שמבחינתם סול הייתה מוסלמית כופרת החייבת לתת את הדין על כפירתה על פי חוקי האסלאם. אשמה בסעיף ״רידה״ שוללת מהנאשם כל אפשרות לחנינה או להקלה מסוימת בדרך ביצוע גזר הדין, כך שהאפשרות של הצעת כופר אין לה אחיזה במציאות במקרה של עוון כפירה בדת האסלאם. במציאות החברתית והדתית שתיארנו לעיל, לרשויות המשפטיות של פאס לא הייתה כל חובה להודיע לקהילה היהודית על הימצאותה של נערה בשם סול חשואל ברשותן, זאת מכוח החוק. ואם קיבלה הקהילה את הבשורה, כנראה נעשה הדבר בדרך בלתי רשמית ולפנים משורת הדין, יזמה חסרת תועלת וחסרת מוצא מלכתחילה כיוון שגזר הדין, שניתן כנראה כבר בטנג׳יר (על פי המסתבר מהפיוטים עצמם), אינו ניתן לשינוי.

אם כן, הצעת הכופר על ידי הקהילה היהודית של פאס נראית בלתי סבירה. וכאן מתבקשת השאלה: האם השערת הכופר עולה באופן טבעי בדמיונו של כל יהודי כאשר הוא נתקל בדבר חמור כגון הוצאה להורג של יהודי בידי עריץ אכזר שאינו יהודי? כידוע, בקינה על עשרה הרוגי מלכות שקוראים בשחרית של תשעה באב, מדובר על הצעת כופר למענים ולמוציאים להורג:

תקפו עלינו מצוות להפר / ומיאנו לקחת הון וכופר

בפיוט של מונסונייגו, דמותה של סול וצרותיה נראות כאילו הן משתקפות מתוך הקינה על עשרה הרוגי מלכות, ולא לחינם מופיעה ההשוואה הזאת בסוף הפיוט:

יונתי מנוח חן תמצא / עם הרוגי לוד במחיצה

הקינה על עשרה הרוגי מלכות פותחת ב״אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה", ובפיוט של מונסונייגו נאמר:

צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה / שיחו לבניכם ספרו

מקור אחר שהשפעתו נראית מכרעת בשילוב נושא הכופר הוא פיוט העקדה ״עת שערי רצון״ של אבן עבאם, שבו מסופר על התערבותם של מלאכי מרכבה שהתחננו לאל שימצא כופר תמורת יצחק:

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכפֶר הָבָה
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ

לפיכך, עולה נושא הכופר במסורת היהודית בהקשר של מוות על קידוש השם גם באמצעות המורשת של עשרה הרוגי מלכות. אם מעניהם ״מיאנו לקחת כופר״, כך יהיה גם באשר לדמות ההיסטורית סול, כי פרשת הרוגי המלכות חייבת לחזור על עצמה עם כל האטריבוטים המאפיינים אותה.

אפשר להניח שהקינות לתשעה באב, ובאותה מידה גם הפיוט ״עת שערי רצון״, נכחו בתודעתו של מונסונייגו בעת חיבור הפיוט על הרוגת המלכות שהייתה בת דורו. אולי חזר לקרוא בקינות כדי לכתוב את פיוטו, ואז צץ הכופר והשתלב כקונוטציה ספרותית ולא כעובדה היסטורית, כי כל כולו צץ ועלה בהשראת הקינות של תשעה באב בכלל ושל עשרה הרוגי מלכות בפרט. בעניין זה יש להזכיר שפיוטו של מונסונייגו חובר ביום השלושים למותה של סול, כלומר בכ״ז בסיוון לערך, עשרים יום לפני י״ז בתמוז, ומכאן חותמן של קינות תשעה באב על ״צדקת אשת חיל זכרו״.

בגרסה הקודמת של סיום הפרק העלינו השערה שהפיוט חובר בסביבות חודש אב, בתקופת האבל על חורבן ירושלים, וזאת כשעוד לא ידענו על מכתבו של דרומון היי (1844) למשרד החוץ הבריטי. בעקבות התאריך החשוב באותו המכתב והתאמתו ללוח העברי התברר בדיעבד שמסקנותינו היו נכונות: הפיוט מאמץ ניבים וביטויים מקיבות על הרוגי מלכות גם בגלל הסמיכות לימי האבל על חורבן בית המקדש.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

 

וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד, נתייעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנאס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם, אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים אל המלך מסיר״א והיו משלחים כתות כתות. ויתקבצו ביום א׳ ד, בחודש רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר־ ופקדתי בשבט פשעם. ויהי היום ויעלו בכתות ללקצבא של המלך מסיר״א ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל, ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו את בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המם לפניו לתת דין וחשבון על כל מת שגבו מן אלמלאח. וישלח אגרת על ידי הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנאם במאמר המלך לתת דו״ח. וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם. אוי לנו מיום הדין לפני דיין נאמן ב״ה; וילכו הנגידים וא׳ מן גובי המס והע­לו אותם למלך ס׳  ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. הם מדב­רים ומתחננים לפני המלך יר״ה ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות את היהודים ברצאץ ימח שמו וזכרו, שם רשעים ירקב. וכן עשו ומתו ב׳ יהו­דים אחד שמו משה מאמאן ואחר עמו והשלישי נשפך דמו ולא מת. הכתה אותו הארצאצא ועברה בין הקנה ובין הוושט ולא מת ועדיין הוא חולה.

ואח״כ נתרפא ושמו משה ן' חנינא, והשם ית׳ ינקום נקמת דם השפוך, אכי״ר. וכשראה המלך את דם ההרוגים קצף קצף גדול וחמתו בערה לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הא׳. וגזר על היהודים אשר נשארו חיים והנגידים לשרוף אותם באש בתנור הסיד ויוליכו אותם לשורפם. ואח״כ אמר להחזירם וכשחזרו שאל לנגידים שבהם, וגזר עליהם לשורפם, ויוליכו אותם לשורפם; ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים. ויטב המלך את פניו לשר א׳ שהיה לפניו ויאמר לו: החזר את היהודים מן כבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פאס בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש. וכן עשה והביאם לפאס בש״ק כשגמרנו בס׳ אם רעה בעיני אדוניה וכו׳. בעוה״ר היו אלה, הי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל.

ונתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך נ״ע ושם חנה האלקאייד וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ ובו ביום גזר האלקאייד על הקהל לפנקס כל אחד לפי ערכו מה שיכול לתת כל א׳, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והוסיף עוד ואמר להם: לא תערכו רק מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים, אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו, וג״כ הנ­גיד היה מבקש מן המלך יר״ה ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית ליתנו עכשו, והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו, והלקאייד מכה ומענה בחכמים ובבעלי תורה. והיה מענה לעשיר א׳ ומרוב המכות והענוי שהיה מענהו ולא היה יכול לסבול, המיר דתו. אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות! ומן היום ההוא והלאה גזר אלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף, וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר.

וביום ח״ה [חול המועד פסח] של שנה הנז'(תס״ד 1704) בא ס׳ לחאג׳ מסעוד כסוס לגבות האלגזייא וסגר דלתי שערי האלמלאח וקבץ את כל היהודים כדי ליתן באותו יום אלגזייא ואחר כמה פיוסים ושוחדות נתנו מאה אוקיות והמתין להם עד שיעבור חג הפסח, וכן היה.

בר״ח תמוז ש׳ התס״ה (1705) ליצי׳ בא לעיד אסגיר [] של גוים ביום ש״ק וכעם המלך מסיר״א על הנגיד הנד, שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עיד, והטיל קנס על הקהילות של המערב לתת לו ככר זהב במשקל, שהוא שור. תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאם האומללים הרביע של הככר הנז' ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו ללקאייד הנז' סוכרא  והוצאות ח׳ אלפים אוקיות. [22] סוכרא — סח'רה, עבודת כפייה; נראה שבתקופה מסוימת אפשר היה להשתחרר ממנה על־ידי כופר־כסף — וכך שינתה המלה את הוראתה לתמורה, מתנת־כסף; ר׳ דוזי בערך.

הערת המחבר:         אל־עיד אל צגיר, הוא עיד אל־פטר, החג המוסלמי לאחר צום חודש רמצ׳אן. התאריך משובש ללא תקנה. באותה שנה חל חג זה ביום ג׳ בשבוע, 27 ביאנואר. נראה כי חרה לאסמאעיל פי שניים, שלא קיבל את המתנות הנהוגות, כי היה מנהג, שאם חל החג המוסלמי בשבת היו צריכים להוסיף על המתנה הרגילה. והשווה וואנדל, 109 ,Danmark.(ע"כ)

וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר. ונטלו הזהב והלכו עם האל־קאייד למקנאם והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ך שמול [נזכר בשו״ת משפט וצדקה ביעקב של ר׳ יעקב אבן צור, א, סי׳ רפח, בשאלה משנת תנ״ו, ובהסכמה משנת תנ״ח ,- עיין טולידאנו,.], וכשהוא רוכב על הפרדה יצאה נשמתו ומת והביאו אותו לאלגיסא [בית־קברות בשם זה נמצא בקרבת באב גיסה שבצפון העיר, והיה מיועד לקבורתם של אלה שנהרגו מחוץ לעיר ; עיין כה״י 29 ב (ויידה, 84) ; 32 ב (ויידה, 96). בדבר המקום עיין לה טורנו במפה,] וקברוהו. סוף דבר משנת התס״א (1701) אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את הצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה תכופות זל״ז. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״צ [19],

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

עמוד 265

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

פרק שבעה עשר

החינוך בצפרו

כדי לעמוד על טיבו ומהלכו של החינוך בק״ק צפרו, וכדי להבין את שלבי התקדמותו, נחלק את סקירתנו לשש תקופות. בכל תקופה נצביע על אישיות מרכזית שפעלה בתחום החינוך והצעידה אותו קדימה. נעמוד על שיטתו, תוצאותיו, מצבו החומרי של המורה ועוד.

תקופה א׳: (הרב דוד אראג׳יל) מראשית הקהלה עד שנת ה׳שפ״ה (1625).

תקופה ב׳: (הרב משה בן המו) משנת ה׳שפ״ה (1625) עד שנת ה׳ת״ע (1710).

תקופה ג׳: (הרב שאול ישועה אביטבול) משנת ה׳ת״ע (1710) עד שנת ה׳תק״ע (1810).

תקופה ד׳: (הרב ר״מ אלבאז) משנת ה׳תק״ע (1810) עד שנת ה׳תר״ס (1900).

תקופה ה׳: (מוא״ב עט״ר הרב ישמח עובדיה) משנת ה׳תר״ס (1910) עד שנת ה׳תרצ״ה (1935).

תקופה ו׳: (אני ע״ה דוד עובדיה) משנת ה׳תרצ״ה (1935) עד שנת ה׳תשכ״ד (1963) (שנת עלייתי לארץ).

תקופה א׳

הרב דוד אראג׳יל (שפ״ה 1625)

על מצב החינוך בתקופה זו, היינו, מייסודה של הקהלה עד שנת שפ״ה (1625) אין לנו ידיעות ברורות. קרוב להניח שלא היה לימוד התורה נפוץ בין כל בני הקהלה, כי רבנים רבים, שהם ההוכחה העיקרית והעדות היחידה לקיומו של חינוך ממשי, לא נודעו לנו מתקופה זו, מלבד הרב דוד אראג׳יל, שעליו אמר בעהמ״ח ״מלכי־רבנן״! שהוא היה הראשון הידוע לחכמי צפרו ושהיה בימיו של מרן הקדוש ר׳ יוסף קארו ז״ל, ואשר בא כנראה לצפרו מק״ק פאס, שם למד. מאידך, ודאי היתה לו לר׳ דוד אראג׳יל ישיבה אשר בה למד ולימד, ובודאי היה גרעין קטן של תלמידי חכמים ובני תורה.

תקופה ב׳

הרב משה בן חמו (שפ״ה—ת״ע— 1710—1625)

מצב החינוך

בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לאלף החמישי, זרח אורו של הרב משה בן חמו, ששימש רבה ונשיאה של הקהלה עד שנת ת״ע. הוא השקיע הרבה ממרצו ומכושרו לחינוכו התורני של הדור הצעיר וזכה להעמיד דור ישרים, תלמידים רבים גדולים בתורה ובמעשים.

למרות העול הכבד של הנהלת הצבור, בו נשא לבדו, טיפל גם בעניני חינוך הילדים בגיל הרך במגמה לחסל את הבורות שהיתה נפוצה בקרב הקהילה. הוא פתח ״חדרים״ רבים בבתי הכנסת, הושיב מורים ומלמדים שאולי הביא מערים אחרות ובעיקר מפאס הקרובה, דאג לספרים ולדרכי לימוד והדריך את המורים. אחרי שנים של מאמץ ראה פרי בעמלו וזכה להעמיד דור חדש מלא תורה ויראת שמים.

בימיו היו הלימודים התורניים (משנה, גמרא ופוסקים) בהישג ידו של כל תלמיד מחונן בכשרון ללא הבדל של משפחה או ייחוס, כי בתי אבות בעלי שררה ובעלי חזקה לא נודעו עדיין בקרב הקהלה וכל התפקידים הציבוריים (רבנות, דיינות, נשיאות, הוראה, חינוך, שחיטה ובדיקה, מילה, ספרות סת״ם ושטרות וכו') ניתנו לכל מי שראוהו פרנסי הקהלה ראוי והגון לכך.

למצב החינוך בתקופה זו הלם מאמר חז״ל: ״תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול״, מאמר שהיה [אולי] הנושא העיקרי בנאומיו ובדרשותיו אשר נשא ברבים; מגמת דבריו היתה להשפיע על ההורים לתת לבניהם חינוך יהודי תורני שהנו חובה, ולא רשות, לגבי כל בן ישראל.

שיטת החינוך

התכלית היחידה אשר הציב לו הרב משה בן חמו למטרה בחינוך היתה ״הרבצת תורה והפצתה ברבים״. הוא עמד לימין המורים, ניהלם והשגיח עליהם בעיגא פקיחא, על דרכי עבודתם ועל שיטת לימודיהם, השתדל שהלימודים בחדרים יינתנו בצורה מודרגת, כפשוטו של מקרא ״חנוך לנער על פי דרכו״.

כנראה שמלבד ביקוריו הרבים הבלתי רשמיים, ביקר באופן רשמי בחדרים ובישיבות פעמיים בשנה (אחרי חג הפסח ואחרי חג הסוכות. כאשר היה נהוג אחריו עד ימיו של רבי אליהו בן הרוש.

כעבור כמה שנים, הגדיים נעשו תיישים, ובתוך הקהלה פרחו אברכים אשר כשרונותיהם וידיעותיהם בתורה וביראת שמים העידו עליהם שהם כדאים וראויים להמשיך ולהתעלות בלימודים. הרב דאג להם במיוחד ולמענם יסד ישיבה שהוא עצמו לימד בה גמרא שו״ע ופוסקים, מלבד מקצועות שיעזרו להם בחיי יום יום (ספרות סת״ם, ספרות שטרות, שחיטה וכד).

מהישיבה הזאת יצאו רבנים שהיו למופת לדורות הבאים הרבנים הידועים לנו, אשר ישבו בשבת תחכמוני של הרב משה בן חמו הם הרבנים:

רבי ישועה בן חמו, בנו, החליף מכתבים בהלכה עם רבי יהודה בן עטר ועם ר׳ יעקב בן צור, ז״ל.

רבי דוד בן־שטרית, הכם ודיין, החליף מכתבים בהלכה עם הרב יהודה בן עטר, מפאס.

רבי יוסף גבאי, ראב״ד(ראש אב בית דין), שהיה לו יד ושם בחכמת הקבלה. רבי יהודה בן עטר מפאס כותב לו: ״אלו עיינת עיון שלם לא היית כותב כך דלאו קטיל קני באגמא את כי כבר תלי״ת אנו יודעים ומכירים זכות שכלך״.

רבי יוסף עטייא, רמו״ץ (רב ומורה צדק), החליף מכתבים בהלכה עם הרב יעקב אבן צור.

רבי יחייא באנון, רמו״ץ, וחתם בהרבה פס״ד בספרי מוצב״י.

רבי מאיר די אבילא (בעהמ״ה ספר ״קבוץ גלויות״) ולמד תורה גם מפי רבי יהודה בן עטר מפאס.

רבי מסעוד בן רבוח בן בתו של רבי משה בן חמו וחתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

רבי משה בן רבוח. ן יוסף.

רבי שמואל בן חותא. חתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

משעמדו החכמים הללו בראש הקהלה, לא פסקה שוב התורה מצפרו, הם העמידו תלמידים ותלמידי תלמידים שהנחילו את התורה לדורות מאוחרים עד היום הזה.

מצבו החומרי של המלמד

ההורים דאגו לשלם שכ״ל לכל מורה ומלמד, כפי ערכו ומדת אחריותו בעבודה, משכורת קבועה לצורך פרנסתו, בסוף כל חודש. הסכום שקבל מצומצם, ולא היה בו אלא בכדי לחיות חיי דוחק ועוני.

המורים לא מלאם לבם מעולם לבקש משכורת הגונה, אולי משום שלא רצו בהנאה מרובה מן הצבור או משום שידעו מראש מה תהיה תגובתם של פרנסי הקהלה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ' 206

"להתהלך באור החיים" לפרשת "בא",  וההילולא של סידנא רבנו בבא סאלי ע"ה ביום חמישי – ד' שבט, מאת: הרב משה אסולין שמיר.

מתוך הספר "להתהלך באור החיים" לפרשת "בא",

 וההילולא של סידנא רבנו בבא סאלי ע"ה ביום חמישי – ד' שבט,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

את הספר ניתן להזמין מהמחבר: טל':  0523-240-298

     גאולת עם ישראל ממצרים,

ותדריך לגאולה עצמית  וכללית לדורנו,

בבחינת: "כימי צאתך ממצרים – אראנו נ-פלאות" –

הנסים בגאולתנו – יהיו פי נ = 50 מאשר ניסי מצרים.

בשבוע שעבר, זכינו לראות מ"ט = 49 מנהיגים המתכנסים בירושלים בירת עם ישראל,

המכים על חטא השואה, ועל עברם האנטישמי – והמכירים בישראל כמדינת העם היהודי.

השבוע, זכינו לראות את המעצמה העולמית בראשות טראמפ  – המכירה בריבונות עמ"י,

גם על כל שטחי יש"ע – כחבלי ארץ מולדתנו,

בהמשך להכרה ברמת הגולן וירושלים עיר קודשנו.

רבנו אבהם אבן עזרא אומר על סוף המזמור בתהלים ק"ז:

 "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר",

אותו אומרים על גאולתנו בפסח ויום העצמאות: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'.

אדם חכם – חייב להתבונן על חסדי ה' המובילים לגאולה. (המזמור מדבר על 4 אנשים המודים לה' על גאולתם).

להלן כמה תובנות והמלצות בלבד…..,

מתוך החסדים שעושה אתנו הקב"ה – בדרך לגאולתנו עוד השנה.

תהליך הגאולה בשנת התש"פ = 5780 = 2020


. 1 קיום העולם: 6000 שנה (סנהדרין). זה מקביל לששת ימי השבוע, בבחינת הכתוב:

"אלף שנה בעיניך – כיום אתמול" (תהלים). יומו של הקב"ה הוא 1000 שנה"

  1. מתוך פרשת השבוע "בא": "ומושב בני ישראל במצרים – 30 שנה ו- 400 שנה" (מברית בין הבתרים).
    3. {"ועבדום ועינו אותם 400 שנה" (מלידת יצחק)}.
    4
    . בני ישראל השתעבדו במצרים רק – 210 שנים. (רש"י ע"פ חז"ל).
  2. היות והגאולה ממצרים הייתה בבחינת "אחישנה" כדברי הנביא ישעיהו,

6 . יוצא שהקב"ה זיכה את עמ"י בהנחה של – 220 שנה לפי החשבון: 430 – 210 {שנות השעבוד} = 220 שנה.

  1. 7. את ההנחה הנ"ל, נקבל בעזהי"ת גם אנחנו כיום – שנת תש"פ = 2020.

  6000 – 220 = 5780 = תש"פ.

8 . המנהיג העליון של אירן {גלגולו של המן}: עלי חאמנאי  {בגימטריה} = 220
9. עלי חאמנאי המנהיג העליון הפרסי, רודף אותנו, כדי שנחזור בתשובה, כמו המן הרשע הפרסי.

  1. השערה!!!!!!!!!!!!!!!!!! – שנת התש"פ = 2020מסוגלת לגאולתנו, וזה תלוי רק בנו.

  2. 11
    . דונלד טראמפ נשיא ארה"ב – הולך בדרכו של כורש מלך פרס שהכריז על הקמת בית המקדש השני ועליה לארץ ישראל ככתוב בספר עזרא: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות  דבר ה' מפי ירמיהו –

העיר ה' את רוח כורש מלך פרס – ויעבר קול בכל ממלכתו וגם במכתב לאמר:

 כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוקיו עמו –

 ויעל לירושלים…. ויבן את בית ה' אלוקי ישראל הוא האלוקים אשר בירושלים" (עזרא א. ב – ג).

משיח בן דוד =  {בגימטריה} = 424.

דונלד טראמפ  {בגימטריה} =  424  {מעין משיח בלבד – כמו כורש מלך פרס}.

  1. תפילה לבורא עולם שיגאל אותנו מתוך רחמים.

              "ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).

הקב"ה אומר למשה רבנו:

בֹא איתי אל פרעה ללא מורא וללא פחד,

ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים,

ואח"כ עם התחתונים (רשב"י בזוהר בא. עמ' לד').

  הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.

לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק במקום ברוך הוא.

"בא אל פרעה": "אמר רבי שמעון: כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה  – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?

הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.

הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').

משה רבנו היה צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם הביא אותה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות, למשה רבנו היה קל. החל מהמכה השמינית שהיא מכת הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.

דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.

כנ"ל במלחמותינו נגד אויבינו הרבים. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.

"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".

מה ההבדל ביניהם?

לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא" – "בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו, ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".

וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.

ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם

ובזמן שהיה פרעה יוצא המימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).                        

ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי.

הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.

אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר                                                                                            

מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.

מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:

ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולמם של המצרים.

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},

רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,

ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים:  שם – ספר = 340.  שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב).

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').

במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.

במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב- ג' ימים האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.  

במכת הבכורות –  החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).              

 רבנו-אוה"ח-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם"  בבתי המצרים בזמן מכת החושך,  ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').

 אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.

המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית,  שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.

במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.

מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.

 "ויהי בחצי הלילה – וה' היכה כל בכור" (שמ' יב, כט).

הקב"ה נלחם באויבינו – גם אם הם רבים ועצומים.

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש שבכוונה הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת הכתוב: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.

"ומת כל בכור":  לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" … להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט).

 הפעולה נעשית בבחינת  "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.

דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').

כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים / הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את הקדושה העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).

משה רבנו דואג לעמו,

 פרעה  דואג לכיסאו.

המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.

לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.

הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",

 והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.

משה רבנו לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).

המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.

"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).

                                          דגם למבנה מצוות התורה.

האדם – תוצר של מעשיו ומעלליו.

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.

לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.

עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.

המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.

 בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.

כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.

סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן. 

חלוקת המצוות היא:

  1. 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
  2. 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
  3. על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
  4. 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח –  תפילין  של ראש.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.

הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".

רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".

פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות –   להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.

חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.  על כך אומר בעל "ספר החינוך":

"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.  ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם  יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה,  ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.

 ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .

"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) / להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /     

 הוא הלילה (חזקיה) / הזה ליהוה (מרדכי) /

שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).

ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.

פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.

מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.

זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.

 א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות בגוג ומגוג.

 ב. "ויהי בחצי הלילה" ביציאת מצרים במכת בכורות.

 ג. "ויהי בלילה ההוא" בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.

 ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" בימי מרדכי ואסתר. 

 ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".

המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' – כשהגיע הקץ, לא  עכבם כהרף עין:

בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.

בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק. בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים. בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנה' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סימן ט').

מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).

ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשאר שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).

            "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').

 תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.

 קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.  

החזקוני  אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.

רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.

בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.

המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.

זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).

"החודש הזה לכם" מצות קידוש החודש.

קדושת הזמן אצל עם ישראל.

מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.

מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.

המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.

השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70  (מספר שמותיו של ה') = 1820.

כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.

כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.

בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,

בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.

לכל אדם, יש עליות וירידות בחייו, ועליו לא להתייאש בזמן "הנפילות", בבחינת "שבע יפול צדיק – וקם" (משלי כד טז).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

  "אור זרוע לצדיק"

לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

יום ההילולה שלו, ביום חמישי – ד' שבט.

מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –

וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.

"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.

בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.

במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.

הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.

הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.

בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.

בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.

את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.

כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.

בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.

ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.

הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.

הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.

מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:

הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.

הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.

מסירות הנפש של "בבא סאלי",

 בקיום מצוות ברכת הלבנה.

רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.

א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.

ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).

ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

מהו סוד ברכת הלבנה?

מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).

התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.

 מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.

רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).

ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.

כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".

כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.

המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא". רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".

"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.

מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק-מתוך הפרשיות ״וארא־בא״-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

(389) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

בשקל ״זיתךּ יא רצם לבאהיא / ציבתךּ כאלי מהג׳ור״

 

"אֶפְרוֹשׁ אֶת כַּפַּי לַייָ, נָאַם —

אָמַר מֹשֶׁה; אָזַל לוֹ, / וּבְעֵת קָרָא שָׁלַח לוֹ / "קוֹל וּבָרָד נֶחְדָּלוּ"

צוּרִי בִּגְלָלִי. / וּמְחוֹלְלִי / גּוֹאֲלִי —

 

כנפי שחר

 (389) — הנושא: ארבע מכות ברד ארבה חושך מכת־בכורות מתוך הפרשיות ״וארא־בא״ (שמי ט,כט — יב,כט).

אפרוש… — אתפלל לה׳ בידים שטוחות. אזל — הלך. ובעת קרא… — כאשר התפלל, וקולות וברקים פסקו, שלח משה לפרעה לקיים הבטחתו. צורי בגללי… — דברי המשורר מפי העם: אבל ה׳ צורי וגואלי, בגללי, כדי להעניש פרעה על מה שעשה לי, הקשה לבו באבנים חזקים.

 

לֵב פַּרְעֹה הִקְשָׁה כַּאֲבָנִים מוּצָקִים

וַיֹּאמֶר לְמֹשֶׁה "בּוֹא אֵלָיו וְהַתְרֵה בּוֹ, עַמִּי יִנְהֲרוּ / יֵצֵא וְעָבָר":

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

נָקָם אֶקַּח טֶרֶם יוֹם מוּצָאָם

כִּי אָז אָשִׁית בְּקִרְבּוֹּ / אֶת אוֹתוֹתַי בְּלִבּוֹ / עַד יַכִּיר אֶת מַצָּבוֹ

וּבְנִי־אוֹהֲבִי / וּנְצִיבִי / כִּלְבָבִי

סַפְּרוּ לָהֶם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים צוֹדְקִים

עוֹלַלְתִּי בְּמִצְרַיִם נִפְלָאוֹת וּגְבוּרוֹת לָעַד יְסֻפְּרוּ / עָשִׂיתִי כְבָר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

יָשָׁר הָלְכוּ לִקְרָאתוֹ עֵת בּוֹאָם

קָרְאוּ לוֹ וְצָרְחוּ: / "שַׁלַּח לְעַם נִדְחוּ / עַם יְיָ־מִבְטָחוֹ

בְּנֵי־אֶזְרָחִי / וְאִפָּרְחִי; נִדָּחִי"

־כִּי הוּא רָאָם וְשׁוֹמְעָם מִמַּעֲמַקִּים־

"וְאִם מָאֵן אַתָּה אָבִיא אַרְבֶּה הַרְבֵּה בָּעִיר יִתְגּוֹרָרוּ / יֹאכַל כֹּל־הַבָּר"

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דִּבְרַת עֲבָדָיו קָרְאוּ כֻּלָּהַם

"עַד מָתַי יִהְיֶה לָנוּ / לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ? / שַׁלַּח הָעָם לִמְעוֹנוֹ,

עַד אָן תְּעַנֶּה / וְנִתְאַנֶּה? / קוּם .קַנֵּא —

לְמִצְרַיִם אָבְדָה וְעָמָהּ נְמַקִּים".

מִדַּרְכָּם שָׁבוּ וּשְׁאֵלָם "מִי הַהוֹלְכִים וּמִי יִשָּׁאֲרוּ ? / יֵלְכוּ לַמִּדְבָּר":

 

ומחוללי — יוצרי. והתרה בו — הזהירהו. ינהרו — יצאו לאור החופש. זאת היא אשמתי — אם גליתי ממשכני — ארצי וזבולי — בית מקדשי נחרב, והגעתי למצב שאין לו מזור־רפואה, ולבי מכה אותי על בך — הרי זו אשמתי. אנהום למו… — נאנח אני עליהם שחרבו ואינם בגלל חטאי הכבד. נקס אקח — אעניש. מוצאם — צאתם. אוהבי — אברהם. ונציבי — נשיאי, ע״ש נשיא א-להים אתה בתוכנו(ברא׳ בג,ו). עוללתי — עשיתי. וצרחו — בצ״ל, צעקו ללא מורא. נדחו — גלו ממקומם. עם ה׳… — עם אשר ה׳ מבטחו. אזרחי — אברהם. ואיפרחי־נדחי — חי״ת־צירה, צורת רבוי ארמי, כמו חיי אריכי ומזוני רויחי; איפרחי כמו נדחי, גולים ופורחים ממקום למקום. יתגוררו — יתקבצו. כל הבר — יאכל כל הדגן. למוקש — למכשול. למעונו — למקומו. תענה ונתאנה — עד מתי תמשיך לענותו, שא־להיהם ימצא מקום לחפש לנו עלילה להענישנו? נמקים — נמוגים ונמסים, כלים ואובדים.

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "יֵלְכוּ בִּצְבָאָם

 חַג לַיְּיָ יָחֹגּוּ / שָׂב וָטָף חַיִל יִשְׁגּוּ / צֹאן וּבָקָר יִנְהָגוּ

וְשָׁם נְהַגֶּה / בְּלִי מִשְׁגֶּה / וְנַשְׂגֶּה

שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ בְּאֶרֶץ מֶרְחַקִּים"

אֲהָהּ ! זָעַק, " רְאוּ כִּי רָעָה חֲרַשְׁתֶּם וּמִרְמָה תִּקְצוֹרוּ / רָגַז הִתְעַבָּר

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דָּאֲבָה נַפְשׁוֹ, קָם כְּאִישׁ נִדְהָם

נִתַּר לֵב מֵחֶרְדָתוֹ / וְגָזַר בִּגְזֵרָתוֹ / לְגַרְשָׁם בְּעֶבְרָתוֹ

לָכֶם קָרָאתִי / שׁוֹמְרֵי דָּתִי / אָמַרְתִּי

קָרָא "גָּרְשׁוּם, כִּי חִצָּמוֹ לִי זוֹרְקִים"

טֶרֶם יָצְאוּ אָמַר הָאֵ-ל "נְטֵה יָדְךָ בָּאַרְבָּה", מוּסָרוֹ / וְרוּחַ

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דרידכה

 

קִרְבַת אֱ-לֹהִים בָּאָה עָלֵימוֹ וַיִּגְזוֹר

לַהֲקַת אַרְבֶּה בָּאָה, חַיִל גָּדוֹל, גָּבְרוּ / וּבְכֹל־מַעֲבָר:

 

כנפי שחר

בצבאם — כולם, בהמוניהם. שב וטף — זקן ונער. חיל ישגו! — יגדל כוחם! כמו מלת ״הי״ו״ הבאה אחרי הזכרת שם אדם ״הי ישמרהו ויחייהו״, וכמו מלת ״יצ״ו״, ישמרהו צורו, ודומיהם, גם כאן אחרי שהזכירם בירך אותם. נהגה בלי משגה — נדבר ככל העולה על רוחנו ללא חשש של שגגת לשון. ונשגה… — נרבה להתפלל. רעה חרשתם… — הרעה אשר חשבתם לא יעלה לכם ממנה אלא אוון ומרמה, כלומר, נגלו תעלומותיכם והעליתם חרס בידכם. רגז — קצף. והתעבר — לי עברה וזעם. דאבה — עגמה נפשו, נעצב. כאיש נדהם — אובד עצות. ניתר… — זועזע מרוב חררה. וגזר… לגרשם בעברתו — וגזר בעברתו לגרשם. לכם קראתי… קרא: גרשום! — שיעורו: קרא: לכם קראתי שומרי דתי־אמרתי, גרשום! הכוונה, צעק ואמר: לכם, עבדי שומרי דתי ואמרתי, אני קורא, גרשו אותם מעל פני! כי חצמו לי זורקים — דוקרים אותי בדבריהם כמו בחץ. מוסרו — במכה זו יקבל מוסר. ורוח גבר — ומיד התחזק הרוח להביא את הארבה. קרבת א-להים — רוח הקודש. להקת ארבה — קבוצה; להקה, אותיות קהלה.

 

כִּנְטוֹת הַשֶּׁמֶשׁ אוֹרוֹ־כֵּן לֵב פַּרְעֹה נָזוֹר

רָאָה כִּי אָכַל כֹּל־עֵץ גַּם יָרָק בַּעֲפָרוֹ / נִרְאֶה וְנִקְבָּר:

 

גַּאֲוַת הָרָשָׁע הִשְׁפִּילַתּוּ; וַיִפְזוֹר —

אֶת רַגְלֵי עֲבָדָיו, וּלְמֹשֶׁה קָרָא, מִהֲרוּ / כֹּל־שַׂר וְדַבָּר:

 

חָטָאתִי הַפַּעַם, מִדְּבָרָי לֹא אֶנְזוֹר.

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָנָּא, אַל פָּנַי יֶחְוָרוּ / שְׁלִיחֵי הַבַּר:

 

הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי לַייָ בִּשְׁמוֹ אֵזוֹר

מִבְטָחִי וְחֵילִי רַחֲמָיו עָלַי יֻכְמָרוּ / וַאֲנַשֵּׁק בַּר:

 

יָצָא מִשָּׁם, הִתְפַּלֵּל, בָּא רוּחַ וַיָּזֹר

לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד וְכָלוּ וְנִגְמָרוּ / שָׂמוּהוּ מִצְבָּר:

 

יֹשֶׁר אֳמָרָיו בְּחֵטְא מִלְּאָם

רוּחַ נֹחַם פְּעָמוֹ / שָׁב וַיְחַדֵּשׁ אֲשָׁמוֹ / כָּכָה חָשַׁב בִּזְמָמוֹ

"בּוֹנֵי אוּלַמִּי / נוֹתְנֵי לַחְמִי / וּמֵימִי —

לֹא אֲשַׁלֵּחַ! יְאֻסְּרוּ בְּזִקִּים"

וַייָ אָמַר לְמֹשֶׁה "נְטֵה יָדְךָ בַּחֹשֵׂךְ יְסֻגְּרוּ / לֹא יֵצְאוּ בַּבָּר:

 

ז זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

מַכַּת הַחֹשֵׂךְ הָאֵ־ל הִמְצִיאָם

עֵינֵי מִצְרִים נִסְתָּמוּ / וְיִשְׂרָאֵל אוֹר לָמוֹ / מִסְתָּרָם לֹא נֶעֱלָמוֹ

קָרָא "בֵּן־זַעְמִי, / בֵּן־עַמְרָמִי, / הֵן טַעְמִי —

 

כנפי שחר        

כנטות… בן לב פרעה נזור — כצ״ל, גזור בנו״ן, ור"ל כמו שהשמש שוקעת ואורה נעלם ובא חושך במקומה כן לב פרעה נסוג מהבטחתו. ראה מעשה חרש. ראה… — כי אכל הארבה כל ירק, גם זה הנראה וגם הנקבר תוך עפרו — ויפזור… — פיזר עבדיו בכל עבר, ואלה, כל שר ודבר, מיהרו — לחפש את משה; לא אנזור — לא אסוג, לא אחזור בי מהבטחתי. אנא… — שיעורו: אנא, שליחי הבר, אל פני יחוורו — אל תשיבו פני ריקם, שילבינו מבושה; שליחי הבר, שלוחיו של ה׳ הצדיק, הזך והצח; העתירו… — התפללו עלי לה,, אשר מכאן ולהבא אאזר ואתחזק רק בשמו, והוא כוחי ומבטחי. רחמיו עלי יוכמרו — יהמו ויתגלגלו רחמיו עלי. ואנשק בר — ומעתה אכבד עם ישראל שהם בניו. בא רוח ויזור — פיזר ונשא את הארבה. מצבר — גדיש, ערימה. רוח נוחם… — מחשבת חרטה קשקשה במוחו כפעמון, הטרידה אותו, ויחדש אשמו — חזר לסורו. ככה חשב בזממו; בוני אולמי… — לא יתכן שאשלח אנשים הבונים לי ערים ומביאים ברכה לכלכלת המדינה, לא אשלח! יאסרו בזקים… — ישארו אסורים בכבלים, לא יצאו החוצה, לא ישוחררו; בר, שדה, מדבר. המציאם — הביא עליהם, ל׳ את כל התלאה אשר מצאתם בדרך (שמי יח,ח), אירעה להם. מסתרם… — מקומות בהם הסתירו המצרים דברי חפץ לא נעלמו מהישראלים שהיו שרויים באור. בן זעמי…, הן טעמי… — אתה, משה בן עמרם, אשר הבאת עלי מכות הזעם, שמע את עצתי: תלכו, אבל בידים ריקניות.

 

אֲשַׁלַּח הָעָם, אַךְ בְּיָדַיִם רֵיקִים

וְצֹאנָם וּבְקָרָם יֻצָּג, וּלְכוּ עִבְדוּ הַשֵּׁ"ם כְּמַאֲמָרוֹ / טַף זָקֵן וּגְבַר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

"חֲדַל לָךְ מִדְבְּרֵי חֵטְא מְזֹהַם,

עָנָה מֹשֶׁה בְּנַאְקוֹ, / זִמּוֹתֶיךָ נִתָּקוּ / גָּבְרוּ וְלֹא עָמָקוּ

צוּרִי צוֹדְקִי / וּמְחוֹקְקִי / מַמְתַּקִּי—

מָה־נִזְבְּחָה־לוֹ כְּמִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים?

לֹא־דַּי כִּי תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים, מִקְנֵנוּ לֹא יֶחְסָרוּ / לָהֶם יְחֻבַּר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

זַעַף נִמְלָא וְעֶבְרָתוֹ הֶרְאָם

גָּזַר עָלָיו וּפְקָדוֹ / רַגְלֶיךָ לֹא יַעַמְדוּ / וַיָּצַר אֶת צַעֲדוֹ

" לִפְנֵי כְּבוֹדִי / וְקָדְקֳדִי / וְנֶגְדִּי

שָׁמוּר, אַל תִּרְאֶה פָּנַי, מִמָּךְ רְחוֹקִים

וּבַיּוֹם רְאוֹתְךָ פָּנַי תָּמוּת, אַל תַּמְרֶה פִּי הַמֶּלֶךְ וִיקָרוֹ / שִׁלְטוֹן וְגִזְבָּר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

קַיָּם גָּזַר "עוֹד אָבִיא, לְיָרְאָם,

נֶגַע לָעָם, עַם פַּרְעֹה, / אַחַר יָשׁוּב מִפִּשְׁעוֹ / יְשַׁלַּח הָעָם יִסְעוּ"

צִירִי וְרוֹעִי, / מְיֻדָּעִי / [וְרֵעִי]

דַּבֵּר בְּאָזְנֵי עַמִּי יִהְיוּ מְפָרְקִים

 

כנפי שחר        

יוצג — יהיה מוצג ועומד במקומו. במאמרו — כאשר אמר. וּגְבָר — יחיד מן גברים. חדל לך… — תפסיק מדיבורים מלוכלכים! קרא משה בקולו הרם. זמותיך נתקו — קשריך הותרו, כלומר לא הועלת כלום בקשיות לבן. גברו ולא עמקו — זמותיך היו רבים, אבל לא היתה להם אחיזה בעומק. צודקי — ה׳ המוכיח צדקתי, ומחוקקי — הקובע לי חוקים, ממתקי — ע״ש חבו ממתקים (שה״ש ה,טז), ומתוקים מדבש ונופת צופים (תה, יט,יא). לא די כי תתן… — שיעורו: לא מספיק שמקנהם יחובר ויצורף אליהם, אלא גם אתה תתן להם משלך. זעף — נמלא חימה. ופקדו — פקד עליו, גזר עליו. ויצר את צעדו — צמצם את מהלכו, שלל ממנו חופש הכניסה אליו. לפני כבודי… — דבק אל ״רגליך לא יעמדו״ (קרא: יעומדו). אל תמרה… — אל תסרב לפקודה היוצאת מפי מלך שליט וגזבר, ממונה על הכנסות המדינה. קיים — ה׳ החי וקיים לעד. ליראם — להפחידם. צירי ורועי מיודעי ורעי — ראה מעשה חרש; צירי, שלוחי; ורועי, שאני מיניתיו להיות רועה את עמי; מיודעי, שאני כבדתיו ודוממתיו, ע״ש ידעתיך בשם (שמי לג,יב) וכן ת״א: רַבִּיתָךְ בְּשׁוּם, וכפירוש ראב״ע ורמב״ן ז״ל. וגם ע״ש שהודיעו י״ג מדותיו (שם לד, ו־ז); ורעי —שהוא דבק אלי.

 

"שָׁאֲלוּ אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ כֶּסֶף וְזָהָב נַצְּלוּ וּסְחָרו / מִגָּר בְּפַרְבָּר":

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דרידכה

 

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הִכָּה בְּכוֹר כַּהַךְ צוּר

אַךְ בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל פָּלַט מִשַּׁחַת נְצָרוֹ / בְּבֵיתוֹ נִשְׁמַר:

 

צְעָקָה גְּדוֹלָה הָיְתָה  בְּאֶרֶץ מָצוֹר

מֹשֶׁה הוּבָא בַלַּיְּלָה, כִּי בָּא יוֹם לוֹ גְּזָרוֹ / וְדִינוֹ נִגֶמָר:

 

"קוּמוּ צְאוּ כֻּלְּכֶם'/ קָרָא בְּאֵין מַעֲצוֹר

"טַפְּכֶם גַּם מִקְּנֵיהֶם אֲלֵיכֶם יִתְחַבָּרוּ" / שַׁ־דַּי לִי הֵמַר:

 

יַד הַמִּצְרִים קָשְׁתָה עֲלֵיהֶם בְּמָצוֹר —

לְשָׁלְּחָם, פֶּן קְבָרִים לָהֶם פֹּה פָּעֲרוּ / אַחֲרִיתָם מָר:

 

אָנָּא, יְיָ, תִּשְׁמַע הֶגְיוֹנִי, וְתִקְצוֹר —

פִּשְׁעֵי וּזְדוֹנוֹתַי בְּסִפְרְךָ הֻסְפָּרוּ / כִּי רֵיחִי נָמָר:

 

קָרַב קֵץ גְּאֻלָּתֵנוּ, בֶּן־דָּוִד יַעֲצוֹר

מֶלֶךְ־חַי־וְקִים יִמְלוֹךְ וְיִגְדַּל יְקָרוֹ / יִפְרָח כַּתָּמָר:

 

כנפי שחר

יהיו מופרקים — שעוד הערב יהיו נגאלים, ל׳ ויפרקנו מצרינו (תה׳ קלו,כד). נצלו — הריקו אותם מכסף וזהב (קרא נצלו כבשוא נח). וסחרו מגר בפרבר — קחו לכם סחורה מן השוכן בפרבר, שבונה בקצה העיר. כחך צור — במכת אבן; ואולי יתכוון, שהביא עליהם מכה איומה כזו שהביא על צור(עי׳ ישע׳ פרק בג), ואז יש לנקר צור, צד״י־חולם. פלט — נמלט, ניצל. משחת נצרו — הצילו ממות. בביתו נשמר — כי לא יצא מביתו. בארץ מצור — בארץ מצרים. כי בא יום… — כצ״ל; כי הגיע היום שקבע לו, לפרעה, יום שדינו נגמר לטביעה בים־סוף. ראה מעשה חרש. באין מעצור — קומו צאו ללא כל מניעה ועיכוב. ש-די לי המר — השביעני ממרורים. במצור — המצרים צרו עליהם ודחקו אותם לצאת מיד. פן קברים… — מחשש שמא ימותו כולם; פה פערו — פתחו פה, הנושא: קברים. אחריתם מר — פן, גם הם בבכורות, מרה תהיה אחריתם. אנא ה׳… — המשורר מסיים בתפלה. ותקצור פשעי… — תכרות, תבלה ותמחה פשעי אשר נכתבו בספרך. כי ריחי נמר — כי יודע אני שריחי נבאש בפניך. בן־דוד יעצור… — ימשול, ירבה כבודו ויגבה כתמר במהרה בימינו אמן!

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה ז"ל-אגודת המורים ושביתתם

החיים במרוקו אכן תוססים היו , גם במאה ה-18. מובאת כאן הודעה על שביתת מורים ושוחטים שדרשו קבלת השכר בזמנו וגם תוספת..
האגרת שתצלומה מופיע כאן, מובאת במקורה בערבית יהודי, תורגמה יעל ידי רבי דוד עובדיה ז"ל וגם פרשנות של רבי ישועה….
השביתה ההיא שהוכרזה גם על ידי שוחטים, התחשבה במיעוטי יכולת, תלמידי חכמים וגם יתומים ואלמנות, שזכו להעדפה מסוימת על פני בעלי היכולת…
השוחטים סירבו לשחות לאלה האחרונים, אך התחשבו מאוד במצבה של השכבה הנזקקת והחלשה…

בע״ה התקמ׳׳ג

בראותינו אנחנו החתומים כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכמייא למהוי כעמא דארעא לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה מא נשנפעוסי מן צבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובד. ומא נקריוולהום אדרארי דייאלהום גיר אידא יכון בשרט די כיף כא יקבדו פלמדינה די הווא דבר המספיק ויכון בתשביק דהיינו חתא ישבקו אלמלמדים קימת כל צהר בצהרו ודיך אשעה יקריוולהום אדארי דייאלהום, וראיין אלמלמדים יכונו כלהום בשותפות אחת בלימוד הנערים, ועוד ע״ע השחיטה מא נדבחולהום סי כלל ואידא הכריחונו באש נדבחולהום מא נדבחולהום גיר אידא יכון בהאד תנאי דהיינו יעטיוו עלא אתור ־אם־ ועלא לכבש ־דת־ די כיף כא יעטיוו פלמדון ופתשור, וג׳דאד יעטיוו עליהום ששה פש״ן אלוואחדא ומא נדבחו גיר אידא שבקולנא ליזארא ודיך אשעא נדבחו די כיף מביין פתקנת קדמונינו נ״ע  וכל החוזר בו וכו' כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות מא יקבדוהום בש״ח גיר חתא ישבקו ליזארא די כיף כא יעטיוו פלמדון דהינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות פחות שבערכים ־אם־ וידא כאן אסר מרובה יעטיוו עלא שום שמנה פש״ן אלמתקאל לפחות, ושטר דשכירות דליתומים ולאלמנות יקבד אסופר ־ת־ אלמתקאל וידא ווקף סי ת״ח יחאשב סי שותפים וכיוצא אוו יזממלהום סי זמאם מא יחאשב אוו יזמם גיר התא יקבד שט״ו וצריך לאודועי באיין אידא תק'ארא סי יתום מעא סי חד ודהרלנא אנקסולו מן סך־דת־ די יעטי פחקו נקדרו אנקסולו אוו נסמחולו כפי ראות עינינו, ושכר הספרות כלו כנז' הוא בשותפות בינינו, חלק כחלק יתחלק בינינו וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הגנז׳ פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכוי ולראיה שכך הסכמנו חת״פ בשבעה ימים לחדש תשרי שנת אם שכיר הוא בא בשכרו לפ׳׳ק וקיים.

שלמה א״א מימון נ״ע אביטבול        יעקב א״א כהה״ר יוסף זלה״ה ארהאן ס״ט

אהרן אפרייאט סיל״ט  ישועה א״א יהודה נ׳׳ע אזולאי ס״ט  מסעוד א״א עמור ן׳ יתאה סי״ט ישראל יעקב א״א מרדכי׳ עולייל ס״ט

בה״ו

יפה עשו ויפה תקנו בני תורה סייג לתורה והצנועים מושכים את ידיהם ומה נעים גורלם לקוה רחמי שמים ליהנות מיגיע כפם, ולא ישמעו עוד חרפת אנוש וגידופיהם אשר מתנתם מעוטה ובשעת חרפתם מחריפין במתנה מרובה, ואם הם לא חשו לבזיון התורה ולא ידעו תועי רוח בינה שאין תרופה למכתם ונזרקה בהם אפיקורוסות בזלזול התורה ולומדיה כי זה הוא אפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא, עמדו בני תורה ומחלו להם מנתם, אולי בהמנע מתנתם, תמנע חרפתם, וכראותי טוב כוונתם, אף ידי תכון אתם, והולך ומסכים על הסכמתם, והאיש אשר יעשה בזדון לגרוע כחם, משכר טרחם, מלבד דקאי בארור אשר לא יקים את דברי התורה ותורה חוגרת שק לנקום נקמתם, עוד קאי באיסור מוסיף דלא תעשוק שכיר עני ואביון, והתורה תתבע עלבונה וממרחק תביא לחמה לתת לבניה לחם לאכול ובגד ללבוש ולראיה בידם חתמתי וסלקתי גם אנכי עצמי מליטפל בצרכי צבור כאחד מהם.

שאול ישועה ס״ט

תרגום

בראותינו אנחנו החתומים מטה כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכימייא למהוי כעמא דארעא, לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה לא נהנה מן הצבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה. שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחדשו. ואחרי שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים. ועל ענין השחיטה לא נשחוט כלל ואם יכריחונו שנשחט לא נשחוט רק על פי התנאים הללו שישלמו על שחיטת שור ־אם־ ועל כבש ־דת־ כמו שמשלמים בשאר ערי וכפרי המדינה וששה פרוטות של נחושת על כל עוף והשוחט לא ישחט כ״א עד שיקבל שכרו במוקדם כמו שמבואר בתקנות קדמונינו נוחי עדן. וכל החוזר בו וכר כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות שום סופר לא ימסור סודרו בקנין ושבועה חמורה רק עד שישלמו במוקדם את שכר סופר כפי מה שמשלמים בשאר המדינות דהיינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות אם יהיה בסכום גדול ישלמו עליו לפחות שמנה פרוטות של נחושת לכל מתקאל ובסכום מועט ישלמו עליו ככלל לפחות סך קצוב — אם — ושטר שכירות השייך ליתומים יקח הסופר בשכרו — ת — לכל מתקאל, ואם איזה תלמיד חכם יהיה כמתווך בין שותפים ויפנקס, או יסדר להם חשבונות לא יעשה שום עבודה מהעבודות הנ״ל רק עד שיקבל שכרו שכר הטורח והעמל־ וצריך להודיע שאם איזה יתום נשכר כפועל אצל מי שהוא ובאו אצל הסופר לכתוב שטר שכירות ונראה לסופר להוריד מן סר — דת — שעל היתום הנשכר לתת בחלקו. אי לוותר לו, הרשות בידו לעשות כפי ראות עיניו, וכל שכר הספרות יהיה בשותפות בין כולנו חלק כחלק וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הנזכרים פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכו' ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה בשבעה ימים לחדש תשרי שנת התקמ׳׳ג וקיים.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה ז"ל-אגודת המורים ושביתתם

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

על פי חלמיש, סדר קבלת שבת בתפילת ליל שבת בספר "היכל הקודש" נכתב על פי הנהגות רבי משה קורדוברו והאר"י. ואולם על פי רבי יעקב ששפורטש, כותב ההקדמה לספר "היכל הקודש ", לא הושפע רמב"ם אלבז מקבלת צפת או מקבלת ספרד: "לכן בראותי תפארת הספר הזה הגם שלא חידש אלא מה שלקט מספרי המקובלים קודם שנתפשטו ספרי ר' משה קורדוברו ז"ל וספרי האר"י ז"ל".

רבי יעקב איפרגאן נולד בשנת שמ"א – 1581 -, ובהקדמה לספרו  "מנחה חדשה" הוא מכנה את עצמו "יעקב צורף"  כנראה בשל עיסוקו בחוכמת הצירוף. בשנים ש"ע–שע"ה כתב את ספרו "פרח שושן" פירוש קבלי על מסכת אבות, ובשנת שע"ט כתב את הספר "מנחה חדשה" פירוש קבלי על התורה, שכתיבתו נמשכה תשעה חודשים בלבד.

בשנת שנ"ח גורשו היהודים מהאזור שישבו בו בתרודאנט. חבורת המקובלים בראשות הרמב"ם אלבז התפרקה, ומקצתם עברו לאלג'יר, לאקה ולאיפראן, כפי שכתב רבי יעקב איפרגאן בהקדמה לספר" מנחה חדשה" הוא תיאר בהקדמה את כל התלאות שעבר, את הרעב, את הביזיונות ואת הגירוש מהכפר אקא עד לתאמגראת ומשם לאיפראן, ומספר שפדה את נפשו בכסף: "ויהי כאשר ישבנו בכפר אקא והיינו יושבים בהשקט ושלוה, ימים ושנים ובאו האויבים ולחצונו ]…[ ואנחנו נמלטנו בחסד האל יתברך עמנו ]…[ ופדיתי נפשי בממון רב וברחתי ]…[ ונסעתי משם לכפר אופרן יע"ה".

מכתביו של רבי יעקב איפרגאן עולה כי לא הכיר את תורת האר"י שצמחה בתקופתו וגם לא את תורת רבי משה קורדוברו שקדמה לה, ועיקר לימודו היה מהכתבים הנזכרים רבות בחיבוריו: "היכל הקודש", ביאור התפילה לימי החול, לשבת ולימים טובים לרמב"ם אלבז; פירוש הרקנאטי לתורה; "אבני זכרון" לרבי אברהם אדרוטיאל, ממגורשי ספרד; "תולעת יעקב" לרבי מאיר אבן גבאי; "שערי אורה" לרבי יוסף ג'יקאטיליה, מגדולי המקובלים בספרד ומי שהיה תלמידו המובהק של רבי אברהם אבולעפיה; פירוש רבי מנחם ציוני לתורה, שבחיבורו "פרח שושן" ציטט אותו איפרגאן כמה וכמה פעמים.

חלמיש מעלה אפשרות שרבי יעקב איפרגאן הכיר את הספר "כתם פז" ומצביע על נקודות דמיון בין דבריו לבין דברי רבי שמעון אבן לביא, אך מציין כי אפשר שדמיון זה נובע ממקורותיהם המשותפים.

בספר "מנחה חדשה" רבי יעקב איפרגאן מסביר מושגים קבליים עמוקים, כמו עשר הספירות, ספירת הכתר, אין-סוף, האצלה, צחצחות, הסיטרא אחרא והקליפות, ללא שום קשר לקבלת האר"י. אין בספריו אזכור של תפיסה קבלית לוריאנית או קורדובריאנית, והוא מסתמך כאמור על מקורות קבליים מוקדמים. כמו כן הוא מייחס חשיבות רבה ללימוד הקבלה: "אדם חייב לעסוק בתורה ולידע סודותיה ולחפש גנזיה כי באמצעותם ידע סוד ה' והשגחתו".

איפרגאן רואה באדם את נזר הבריאה, וייעודו הוא לעבוד את הבורא. הוא מדגיש את עליונות ישראל על האומות, כפי שמתחייב גם מתפיסתו את הקדושה והטומאה בעולם, ומציג רעיונות קבליים מובהקים בדונו בחשיבות לימוד התורה וקיום המצוות.

לסיכום, במרוקו נשמרה תורת קבלה קדומה וייחודית בתרודאנט ובעמק דרעה, והיא לא הושפעה מקבלת ספרד וצפת. המקובלים הבולטים בחבורה היו רבי יעקב איפרגאן ורבי דוד הלוי. בערים הגדולות כמו פאס ומכנס, שבהן היו המגורשים דומיננטיים, נראתה לאחר הגירוש השפעה של קבלת ספרד. קבלת צפת חדרה למרוקו רק בסוף המאה השבע עשרה ובתחילת המאה השמונה עשרה, ואז נכתבו בה ספרי קבלה בהשפעה לוריאנית. גם לאחר חדירתה של קבלת צפת למרוקו המשיכה הקבלה במרוקו, בעיקר בדרום המדינה, לשמור על ייחודיותה.

ספר הזוהר היה מרכזי ביצירה הקבלית ובלימוד הקבלה במרוקו, ורא"א כתב את פירושו לספר הזוהר,"אור חמה", על פי הספר "אור יקר" של רבי משה קורדוברו. לדעתי בחירתו של רא"א לכתוב פירוש דווקא לספר הזוהר מבטאת את ההשפעה שהשפיעה קבלת מרוקו, שספר הזוהר היה כאמור מרכזי בהגותה הקבלית. כמו כן נכתבו פירושים לזוהר גם בתקופה מאוחרת לו במרוקו או בידי ילידי מרוקו.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם" הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור

אני מתכבד להביא בפניכם את הספר "המנהיג המזרחי הראשון" מאת ד"ר מרדכי נאור, באישורו ובהסכמתו של פרופ' לטר ורבקה (חיון) לטר נינתו של אברהם מויאל..האישורים נמצאים אצלי בהתכתבות פנימית..
ספר זה בא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה ותרומתן החשובה ליישוב ארץ ישראל….
אברהם מויאל הוא אגדה בחייו.הגיעה העת להחזיר בנושא ראשית היישוב עטרה ליושנה.
קריאה חובה…..

באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.

ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל

יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים.

על פעילותו של הסב אברהם מויאל מרחיב ספר זה. דוד חיון, אביו של יגאל, הגיע לפתח- תקווה בשנת 1904 כאיש חינוך. הוא היה מחנך דגול וניהל במשך 43 שנים את בית הספר פיק״א. לאחר מותו נקרא בית הספר על שמו.

את לימודיו התיכוניים השלים יגאל בגימנסיה הרצליה, ולאחריה סיים לימודי הנדסה אזרחית בטכניון בחיפה בשנת 1940. ב־1942 התגייס לצבא הבריטי ונמנה עם ראשוני הבריגדה היהודית (החי״ל). לחם בחזית איטליה והיה בין משחררי הניצולים במחנות ההשמדה. השתחרר ב-1946.

יגאל שירת כקצין מודיעין בצה״ל, והשתתף במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני. בשנת 1952 נישא לד״ר אידה דנון, בת לשני הרופאים הראשונים ביפו, ד״ר משה דנון וד״ר רגינה דנון, שעבדו ופעלו ביפו משנת 1924.

יגאל שימש משנה למהנדס העיר תל-אביב והיה יוזם ומבצע של פרויקטים מרכזיים בעיר. יגאל, שהחיוך לא מש משפתיו, היה איש אציל נפש, ניחן בשאר רוח, היה ישר דרך, טוב לב ואהוב על כל הבריות.

נפטר ביום 19.5.1996 כשכל אוהביו מסביבו.

יגאל היה גאה במורשת משפחתו והיה ער לפער שנפער במרוצת השנים בין ההנצחה של תרומת בני העדה הספרדית לתנועה הציונית ולמאמץ בניין הארץ, לבין הנצחת שאר העוסקים במלאכה. ספר זה בא לתקן את המעוות.

רבקה (חיון) למלשטריך לסר, בתו של יגאל חיון ונינתו של אברהם מויאל, ובן זוגה נעם למלשטריך לסר מקדישים ספר זה לזכרו של יגאל חיון.

פתח דבר

מטרתו של ספר זה היא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה, ובמיוחד עם אברהם מויאל, בן למשפחה ממרוקו שעלתה ארצה באמצע שנות ה-50 של המאה הי״ט, אשר תרומתו ליישוב היהודי החדש הייתה גדולה ומשמעותית. העלייה הראשונה, שפתחה את עידן העליות ה״ציוניות״ לארץ ישראל, סבלה במשך שנים רבות מקיפוח מתמשך. עורך ספר העלייה הראשונה (1982), פרופ׳ מרדכי אליאב, כתב באירוניה כי ״איתרע מזלה של העלייה הראשונה ולא עמדו לרשותה ׳יחסי ציבור טובים׳״. לאמיתו של דבר, לא רק יחסי הציבור שלא היו פגעו בעלייה חלוצית זו. אף שזכות הראשונות עמדה לה, ויותר מעשרים היישובים שהוקמו בתקופתה תרמו רבות להקמת היישוב החדש, לצד ניצני החינוך העברי והנחלת העברית כשפת כתיבה ודיבור, היא התקשתה להתמודד עם העליות שבאו אחריה: העלייה השנייה – שהביאה את הקיבוץ, את העיר העברית הראשונה, את הסופרים הגדולים הראשונים ואת המנהיגים שצמחו והיו לראשי היישוב ומדינת ישראל לעתיד: העלייה השלישית – שיצרה את הסתדרות העובדים וה״הגנה״, את גדוד העבודה והקימה חבל ארץ חקלאי לתפארת – עמק יזרעאל; העלייה הרביעית – שהפכה את תל-אביב מעיירה לעיר, ובתקופתה נפתחו הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים; והעלייה החמישית על אלפי הרופאים, המהנדסים, האמנים, המוזיקאים וההון הרב שהזרימו לארץ עולי מרכז אירופה. כל אלה נחשבו יותר – הרבה יותר – מאשר ההתחלות הצנועות של העלייה הראשונה. לעומת קיפוחה של העלייה הראשונה, קיפוחן של העליות שקדמו לה גדול עוד יותר. במהלך המאה ה־19, ובמיוחד בשנים 1880-1850, עלו ארצה, לפי הערכות שונות, כ־30 אלף נפש, רובם מקרב אלה שכונו אז ״ספרדים״. הם הגיעו מארצות צפון אפריקה(מרוקו ואלג׳יריה בעיקר), מארצות הבלקן, מהממלכה העות׳מאנית, מהקווקז ומארצות נוספות. חלק גדול מהם התיישב בערי הקודש, עם ירושלים בראש, אולם החלו לצמוח קהילות יהודיות של מאות ולאחר מכן של אלפים ביפו, בחיפה, בעזה ועוד. ספר זה מתרכז בצמיחתה של הקהילה היהודית ביפו, שבמהלך המאה ה-19 עלה מספר אנשיה מאפס ל-5,000, וב-14 השנים הראשונות של המאה ה-20 – עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה – הכפיל היישוב היהודי את כוחו, וביפו ישבו 10,000 יהודים. מתוכו צמחה תל- אביב.

רוב מניינם ובניינם של יהודי יפו עד העלייה הראשונה ב-1882 היו יהודים ספרדים, ובתוכם גדול היה חלקם של העולים מארצות צפון אפריקה, שכונו ״מערביים״. שמות משפחה כמו שלוש, ארווץ, אמזלג ומויאל העידו על מוצאם ממרוקו או מאלג׳יר, ככל הנראה צאצאיהם של מגורשי ספרד.

כמה מבני משפחות ה״מערביים״ עשו חיל ביפו – רכשו קרקעות, נטעו פרדסים, ניהלו עסקים חובקי עולם וייצגו מעצמות בתפקידי סגן קונסול. כאלה היו בני משפחת מויאל, ואחד מהם הוא גיבורו של ספר זה.

אברהם מויאל(1885-1850) היה אגדה בחייו. את שנותיו אפיינה עשייה בלתי פוסקת למען מושבות העלייה הראשונה, עשייה המעמידה לרשות הקורא בן זמננו תמונה לא מוכרת של ימי העלייה הראשונה ושל התרומה הגדולה של פעילים ציוניים מזרחיים – לפני שהמילה ״ציונות״ נולדה. אברהם מויאל היה הבולט שבין פעילים אלו. הוא נולד במרוקו, עלה ארצה בגיל שנתיים, וכל חייו עברו עליו ביפו. מויאל נחשב למנהיג הקהילה ושימש במהלך שנותיו כנציגו של הברון רוטשילד – שראה בו את שליחו הנאמן ביישוב ארץ ישראל. מראשית ימי העלייה הראשונה התמסר מויאל לקליטת הבאים ולפיתוח המושבות הראשונות. הוא הקדיש את כל מרצו ואף את כספו להקמתן של המושבות הראשונות ולקליטת העלייה הראשונה. הוא שקלט את חלוצי ביל״ו, ליווה אותם בשנתם הראשונה בארץ והיה הדוחף והמגונן עליהם מפני השלטון הטורקי וערביי הסביבה בהקימם את גדרה. ייסוד המושבה עקרון(מזכרת בתיה) היה מעשה ידיו, והוא אף התגורר במקום בחודשיה הראשונים. נוסף על כך סייע מויאל לשקם את פתח-תקווה, שנעזבה עוד לפני שהגיעו חלוצי העלייה הראשונה, הקים בה בתים וביסס ענפים חקלאיים; כמו כן עזר ליסוד המעלה ולמושבות הברון, דוגמת ראשון־לציון. הוא אף תכנן להקים שכונות יהודיות בשכם, עזה, רמלה ולוד. מכתבים של חובבי ציון, של הברון רוטשילד ושל כל ישראל חברים, כמו גם דיווחים בעיתוני התקופה, מעידים על כך שידו הייתה בכל מעשה חלוצי.

שיא פעילותו היה בשנת 1885 , כאשר שליח חובבי ציון, איש העסקים והנדבן הנודע, קלונימוס זאב ויסוצקי, סייר בארץ במשך שלושה חודשים, ולאחר שלמד את נושא ההתיישבות, מינה את מויאל לנציג חובבי ציון בארץ. ליאון פינסקר, נשיא חובבי ציון, אישר את המינוי בהתלהבות. כך, התנועה הכל כך אשכנזית של ציוני רוסיה, מינתה יהודי מזרחי לנציגה הבכיר בארץ ישראל, ולמעשה למנהיג היישוב החדש.

מנהיגותו של אברהם מויאל נבעה מכישוריו המיוחדים להכיר את דרכי התנהלות השלטון הטורקי בארץ ומיכולתו ליצור אסטרטגיה חכמה ומתוחכמת. זו אפשרה את תנופת בניין הארץ ואת קליטת העלייה בד בבד עם יצירת תשתית יחסים של אמון וכבוד הדדי בין קבוצות האוכלוסייה השונות, לרבות בין ערבים ויהודים. דוגמאות רבות לכך מפורטות בין דפי ספר זה.

פעילותו של אברהם מויאל נגדעה באופן פתאומי בשלהי 1885. הוא נפצע ברגלו, ובשל טיפול כושל נפטר בייסורים גדולים בגיל 35. עד רגעיו האחרונים המשיך לטפל בבעיות המושבות הצעירות.

המחנך ומייסד בית הספר פיק״א, בית הספר העברי הראשון בפתח-תקווה, מר דוד חיון, נשא דברים בשנות ה־40 של המאה ה־20 בטקס בבית ספרו, ואמר בהתייחס לשכחה של תרומת יהדות המזרח להקמת היישוב הציוני:

"אחת התכונות היפות ביותר של הספרדים היא להצניע לכת. הם ידועים בתור ענווים, נחבאים אל הכלים ואינם בשום פנים ואופן רודפי כבוד ומחפשי תהילות ותשבחות. אבל התכונה הזאת היא-היא שהייתה בעוכרינו. ייתכן מאוד שבדברי ימי היישוב תיזכר לטובה, אבל על פי רוב היא שגרמה לשכחה מעליבה ולסילוף האמת. היא גם שלא מאפשרת להוציא משפט צדק, לא בקשר לתולדות היישוב ואף לא ביחס לאישיו הפעילים ביותר״. כדי ללמוד על אברהם מויאל יש להתחיל במקורות – ביפו של המחצית הראשונה של המאה ה-19, בתרומתם של עולי מרוקו, מאה שנה ויותר לפני העליות הגדולות מארץ זו, ובקורותיה של משפחת מויאל ביפו, שבנה השני, אברהם מויאל, היה אחד המנועים הראשיים של המכונה ההתיישבותית שזה עתה החלה לפעול.

ד״ר מרדכי נאור

המחבר מבקש להודות למשה אלון, שטרח הרבה ואסף חומרים על משפחת מויאל ועל פעילותו של אברהם מויאל לקידום ההתיישבות היהודית בארץ. ערן ליטוין המשיך והביא נתונים ומקורות בשלב מאוחר יותר. שניהם תרמו לרוחב היריעה של ספר זה. ־מובאות מטקסטים של המאה ה־19 מובאות כלשונן – בכתיב חסר.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017

Le mellah de Meknès fut attaqué une nouvelle fois au mois de Hechban 1737, le jour de l'enterrement du grand rabbin Moshé Dahan, sans cette fois faire de victimes, les assaillants avant tout préoccupés de pillage.

L'insécurité, l'anarchie, la coupure des routes et une période de trois ans de sécheresse devaient faire de la grande famine des années 1737 -38 une des plus grandes catastrophes de l'histoire des communautés juives du Maroc, tragiquement ressentie à Fès et à Meknès, beaucoup trouvant refuge à Tétouan.

" Chaque jour il meurt de faim dix personnes et davantage et elles restent gisantes sur le sol sans sépulture. J'ai vu de mes propres yeux des femmes porter un cercueil sur les épaules.. .Les enfants réclament du pain en pleurant et il n'y en a point.. .La famine sévit à un tel point que nul ne connaît plus son prochain et son parent. Quelqu'un verrait ses fils et ses frères expirer de faim qu'il n'y prendrait point garde. Nous avons vu de nos yeux des pères battre leurs enfants en leur disant : "Débarrassez -moi de votre présence et allez re­nier votre religion… "

Comme dans toutes les périodes de grande disette; la conversion à l'islam ap­parut en effet à un nombre non -négligeable comme la seule chance de survie, les apostats étant pris généreusement en charge par la mosquée. En plus de l'impact immédiat sur le moral de la communauté, ces conversions devaient poser à plus long terme d'épineux problèmes religieux. Tel par exemple le cas des conséquences d'un divorce de divorce que rapporte le docteur Maury Amar dans son livre sur les taqanot de la communauté de Meknès :

A la mort (en 1740) du frère d'un converti sans laisser de descendant, s'était posée la question du lévirat, ïboum, la loi juive commandant au frère du dé­funt n'ayant pas laissé d'enfants, d'épouser la veuve afin d'en assurer la des­cendance. En cas de refus, il doit alors se soumettre à la cérémonie humiliante dite de halitsa, déchaussement, au cours de laquelle la veuve ôte la chaussure du récalcitrant en lui crachant au visage.

Dans le cas présent, le père de la veuve, un certain Itshak Azérad, avait son­dé les autorités musulmanes qui avaient fini par accepter que le converti se prête à la cérémonie du déchaussement afin de libérer la veuve, à condition que cela se fasse dans la plus grande discrétion. Mais en fin de compte, sans doute de crainte de remous en cette période de troubles, une autre solution fut trouvée en statuant que dans ce cas précis la conversion annulait le devoir de lévirat qui est de perpétuer le nom en Israël du défunt et sans possibilité de lévirat, nul besoin de déchaussement.

En 1747, nouvelle révolte ramenant l'insécurité. Le mellah de Meknès fut de nouveau livré au pillage, puis en raison de l'insécurité, il devait rester coupé du monde pendant huit mois, comme le rapporte un témoin contemporain, rabbi Moshé Tolédano : "Que l'Eternel dans sa bonté nous ouvre les portes de la miséricorde, car nous sommes dans la plus grande détresse; nos voisins

Philistins (Berbères) nous ont dépouillé de tout et nous assiègent depuis plus de cinq mois, nul ne peut sortir de la ville et les assiégeants nous guettent…" En 1749, une épidémie de peste décima pendant six mois la communauté faisant jusqu'à 20 victimes par jour et contraignant les survivants à trouver refuge sous les tentes dans la campagne. Le même rabbi Moshé Tolédano rapporte qu'il a dû fuir avec sa famille dans une autre ville et qu'à leur retour ils souffrirent de la famine qui se poursuivit jusqu'en 1751.

LIMITATION DE LA CONSTRUCTION DE SYNAGOGUES

Pour prier Dieu ce n'était pas les synagogues qui manquaient; bien au contraire il fallait réfréner le zèle constructeur des particuliers. Sur fond de détresse économique et de crainte que la construction de nouveaux lieux de culte ne soit interprétée par les autorités comme un signe extérieur de ri­chesse justifiant de nouvelles ponctions fiscales, les dirigeants de la commu­nauté adoptèrent en 1750 une taqana interdisant la construction de nouvelles synagogues. Une mesure semblable avait déjà été adoptée à Fès en 1745, mais à la différence de Meknès où elles étaient propriétés familiales, les synago­gues de Fès étaient le plus souvent propriété de la communauté; construites sur ses fonds et dirigées par des parnassim nommés par elle :

" En conséquence, nous avons décidé que pour une période de 10 ans, nul n'aura le droit de construire de nouvelle synagogue, ni de restaurer celles qui tomberaient en ruines; ni de fonder en aucune manière un lieu de prières en son domicile. Tout contrevenant d'une manière ou d'une autre à cette inter­diction absolue, sera exclu de la communauté d'Israël et la malédiction sera sur lui et sur ceux qui se joindront à lui. Il ne sera réintégré à la vie de la com­munauté qu'après versement d'une amende de 1000 onces pour la caisse des pauvres. En foi de quoi nous soussignons :

Rabbi Yaacob Tolédano, rabbi Shélomo Tolédano, rabbi Moshé Tolédano et tous les rabbins reconnus de la ville.

Au bout des dix ans, la taqana devait être reconduite ans et prolongée pour une décade supplémentaire jusqu' en 1771.

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-page 79

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

פרק ראשון

יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

יפו היא עיר בעלת היסטוריה של אלפי שנים, והיא חוותה עליות ומורדות לרוב במהלך הדורות. לאחר הכיבוש העות׳מאני, במאה ה־16, היא ידעה ימים קשים, והייתה לכל היותר כפר גדול. עיר החוף עכו תפסה את מקומה כנמל הראשי של הארץ. במאה ה-18 החלה התאוששות איטית, אלא שזו נקטעה לחלוטין סמוך לסוף המאה.

בימים הראשונים של מרס 1799 חוותה יפו אסון נורא: הצבא הצרפתי, בפיקודו של נפוליון, שעדיין לא היה קיסר צרפת, תקף אותה במטרה לכובשה. הכיבוש גבה אלפי קורבנות: חיילים טורקים בהמוניהם, חיילים צרפתים במאות, ועוד מספר לא ידוע – אך גם הוא נמדד באלפים – של תושבי יפו, שנקלעו בכף הקלע בין הצבאות הלוחמים. למעשה היה זה טבח שערכו הצרפתים. עד ראייה צרפתי, רופא צבאי בשם ד״ר מאלוס, תיאר את שראה: ״חרון אפו של איש הצבא פרץ את כל הגדרים. הכל ניתן לפי חרב… החיילים גזרו אנשים ונשים, זקנים וילדים, נוצרים וטורקים. כל אשר נברא בצלם אנוש היה קורבן לזעמם״.

הערת המחבר: ל׳ מאלוס נמנה עם משלחת נפוליון למזרח. מצוטט אצל חנה רם, היישוב היהודי ביפו – מקהילה ספרדית למרכז ציוני, 1939-1839, ירושלים 1996, עמ׳ 12. להלן, רם, יפו.

 לאחר הטבח שערכו חייליו ביפו, הצפין נפוליון לעכו וערך את ״קרב תבור״ המפורסם שלו – שלאמיתו של דבר היה באזור עפולה של ימינו. כידוע, הוא כשל בניסיונותיו לכבוש את עכו, כשמושל העיר מטעם הטורקים העות׳מאנים, ג׳זאר פאשא, הדף אותו בסיוע אוניות הצי הבריטי. נפוליון חזר ליפו עם גייסות מובסים, הורה להרעיל את חייליו שחלו בדבר ולא יכלו להמשיך איתו, ועזב את הארץ בדרכו למצרים.

העיר יפו נותרה הרוסה ומדממת. הנוסע והחוקר הגרמני, אולריך יאספר זטצן, שביקר בה בשנת 1806 לאחר שנעשה בעיר שיקום חלקי, דיווח: ״יש בה שתי מצודות ועליהן תותחים אחדים. רק שער אחד פתוח בחומה וזה גורם לאי נוחות לתושבים. מאז הכיבוש הצרפתי הרבה מבתיה עוד נמצאים בחורבנם וחושבים על שיקומם. בקרב התושבים יש מוסלמים, יוונים, ארמנים, קתולים ושני שומרונים. מספר התושבים 2,500־3,000. יהודים אין בה״.

 רק לאחר שנים אחדות החלה העיר להתאושש. שיקומה של יפו בשנים הראשונות של המאה ה-19 רשום כולו על שמו של מוחמד אגא א-שאמי, שכונה ״אבו-נבוט״ (אבי האלה), מי שהיה מושל העיר במשך 12 שנה (1819-1807). אבו-נבוט היה מושל תקיף, וסופר עליו כי תמיד הלך מלווה במאבטחים ובידו אלה כבדה, שלא היסס להפעיל אותה נגד מי שנראה לו לא נאמן לשלטונו.

הוא תיקן את חומת העיר, שיפץ את דרכיה ובעיקר נודע כמי שהקים מחדש את המסגד המפואר, ה״מחמודיה״. מבנה נוסף הנושא את שמו בולט עד היום ביציאה המזרחית מיפו – סביל(רהט) אבו-נבוט. ב־1819 נעכרו יחסיו עם הממונה עליו, סולימאן פאשא מעכו, והוא הוחלף על ידי אחיינו מוצטפא, ככל הנראה מחשש שזכה לעוצמה שלטונית רבה מדי.

בשנים שלאחר מכן חזרה יפו למעמדה הקודם – כנמל הבית של ירושלים. מעצמות אירופה הכירו בערכה והחלו למנות בה סגני-קונסול, שטיפלו באינטרסים שלהן, במיוחד בכל הקשור לספינות שעגנו בנמלה. בשנים הבאות ימלא אחד מבני משפחת מויאל, יוסף, תפקיד של סגן קונסול של ספרד ולאחר מכן של פרס.

יהודים עברו דרך יפו, אך לא התיישבו בה באותה עת. בשנת 1820 רכש יהודי טורקי אמיד, ישעיה אג׳ימאן, בניין לא הרחק מהנמל, שבשנים הבאות כונה ״בית היהודים״ (דאר אל- יהוד). בשלב הראשון הוא שימש את עולי הרגל היהודים לירושלים.

ב-1831 חלה ביפו טלטלה גדולה, והיא ״החליפה ידיים״. עד אז היה השלטון בידי מושל עכו ושלוחיו בעיר, שקיבלו את סמכותם מהסולטן הטורקי, ואילו משנה זו ולאורך עשור שלם כמעט, שליטי יפו היו מוחמד עלי המצרי ובנו המאומץ אברהים. מוחמד עלי היה שליט ממוצא אלבני שעלה לגדולה במצרים, מרד באדוניו העות׳מאניים, ובשנים 1840-1831 כבש והחזיק חלקים גדולים מארץ ישראל ומסוריה, והגיע עד למרכז אנטוליה. אלי שילר כתב במאמר על הכיבוש המצרי של יפו: ״המצרים כבשו את ארץ ישראל ללא התנגדות של ממש ובלי שהקיזו טיפת דם אחת עד שהגיעו לעכו. זאת, בשל היעדר צבא עות׳מאני בערי החוף, והכוח הגדול והמאורגן שעמד לרשותם. הכוח המצרי כלל כ-20,000 לוחמים (ויש גורסים הרבה יותר), ובהם פרשים, תותחנים ובדווים. לכל חטיבת פרשים היו 400 גמלים לנשיאת מטען ואספקת מים. הצי, שאורגן באלכסנדריה, כלל 18 אוניות חמושות בתותחים, שנשאו לוחמים, ציוד, ארטילריה וחומרי ביצור״.

יפו נכנעה ללא קרב, והפכה למשך כעשור לבסיסו הראשי של צבא מצרים בארץ ישראל. על נסיבות הכניעה כתב שמואל טולקובסקי, מחוקרי יפו הראשונים בזמן החדש: ״למראה הצי המצרי נתאספו טובי העיר יחדיו והחליטו למסור אותה תיכף ומיד בידי אברהים פחה. משלחת יצאה אליו אל אניית הדגל ולא עברו שעות מרובות עד שעלה לחוף חיל משמר קטן והעיר נמסרה לרשותו״.

שנות השלטון המצרי היו תקופה טובה ליפו בפרט ולארץ ישראל בכלל. המצרים הכניסו חידושים, טיפלו טוב יותר מהטורקים קודמיהם בתשתיות ואפשרו כניסת תיירים בקנה מידה גדול יותר מבעבר. כל אלה סייעו לנמל יפו להתפתח ולהתרחב.

על כך כתב החוקר נתן שור: ״השלטון המצרי, היציב, האוהד את בני המערב, פתח את שערי הארץ לרווחה בפני זרם גדל של נוסעים [במשמעות תיירים]. לאחר כל הקשיים שנערמו בעבר על דרכו של הנוסע לארץ הקודש, לאחר כל הסכנות שנשקפו לו מן השודדים וסתם תושבים מוסלמים, נוצר לפתע מצב שונה לחלוטין – השלטון החל לרסן את הנטיות הקסנופוביות [שנאת זרים] של האוכלוסייה המוסלמית וניסה להשתלט אפילו על שבטי הבדואים, שלא ידעו שלטון מהו זה מאות שנים״. הארץ החלה למשוך אליה לא רק הרפתקנים צעירים וחסונים, אלא גם אנשים מבוגרים ואף נשים״.

גם העיר עצמה התרחבה בעקבות השלטון המצרי. חלק מהמצרים שהגיעו עם הצבא לא שבו כשהסתיימה אחיזתה של מצרים ביפו. מקצתם התיישבו בסביבות העיר ובנו כפרים קטנים שכונו ״סכנאת״ – בהם היו סכנאת מוצריה, סכנאת אבו-כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל־ דרוויש. כמה מהסכנאות האלה היו ברבות השנים לשכונות ערביות, שהרחיבו את תחומה של יפו. בסך הכול ידוע על 10־12 יישובים דלים, שבתיהם עשויים בוץ, תושביהם עסקו בעיקר בחקלאות או שהועסקו בשמירה בפרדסים.

אולם אין פירוש הדבר שהכול היה טוב בעת השלטון המצרי. המצרים הטילו חובת גיוס לצבא על בני הארץ, ונתקלו בסירוב. המתח הגיע לשיאו בשנת 1834, עת פרץ מרד נגד השלטון המצרי. השליט המצרי העליון, מוחמד עלי, הגיע במיוחד ליפו עם כוח צבאי גדול על מנת לטפל במצב. בסופו של דבר הצליחו האב והבן לדכא את המרד, שמרכזו היה בעיר שכם, והשקט הוחזר על כנו למשך שש שנים נוספות.

ב-1840 הגיע העידן המצרי המודרני של יפו לסיומו. בלחץ מעצמות אירופה נאלצו מוחמד עלי ואברהים פאשא לסגת מכל אחיזותיהם בארץ ישראל ובסוריה, והארץ חזרה לשלטון טורקי שנמשך עוד 77 שנה, עד שלהי 1917, עת נכבשה יפו על ידי הצבא הבריטי.

השלטון הטורקי החדש-ישן היה שונה במידה רבה מקודמו בתקופה שלפני הכיבוש המצרי. המעצמה העות׳מאנית עברה שינויים, נחקקו בה חוקים שהקלו על המיעוטים וחיזקו את אחיזתן של המעצמות. שלטון הקפיטולציות, כלומר הענקת זכויות יתר לאזרחי המעצמות שנשמרו בקפדנות על ידי הקונסולים שלהן, אִפשר התפתחות מזורזת של כנסיות נוצריות, של מתיישבים מצרים ושל עולים יהודים. יפו, כמו ערים גדולות אחרות בארץ, נהנתה מהתפתחות זו.

אוכלוסיית יפו צמחה באיטיות, אך בקו עולה, במהלך המאה ה-19. פרופ׳ יהושע בן־אריה, במחקרו על ערי ארץ ישראל במאה האמורה, מציין כי מאז הערכתו של זטצן בתחילת המאה (וראו לעיל), הוכפל לערך מספר התושבים עד אמצע המאה, ולאחר מכן אף המשיך לגדול. ב־1880 שוב הייתה הכפלה, ומספר התושבים הגיע ל־10,000. כאמור, גם מעמדה של יפו בקרב ערי ארץ ישראל עלה באותן שנים.

במאה ה-19 התפרנסו רבים מתושבי יפו מענפים חקלאיים. בשדות, בגני הירק ובמטעים אפשר היה למצוא גידולים כמו כותנה, תפוחי אדמה, סוגים שונים של ירקות, רימונים, אפרסקים, משמשים, שקדים וענבים. לזמן מה בלט גידול עצי תות, שעליהם היו חומר מאכל לתולעי משי. לאחר דעיכתו של ענף זה תפס את מקומו גידול ההדרים, ששמה של יפו נקשר בו לעולמים – ״תפוזי יפו״ הם מותג בינלאומי.

הימצאות מי תהום בעומק מועט יחסית אפשרה את שאיבתם בעזרת בהמות(באמצעות מתקני אנטיליה), והדבר זירז את התפתחותם של ענפים אינטנסיביים, ובמיוחד צמח במהירות ענף ההדרים. לפי טולקובסקי, שהיה פרדסן והיסטוריון של ענף ההדרים, ראשיתו של הענף ביפו כבר במאה ה־18, והוא התפתח במהירות במהלך המאה ה-19. מעדות של חוקר טבע שבדי בשם הסלקוויסט באמצע המאה ה-18, אנו למדים על מציאותו של תפוח הזהב המתוק ביפו כבר אז. דור אחד לאחר מכן ישנה עדות נוספת, שגם אותה מביא טולקובסקי, לפיה ״העיר מוקפת יער של עצי לימונים ותפוחי זהב״.

הזינוק הגדול של ״תפוזי יפו״ היה תוצאה של אִקלום הזן ״שמוטי״, שהגיע ככל הנראה מסין. זהו תפוז גדול מן הרגיל, מתוק מאוד, כמעט ללא גרעינים, משתמר זמן רב לאחר הקטיף ונקלף בקלות. תכונות אלה הפכוהו ללהיט, תחילה בארץ ולאחר מכן בארצות שאליהן נשלח פרי ההדר. כשאמרו ״תפוזי יפו״, התכוונו בדרך כלל לזן זה.

בן־אריה מסביר את עלייתה של יפו במאה ה-19 באמצעות שתי סיבות עיקריות: ״הסיבה הראשונה נעוצה בעצם היותה עיר נמל-הקשר הישיר והקרוב ביותר לירושלים. עם תחילת עלייתה של זו, בראשית שנות ה-40 (של המאה ה-19), החל עולה עמה גם נמלה הישיר – הנמצא ביפו. הסיבה השנייה היא הסביבה הפורייה, ריבוי המים והאקלים הנוח, שאפשרו לחלק ניכר מן הבאים לעיר, ביניהם גם קבוצות של אירופאים, להתנחל בתוכה ולעסוק בחקלאות או במסחר… במידת מה ניתן לראות באור זה גם את הקמת בית הספר מקווה ישראל, ב-1870״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 16

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר